אחור וקדם / מרדכי בן הלל הכהן

(מקורות ימינו)

הִנֵּה גַּם בָּנֵינוּ מֵהֶם נוֹאַשְׁנוּ,

שָבִים אֵלֵינוּ.

(י"ל גארדאן).

 

א.    🔗

– אם מעבר מזה תצדק כי צעירים רבים מאחינו שבו לאהוב את עמם, ­­­­­­­– הלא יפלא בעינינו, מעבר השני, לראות את פעולת ההשלה נהפכת סורי הגפן נכריה! – את הדברים האלה השמיע במושב רעים אחדים איש כבן חמשים שנה, חניך ההשכלה המזויפת, ואשר זכה להקרא בשם אפיקורוס עוד שלשים שנה לפנים.

– הוא הדבר אשר דברתי, ועינינו תחזינה כזאת על כל מדרך כף רגל, כי ההשכלה לחוד והחיים לחוד, – ומה זה אפוא תתפלא, אבימלך ידידי?

בעמקי החדר ישב איש צעיר לימים הרחק מעט מן השלחן אשר סביבו התאספו הרעים. הוא לא שם לבו אל שיחת רעיו, כי עיניו ולבו היו בגליונות כתבי העתים בשפת עבר אשר היו מפוזרים על השלחן ועל החלונות, ויהפוך בם ויהפוך בם, כי לא שבעה עינו מקרוא בהם. גם האש אשר במקטרתו שקעה, גם כוס החמים אשר מסכו לו נצטנן, – והוא לא ידע, לא נגש אל השלחן ולא שעה אל מסכת הרעים, כי לא שבעה נפשו מקרוא.

רב לך בן אברם, לך שתה את כוסך – קרא אליו בעל הבית, איש כבן שלשים, בר פלוגתיה דאבימלך.

הנני, הנני, הניחה לי עוד כמעט רגע – ענה הצעיר בפעם השביעית וממקומו לא מש – זה כשלשה ירחים לא קראתי כתבי עתים בשפת עבר.

– שלשה ירחים?

– כן, שלשה ירחים תמימים.

– ומדוע?

– בתחלה היו ימי הבחינה, ואתה תדע כי בשנה הזאת זכו להכנס רק המצוינים, והעבודה היתה רבה.

– ואחרי כן?

– וכעבור ימי הבחינה ונכנסתי, שמו עלי רעי את ההכנות לחג מונטיפיורי.

– לכה שתה נא את כוסך.

בפעם הזאת לא המרה הצעיר את פי בעל הבית ויגש אל השלחן ורעיוניו עודם מפוזרים, ובשלחו ידו לקחת פתות נופת מן הקערה וירא והנה עץ גפרית בידו; כי בפזור הנפש טעה ולא ראה אנה הוא תוקע את היד השלוחה. וכדי לקיים את מאמר החכם: “בטל רצונך מפני רצון המקרה” מלא הצעיר את חפץ היד ויגרד את עץ הגפרית ויעל אש במקטרתו.

– האם שמעת את שיחתנו? שאל בעל הבית את הצעיר.

– ראשית דבריכם ואחריתם שמעתי.

– ובכן לא אסתפק אף רגע כי תתן לדברי אני צדק – אמר אבימלך.

– ואני גם אני לא אסתפק כי הצדק אתי – אמר בעל הבית.

– במה? שאל הצעיר בשומו אל שניהם פניו.

– במשפטי על אודות התנועה הלאומית בקרב הצעירים – ענה בעל הבית.

הוא מתנגד אל ההשכלה… קרא אבימלך ויור באצבעו על בעל הבית.

– איך אשפוט טרם שמעתי סדר טענותיכם, – אך לו הואלתם כי אז אספר באזניכם דבר “מעין המאורע”, אשר אולי תצא לכם תורה מזה.

– מעולם המעשה או הדמיון? שאלו המסובין.

– ה“בעל דבר” או “גביר” הספור הוא רעי מנוער. אך… אך עתותי ספורות והדברים ארוכים, ואולי אהיה גם עליכם. אדוני, למשא בספורי כי ארוך הוא,

– אין דבר, לא נעזבך עד אם ספרת דבריך – אמרו כל המסובים, ואחרי אשר נלותה עליהם גם גבת הבית ותפצר גם היא בו, לא השיב עוד הצעיר את פניה, כי מי זה ישיב ריקם פני אשת חן ונקה?…

– אך חכו נא לי ואשתה את כוסי בתחלה – התחנן הצעיר.

– גם השנה גם השלישית אמלא לך, אך השמיענו את ספורך – ענתה בבעלת הבית.

– ובן-אברם החל:

 

ב.    🔗

שם האיש ראובן ממשפחת אוריאל אשר בצקלג. ראובן עודנו נער בצאתו מבית הוריו. עוד שגור היה על לשונו הפלפול העמוק בשיטת “היסח הדעת” אשר שנן לו במשך לילות רבים מן “השאגת אריה” לדרוש ביום מלאת לו שלש שערה שנה, אם כי מן היום ההוא כבר עברו שנים אחדות, עד אשר רוח אחרת היתה פתאום אתו ויצא מבית הוריו ללכת באשר ילך. הוא לא יצא אך ברח בהחבא, באישון לילה…

המספר עמד מדבר, כמו חשב מחשבות שונות. ופתאום קרא:

– לא, אם ככה אקפוץ מהר לגבעה, אז לא תבינו מאומה;

– טוב כי יארכו הדברים אך אשמיעכם בסדר ומשטר דבר דבר על אפניו.

ובכן: עד חמש עשרה שנה לחיי ראובן לא נשתנה סדר חנוכו מן החנוך ההוא שהיה נהוג בישראל בארצנו עד בוא השטה החדשה בעבודת הצבא. מוריו ומלמדיו לא הצטיינו בתורתם ובחכמתם לא לרעה ולא לטובה מכל יתר המלמדים, וגם הוא לא התנכר בקרב חבריו הנערים ובכל נערי בני ישראל בני גילו שקד מראה עין על התלמוד ולבו בל עמו, הוביש כל הימים כחרש כחו ומוחו למען דעת אל נכון אם פלגא נזקא קנסא או ממונא, וכאלה. אך חמש עשרה שנה טרם עברו על ראובן והנה הגיעה ונהיתה שנת תרל"ב. בכתבי העתים עברה הרנה כי עוד מעט ויצא חק לכל בני המדינה לעבוד בצבא בחיל המלך ולא תהיה חנינה גם לבני “הסוחרים” שהיו עד כה נקיים לביתם. מכתבי העתים הכוללים עברה הרנה אל “המגיד” ואל “המליץ” ומהם נודעה השמועה אל “חכמי המדינה” אשר מסביב להתנורים בבתי כנסיות ומדרשות; משמה גונבו הדברים אל המלמדים, ותהי הדשה בזאת למלה גם בפי תלמידי החדר אשר

ראובן שמע שם לקח ויהגו בזה התלמידים כל הימים לרבות הלילות.

– אני לא אירע כל רע – השמיע יהודה, נער שמח וטוב לב תמיד, מסלסל בשערו ומתגאה בפניו היפים, ורבו קרא לו “עז פנים” – אני לא אירע, כי הורי יתנו אותי אל הגימנאזיום.

– אבל שמעתי אומרים כי ם את הרופאים יקחו לעבוד בצבא – התגרה בו רעהו אהרן “הצהוב”, נער רע עין אשר כל החברים שנאוהו מבלי דעת על מה ולמה.

– הבל ורעות רוח! – שחק לו יהודה.

