מיד כששקעה שמש של שיתסר בתמוז, היה ר' שמחה בר-מדרגה משתקע לרצונו הטוב בתוך מרה שחורה עצומה ויגון נורא רחמנא-ליצלן, כבן מלך, שנקנסה עליו תפיסה לזמן מוגבל, והוא משים בעצמו את השלשלאות על רגליו. ואנשי שלומו העידו בו, שהוא מזדיין בשמחה פנימית מהשפעת השבת הסמוכה, כדי שלא תיפגם נשמתו ביגונם של שלושת שבועות האבל.
והיה מבריח את עצמו מישיבת חברים, ממעט בשיחה, ואפילו בשיעורי לימודו לא היה מתעסק כל צרכו. על הכול היה מונח חותם של אבלות. דומה היה, שנשמתו התכווצה והצטמצמה בתוך פינה אחת צרה שבלבבו והיא שותקת מתוך צער.
וכך היה מצטמצם גם גופו בזווית אחת צרה, שמאחורי התנור בקלויז, וישב שם רוב של יום. ואפילו כשקם לפרקים והתחיל צועד כמנהגו לאורך הקלויז, היה פוסע פסיעות צרות ומצומצמות בקו עקום, כאדם שיודע בנפשו, שעל קרקע שאינו שלו הוא הולך ושעל כל פסיעה ופסיעה הוא חושש שמא רשות אחרים הוא מפסיק.
הצער היותר גדול היה חש באבלות, שהיה נוהג ב“שבת חזון.” לכאורה זהו אותו הנוסח של “לכו-נרננה” שבכל שבתות השנה, אבל איזו מרירות מסוכה בו. איזה אונס מבצבץ, שמחת שבת בולטת יותר מן המידה. כבגד שאול על גופו של אדם. ככה מאריך אדם את סרבלו העליון כדי לכסות על קרעים וטלאים של בגדיו התחתונים.
וככה מבליט אדם לעת הצורך את עשרו, כדי לכסות בו מעיני הבריות את דלותו.
נער קטן יושב סמוך על שולחן אביו בליל שבת-קודש, מזמר זמירות ונתקל בלשונו ומשבש ב“עברי”. אבא קונסו וסוטר אל לחייו: “זמר כדבעי, בקול, בהברה, בנעימות.” הבן מתייפח ומזמר, מתייבב ומנגן.
זמירותיו של ר' שמחה בליל שבת-חזון היו מעין זמירותיו של נער זה. ממרירה קלה, מאיזה סימן של אבלות בפרהסיא לא היה יכול בכל זאת להישמר. בשבת שחרית לא טבל במקווה, ובשעת הסעודה החליף את הסדר ודחה את הקוגל לאחר הבשר.
אבל כל זה היה רק מנהג אבלות. גופה של האבלות חלה עליו אך מחצות יומו של ערב תשעה-באב. אז, מחצות היום ואילך, קשה היה להכיר בו את צורתו של אתמול. ברגע אחד נשתרבב חטמו ושקעו לחייו ונסדק מצחו בקרני חגבים, וקומתו נכפפה. הוא מבריח את עצמו מלהסתכל בפני אדם, כמו היה פתאום לשונא את הבריות. אפילו לשמים אינו מרים את עיניו. ניכר הדבר, שאילו היה ביכולתו היה אוסף פה מלא נשימה ומנשב בשמש, ומכבה אותה לכל באי עולם, כדרך שכיבו הללו את מאורו שלו.
יפה עושים ר' שמחה וחבריו, שאינם שוטחים שקים לקינות של ליל תשעה-באב ואינם מתפלשים באפר, מפני שזהו סימן אבלות גס, המוני, וגם מיותר לגמרי. וכי צריך לך סימן יותר בולט, אבלות יותר מורגשת מנוסחה של תפילת מעריב באותו הלילה? מן החושך הגלוי המרחף בחללו של הקלויז ומתגושש עם החשכה שבתוך הלבבות? נר יחידי וכהה זה שלפני העמוד למה הוא, אם לא להראות לך את החשכה? זהו כעין היתול דק ומר כלפי מעלה, כעין צחוק מתוך דמעות, צחוק פרוע של אומלל מתייאש.
“יום מועד” קרא אלהים לבחיריו בליל זה לפני אלפי שנים, ו“ביום מועד” משלמים עתה הבנים לאביהם. זוהי התרסה דקה כלפי מעלה, אבל יותר שהיא דקה יותר היא מורגשת.
ולא נפלא עוד הדבר, שויתר הקדוש-ברוך-הוא ומחל על חלק הגון שבתפילת שחרית של תשעה- באב.
בין תפילות כל השנה תעלינה גם שתי תפילות מקוטעות ומרוססות אלו, וידעו המלאכים מהו חורבן בית-המקדש.
ואיש איש מן החבורה מהפך את עמודו ויושב לו אצלו על הקרקע, ומעלה נר על הקינות. האור אינו מתפשט ועולה. למעלה לוחצת החשכה. לא נברא האור בליל זה אלא להאיר על הקינות.
והתחיל ר' שמחה קורא: “איכה ישבה בדד העיר,” וחבריו אחריו. ונדמה לך, שכל האנשים הללו יושבים בבדידות וקוראים ביחידות, ורק על פי מקרה המה מזדמנים בכל פעם על מקום אחד בקינות.
ומשהגיעו לפסוק “רוח משיח ה'… נלכד בשחיתותם,” לא היה נשמע עוד הברה יוצאה מפיהם כתיקונה. המלים נשתבשו, נסתרסו ונבלעו ביבבות. לא קינות הם אומרים, הם בוכים סתם. הפסוק נדחק ויוצא מתוך פיהם, מפני שאין לו מקום פנוי בלב. הלב מלא מרירות והתמרמרות. קינותיו של ירמיהו נצרבות ביגונה של חבורת ר' שמחה.
