יסודות ראשונים בפרוגראמה הרביזיוניסטית / זאב ז’בוטינסקי, תרגם משה אטר (אטינגר)
© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.
פּאַריס, 19 בפברואר 1925 🔗
ב-19 בפבּרוּאר 1925 נערכה בקפה “טאַמבּוּר”, בככּר הבּאַסטיליה בפּאַריס, שיחה בין כמה חברי הצה"ר ובין קבוצת פועלים מארץ ישראל.
המרצה היה ז. ז’בוטינסקי.
היושב-ראש, מר בּריל, פתח את האסיפה והציע למרצה להבהיר את עמדת הרביזיוניסטים לשאלת ה“לגיון”.
הַעֲמדה כזאת של השאלה תהא צרה יותר מדי. הלגיוניזם אינו אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הרביזיוניסטית, ולכן יש להתוות לשיחה תחומים יותר רחבים. תכניתנו נובעת באופן הגיוני מתוך המטרה הסופית: ליצור רוב יהודי בארץ ישראל. בארץ יש כעת 650.000 ערבים; בעוד 25 שנים יהיו מיליון, ובעוד 50 שנה עוד יותר. כדי ליצור רוב, על היהודים ליישב בארץ מדי שנה בשנה כ-40.000 עולים בממוצע; לשם כך צריכה העליה להיות עוד יותר גדולה – כ-50 אלף, כי תמיד יימצא אחוז כלשהו של בלתי-מוכשרים. – למען תוכל ארץ ישראל לקלוט ולפרנס עליה כזאת, אין די בעבודתנו הנמרצת ובכספי קרן היסוד, ואפילו בעזרת הגבירים שבאמריקה. אין לעשות התישבות באמצעים “בּיתיים”: התישבות יכולה להעשות רק בשיטות שהן ממלכתיות עפ“י טיבן. אדמות-הבור של ארץ ישראל (כ-15.000.000 דונם, ואין ספק, שיותר ממחציתן יפות לעיבוד) צריכות ליהפך ל”קרן התישבות". על סמך קרן זו יש לערוך מלווה בערבות הממשלה או בערבות חבר-הלאומים. כספי המלווה ישמשו להכשרת הקרקע ומתן אשראי ראשון למתישבים. לפי חישוב צנוע, יימצא באדמות האלו מקום לחצי-מיליון יהודים; ודבר זה יפתח פתח להכניס לארץ גם המונים רבים של תושבי ערים.
יחד עם זה דרושה בשביל העיר, כלומר לעידוד החרושת והמסחר, שיטה של מכסי-מגן. בכלל, אין להפריד “התישבות” מ“מדיניות” – שני שטחים אלה משתלבים שילוב הדוק על כל צעד ושעל. כל צעד מצעדי הממשלה, אף אם לכאורה הוא “נייטראַלי”, הריהו משפיע לאמיתו של דבר על ההתישבות, כלומר מזיק לה או מסייע בידה. לפיכך צריכה להיות מותאמת לתפקידי ההתישבות כל מערכת השלטונות בארץ. לבסוף, גם שאלת “הסדרת” העליה, בחירת המתישבים המתאימים, צריכה ללבוש צורה אחרת מעכשיו: תפקיד זה צריך לעבור לידי המיישב עצמו, כלומר לידי ההסתדרות הציונית ונציגיה בגולה.
מכאן נובעת המסקנה: בכדי לאַפשר התישבות בריאה בממדים ההולמים את המטרה הסופית, מן ההכרח שייעשו בארץ ישראל שורה שלימה של מעשים ותיקונים מלכתיים רבי-משקל: ריפורמה קרקעית, ריפורמה בשיטת המכס וגו', וכן גם מלווה בערבות. את כל אלה אין להגשים באמצעים “ביתיים”, כגון ניית חלקות-קרקע ללא כל שיטה, או עליה שאיננה מוסדרת, שאת טיבה קובע מר גראַבּסקי ולא אנחנו.
כדי להגיע לתמורות הדרושות, יש צורך ב“לחץ” פוליטי מאורגן מצד כל היהדות הלאומית על דעת-הקהל בעולם, על הממשלות למיניהן ועל חבר-הלאומי – “אוֹפנסיבה פּוֹליטית”. ולכך יש לנצל ניצול מלא, מצד אחד, את המצב ללא-מוצא, בו נתונים המוני היהודים במזרחה של אירופה ומצד שני את כל ה“מכסות” לכניסת מהגרים.
ואולם אין ספק, כי כל התביעות הללו תתקלנה בהתנגדותו החריפה של הרוב הארצישראלי הקיים. עד עתה, בכל שעה שהיינו תובעים להרחיב את זכויות היהודים, היו משיבים לנו תמיד: “הערבים אינם רוצים בעליה יהודית גדולה; כדי להרשותה, אנוסה תהיה אנגליה להקים בארץ ישראל חיל-מצב גדול. ולעולם לא יאבה העם האנגלי לתת לתכלית זו כספים ואנשים”. באותו מכשול נתָּקל גם בשעה שנציג תביעות מרחיקות-לכת, כגון ריפורמה קרקעית, וכו'. התשובה תוכל להיות רק אחת בלבד: אם יש צורך בחיזוקו של חיל-המצב, הרי אנו עצמנו ניתן גם את האנשים, ובמידה הגיונית וצודקת – גם את הכספים. איש אינו דורש, שיוקם “צבא עברי”. המדובר בצבא בריטי; אך באותו צבא יש גם גדודים סקוֹטיים וגדודים איריים, לכן יוכל להיות בו גם גדוד יהודי. גדוד כזה כבר היה קיים בעבר; תביעתנו היא להקימו מחדש. כל הדיבורים על כך, שהשתתפותנו בהחזקתו “תבלע מיליונים”, אינם אלא פטפוט של יושבי-קרנות. בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכום הזה בדיוק: חלקנו יעלה בקירוּב ב-40.000 לירות לבּאַטאַליוֹן של 1000 איש.