– תהיה רופא אך גם איש חיל תהיה – הוסיף הצהוב להתגרות.

– נחיה ונראה.

– וגם אבי ספר בשם אדון אחר, הקורא בעצמו מכתבי עתים, כי גם “המלומדים” יוקחו לצבא אין נקי – נכנס גם נער שלישי לתוך דברי חבריו; ולאבי הנער הזה שיג ושיח עם שרים ובני עם הארץ, ולכן עדותו של החבר הזה היאה רגע במבוכה את יהודה. אבל עוד מעט התאושש ויקרא: אף אם כנים דבריכם – גם אז לא אהיה איש חיל?

– “ומי או מה תהיה” שאלוהו כל החברים פה אחד.

– שר צבא, שר מאה – ענה יהודה בגאון ותשק לשונו למו חכו.

– אין בין איש-חיל פשוט לשר-מאה אלא שנוי השם בלבד – השמיע הרבי אף הוא את חלקו. עד העת ההיא לא שעה אל הנערים ואל שיחתם בקול דממה דקה, כי היו עיניו ולבו בפלפולי הספר “ראש יוסף” לרדת לתוך עומקה של השיטה “נשר” אשר במסכת חולין. אך השיחה האחרונה הגיעה לאזניו וימצא לנכון לפניו להעיר על דברי יהודה.

– לא, רבי – השיב יהודה – שר-מאה הוא שר-מאה, ואיש-חיל הוא איש-חיל:

– ומאי בינייהו?

– איכא בינייהו, את מורא איש החיל לא תירא בפגשך אותו, אם אך לא יהיה שכור, אולם כאשר תפגשני, רבי, בבגדי שר-מאה – גם אתה תכוף ראשך לפני ותסיר את כובעך מעל קדקדך לכבודי.

– ועד אשר אסיר את כובעי מלפניך אסירה את רוחך הרעה, וטרם אכנע מפניך אכניע את עז מצחך, שקץ! – ויענק לשר-הצבא-בעתיד מתנת יד ברוח נדיבה, ואחר כך נפנה אל אחד הנערים לאמר:

– קרא הלאה.

 

ג.    🔗

בלילה ההוא לעת צאת הנערים מן החדר נדדה מנוחת ראובן מאתו, ובלכתו יחד עם חברו יהודה (כי הורי שניהם דרו בשכונה אחת) לא הוציא הגה מפיו כל הדרך ומחשבות שונות התרוצצו בקרבו. "כי האמנם גם אותי, נין ונכד לסוחרים ובן נגידים, יבאו החוטפים ויקחו לצבא? הן בביתנו התחבא בחורף העבר בן שפחתנו העבריה, וגם בחורף הזה בליל השבת העבר בא בן החייט מכירנו למצוא מנוס לנפשו תחת צל קורתנו. עוד אזכרה – וכל עצמות ראובן רחפו ממגור – הנה לנגד עיני פניו הדלים, שאר חורת מות כסתם, איך בא אל ביתנו בהחבא דרך חדר המבשלות… ואחי הגדול אמר אליו: אל תירא, לך שכב על מטתי, ואם יבואו החוטפים באישון לילה אז אנסה אני לברוח, ובחשכת הלילה ל יבחינו ביני לבינך, ויקחוני אל בית המטרה – וביום מחר יבקשו ממני סליחה ומחילה ויקראו לי דרור, ואתה את נפשך הצלת.

– כה דבר אחי הבכור, אבל החוטפים וראשי הקהל, אם כי ידעו כי בביתנו מתחבאות “הנפשות” אשר המה מבקשים, בכל זה לא נועזו להתפרץ אל ביתנו – ואיך יעיזו אפוא לקחת לצבא אותי, את נכד בעל הבית, בן שוכני בתי חומר?… אבל הטוב טוב אני מיהודה, אשר גם הוא בן עשירים ובכל זאת יירא ויפחד פן יביאו את צוארו בעול עבודת הצבא? “ירא ויפחד”, – אבל הוא אומר בפה מלא כי ישמח מאד אם ישימוהו לשר צבא ויחגרוהו חנית וחרב לגאון ולתפארת… אותו ימסרו הוריו אל הגימנאזיום, ואותי?…"

כה הלך לו ראובן תפוש ברוב שרעפיו על יד רעו. פתאום הגיעה לאזניהם זמרת שכור מתרונן מיין הדגן אשר בא בקרבו, ועוד מעט עבר לפניהם איש חיל זקן אשר מתנודד על רגליו.

– השכור הזה ימלא את מקומי – אמר יהודה כמדבר אל עצמו.

– חידות לי דבריך – אמר ראובן.

– השכור הזה יהיה במקומי רע לחברי, לכשימסרוהו לעבודת הצבא – פתר יהודה את דבריו הראשונים.

– וגם אתה הלא תהיה עמנו אז – ענוהו ראובן.

– עמכם, אך עליכם לשר ולמושל – אמר יהודה בגאון.

המחשבות אשר אך זה רגע עזבו את ראובן שבו שנית לפעם בקרבו, ויוסף ללכת על יד רעו עד כי לא הכיר את הבית אשר עמד נכחו, בית משכן הורי יהודה.

– מחר בבוקר – שמע יהודה את מחשבות ההולך עמדו – אחר לבוא החדרה, כי עלי ללכת אל בן-צרויה.

– הדבר יודע אל הרבי ויקצוף עליך – מנע אותו ראובן מלכת.

– יקצוף – ויחדל.

– עשה כחפצך. ומה לך אל בן צרויה? שאלהו ראובן אחרי חשבו מעט.

– הוא הבטיחני לתת לי ביום המחרת את החלק השני של “אשמת שומרון”.

– והחלק הראשון איפה הוא?

– בידי.

– ראובן חשב רגעים אחדים. – השאילני נא אותו, יהודה.

– האם לקרוא בו תאמר? שאלהו יהודה כמשתומם.

– כדבריך.

– ומה יעשה אביך?

– השמר והשקט, לא יעשה דבר; לא ישרפנו.

– ומדוע זה לקח מידך את הספר “בחינת עולם” בשבת העברה, ועוד אמר להרבי כי יוכיחך?

– יען כי שיטת הבדרשי מתנגדת לשיטת “התניא” – כך אמר לי אבא – ענה ראובן.

שחוק קל עבר על פתחי פי יהודה. – אבל האם תדע כי “האשמת שומרון” אולי בלי ימצא חן גם בעיני “הבדרשי” גם בעיני “התניא” של אביך. ומה ירגז ומה יקצוף אביך בהודע לו כי אתה תקראהו!

– אין דבר. את האשמת שומרון לא יראה ולא ימצא – השיב ראובן בבטחה.

– ובמה תערב לי כי…

– בטל בי, באמונת לבבי אבטיחך –

ויפן יהודה כה וכה כמו הביט מסביב פן יערב לו איש. – אם באמת ובתם לבב חפץ אתה בספרי השכלה – דבר יהודה אל רעו – הא לך את הספר הזה – ויוציא מחיקו את הספור “אהבת ציון”.

בכל עזותו של יהודה היה ירא מאד פן יודע למלמדו כי נושא הוא ספרי מינים בחיקו גם בשבתו בהחדר, אך הפעם בטח בראובן כי לא יגלה את פשעו אל המלמד.

הצעיר המספר שאף רוח מעט ויעמוד מספר. מלאי נא, גברתי, את הבטחתך – אמר המעיר בפנותו אל עקרת הבית.

– איזו הבטחה?

– צוי נא ויתנו לי עוד כוס חמים אחת כאשר דברת, כי נחר גרוני בדברי. ובעלת הבית מהרה למלאות את חפץ הצעיר, וככלותו לשתות את כוסו הוסיף לספר:

 

ד.    🔗

גם את החלק הראשון גם את השני מן הספור “אשמת שומרון” גם עוד ספרים רבים מכל אשר בחר לו בן-צרויה נתן יהודה על ידי ראובן רעהו, והוא קרא בם בתאות נפש ויבלעם כבכורה בטרם קיץ. אנחנו כלנו, אדוני, יודעים מה רב הרושם אשר יעשו “הספרים הקטנים” האלה עלינו בהיותם ראשונים אחרי ספרי הפלפול ותורת הדת. גם מורה ללמודי חוץ שכרו אבות ראובן לבנם, אך אבותיו לא שמו אל הדברים אשר הורה המורה הזה את ראובן, כי כל מעיני האב היו כי ידע בנו את חקו בלמוד התלמוד, ואך בלמוד הזה בחנו וגם ראה פעלו בימי שבת ומועד. עם המלמד התיעץ האב לפעמים לא רחוקות, וביותר בראשית הקיץ והחורף, אם ללמד את בנו מסכתא זאת או מסכתא אחרת, אם ללמוד גם “פוסקים” לתוספת ביאור הפרק “כל הבשר” או לחדול, – אבל להמורה נתנו ההורים חופשה לעשות עם בנם כפי אשר יורנו רוח מבינתו; המה קבצו לו שכר שלשה רו"כ לחודש וסרו לו את בנם “למען ילמדו כל הדרוש” מבלי לבקר אחרי מעשיו.

המורה היה נער עברי, יתום מאמו, ואביו נשא אשה אחרת. ותלד האשה השניה בנין ובנות ותגרש את בן האשה הראשונה מהסתפח בבית אביו. וכראות היתום כי משולח הוא ונעזר לנפשו בקש לו מנוח באשר ימצא, ויקבלהו פקיד בית הספר אשר לבני ישראל במספר התלמידים. מורי בית הספר היו יהודים, אך הפקיד היה שאינו בן ברית, וכאשר נכמרו רחמיו על היתום הזה ספחהו אל בית הספר גם האכילהו על שלחנו, והמורים העברים לא כהו בהיתום על אשר יתגאל במאכלות אסורים. וכאשר כלה הנער את חק בית הספר לעברים נכנס אל הגימנאזיום ויכלכל את נפשו בהורותו לתלמידים שעות שעות. הוא למד לתלמידים השומעים לקחו את למודי הגימנאזיום כמשפטם וכסדרם. וכן למד ראובן דבר דבר על אפניו לפי סדר הלימודים אשר בהגימנאזיום נפש המורה דבקה בהתלמיד וראובן גם הוא אהבו. כי אם אמנם לראובן היו אב ואם ובביתם ישב ועל שלחנם אכל כל זה היה מוזר להם והם כמו זרים נחשבו לו; המה לא התקרבו אליו ובוא התרחק לאט לאט מהם – ובזה היה גורלו ומנת חלקו דומה מעט לגורל המורה אשר גלה מעל שלחן אביו, ולכן נקשרו נפשותיהם באהבה. בכל יום ויום ישבו שניהם לבדם בחדר ראובן ואין מפריע ויתרועעו וישוחחו חד את אחר.

– אנכי הלא אדע את כשרונות יהודה, כי יחד למדנו בחדר, ולא האמנתי מעודי כי יעמוד במסה ויכנס אל הלשכה הרביעית – התפלא ראובן באזני המורה.

– לא בשמים היא הלשכה הרביעית. אין לך דבר העומד בפני – החפץ – השיב המורה אמרים מקוטעים.

– לא בהחפץ לבד יגבר איש, כי אם ביכולת להוציא חפצו אל הפועל – אמר ראובן באנחה.

– הרצון הוא היכלת; חפץ ותוכל.

– ואת מי אין כמו אלה? ומי לא יחפוץ להתלמד. האם אני אינני חפץ לבוא ולבקר את הגימנאזיום? ובכל זה… לא אוכל להוציא את חפצי אל הפועל יען…

– יען כי – לא תחפוץ! אין לך דבר העומד בפני הרצון… הבה השמיעני נא את הלמודים אשר שיננתי לך אתמול – הסב המורה את השיחה אל ענין אחר. אבל בקרב לב ראובן ירדו הדברים עמוק עמוק. “אותי ימסרו לצבא ויהודה יהיה שר מאה, ואולי עוד אעבוד בגדודו, ואם אמנם אז ייטב לי, אבל… מה תהיה מטרתי? ומי יפריעני לבוא גם אני אל הגימנאזיום? מי? הורי… אבל האם צקלג עיר מושבי אחת היא וזולתה אין עוד ערים תחת שמי ה'?!” אך ראובן גמר בנפשו לנסות מראש דבר אל אביו, אולי לא ימנע הטוב ממנו למסרו אל הגימנאזיום.

ראובן ידע היטב את הוריו וביותר את אביו כי לא באפס יד יצלח לו להטות את לבבו לדבר הזה. ולכן נסה בראשונה דבר אל אמו אולי יטה לבה למטרתו, ואז יבקש עצה איך להטות גם את לב האב. ביום שבת אחד אחר שנת הצהרים בא ראובן אל חדא-האוכל וספר רוסי בידו. אמו ישבה לה על יד החלון ותשים עיניה בספר “צאינה וראינה” לקרוא את פרשת השבוע. אבי ראובן עוד שכב על משכבו, ואיש בלעדם לא היה בבית:

ראובן, קח לך תפוח מן התבה – קראה האם – ואולם חי אני בני, כי לא היית עובר עברה לו הואלת ללמוד “פרק”. היום גדול ולשנה יחשב – ומדוע לא תוציא “מלה עברית” בשפתיך כ ל היום, וכל מעינך אך בספרי הגוים? הלא שבת היום בני.

– הן לא אלך בטל, אמי, וגם זה תורה היא וללמוד אני צריך – ענה ראובן ויורה על הספר אשר בידו.

– זאת תורת גוים, וזאת התורה – תורת ישראל, תורת ה';

– תורה אחת היא…

– בני, בני, נענה האם בראשה – ותוסיף לקרוא בספר אשר בידה. אז הבין ראובן כי עליו לדבר דברים ברורים אל אביו.

 

ה.    🔗

פעמים אחדות נסה ראובן לדבר אל אביו ולא יכול. הוא הבין בעצמו כי שאלה כבדה עליו להציע לפני אביו, וכי בעקב פתרונה אחוזות תוצאות גדולות בחייו לימים יבאו; ולכן בקש לכו את השעה, למצוא עת רצון לפני אביו. אך התוכחה אשר הוכיחתהו אמו ביום השבת הראתה לו לדעת כי המלחמה תהיה כבדה, ועליו להתאזר באומץ הלב, וכי טוב למהר לבו בדברים עם אביו. ובכן גזר אומר לדבר עם אביו עוד ביום השבת ההוא.

במוצאי שבת אחרי הבדלה ישב אבי ראובן בחדרו לבדו. זה אך מעט כלה לקרוא את המכתבים אשר הובאו מבית-הרצים עוד בעצם היום, אך משום מוקצה לא נגע בהם ולא קרא אותם עד אחר הבדלה. בידו האחת אחז את מקטרתו ובידו השניה קפל פסת נייר להדליק על האש להעלות בה עשן המקטרת. ויבוא ראובן ויעמוד פתח החדר כמו חושב מחשבות אם לבוא החדרה או לחדול.

– האם דבר בפיך?

– אני הוא זה, אבי – ענה ראובן כי לא שמע שאלת אביו.

– עיני תחזינה אותך, אך אשאלך: האם דבר לך אלי?

– כן, אבי – ויבוא החדרה ויגש אל השלחן אשר לפני אביו.

– ומה תאמר נפשך? – שאל האב.

מפי ראובן נעתקו מלים. לשוא הכין את נפשו פעמים רבות גם שנן על לשונו את הדברים אשר ידבר אל אביו – כי מבטי עיני אביו שמו מחסום למו פיו, ולא עמד לבו וכמו שער בנפשו כי נכון הוא לתת בבכי קולו.

– אבי, מה תהי אחריתי? השמיע ראובן פתאום, מבלי דעת בעצמו את הדברים אשר הוא מוציא מפיו.

– אחריתך? – ענה האב ויבט בפניו – אנכי אגדך אחריתך: תשא אשה ותוליד בנים ותקח להם נשים ועתה עם זקנת ביתך תחיה בשיבה טובה – כלה האב בנשימה אחת כקריאת עשרת בני המן.

המענה הזה אשר לצון ירחף עליו נתן ידים לראובן לשוב אל מנוחת נפשו מעט.

– לא, אבי – קרא – באמת השמיעני מה תהי אחריתי ומה איחל?

– הלא הגדתי לך תשא אשה…

– ימלאו ימי וימסרוני לצבא.

– עד היום עוד לא מסרוך – ולא ימסרוך גם בימים הבאים. אל נא תהי כסיל, לך לך לסבלותיך ולשעשועיך – כלה האב ויסב את פניו מראובן.

– אבי!

– ומה לך עוד?

– אנכי גמרתי בלבבי לבקשך לתתי לבוא בשנה הבאה אל הגימנאזיום.

כמו אבן מעמסה נפלה מעל לב ראובן בהוציאו את המילים האלה.

– מה תאמר? אתה גמרת כי אנכי אמסרך להגימנאזיום?

– כדבריך, אבי.

– המשוגע העלם או חסר-דעה הוא? – שאל האב את נפשו.

– אחרי דברי לא אשנה – קרא הנע כמתיאש.

עשן עלה באף אבי ראובן ומנחיריו יצא קצף. הכסא אשר ישב עליו כמו נשמט מעט מתחתיו, ולכן הרים את גויתו וכרגע הורידה בכבדות על הכסא. קצפו עוד לא חדל, ויעלה גרה כמו מבקש בפיו מלים להוכיח בדברים אחדים לבנו כי כסלות ידבר ואולת קשורה בלבבו.

– עד אשר תדע בעל פה– נתן האב עליו בקולו בקומו פתאום מעל כסאו ויתיצב מול פני ראובן, השמעת ראובן? עד אשר תדע בעל פה את כל הסדר נזיקין אל תתן את חכך לחטוא ועל רוחך לא יעלה כל מחשבה זרה; אולם כאשר תכלה את חקי זה אז אדע מה לעשות לך. – ויעזוב האב את ראובן נצב בחדר בתוך והוא הלך וישב אל השלחן על מקומו הראשון.

– צוה בחדר המבשלות להכין את מכונת החמים – שמע ראובן קול דובר מעל פני השלחן, ואת פניו לא הסב אביו אליו. אך ראובן עודנו נצב על עמדו כמקדם, הוא היה כהלום רעם. האב לא שעה אל בנו ויקח לו מעל השלחן איזה ספר לקרוא בו. אך כפי הנראה גם האב אך התראה כיושב בשלוה, ובאמת היה גם לבו רגש ונרגש, כי כרגע עזב את הספר ויקח לו אחד המכתבים לקרוא אותו שנית.

– הלא שלחתיך! קרא האב בהפנותו שכמו את ראובן.

אנחה התפרצה מקרב לב העלם ויעזוב את מקומו וילך לו – אך לא אל חדר המבשלות כי אם אל חדרו.

 

ו.    🔗

ישנם רגעים אשר גם החלש יאמר גבור אני. גם זה הנער ראובן אשר מעודו לא נסה לעבור את מצות הוריו במלא השערה, גמר עתה ללכת על דרכו אשר התוה לפניו מבלי שים לב כי בזה יחטא לאביו כל הימים. ראובן זה אשר מעודו לא יכול לשוות בנפשו חיים אחרים מקיר בית הוריו וחוצה, החליט בלבבו לעזוב את בית אביו ועיר מולדתו לנוע בארץ מרחקים לבקש את המטרה אשר הציב לו. ברגע הזה אשר יצא מחדר אביו וידיו על ראשו עוד לא ידע מאומה איך ישיג את מטרתו, איך יוציא את תאוות לבו לפעולה; אך זאת ידע אל נכון, כי עתה מחשבת לבו איתן ויהי אשר יהי – וחפצו ינתן לו. רגעים אחדים ישב בחדרו תפוש ברוב שרעפיו מבלי מצוא ראשית ואחרית בהם, מבלי דעת איך להחל את מעשיו, ופתאום ננער וישם את מעילו עליו ויצא החוצה.

– אנה תלך עתה, בלילה? שאלתהו אמו בפגשה אותו בפתח הבית,

– אל דודי – ענה ראובן וימהר ללכת. אך לא הדוד היה מטרתו, כי אם בתו דינה… ראובן הרגיש בנפשו כי להוציא את מחשבתו אל הפועל עליו למצוא לו עזר כנגדו, עליו למצוא לו יועץ, עוזר וסומך. רגע עלה על לבו הרעיון לפנות לעזרה אל המורה, אך עד מהרה שב ונואש מזה; ויבוא אל דינה בת דודו החדרה.

דוד ראובן אם כי לא היה חלילה מן “האפיקורסים”, בכל זה לא מנע את רגלי בנותיו מללכת אל בית הספר לנערות אשר בצקלג. ובעת אשר את בניו הזכרים – לו היו לו כאלה – לא היה נותן אל בית הגימנאזיום בעד כל כופר, הנה לבנותיו הרשה ללמוד לשונות שונות, ועל למוד שפת צרפת עוד צוה ביחוד, באמרו כי השפה הזאת נחוצה לבתולות מאד גם יותר משפת רוסיא, יען כי אותה הלא ישמעו גם האכרים הבורים; אבל שפת צרפת היא שפת בני מרום הארץ – זה היה פתגמו. לולא למוד השפה הזאת, אהיבת אביהן לא נתן אביהן לבקר את בית הספר בימי מועד ושבת כחק, אבל הנה התחכמו לאמר לו כי ביום ההוא התלמידות קוראות שפת צרפת לפני המורים, ואם לא יבקרו את בית הספר ביום ההוא תמעט ידיעתן בשפה ההיא – ויתן להן האב הרשיום. ובחפצו להדריכן כדרך בני מרום הארץ, נאות דוד ראובן לקנות לבנותיו גם נבל להתלמד חכמת הנגון, אך התנה מראש לבל תפרוטנה עליו בימי הספירה ו“בין המצרים”. דוד ראובן הדריך את בנותיו בדרך אשר בדורנו זה אנו מוצאים אותו בקרב עמנו ואשר דו פרצופין לו. בביתן, בקרב משפחת הוריהן בתולותינו הנה בנות ישראל, מתנהגות על פי התורה והמצוה ככל אבותיהן, “מדליקות נרות” בערבי שבת ויום טוב, שומעות “קדושא רבא” וממהרות לשוב הביתה מגני הטיול לשמוע “הבדלה” ובכלל בחייהן יום יום לא יתנכר כי עוד יבוא יום ותתרחקנה מדרכי אבותיהן מרחק רב. אבל נסו נא לראות מה הנה עושות בחוץ, צאו בעקבי הצאן האלה, אז תוכחו כי הן וישראל – דבר והפכו. את אבותיהן הטובים והישרים לא תכבדנה וגם לא תאהבנה, מבזות בלבן את עסקיהם ומסחריהם, אם כי כל עמלם לפיהן ואם כי לא יך אותן לבן בפזרן כסף הוריהן כאפר על הנטיפות והרעלות ויתר צעצועי הנשים ותמרוקיהן. מבל דעת אף יסודי דת ישראל, מחסרון בינה בדברי ימי עמנו, מבלתי יכולת להתבונן אל תנאי החיים אשר ההורים סבוכים בהם – הנה רוב בנות עמנו הובישו את תקותנו בהן..

– האמנם רעות הן מבנות עם הארץ? שאל בעל הבית את המספר.

– לא אספוק אף רגע – קרא אבימלך.

– יוכל היות… לא אדע אשיבכם – ענה בן אברם – אך לחו נא לי, אדוני המסובים; התרחקתי מעניני וקלקלתי את ספורי. בבית דוד ראובן לא היו, כמובן, מהלכים לצעירי הימים בצקלג, יען בנים לא היו לו כי אם בנות בתולות קרובות לפרקן – ואיככה זה יבקרו צעירים בבית איש יהודי אשר לו בנות בוגרות?! אך בחוץ, בצאתן לשוח בגן העיר ומגרשיה התרועעו הבנות עם צעירים מכיריהן מבני הגימנאזיום וגם מילידי עם הארץ, ואביהם אף אם ידע הדבר היה כמחריש.

הצעיר האחד אשר בידו היה לבקר בביתן בלי כל מפריע ומבלי משוך כל קו חשד עליו, היה – ראובן, אחרי אשר בן דודן הוא, עוד מימי הילדות היה ראובן נער את בנות דודו ובאביב שחרותם התרועעו יחד, והבתולות גם רעותיהן המבקרות בביתן משכו חסד ואהבה את העלם הזה, אשר אם כי הדבר בשפת הארץ אין בו, יען כי לא נסה בזה כמוהן, אבל יודע הוא הדק היטב את כללי דקדוק השפה וממהר הוא לחשוב חשבונות; את העלם הזה – אשר אמנם לפעמים הוא יושב דומם בחברתן, אבל אש קודש נשקפה מעיניו, וכשאר יפתח פיו, אז דבריו המה כאש, מדבר רתת בכל תוקף חום הנוער, גבוהה גבוהה, ובנות חברתו תשמענה בדברו; ואם כי לא את כל אשר ישמיע באזניהן תביננה, אך זאת תדענה כי כל דבריו המה תפוחי זהב במשכיות כסף. הן תודו, אדוני, כי גרסא דינקותא שלנו בהתלמוד ונושאי כליו ירוממנו מעל חברינו גם כעבור שנים רבות…

וגם ראובן בקר את בנות דודו בכל אות נפש. שמה חזה ראשונה עינים כמראה התכלת אשר למדו אותו להביו את שירי לערמאנטאוו ופושקין; שמה הרגיש את יקר ערך החיים, ובשבתו פעם בפעם במסבות הרעיות לא ראה כי השעות תגוזנה ותחלופנה… עוד לא ידע פתרון הרגש אשר אחז בו, עוד לא הבין מדוע זה תדר שנתו בלילות – אך מה לו לפתרון אם החלום לבד יביא לו ענג אין קץ?! מחשבות לב דינה ידע ראובן, וגם הוא שפך תמיד את שיחו בחיקה; לפניה נגלו מחשבות לבו לימים יוצרו, ומאתה היתה שומה כי ינסה לדבר אל אביו.

ראובן בא אל החדר וישב על הכסא מבלי דבר דבר. דינה הרגישה כרגע כי קרה איזה מקרה. – לא חנם בואך, ראובן – קראה בדממה.

– כנים דבריך. לא לחנם באתי הפעם. – ענה ראובן.

– וגם פניך נפלו.

– דברתי עם אבי אך זה רגע.

דינה לא נסתה לחקור ולדרוש את פי ראובן מה השיב לו אביו כי כבר ראתה חזות הכל בפני הדובר בה ותבן כי נבאשה התקוה להשיג רשיון ההורים לבוא אל הגימנאזיום. פני ראובן הפיקו יאוש נורא וכל עין רואה תרחמנו.

– שמע נא ראובן – קראה דינה אחרי דומית רגעים אחדים. – לך אל העיר הקרובה לבוא שמה את הגימנאזיום. שלשה רו"כ יש בידי, וגם שתי טבעות זהב אשר לי אתן לך. ויך אתה כמה?

ששים קאפיקעס…

וביום המחרת התראתה דינה עם המורה ושנין יחד כלכלו את דבר המסע. המורה הכין לראובן את כל התעודות הנחוצות לכל נער הבא אל בית הספר, ודינה המציאה לו בגדי בד ועוד חפצים נחוצים כאלה, ובבקר לא עבות אחד ראו הורי ראובן פתאום כי “הילד איננו”…

 

ז.    🔗

עברו ארבע שנים. עוד שנה – ויכלה ראובן את חקו בגמנאזיום. אבל לא על נקלה תכירו אותו עתה. הוא כבר היה לאיש ויגדל ויתערה כאזרח רענן. ולא רק בתמונתו אך גם ברוחו נהפך ראובן לאיש אחר. איש לא יאמין כי היו ימים אשר הנער הזה שמח את אביו בקול גמרא גמור זמורתא תהא ואשר אמו היתה משגחת עליו שיהי קורא “פרק” בשבתות הקיץ ושיהא נוטל ידיו שחרית וצפרניו בערבי שבתות לסרוגין דוקא. הוא כסר השליך מעליו עול דקדוקי סופרים ומנהגי ישראל ויבחר בדרכי רעיו מבני עם הארץ. וכאשר בהיותו בבית הוריו הסיפו להכביר עליו עול המנהגים הטפלים, כן התאמץ בצאתו מרשותם להשליך ארץ את כל אורחת בני עמו וינזר מעל אחיו ויתאמץ לשכוח את תורת נעוריו. במעלליו התנכר כמו שנאה נטר בלבבו לשנות חייו הראשונות, כמו מתנקם חזינו אותו תמיד במעשיו להכעיס… לפעמים עלה על לבו זכרון הוריו וינסה לכתוב אל אביו, אך לא מצא מענה, כי דרכיו הנלוזים נודעו גם לאביו והכעיסו אותו גם כעס. וכראות ראובן כי אביו ידחה אותו בשתי ידיו ובהודע לו גם ממכתבי דינה בת דודו בכתבה אליו כי “הזקן קשה הערף, כפי הנראה, לא יסלח לך בלתי אם תקריב לו תהלים ומעמדות בכל יום ותדע סדרי נזיקין בעל פה” – הוסיף לשחק על משבתי אביו ולא שב מדרכיו.

עוד שנה – וראובן יצא מן הגימנאזיום. אכן מעמסה תגול מעל לב כל עלם בכלותו את חקו בבית הספר הזה, ונטל החול יפול מעל שכמו בראותו את בית המדרש הגבוה לפניו. סייגים מכבידים, סדרים מחמירים, חקים מעיקים ובכלל סבל שמונת שנים מאחריו, ולפניו – עיר הבירה, בית מדרש גבוה, פרופסורים, חיי עולם האצילות. בעברו ממדרגה אל מדרגה בתוך הגימנאזיום הוא כיוצא מחדר אחד ובא אל החדר השני; אבל המעברה מן בית הספר האמצעי אל בית מדרש הגבוה היא עוברת על פני תהום רבה, וכמו ארץ חדשה תרקע תחת רגליו ושמים חדשים על ראשו; אז ירגיש העלם כי מנוחה דרושה לו מאד, מנוחה בצל קורת בית הוריו, במקום אשר עמד ערש ילדותו, מנוחת אמת וחיים של חלוץ עצמות בטרם יצא המערכה בשדה ללחום את מלחמת החיים ראשונה… ואם כי במכתבו אל דינה אמר ראובן כי רק למען התראות עמה נוסע הוא לצקלג בכלותו את חקו בהגימנאזיום. אבל באמת גרסה נפשו לתאוה לראות ירחים אחדים חיים ומנוחה בבית אביו ובחדר הורתו אשר לא ראם זה חמש שנים.

בערב, מועד בוא המסע, חכתה לקראתו דינה בת דודו בחצר מסלת הברזל. היא נגשה אליו ותקדם את פניו בזרועות פתוחות, אך הוא לא נפל על צוארה; בקרב ההמון השוקק כעדת דבורים במסדרון התחנה ועל היציע בקשו עיניו אנה ואנה אולי יראה את הוריו…

– האם אמי איננה פה? – שאל את דינה בהשיטו ידו לה.

– הדוד לא נתנה ללכת.

כעננה עלתה על גבות עיני ראובן ויתאפק ויאמר: מה שלום הורי? ומה שלומך את, דינה?

– שלום שלום. האם הכרתני? – שאלה דינה כמתרפקת.

– כרגע. אבל – הוסיף ראובן אחרי דומית רגע – הורי הלא ידעו כי נכון הייתי לבוא היום?

– ידעו; גם את חדרך פנו לך.

עיני ראובן אורו מעט והענן סר מעל מצחו. ויאסוף את חפציו ויקח לו מרכבה וישב בה הוא ודינה ויבואו עד לפני שער בית הוריו.

– אחרי בואי הלום הן עוד נתראה פנים לא אחת ולא שתים – אמר ראובן אל בת דודו – ולכן לכי לך עתה הביתה, הן אתא לילה. – למען לא יהיה איש זר בהתראותו ראשונה עם הוריו.

המבוא אל הבית היה דרך חדר הבשול, ובפתוח ראובן את דלת הבית נצב לנגד עיניו המחזה הזה: המבשלת עמדה על מכונת החמים להפיח באש פחם להחמו; אמו הכינה בידיה את ארוחת הערב להגיש אל השלחן העומד ערוך בחדר השני, הוא חדר האוכל; אביו אך זה נטל ידיו לסעודה, נושא את ידיו קודש ומברך “על נטילת ידים”… ולהשלים את התמונה הזאת נשאר גם ראובן נצב על מפתן הבית כפסל שיש…

– ראובן! – בשרה המבשלת ראשונה.

– ראה! ראובן!! – קראה האם בעליצות נפש ותפול על צוארי בנה.

האב הבליג על המון מעיו ויתאפק ויגש שלו ושאנן את השלחן לבצוע על הלחם כדין.

– מלח! מלח! – קרא האב, כי שכחה השפחה להקריב מלח על השלחן.

יוכל היות כי בעת אחרת היה פורס את הלחם גם בלי מלח, אבל עתה חפץ להראות את מנוחת לבבו, ואולי גם את זאת – כי עודנו דבק גם היום במנהגיו וכי הוא לא שונה. ראובן הבין זאת כרגע ויבליג גם הוא על רגשת לבו.

– הביאו מלח אל השלחן – קרא אל אמו ואל השפחה.

האב לא חכה עוד עד אשר יביאו את המלח ויבצע את הלחם, וימהר להושיט ידו לבנו – הא לך “שלום”, ראובן, שבה נא. מדוע אתה עומד?

ראובן הוציא את כפו מכף אביו וישב על הכסא למולו. הוא ראה בעליל כי אביו מקבל אותו לא באהבת אב המתרפק על בנו אשר לא ראהו זה חמש שנים, כי אם בנימוס הכבוד כאשר יקבל איש את מכירו ומיודעו; אכן לא נעלם מעיניו כי אביו מתחפש הוא, ורק מתראה כמו שלו, אבל בלבו שש הוא לקראת בנו. אז רפתה רוחו. וברגע ההוא גם האב גם הבן פלסו נתיב למו איזה הדרך יתנהגו איש עם אחיו; ושניהם הכירו וידעו כי הדרך הזה יוכל להיות דרך כל הארץ, דרך כבוד ויקר ומשוא פנים, אבל לא דרך הקדש והמסלה אשר בה יעלה לב אבות אל בנים ולב בניהם אל אבותם. ראובן לא הרס לגשת יותר מדי ולבוא בגבול אביו, והאב גם הא לא העציב את בנו לאמר מדוע ככה עשית. ככה התהלכו איש עם אחיו מספר השבועות אשר ישב ראובן בבית הוריו להנפש; והקיץ עוד טרם כלה וראובן נסע לעיר הבירה.

 

ח.    🔗

עד אשר ילמד לדעת את העיר הגדולה לאלהים, עיר הבירה ואת מוצאיה ומובאיה ועד אשר ימצא לה מעון לשבת בו תמיד – גמר ראובן לסור אל בית אחד מרעיו מבני עם הארץ, כלבי שמו, אשר בא אל עיר הבירה לפני בוא ראובן. בגימנאזיום היו שניהם בלשכה אחת, התהלכו יחד כאחים וכרעים, ובמשך עת הבחינות יחד שקדו ויחד חזרו על למודיהם. כלבי היה בן אחד השרים ובכל יום ויום היה הוא בא אל ראובן העלם העברי המכלכל את נפשו מהוראת שעות לתלמידים, אות הוא לראובן כי יש לכלבי חפץ וצורך בו. וכן היו שני החברים האלה קרובים ודבקים איש באחיו כל ימי שבתם בער המדינה, ובלכת ראובן לעלות לעיר הבירה לא נע לבבו אף רגע כי קבל יקבלנו כלבי בסבר פנים יפות בבואו לשכון בצל קורתו ימים אחדים; ולכן כונן את צעדיו בדרך ישר מחצר מסלת הברזל אל משכן רעהו כפי הרשום בספר זכרון לפניו.

– עתה באתי ועמדך אגור ימים אחדים, כלבי.

– אם תחפוץ הנני נותן לך הרשיום – ענה כלבי בכבדות לשון, וכרגע נוכח ראובן כי אין לב רעהו אליו עוד כתמול שלשום וכי לצנינים בעיניו יהיה, גם שמע את שיחת השפחה עם המסובים; אבל מה יעשה וידו קצרה ללכת לבקש לו מעון אחר וחפציו על שכמו, ולכן שם כעפר נפשו ויהי כלא שומע, כלא מבין את ערך “הרשיום” אשר נתן לו איש שלומו אשר בטח בו. ובכן הביא ראובן את צרורות חפציו וספריו ויתר כליו אל החדר ויניחם באחת הפנות, ורעו לא התעורר לעזור לו ברב או במעט, גם לא נסה לצוות על השפחה לעשות כזאת. לפני הצעירים הישובים בחדרו לא מצא כלבי לנחוץ להציג את ראובן, ואחרי אשר ישבו עוד רגעים אחדים והתלוצצו בדממה ובשקור עין קמו מכסאותם ללכת

– זכור, כלבי: בשעה השביעית בהפאסאשז.. קראו אחדים.

– מדוע תאיצו ללכת? כתרו לי זעיר וגם אני אלך עמכם – קרא כלבי וילבש את בגדיו מבלי שום לב אל האורח אשר בא אל ביתו.

עיני ראובן כהו מכעס; הזה הוא כלבי חברו אשר דבקה נפשו בו לאהבה אותו? הזה הגמול הוא משלם לו על אשר עזר לו בלמודיו בעמדו בנסיון? ויחזק ראובן את לבו ויאמר אליו: כלבי, האם לא תלך עמדי להורות לי את הדרך אשר אלך ואת המעשה אשר אעשה? ואיך אמצא את נתיבותי בלעדך ואני גר אנכי בעיר הזאת?

– כל הדרכים ביד הלשון – ענה כלבי בשומו את מעילו עליו – שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך.

– משכנות היהודים המה ברחוב הגנות וסביבותיה, שמה יפרו וירבו כדגת הים – אמר אחד הצעירים. כלבי הביט על ראובן וישחק וילך עם רעיו.

– את מפתח החדר תמסור בצאתך ליד השפחה – השמיע כלבי את קולו מתוך המסדרון, אך לאזני ראובן לא הגיע.

ראובן נשך את שפתיו מכעס עד זוב דם. “נבל!”, קרא בהתהלכו בחדר אחת הנה ואחת הנה מבלי דעת מה לעשות, אנה יפנה ואנה ילך. מבלי משים ישב לו על אחד הכסאות ויוסף לחשוב. זכר כי עוד במרכבת המסלה כלתה נפשו לשתות חמים, כי נחר גרונו בדרך אבל מי ישקנו עתה חמים והוא גר בחדר איש זר?… פתאום התעורר ויקם מכסאו. אמנם כן – דבר לבו – איש זר הוא לי נכרי הוא לי ולעמי, מה אני לכלבי ומה כלבי לי? ומדוע זה התגוללתי על שכם איש זר למעמסה? וינהר לשום את מעילו וגם את צקלונו לקח בידו, אך נלאה לשאת אותו כי כבד הוא ממנו; ויצא מן החדר ויבוא אל רחוב העיר.

– מה שם הרחוב הזה? – פנה אל אחד העוברים בראותו רחוב הומה מאדם רב.

– הלא זה הוא רחוב הנעווא – ענהו הנשאל וישט מעליו ויעבור מתפלא איך לא ידע איש את הרחוב הגדול הזה.

רגעים אחדים עמד ראובן על מקומו משתאה לחזות את ההמון הגדול השוקק כמשק גבים על פני הרחוב הנפלא הזה, ועיניו לא שבעו מראות. כמו מסכה נפלה פתאום מעל עיניו ותמונה נפלאה נהדרת בשלל צבעים קמה גם נצבה למולו, כאלו הים הגדול ורחב הידים השתרע פתאום לרגליו ורבבות יצורים משוטטים על פני המרחב הנה והנה!… כאיש נדהם נצב ראובן בראותו אלפי בני אדם רצים ללכת איש אל עבר פניו, בני מרום הארץ נשאים בצבים ובככרכרת

וכל האספסוף הממלא את פני הרחוב אץ ורץ, כאלו נחפז לברוח מפני רודף נסתר מעין… ויזכור את הדברים אשר קרא בספורי גאגאל על אודות הרחוב הזה המלא תשואות המון קריה.

שלום! שמע פתאום קול קורא באזניו. וינע ראובן ויפן אל הדובר בו ויקרא אף הוא: שלום, בן-שלום! כמעט – לא הכרתיך.

ומתי באת הלום?

– זה שבתי פה כשני שבועות; וכבר נהייתי לבן עיר הבירה.

– היתכן? – שאל ראובן, אשר חשב בלבו כי לו גם אלף שנים יחיה איש בים הגדול הזה לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו.

– ולמה תעמוד בחוץ? הוסיף בן-שלום לשאול: האם תחכה בזה על איש?

– לא – ענה ראובן במבוכה, הולך אנכי לאכול ארוחת צהרים.

– ואנה תלך? – לכה עמדי ונאכלה יחד – הציע בן-שלום וראובן לא המרה את פיו וילכו שניהם יחדו.

 

ט.    🔗

גם בן-שלום היה בין חברי ראובן, אבל ראובן לא קרב אליו ולא התנה עמו אהבים, כי כן נטה אז מכל התלמידים בני עמו ולא התרועע עמם, כי אך דרֹך דָרך ראובן על סף בית הספר החל למאס בחבריו מבני עמו ויתקרב אל חבריו מבני עם הארץ ומקרבם בקש לו רעים כלבבו; ןלכן אם כי ידע את בן-שלום בן גילו בהיותם בחדר אחד, אבל כמעט לא נדברו איש אל רעהו מחדרם חוצה.

ובהיות לב האדם לרעהו כמים לפנים לא דבקה גם נפש בן-שלום אחרי ראובן לאהבה אותו ותהיינה נתיבותיהם – שלום אבל לא אהבה וריעות. וגם עתה בראות בן-שלום את ראובן עומד בחוץ קרא לו לשלום מפני דרך ארץ ולא לבו הלך להטות אליו חסד ולבקש קרבתו, ומה גם כי כבר רכש לו בן-שלום רעים חדשים בעיר הבירה מקרב התלמידים מאחיו בני עמו. אבל אחרת היה מצב ראובן; הוא אך היום בא העירה, וברגע בואו נוכח לדעת כי בודד הוא…

כי כלבי איש שלומו זה אשר אמר בצל קורתו יחיה בימים הראשונים בעיר נכריה זאת, הוא בגד בו ויהפך לו עורף ולא פנים. את מי אפוא יתרועע ואת מי יתהלך? עלו במחשבה לפניו גם יתר רעיו מבני עם הארץ. אבל פתרוסי עוד לא בא, כסלוחי הוא בקיוב, האחים בני-בוז אמנם הם פה אבל לא ידע את מקום שבתם, הלהם יעגן עד אשר ימצאם? ומי יודע אם טובים הם מכלבי אשר בו בטח לבו ולא נעזר… וברגע ההוא הקרה אלהים לפניו רע ומודע אשר לא זכר אותו ולא עלה על לבו; ומי פתי יעזוב מקור נאמן

הקרוב אליו לבקש לו מעין אכזב בקצות הארץ?

בעת האוכל נודע לבן-שלום כי ראובן אך היום בא ועוד לא מצא לו מעון. וייעצהו בן שלום אנא יבקש לו מעון לשבתו, ואולם יעצהו ללכת ראשונה אל לשכת בית המדרש להגיש את התעודות, ואחר כך יבקש מעון.

– לנו, היהודים, נחוץ בראשונה להגיש את התעודות – ענהו בן-שלום.

– ומדוע! – שאל ראובן.

– למען תהי לך הזכות לשבת בעיר הבירה.

עוד הפעם הזכירו לו כי יהודי הוא. אבל בפעם הזאת לא מרה נפשו על עמו כי אם נעצב אל לבו בעד עמו, ויאמר לעשות ככל אשר הורהו בן-שלום.

– לא – קרא בן-שלום – רואה אני כי בלעדי לא תמצא נתיבותיך, ולכן הבה ואלכה עמדך.

