¹

אחד האמצעים שהשתמשו בו כמעט כל לשונות האריות ליצירת מלים הוא ההרכבה, לאמור חיבור שתיים או יותר מלים למלה אחת, שתציין מושג חדש, שנתאחדו בו המושגים של שתי המלים המורכבות.

ובדבר הזה, רצוני לאמור, בכוחניות ההרכבה מצטיינת בפרט לשון גרמנית. בה אין כל גבול להרכבה, וכבר היו ההרכבות שלה למשל באורכן, כי יש דומות לאורחה ארוכה של גמלים, וכמעט אי-אפשר לפה אדם להגותן בבת-אחת, למשל ההרכבה הזאת:

Grossglocknergletscherbesteigungkommissionsmitglied

כל שמונה וארבעים האותיות האלה הן שם אחד, מורכב משש מלים! ואם אמנם הרכבות כמו זו הן דבר לא מצוי אפילו בגרמנית, וזו הרכבה בעצמה לא נבראה אולי אלא לשם צחוק, אך באמת אינן נגד הלשון ההיא. נקל להבין כי לשון כזו תוכל על נקלה ליצור לה מלים לכל מושג שבעולם, בהרכיבה שתיים שלוש ארבע מלים המתרגמות את המושג ובהתיכה אותן בהתכה אחת. ובאמת למושגים רבים, אשר לשונות אחרות יצרו להן שם או פועל עצמי, מיוחד, לא יצרה לה לשון גרמנית אלא הרכבה משתיים שלוש מלים, והשם החדש הוא באמת ברייה חדשה ומספיק לכל צורכי הלשון.

לשונות הרומיות אינן כל כך מסוגלות להרכבות, ובכל זאת גם הן השתמשו מעת לעת בהאמצעי הקל הזה. אך להן, מלבד זה, יש עוד מקור אחר ליצירת מלים חדשות, הוא – לשונות העתיקות יוונית ורומית, ובפרט הראשונה. וללשון העתיקה ולא מדוברת יש ביחס הזה יתרון, כי המלים הלקוחות ממנה להרכבה אינן ידועות כל-כך להקהל במשמעתן הראשונה, והשם המורכב החדש הוא באוזני הקהל כמו לולא נוצר מששת ימי בראשית אלא להמושג המיוחד שסיגלוהו לו. בוודאי גם השם הגרמני Fernsprecher, בפרט כאשר הסכינו לו מציין היטב את התלפון המורכב גם הוא משתי מלים: רחוק וקול ביוונית, כמו השם הגרמני. ובכל זאת יתרון גדול להשם תלפון על הרכבה הגרמנית, יען בהיות חלקי הרכבתו מלים זרות, הוא כולו לגמרי שם חדש, מיוחד להדבר שהניחו אותו.

היש ללשון העברית סגולות ההרכבה? ההשתמשה לשוננו באמצעי זה ליצירת מלים?

דבר ברור הוא, כי לשונות השמיות בכלל לא השתמשו הרבה בהרכבה. בלשון הערבית כמעט אין הרכבת השמות נוהגת כלל, ואף-על-פי שהמדקדקים הערבים מזכירים את הרכבה ואומרים כי יש הרכבה שכנית והרכבה מזגית, ובהרכבה מזגית רצונם לאמור, כי שני המורכבים נתמזגו ויהיו לגוף אחד חדש, לשם אחד ולמושג מיוחד; אך מספר המורכבים האמיתיים מעט מאד בערבית. רק המלות קצתם מורכבות, כמו אִלַּא, לַולַא וכדומה.

כן בלשון העם, בַּלַאשׁ, חינם, מורכב מן בַּלַא שַׁי, בלא דבר. – לֵישׁ מדוע, מורכב מן לאי שֵׁי, לאיזה דבר. ולפי דעת המדקדקים הערבים רוב המרובעים בלשון הזאת הם מורכבים: – צׁבטר, איש עב וחזק, מורכב מן צׂבט, חזק, עז ומן צׂבר עוז וכח הגוף. – צלדם, איש אביר, וכן כינוי לארי, מן צלד, משמעתו קשה, וצדם, נגף, תקף בחזקה, ורבים כמוהם. וכן עשתה הלשון הזאת פעלים מן שתיים שלוש מלים קצרות ומורכבות יחד כמו בַּשְׂמֵל, בַשְׂמַלַּה, לאמור בשם אלה. שַבחַל, אומר: שבח את אלה. – חַשְבַל, חשבי אלה. – מַשְאַל, מה שא אלה (אשר חפץ ה') – שַמְעַל, אלשלאם עלי…טלבק, אטאל אלה בקאך (יאריך ה' ימיך) דַמעַ אדאם אלה עַזַך (יתמיד ה' אושרך) וכדומה.

אולם, אין ספק כי בלשון עברית יש מורכבים אמיתיים הרבה יותר מבלשון ערבית אחותה.