לפיכך סכלות היא לצמצם את הרביזיוניזם כולו ב“לגיון” בלבד. אין זה אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הקוֹנסטרוּקטיבית. אבל, אין ספק, כי סעיף זה הכרחי. אם אין אנו מוכנים ליטול לידינו את ההגנה על הסדר בארץ, אלא מבקשים להטילה על האנגלים – אזי לא נוכל, כמובן, להציג שום תביעות, העלולות לעורר את אי-רצונם של הערבים, ועלינו יהיה לוותר לצמיתות על עליה גדולה.
הויכוחים אחרי ההרצאה התרכזו בשאלת הבטחון. בין השאר הועלו הנימוקים הבאים: האמצעי הטוב ביותר להגנה עצמית היא עליה גדולה; לבטחון הישובים היהודיים די בארגון “הגנה” עצמאית; אם יצליחו היהודים להשיג את הקמתו של הלגיון העברי, יתבעו הערבים אותו דבר לעצמם; כספי קרן היסוד דרושים למטרות פּרוֹדוּקטיביות, לכן אסור להוציאם להחזקת חיילים בקסרקטינים; וכן אסור לנתק את הנוער העברי מחיי עבודה יוצרת.
בתשובתו למתווכחים אמר המרצה:
קיימות שלש השקפות על בעיית הבטחון. הראשונה היא ההשקפה הדמיונית, שהערבים יניחו לנו ליישב את הארץ, או שנוכל “להרדימם” בהבטחות מרגיעות, כך ש “לא ירגישו” בגידולנו, – וכאשר יקיצו משנתם, ימצאו, שאיחרו את המועד. (צחוק). עם בעלי-הזיות כאלה אין טעם להתווכח.
ההשקפה השניה היא – “אי-התנגדות לרע”, כלומר: אין אנו רוצים בשפיכות-דמים; אם יתנפלו עלינו – נעמוד בחיבוק-ידים ונחכה למוות, אבל את זולתנו לא נהרוג. השקפה מכובדת היא זו ואף קדושה; אך הכל מבינים, שפירושה – הסתלקות מן הציונות.
נותרה איפוא השיטה השלישית: להתגונן. בנקודה זו מסכימים הכל, גם חסידי ה“לגיון”, גם מתנגדיו. הויכוח נסב רק על הצורה – “צבאיוּת” או “הגנה”. חסידי ה“הגנה” טוענים, כי אפשר להעלותה לדרגת התארגנות מופתית. אבל די שנהרהר בטכניקה של שאלה זו, למען נבין, כי צורת הבטחון היחידה, שבה אין מקום לטעויות בחשבון התחמושת, לחוסר-נסיון, לחוֹבבוּת, לחיפּזון עצבני, וכו' – זו צורת הארגון הצבאי החוקי.
אשר ל“לגיון הנגדי” של הערבים, הרי יש כאן אי-הבנה. לא בצבא עברי מדובר כאן, אלא בזה, שהצבא הבריטי יְיַסד בהרכב חטיבותיו גדוד עברי וישכּנוֹ בארץ ישראל, כשם שהוא מחזיק שם כיום חטיבה אנגלית או סקוֹטית. דבר זה הכרחי, משום שקיימת סכנה של התנפלות ערבים על יהודים. ומכיון שסכנה הפוכה איננה קיימת, הרי אין שום טעם בתביעה להקים “גדוד ערבי”. זאת אפילו מבינה האדמיניסטרציה של ימינו: מר סמואל אישר בז’ניבה, שהממשלה חילקה רובים למושבות היהודיות, ולא לשכניהן – כי לשכנים אלה אינה נשקפת שום סכנה. אם נעמוד בדעה, כי כל ויתור כלפי קרבנות-של-איומים צריך לגרור אחריו, לפי מידת ה“צדק”, אותו ויתור כלפי המאיימים – הרי גם “ההגנה הטהורה” תיהפך לדבר בלתי-אפשרי. אם הממשלה תתיחס במידה שווה לתכונה הצבאית של היהודים ושל הלא-יהודים, – תראה במידה שווה את התפתחותה “מבעד לאצבעות” או במידה שווה תפריענה, – הרי בסופו של דבר יהיו שבעה רובים נגד אחד, כלומר – אבדון. לכן אי-אפשר לפתור באמצעים “ביתיים” גם את שאלת הבטחון: זוהי שאלה פוליטית, כוח-המגן היהודי צריך להווצר על-ידי המדינה, אבל על חשבון היהודים, הן מבחינת האנשים והן מבחינת הכסף.
לדבּר על בזבוז “בלתי-פּרוֹדוּקטיבי” של כסף, הרי זו שטות. אכן, יש אנשים הרואים גם כ“בלתי-פּרוֹדוּקטיביות” את ההוצאות לבתי-הספר. הסדר בארץ הוא תנאי ראשון לעמל וליצירה. הוא הדין גם לגבי האנשים. אם על החלוץ בעת ובעונה אחת גם לחרוש, גם לעשות תרגילי-סדר, גם לקלוע, גם לאוֹתת – הרי יהיה או חורש גרוע או חייל גרוע (כפי שהוא היום), או לא חורש ולא חייל. הרבה יותר “פּרוֹדוּקטיבית” תהיה התוצאה, אם חלק מן הנוער הזה יעשה על-פי תור שנתיים בשירות צבאי, וחלק זה יוכל אחרי-כן לעסוק כל ימיו בחרישה או בחרושת, בלי להסיח עוד את דעתו לתפקידים טפלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות