רקע
אחד העם
מדת הדין ומדת הרחמים

אין בין מדת הדין למדת הרחמים אלא שהראשונה מודדת את הסבּה במסוּבּבה והאחרונה את המסוּבּב בסבּתו. כלומר, הראשונה תשׂים לב לתכוּנת המעשׂה בלבד ודנה לפיה את העושׂה, והאחרונה תתבונן תחלה אל תכוּנת העושׂה בשעת מעשׂה ודנה לפיה את המעשׂה.

למשל, אמרה תורה “לא תגנב”, ואם עבר אדם וגנב “שלם ישלם”. – עד כאן הכל מודים, אבל אם אין לו לשלם? על זאת משיבה מדת הדין: “אם אין לו ונמכר בגנבתו”, ומדת הרחמים אומרת: “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”. זאת דנה על הגנבה וזאת על הגנב.

משל אחר. הכל יודעים, שהאבות מנחילים על הרוב לבניהם את תכוּנותיהם המוסריות. אבל בעוד שמדת הדין למדה מכאן לפקוד “עון אבות על בנים”, הוציאה מזה מדת הרחמים בזמננו תולדה הפוכה: להעביר גם עוון הבנים עצמם, אם ירושה הוא להם מאבותיהם. זו רודפת את החטא מכל מקום וזו מבקשת רק את החוטא.

– – –

הגדה קדמונית מספרת שמתּחלה עלה במחשבה לפני הבורא לברוא עולמו במדת הדין בלבד ורק אחרי כן נחם על מחשבתו ושתּף לה גם מדת הרחמים. ובאמת אנו מוצאים, שמדת הדין קודמת למדת הרחמים במַהלך ההתפתחות המוסרית של איש ואיש ושל עם ועם. הילדים, וכן העמים בילדותם, מבדילים רק בין המעשׂים ולא בין העושׂים; מבערים את הרע מקרבם על ידי בעוּר עושׂיו וכל המתיחס להם, מבלי להבחין בין שוגג ומזיד, אונס ורצון, יודעים ולא יודעים, הילדים משבּרים בחמתם את הכלי שנתקלו בו, והעמים במצב הזה הורגים את הבהמה, “שבאה לאדם תקלה על ידה”. רק בזמן מאוחר ולאט לאט תחדור מדת הרחמים מתחלה אל ראש האדם, לצרף את מושׂגיו המוסריים, ואחרי כן גם אל לבו, לטהר ולרכּך מושׂגיו המוסריים, ואחרי כן גם אל לבו, לטהר ולרכּך את רגשותיו.

בראשונה משפט חרוץ הוא: “שופך דם האדם – בין בשוגג בין במזיד – דמו ישפך”. כי המעשׂה עצמו, הדם השפוך, דורש כפרה מיד עושׂהו “ולא יכופּר כי אם בדם שופכו”. ברבות הימים יגיע האדם להבין, כי להורג נפש בשגגה “אין משפט מות”; אך גם אז לא יוכל עוד זמן רב לעצור בעד רגשות לבו הפרוע, הדורשים “גאולה” לדם. במצב הזה עושׂים העמים ערי מקלט בשביל השוגגים, “פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו”.

“אונס רחמנא פטריה” – הוא לנו מושׂכל ראשון, אבל היו ימים שהיה הדבר צריך לראיות ודוגמאות כדי להתקבל על הלב: “ולנערה לא תעשׂה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקוּם איש על רעהו ורצחוֹ נפש כן הדבר הזה, כי בשׂדה מצאה, צעקה הנערה המאוֹרשׂה ואין מושיע לה”. וכי דרכה של תורה להטעים מצוותיה בסגנון כזה? אלא שידעה, כי באה לחדש פה דבר גדול, המתנגד למושׂגי העם.

– – –

ההגדה אומרת, ששתּף הבורא מדת הרחמים למדת הדין, לא שהחליף זו בזו. ובאמת טובה מדת הרחמים רק בהשתתפה למדת הדין, ואם הראשונה היא מעלה גבוהה בסולם ההתפתחות המוסרית, האחרונה היא הבסיס המוסרי שכל הסולם הזה נצב עליו.

כי הנה אין ספק, שלא היו בני אדם מתיגעים הרבה לטפס ולעלות במעלות הסולם המוסרי, אלמלא מוראו של אותו המוכיח הפנימי, המגיד לאדם פשעו בחדרי חדרים ומכה אותו בסתר לבו ואומר לו: עלה, הטהר! – הקול הפנימי הזה, שאנו קוראים בעברית: “מוסר הכליות” או “הכאת הלב”, ואוהבי הפלאות יקראו לו: “קול אלהים המתהלך בלב האדם”, – אינו באמת אלא (כמו שהיטיבו לבארו אדם סְמִית והבאים אחריו) הד קול האדם עצמו ביחוסו לפשעי אחרים. כי מראשית ילדותו הסכין כל אחד לראות הוריו ומוריו וכל הסובבים אותו מוציאים דין קשה על כל דבר פשע, ומהם יראה וכן יעשׂה גם הוא. ההרגל נעשׂה לו ברבות הימים לטבע, ובפגשו בחזיון כזה יתעבנו לא רק בשׂפתיו, כי אם גם בלבו ירגיש חֵמה מוסרית או גועל נפש. והרגש הזה, המלַוה בלב האדם את חזיון החטא, בלכתו בכל פעם (כדרך כל רגש) הלוך והתלכּד יותר ויותר עם החזיון המעוררו, יגיע באחרונה להתקשר עמו בקשר אמיץ כל-כך, עד כי לא יוכל עוד להפרד ממנו, לבלתי לוות את החזיון, גם אם נושׂא החזיון הוא בעל הרגש בעצמו. ובשעה שמכה לב האדם אותו הרי הוא דו-פרצופין, כאלו הלב המכה (כלומר, הרגש המקושר אל החזיון) הוא בריה בפני עצמה ועומד וצווח אל בעליו: רשע, מה היית אומר אם היו אחרים עושׂים דבר זה לעיניך?