כהוגן עשה אחד מן החוץ שזרק חטטות (*חרולים המחטטים את הפנים) דרך החלון אל בין המקוננים. צריכים הם האומללים האלה לאיזה בלבול הדעת, לאיזו בדיחותא ומעשה נערות, בכדי להפיג במקצת את הצער. גם זהו מעין צחוק-פרא של אומללים נואשים.
ולמחר, ביום תשעה-באב בקלויז קוראים לו “יום” רק על דרך השאלה מפני שבאמת אין סדר זמנים ביום זה. הרבה חסר, מקוטע ומסורס בו. אין מקווה וטבילה, אין תפילה כדבעי, אין רחיצה ונטילת-ידים כהוגן. דומה, שהיום מתחיל מאמצעיתו והולך למפרע. יש רק שמש קפדנית, שמים שותקים וארץ שקועה באבלה, אבל סדר זמנים אין.
ואך כשעבר חצות היום קם ר' שמחה מעל האדמה והוציא אנחה כבושה ומתפרצת. צל של נחת-הרוח, השפוכה תמיד על פניו ואשר מי"ז בתמוז נעלמה מעליו, תועה עכשיו בין קמטי מצחו, בין עיניו, על חטמו, על שפתיו. הוא הוציא את קנה-מקטרתו, מילאהו טבק והתחיל מקטר בפעם הראשונה מערב יום אתמול. זה היה אצלו העינוי היותר אכזרי, שבין כל העינויים והסיגופים. לפי דעתו חסה התורה הקדושה על נפשותיהם של ישראל ולא אסרה את העישון לכל היום.
ושינוי זה פעל לטובה גם על הצעירים והאברכים שבקלויז, והתחילו מעשנים ומשיחים שיחה בלחש ושלא בלחש.
פישל, חתן הגביר, אברך בעל לחיים מלאות ואדומות תמיד, אך באותה שעה חיוורות כסיד ההיכל, התיר לעצמו מעשה נערות, לצבוט לחי נער קטן ולפטם את חטמו בטבק, ובתוך כדי מעשה הוא פונה אל רעו חיים-זיידיל ושואל: “הקשה עליך התענית?”
הלז מסתכל בו בעין אחת זועמת ובעינו השניה מביט אחרי ר' שמחה ומתבייש למפרע, שמא שמע את השאלה האווילית הזאת.
“מה יכול לעלות על דעת אדם גס לשאול,” חפץ הוא לאמר במבט: אבל האברך העלז מוסיף ואומר: “מחצות היום ואילך, כאילו לא צמתי. רק כוס-תה חם הייתי שותה לתיאבון.”
הלז נכלם עוד יותר. “רעבתן תמים,” הוא קורא עליו בלחש, “גם בושת לא ידע.”
ר' שמחה מתאנח ומסיח לעצמו: “דור חלש. רבונו-של-עולם, הכול שלך, יהודיך שלך וחולשתם שלך. תן בהם כוח ולב לעבדך.”
והוא מתיר לעצמו ויושב על הספסל ובני החבורה מתלקטים סביביו.
“פלאים,” מתחיל ניסן הירש הזקן לספר, וזה היה אצלו נוסח קבוע, שכל סיפוריו היו מתחילים בו, “פלאים אני אומר לכם. מי שלא ראה שמחה של מצווה אז. הלא ידוע לכם אותו ברית-מילה, שהיה אצלו, זכותו יגן עלינו, בתשעה-באב. סוד גלוי היה לכול, שהתינוק הנולד היה נשמתו של משיח, אבל בעוונותינו הרבים לא היה הדור ראוי לכך, ולא הוציא שנתו. ובאותה שנה אני הייתי משמש בדביר, ובאותו היום שנולד, כמו נשפעה עלינו ממרום שמחה פנימית עד שאלמלא הבושה מפני אבלותם של אותם הימים, היינו מרקדים בחוצות. ממש, כאילו לחשו לנו באזנינו ‘שישו יהודים.’ אבל הוא, זכותו יגן עלינו, היה עצב, כדרכו תמיד באותם הימים, עד הרגע, שהכניסו את הרך הנולד אל תוך הקלויז למול אותו. ופלא היה לראות, מן הרגע שהכניסו אותו ועד שיצאו עמו, כאילו פשט, זכותו יגן עלינו, את צורתו ולבש צורה אחרת, צורה של יום-טוב. וכולנו הרגשנו בדבר, וראינו בו, שהוא שרוי בשמחה. והשמחה היתה פנימית, שאין לתאר אותה בדברים. כעין אבוקה בתוך החושך. מחוץ לד' אמות שלו הכול בוכה, הכול חרב, הכול תשעה-באב. אבל בתוך הגבול הצר הזה היתה השמחה בלי גבול. כך, אני משער, צריכה להיות השמחה של מלך חדש, כשעולה על הכסא, בעוד שהישן מוטל מת לפניו. ומיד כשגמרו את המילה, הרי שב הכול לכשהיה. פשט צורתו החגיגית והתעטף באבלות, ואפילו ההדיוטים שבנו הכירו בדבר.”
השומעים התרגשו, הוציאו אנחה של התפלאות והשתקעו במחשבות.
גם פישל האברך השתקע במחשבה. נדמה לו, שהוא יושב כבר בביתו ולפניו כוס-תה מעלה אד, ועוגות ערבות מונחות ואומרות: טעמנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.