¹

המאמר הקודם, כמו שאפשר היה לראות מראש, העיר עלי כל חמתם של “הציוניים הרשמיים”, מביאי הגאולה, מקצה מזה, ושל “הפועלים הצעירים”, כובשי העבודה, מקצה מזה. ואינני מכחיש אמנם, שאלו ואלו יש להם על מה לכעוס, והכעס, כידוע, מביא לכלל טעות. אלא ש“טעות” זו, ש“נכשלו” בה שני הקצוות גם יחד, נמצאת מעֵבר לגבול מה שהורשה לו לאדם אפילו בשעת כעסו: לתת לדברי אחרים צורה של “קריקטוּרא” ולשבּר ולמַגר בריה משונה זו בקול ענוֹת גבוּרה – מעשׂה כזה יוצא מכלל טעות ונכנס לכלל זיוף.

אעפ“כ חשבתי מתּחלה לעבור על זה בשתיקה, כמו שעברתי בשתיקה על כמה “טעויות” אחרות ממין זה, ומה גם שכבר נמצא בינתיים סופר אחד (לא מן הסופרים העברים), אשר גִלה את כל הזיוף הזה והעמיד את הקרואים על אמתּו של דבר²). אבל מתוך מכתבים פרטיים שונים, שהגיעו לידי בעת האחרונה, נוֹכחתי לדעת, שיש תועלת בדבר לחזור ולהטעים בדרך קצרה את הרעיון המרכזי, שעליו סובב כל המאמר ההוא. כי מפני שרבּו הפרטים בו, יש שנתרכזה מחשבת הקורא באיזה פרט הקרוב ללבו, עד ששכח, או לא הבין כראוי, את הרעיון הכללי, שבגללו באו כל הפרטים. גאולת העם והארץ – או בלשונה של הפּרוגרמא הבזילית: מקלט בטוח לעם ישׂראל בארץ ישׂראל – אין לה עדיין שום אחיזה בתנאי-החיים שבמציאות, ועל-כן לא יתּכן להציבה כמטרה להעבודה המעשׂית א”י. לפי שבּין כל מטרה והמעשׂים הנעשׂים לשם השׂגתה – צריך שימָצא איזה קשר טבעי, קשר של סבּה ומסוּבּב“; צריך שנדע מה להשיב על השאלה: איך תושׂג מטרה זו על-ידי מעשׂים אלו? וכל זמן שאין קשר כזה במציאות ואין מה להשיב על אותה השאלה זולתי דברים סתמיים בלבד: ”אולי…. מי יודע… הזמנים משתנים”… כל זמן שנמצא הדבר במצב כזה, יש כאן אמנם “תקוות חביבות”, אידיאל לאחרית הימים, אבל אין כאן מטרה מעשׂית, שתוּכל לשמש בסיס לשיטה של עבודה. כי כל שיטה של עבודה מיוסדת בהכרח על ציור ברור (שׂכלי או דמיוני) משלשלת הסבּות והמסוּבּבים, המקשרת את הפעולות השונות זו לזו ואת כולן יחד אל המטרה. הציונות ה“דיפּלוֹמטית " היתה משיבה תשובה ברורה על השאלה הנזכרת: המקלט הבטוח יושׂג על-ידי קבּלת “טשארטר " מאת ממשלת טורקיא בהסכמת הממשלות האירופיות. וכדי להטות לב הממשלות לכך, צריך לבקר בהיכלי מלכים ושׂרים. וכדי לבוא בברית עם ממשלת טורקיא, צריך ליסד בנק גדול, שימציא הלוָאות לממשלה זו. וכדי לפַצות בעלי הקרקעות אחר השׂגת הטשארטר, צריך להכין קרן לאומית עשירה, וכן הלאה. פה יש ציור ברור – אם כי דמיוני – משלשלת הסבּות והמסוּבּבים. ועל כן רשאים היו אותם הציוניים של אתמול להכריז בפומבי, שעובדים הם עבודתם לשם הגאולה, שרואים הם בה לא אידיאל רחוק, אלא מטרה מעשׂית, בסיס לשיטה של עבודה. אבל הציוניים של עכשו, שכבר ירדו מעולם הדמיון ארצה, שכפרו בעיקר הטשארטר והעמידו את הכל על העבודה המעשׂית בא”י, – כשהם קוראים בשם הגאולה בתור מטרה לעבודה זו, הרי הם מַלעיבים בהגיון ובמציאות כאחד. לפי שאינם יכולים להראות עם זה על קשר טבעי של סבּה ומסוּבּב בין המטרה והאמצעים; אדרבא, עד היכן שמגיע כוחו של השׂכל לראות את הנולד על יסוד המציאות שבהוה, – מוכרח הוא להחליט, שהעבודה המעשׂית בא”י אינה מסוגלת להביא את הגאולה. שמא תאמר: “מי יגיד את הבאות? והרי אפשר שיִקרו דברים בלתי נראים מראש ויתנו פנים חדשות למציאות?” – כן, אפשר. אבל אין “אפשר” שכזה נעשׂה בסיס לשיטה על עבודה, ואין כאן עוד מטרה למעשׂים שבהוה, אלא חזון-לב לעתיד לבוא, אידיאל המרומם את הרוח, שעדיין לא נגלתה הדרך להגיע אליו בפועל. ואם בכל זאת אנו רואים, שהעבודה המעשׂית בא“י מושכת את הלבבות כל-כך, הרי זה מוכיח, כי באמת קשורה עבודה זו באיזו מטרה אחרת, אשר אליה שואפים כל הלבבות הללו מדעת ושלא מדעת; כי באמת ממלאה עבודה זו צורך לאומי אמתּי, המורגש לכל הלבבות הללו בדרך אינסטינקטיבית, בגזרת חוש הקיום הלאומי, אלא שחסרה להם ההכּרה הברורה בטיבו של הצורך הזה ואינם רואים את המטרה האמתּית, שעבודתם משמשת אמצעי להשׂגתה. והמטרה הזאת היא: – “לא מקלט בטוח לעם ישׂראל, אלא מרכז קבוע לרוח ישׂראל”, מרכז “אשר יהיה לקשר רוחני חדש בין כל חלקי העם המפוזרים וישפוך מרוחו עליהם לעורר את כולם לחיים לאומיים חדשים”. אמנם, גם עד המטרה הזאת “עוד רב הדרך מאד”, אבל יכולים אנו לראותה “על קצה האופק מרחוק”, לצייר לעצמנו שלשלת הסבּות והמסוּבּבים, שעל ידה עתידים אנו להשׂיג מטרה זו בדרך העבודה המעשׂית. כל ענפי העבודה בא”י – לא רק יסוּד בתי-ספר ושאר דברים “רוחניים”, אלא אף קנית קרקעות ויסוּד מושבות כפריות ושכונות עירוניות – מוליכים אותנו לאט לאט להשׂגת המטרה הזאת, מבלי שנצטרך עם זה לשׂים תקוָתנו במקרים בלתי נראים מראש. אמנם, אין אנו יכולים למצוא בין חוליות השלשלת הזאת של הסבּות והמסוּבּבים לא “גאולת הארץ כולה או רובה " ולא “המון כפרי – המון ממש – אשר ימַלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו”. אבל יכולים אנו למצוא ביניהן עבודה תרבותית, חמרית ורוחנית, בערים והכפרים, במדה מַספּקת, בשביל לעשׂות את הארץ “לקשר רוחני חדש בין כל חלקי העם המפוזרים”. ובא המופת על זה – הישוב הקטן והדל הנמצא בארץ עתה. ודוקא מפני שקטן ודל הוא הישוב הזה בהוה, מופת חותך הוא על כוח השפעתה של א”י ועל אפשרות השׂגת המטרה הנזכרת בדרך הטבע ובגבול התנאים של המציאות המושׂגת למחשבתנו בהוה. שהרי עם כל קטנותו ודלותו, – “השפעתו על בני הגולה גלויה וניכּרת כבר