לב ראובן רחש בסתר תודה רבה לרעו זה, כי כמו שער בנפשו כי בלעדו לא ידע דרך עמו, וחפציו לא היו נעשים כאשר בהלוך. בן-שלום אתו. לא עברה שעה אחת וכבר נמצאה בידו תעודה, כי נכתב בכתב התלמידים ולו אם כן הרשיום לגור בעיר הבירה כחפצו. במסדרוני בית המדרש מצא המון תלמידים מתהלכים הנה והנה, משוחחים בקול המולה על אודות עניניהם ועסקיהם, מבלי כל מורא ופחד מפני המשגיחים כאשר היה בהיותו בגמנאזיום. פה חבל תלמידי מתוכחים על דבר חק חדש הנתן זה מקרוב בבית המדרש, שמה תלמידי מחלקה אחת מתיעצים אם להדפיס את דרשות אחד המורים בחרושת אבן, או למסור העתקת הדרשות לידי שני תלמידים עניים להעתיקם בידיהם ולגזור על כל התלמידים לקנותן רק אצלם; ובמסדרון אחד המון תלמידים בוחרים מקרבם ראשים לכלכל את קופת הצדקה, וכאלה. אף גם זאת ראה ראובן כי בן-שלום אורח הוא כבר בקרב ההמון הזה, רבים מושיטים לו ידיהם וקוראים לו לשלום.

תלמידים עברים אחדים נגשו אל בן-שלום ויקראו אליו בתוכחה: איפה עשית כל היום; בקשנוך ולא מצאנוך.

– הנני – ענה בן-שלום – ומה בפיכם?

– הן נחוץ לעשות סדרים בהקופה – קראו התלמידים – ומתי נתאסף?

– עוד חזון למועד –

– תשגה בשפטך. בעוד שלשה ימים תחילנה הדרשות והעם יצא לסבלותיו, ואז לא תשיגם ידך. גם יש נצרכים אחדים.

– להם נחוץ לתת כרגע – חוב בן-שלום דעתו…

– קום ונלכה מזה על האספה – החזיקו בו הדוברים אליו.

אז זכר בן-שלום את ראובן הנצב עליו, וימהר לקרוא בשמו אל כת התלמידים וגם בשמותם קרא לפניו למען יכירו איש את רעהו. ואחר כן הוסיפו הרעים כלם יחד לדבר על אודות ילדי יום ועל עניניהם הפרטים והכוללים ובמעמד הזה גמרו אומר להאסף ביום השני בלילה במעון אחד התלמידים לכונן סדרים נחוצים בקופת התלמידים העברים.

– היום לא אוכל, כי אוריאל אך היום בא וגם מעון עד לא מצא לו.

– מעון – קרא אחד התלמידים – אנכי אראך מעון טוב מאוד. בעוד שלשה ימים יפנה חדר אחד על יד חדרי, ובעלת הבית לא תרבה במחירו.

– “בעוד שלשה ימים”, אבל איפה אשכנה עד העת ההיא?

– שנים שלשה ימים ימים הלא תוכל לשכון בחדרי.

– אין טוב לך מזה – יעץ בן-שלום לראובן – אנכי יודע את החדר ההוא ואותו תבחר לשכנך.

– “לכן ישכב עמי הלילה” – קרא התלמיד בשפת עבר ובנגון הטעמים.

– “הרי שלך לפניך” – ענהו בן-שלום גם הוא, לא בשפת רוסיא כאשר דברו כל העת, אך בשפת התלמוד. ראובן השתומם למשמע אזניו.

אחר כן לקח ראובן ושכנו מרכבה לקחת חפציו ממשכן כלבי להביאם אל משכן רעו החדש. כלבי היה בביתו בבואם, ואך בא ראובן ורעו החדרה נתן עליו כלבי בקול:

– מדוע עזבת את החדר פתוח ולא סגרת אותו ולא מסרת את המפתח אל השפחה כאשר צויתיך?

– שכחתי – ענה ראובן ויצא עם חפציו נשאים בעזרת רעו.

 

י.    🔗

ויהי ממחרת כאשר בא בן-שלום אל האספה כבר מצא שמה את ראובן. הוא בא אל האספה יחד עם שכנו, עלם שמח וטוב לב תמיד ולוקח לבבות. וראובן הוכיח את בן-שלום על אשר אחר לבוא.

– אצבע אלהים – אמר בן-שלום בלבבו – הזה הוא ראובן אוריאל אשר לא אבה להתערב בכל אשר לחבריו העברים ואשר כל ימיו התהלך מנגדנו?

התמורה הזאת בקרב לבב ראובן נראתה כרגע גם על כל דרכי חייו. במכתבו אשר כתב ממחרת יום האספה אל אביו נראו עקבות התמורה, כי הרבה להלל לפני אביו את רעיו החדשים, התפאר לפניו בזב אשר לקח חלק בסדרי הקופה “למען תדע כי גם עוסק במצות אני פה” והמלה “מצות” כתב עברית במכתבו הנכתב רוסית. בכלל האריך הפעם במכתבו אל אביו ולא הסתפק בשתים שלש מלים כאשר היה עושה עד כה. האב שמח מאוד לקראת המכתב הזה, ויפזר לבנו מלא חפנים תהלה ותודה רבה. “מי יתן ותדבר אלי עברית בכל מכתביך, כי שומע אנכי”, כתב אליו האב.

– “אבי צדק בדרשו ממני – דבר ראובן אל לבו בכלותו לקרוא את המכתב. הן לא “סדר נזיקין” הוא דורש ממני, בלתי אם לדבר אלו בשפת עמנו, ואני הלא עוד לא שכחתי כלה את השפה ההיא”. ומה גדל ששון לב ראובן בראותו כי אמנם שומע הוא עוד את השפה אשר בנערותו ידעה היטב, ותהי לו הדעת הזאת לתפארת גאותו לעיני רבים מרעיו אשר לבבם דאב עליהם מאד כי לא ישמע את שפת עמם.

ולמן העת ההיא החל ראובן אוריאל להיות גבור ציד על הרי ישראל. הוא נסה ידיו לכתוב בשפת רוסיה ויצליח, ויקדש את עטו לטובת עמו! הוסר לב האבן מקרבו ותחתיו נתן לו לב בשר, ויהי לבריאה חדשה.

לא היתה אספה ומועד צעירים, בין לטובת עניני ישראל בכלל בין לטובת עניני אחיו התלמידים, אשר לא לקח שמה אוריאל חלק ונחלה ויט שכמו לעבוד עבודת הקדש ברוח נכון ובלב מתנה.

בחורף ההוא נאספו תלמידים רבים לחוג את חג החשמונאים באחד הלילות וגם בן-שלום וראובן היו בין הנאספים. הצעירים השתעשעו וישמיע הגות רוחם על אודות החג וישירו שירי ישראל וידברו עברית, ואחר כן סעדו לבם, וכטוב לב ראובן הזכירו בן-שלום את משוגת נעוריו, וכי עיניו הרואות כי בא המועד לשוב אחור.

לא אחזור כי אם קדם… – ענה ראובן.

                                                                                                    ***

ובזה תמו דברי בן אברם. המסובים חכו לשמוע עוד דברים מפי המספר, ולא דמו כי ימהר לכלות את ספורו, ולכן נשארו על מושבותם דומם גם אחרי אשר כלה “בן אברם” לספר.

– האם לקח ראובן את דינה? שאלה בעלת הבית אחרי דומיה ממושכה.

– לא אדע. ומה לי ולה?

אך אבימלך התעורר וישמיע בפה מלא בשומו פניו כבראשונה אל בעל הבית:

– אבל אם מעבר מזה תצדק, כי שבו צעירים רבים אל עמם – לא נפלא בעיני מעבר מזה לראות את פעולת ההשכלה הפוכה סורי הגפן נכריה! – ובדברו הרים את גבות עיניו ויקמוט את מצחו כמו רב חכמה השמיע וישאף עשן מקטרתו באות נפש.