בַּת הֶעָשִׁיר / אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. 🔗
הגביר אלימלך וינטרוב וחוה אשתו ישבו לאכל ארחת הבקר. שפחה נוצרית, “חלקה”, בעלת פנים יפים וגסים, הוציאה מארון האֹכל, העשוי מעץ אֹדם ומפֻתח בציצים ופרחים, מאכלים שונים ויקרים, ותשימם על השלחן, אשר עמד עליו כבר כד קפֶה רותח ופכים קטנים יפים מפַרפור יפוני, ועל ידם לחמניות מעשה ידי בחיר האופים שבעיר X.
אלימלך, איש כבן חמשים שנה, בעל פנים מלאים ושערות שהלבינו, ישב כדרכו תמיד, שקוע ברב מחשבותיו, כי מסחרו גדול מאד, וכספו מפזר ומפרד בכל קצוי תבל. לפניו יעברו תמיד כבמחזה כל הקומיסיונרים והמשֻׁלחים והמשרתים, ותמיד נדמה לו, כי זה שולח ידו באוצרו וזה מועל בשליחותו, ועל כן חפש תמיד תחבולות איך לעצור בעדם לבל יגנבו ולהכריחם לעשות את המוטל עליהם. אם קרה לו להשתכר מאת אלף שקל ביום אחד לא שמח אלימלך הרבה, כי הלא לזאת נשא את נפשו ולזה קוה. ולהפך, גם הפסד קל הרגיזהו, ואף כי היה כבר רגיל “באסונות”, בכל זאת בכל פעם שהגיעה אליו שמועה לא טובה, כי פלוני פשט את הרגל, או שפלוני המשרת איננו גורר הנאה מנכסיו, היתה השמועה נוגעת עד נפשו, ולבו התחמץ מאד, כמו קרה לו “האסון” בפעם הראשונה בחייו. ואחר שמקרים כאלה נפרצים מאד בעסק גדול העולה לכמה מיליונים ומתחלק לענפים רבים, ע"כ היה אלימלך תמיד שבע רגז וקפדנות.
חוה אשתו היתה גם כן קרוב לחמשים שנה, אשה בריאה מסבלת בשר ועסקנית גדולה בעסקי הבית. תמיד היתה מצלצלת במפתחותיה, תמיד היתה נחפזה בעסקיה: בבניה, בעופותיה ובמרקחיה. גם האיש גם האשה היו אנשים פשוטים, מדברים רוסית בשגיאות רבות, ובכל זאת היה ביתם “בית אריסטוקרטי”. ובפרט, כי דבר היה לאלימלך תמיד עם הסוחרים שבארץ ושבחוץ לארץ, המתנהגים כאריסטוקרטים, ויעשו גם הם כמעשיהם.
בפתח נראה איש צעיר לימים, יפה ומסלסל, צעדיו לא נשמעו בגשתו, כי התגנב לבוא כחתול. הוא עמד בלי נוע ורק בעיני ערמה הביט אל אדוניו, אשר לא ראה מאומה מה שנעשה מסביב לו, וכרגע העיף הצעיר את עיניו בשפחה היפה ויקרוץ לה בעפעפיו, והיא גם היא ענתה לו בקריצת עין…
– מה לך, בּוֹריס? – שאל הגביר בהרימו את עיניו.
– תלגרמה באה מאת בית המסחר איפסילון ושותפיו לשלוח לו סחורה בהקפה על סך חמשת אלפים רובל – אמר הצעיר בקול רך.
אלימלך הוציא אנחה עמוקה. בית המסחר הזה היה לו כפצע מכאוב. הוא ידע כי תלוי הוא באויר ובכל יום נכון הוא לפשט את הרגל, ובכל זאת אי אפשר היה לו לבלי תת לו בהקפה. הוא כבר נתן לו כשלשים אלף רובל ובעוד ימים אחדים יגיע מועד התשלומין לסך עשרים אלף רובל, ואם ימאן לתת לו עוד בהקפה, קרוב הדבר כי יקרא שמטה מיד. אמנם בית המסחר ההוא נתן לו במשך שנים רבות להרויח סך עצום, אך מה שהרויח, כבר הביא בחשבון רכושו, ולהפסיד עתה חשוב בעיניו כהפסד הקרן.
– צוה לתת, יקחהו אפל! – קרא הגביר בחרקו שן – בית המסחר הזה מקצר את ימי – הוסיף אחרי כן כמדבר לנפשו.
– ומדוע יש לך “מגע ומשא” עם סוחרים כאלה, שאי אפשר לסמך עליהם? – שאלה האשה בפחדה פן באמת יקצר בית המסחר את חיי אשה.
– אַתּ חוי דעה בבית המבשלות, – נהם הבעל באפו – היא יודעת הרבה… סוחרים כאלה… ומי המה הסוחרים הטובים מאלה? כלם חכמים, כלם גנבים, כלם זוללי-ממון!
– ידעתי, כי כבהמה נחשבה אני בעיניך – אמרה הגבירה – אבל הכל אומרים, כי גם לי ב"ה לב להבין; ולוּ לעצתי שמעת, כי עתה לא נתת בהקפה לכל שואל. טוב לחדל ממסחר, מאשר לפזר כסף לכל גנב ושודד.
– ומה אעשה לדעתך? האשב “לכתב תפלין”? – ענה האיש בקצר רוח.
– לדעתי…
– הרפי ממני! בבקשה ממך: הרפי ממני! – קרא האיש ויהדף את הכסא, אשר עמד אצלו, כמו בקש איזו דבר לשפך עליו חמתו.
האשה נאנחה ותחל לשתות מכוסה.
מהטרקלין נשמע קול מנגינות הפסנתר, מנגינות היוצאות מתחת יד מנגן-אומן. אך אלימלך היה כבד-אֹזן משמע שיר ומנגינות, כי כל החכמות היפות היו זרות לו לגמרי.
– דריא, אמרי לליזא, כי תחדל שם מצלצוליה, – אמר הגביר מקצר אפים.
– ליזא אומרת להכנס אל בית החולים, – אמרה הגבירה בקול נמוך כמדברת לנפשה.
– להכנס אל בית החולים? – שאל האיש בתמהון – מה תעשה שם?
– היא אומרת ללמד שם אומנות חובשת ומילדת.
– היא – מילדת! האם יצאה מדעתה?
– גם ממני נפלא הדבר… ומי אשם בכל אלה? הלא אתה! רק אתה. אתה פנקת אותה מילדותה, כל אשר שאלה לא אצלת ממנה, ועתה היא משתגעה, “מטפסת על הקירות”.
אלימלך אמנם אהב את בתו היחידה, את ליזא. בהיותו טרוד תמיד במסחרו, לא נתן לבו לענינים אחרים. עם אשתו לא אהב להרבות שיחה, כי כל הענינים טפלים היו בעניניו לעמת ענין המסחר, ומה גם עניני אהבה: אך ליזא יצאה מן הכלל. היא מילדותה לבבה אותו מאד, אותה שעשע על ברכיו, בידו החליק את שערות ראשה השחורות כעורב, קול מלוליה וצחקה היה נעים לו מכל שירה נעימה. לפעמים לא נתנו לו עסקיו לדבר עמה כל היום; אך בשובו בערב, בטרם שכבו לישון, היה נוהג לעמוד איזו שעה על יד מטת ליזא ולהביט אל רשמי פניה היפים, אל חזה המתרומם ושפל לרגלי נשימתה, ואיזה ענג מיחד מלא אז את כל לבו, ענג אשר כמוהו לא מצא גם בהרויחו מאה אלף שקל ברגע אחד. מובן מאליו, כי הוא לא בקש ולא חקר לדעת מה נעים לו יותר. הוא ידע, כי טוב מאד להשתכר הרבה, ולהשתעשע עם ליזה גם כן טוב מאד…
וכאשר גדלה ליזא ותהי לתלמידה בבית הגימנזיה, היה אלימלך מתגאה בה, בשמעו את תהלתה מפי המורים והמורות, ואהבתו אליה גדלה שבעתים. הוא צוה על רכבו באזהרה מופלגת, כי יעמד תמיד הכן עם המרכבה לפני בית הגימנזיה, בטרם תצאנה התלמידות מהבית, לבל תצטרך ליזא לחכות רגעים אחדים על בואו. ומאד שמח, כאשר עלה בידו לכון את השעה לנסע עמה יחד.
ואף אמנם לליזא היתה נאוה תהלה. היא למדה בחשק נמרץ, קראה הרבה, אהבה את המוזיקא והתהלכה בשלום ובאהבה עם כל השפחות. לרעיות בחרה לה תמיד מתוך בנות העניים, אשר הצטיינו בלמודן. היא הלכה אליהן והן היו באות ביתה. אמנם הדבר הזה היה למרת רוח לחוה, כי אף שאשה פשוטה היתה חוה, הנה ידעה להקפיד על כבודה מאד. היא ידעה, כי בחברה האנושית יש מדרגות, מדרגות – שפלים ורמים, כלומר: עניים ועשירים. העשירים הם הנכבדים, והעניים – אל יעניש ה' בעד הדבר – נבזים הם מאד. אך לליזא, אשר היתה כלה טובה ויפה, אפשר היה לסלח את המום הקטן הזה ולסבל דומם את שגעונה, בבקשה להתרועע דוקא עם העניים.
על כן לא נפלא כי בהיות ליזא לסגולה בעיני אביה, משושו וסמל אהבתו, לא אצל ממנה מאומה. את כל בקשותיה השלים למען תהיה שבעת רצון. וכל בני העיר ידעו, כי גדולה השפעת ליזא על אביה, ועל כן בכל דבר שהיו צריכים ל“מארי דכספא”, היו פונים אל ליזא, כי תכין את לב אביה לשמוע אל התחנה והבקשה שהם אומרים להציע. גם משרתי אביה היו פונים אל ליזא בבקשה, כי תשתדל לפני אביה להוסיף על שכרם או לתת להם בהלואה. והוא אף כי צר היה לו להוציאו מאוצרו, כי הכסף היה יקר בעיניו מאד, לא יכול להשיב את פני בתו חמדתו. הוא לא יכול לראות את בתו נוגה ועצובה, ועל כן מהר למלא את חפצה.
אולם מעת אשר כלתה ליזא את חק למודה בגימנזיה העציבה את רוחו פעמים אחדות. היא בקשה, כי יתן לה אביה לנסע לאחת מערי חוץ לארץ ולהכנס שם לאוניברסיטה, אך בעיניו היה הדבר מוזר מאד, ובשום אופן לא הסכים לזה. לשוא היתה כל השתדלותה ותחינותיה. הוא על כל טענותיה ענה באחת, כי רב לה ללמד, כי עת לה להנשא לאיש. ומה צר היה לו עתה, בשמעו מפי אשתו, כי ליזא אומרת להכנס לבית-החולים ללמד שם אומנות מילדת!
היתכן שבתו, סגולתו, תפארתו, תשפיל כבודה וכבודו ללכת ללמד אומנות כאחת העניות הבזויות? הוא לא האמין, כי אמת בפי אשתו. אין זאת, כי אם ליזא אמרה זאת בלצון, והיא, “הבהמה”, חשבה את דבריה לאמת. אולם מה שאשתו אומרת, כי הוא מפנק אותה יותר מדי, כן הוא הדבר; ובאמת לא טוב, כי היא איננה יודעת כל מרות, כי לא שמעה גערה מעודה. חנוך כזה באמת לא יפה: כל בן ובת צריכים לדעת, כי יש אדון להם, ועליהם להכנע מפני רצון הוריהם. אך אם עד עתה נסכל לעשות, מעתה לא יוסיף עוד; בכל מקום שיצטרך להראות את גדולתו וממשלתו, שם לא ישוב מפני כל. אם הוא מפנק אותה, הוא עושה זאת רק עד מדרגה ידועה; אבל משם והלאה לא יתן רשות. הוא יודע גם לבצור את רגש אהבתו ולזרק מרה גם בסגלת נפשו.
– דריא! קראי הנה את יליזבטה מיכיאובנה! – קרא הגביר בקצף מעט.
– אך אל נא באפך, – אמרה חוה, אשר התיראה, פן תהיה שערוריה בבית.
– את תלמדי אותי איך לדבר עם אדם… אמר הגביר בהתול מר.
בעוד רגע נראתה בפתח נערה יפה, לבנת פנים ושחרת עינים. כל אבריה כמו מחטבים ביד אומן, רשמי פניה עדינים ומלאים לשד עלומים, צמתה הארוכה יורדת על שמלתה הקלה. וביחוד יפו עיניה המזהירות באור רך ונעים. היא הביטה אל אבותיה כשואלת: למה הרגיזו אותה בטרם כלתה לנגן?
כאשר ראה אלימלך את בתו, שככה חמתו כרגע, ומאד מאד חפץ להושיבנה על ברכיו ולנשק אותה; אך זכר, כי עתה עליו לקים מצות חנוך הבת, ויתאפק, ויאמר באיזה קול מוזר: שבי, ליזא, פה על ידי: צריך אנכי לדבר עמך דברים אחדים.
ליזא ישבה, ותפתח את עיניה היפות, ותבט אל אביה.
– ליזא! הנני בא לבשרך, כי בקרב הימים יבוא הנה יקוב סמואילוביץ רוזינאי מוַרשה. אנכי כבר ספרתי לך, כי האיש הצעיר ההוא מצא חן בעיני מאד. השתדלי נא, ליזא, לקבל את פניו כהוגן.
– מאד ינעם לי לקבל פני איש הגון הבא אליך – אמרה ליזא – אך אפונה אם תהיינה עתותי בידי להשתעשע עמו.
– הוא לא אלי יבוא, כי אם אליך, – אמר הגביר ברגז – ברוך ה', לא ילדה קטנה אַתּ: עוד מעט ותמלאינה לך עשרים שנה. בטוח אני, כי האדון רוזינאי ימצא חן בעיניך, ואז נכתוב “תנאים”.
– אין את נפשי להנשא עתה לאיש – אמרה ליזא – אני חפצה ללמד.
– ללמד? המעט למדת?
– מעט מאד. כל מה שלמדתי עד הנה לא למדתי אלא בשביל עצמי, ועתה אני חפצה ללמד, שאוכל להביא תועלת לאחרים. אנכי אמרתי לנסע לאחד האוניברסיטות שבאירופא ללמד שם חכמת הרפואה…
– כבר אמרתי לך, – נכנס האב לתוך דבריה – כי משגעונות כאלה לא תדברי אלי. אנכי אינני יכול לשמוע אותם.
– אם כן הנני להכנס פה אל בית החולים ללמד אומנות חובשת ומילדת.
– את תהיי מילדת! היצאת מדעתך? יליזבטה מיכיאובנה המילדת… חי, חי, חי!
– ומדוע לא? – שאלה הנערה בתמתה. – הכי חרפה היא, כי איש יעזר לרעהו ואשה לרעותה?
– למי תביאי בזה תועלת, סכלה? למי? – שאל האב.
– ליולדות עניות.
– ומי יחשך ממך מקחת מאוצרי שלשה או חמשה שקלים לשלם לאיזו מילדת כי תלך אל העניה ליַלֵּד? אדמה, כי באופן כזה תביאי תועלת כפולה: תועלת ליולדת העניה ותועלת למילדת העניה, ולמה תבואי לקפח שכר המילדות העניות?