עתה, בראשית הוָיתו”, “והיהודי הבא מן הגולה” – אף כי “הרבה מומים הוא מגַלה, אם עינים לו” – טועם בכל זאת טעם של תחיה בישוב זה ורואה אותו כקבּוּץ של “מרכזי-יצירה קטנים, שבהם הולך ומתרקם טופס חדש של חיים לאומיים, שאין כמותם בגולה”. ועל כן רשאים אנו להוציא מזה משפט, שכּל מה שיהיה המרכז בא“י “הולך ומתרחב בכמות, הולך ומשתלם באיכות”, כן תהיה גם “השפעתו של העם הולכת ורבּה”. והשפעה זו, כשתגיע למרום קצה, תביאנו עד המטרה המבוקשת: “התחדשות אחדותנו הלאומית בכל העולם על ידי התחדשות תרבותנו הלאומית במרכזה ההיסטורי”. כשאנו מקשרים אפוא את העבודה המעשׂית במטרה זו, יש לנו באמת בסיס ריאלי לשיטה של עבודה. אבל אם אנו עוברים את הגבול הזה, אין אנו נמצאים עוד בעולם המציאות, אלא בעולם התקוות והאידיאלים הרחוקים, שעדיין תהום מפרידה בינם ובין החיים, ולא נדע עוד איך יבּנה הגשר על פני התהום. אפשר אמנם להאמין – ולקוראים היודעים השקפותי איני צריך לאמור, שכּך אני מאמין – כי התאחדות הכוחות הלאומיים “מסביב למרכז אחד” היא היא שעתידה להיות היסוד לבנין אותו הגשר, בהגבירה את הרצון ואת היכולת של האומה כולה. אבל אמונה זו, ככל אמונה, אין לה קשר עם המציאות שבהוה, ועל כן אין יחס ישר בינה ובין העובדה שבהוה. הנה זו היא תמצית הכוָנה של המאמר הקודם. כל השאר אינו אלא פירוש וחזוּק לרעיון זה. כמובן, אפשר להסכים לדעתי ואפשר לחלוק עליה. אבל הבא לחלוק יש לפניו רק דרך אחת: לסתור ראיותי על העדר הקשר של סבּה ומסוּבּב בין “העבודה המעשׂית” ובין הגאולה, ולהראות, להפך, שזו מביאה לזו בהכרח טבעי. אך, כנראה, לא יכלו “חרטומי הציוניות” לעשׂות כן, ועל כן בחרו בדרך יותר נוחה: הכריזו עלי, שהבאתי הפעם מא”י בשׂורה טובה, כי “משיח” שלי כבר בא, כי האידיאל הלאומי נתגשם בפועל באותן המושבות והמוסדות הרוחניים הנמצאים עתה בארץ. באלה מצאתי את “המרכז הרוחני”, שהוא הוא קץ האידיאל הלאומי שלי, ואין הדבר חסר עוד אלא מעט השתלמות והתפתחות, אשר בוא תבוא גם היא – והכל שריר וקיים. ואם כך אמרתי, לא קשה עוד להראות, כמה מן ה“קטנוּת” יש ב“אידיאל” כזה. צריך היה להביא רק איזו קטעים מן הדברים שכתבתי אני בעצמי לשעבר על האידיאל הלאומי ועל הישוב הנמצא בהוה, בשביל להראות את המרחק שבין שני אלה על פי עדוּת עצמי. כל אותם הדברים, שבזמנם התנפלו עליהם בכלי זיין דומים לאלו של עכשו ואחרי כן השתדלו “להמיתם בשתיקה”, שישתכחו מן הלבבות, – עתה נזכרו בהם פתאם ועשׂו להם פרסום (גם זו לטובה!), כדי לגלות קלוני ברבים: ראו, כמה הפכפך אדם זה, שאתמול אמר “לאו” והיום אומר “הן”…³). אבל מה בכך? מלומד אני בנסיונות כאלו וידעתי שאין סכּנתם מרובה ביותר.

לונדון, ד' אב תרע"ב.