הן אמנם גם בעברית אנו מוצאים את סגולת ההרכבה עודה במעמד תחילת היצירה שעוד לא נתפתח כל צורכו. אבל כבר החלה להציץ ציץ, ולולא נעצרה הלשון פתאום ובמערצה בהתפתחותה, כי אז בוודאי היתה גם סגולת ההרכבה הולכת ומתפתחת והיתה נותנת להלשון כוחות חדשים של יצירה.

והנה אחלק את המורכבים בלשוננו לשני סוגים והם:

(א) ההרכבה במִלות ושֵמוֹת.

(ב) ההרכבה בפעלים.

(א) הרכבה במִלּוֹת ובשֵׁמוֹת

(א) קצת מלות אין ספק שהן מורכבות.

אֵיפה מורכבת, לפי דעת הכל, מן אֵי ומן פֹּה. – עֲדֶן, עֲדֶנָּה מורכבות מן עַד הֵן, עַד הֵנָּה. וכן המלות מזמן מאוחר אֵיזֶה, אֵיזֶהוּ. – אִלּוּ, אֶלָּא מורכבות מן אִם לוּ, אִם לֹא. – אֲפִילוּ מורכבת מן אַף אִלּוּ. – מַשּׁהוּ, מן מה שהוא. המלה אולי, רבים סוברים שהיא מורכבת מן אוֹ לא או אוֹ לוֹ. – בִּלְעֲדֵי, דעת הכל כי היא מורכבת מן בַל ומִן עַד, וכן בערבית יאמר במשמעה זו מאעדא.

מלת שאלת הסיבה: מַדּוּעַ, הסכימו כל חכמי הלשון כי היא הרכבה מן מה ומן דוּע, אלא שנחלקו החכמים ב’דוע' זו מה פירושה. כבר הר“י בן-גנאח אמר: ‘וכן מדוע אצלי מורכב מן מה ומן דוע, ואם לא יימצא דוע, ופירושו מה דעתך בכך וכך’, ועל זה העיר החכם מונק והביא את דברי המדקדק ר' יהודה בן בלעם שכתב וז”ל: ‘וזה שאמרתי שהוא מורכב הוא על דעת המדקדק שהיה בבית המקדש וגם הודה לו רבנו יונה’. ועם זה הסכימו חכמי הלשון האחרונים ניזיניוס, איולד ואמרו כי דוע הוא קיצור מן ידוע. הן אמנם הגדול בחכמי לשוננו הרשד“ל דחה את כל זה, בהעירו בצדק כי שימוש מלת מדוע איננו לדעת הסיבה התכליתית, כי זה שימוש מלת למה, לאמור לאיזו תכלית; ושימוש מלת מדוע היא להסיבה הפועלת, איך היה שנהיה הדבר, ואין כאן לפי דעתו מקום לשאלת מה ראיתי או מה דעתך, והרשד”ל מחליט, כי ‘סוף סוף גזרת מלת מדוע לא ידועה לנו’. ובכל זאת, בעצם הדבר כי המלה הזאת היא הרכבה, בזה אין שום ספק, והקושי שנתקשה בזה הרשד“ל אפשר לתרץ אם נאמר, כי החלק דוע מן ההרכבה איננו מקוצר מן ידוע כי אם אולי היא המלה דֵאעִי, מן השרש דעי, שר”ל בערבית הסיבה המניעה והגורמת לאיזה דבר, ופירוש מדוע הוא: מה הסיבה, מה גרם לזה?

על כל פנים יש להחליט כי מלה זו היא אחת הרכבות הוודאיות בלשוננו.

(ב) בשֵׁמוֹת השתמשה לשוננו הרבה בהרכבות, בפרט בשמות-עצם פרטיים. ההרכבות עם אֵל, אֵלִי, יָה, יָהוּ ידועות, ואין צורך לדבר עליהן הרבה. וכמו-כן ההרכבות עם אָב, אֲבִי, אַח, אֲחִי. גם הרכבות מן שני שמות כלליים אחרים לשם עצם פרטי אחד רבות מאד. הרכבה אחת, אשר הכתוב בעצמו מבאר מהו, הוא השם גַלְעֵד, לאמור עֵד הגל הזה. ואף-על-פי שהחוקרים החדשים סוברים כי זה אינו אלא מדרש מלים המוני וכל עצמו של המעשה בהקמת הגל ודברי לבן ליעקב איננו אלא דבר שבדה העם אחרי-כן כדי לבאר ולדרוש את השם גלעד שפירושו הוא היה קשה – בכל זאת לעיקר הלכת ההרכבה אין סברא זו פוחתת מערכו של השם גלעד, כי על כל פנים זו עדות ברורה, כי עוד בזמן הקדום ההוא, שבו נוצרה ההגדה לפי דעת החכמים האלה, אודות פגישת לבן ויעקב, היה זה ברוח העם להרכיב שני שמות לשם אחד.

בין ההרכבות של שמות עצמים פרטיים, ישנם רבים ששני חלקי הרכבה הם משלוש שלוש אותיות, ונתקיימו כל האותיות והשם הוא שישי כמו אליפלט וכדומה. השם חֲצַרְמָוֶת של מדינה אחת בארץ ערב מביאים המדקדקים הערבים לדוגמא להרכבה מזגית בלשון הערבית.

(ג) גם בשמות כלליים נמצא הרכבות מספר. השם צְפַרְדֵּע הוא לפי דעת כמעט כל חוקרי הלשון הרכבה, לפי דעת הקדמונים מן צפר ומן דע, ולפי דעת חכמי הלשון החדשים מן צפר במשמעת צרח או רקד, ומן רדע במשמעת בִּצָּה והפירוש הוא: הצוֹוח או המרקד בביצה.

ההרכבה הזאת היא דוגמא ממנהג לשוננו בהרכבות ליצירת שמות חדשים. משני השמות צפר ורדע, הורכב שם אחד מקוצר ומצומצם.

עוד שם אחד מצאנו שאין בו שום ספק כי מורכב הוא: בְּלִיַּעַל. גם בשם הזה הסכימו כל חוקרי הלשון למן הקדמונים ועד האחרונים כי הוא מן בלי ומן יעל או עֹל. רק נחלקו בכוונת החלק יעל או עֹל. יש סוברים כי פירושו בלי גודל, בלי התרוממות. ויש אחרים, בלי תועלת, בלי על, וכדומה. אם כן ואם כן, השם הוא מורכב בלי ספק. והנה לנו עוד דוגמא משמות מורכבים בלשוננו.

השם בְּלִימָה, בה הסכימו המפרשים וחוקרי הלשון הקדמונים והאחרונים, כי היא מורכבת ממן בְּלִי מָה. וכן שִׁלְשֹׁם, שבוודאי היא מורכבת מן שִׁלֵּשׁ ומן יוֹם.

עוד יש שמות אחרים, שאין הרכבה בהן כל-כך ברורה, אך לפי דעת חכמים רבים גם הם מורכבים. עֲטַלֵּף, לפי דעת החכמים שולטנס וגזניוס מורכב מן עטל כמו בערבית עטי, חשך ועף, והכוונה היא: העף בחושך. וזה מתקבל על הלב, אף כי פירסט דוחה ההרכבה הזאת וגוזרו מן טלף-טֹלם חושך והע' נוספת בלי צורך. – עֲרָפֶל, לפי דעת גזניוס מורכב מן ערף ומן אפל, לאמור ענן חשוך. וגם זה לא רחוק, אף כי פירסט דוחה גם זה וסובר כי הוא ע"מ כרמל, ברזל, חרגל. – השם ארגמן לפי דעת חכמים רבים מורכב מן אֹר ומן גמן. גם אתמול מורכב לפי דעת גזניוס מן את ומול.

גֵהִנֹּם, מורכב מן גי ומן הנם, ור"ל הגי של איש ושמו היה הִנֹּם ונהיה לשם דבר. אף כי יש סוברים כי הם מרובעים בעצם וראשונה או כי הר' והד' הם סימן המשקל, אפשר מאד כי הם באמת מורכבים.

השם שֶׁנְהַבִּים (מ“א י, כב; דבהי”ב ט, כא) אשר בפירושו המקובל שהוא שן הפיל אין כמעט כל מחלוקת, למן המפרשים והתרגומים הקדומים. הארמי, השבעים הוולגתה ועד המפרשים האחרונים – מורכב לפי דעת רוב חוקרי הלשון מן שֵׁן ומן הַבִּים, קיצור מן הַאַבִּים, מלשון סנסקריתית אֻבָּה, פּיל. ובארמית (בתרגום ירושלמי) הרכבה אחת שֶנְדְפִין שהוא שן דפיל. יש אמנם סוברים כי הנוסחא הנכונה היא שן והֹבְנִית, כמו (ביחזקאל כז, טו), אך רובם ככולם של המפרשים וחוקרי הלשון מסכימים להפירוש המקובל וסוברים כי הוא הרכבה.

בהשם צַלְמָוֶת, הסכימו הקדמונים ורוב האחרונים כי הוא מורכב מן צֵל ומן מָוֶת. ואפילו לפי דעת הסוברים כי הוא שם מופשט צַלְמות מן צלם, אך בלי ספק כי בעלי הניקוד, אשר ניקדוהו צַלְמָוֶת ולא צַלְמות, סברו כי הוא שם מורכב מן שני השמות צֵל וּמָוֶת; ולהם עוד היה חוש הלשון, וחושם מעיד כי יש בלשוננו הרכבות כאלה.

על מדוכת השם סַנְוֵר, סַנְוֵרִים, ישבו חוקרי הלשון ולא באו עד תכונתו. יש שבדו לו שורש סָוֵר, במשמעת כיסה, הסתיר, והנ' נוספה. אך שורש כזה איננו במציאות בלשונות האחיות. ויש שחיפשו מקורו בהשם נור, כמו אור והר' נוספה ופירוש סגור הוא הנגד מאור. והחכם יוסף הלוי החליט כי מקורו בשורש סָנֵר. אבל יש אומרים כי הוא שם מורכב מן סנא בערבית מבהיק ומן עִוֵּר, או מן שָׂנא במשמעת שנאה ומן אור. סָנא אוֹר – סַנְוֵר. או מן סָמָא, סָמִי, במשמעת הסתיר, כיסה, כמו: ‘אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין’, ומן אור, וסמי אור פירושו כיסוי, הסתרת האור, ונצטמצם לסַמְוֵר = סַנְוֵר.