– הבדל גדול יש בין העזר שאדם עוזר לחברו בעצמו, בעמלו ממש, ובין העזר הבא על ידי אמצעי – אמרה ליזא – העזר, שאדם עוזר לחברו בעמלו, מקרב את לבבות הנעזרים אל העוזרים: העוזר בא אל בית הנעזר ושם הוא רואה את דלותו ולוקח חלק בצרתו; ומתנת כסף מרחקת את לב הנעזר מן העוזר, כי המקבל נדבה, מיד אחר שקבל נדבתו משתדל למחות מזכרונו זכר מיטיבו יחד עם הכלמה אשר כסתו בעת אשר השפיל את כבודו לקבל הנדבה. ואנכי חפצה להביא רק מרפא ולא להכאיב לב מי שיהיה, אנכי…
– ידעתי, כי יש עמך אוצר תרוצים – ענה האב בקצר רוח – ואנכי איש לא לֻמד ואינני חפץ להתוכח עמך, גם אין לי עת להרבות עמך שיחה בטלה, – רק אחת אומר לך: אני אינני חפץ כי תכנסי לבית החולים.
– אבל אני חפצה – דובבו שפתי ליזא בקול חלש, בהשפילה עיניה אשר מלאו דמע לארץ.
– כל זמן שאני חי לא אתן לך לעשות את דבר השגעון הזה, – קרא אלימלך – המיתיני בתחלה, ואחר תלכי אל כל אשר תחפצי – קרא האב ויתנשא ממקומו ובעינים מלאות דם הביט אל בתו, אשר ישבה חורת כמות ורועדת.
היא התנשאה ממקומה. עיניה מלאו דמע.
– שבי, ליזא, שתי פך קפה – אמרה חוה, בקחתה את הפך למלאהו. אולם ליזא לא האזינה לדברי אמה ותצא מן החדר.
– הוא לא מצא עת אחרת לדבר עמה – התלוננה חוה אל בעלה – הנערה לא אכלה עוד מאומה, ואתמול עוד ראשה היה דוי; ועתה בא בתוכחתו להניא אותה מאכל פת שחרית. לא אב אתה, כי אם גזלן…
– הלא אַת בעצמך אמרת, כי היום היא אומרת לבוא אל בית החולים, ועל כן הלא היה עלי לדבר עמה היום.
– אנכי אמרתי… אנכי מעודי לא אמרתי… ובאמת למה תלך היום? ואם תלך מה בכך?.. ואתה נחפזת להטיף לה מוסרך, והיא לא אכלה מאומה…
– נחוץ מתחלה למלא את הקיבה “פול ברזל”, כדי לעצור כח לדבר עמך – קרא אלימלך בקצף, ויקם מעל הכסא, וימהר לבוא אל לשכת המסחר.
ב. 🔗
עת רבה שכבה ליזא על מטתה ופניה כבושים בכסת, אשר נרטבה בדמעותיה. אִמה נסתה לנחמה, פרשה את כפיה, קללה את בעלה, הבהילה את השפחות עשר פעמים ברגע אחד, אך כל תרופותיה לא הועילו. ליזא בכתה דומם.
ליזא קראה הרבה בספרות הרוסית, ודברי מיטב סופריה, המתקוממים נגד ממשלת הכסף נכנסו ללבה, ועל ידיהם פקחה עיניה לראות, כי רב בני האדם עמלים הרבה, עובדים עבודת פרך ואינם מוצאים בעמלם רק לחם צר ומים לחץ, ורק מתי מספר יצליחו להתרומם ולחיות חיים של תענוג לא מעמלם, כי אם ממה שיעמלו אחרים. היא הבינה, כי גם כל העשר והגדולה אשר בבית אביה לא ביגיע כפיו נקנו, כי אם בתחבלות שונות ובמקרים שונים. ואם אמנם היא לא האשימה את אביה, כי עשה בזה עול, אחרי שכן הוא סדר העולם ואי אפשר לדרש ממנו שיהיה הוא יוצא מן הכלם, אידיאַליסט ממאס בעשר; אבל היא איננה חפצה להשתמש בעשר אביה למען תוכל לחיות, כשאר בנות הגבירים, חיי בטלה ותענוג. היא מבקשת להשתתף בעבודת האנושיות כלה, לעמל ככל האדם ולהביא בעמלה תועלת. אך מה תעשה אם אביה יתנגד לחפצה? היא נערה חלשה. היא לא תוכל לעבור על דברי אביה. היא הסכינה עם הרעיון, כי עד חתונתה עליה להיות ברשות אביה, ואחר החתונה – תחת רשות בעלה, אך לא לעמוד ברשות עצמה. ובאמת איך תעמוד ברשות עצמה? איך תמצא מזון גם לסעודה אחת? והיא לא תצלח לכל עבודה, איננה יודעת איך מוצאים עבודה.
– מה מאֻשרים הם בני דלת העם, אשר מנעוריהם יתחנכו לפרנס את נפשם! – אמרה ליזא אל נפשה – אמנם עבודתם רבה וכבדה; אבל, לכל הפחות, חפשים הם לנפשם ואינם תלוים בדעת אחרים.
ימים אחדים התהלכה ליזא עצובה. אמה באה אליה כפעם בפעם להתחנן כי תאכל. בכל שעה הציעה לפניה איזה מאכל, עד כי קצתה נפש ליזא ותקרא: אנא, אמי, הרפי ממני ואם לא וטרפתי את נפשי בכפי!
לא טוב לו לאדם לשבת בדד במדבר, אך עוד רע מזה לשבת בין אנשים הזרים לרוחו. ולליזא זרים היו כל האנשים אשר סבבוה. גם אחד מהם לא ידע לקחת חלק בצערה. ביחוד הרגיזוה ההפצרות והפתויים של אמה בבקשה לנחמה ולפתותה כי תאכל. הם היו קשים בעיניה מגערת אביה.
גם לאלימלך לא היו הימים ההם ימי ענג. הוא ראה, כי בתו אהובת נפשו זועפת ועצובה, ומעיו המו לה. הוא נסה בתחבלות שונות לדבר על לבה, להציע לפניה תענוגים שונים לפכח את צערה; אך היא לא רצתה להתנחם, ובכל פעם, אשר נכנס עמה בדברים, גבר יגונה, לבבה כמו נלחץ בצבת ועיניה מלאו דמעות. אפס במה ישקיט את רוחה? היוכל לתת להעטות עליו כלמה נוראה כזו, שתהיה בתו מילדת? לא, הדבר הזה אי אפשר להיות. בת אלימלך וינטרוב לא תהיה מילדת לעולם. נחוץ מאד להשיאה לאיש, ואז כל חלומותיה והרהוריה הרעים יסופו, והיתה גם היא אשה ככל הנשים הגבירות.
פעם אחת חזק אלימלך את לבו ויגש אל בתו ויאמר לה בקול רך, כמעט בתחנונים: “שמעי נא, ליזא בתי! השדכנים לא יתנו לי מנוח; הם יאיצו בי להגיד להם הן או לא בדבר השדוך עם הד”ר רוזינאי, – האענה אותם, כי יוכל לבוא הנה להראות אתך? הוא בודאי ימצא חן בעיניך, ובחברתו תסור מעליך רוח היגון, אשר לבשה אותך, יען כי בודדה אַתּ."
– אני איננה חפצה להנשא לאיש, – אמרה ליזא, כקוראה גזר דין.
– דבריך תמוהים בעיני: הכי תאמרי להכלא בבית מקלט הנזירות?
– אני אינני אומרת להכלא בבית מקלט הנזירות, אך להנשא לאיש אין לי כל חפץ. אני חפצה ללמד, רק את זה אנכי מבקשת.
– ליזא בתי, את לא תביני איך יכאיבו דבריך אלה את לבי; אנכי הלא רק את טובתך אדרוש. אנכי אֹמר לתת לך מאה אלף שקל נדוניא וחתן-שעשועים! אחר החתונה תסעי עמו על הוצאותי מסע-ענג. עמו גם תלמדי ככל אות נפשך וייטב לך. ידעתי כי בנות העניים לומדות ושוקדות על למודן עד כי תאכלן השחפת; אבל לך, ברוך ה', לא יחסר מאומה, ולמה תשחיתי את נפשך?
ליזה החרישה.
– מה תאמרי, ליזא? אנא הגידי לי, – התחנן האב.
– אנכי כבר הגדתי מה שבלבי, ויותר אין לי מה להגיד.
– ידעתי, ליזא, כי נערה חכמה את ומלמדה יותר ממני, – ענה האב – אבל בהויות העולם הנני בקי יותר ממך. אנכי יודע מה טוב לך יותר מאשר תדעי גם בעצמך.
– אין את נפשי לחיות, כְּפִי שיורוני אחרים – קראה ליזא – ולו גם יהיה, כי המה חכמים ממני וטובתי הם דורשים.
– אבל אנכי אינני יכול לתתך להכנס אל בית החולים. את לא תוכלי לשער, מה רבה החרפה אשר תשימי עלי; אנכי לא אוכל נשוא חרפה כזו.
– חרפת שוא היא – אמרה ליזא בעקמה את שפתותיה.
– בעיניך היא חרפת שוא, אבל בעיני היא חרפה גדולה מאד.
– אם כן חדל ממני, כי לא נבין איש את שפת רעהו.
– נערה חכמה וקשת ערף היא ליזה בתי – אמר אלימלך אל לבו, בפנותו ללכת. – לא נקל להטותה אל הדרך הישרה. נחוץ אפוא לחכות עד אשר יעבור שגעונה. אמנם צר לי מאד, כי הד“ר רוזינאי יבקש לו כלה אחרת. אולם בטוח אני, כי ידי תשיג למצוא בעדה חתן לא גרוע מהד”ר רוזינאי. בעד מאה אלף שקל אפשר לקנות סחורה טובה, מובחר מן המובחר. הנקל הוא הדבר – מאה אלף שקל?! אנכי בעת חתונתי לא חלמתי להשיג סכום אדיר כזה, – חשב הגביר בשמחה מסתרה, בזכרו מה היה מצבו לפנים ומה הוא היום…
וליזא הוסיפה להתהלך עצובת-רוח, ותתרעם בסתר לבה על אבותיה, ויותר מזה על עצמה, על אשר לא תוכל לפתח את מוסרותיה ולצאת לחפשי לרשות עצמה ולעשות ככל אשר יורה שכלה. אמנם בידה להתנגד אל חפץ אביה בבקשו להשיאה לאיש. למרות חפצה לא יובילנה אל תחת חפתה; אבל מה יהיה אם עוד שנים מספר תשב פנויה בבית אביה? איזו מטרה תשיג בזה, כי תוסיף לאכל ולשתות ולקרוא באיזה ספר? כמה פעמים בקשה להתחזק ולהסיר את הכבלים אשר עליה, ולא יכלה. היא לא מצאה די כח בקרבה, שתוכל בעצמה לפנות לה הדרך הטובה בעיניה, בלי עזרת אבותיה. וכה עברו עליה ירחים אחדים בעצב והתמרמרות ותקץ בכל אֹכל, בכל תענוג ושמחה. פניה הלבינו מאד: שממותה ותוגת לבה הובישו את לשדה, ויכחישו את בשרה. ואלימלך ראה, כי פני בתו הולכים ודלים, וידאג מאד לשלומה. הוא אמר פעמים אחדות להכנס עמה בדברים ולשאל אותה על סבת עצבונה, אולם גם בטרם שמע מפיה ידע והרגיש מה יכאב לה. לפעמים עלה על לבו, כי טוב לו להתיר לה להכנס אל בית החולים.
– רואה אנכי שתשוקתה ללמודים עזה מאד – אמר אלימלך בלבו. – ומדוע לא אעשה את חפצה? הטוב טוב יהיה לי, כי התוגה תאכלנה כעש ושחפת תאחזנה? ומה עול תעשה אם תלך ללמד אומנות מילדת? ומה ממני יהלך אם פלוני ישחק וילעג עלי שלא בפני? הכי ירא אנכי מפניהם? האם יזיקו לי בשחקם? בטוח אני, כי גם לשדוך לא יקרה כל נזק מזה, אם שם מילדת יהיה נקרא על ליזא. הכסף יכפר על הכל; עוד עשרת אלפים שקל וגם החסרון הזה ימנה.
כמובן, שמר אלימלך את הדברים בלבו, כי עוד לא אבדה תקותו, כי ליזא בעצמה תשוב ותתנחם ממחשבתה הזרה. אך לוּ היתה ליזא פוצרת בו, כי אז לא השיב את פניה ריקם; ובלבד שלא תהיה עוד עצובה ושוממה. אבל ליזא לא ידעה מה שבלב אביה ותאמר, כי עד עולם לא יתן לה לעשות כחפצה, ועד עולם תשב שוממה בבית אביה.
ג. 🔗
במשך ימי הרגז הספיקה ליזה לראות איזה דברים, אשר נסתרו מעיניה עד העת ההיא. היא התבוננה ותרא, כי שנאה עמוקה שוררת בין האנשים אשר מסביב ובין אביה. היא ראתה, כי אנשים רבים ושונים באים יום יום אל אביה, וכלם מתפתלים לפניו, עומדים בהכנעה ומדברים אליו חלקות, מחניפים לו, מעקמים את פניהם ושוחקים שחוק של חנופה, שחוק נבזה ונמאס… היא הרגישה שבכל דבריהם אין אף קורטוב של אמת, כי בפיהם יברכו ובקרבם יקללו.
– האמנם לא יבין אבי, כי רק כזב יכזבו לו? – חשבה ליזה בלבה. – לא! הוא איננו פתי, אשר יאמין לכל מחליק לשון. אם אני מבינה, כי שקר בפיהם, אי אפשר להיות כי הוא לא יבין. אמנם גם הוא מביט עליהם בעיני חשד ומבזה אותם בלבו. הנה גם הוא שוחק לעמתם וכמו אומר להם: ידעתיכם, כלבים נבזים! אותי לא תונו!…
ליזא התבוננה ותרא, כי אמנם בעיני אביה האדם לא יחשב למאומה. הוא יערוך את כל אדם אך לפי התועלת שהוא יכול להביא לו, וביחוד המשרתים המה בעיניו רק ככלי חפץ לנהל על ידיהם את עסקיו הרבים. וכאשר בא הרעיון הזה אל קרבה, מצאה לו ראיות ממעשים שקרו כמעט בכל שעה. היא שמעה את אביה מחרף ומגדף את משרתו הזקן, שומר החצר, על אשר הניח דלי ישן, שמחירו פרוטה, על יד הבית תחת המרזב, ואִכר אחד עבר עליו בעגלתו וישברהו. הוי, שמים! כמה פעמים קללהו באבי אביו, והשומר הנעלב עמד מרעיד ולא פתח פיו. היא ראתה, כי כל משרתי לשכת-המסחר חלים ורועדים במעמד אביה, כאִלמים לא יפתחו פיהם וכגנבים יתהלכו, ובשעה שאביה יוצא משם, והנה כלם יצהלו קולם, פניהם יזהירו, יצחקו ויהתלו.
אמנם אביה היה נזהר מחרף את המשרתים במעמד ליזא. לבו הגיד לו, כי הדבר הזה יהיה לה למורת רוח, והוא לא רצה להכאיב את לבה; אך גם המעט ששמעה, מאשר יצא מפיו בהסח הדעת, מבלי יכלת לעצור ברוחו, די היה לה לתת לה מושג נכון על היחס שבין אביה ובין כל האנשים הבאים עמו במשא ומתן בכלל, ומשרתיו בפרט.
פעם אחת נגשה ליזא אל לשכת המסחר, ובטרם פתחה את הדלת שמעה קול דומה לקול אביה מחרף ומגדף, צועק ורוקע ברגל; ולעמתו נשמע קול צחוק אדיר, אשר השמיעו כל המשרתים פה אחד. אחרי רגעים נדם קול השחוק, ואחריו הגיע לאזניה עוד הפעם קול אביה מקלל קללות נמרצות, וכמו מכין את עצמו להכות את שונאו. ועוד הפעם התפרץ אחריו קול שחוק אדיר והתמהון גדל בלבה מאד. היא באה אל תוך הלשכה וכרגע פסק השחוק. כל המשרתים נבוכו ויתאמצו להסתיר את מבוכתם. ואף כי הם לא יראו את ליזא, ואם לא היה אביה בלשכה לא נמנעו המשרתים מהתל איש ברעהו ומשחק גם בפניה; אך הפעם ראתה, כי נדמו כלם פתאם. היא הביטה הנה והנה ואביה אין שם.
– איפה הוא אבי? – שאלה ליזא בתמהון.
– הוא נסע אל בית האוצר ובעוד שעה או שתים ישוב, – ענה אחד המשרתים.
– אבל אנכי שמעתי מאחרי הדלת את קול אבי.
– זאת שמעה שרתי בדמיונה, – אמר אחד המשרתים.
– הגידו לי פשר דבר אמת – התחננה ליזא – אנכי לא אגיד לאיש מכל אשר אשמע מפיכם, בטחו בי.
המשרתים השתדלו להבטיחה נאמנה, כי אך הדמיון התעה אותה; אך היא לא נתנה להתעות את עצמה, ואחרי חקירה ודרישה נודע לה, כי בוריס, הוא הנער המשרת החרוץ, מחקה בכשרון נפלא את הגביר, איך הוא בשעת כעסו מחרף ומקלל את משרתיו.
– וכה יחיו בני האדם יחד! – חשבה ליזא בלבה –. איש את רעהו ישנא תכלית שנאה, ובכל זאת יוסיפו לשבת יחד – היש אסון גדול מזה? מי גורם להם, כי ישנא איש את רעהו? – הכסף! ומי גורם להם, כי יוסיפו לשבת יחד? – עוד הפעם הכסף! הכסף מרחק ומקרב כאחד, אך אוי לה להתקרבות שכמותה! אדמה, כי אין גיהנום גרוע מזה, שאֵלה השונאים ומבזים איש את רעהו יצטרכו לשבת תמיד יחד!
רגש המוסר התקומם בלב ליזה נגד אותו היחס שהיה בין אביה ובין שאר האנשים המשרתים אותו והבאים אליו; אך עוד מקרה אחד בא, שגדש את הסאה, בהראותו לה מה רבה הרעה הבאה לרגלי העשר:
אִכר אחד לבוש סחבות שבר באגרופו זכוכית בחלון הגבר. משרתי החצר סבוהו ויכוּהוּ ויאמרו לסחבו אל בית פקודות השוטרים. כאשר ראתה זאת ליזא, קראה בקול חרש אל המשרתים: “עזבוהו!”
המשרתים עזבו את האִכר ויביטו כמשתוממים אל בת אדונם, הבאה להגן על איזה אִכר שכוֹר, מנפץ חלונות.
האִכר, אף כי היה שכור בעת ההיא, בכל זאת הכיר כי טוב לו להתרחק מהר משם, ולא חש להרים את כובעו, אשר נפל על הארץ, ובראש פרוע ובחבורות ירוקות מהר לצאת מן השער, בקללו את העולם כלו בקללה השגורה בפי בני גילו.
המקרה הזה, שהיה לצחוק ודבר התול לכל המשרתים, לא קל היה בעיני ליזא, כי היא ראתה בו טְרַגֶדִיָה מכאבת לב…
היא ידעה את האכר, שהיה מלפנים רכב בבית אביה. היא ידעה, כי מלפנים היה הרכב מיחיליה פוזינקא איש אחר לגמרי, איש בריא ועובד עבודה, וגם ידעה את כל שלשלת הסבות שהביאוהו לידי מצבו השפל, אשר הוא נמצא בו עתה.
מיחיליה פוזינקא נתקבל לפני שש שנים לרכב בבית אלימלך וינטרוב, וימצא חן בעיני אדוניו. מקץ ימים ילדה אחות אלימלך בן, וישאלו את מיחילה, אולי יודע הוא אשה מינקת מבנות הכפר. מיחילה התגרד בערפו, וכמו בעל כרחו אמר, כי דריא אשתו ילדה גם היא בן, והיתה היא למינקת בבית אחות אלימלך. אמנם לא נעים היה לו מאד, כי אשתו תעזב את ילדה ותלך להיניק ילד זר; אך תאות הכסף גברה בו.
– על מיקוֹלקה שלנו תשגיח אמי ואחותי, הן תשקינה אותו חלב ויגדל; ודריא תהיה מינקת פה. אני והיא נרויח יחד כעשרים שקל לחדש ומזונות. אז נבנה לנו בית חדש, נקנה שורים והיינו גם אנו בעלי בתים מהוגנים.
ודריא באה העירה. מיקולקא אמנם לא האריך ימים, כי לא נעים היה לו החלב החמוץ, אשר השקתה אותו אומנתו הילדה; אך דריא לא הרבתה לבכות עליו. חיי העיר מצאו חן בעיניה מאד. וגם אחרי עבור שנת היניקה נשארה דריא בעיר ותבוא לשבת בבית וינטרוב. היא שכחה את כפר מולדתה ואת עבודתה בשדה ותהי לעירונית, משימה קַלָשִׁים על נעליה, ויש שעלה על לבה גם לקנות מגבעת לראשה. בוריס, משרת וינטרוב, אשר לא שנא את דריא, אמר לה, כי מאד, מאד יפה לה מגבעת עם נוצות גדולות…
ומה הדור היה מיחיליה בלבושו בשבתו על המרכב במרכבת הגביר היפה והמלטשה והרתומה לשלשה סוסים אבירים שחורים. עליו כתנת אדומה, מכנסי פְּלִיס רחבים ובגד קצר בלי בתי יד עם קמטים מאחוריו, וכבע עגול על ראשו עם נוצה. הוא אחז את המושכות, הקלועות ממשי, בידיו, מביט בגאוה אל הסוסים האבירים שהוא מושל בהם ובשפתיו יפעפע איזה נגון מנגוני רוסיא הקטנה.
ועבודת מיחיליה היתה קלה מאד ורב היום היה יושב בטל. בטבעו לא היה מקדש את עצמו במותר לו, אך בכל זאת ידע, כי העבודה קודמת לכל, ובשתי השנים הראשונות מלא מיחיליה תמיד את המוטל עליו בתם לבב; ואך לפרקים רחוקים היה הולך עם איש טוב להריק ביום חג איזה בקבוק יי“ש. אבל אחרי כן קשתה עליו הבטלה ויחל לפעמים לסור אל בית המרזח גם באמצע השבוע. הוא הורה התר לעצמו, כי מהכסף, הנתן לו לעתים קרובות בפירוש על יי”ש מותר לו לשתות בכל עת ובכל שעה. אך אחרי כן, כאשר התרגל בזה, לא נמנע לפעמים מהוציא על יי“ש גם מכסף שכרו, ו”אחים טובים" נמצאו לו תמיד, אשר שתה עמם וישתעשע בחברתם.
ובוריס, המשרת החרוץ, ראה את דריא ויחמד את יפיה בלבו. ובחריצותו וחלקת לשונו ובמתנות קלות קנה את לבבה. בפרט אחרי ראותה, כי בעלה איננו נזיר וכי גם הוא מבקש לו במה לשעשע את נפשו…
ומיחיליה שתה תדיר ויותר תדיר עד אשר גדש את הסאה. ופעם בנסעו לא הבחין, כי בסוסים אבירים הוא נוהג ונדמה לו כי יושב הוא על עגלתו הטעונה עצים והרתומה לסוסתו העלובה וידפק בהם בחזקה והסוסים התנשאו ויעופו כברקים וישאו את המרכבה ועד מהרה הָשלכו הגביר והגבירה מהמרכבה, והוא בעצמו כמעט נהרג. ויוָדע הדבר, כי שכור היה מיחיליה באותו שעה ויפטרוהו ממשמרתו, לשמחת לב בוריס, אשר עתה לא מצא עוד כל מעצור להתקרב אל דריא.
על דבר הקשר שבין בוריס ובין דריא ידעו כל יושבי החצר וגם מהגביר בכבודו ובעצמו לא נעלם. אך הוא היה סבלן גמור בענינים כאלה וגם לפעמים נהנה מזה בלבו. אם בוריס יקח אשה ויוליד בנים ובנות, אז יהיה אלימלך אנוס להוסיף תמיד על שכרו, ומסתמא לא יסתפק בכל השכר שיתנו לו ועוד ישלח ידו בגנבה. גם התקשרות המשפחה מזקת הרבה לעבודת המסחר, כי דאגת הבית מטרידה את המשרת, ועל כן טוב לו לאלימלך, כי יהיה בוריס רַוָּק כל ימיו ויקבל שלשים שקל לחדש וישמח בחלקו. מובן הדבר, כי אי אפשר לרוק לבלי השתובב מעט, ולדבר הזה אפשר לסלח, אם רק השתובבותו איננה מזקת לעבודתו. ובוריס גם הוא לא חשב את עצמו לחוטא. אם אחדים ממשרתי החצר התלו בו, על קרבתו לדריא, היה גם הוא שוחק ומהתל, ולמה יבוש? הלא כן הוא דרך הבחורים כלם, ומעשים בכל יום, שאינם מזיקים גם לשדוך הגון, ואדרבה…
לאחרונה נודע גם למיחילה, כי “צמחו לו קרנים”, אך הוא מחל על זכותו; כי מעת אשר יצא מבית אלימלך היה נע ונד מחצר לחצר ולא התמהמה הרבה לשבת בבית אחד, כי תאות השכרות גברה בו, עד כי לאחרונה נספח אל עדת היחפים. לפעמים היה בא לבקר את אשתו, לא לראות את פניה, כי אם להוציא ממנה פרוטות אחדות לטובת בעל בית המרזח. ובוריס הראה לו את נדבת לבו ויתן לו כסף לקנות יי"ש ביד רחבה. ובזה קנה את לבו לבל יחשב לו לעון, כי בא לעשות עמו שותפות…
אולם ביום הזה עלה פתאם רעיון זר על לבו לדרש, כי תשוב אתו דריא אשתו הכפרה. מובן הדבר, כי היה בעת ההיא סבוא במדה הגונה, אך תביעתו היתה נמרצה מאד. וגם כאשר הציעה דריא לפניו לקחת מאתה מתנת כסף לא נאות לה. – “רב לנו לשבת פה” – טען מיחיליה. – “נשובה נא הכפרה ונחיה כאשר חיו אבותינו”. מובן מאליו, כי אך דמיון שוא התעהו: מיחיליה לא היה מסגל עוד להתעסק בעבודת האדמה. העירונות כבר שמתהו לבריה אחרת ומדרכו לא יוכל עוד לסור. אך בעת ההיא תקפהו הנחם ונדמה לו, כי אפשר לו להוציא את רגליו מהרשת, אשר נאחזו בה בחזקה.
וליזא, אשר זה מאז התקוממה בלבה נגד ממשלת הכסף, ראתה, כי על ידי עֹשר אביה ירד מיחיליה וביתו ממצבו הגשמי והמוסרי; כי רק עֹשר אביה גרם לו לעזב את הכפר שחיה בו חיים ישרים, חיי אדם, ולהתגלגל באשפתות העיר, ורק עשר אביה הוא שגרם לה, לדריא, שתהיה לאיזו בריה משנה, כפרית-עירונית נשחתה.
נדמה לה, לליזה, כי עשר אביה ראש מידוזה הוא, ששערותיו הארוכות נחשים צפעונים המה, ההולכים ומתפרדים ימין ושמאל ומפיצים רעל ומות על כל סביבם. והנה היא רואה את החללים הרבים, אשר הפיל עשר אביה, חללים רבים המתפרכסים ומתפרפרים ואינם יכולים להמלט: הארס בא בהם, והם מות ימותו!
– ואבי עוד איננו אומר די בעשרו. הוא מתאמץ להרבותו כפלי כפלים – אמרה ליזא בלבה – ובשביל מי? בשבילי! שאהיה אני מאֻשרת כמוהו – חַ, חַ, חַ! אנכי אינני יכולה להתענג בעשרי, בשעה שאני רואה מסביב לי אך אסון ופגע. והוא, האם הוא בעצמו מאֻשר? הכי אינני רואה, כי הוא תמיד סר וזעף? מדוע לא שמעתיו מעודי צוחק ככל האדם? אכן, גם הוא אֻמלל. הוא תמיד תפוש במחשבות נוגות, תמיד יפחד וירגז, כמו השאול פתוח מתחת רגליו. לא! אנכי אינני חפצה באֹשר כזה; חפצה אני להיות מאֻשרה באמת, לחיות עם כל בני האדם באהבה ושלוה. טוב לי כי אחיה חיים פשוטים, חיי עבודה מועילה. דרך אחרת אין לפני, כי אם להכנס אל בית החולים ללמד אומנות חובשת ומילדת. אז, אם אשתכר עשרים או עשרים וחמשה שקל לחדש, ושמחתי בחלקי; אנכי אגיד לאבי את רצוני, אגיד לו, כי לא אוכל עוד לשבת בביתו בטלה; ואם לא יאבה לעשות את בקשתי, אז אלך מעמו למרות רצונו. אנכי אינני יכולה, אינני רשאית להשאר עוד במקום התפת הזה…
– ברצוני להכנס בימים האלה לבית החולים, – אמרה ליזא ברעדה, בשבתה עם אבותיה לעת ארחת הערב.
–מה תדברי, משגעה? – קראה האֵם.
– עוד הפעם “הסכלות הישנה”! – קרא האב בקול רך.
– אנכי כן החלטתי בנפשי וכל דבר לא יחשך אותי מהוציא את חפצי לפעולה.
אלימלך הביט אל פני בתו וירא כי הלבינו מאד. נכר היה, כי קשה היה לה להוציא את הדברים מפיה. לוּ הרים אלימלך את קולו ויאמר לה, כי לא יתן לה לעשות כדבר הזה, כי עתה קרוב הדבר, כי ליזא לא יכלה לקום בפניו, למרות כל התאמצותה אשר התאמצה להראות, כי נכונה היא למלחמה, לנצח או למות, – כי לא בעלת מלחמה היתה ליזא מטבעה; אולם הפעם, לשמחת לבבה, לא רגז אביה בשמעו את דבריה, כי אם בקול רך ובשחוק, אמר לה:
– אמנם נערה קשת ערף אַתּ; שגעונך חזק בקרבך ומאד תכסף נפשך לחלל את שם כבודנו. הגיעי בעצמך: מה ינעם לנו לראות על ביתנו שלט דבק אל הקיר, ועליו כתוב: “המילדת וינטרוב”!…
– בעיניך יחשב הדבר לחרפה; אבל אמרתי לך, כי לא כל היפה בעיניך, יפה בעיני ולא כל מה שנבזה בעיניך נבזה בעיני – אמרה ליזא באמצה את לבה בשמעה, כי אביה מדבר אליה רכות, כמעט בקול תחנונים.
– מה אעשה עמך? – אמר האב באנחה, ושחוק עצב נראה על פניו. – לכי, אם תחפצי. ידעתי, כי בקרוב תתחרטי; אך הזהרי נא לבלי הכנס אל המקום, אשר שם ישכבו החולים במחלות מתדבקות.