המושׂגים המוסריים הפורחים באויר החברה וחודרים אל לב כל איש על ידי החנוך והמשׂא-ומתן עם הבריות – זה הוא איפוא המקור העיקרי של הקול המוסרי הפנימי. ולפי זה, כשמדת הדין עודנה משוטטת באויר הזה עד גבול ידוע, מתרגל האדם מנעוריו לשׂנוא את הרע המָפשט כשהוא לעצמו ולתעב גם עושׂיו בעבוּרו, מבלי חקוֹר ודרוֹש הרבה אחר הסבּות הרחוקות שהביאום לידי כך, וממילא הוא לומד על ידי זה למדוֹד גם לו לעצמו במדה שהוא מודד לאחרים. לא כן אם האויר מלא רחמים בלבד, אם לא הרע, כי אם הרצון הרע הוא החזיון המעורר את הרגש המוסרי, ופוטרים את האדם מן הדין כשמוצאים לו איזה צד זכות באחת הפּנוֹת הנסתרות שבלב, – אויר כזה אינו מוכשר איפוא להשמיע “קול האדם ביחוסו לפשעי אחרים”, וממילא ידוֹם גם הד הקול הזה בקרב האדם מבפנים.

– – –

ובכל זאת ישנם בכל דור חסידים יחידים, שעולים ומתרוממים במעלות הסולם המוסרי עד שמגיעים למדת הרחמים המוחלטת, והם מאמינים בתומתם, שאם היו כל בני אדם עולים עמהם למדרגה זו, היתה הארץ לגן עדן, ועל כן יוצאים ומלמדים לתלמידיהם: “הוי דן את כל אדם לכף זכות”, והתלמידים חושבים בצדק, כי גם הם עצמם אדם המה, ומקַימים מצוה זו בעצמם תחלה. כי בעוד שעל הרוב קשה מאד למצוא זכות לאחרים, לחדור אל עמקי לבם ולבקש שם את הסבּה הפּסיכולוגית שהביאתם לידי עברה, – הנה מה נקל לו לאדם למצוא תמיד זכות לעצמו, אחר שבאמת גם המעשׂים “החפשים” אחוזים וקשורים באלפי חוטים דקים, גלויים ונסתרים, לסבּות שונות שקדמו להם במעמקי הנפש, ואם גם לא תמיד יוכל האדם למצוא את הקשרים האלה, להבין איך נעשׂתה התוֹעבה ומדוע בחר ברע, הרי תמיד מרגיש הוא בנפשו, כי איזו יד נסתרה היתה בבחירתו, כי איזו “רוח שטוּת” נכנסה בו באותה שעה, ובכן – לא בו האדם, כי אם בה, באותה הסבּה הנסתרה.

וכשרואים חסידי הדור שכך עלתה להם, שתורתם אינה מַספקת לו לאדם אלא לזכּוֹת את עצמו, הם מבקשים לתקן המעוּות על ידו בעצמו ומוסיפים ללמד: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. כלומר, אם לא תוכל לדון את חברך לכף זכות, אל תדין אותו כלל עד שתגיע למקומו, כי אז, בהיות נפשך תחתיו, תבין גם את נפשו ולא יכבד עליך למצוא זכות גם לו.

פה הגיעה איפוא מדת הרחמים עד הגבול האחרון: המתקת כל הדינים, סליחה כללית לכּל על הכל. אבל באיזה דרך באה עד הלום? בדרך הפוכה ממש מדרך הרגש המוסרי בהתפתחותו הטבעית: זה מוצא את המדה המוסרית באויר החברה ומודד בה לאחרים תחלה ואחרי כן גם לעצמו, וזו מניחה לאדם למדוד לעצמו תחלה במדה שהוא רוצה בה, ובלבד שימדוד בה אחרי כן גם לאחרים.

– – –

התורה הזאת, אם היו בני אדם כולם עושׂים מעשׂה על פיה, היתה מסוגלת איפוא להחזיר את העולם לתוהו-ובוהו מוסרי. כי באין עוזר ותומך מחוצה לו היה נהרס מעט מעט גם הרגש המוסרי בלב האדם מבפנים. אך לאושר המין האנושי, קטן לב הרוב הגדול מהכיל משנת חסידים זו, ובכל הכבוד אשר תנחל, תשאר תמיד רק שׂיחה נאה בפי המוכיחים. אבל האויר המוסרי מתנועע לא על ידי שׂיחות נאות, כי אם על ידי צרכי החיים הפרטיים והכלליים. הצרכים הפרטיים ילחשו לנו אמנם פעמים רבות: הוי דן את חברך לכף חובה, כדי שתגיע למקומו, תתכבד בקלונו ותבּנה מחורבנו; אך לעומת זה יורונו ויאמרו לנו הצרכים הכלליים: “בצדק תשפוט עמיתך”, – תשפוט, אך בצדק, ותלמוד לשפוט כן גם את עצמך, בעת שתגיע למקומו.

ובכל דור ודור יש צדיקים המגיעים למדה בינונית זו – שאין רוח חסידים נוחה הימנה – אחר מלחמה כבדה עם אותו הלחש הפרטי; המגיעים על ידי ההרגל לעשׂות להם גם את הצדק לצורך פרטי. והם המה באמת נושׂאי הפּרוגרס המוסרי, שתכליתו לעשׂות שלום בין שני מיני הצרכים, הפרטיים והכלליים, ולתת לשניהם תורה אחת – תורת הצדק.


תרנ"א.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!