סְנַפִּיר. מה מקור השם הזה? כל חוקרי הלשון הסכימו כי הכוונה העיקרית היא מהירות התנועה, אך מקורו האמיתי נעלם מהם. יש סוברים כי שורשו הוא סנף בהוספת יר, וחושבים כי לסנף כמו לזנב יש משמעת התנועה. אך כבר גזניוס הרגיש בהרגשה דקה, כי חלק אחד בהשם הזה צריך לחפש בהשורש נפר בערבית, במשמעת נפחד וברח ונמלט במהרה. וחלק השני חיפש גזניוס בהפועל הערבי זנפל במשמעת חש, מיהר. וגם בכוונת החלק הזה כיוון גזניוס היטב, אף כי לא בהפועל הזה מקורו. כי הנה, בערבית ייאמר לסנפיר זַענַף. ושני השמות האלה, העברי והערבי יחד, יגלו לנו את חלקי הרכבתם בשני השמות האלה, יש אותיות משותפות והן סז, נפ; ושתי אותיות מיוחדות לכל אחד מהם: בעברית ר' ובערבית ע‘. מזה נלמד כי השם הורכב משני שורשים שיש בהם כל האותיות האלה: ס, ז, ע, נ, פ, ר. והנה הפועל נפר, כבר הזכירו גזניוס, והפועל השני הוא בלי ספק זעל בערבית במשמעת חריצות ומהירות, וההרכבה היא זעלנפר; ונשמטה הל’ הקרובה להנ' במוצא לאותיות למנר, ונשמטה הע' בעברית והר' בערבית, ונתחלפה בעברית הז' בס', ומשמעת השם הוא חרוץ, מהיר לנוס.

גם עוד שמות פרטיים אחדים ראויים להיזכר פה:

חֲרוּמָף, לפי דעת כל חוקרי הלשון מורכב מן חָרום ומן אַף. – צֶלְצַח, מן צֵל ומן צח. – צְלָפְחָד, הוא שם מורכב בלי ספק, אך כוונת חלקי ההרכבה לא נתבררה. – צַלְמֻנָע, מורכב לפי דעת רבים מן צלם ומן מֻנע. – עַזְמָוֶת לפי דעת בעלי הניקוד מן עַז ומן מָוֶת, אף כי יש סוברים שהוא על משקל פעֲלוּת, ומן עזם עַזְמוּת.

גם השם דוּכִיפַת, אשר בכוונתו נחלקו המפרשים, הוא לפי דעת כולם מורכב; וכבר חשבוהו חכמי התלמוד למורכב וידרשו דוכיפת שהודו כפות (חולין סג). וחוקרי הלשון האחרונים אמרו שהוא מורכב מן דוך, בערבית דיך שהוא תרנגול, וכיפת כמו כיפה, סלע, והוא תרנגול הסלע, תרנגול ההר (galbus mantanus) והוא כמו תרנגול ברא או נגר טורא בתרגום. או גם מן דוכי ומן פת, או מן דו במשמעת בעל בערבית וכיפת.

השם פְּתִיגִיל מורכב לפי דעת הקדמונים מן פת ומן גיל. – פִּלֶגֶש מן פלג אשה. עַבְטִיט, לפי דעת הקדמונים מן עב ומן טיט, אף כי יותר נראה דעת הסוברים כי זה שם על משקל פעליל כמו סגריר.

יותר מלשון ערבית השתמשה בזה הלשון האחות, לשון הארמית. בה ההרכבות הרבה יותר מאשר בעברית. שמות המספר: חדסר, תריסר, ארביסר, חמיסר. – אשתקד מן שתא קדמא. – אשתדא, מן שתא דא. – לאלתר, על אתר. – תורבל, תור בלא, וכדומה. שם-התואר עַבּוּף לאילן רב-ענפים הוא, לפי דעת חכמי הלשון, מורכב מן עב ומן עף מלשון עפיים במשמעת ענף. גם פועל עשתה הלשון מן שני שמות, והוא בִּרְזַג: ‘ותלת מברזג בין גבר לאיתתא’ לאמור, מזווג זווגים. והוא מורכב לפי דעת כל חכמי הלשון, מן בר, זוג, הוא עושה ‘בר-זוגים’.

ובשמות העופות יש תרגום השם שְׁלֵינוּנָא להשלך, שהכוונה בו היא השולה דגים מן הים. ובצורה עברית יהי לנו שלינון.

וחכמי התלמוד בוודאי חשבו כי יש בעברית שמות מורכבים ועל כן ביארו מלים רבות, אף כי לפעמים רק בדרך דרוש על-ידי הרכבות כאלה, על-פי נוטריקון: שעטנז – שוע, טוי ונוז. – חשמל, חש ומל. – חנמל, מן חן ומל וכדומה.

דברים של טעם דיבר בעניין הזה החכם ווייס בספרו ‘דקדוק לשון המשנה’, וז"ל:

מתשוקת בעל לשון המשנה, לתת לדיבורים הנצרכים לשימושים את הברור הנרצה באופן הקיצור יצא החוברת לחבר לפעמים שתיים או שלוש מלים להיות אחת. ומן החיבור הזה יצא בניין מלות חדשות למושגים כוללים אשר תהיינה נכונות להקל הערכת המאמרים. אמנם, אם אדבר פה ממנהג בעלי לשון המשנה בשימושם בחיבור המלות, אין כוונתי שהם היו ממציאי החיבורים ההם; אלא ברור בעיני שיסוד החיבורים האלה נולדו במבטא ההמוני, והמשנה משתמשת בהם כמשפט המבטא הזה, כמו שומעני, שומע אני וכו‘. וכבר נהגו מנהג זה במקרא כמו פלמוני בן פוני אלמוני, וכן כלפי, כל אפי – ומצאנו עוד שבעלי לשון המשנה כשחיפשו כינוי לאיזה מושג להרשימו בדיוק ובדקדוקים ולא מצאו לו תואר בלשון העברית מפני שהמושג ההוא היה מחודש אשר מקרוב בא אליהם, אז היה להם משפט בחיבור של מלות שונות וצירופן לעזרה עד שהשיגו על-ידי זה את מבוקשם. וזה הדבר נראה באר היטב במלת אשכלות, שאמרו בגמרא מאי אשכלות? אמר רב יהודה, איש שהכל בו. והפירוש הזה איננו דרושי ואגדי אלא הוא האמת הברורה, כי רצו להמציא כינוי למושג הפקודה אשר יש לה הכח והרשות להיות ראש לכל דברי העם בכל העניינים ולכל צד. אבל לא מצאתי כינוי כזה בלשון העברית וגם מושגו אינו מילדי העברים, אך מצאוהו בין היוונים, אשר הם מכנים את הפקידים הראשונים אשר כל דברי הרשות לכל הצדדים תחת ידיהם בשם Katholikos אשר תרגומו המדוקדק הוא ‘איש כל’. ומפני שחיבור המלות היה רגיל בלשון המשנה ובנו על-יד זה מלות מחודשות אשר לא שיערון קדמוניהן וכו’.

וכמו-כן השם אֲמַרְכֹּל בלשון המאוחרת. אפילו אם נקבל דעת הסוברים כי מקורה לא בעברית כי אם בלשון יונית merarkes ופירוש חכמי התלמוד שהוא מורכב מן אמר ומן כל הוא רק על דרך הדרש – איננו כלל נגד רוח הלשון העברית הטהורה, וההרכבה דומה ממש לו השם הערבי אמיר אעלאי, לאמור הפקיד העליון, שממנו בא השם admiral לפקיד האניות בלשונות המערב.

והשם הזה מגלה לנו עוד סוד אחר וסגולה אחת בטבע נפש העם ביחס ליצירת הלשון, סגולה המשותפת לכל העמים, והוא מה שקראו החכמים בשם Etymologie populaire העם שומע איזה שם או פועל בלשון נכרית, ואיננו יודע כלל מקורם והרכבתם בלשון הנכרית באופן שתדמה פחות או יותר לאיזה שורש בלשונו הוא, והוא נותן לו פירוש ומקור מלשונו שאיננו מכוון להאמת בלשון שמשם נגזרה המלה. אך בזה בעצמו נתגיירה המלה בצורתה החדשה ונעשתה באמת מלה כמעט מקורית, והנה אזרח טהור בארץ מולדתה החדשה. היהודים שמעו את השם היוני merarkes ובהיותו קצת קרוב להמלים אמר כל, יען לשתיהן אותיות משותפות הרבה, על כן שיבש העם את השם ויעשהו לאמרכל, המובן לו בתור שם מורכב, הבזה התעבר השם הזה מן אמר וכל ונעשה עברי גמור באופן שגזירת השם הזה מן אמר וכל אינה רק דרוש בעלמא, אלא דעת העם באמת.

נסדר-נא איפוא את כל הרכבות אשר הזכרנו בהמשך מאמרנו ונתבונן נא לתכונתן. ההרכבות האלה הן:

אֶלָּא, אִילּוּ, אוּלָם, לוּלֵא, מַדּוּעַ, בִּלְעֲדֵי, עֲדֶנָה, אֲפִילוּ, מַשֶׁהוּ – גַלְעֵד, מן גַל עֵד. צְפַרְדֵּעַ מן צפר רדע. בְּלִיַעַל מן בלי יעל, עֹל. עֲטַלֵּף, מן עטל עף, עֲרָפֶל מן ערף אֹפֶל. סְמָדַר, מן סמן הדר. אֲמַרְכֹּל, מן אמר כל. שֶׁנְהַב, מן שן הב. צַלְמָוֶת, מן צל מות. עַזְמָוֶת, מן עז מות. סַנְוֵר, מן סמי אור. סְנַפִּיר, מן ס(ז)על נפר. חֲרוּמַף, מן חרום אף. צֶלְצַח, מן צל צח. צְלָפְחָד, מן צלף חד, או מן צל פחד. דּוּכִיפַת, מן דוך כיפת, או דוכי ופת וכדומה. פְּתִיגִיל, מן פתי גיל. עַבְטִיט, מן עב טיט, בְּדֹלַח, מן בדל ודלח.