– הנה גם הוא מסכים להבליה! אויה לי שכך אזני שומעת! – קראה חוה, אשר היתה בטוחה, כי אישה לא יתן לבתה לעשות את חפצה הזר. – אנה אסתר מבשתי וכלמתי? לא אב הוא, כי אם סמרטוט!…
ומה אעשה אם בתנו קשת ערף? – דבר אלימלך רכות. – טוב כי נתן לה לבחר בדרך הטובה בעיניה; וכאשר תתחרט, אז תדע כי לא משנאה דברתי אליה עד הנה.
– אבל אם תפגשני מרת הינדלין ותשאלני: האמת הדבר כי בתך היתה למילדת? – מה אענה אותה? – קראה חוה – והיא בודאי תשאלני. היא תמיד מבקשת לעקצני…
– מה לי ולמרת הינדלין שלך? – קרא אלימלך בחמתו – האירא מפני כל כלבה נובחת?
– תודה לך, אב יקר! – אמרה ליזא ותחבק את אביה ותשקהו. על עפעפי הגביר נראו דמעות.
ד. 🔗
ליזא באה אל בית החולים.
היא באה שמה לא רק ללמוד אומנות מילדת, כי אם להושיע בידיה ממש לנגועי אלהים. המטרה הראשית הזאת היתה נוכח פניה תמיד, ועל כן היה לה מעשה החסד בבית החולים לענג גדול. היא השלימה את המוטל עליה באהבה רבה, בסבלנות עצומה ובדקדוק גדול, אשר אך בכח אשה נדיבת הלב להשלים. אמנם, גם בין הגברים נמצאים אנשים טובים, הנכונים לעזר לרעיהם בחרף נפש, אבל במעשיהם אין הרֹך והעדוּן1, הנשקפים ממעשי האשה הנדיבה. קול דבריה, זהירותה, מבטי עיניה ירגיעו את רוח החולה הנדכא ויאמצו את לבבו לסבל את מכאוביו. ישנם חולים, אשר על ידי יסוריהם יהיו לקפדנים, בעלי שגעון, ובהם קשה מאד לטפל: כל מה שעושים להם לא יפיק מהם רצון. תמיד הם מתאוננים על הרופאים ועל החובשים, כי לא יתנהגו עמהם באמונה, כי לא ישימו עליהם עין כראוי; וליזא גם את דכּאי רוח כאלה הושיעה בדבריה הרכים ובחמלתה הנובעת ממקור לבה; ובכל עת אשר היתה ליזא אצלם חשו החולים בנפשם כי הוקל להם ממכאובם, כי בבואה, יבוא להם ישע ומרפא. ליזא קנתה מהרה שם טוב בבית החולים, אהבוה החולים, אהבוה משרתי הבית, אהבוה הרופאים וגם כל ה“אחיות הרחמניות” מלאו פיהן תהלתה. הן, האחיות הרחמניות, אשר תמיד בקשו עלילות אשה על רעותה, וכל אחת קנאה בחברתה ותשתדלנה תמיד להטיל דפי אשה במעשי רעותה ולהוציא דבה רעה, כי פלוני הרופא קרץ לאחות פלונית עַין, וכי אחות אלמונית השליכה כדור של בצק בערף רופא אלמוני – גם הן לא העיזו לפתח שפתן לדבר בגנות ליזא. ורק אחדות מהן אמרו, כי היא מתגאה בעשר אביה, ועל כן איננה מתקרבת אל שאר האחיות הרחמניות התקרבות גמורה. ואף אמנם בזה היתה מקצת אמת, כי בליזא, בעמק נפשה נשרשה, על ידי חנוכה, מדת אצילות, אשר לא נתנה לה להתקרב אל שאר הבריות; אולם גאות רחקה ממנה.
ביחוד הראה לה אותות רצון הרופא הראשי, איוַן איוַנוביטש נילידוב. אף כי מרחק רב היה בין שניהם: הוא בן גדול האצילים והיא יהודיה; הוא רופא גדול וידיעה רבה לו גם בשאר החכמות והיא נערה לא מלמדה; הוא כבן חמשים שנה, והיא כבת עשרים, – בכל זאת התהלכו יחד כרעים נאמנים. לעתים בקרה ליזא את הרופא בביתו, והוא הציגה לפני אשתו, וגם היא קרבה אותה, כי מצאה ליזא חן בעיניה.
אכן הרופא נילידוב היה דומה הרבה בנעוריו לליזא וינטרוב. המלחמה אשר היתה בין ליזא ובין אבותיה הזכירו גם אותו את ימי נעוריו, את הימים אשר גם לו היתה מלחמה כבדה עם אבותיו ושאריו. כי הוא, כאמור, היה ממשפחת גדולי האצילים, בן לאחד היושבים ראשונה במלכות, והתחנך כאחד השרים ועליו השליכו אבותיו יהבם, כי יהיה למיניסטור; אך נילידוב לא רצה בחיי שררה ויחלט בנפשו להכנס אל האוניברסיטה ללמוד חכמת הרפואה. כל קרוביו קצפו על זה. דודתו, הנסיכה ט… שפכה דמעות כמים על איון בן אחיה כי יהיה ל“עושה אפיקטוזין”; אך הוא לא שת לבו לכל דבריהם. וגם עתה התנהג בשגעון, למשל: אם הבטיח לאיזה יהודי עני לבקרו ואחרי כן בא אליו לקראו אל איזה שר גדול, היה נילידוב מבקש סליחה מאת הבא לקראו ואומר, כי לא יוכל לשנות את דברו, אחרי שהבטיח קודם לבקר את היהודי. גם לא היה נזהר בלשונו מהגיד את האמת, ועל כן היו מביטים עליו במבט עקום. אולם כלם חלקו לו כבוד בעד זכות אבותיו ויותר מזה על כי היה מומחה, איש תאר וחכם לבב.
ובראות נילידוב, כי ליזא כמוהו מאסה בחיי עשר ובטלה ותלך לה, למרות פי הוריה, לבקש עבודה כשרה ומועילה, וישמח מאד עליה; ומה גם אחרי ראותו את שקידתה בעבודתה, וכי לבה לא טפש מהשכל. ופעמים רבות ישב וישתעשע עמה בשיחה של חכמה, פרש לה את כל הדבר הקשה, עד כי לא הרגישה ליזא את ההבדל הגדול המפריד בין שניהם, וכמעט נחשב נילידוב בעיניה כאח גדול.
ואבות ליזא התנחמו בדיעבד אַחרי אשר באה ליזא אל בית החולים ולא שמו עוד לב לחרפה, אשר המיטה עליהם. חוה הראתה לה אותות אהבה בהוסיפה להקריב לה תמיד מעדנים שונים ביראה תמיד פן תרעב חלילה, וביחוד גדלה אהבת אביה אליה. מה רבה היתה שמחתו בשמעו תהלת בתו מפי נילידוב ומפי שאר הרופאים. מעשיה הטובים השפיעו עליו השפעה טובה לבל יטבע ביון מסחרו עד הנפש. עתה קרה לפעמים כי הטה אזן לפונים אליו לעזרה, גם לצרכי העיר החל לשית לבו. עתה לא הצטער הרבה אם פלוני לא שלם לו את נשיו ולא הרבה עוד לחרף את משרתיו בעד כל משגה קל.
רגשות אלימלך לבתו היו דומים לרגשות, אשר ירחש לב איש לאורח יקר המתאכסן בביתו זמן קצר. מעת שנכנסה ליזא אל בית החולים היתה כאורח בבית אביה, ועל כן היתה שבתה אצלו יקרה בעיניו שבעתים. בעת שישבה ליזא בבית, עזב אביה את מסחרו ויבוא להשתעשע עם בתו, לשוחח עמה, לשמוע את מנגינותיה. ואף כי כל ידיעה לא היתה לו במוזיקה, וכאשר היה נוסע לפעמים מפני הנימוס לאיזה קונצרט, היה יושב שם ומפהק ומתנמנם, כמו בעת קריאת המגילה, אך המנגינה שיצאה עתה מתחת אצבעות ליזא היתה מובנת לו ונכנסה עמק, עמק אל לבו.
אמנם כל מעשיה הטובים שעשתה ליזא לא נחשבו בעיני אביה כתכלית. הוא חשב, כי אך ל“תעודה” היא צריכה, ועל כן לא תכלה ימיה לנצח בבית החולים, כי אם עד אשר תשיג את התעודה, ואז תשוב אל דרך החיים הסלולה; אז תנשא לאיש הגון והיתה לאשה-גבירה. עתה עליו רק לסבל ולחכות עד אשר יעברו ימי למודה. לפעמים, כמו מן הצד, נסה אלימלך לגלות את אזן בתו, כי חתנים רבים יבקשו את ידה, חתנים יפים ומהדרים; אך היא שמעה בשחוק את דבריו. היא היתה שבעת רצון בעת ההיא מאד.
ליזא הבינה את כל הגעגועים שאבותיה מתגעגעים עליה ותתהלך גם היא עמם בכבוד ובענוה; אפס אהב לא אהבה אותם. שנאתה לעשר הלכה ותתחזק בלבה, ואיך תאהב את אבותיה העשירים? אביה עם כל המון עסקיו השפלים בעיניה, עם כל קנינו וממכריו, רוחיו והפסדיו, קללותיו ונדבותיו, ואמה עם זעקותיה, טרדותיה וצלצלי מפתחותיה – העירו בקרב לב ליזא געל נפש; אך היא התאפקה ולא גלתה להם מה בלבה. כמה פעמים חפצה לגלות להם את דעתה, אך בינתה לחשה לה, כי היא רק תעציב את רוחם בדבריה והם מדרכם לא יסורו, כי לא יוכלו לסור.
– למה אשחית דברי לשוא? – אמרה ליזא אל לבה. – הם כבר באו בימים, כבר הורגלו בדרך אשר בה ילכו. הם לא יבינו מחשבותי וגם אם יבינו לא יוכלו לעזוב דרכם. על כן טוב, טוב, כי לא ידעו מאומה מכל אשר יהגה לבבי.
ה. 🔗
אולם כעבור ירחים אחדים, ימי זריזות, עבודה ושמחה פנימית, החלה ליזא להרגיש, כי האנֶרגיה שבה הולכת ומתמעטת. אמנם הרגש המוסרי אשר פעם בה הכריח אותה להשלים את חובתה בכל דקדוקיה כמאז; אך היא החלה להרגיש, כי כבד ממנה להשלים חובתה כראוי.
ואמנם העבודה בבית החולים היתה רבה מאד, ומספר “האחיות הרחמניות” היה מעט, ורבן עשו מלאכתן רמיה. כל אחת מהן השתדלה בתחבלות שונות להשתמט מעבודתה ובראותן, כי ליזא שוקדת על עבודתה בשמחה, הטילו את כל המשא עליה; ועל כן עיפה ליזא מאד.
ובעבור עוד איזה זמן, החלה ליזא להרשות לעצמה לעזוב את בית החולים לשעות אחדות, ולפעמים גם לימים אחדים. גם הרגש המוסרי שבקרבה לא עצר עוד כח להכריחה לעשות את עבודתה כמו בשנים קדמוניות בשמחה וענג.
הרופא נילידוב נתן לליזא באַות נפש חפש מעבודתה בכל עת אשר בקשה, כי רחם עליה מאד, בראותו כי מענגה ומפנקה היא ורפת כח.
– ליליזבטה מיחיאובנה נאה יותר לקחת חלק בקונצרט המוכן לאיזה מעשה של צדקה, או למכר פרחים בנשף חשק – אמר נילידוב בלבו. – אמנם, גם אנכי הייתי מפנק לא פחות ממנה; אבל יחד עם זה הייתי בריא כאלון, בן-איש-צבא, והיא – פרח רך, צפירה מזהרת.
ובעת שבקשה ליזא מרגע לנפשה מעבודתה, בחרה לשבת בבית הרופא. שם השתעשעה עם ילדיו ושם נגנה על העוגב בלוית אשת הרופא, או קראו יחד מתוך הספר; ואל בית אבותיה לא הלכה ליזא, כי אם לאכל ולישן.
ויהי היום וליזא באה אל הרופא והנה שם יושב איש לבוש כאחד האכרים, בעל קומה גבוהה; אך פניו העידו עליו, כי לא אכר הוא. מצחו הגבוה, עיניו הבוחנות והחודרות עמק אל לב רואיהן, אפו החד והארוך, כאף בן-שם, זקנו הקטן – כל אלה שפכו עליו רוח אצילות מיוחדה.
– הנגר ברוך סלמנויץ צוקרמן, יליזבטה מיחיאובנה – אמר הרופא בהציגו את הנערה לפני האורח. את שם הנגר הוציא הרופא בנגינה מיוחדת. ליזא התפלאה מאד למה הוא מציג אותה לפני איש כזה. כי אף על פי שליזא, כלִברלית גמורה, הוקירה את כל אדם ותשתדל לדבר עם כל אדם, ואפילו עם הקל שבקלים, בענוה, בלי רמת רוח; בכל זאת היתה נפשה המפנקה מואסת בחברת האומנים ועובדי עבודה. אמנם היא הכירה ותדע כי הפועלים והאומנים העניים אינם אשמים בנולותם ובגסותם, ואין כל צדקה לאיש לבזותם בלבו; אך בכל זאת לא יכלה להבליג על שאט נפשה בבואה בחברתם. מלבד זאת לא נעים היה לה לשמוע שם עברי יוצא מפי רוסי. בכל פעם אשר שמעה ליזא שם עברי מפי מכירה שאינו-יהודי נכלמה ופניה האדימו. היא לא אהבה את היהודים. שם יהודי היה בעיניה נרדף עם רמש זוחל או אכספלואטטור בזוי. יהודים אחרים לא הכירה ליזא. היא ראתה רק את אבותיה וחבריהם הגבירים הנוראים, ואת המשרתים הנכנעים והשפלים, החונפים והפוחזים, ומלבדם לא ידעה איש מקרב עמה. אמנם לא נעים היה לה בכל זאת לשמוע מפי אינו יהודי שם ישראל מנאץ. היא לא ידעה בעצמה מדוע: היא בעצמה בזתה בלבה את בני עמה; אבל כאשר שמעה את הדבר מפי אחרים התחמץ לבה ותשתדל להצדיקם. אולם טוב מזה היה בעיניה, אם לא דברו באזניה על דבר היהודים מטוב ועד רע. היא רק אחת בקשה, כי לא יזכר בפניה שם ישראל; והנה פתאם – הא לך בבית הרופא נילידוב איש עברי ועוד נגר!…
ליזא הושיטה לו בלי חמדה את ידה הקטנה והרכה, וצוקרמן חבקה בידידות גלויה בידו הגדולה והקשה, בהביטו בעיניו, עיני תכלת, ישר אליה, כמו היא מכירתו מאז. במבטו לא היה מאומה מעין החוצפא אשר תמצא במבט ה“קוַלרים” ממין הידוע. מבטו היה רך ונעים, אך יחד עם זה היה עז ויחדר עמק, עמק בלבה. הרגש, אשר פעם בה בתחלה בהודיע לה הרופא את שם האֹרח, חלף עתה כלו; היא השתוממה למראה עיניה. היא לא ראתה מעודה נגר כזה.
היא השתדלה לאַמץ את לבה ולא יכלה. היא חשה בנפשה כל רפיונה וחולשתה. פעם הביטה אל הנגר ופעם אל הרופא ופניה אדמו והלבינו חליפות ובמבוכתה נאלצה להשפיל עיניה לארץ.
– האדון ברוך סלמנוביץ הוא תלמיד מובהק לסופרנו לעוו ניקוליביץ טולסטוי, – אמר נילידוב לליזא.
