^{1 2}

בין הנסיונות הרבים אשר נסו החברות המתימרות באהבת הלאום והדוגלים בשם ההשכלה, – ואשר עלו בתהו ויאבדו מבלי הביא כל תועלת, – היה גם נסיון הטבת החנוך בירושלם, מבלי שים לב לרוח העם (?) לנטיותיו, להדעות אשר כבר הכו שורש בקרבו ואשר אם טובות הן, אין לאל יד איש לשרשן פעם אחת; מבלי חשוב מה סבת רוע החנוך, מה דרוש לעם היושב בירושלם ובארץ ישראל מהרו החברות האלה ויגזרו אומר לכונן בתי ספר לפי רוח העת החדשה, אשר בם ילמדו התלמידים שפת צרפתית, אשכנזית, אנגלית וכו', – וגם מעט עברית.

כברוסיה כן גם בירושלם התנגדו העברים (?) לרעיון זה ויתאמצו להרוס את כל אשר חפצו חפצי אשרם לבנות. אז עלתה בם חמת חפצי אשרם עד מאד, ומבלי להתמהמה רגע, מבלי לנסות למצוא את החידה הנפלאה: – מדוע יקשו כה העברים את ערפם ויתנו כתף למאשריהם, – גזרו אמר כי עם קשה עורף הוא העם הזה, עם האינו ראוי כי ישיתו אליו לב. – החפץ בעשרה קבים של סכלות מקב אחד של דעת… וכדומה וכדומה; ולכן הפכו גם הם עורף ויעזבו את העם האומלל לנפשו בלי עזרה, עד בא חברת המסיתים ותכונן בית חנוך להעברים בירושלם, ותצליח במעשיה רב יותר מהחברות העבריות.

מדוע?

יען השפילו המסיתים להביט על העברים כעל אנשים אשר רוח וחפץ להם, ולכן עשו מעשיהם לפי רוח העם, לפי צרכי השעה והמקום ולא רק לפי רוח העת החדשה, למגנת לב נפלו אחדים מהעברים ברשת טמנו להם המסיתים וישלחו את בניהם אליהם ויהי אך שמע שמעו חפצי אושר העם את הדבר הזה ואפם חרה בם עד להשחית וישפכו בוז וקלון על העם לאמר: נעדר רגש כבוד הנהו, עם בזוי ושפל עם… – אך שאוני אדוני הקוראים, למענכם ולמען כבודכם אחדל מהעלות על לשוני את כל כנויי הכבוד אשר חלקו להם חפצי אשרם.

את זאת ראו האוהבים את עמם באמת ודמם רתח בקרבם; בעינים זולגות דמע ובקול חוצב להבות אש קראו אל חפצי אשרנו לאמר: עורו, כי באה העת! כוננו עתה בית חנוך ואל תטמנו דיכם בחיקכם ואם אין – וחטאתם לעמכם! (החבצלת גליון י“ט – ל”ט). הטיבו אשר דברו סופרינו אלה, אך השאלה העקרית – “מדוע יתנגד העם לבתי ספר אלה?” – עדנה במקומה עומדת והלא רק לשוא ננסה שנית לבנות בתי ספר טרם נמצא פתרון השאלה הזאת.

* *

מדוע יפחד כה היהודי הפולאני או הירושלמי מפני ההשכלה? האמנם גרוע הנהו מכל אחיו בארצות הנאורות? האמנם פסלת מין האנושי הוא אשר רק בצע כסף יחפוץ ורק זאת כל נחמתו, – ואשר לכן ישטה מן הדעת כאשר לא יבושו אחדים מאחינו הנאורים לקרוא בקול.

אחרת אחשוב אני ואתם אדוני הנאורים קראוני בני הדור הישן, קראוני קנאי, קראוני – כטוב וכישר בעיניכם, – ואנכי לא אחדול לדבר כי רק את גודל רוחו הראה העם בהפכו עורף לבתי ספריכם. לו מהר העם לשלוח את בניו אליכם למראה טוב עולם הזה אשר הראיתם לו בעתיד, כי אז גם אנכי ככה אמרתי כי רק אוהב בצע הנהו האינו עלול להשליך נפשו מנגד בעד רעיון רוחני; כי רק לעגל הזהב ישתחוה ורק אותו יעבוד.

אך לא!

“אמותה ברעב, בערום ובחוסר כל”, – ענכם היהודי (?) – “ואת בני לא אקריב למולך הזה אשר תתארו לי”; ובדבר הזה הראה היהודי עוד הפעם כי עם הרוח הנהו, עם אשר כל אשר לו יתן בעד רוחו, אשר ילחם עד נטף דמו האחרון, באש ובשלח יעבור, ברעב ובצמא ידכא את נפשו עד יגבר על אויביו או ימות מות גבורים על שדה קטל. מחזות כאלה, הנותנים יגון ושמחה בלבנו כאחד, נראה עד למדי בספר תולדות עמנו, אך עוד לא שנה היהודי, וגם הפעם לא נסוג אחור ולא נתן לנגוע ברוחו.

כי סוף סוף עלינו להודות כי יש קורטוב של אמת בדברי היהודים באמרם כי בתי ספר אלה ירחיקו את בנינו ובנותינו ממנו וכזרים נחשב בעיניהם מיום דרכם על מפתן הבתים האלה. ברוסיה נראה עין בעין כי נכונה בפי בני הדור הישן בדברם ככה; האבות והבנים שמה נצבים כשני מחנות אויבים יען רוח איש זרה לרעהו, יען לא ישמע איש שפת משנהו – האבות ידברו יהודית כי שפת רוסית לא ידעו, והבנים מדברים רוסית כי בוש יבושו לדבר יהודית – ולכן כזרים, כעם לועז המה הבנים בבית הוריהם וכזרים המה ההורים בעיני הבנים. היפלא איפוא למה ישקיפו בני הדור הישן בעין רעה על ההשכלה הזאת העושקת את צאצאיהם מהם ומעמם? כי אמנם כן, רחוקים המה בני הנעורים מעמם כרחוק מזרח ממערב ועתה, אדוני, היעמוד עוד לבבם להרשיע את הדור הישן ולהשליך עליו שקוצים? לכו נא, אדוני לצרפתים, אנגלים, אשכנזים; נסו נא לדבר על לבם כי ישלחו את צאצאיהם בבתי ספר אשר ישכיחו שם את הבנים את שפת הוריהם ואיבה ישיתו בין שניהם, – ושמעתם, אדוני, מה יענוכם ומה יאמרו לכם!

* *

גם העם היושב בירושלם אנשים המה ורגש אנושי יקונן גם בלבותיהם; גם האשה העבריה תאהב את בנה וחפץ תחפץ כי יֹאהבנה גם הוא, ולכן מה אומללה היא האם הנאלצה לשלוח את בנה – אשר הניקתו מחלב שדיה, אשר טפחה ורבתה אותו, אשר מנעה שנה מעיניה ותנומה מעפעפיה בשמרה עליו יומם ולילה, – מה אומללה היא בהיותה נאלצת לשלוח את בנה זה ברֹך שניו לבית ספר אשר דבר ידברו שם שפה זרה לה, בידעה כי יום יום ירחק בנה ממנה, יום יום תקטן אהבתו לה, כי שפה אחרת ישמע כל היום: עולם חדש יראה אשר לא יזכירהו דבר מכל אשר לחשה לו אמו בשכבו על חזיה, במעכו את שדיה באצבעותיו הרבות ובמצצו את דמיה לתוך פיו!³

גם היהודי אב הנהו, גם לו רגש לאומי, גם הוא יחפוץ כי יאהבנו בנו וכי יאהב את עמו, ומה אומלל הוא האב הנאלץ לשלוח את בנו אשר בו שם כל תקוותיו וגאותו, בבית ספר כזה בידעו כי הפרד יפריד הבית הזה את בנו ממנו ומעמו לנצח! ולכן התנגד יתנגדו היהודים (?) היושבים בירושלם לכל אשר תחפצו לעשות אדוני, וידיכם לא תעשינה תושיה עדי תרימו את אבן הנגף הזאת מעל הדרך אשר תתוו למו.

אך הלא לא בשפת יהודית הנשחתה נוכל ללמד בבית ספר – תענוני, אדונַי, כי הלא חרפה היא לאיש לדבר שפה כזאת, ומה גם כי לא כל היהודים היושבים בירושלם ובארץ ישראל ידברו בה, ומה איפוא נעשה?

צדקתם, אדוני.

ולכן אם באמת ובלב תמים חפצתם להטיב ליושבי הארץ האומללה הזאת, אם לא רק לאהבת הכבוד, אם לא רק להפיץ את שפת הארץ אשר תשבו בה חפצכם, כי אז עליכם לקחת את שפת עבר לשפת החנוך, לשפת הלמודים, להשפה העברית בבית החנוך.

ראה אראה מרחוק את הצחוק וההתול אשר יפיקו פניכם, אדוני בקראכם הדברים האלה:

– “מה” – תשאלו לנפשכם? – “שפת עברית”? המשוגע הוא האיש הזה או רק לצחק בנו יחפץ?… שפת עברית?… שפה עברית, שפה מתה… – אך לא, רק משוגע הנהו" – תחליטו ובשאט נפש תשליכו מידיכם את הגליון החף מכל פשע.

לא משוגע אנכי אדוני, ולא לצחק אתכם באתי, כי אם דברים אשר אהבת עמנו ולאמנו תלחש אותם באזני, הנני מגיד לפניכם אדוני! סמולנסקין, פרומקין, גורדון, ברנדשטטר, יהל“ל וכו' הראו לדעת כי לא מתה עוד שפתנו, כי יש לאל ידינו לדבר בה ככל העולה על רוחנו, ככל הנחוץ לאדם בחייו, בין בני ביתו, במקהלות עם; ספרים רבים לנו בשפה הזאת בכל סעיפי המדעים הישנים והחדשים, בחכמת השעור, בחכמת ההנדסה, הטבע, החימי, המכניק, בקורות הימים, בכתיבת הארץ, בדקדוק שפות זרות; השפה הזאת היא המאחדת את כל בנ”י מארבע כנפות הארץ; בה יקרא העברי זכרונות ימיו מקדם, בה יתפלל, בה יודה את אלהיו; בה תלמד האם את בנה הקטן “תורה צוה לנו”; היא שפת אבותינו, שפת נביאינו, שפת חכמינו, – השפה הלאומית היקרה לעל העם מקצה; ולכן, רק את השפה הזאת לכם אדוני לקחת בבית הספר.

ואז תראו כי בחפץ לב, בששון ובשמחה תוביל היהודיה את בנה ובתה אליכם.

וחדלה כל מריבה בין יושבי ירושלם על דבר ההשכלה, וחניכי בתי הספר ישארו נאמנים להוריהם ולעמם, – כי החנוך יהיה לאמי אף כי יהיה לפי רוח העת החדשה – והיו לברכה בקרב הארץ.

פאריז, כ' אלול התרל"ט⁴.