והנה דעת כל בעלי הדקדוק הקדמונים והאחרונים היא, כי להמורכבים אין משקל מיוחד. הגדול והמעולה בהקדמונים, הר“י בן גנאח, בדבריו בבניין שמות הרבעיים, הזכיר את השם פתיגיל, שהוא על משקל פעיליל, ואת השם שמידע על משקל פעילל, אך הוסיף: ‘ואפשר שיהיה השם הזה מורכב’, ר”ל ובאופן כזה אין לו משקל מיוחד. וכן אודות השם אחשדרפנים אומר רבנו יונה כי הוא חמישי ‘אבל היא מלה מורכבת, ר“ל כי אחשדר היא מלה חמישית, עניינה השר הגדול או מה שדומה לזה, אלא שהתרכבה עם פנים, והיה עניין שתי המלות ‘שרי הפנים’ כלומר היושבים לפני המלך ורואים אותו תמיד, על עניין ‘רואי פני המלך’. ע”כ לשון רבנו יונה (רקמה שער יא). הרי שדעת רבנו יונה היא, כי אף-על-פי שהמשקל החמישי הוא, לפי דעתו, הגבול האחרון במשקל השמות, כמו שהוא אומר שם לאמור: ‘ואם יחשוב חושב כי אחשתרנים מלה שישית ואותיות כולן שורשיות, ואחשדרפנים מלה שביעית ואותיות כולן שורשיות וכו’ יהי זה רחוק מפני שהבניין החמישי הוא מעט בדבריהם בעבור שהוא כבד עליהם ולא היו עוברים ממנו אל השישי כל שכן אל השביעי’ – מכל מקום, המורכב יוכל להיות משתי מלות כמו אחשדר ופנים.

ופה לרבנו יונהדבר, ראוי כי ישימו עליו לבם אותם הסופרים המערערים על יצירת מלים חדשות, וטוענים כי השמות החסרים לנו נקח מלשונות אירופה כצורתם, אמר רבנו יונה שם וז"ל:

‘ואם יאמר אומר שהם (אלה השמות אחשדרפנים ואחשתרנים) מלות פרסיות, – אפילו אם תהיינה כן לא ננהג בהן כי אם מנהג המלות העבריות, בעבור שדיברו (העברים) בהם, ולא היו מביאים בדמיוניהם מה שאינו נוהג אצלם. ואילו היה כאשר חשב החושב (ר"ל, כי אלה השמות הם מלשון פרסית) היה הדין עליהם (ר"ל על העברים שדיברו עברית) לחסרם ולהשיבם אל מנהג לשונם בהחסירם אותם מהדרך שהם עליו’.

הדברים הנפלאים האלה ראויים למי שאמרם, לאבי המדקדקים, אשר כמוהו לא קם בישראל לפנים ולאחריו ברגש וחוש הלשון דק ומדוקדק, כאשר כבר העידו עליו כל חכמי הלשון בקרב העמים, והגדול בחכמי הלשון בקרבנו, הרשד“ל כי הוא ‘הביא את חכמת לשון עברית על מתכונתה ואל השלמות אשר בה מתפארים האחרונים’; וכמו שכתב החכם דוּקס: ר' יהודה יסד דקדוק לה”ק ור' יונה הציב דלתיה'.

אפילו במלה נכריה חייבים אנו דווקא לנהוג מנהג המלות העבריות ולא להביא מה שאיננו נוהג אצלנו. וכל זה כלול בהמלה האחת ‘המשקל’. הרשות לנו לקחת מכל הלשונות הנכריות כל החסר לנו, רק בתנאי כפול ומשולש, כי יהי על-פי המנהג הנוהג אצלנו, לאמור: על-פי משקל עברי. ואם בימי חכמי התלמוד באו אל לשוננו שמות רבים מלשונות נכריות שאינם כלל על-פי משקל הלשון, הוא מפני שכל אלה הנכרים באו אל תוכה לא כאורחים קרואים ואהובים, אלא ביד חזקה, בכוח הזרוע, כמו בני העמים הנכרים אשר התאחזו גם בהארץ בכוח הזרוע, וישפכו ממשלתם על כל ענייני החיים וגם על הלשון, והיא העלובה קיבלה את ילדי הנכרים האלה אל חיקה באונס ולא ברצון; והמה הילדים הנכרים האלה, ניקרו בה בכל פה, והיא הלכה והתנוונה עד אשר נשתנו פניה לגמרי ותפשוט את צורתה העברית ותהי אותה הלשון המשובשה, הכעורה, היבשה, אשר דיברו בה היהודים בימים ההם. הוא אשר דיברנו בראשית מאמרנו זה, כי יש מלים בלשונות הנכריות אשר לא נוכל בשום אופן לקבל אל לשוננו יען אינן על מנהג הלשון, לאמור: כי אין בלשוננו שמות על משקלים כאלה.