– מאד ינעם לי, – ענתה ליזה במבוכה.
– ומדוע עזב אדוני את האוניברסיטה? – שאל הרופא את צוקרמן, בבקשו להמשיך את השיחה, אשר נפסקה בבוא ליזא – הכי לכתחלה בעבור זה – למען תוכל לשבת עם טולסטוי ביסני-פולינא?
– לא בעבור זה… אולם אחת היא – תהי הסבה מה שתהיה.
– ובאיזו מחלקה למד אדוני? – שאלה ליזא, אשר החלה להתעודד.
– במחלקת חכמת המשפטים.
– לוּ נתנוני להכנס אל האוניברסיטה, כי עתה למדתי שם בכל אַות נפש, – אמרה ליזא בשחוק קל. היא בתמימותה התפלאה איך יעזוב איש את האוניברסיטה, היכל החכמה, אם יש בידו לגמר שם את חק למודיו.
– למה? – שאל האיש כמו לתמו, בהביטו ישר אל עיני הנערה.
השאלה הזאת היתה בעיני ליזא פליאה נשגבה: הכי נחוץ לתת תשובה על שאלה כזו? למה? מי לא ידע למה?
– לקנות חכמה ודעת, אשר להן תכסף נפשי – ענתה ליזא במבוכה קלה, כי נבוכה ממבט עיני צוקרמן הבהירות – הלא אך שם אפשר לקנותן.
– כלומר: למלא שם את תאות הדעת – ענה האיש בהתול-דק – אבל בעבודה כזו לא ימלא האדם חובתו לאלהיו. בכל עבודה אשר יעבוד האדם הוא צריך לתת דין וחשבון לנפשו לאיזו תכלית הוא עובד ומה הנה הסבות המניעות אותו לעבוד. מה היא תאות הדעת? הלא גם היא תאוה שפלה ככל תאות האדם, וראוי לאדם לכבש את יצרו ולא לחשב מלוי התאוה לאיזה אידיאל מוסרי.
הנערה פתחה את עיניה היפות והביטה כמשתוממת.
– אבל מי יוכל להביא תועלת רבה לעולם? – קראה הנערה ברגש – הלא העשיר בדעת! איך יוכל השופט לשפט משפט צדק, אם לא ילמד מתחלה את חכמת המשפטים?
משפט צדק! – שנה צוקרמן את דברי ליזא בעקמו מעט את שפתיו. – אך האלהים הוא שופט צדק ולא האדם. במשפט צדק המיתו בני האדם את סוקרטוס, במשפט צדק תלוּ את המכשפות, במשפט צדק המיתו את האלביגנזים, במשפט צדק כרתו את ראש לווּאַזה וכאלה רבות לאין מספר.
– אבל איך תתקים החברה האנושית, אם לא במשפט? – שאלה ליזא.
– במקום אשר האהבה שוררת, שם המשפט הוא אך למותר, – ענה צוקרמן – רואים אנחנו, כי לא מיראת המשפט יפרנסו ההורים את בניהם, כי אם מאהבה; לא מיראת הענש יסכן האדם נפשו לעזר לרעהו בצרה, כי אם מאהבה. האהבה, רק האהבה היא המחוללת והמיסדת הכל, ומי אשר יבקש את ה' ישתדל לטעת אהבה ושלום בלבבות בני האדם. לו היו בני האדם צריכים תמיד לכפיה שימלאו את חובותיהם לרעיהם, כי עתה היה העולם שמם וחרב; אולם בני האדם לא לכפיה הם צריכים, כי אם להרחיק מהם את הסבות הנותנות מכשולים על דרך האהבה.
– ומה המה המכשולים?
– בקשת המותרות, אשר על ידי הציביליזציה גדלה מאד, מאד. בקשת המותרות תגרש את האהבה מבני אדם; היא מרחיקה את האדם מאלהיו, היא משרשת את הקנאה בלבו, עד כי איש מרעהו יפחד פן יקום עליו ורצחו נפש, ואין שונא גדול לאדם מהאדם. ביחוד רבתה הרעה על ידי הציביליזציה, שהמציאה תענוגים שונים, רבים ונפלאים, וכל אחד משתדל בכל כחו להשביע בהם נפשו; ועל כן ירבו בארץ החמס והשד. אולם אם נמשך ידינו מכל מותרות, אם נחדל מאסף רכוש, אז תבוא האהבה לשכן בתוכנו; כי אז לא נביט עוד על רעינו כעל חיות טורפות, ואז יהיה לבנו בטוח, כי איש לא יבוא עלינו להכותנו נפש.
– הכי לא יקרה כי יתנפל איש על רעהו ורצחו נפש לא לשלל שלל? – שאלה ליזא, אשר הקשיבה ותבלע כל דברי צוקרמן כפרי חדש.
– הכי לא יקרה, כי יברק ברק ויהרג נפש? – ענה צוקרמן. – אמנם אסונות רבים יקרו לבני האדם, והיה גם המקרה הזה כאחד מהם. מה נעשׂה? – גזרת ה' היא ועלינו לקבל את גזרתו באהבה.
– “אשרי המאמין” – אמר הרופא בהתול-קל.
– כן דברת, אדוני! – אמר צוקרמן בכבד ראש. – אמנם אשרי המאמין המוצא את אשרו לא בסוסים ובמרכבות, לא בבגדי משי ולא בכלי זהב, כי אם בדבקותו בה' אלהיו. אשרי המאמין! כי רק הוא יודע החיים מה המה ולמה הוא חי.
– אבל מה יעשה האדם אם הוא אינו מאמין? – הוסיף נילידוב לשאל. – הלא אי אפשר לצוות אל הלב ולאמר לו: האמן!
– יחיה חיים ישרים ואז יאמין – ענה צוקרמן בבטחה. – כי איך יוכל האדם להרגיש את קרבת אלהים בזמן שהוא שקוע ברפש עד הצואר, בעסקו בהבלים וברדפו אחרי תענוגים? הלא כן כתוב בתורה: ובקשת משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך; אבל אם לב האדם ונפשו נתונים לתענוגים וחמדה, איך יוכל לבקש את האלהים ואיך ימצאנו?
– אבל, – אמר הרופא – הלא היו בני אדם, אשר אחר תענוגים לא רדפו, ובכל זאת לא היו בעלי אמונה, כמו דזשון-סטוארט-מיל, בוקל וכדומה; אנשים ישרים וצנועים מאד, שכל כחם הקדישו רק לעבודת החכמה, ואחרי חקירה ודרישה רבה מצאו רק את מוצא האמונה ואת האלהים לא מצאו…
– הם בקשו למצוא את האלהים בסכין הנתוח, הוא דרך האַנַליז המפריד כל דבר לחלקיו, ומובן מאליו, כי לא מצאו. בסכין הנתוח אפשר למצוא עצמות וגידים, ואם הוא חד מאד – את “התא” שהוא ראשית היצירה; אבל לא את היוצר. אותו אפשר למצוא רק על ידי רגש הלב בלבד, בלי כל אמצעי. אם הלב בעצמו דורש את האלהים באמת ובתמים, אחרי שיפנה ערף לכל תענוגי העולם הזה ולכל חמדותיו, אז ימצאנו.
– וטבע האדם? – קרא נילידוב. – ומדוע לא תשים לב לטבע האדם, שאיננו סובל גזירות, ובשום אופן לא יוכל להסכים אל תורת הפרישות שאתה מלמד?
– טבע האדם צריך להזדכך על ידי תשובה ומעשים טובים, למען יוכל להגיע, או לכל הפחות להתקרב בכל האפשר, אל האידיאל המרומם. ולכן נקרא שמו אדם, כי הוא צריך ויכול להתגבר על יצרו. ובאמת זה נקל לו יותר מנשוא את עֹל הציביליזציה, העמוס עליו כמשא כבד ומכשיל את כחו, ועוד הוא צריך להגין עליו בכלי-תותח.
– הכי על כל הציביליזציה תשפך, אדוני, חמתך? – קרא נילידוב בשחוק קל כמהתל.
– כן, אדוני – ענה צוקרמן בלי כל מבוכה. – מקור הציביליזציה הוא מעין נרפש, ועל כן כל השותים ממנו ימלאו שכרון וצמאונם לא ישברו. בוקל אמר, כי כל הציביליזציה פרי “השררות” הוא, כלומר: כל החכמות נקנו על ידי מפלגת הבטלנים המאֻשרים, שכרסם היתה מלאה ועתותם פנויה.
– “שכרסם היתה מלאה”? – קרא נילידוב בתמהון. – בוקל לא אמר כדבר הזה מעולם.
– בוקל אומר – ענה צוקרמן – כי הציביליזציה לא נתהוה אלא במקומות שמצאו בני האדם מותרות. שם החלו החכמים לבנות את מגדל הציביליזציה. החכמים ההם שהקדישו את עצמם לעבודת החכמה לא עבדו עבודה פשוטה, כי צריכים היו לכלות כל עתותיהם בחקירות ודרישות. ומובן מאליו, כי לו היו רעבים תמיד, כי עתה לא יכלו להתעסק בחכמה, הדורשת דעת צלולה, ואם כן הלא צדקתי באמרי, כי כרסם היתה מלאה ושעתם פנויה. והמצאות “המאֻשרים” ההם לא הביאה טובה אלא “למאֻשרים”: מי משתמש בתלגרף וטלפון? – לא המון העם היגע ועמל בזעת אפים, כי אם “המאֻשרים”.
– וחכמת הרפואה? – שאל נילידוב בשחוק. – הגם על “חכמתי” הנפת חרבך?
– גם היא אמנם איננה יוצאת מן הכלל. היא המציאה רק שמות חדשים למחלות ישנות, אך תרופה לא מצאה להן; והתרופות המעטות שהמציאה מי נהנה מהן? האם נהנה ממנו העם? הרופאים מתכנסים אל הערים הגדולות במקום שיש הרבה רופאים גם מבלעדם, יען כי גם הם מבקשים להם עשר, או חברה נעימה של משחקים ומשחקות; ורב ההמון היושב בכפר, כמאז כן עתה מסתפק ברופא אחד לעשרים אלף נפש. ומה נדבר על דבר שאר החכמות שעזרו רק להגדיל את רכוש העשירים עד אין קץ ולהרחיב את הפרץ שביניהם ובין ההמון הסובל מחסר וכפן. ואחרי כל אלה עוד יתפארו החכמים בחכמתם, והמשוררים באים ומזמרים להם שירי תהלה, כי הגדילו לעשות לטובת מין האנושי.
– ואם כן לדעתך עלינו למשך את ידינו מן הציביליזציה לגמרי או לעשותה לקנין כל העם?
– לא טוב הוא לעשות את הציביליזציה לקנין העם, כי לא טובה נביא לו, כי אם רעה גדולה; כי יתלמד גם הוא לרדף כמונו אחר תענוגים ויתרחק מאלהיו, שהוא קרוב אליו עתה. אדרבה, עלינו לעזוב את הציביליזציה ולשוב אל החיים הפשוטים של ההמון, הגדול ממנו במעשים טובים.
– שירה כזו שמענו כבר מפי “העממיים” – אמר נילידוב. – הם חשבו את ההמון לנושא אידיאל מוסרי רם ונשא, עד כי יעצו לאינתלגנטים ללכת וללמד אצלו מוסר והשכל; אבל ממנו לא נכחדו גם מגרעות ההמון וחסרונותיו העצומים אשר נחוץ לתקנם, ולא לשבחהו ולאמר לו: יפה אתה עושה.
– גם אנכי אינני אומר, כי ההמון נקי מכל חטא ועון, אבל בכל חסרונותיו עומד הוא במעלה רמה ונשאה מהאינתלגנטים. האכר הפשוט בעבודתו בודאי מביא תועלת לעולם. בלי הלחם שהוא מוציא מן הארץ לא יוכל גם הפרופיסור לחיות, בעוד שהוא, האכר, איננו מוצא כל תועלת בהפרופיסור. אך יותר מהכל יפה בעיני אמונתו החזקה באלהים והכרתו הברורה, שהכל מיד ה' ועליו להכנע מפניו ולעשות רצונו. הדעת הפשוטה והתמימה הזאת נמצאה רק בין המון העם וגם בתוך אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב; כי עבודתם הגופנית, עבודתם הכשרה והמועילה, היא תקרבם אל האלהים. הם יודעים מה הם ולמה הם חיים אף שאינם יודעים להביע רחשי לבם בסגנון פלוסופי. המעלות ההן מכריעות את כל חסרונותיהם, שהם באמת רק קלי הערך.
– הכי האמונה בהבלים, בשדים, ברוחות רעות, הסכלות הבהמית, הכי אינן אלא חסרונות קלי הערך? הכי כל אלה לא יגרמו להם אסונות רבים ועצומים כמעט בכל יום תמיד?
– ומה הוא האֹשר אשר ימצא האדם בחקרו לכל תכלית על פי נסיונות הטבע? הוא אמנם לא יאמין אז בהבלים; אבל הידע להציב לו גבול בין מה שהוא צריך לכחש בו ובין מה שהוא צריך להאמין בו? רואים אנחנו, כי בדורות האחרונים עטו העם אל השלל אשר הביאה החכמה. הם אספו בחפזון ויחגרו שארית כחם להביא את המשא הכבד הביתה; אבל אחרי הביאם את השלל אל ביתם, בדקו וימצאו, כי ריקם באו, וכי אך גבם יכאב מכבד המשא אשר נשאו ומאומה לא הביאו בעמלם… הנה, ברוך ה‘, חדרנו עד מעמקי סוד הבריאה ונמצא, כי הארץ איננה מרכז העולם כלו, כי יש עולמות אין מספר ההולכים ומתנועעים – ה’ יודע למה – זה אלפי מליונים שנה; גם נודע לנו כי כל העולמות הולכים ומשתנים, פושטים צורה ולובשים צורה, וכן הוא הסדר השורר בעולם מהנצח ועד הנצח. ומובן מאליו, כי גם אנחנו בני האדם עם כל מעשינו הטובים והרעים סופנו להיות כלים ואובדים בתוך המרחב הנורא, שכל העולמות לנגדו כאין ואפס, וקיומנו איננו חשוב מקיום הכנה המקננת בראשו של אדם; וכמו שמצד הכנה תחשב לגאות-כסל, אם תאמר שבשבילה נברא ראש האדם, כן גאות כסל הוא לבן אדם לאמר, שהעולם נברא בשבילו. כל זה, תהלה לאל, מצאנו; אך אם כן, הלא תתעורר השאלה האיומה: אם באמת קיומנו הבל, למה לנו כל העבודה שיטילו עלינו בעלי המוסר? הן גם אחרי כל היגיעות וכל ההשתדלות סופנו להיות אין ואפס! ולמה לשוא נעזור לרענו בעת צרה, להאריך קיומו עוד רגע, אם כל קיומו איננו נחשב למאומה? הכנה היושבת בראש האדם מאֻשרה היא, כי היא, לכל הפחות, לא תתן חשבון לנפשה אם ראש האדם בשבילה נברא אם לא; אבל אנו בני האדם אֻמללים מאד: אנו מכירים את אפסותנו המחלטת וכי טוב מות מחיים כאלה. זה הוא היוצא מהחשבון של הרכוש שרכשנו לנו על ידי הציביליזציה; ולא די לנו, כי אנחנו חוטאים אֻמללים, עוד נבקש להשכיל את ההמון, לתת גם בלבו את החכמה העשירה שמצאנו, למען יהיה גם הוא חוטא אֻמלל כמונו. לא, אדוני! הלמודים המביאים רק לידי יאוש אין אנו צריכים להלעיט את ההמון, אם על ידם לא יוכל הבן מה המה חיי האדם ולמה הוא חי; ואם ההמון יודע למה הוא חי, הרי הוא מלֻמד ועשיר גדול, ואנחנו סכלים עניים, וחסרוננו גדול מחסרונו שבעתים! הרבה, הרבה אנו יכולים ללמד ממנו. ממנו נלמד להאמין בה‘, שהוא מנהיג את העולם ואנו חייבים לעשות רצונו; ממנו נלמד לעבד עבודה פשוטה ומועילה באמת; ממנו נלמד לחיות חיים פשוטים וטבעיים וממנו נלמד לבטל רצוננו מפני רצונו של מקום, ולסבל כמוהן במנוחה כל פגעי בני האדם, – יען כי כלם מיד ה’ יבואו.
– ריח מיסטיציזמוס עולה מתוך דבריך, אדוני צוקרמן – אמר הרופא.
– אך לשוא יקרא אדוני לאמונה מיסטיציזמוס; אנכי קורא לה ריאליזמוס. גם האמונה היא דבר מונח בטבע ככל הדברים הטבעיים. אף אם איננו משיגים את האלהות בשכלנו, יש חוש מיוחד לבני ההמון ולכל המאמינים אשר על פיהם יכירו את האלהים; ואם מהנוהים אחרי הציביליזציה האירופית אבד החוש ההוא, אין זה הוכחה כלל שהדבר נמנע בטבע. עורים, למשל, מכחישים באור השמש, והשמש בכל זאת זורחת. וקרוב היום, כי גם העורים ירפאו, יפקחו את עיניהם ויכירו וידעו את ה'.
– אָ, התפלספנו למדי – אמר הרופא בשחק, – וההתפלספות מעוררת בי תאות האכילה. נסעד נא מעט את לבנו. אל נא יחר בעיני אדוני, כי דבריו הטובים והנכוחים בכמה פרטים לא הספיקו עוד להסב את לבי מהתבל בכלל ובפרט מהמטעמם אשר תכין לנו אננא הירסימוֹבנא.
– הזכרתני, אדוני, דברי קרלייל, – אמר צוקרמן – “אם פלוני מבקש את האלהים ואיננו מוצאו, הכי לא אחינו הוא ואם מעינו לא יהמו לו? ואם פלוני איננו מבקש את האלהים ואיננו מוצאו, הכי לא אחינו הוא ואם מעינו לא יהמו לו עוד יותר?”
בעוד רגעים אחדים ישבו כלם אל השלחן הערוך בחדר האֹכל. אולם צוקרמאן לקח לעצמו רק כוס תה ופרוסת לחם, ואל מיני המעדנים והלחמניות שהיו על השלחן לא נגע.
ו. 🔗
ליזא יצאה מבית הרופא בלב נפעם. מחשבות רבות ושונות התרוצצו בקרבה.
הלילה היה ליל בהיר, ורוח עדן ונעם נשב בחוץ. מבית הרופא עד בית אביה היה מרחק רב, ותמיד נסעה משם במרכבה; אך הפעם אמרה ללכת רגלי. היא חפצה לשאף מעט רוח, לתת חשבון לנפשה מכל אשר עבר עליה בערב הזה. ואמנם בערב הזה שמעו אזניה וראו עיניה את אשר לא פללה לשמוע ולראות.
אף כי היא קראה בספרי טולסטוי הנדפסים והעוברים מיד ליד בכתב, בכל זאת היו דברי צוקרמן כחדשים בעיניה. על נפשה הרכה והמתרגשת פעל פעולה עצומה לא לבד מה שנאמר, כי אם גם איך שנאמר על ידי מי אמר. צוקרמן כמו קֹרא מבטן להיות מטיף ומוכיח; קולו הנעים, שפתו הצלולה, דבריו הברורים ותנועותיו היפות, לבבו את כל השומעים, ויותר מכל לבבו את ליזא עיני צוקרמן היפות. איזה כח נסתר היה צפון בהן, אשר על ידו נקשר אליו לבה. היא אמרה לתת חשבון לנפשה ולא יכלה, כמו רוח שכרון היתה נסוכה עליה. היא הלכה ולא ידעה אנה היא הולכת, היא פגשה באנשים שונים ולא ידעה במי. לה הרכינו מכריה ראש והיא הרכינה להם ראשה מבלי דעת מי המה. כל דברי צוקרמן כזמרה ערבה צללו באזניה. היא מצאה את האלהים, כי כקול שדי נשמע לה מדבר מגרונו. ומה נעים היה לה לזכר את מראה פניו, את מבטי עיניו! לבושו הגס עוד הוסיף עליו לוית חן. מבעד ללבושו הגס התראה עוד יותר רֹך נפשו העדינה.
נילידוב לא צדק באמרו, כי דברי צוקרמן טובים ונכוחים בכמה פרטים – אמרה ליזא לנפשה – לא רק בכמה פרטים צדקו, כי אם כל דבריו צדקו יחד. אמנם מאֻשרים הם אלה, אשר בעבודה כשרה ומועילה יתעסקו, וחיים פשוטים בלי כל מותרות יחיו, ועיניהם תמיד על דרכיהם להטיב לכתם ולשפר מעשיהם. ולהפך, אֻמללים הם בעלי הרכוש, אשר תמיד יפחדו פחד פן יגנבו מהם, פן יכחשו בהם, פן יכום נפש; תמיד הם עתידים למלחמה, תמיד הם מוכנים לקרוא את השוטר לעזרה שיגין בעדם – נגד מי? נגד בני אדם שכמותם. ובאמת הלא גם הם בני אדם, גם הם חפצים לאהב ולהיות אהובים. אנכי רואה את אבי, ומעי יהמו לו, כי הוא באמת איש טוב: הוא מבקש אהבה ומוצא שנאה וקנאה.
והוא? – האם שת הוא אליה לבו ביחוד? על השאלה הזאת אי אפשר לתת תשובה.
אמנם הוא האיר פניו אליה, ולא עברו רגעים אחדים, והוא דבר עמה כמו עם מכירתו וידידתו מאז; אך מזה אי אפשר להחליט, כי היא פעלה עליו איזו פעולה, כי הוא התנהג תמיד בנימוס יפה והאיר פניו לכל בני האדם; גדול וקטן בעיניו יחד נשתוו. הוא לא החניף לעשירים או לתקיפים, אך לא קנא בהם ולא שנאם; וגם לקטן או בזוי האיר פניו וידבר עמו באהבה ורעות, כמו עם איש הדומה לו בכל. אמנם בדרשותיו (כל שיחותיו היו דרשות) ערב תמיד סרקַזמים חדים, הלצות שנונות, אשר העידו, כי תחת מסוה השקט יסתתר לב רגש וסוער. אפס זה היה רק בדברו בכלל על אולת בני האדם ועל העול שהמה עושים איש לרעהו, וביחוד בבואו לנתץ את חומת הציביליזציה אשר בה ראה ראשית כל חטאת; אבל בשיחה פרטית היו דבריו תמיד רכים, מלאים אהבה וחן, פשוטים ונעימים, מבלי צל של חנופה. ועל כן קנה לו לב רבים ועד מהרה יצא שמו בכל העיר, וגם שרים ויועצים באו אל משכנו הדל לשוחח עמו ולהתוכח אתו בשיחות ספרותיות.
גם רבים מצעירי ישראל שהתחנכו בחנוך אירופי באו לשמוע שיחות צוקרמן. לרגלי הפרעות שהיו בימים ההם נזכרו כי יהודים הם, כלומר: קבוץ מיוחד, שאיננו מתערב באלה, המכנים את עצמם “עקריים”, ויחלו לבקש להם דרך אמונה; אך לא את דת אבותיהם, עם תרי“ג מצותיה הזרות לרוחם, כי אם אמונה שתהיה מתאמת עמה מאיזה צד ועם השקפותיהם החדשות. על ידי זה נולדה בנגב רוסיא “האחוה הבבלית”, שבקשה לשוב אל תורת משה הנקיה מכל סיגי התלמוד. מחֹסר בקרת-הסתורית אמרו, כי אפשר להשיב גלגל הזמן אחרנית, לימי תקופת כתבי הקדש, ומובן מאליו, כי לא החזירו, והאגדה הוּתּרה והתפזרה מהרה. ואחדים נהו אחרי תורת טולסטוי, המורה אמונה בלי דוגמות ובלי נמוסים, אמונה שלכאורה גם בני ישראל, כצעירי הדור, יכולים לקבלה, ובפרט אחרי שקמו לה “נביאים” גם מקרב אחיהם בני ישראל. האמונה הזאת עוד משכה את לבם, יען על ידה, כאשר דמו, אפשר יהיה להגיע גם אל האידיאל, אשר שאפו אליו מראש להתאחד עם ה”עקריים“; כי ראו כי גם הרבה מה”עקריים" מכבדים ומנשאים את תורת טולסטוי, ויאמרו בלבם כי עד מהרה תתפשט תורת טולסטוי בארץ והיתה היא השלטת, והיא תאַגד את כל בני האדם להיות למשפחה אחת.
ממחרת היום ההוא באה ליזא אל בית החולים לעשות עבודתה הכבדה בזריזות ובשמחת לבב עוד יותר מאשר שמחה בבואה שמה בפעם הראשונה. דברי צוקרמן עוד צללו באזניה ויפעמו בה לשרת את החולים בענג ושמחה. דברי צוקרמן קדושים היו בעיניה, והיא חפצה למלאות אחריהם בדקדוק רב. מה מאד נכספה נפשה, כי יבוא צוקרמן לראות איך היא עובדת! התפיק עבודתה חן בעיניו? אולם יחד עם זה חכתה בכליון עינים, עד אשר יפנה היום, כי אז תוכל ללכת אל בית נילידוב…
ליזא באה אל בית הרופא יום יום. תמיד היתה נבוכה מעט בבואה ותמיד בקשה לה אמתלאות להגיד לאשת הרופא למה היא באה, כי חפצה לכסות על הסבה האמתית. ובאמת רק אחת היתה הסבה: חפצה העז לראות את הנגר צוקרמן יום יום. אולם לדאבון לבבה לא בכל יום היה הולך שמה; אולם תחת זאת מה גדלה שמחתה בעת אמר מצאה אותו שם! מה רב הענג אשר שבעה בתקעה לו כפה, בעת אשר ידה הקטנה והמענגה נחה בתוך ידו הגדולה והקשה! ומה גדלה המית לבה, כאשר נח עליה מבט עיניו היפות, מבט מלבב, מאיר ומשמח את הנפש!
היא שמעה, כי רבים, מיהודים ומשאינם יהודים באים אל הבית הקטן אשר בו ישכן הנגר צוקרמן לשמע את דבריו. גם הרופא נילידוב אמר לה, כי הוא מתענג מאד בחברתו, ובשעה שהשנאה בין לאם ולאם פרצה גדרה של עולם, ובשעה שמכל עבר נשמע אך דברי בלע ושנאת חנם, באותה שעה נעים לו לשבת בין זרע לאומים שונים ולשמע את דרשת צוקרמן הדורש לאחדות האנושיות, לאהבת העבודה ולחיים מוסריים. לפעמים נדמה לו, כי אהל צוקרמן הוא תבת-נח השטה בימי המבּול השוטף בזעם ומשחית את כל היקום, ושם שלוה ושלום ישכנו, אין קנאת לאֻמים ואין שנאת הגזע… ומה מאד כלתה נפש ליזא, בשמעה את הדברים האלה, לשבת בחברת צוקרמן! אך לא נאה היה בעיניה, כי היא, נערה, תלך את בית איש רַוָּק.
פעם אחת פגש הרופא את ליזא ברחוב. הוא התהלך בבגדי קיץ לאט ונשען על משענתו שגולתה עשויה משן הפיל. ליזא הלכה אחריו, אך היא מהרה בלכתה ובהגיעה עדיו השתחותה לו, והוא ענה אותה שלום בידידות. היא אמרה ללכת הלאה, אולם הרופא אמר לה: האם דבר נחוץ לך, יליזבטה מיכיאובנה, כי תמהרי ללכת?
– לא, – ענתה ליזא.
– אם כן הבה נלכה יחד, אם לא יכבד ממך להתנהל לאט כמוני.
– הנני לעשות בנפש חפצה את דבר אדוני, – אמרה ליזא.
– אל נכון כבד ממך ללכת כמוני, – אמר נילידוב, – אנחנו הזקנים שוכחים, כי הליכתנו עמידה היא בעיני צעירי-הימים. יהי ה' עמכם, צעירי הדור. אני התנהלה לאטי ואתם לכו לדרככם קדימה, כפי חפצכם, כפי רוח הנֹער המפעם בקרבכם. אני אינני מבקש, שגלגל החיים יעצר את מהלכו בשבילנו, מֻכי פדגרה…
– לחנם יאמר אדוני כדבר הזה, – ענתה ליזא – ידעתי כי בקרב אדוני הרופא שוכנת נשמה צעירה לימים, ובמספר הנמושות לא תבוא. מלבד זאת בעת הזאת לא אפסיד מאומה אם לא אמהר בלכתי ועל כן אפשר גם לי ללכת אט, בפרט כי היום יפה מאד.
וילכו שניהם וישוחחו, וכה עברו כברת ארץ, עד הגיעם אל מגרש העיר.
– הנה משכן צוקרמן – אמר הרופא אל ליזא, בעמדו על יד השער, אשר עליו היה כתוב על שלט קטן “הנגר צוקרמן”. – אני אומר לסור אליו עתה, ואם יש את נפשך, בואי גם אַתּ עמדי.
ליזא התאדמה ותבוא במבוכה.
– אמנם הוא בגפו ישכן, – הוסיף נילידוב בשחוק, בראותו את מבוכת הנערה, – אך בכל זאת אין לירא הרבה מפניו… אנכי אערבך, כי לא תאֻנה לך רעה בלכתך עמדי. במשכן צוקרמן פגשתי לא פעם ולא שתים בבנות ישראל…
היא נפעמה. רגעים אחדים לא יכלה להחליט בנפשה איך לעשות; אך דברי הרופא החזיקוה ותתאפק ותאמר: “הבה, נלכה”.
המקום אשר עליו עמד הבית, שבו משכן צוקרמן, היה במגרש העיר, מקום אשר היה דומה יותר לכפר; כי גם הרחוב, כמעט כלו, מכסה עשב, וגנים גדולים, רחבי ידים, על ידי כל בית ובית. בחצר משכן צוקרמן נטועים עצים רבים וסבכי עצי דבדבניות, שגרגריהם האדמים נשקפים מבעד העַלים הירוקים.
הבית היה קטון, נחלק לשתי דירות; באחת גר איזה סנדלר ובשנית – צוקרמן. בדירת צוקרמן היה רק חדר אחד. כלי הבית היו כלם פשוטים וגסים, ככלי האכרים העניים. ספסלים גסים וחזקים סביב הקירות, שלחן לבן וגס, מערכה עשויה מקרש מעל החלון ועל המערכה סירות וקערות של חרש, כפות-עץ תחובות ועומדות בשפת המערכה, מכונה קטנה של פח, חצי ככר לחם מכסה מפה עבה וסכין רחב וגס. על חלק גדול מהחדר השתרע עליל הנגרים עם כליו הנמצאים על ידו וקרשים אחדים. רק כלי אחד העיד שאדון הבית הוא איש קולטורי – הלא הוא המיחם. כי גם אחרי שהתרחק צוקרמן מכל מותרות, לא יכול לעזב את הרגלו לשתות תה, ופעמים בכל יום הביע המיחם ברתיחה עצומה את שבח הקולטורה באזני אדוניו, אשר בחל בה.
צוקרמן ברך את הבאים בחן ובכבוד. הוא עמד על יד העליל, גזר עץ לפניו ומעצד בימינו. הוא היה לבוש רק מכנסים וכתנת עליהם ונעלים גדולים וגסים על רגליו. שערותיו הארוכות היו פרועות מעט.
– שבו, אדוני. אנכי אגמר בקרוב את מלאכתי, – אמר צוקרמן בפנים מאירות.
ליזא הביטה מסביב: דממה ושקט בבית, הכל פשוט, ומנוחה נעימה שוררת בהכל. החתול שוכב על מעזיבת התנור, וצוקרמן עומד ועובד, ועל פניו גם הם ילינו במנוחה ובטחון שרויים.
לליזא נדמה, כי צוקרמן עובד את עבודת הנגרים, ככהן העובד בבית אלהים. רגש גילה ויראת הכבוד מלא כל נפשה.
והרופא נילידוב גם הוא הביט מסביב, התבונן אל מלאכת צוקרמן – איזה ארון קטן עמד על יד העליל והנה מלאכתו גסה מאד: במקום הדבק לא נתחברו הקרשים כראוי, ומפני זה באיזה מקומות חזק את הדבק במסמרים; גם ההברקה לא נעשתה כהוגן, ובמקומות אחדים נראו כתמים.
מעיני צוקרמן לא נעלמו מבטי עיני הרופא, אשר בחנו את הכלי במבט בקי, ושחוק קל רחף על שפתיו.
– אדוני בוחן בעין בקרת את מלאכתי – אמר צוקרמן – אל נכון מצא בה שגיאות אין מספר.
– אם החרש הוא תלמיד חכם כמוך – אמר הרופא – אפשר לאמר, כי המלאכה טובה מאד; אך חרש פשוט לא יוכל לצאת בה ידי חובתו.
– כן, כן דברת, אדוני, – אמר צוקרמן בעמדו מהקציע את העץ. – המלאכה הזאת איננה שלמה לפי טעם הדור החכם, אשר אנו זכינו להחשב עליו. הטעם היפה התפתח מאד, התפתח עד לבלי חקר ולצאת ידי חובתו כבד מאד… בדורות הראשונים, וגם עתה במקום אשר יד הציביליזציה לא נגעה עוד, היו צריכים בני האדם לכלי עץ להשתמש בו, ועל כן דרשו שיהיה הכלי רק דרוש לחפצם, וחפצם היה מוגבל מאד; אך עתה אין לחפץ האדם כל גבול. בעלי המיליונים שנפשם ריקה מבקשים תמיד חדשות במה לשעשע את נפשם. ומה יעשו החכמים המושלים במכמני הציביליזציה? הם “משברים מוחותיהם” במה למלא את תאות המיליונרים האֻמללים להמציא להם כלים יפים, תמונות יפות ומנגינות יפות ומתאמצים בכל חכם להרחיב ולפתח רגשם היופי עד אין חקר. החרשים האמנים יתחרו איש באחיו לפאר את מעשיהם ביתרון הכשר ולהוזיל את המחיר עד הפרוטה האחרונה. ומה הוא סוף הדבר? המיליונרים מפחדים תמיד פן יבואו שודדים לגזל את כליהם היפים, והחרשים הממציאים את כל המצאות היופי בהדור מן ההדור יסבלו מחסור וריש כל ימיהם. רק אחד או שנים מן הממצאים הנפלאים יזכו להתחמם לאורם של אדירי הכסף, והשאר יעבדו כשורים ויחרקו שן כל הימים, מבלי יכלת להנות בעצמם מעמלם. אך אנכי לא בשביל אדירי הכסף אני עובד, כי אם בשביל בני אדם פשוטים, ולבני אדם פשוטים גם ארון כזה הוא מותרות, כי די לו לאדם במערכה פשוטה עשויה מקרש, כמו שעושים כל האכרים; די לו בספסל פשוט שיוכל לשבת עליו, בדלת וחלונוֹת פשוטים שיגינו עליו מפני הקֹר. ואם אני אנוס לעשות ארון, הנני עושהו רק למען יוכל אדוניו להניח בו חפציו; אבל להיות מסייע בידי עוברי עברה, לעזור להם בעבודתי למלא תאות לבם למותרות, כדי שיוכלו להתחרות עם הגבירים בנוי כליהם וכדי שיקנאו בהם חבריהם שאין כליהם יפים כל כך – אמותה ברעב ובעבודה כזו אל תגע ידי!
מהרה נאספו שמה עוד אורחים רבים. צוקרמן כלה את מלאכתו, הניח את כלי אומנותו איש, איש על מקומו ויאמר לנקות את הבית; אך ליזא אשר היתה שבעת רצון מכל מראה עיניה ומשמע אזניה, התעודדה ותבקש מצוקרמן כי יתן לה רשות לנקות את הבית.
– מאד נעים לי, כי נמצאת, שרתי, לעזרתי – אמר צוקרמן ויושט לה את המטאטא.
שמחה ונכלמה לקחה ליזא את המטאטא בידה ותחל לטאטא את הבית. אך מיד נראה לכל, כי היא איננה בקיאה בעבודתה. המטאטא רקד ויפזז בידה ויעל ענן אבק.
– לפי הנראה, לא היה לך, שרתי, עסק עם המטאטא מימיך – אמר נילידוב בשחוק.
– אם כן, הבה אלמד – ענתה ליזא במבוכה קלה. – גם כלכלת הבית תורה היא.
– כלכלת הבית היא תורה גדולה – אמר צוקרמן – וטוב תעשינה העלמות כי תתעסקנה בה מאשר תתעסקנה בתורת כלכלת המדינה…
– אבל אנחנו, שאיננו אומרים להתעסק בתורה זו – אמר נילידוב – למה נתענה פה בשאפנו את האבק אל קרבנו? מלבד זאת אנחנו מזיעים ויליזבטה מיכיאובנה עודנה מעפרת עלינו במטאטא, ותערובת זעה ואבק לא נעימה לי כלל. הבה נצא החוצה.
הצעת הרופא נתקבלה, והאורחים בעצמם מהרו להוציא את השלחן ואת הספסלים החוצה וישבו תחת העצים, אשר שלחו צללים ארוכים על פני החצר. ליזא נשארה בבית לנקותו ולשום בו סדרים וצוקרמן רחץ את פניו וידיו ויצא אל האורחים.
– הכי אין דעתך נוחה מחכמת כלכלת המדינה? – אמר אחד, שהיה אדוק בתורת מרקס. – הן היא באה להושיע לפועלים נדכאים, שבעמלם ימצאו רק מפח נפש; ומי יוכל להכחיש, כי יש בזה תכלית מוסרית?
– אחרי שמגמת האיקונומיים היא לגרות את יצר הפועלים, שיתאוו גם הם לחיות חיי תפנוקים ולהשתדל בעדם שיוכלו גם הם להשתמש בכל המצאות הקולטורה להנעים את חייהם הגשמיים – אין זה תכלית מוסרית; ואם בשביל זה הם באים להתאבק עם הקפיטליזם כדי שירשו הפועלים את חלק בעלי הרחוש בעולם הזה, אז לא תצא מהמלחמה הזאת כל טובה לעולם. כי סוף סוף יגבר ויגדל היצר הרע של הפועלים, אהבת עצמותם תתפתח אצלם במדה מרובה, כל מגמתם תהיה רק לחיות חיים של תענוג. האפשר כי על ידי אמצעים כאלה תבוא ממשלת הצדק והאמת בתבל?
– המיחם רותח, – קראה ליזא בהושיטה את פניה המעפרים והצוהלים מבעד החלון הקטן.
– הכי רק לטאטא את הבית נתן לך מר צוקרמן רשות ולא להכין תה? – שאל נילידוב בשחוק.
– בקשתיהו ולא מצאתיו – אמרה ליזא בשמחה גלויה.
צוקרמן התנשא ממקומו וילך להכין את התה.
– הנה טעמת, יליזבטה מיכיאובנה, טעם עבודה גופנית – שאל נילידוב בשחוק מטוב לב – הנעימה היא לך?
– נעימה מאד! – קראה ליזה בתם לבב. ואף אמנם היא חשה בנפשה כי היא מאֻשרה מאד. היא לא ידעה לתת חשבון לנפשה מה נעים לה יותר: אם כתלי הבית הקטן והצר, או כלי הבית הפשוטים או העבודה הביתית שהיתה לה כפרי חדש, או חברת האינטלגנטים הסובבים אותה, או פני צוקרמן היפים ביופי מיוחד או עיניו הבהירות והחודרות – הכל מלא את לבה ענג נפלא, אשר כמוהו לא טעמה מעודה. מעון צוקרמן היה בעיניה כגן עדן, מקום הענג המוחלט.
רבים מהאורחים עזבו את מקומם וישובו אל ביתם וליזא ועוד מתי מספר ישבה שם עד השעה הראשונה אחר חצות הלילה. ואף כי מטבעה לא היתה ליזא דברנית, אך מרב שמחה וענג חקרו אמריה כמעין ולא חשה כל עמל ועיפות.
צר היה לה לעזוב את המקום ההוא. מה מאד חפצה לשבת שם עוד מעט! אך כל האורחים קמו ממקומם וליזא גם היא נאנסה לקום וללכת אל בית אבותיה.
ז. 🔗
ליזא חדלה מבקר את בית הרופא נילידוב תדיר, כמו שהיתה רגילה מאז, וכמעט בכל יום באה אל אהל צוקרמן. השפעת צוקרמן גדלה עליה מאד. מעודה היתה ליזא בעלת לב רגש ורוח נדיבה, ועתה בשמעה את דברי צוקרמן, את דרשותיו על דבר אהבת האדם, נמוגה כלה. בלב ובנפש היתה נכונה להקריב את עצמה קרבן בעד אֹשר בני האדם.
ובכל זאת כבד היה ממנה לעבוד בבית החולים, כמו שעבדה בראשונה. אמנם, יכולה היא להתחזק ולעבוד את עבודתה הקשה כפי כחה, או גם יתר מכפי כחה, אם רק לא עמדה לה עבודתה לשטן ולא עצרתה מלכת יום יום אל צוקרמן. בבוא השעה, אשר בה היו החברים האינטלגנטים מסבים אל שלחן צוקרמן, לא יכלה ליזא למשל ברוחה, כי כלתה נפשה ללכת שמה. התשוקה העזה אשר תקפתה לא נתנה לה לעבוד את עבודתה כראוי. מחשבותיה נשאוה הלאה מבית החולים אל המקום אשר אליו שאפה בכל תקף רגשותיה.
אלימלך הבין, כי איזה שנוי נתהוה בביתו; הוא לא ידע מה הוא, אך מאהבתו אל ליזא הרגיש, כי היא איננה כתמול שלשם, כי מלבד חשקה ללמודים עוד שאיפה אחרת לה. הוא ראה, כי איזו דאגה נסתרה תעכיר את רוחה. ואף כי היא איננה מתאוננת, ואדרבה, אומרת, כי שמחה היא ומאֻשרה בגורלה; אבל לבו הגיד לו, כי לא כן הוא הדבר, כי איזו רעה נשקפה אליה.
לפעמים נסה אלימלך לדרש ולחקר מפיה לדעת סבת השנוּי, אך היא הבטיחתהו, כי מאומה לא קרה אותה וכי שוא פחדו. קשה היה לה לשמע את חקירות אביה, אף כי נאמרו אשר יהגה לבה ולשנות מעט מפני דרכי שלום. היא רגזה בסתר לבה על כי הוא בא להרגיז את מנוחתה בשאלות וחקירות. לבה היה מלא רגשות וראשה מלא מחשבות, אך הרגשות והמחשבות היו כלן אצלה עוד במצב התסיסה, ועוד לא הגיעה עתן להגלות לפני מי שהוא, ובפרט לפני אביה, שהיה רחוק מכל הרגשות והמחשבות שהתרוצצו בקרבה. אך היא משלה ברוחה ותתאפק לענות את אביה דברים רכים ולסבל את כל שאלותיו במנוחה מדומה.
אחרי עבור שבעות אחדים מאז החלה ליזא לבקר את צוקרמן, חדלה מאכל מאכלי בשר.
– מדוע, בתי, לא תאכלי? – שאל אלימלך בקול תחנונים – הלא רפת כח אַתּ, ודרוש לך אפוא לחזק את בריאותך.
– נפשי תגאל באכילת בשר של בעלי חיים הרוגים, ואינני חפצה לחזק את בריאותי בבשרם ודמם, ובפרט כי אנכי נערה בריאה, וגם אם אסתפק במאכלי חלב לא תגרע מאומה מבריאותי.
– אמנם שמעתי מפי זקנים – אמר אלימלך – כי בימים הראשונים היו חסידים, אשר לא אכלו דבר מן החי; אבל זה היה רק אז, כאשר היו בתוכם צדיקים, יראי ה', עוסקים תמיד בתורה ותפלה; אבל אַת, בתי, הלא לא צדקנית את, בתורה ובתפלה לא תתעסקי, ולמה החלות לדקדק כל כך במצוה, שגם תלמידי חכמים, רבנים, אינם נזהרים בה?
– התורה הזאת תורת האדם היא – ענתה ליזא – לא טוב לאדם להתפרנס כאחת החיות הטורפות, לשלל חיים מיצור חי, כדי להשביע בו את בטנו.
– האם מלבך תוציאי תורה חדשה כזו, או אחרים למדוך? – שאל האב ברגש קל.
– אם התורה הזאת מתקבלת על לבי, מאי נפקא מינה, אם אני בעצמי המצאתי אותה או מפי אחרים שמעתיה?
האב הניע בכתפיו ויאנח.
– צר לי מאד, אבי, כי אנכי מעכירה את רוחך – אמרה ליזא בשמעה את אנחת אביה. – אולם אדמה כי טוב, טוב לך, כי בתך תהיה בת ישרה ותחיה חיים ישרים.
– את, בתי, אינך חיה, כי אם שוגה באיזה חלומות. אנכי אינני מלמד, אינני יכול להתוכח עמך ולהראות את טעותך; אבל לבי, הה, ינבא לי עתידות לא טובות! מי יתן ונכזבתי.
ליזא שחקה ותשתדל להרגיע את רוח אביה, אך עמלה היה לשוא. לב אביה היה חרד תמיד. ובפגשו אותה השתדל להביט ולחדור עמק, עמק אל תוך עיניה…
ויהי היום ויבוא צוקרמן אל בית הרופא, וימצא את ליזא פורטת על העוגב. היא נגנה ברגש עז ותהי שקועה כלה במנגינה הנעימה, אשר יצאה מתחת אצבעותיה. רגעים אחדים לא ידעה ליזא כי צוקרמן בא החדרה, ואחרי אשר נודע לה דבר בואו, נבוכה מעט ותחדל מנגן.
– האוהב אתה את המוזיקה? – שאלה ליזא בשחוק קל, בהושיטה לו את ידה.
– מובן מאליו, כי גם אנכי לא חרש הנני – אמר צוקרמן – וקולות נעימים ינעמו גם לי; אבל לא כל הנעים רצוי בעיני ה' וגם המוזיקה בכלל.
– האמנם המוזיקה איננה רצויה בעיני ה'? – שאלה ליזא בתמהון. – הלא המוזיקה מרוממת את הנפש, מנחמת נדכאי לב?