נשוב על כל פנים לענייננו, למשקלי שמות המורכבים. ראינו איפוא את דעת רבנו יונה, כי לשמות המורכבים אין משקל מיוחד, ויוכלו להיות מורכבים אפילו משני שמות חמישיים. וכן הזכיר בן-זאב בדבריו על השמות בעלי חמש אותיות, לאמור: ‘וקצתם מורכבים משתיים שלוש שמות, כאשר פירשו רז"ל קצתם על דרך זה ואין להם משקל מיוחד’.

ובאמת, אם נסקור בסקירה אחת על השמות המורכבים הרשומים למעלה, וראינו מה משונים הם בצורתם. ואפשר מאוד כי לו חיתה הלשון חיים טבעיים עד עתה, כי אז היתה הולכת ויוצרת לה שמות ופעלים מורכבים הרבה, לפי הצרכים המתחדשים בכל יום ויום, ואפשר היה לנו עוד הרבה שמות על צורות עוד יותר מתחלפות.

אבל, לא כל מה שהיתה הלשון עושה בדרך טבעי נוכל להרשות לנו בדרך מלאכותי. החיים הטבעיים אוצלים מחיותם על כל יציריהם, ובכל מה שיוצא מתחת ידי הטבע היוצרת יש נשמת רוח חיים נפלאים. אבותינו אשר דברו עברית והיו מלאים את רוח העבריות, הם יכלו ליצור יצירות חדשות בלי גבול, והכל הצטיין ברוח העברית. גם המלות הזרות, אשר קיבלו בימים הטובים מלשונות הנכריות נתעכלו במעיהם ותהיינה לעבריות; ואין ספק כי גם הדור החדש אשר ידבר עברית ייצור לו יצירות יפות ונחמדות, אף תקן יתקן הרבה מהיצירות שיצרנו אנו. אל אנו, אשר חוש החי חסר לנו, וכל מלאכתנו על האובניים היא בדרך מלאכותי – אנו אין לנו אלא לחקות את הנמצא כבר בלשוננו, ולעשות רק כמתכונתם, כפי הדוגמאות שיש לנו כבר.

ועל כן, אפילו אם לאמיתה של ההלכה הדין אולי עם המדקדקים הראשונים והאחרונים כי להמורכבים אין משקל מיוחד, הנה אנו, למען יהיה לנו איזה גדר וסייג אשר ישמור עלינו, ניקח את המורכבים שיש לנו בתור משקל, ונאמר כי המורכבים בלשוננו יוכלו להיות רק על הצורות האלה.

(ב) פעלים

בהרכבה בפעלים יש להבחין שני מינים.

האופן האחד של הרכבה בפעלים דומה בטבעו להרכבה בשמות ובמלים, והוא שני שורשים, שני פעלים, לפועל אחד. ממין הזה לפי דעת קצת הוא הפועל רטפש, מרכב מן רטב ומן פשה, ופרְשֵז, מן הפרש ופרז וכדומה. וכמו-כן הפועל ברזג שלפי דעת הכול הוא מורכב בן בר זוג, וכן הפועל כרמל שחידש הפייטן שהביא הראב"ע מן כרר מלל.

וכן לפי דעת קצת הקדמונים הפועל הזר והושבותים, אמר ר“י בן-גנאח עליו וז”ל:

‘אילו היה מן הושיב על דמיון הוריד היה והושבותים כמו והושבתים על בתיהם, ואילו היה מן השיב, היה והושבותים וכאילו אם כן מורכב משתי הלשונות האלה’ (‘רקמה’, דף 203).

וכמו-כן מקללוני:

‘הורכבה המלה משני שורשים מן קלל ומן קלה, כי הם שני עניינים, הקללה היא הפך הברכה והקלון הוא הפך הכבוד, וכן אמר הנביא כולה מקללני ומקלני והורכבו שניהם כאחד ואמר במלה אחת שני עניינים לקוצר הלשון ולצחותו, והומרה הקלה בויו כמנהג התחלפה במקומו ולולי שהחליפה וקראוה למד הפועל בקריאה ללא היה ניכר במלה קלה’ (רד"ק).

והמין השני מהרכבה בפעלים הוא – הרכבת זמנים ובניינים. והוא כי כל המדקדקים הקדמונים העידו והסכימו, כי ייתכן בעברית שיורכבו יחד שני זמנים או שני בניינים לאחד בהמלה המורכבה שתי התכונות של שני חלקי ההרכבה.

ואלה קצת דברי הקדמונים בשאלה זו:

ר"י חיוג בספר ה’נוח' בשורש ילד, כתב על הינך הרה ויולֵדת בן, שהוא מורכב מן יולֶדֶת ומן ויָלַדת, לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה משני מלים'.

הראב"ע בספר ‘צחות’, שער המורכבים כתב, וזה לשונו:

‘רק בפעלים ימצאו שהם מורכבים כמו יוֹדַעְתִּי שהוא מורכב מעתיד ועבר; מְקוֹנַנְתְּ בָּאֲרָזִים, מורכב מפועל עבר מהבניין שלא נקרא שם פועלו עם פועל מהבניין הכבד הדגוש; יוֹשַבְתְּ בַּלְבָנוֹן, וְיוֹלַדְתְּ בֵּן, מורכבות מפועל עבר מהבניין הקל ומפּוֹעֶלֶת. – צִמְתוּתוּנִי, אמר רבי יהודה המדקדק ז"ל שהמלה גם היא מורכבת מפועל עבר מהבניין דגוש, ומנוכח לשון רבים עם סמיכה אל יחיד; מַבְלִיגִיתִי, לפי דעתי מלה מורכבת לזכר ולנקבה; לְזָר תַחְשְׁבוּנִי, מורכבת ביןן זכרים ונקבות; וַתִקְרְבנו עֲצָמוֹת גם כן, וכמו וַיִשַׁרְנָה הַפָּרוֹת, וַיֵחַמְנָה בְּבוֹאָן לִשְׁתּוֹת. ודרך אחרת להיות המלה מורכבת משני בניינים כמו, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, שהוא וְנִתְכַּפֵּר על דרך וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתְּוָה, והנה הם בניין נפעל והתפעל. אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע היה ראוי להיותו הִתְכַּבֵּס, והנה כגון הוא שלא נקרא שם פועלו עם בניין התפעל. נְגוֹאֲלוֹ בדם, בניין נפעל עם בניין שלא נקרא שם פועלו וְנִוַּסְרוּ כָל הַנָּשִׁים, היה ראוי וְנִתְוַסְרוּ. בניין נפעל עם התפעל’.

ובדרך זה הלך גם הרד"ק וזה לשונו:

‘ומצאו בטור הזה מלה מורכבת מן העבר ובינוני פעול: מְקֻנַּנְתְּ בארזים (ירמיה, כב כג), שהוא מן קוננת שהוא פועל עבר מטור הרביעי שלא נזכר פועלו ומן מקוננת שהיא פעולה מזה הטור. טעם ההרכבה הזאת ר"ל כי קוננת מקודם וגם עתה את מקוננת. ורבי יונה אמר שאינה מורכבת רק היא בינונית לבדה, ולהריץ המלה אל אשר לפניה, החליפו הסגול בשווא וכבר כתבנו שבר דבריו’ (שער דקדוק הפעלים טור ג'). – – –

והנה כבר העירו כל החוקרים החדשים, כי כל הצורות הזרות האלה של הפעלים שהביאו המדקדקים הקדמונים להחליטן להרכבות של זמנים ובניינים וכו' יש מהן שהן נוסחאות מתחלפות, ויש שהן שארית הצורות הקדמוניות של הלשון.

ואף-על-פי-כן, יש עוד מקום לעיין בשאלה זו. כי כבר העירותי ב’המילון הגדול' שלי, כי לשוננו עתה מיוסדת על לשון המקרא כמו שהיא עתה בידינו, ולכן אפילו במקום שאין ספק בדבר כי הנוסח שלפנינו אינה הנוסחא הקדומה האמיתית, לשימוש הלשון הנוסחא שלפנינו היא העיקר, ודעת מרי הדקדוק שלנו מחויבת להיות היסוד לשימוש הלשון.

ובכן, במקרא נמצאות צורות של פעלים שאינן נכנסות באחת מהצורות הקבועות של הפעלים, וכל רבי הדקדוק שלנו מחליטים אותן שהן צורות מורכבות. אנו מוצאים במקרא הצורה יֹשַׁבְתִּי, שאינה לא עבר ולא הווה, וכל המדקדקים שלנו מחליטים כי צורה זו עברית ושיש לה כוונה מיוחדה. מי שישתמש איפוא בצורה זו בכתב או בעל-פה לכוונה שהניחו המדקדקים, לא נוכל לפסול אותו ולאמור כי כותב או מדבר עברית, הואיל והוא סומך על המקרא ועל דעת כל המדקדקים.

על-כורחנו אנו חייבים לקבל בלשוננו הצורה יוֹשַׁבְתִּי. ועתה, אם יתכן לאמר בעברית יוֹשַׁבְתִּי, מדוע לא נאמר למשל כּוֹתַבְתִּי ותהיה כוונתנו כָּתַבְתִי כבר ועוד אני כותב. וכן הוֹלַכְתִּי, ר"ל הָלַכְתִּי כבר ועוד אני הוֹלֵךְ עכשיו. שׁוֹמַרְתִּי בכוונה שׁשָׁמַרְתִּי ועוד אני שׁוֹמֵר.

וכן בשאר הצורות המורכבות של הפעלים. בדרך הזה נוכל לתת ללשוננו עושר של חליפות גוונים דקים מן הדקים.

אין אני מחליט הלכה בזה; אבל רציתי להעיר את סופרינו על סגולה נפלאה שנוכל לזכות בה את לשוננו.