– רב לנו, יליזבטה מיכיאובנה, לדבר בלשון הפיטנים! הפיטנים דברו מה שדברו בלי בחינה הגונה, ואנחנו רגילים לקבל את דבריהם ולשננם כדברי נביאים. נראה נא בעצמנו המוזיקה מה היא, ואחר נשפט: מלפנים הביע כל איש על ידי המוזיקה שמחתו וצערו. הכל ידעו לנגן וכל אשה לקחה את התֹף בידה ותצא במחולות או ישבה לקונן, וכל העם נאסף על ידם וישירו ויקוננו גם הם עם המחוללות או המקוננות, ויתרגשו ויתפעלו עד כי כל אחד לקח חלק בשמחת חברו ובאבלו. לדעתי מוזיקה לא היתה נחוצה אז כל הכנה: הרועה היה יכול לרעות את צאנו ויחד עם זה לחלל בחליל. האכר עבד את אדמתו, והאכּרה קצרה את קצירה, ואחרי-כן, בהגיע עת המנוחה, שרו בשירים וינגנו בכלי זמר; אבל עתה לרגלי הציביליזציה וגדולת הרכוש, לא יוכלו עוד המפנקים להסתפק במוזיקה פשוטה, כמו שהיתה בימי קדם. הרגש הקהה דורש סמים חריפים ומשונים למען יתעורר וירגיש מעין רגש של שמחה, מעין נעימות של יגון; ולתכלית זו המציאו הקומפוזיטרים המהללים זמירות כאלה, שאך העשירים השבעים יוכלו להנות מהם; ולתכלית זו יקדישו המנגנים את כל כחם לפנק את אצבעותיהם ולפתח את רגשותיהם עד מחלת-הנפש, כדי להשלים את הקונצרטים של פוגניני ובאך וסימפוניות של בֶּטְהָוֶן. ועל ידי זה ישחיתו המנגנים את נפשם, כי לא יתעסקו בכל עבודה גופנית, הנחוצה לבריאות האדם, לבריאות גופו ונפשו, ועינם ולבם רק להגיע למדרגה עליונה בידיעת המוזיקה, למען יפיקו רצון מהמליונרים, אשר ישליכו להם פתותי לחם אחדים מעל שלחנם; ונמצא כי הם מסייעים בידי עוברי עברה לחיות חיי בטלה ותענוג.
– כמדומה לי, שהמוזיקה יכולה להביא תועלת לא לעשירים לבד, – אמרה ליזא, בחפצה להציל את כבוד המוזיקה האהובה לה מאד. – גם העניים, גם החולים, בשמעם מנגינה יפה יוצאת מתחת יד מנגן אמן ורוח להם מעצבם ומרגזם, ורוחם הכהה כליל יחלף.
– אפשר כי כן הוא; אבל עינינו הרואות, כי כל המנגנים אך לבצע בצע מגמתם. הם ינגנו רק לפני העשירים להוסיף להם תענוג על תענוגיהם, ולהאֻמללים, לעניים, לחולים, אין דורש מהם ואין מבקש. כן היא המוזיקה וכן הם שאר החכמות עם המון הספרים אשר יפרו וירבו עד אין מספר, וכל מעשי חרש וחושב – כלם יחד הם שרשרת אחת, כּבל אשר בו תאסר רוח האנושיות ויכה אותה בסנורים לבלי ראות מעשי ה' ולבלות את הימים בהבל וריק. כל המנגינות, כל הספרים, כל התמונות וכל השעשועים אינם אלא כמו מורפיה, אשר יתנו לחולה למען לא יחוש את מכאובו. אשרי האיש אשר באמונתו יחיה ומעבודה כשרה יתפרנס! אשרהו, כי שלם הוא בגופו ובנפשו, ואיננו צריך למורפיה! אשרהו כי חי הוא ויודע למה הוא חי! וגם בעת צרה: בחלי, בעני, בבית הסהר ועל בית המטבח לא יירא רע, כי תמיד ה' עמו, והוא חלקו ונחלתו.
לב ליזא התקומם נגד דעה כזו. היא אהבה את המוזיקה מאד. המוזיקה הרימה את נפשה. על ידה כמו נפתחו לפניה שערי השמים ונגלו לפניה סודות הבריאה, כל רזי עולם. במנגינות שפכה את רוחה, ואז הרגישה בנפשה, כי רָוַח לה וכי טוב לה; אבל בראותה, כי צוקרמן מתעב את המוזיקה, נדרה בלבה לעזוב אותה, כדי לעשות רצון צוקרמן. המוזיקה ערבה לה מאד, אך שיחות צוקרמן ערבו לה יותר ממנה. רק חפץ אחר היה לה אז – למצוא חן בעיני צוקרמן.
– האוהב הוא אותי לוּ גם חלק אחד מאלף, מאשר אנכי אוהבת אותו? – שאלה ליזא בלבה. לא! – ענתה היא עצמה. – הוא אוהב את כל בני האדם, ואי אפשר לו לאהב אותי ביחוד.
הרעיון הזה הנחיל אותה יגון וכעס…
ליזא הסכינה עם צוקרמן מאד. צער גדול היה לה, אם לא יכלה ראות את פניו יום אחד. בכל פעם, בהגיע העת שבה תוכל להראות עמו, בקשה ומצאה אמתלא לעזב את בית החולים וללכת אל צוקרמן. גם הרופאים, גם “האחיות הרחמנות” הרגישו בדבר; אך הרופאים לא יכלו להשיב פני ליזא ריקם, בראותם, כי גדולה היא בעיני נילידוב. ומלבד זה, מי ישיב את פני נערה יפה? ו“האחיות הרחמניות” החלו להעכיר שמועות שונות ולהוציא את דבת ליזא רעה. אלה אמרו כי “טולסטואית” היא ואלה, כי אהובת נילידוב היא. ואחת מ“האחיות הרחמניות”, אשר בקשה מאת הרופא לתת לה חפשו לאיזה זמן, והרופא השיב פניה ריקם, אמרה במעמד ליזא: “ומדוע ליליזבטה מיכיאובנה ינתן חפש בכל עת שתרצה?”
פני ליזא האדימו והלבינו, אך לא אמרה דבר. היא הודתה בלבה, כי צדקה הנערה בתרעומותיה, כי אמנם גם היא, ליזא, איננה משלמת את חובה כראוי, וכי רק בפריביליגיה היא משתמשת לעזוב את בית החולים בכל עת שתרצה. אך מה תעשה? היא איננה יכולה להתעסק עם החולים בעת שהיא מבקשת לשבת עם צוקרמן! אמנם מעשה הטוב חוב גדול וקדוש הוא על כל אדם, אבל – נפשה תכלה לראות את צוקרמן.
– לא אשב עוד בבית החולים, – החליטה ליזא בנפשה. – אנכי אינני יכולה להשלים את חובתי שם באמונה. לא אחפץ להיות ככל הנערות, המתמהמהות בבית החולים רק למען תקבלנה את תעודותיהן.
אך מה אעשה, אם לא אקבל את התעודה? – הוסיפה ליזא לחשב. – הלא אנכי החלטתי מראש להכנס אל בית החולים רק למען אוכל למצוא לחמי מעבודה מועילה ואם לא אשיג התעודה, במה אחיה את נפשי? הלא עוד הפעם אצטרך לעזרת אבי, ולחכות עד שישיאני לאיזה גביר.
– אבל להתמהמה עוד בבית החולים אינני יכולה; אינני יכולה להיות קשורה אל בית החולים בזמן, שלבי ונפשי קשורים אל צוקרמן. לו יכולתי להגיד לפניו את אשר בלבבי ולשאל ממנו עצה!…
עברו עוד ימים אחדים, שבהם היתה ליזא פוסחת על שתי הסעפים אם לעזב את בית החולים או להוסיף לעבוד שם; אך אחרי כן נוכחה, כי אמנם היא איננה יכולה עוד להשאר שם ותצא; אף כי רק ירחים אחדים נשארו לה עד הזמן שבו היו נותנים לה את התעודה.
אלימלך בשמעו מפי ליזא, כי יצאה מבית החולים התפלא מאד. הוא לא שמח על הבשורה הזאת. הוא הבין, כי איזה דבר סתר יש בזה. הוא ראה, כי גם עתה בעזבה את בית החולים לא שבה לחיות כחיי בת גביר. על שאלתו: מדוע בחלה נפשה בעבודתה בבית החולים, ענתה ליזא:
– לא יפה בעיני להתעסק שם כדי לקבל תעודה.
אלימלך פער את פיו ויבט כמשתומם. הוא לא הבין מה היא שׂחה. וכי כל הלומדים בשביל מה הם עמלים? – חשב אלימלך בלבו – הלא רק למען לקבל תעודה. ומי יבקש לעמל אם לא יחפץ לקנות בעמלו את התעודה הדרושה, כדי להתפרנס על ידה או לנחל כבוד?
ובעזוב ליזא את בית החולים, הלכה בלי מפריע יום יום אל צוקרמן ותעש שם כל עבודות הבית: השיקה את התנור, כבדה את הרצפה, הדיחה את הכלים, הכינה את המיחם, ולבה היה מלא שמחה ותענוג.
ח. 🔗
וחרדת לב אלימלך לבתוֹ הלכה הלך וגדול. הוא ראה, כי תמורה גדולה היתה בה, כי שלות הרוח אין בקרבה, כי דרכה מוזרה ונפלאה, ודאגתו אליה רבתה מאד. כל עסקיו הרבים לא יכלו להפיג את דאגתו, אשר כתולעה אכלה לאט, לאט את קרביו. אמנם הוא שמע מפי רבים תהלתה, כי מלאך היא ולא אשה; אבל גם התהלות והתשבחות, אשר פזרו לה, לא הרגיעו את רוחו.
– הה! מדוע איננה כשאר הנערות העשירות? – חשב אלימלך בלבו. – הלא בידה להיות מאֻשרה, להתענג בחיים ולעשות טוב וחסד. ומדוע תעמיס בעצמה עליה עֹל כבד, להנזר מכל טוב התבל?
– מדוע, בתי, חדלת זה כבר מקבל את הפרס, אשר היית רגילה לקבל מדי חדש בחדשו מקפת מסחרי לצרכיך? – שאל האב בקול תחנונים.
– למה לי כסף? הכי אני חסרה מאומה? – ענתה ליזא בשחוק-תוגה.
– אם לעצמך לא תדרשי כסף, הלא תוכלי לעזר בו את העניים; ואת הלא יוצאת ונכנסת במשכנותיהם ורואה את מחסורם.
– לא יפה בעיני לעזור לאחרים בדבר שלא עמלתי בו, – אמרה ליזא. – אנכי נכונה לעזור לכל דורש עזרתי במה שאוכל לעזור בעצמי, בעמלי, ולא בעמל אחרים.
– ולמי הוא עשרי, אם לא לך, בתי היחידה? הלא אנכי לא לעולם אחיה, ומדוע אחשך ממך בחיי? – אמר אלימלך בקול רועד, שנשמע מתוכו אהבה רבה וחמלה אין קץ.
– למה תדבר, אבי, כדברים האלה? – אמרה ליזא. – אתה עודך צעיר לימים ועוד תאריך ימים.
– אלימלך ראה, כי כל גדולתו, העשר, אשר על ידו ימשל ברבבות אנשים; העשר, אשר יפיל אימה ופחד על כל סביביו ויכריח את הכל לסור למשמעתו – אין איל הוא להכניע את בתו. את הכל הוא קונה בכסף, אך לא את לב ליזא, אשר רק אותה יאהב מכל האדם, אשר על פני האדמה.
הוא הבין, כי לא מעצמה שנתה ליזא את דרכה, כי אם על ידי איזו השפעה הבאה מן החוץ. אך מי הוא המשפיע עליה? האם הרופא נילידוב? אבל הלא גם נילידוב בעצמו איננו נזיר כלל! הוא אוכל ושותה ככל בני האדם. הוא איננו רודף אחר הבצע; אבל כשנותנים לו שכר טרחתו הוא מקבל בעין יפה – ומי מלמד את בתו לשנוא את כל טוב העולם ולפנות ערף גם לכסף?
ויהי היום וליזא באה, וצמתה השחורה והארוכה, אשר הרהיבה תמיד את עין אביה, גזוזה. אלימלך ספק את כפיו בראותו זאת.
– מה היה לך, בתי? מה עשית? – קרא אלימלך.
– אין לי חפץ לשאת זנב מאחרי, – ענתה ליזא בשחוק תוגה.
המענה הזה היה מוזר כל כך בעיני אלימלך, עד כי אמר, כי בתו יצאה מדעתה. הוא לא מצא דברים במה להביע את צערו. בצנחו על הכסא מלאו עיניו דמעות-דם ואפו התאדם. הוא מהר להוציא את מטפחתו לקנח את פניו. לב ליזא נפעם מאד, בראותה את צער אביה. היא לא ראתה אותו מעודה בוכה.
בסתר לבה צר היה גם לליזא, כי גזזה את צמתה היפה. היא בעצמה היתה שבעת רצון ממנה בסרקה אותה לפני הראי, ומאד מאד לא חפצה להפרד ממנה; אך צוקרמן אמר, כי לא יפה לאדם להתהדר בזנב כסוּס, והיא איננה יכולה לשנות אחרי מדבריו.
ליזא נסתה לנחם את אביה, לדבר על לבו ולהרגיע את רוחו; ומפני דרכי שלום אמרה, כי עשתה זאת, יען כי תמיד יכאב עליה ראשה וכבד ממנה לשאת את משא שערותיה המסומכות. היא לא פללה באמת, כי אביה יצטער כל כך מגזיזתה, ולוּ ידעה זאת מראש, כי עתה לא עשתה כדבר הזה.
ואלימלך התנחם מעט; אך לא לאֹרך ימים.
בעיר החלו כבר לדבר על אדות מנהגי ליזא ויחוסה אל הנגר צוקרמן, וכבר נתחברו אגדות נפלאות ונמסרו מפה אל פה במהירות גדולה ובשמחה רבה. כי מי לא ישמח לאיד הגביר וינטרויב? וביחוד גדלה השמחה בלשכת-המסחר של אלימלך. המשרתים, בעת אשר לא היה אדונם עמהם, נשאו ונתנו בדבר הזה בשחוק גדול ותמיד הביטו אל פני הגביר, אשר היו מעננים עוד יותר מכפי הרגיל. מובן מאליו, כי ככל אשר הוסיפה ליזא להעכיר את רוחו, כן הוסיף הוא להיות קצר אפים, ובלשכת המסחר היה פיהו מלא תמיד אלות וקללות. ואם אמנם לא יפה היה להמשרתים לשמוע את חרפותיו וקללותיו; אבל בכל זאת שמחו בלבם, כי גם הוא איננו מאֻשר, כי גם הוא איננו יודע שלוה.
ובוריס, המשרת החרוץ, יד ימינו של הגביר ואיש סודו, בבקשו גם הוא להכעיס את אדונו ולהרעימו, שלח לו על ידי הפוסט מכתב בלי-חתימה ויודיענו, כי ליזא בתו אוהבת את צוקרמן הנגר וכי התימרה, כי תכריח את אביה לאסף את הנגר הבזוי אל ביתו ולקחתו לחתן. ואם לא יאות לזה, אז ימירו שניהם את דתם.
אלימלך קרא את המכתב, ופניו חורו. בוריס אשר ישב ממולו שמח בלבו מאד, כי ערמתו עשתה פרי –. עתה תחלנה השערוריות בביתו, – חשב בוריס אל לבו. – השפחה תספר לי מכל אשר יעשה בבית, ומחר אכין עוד מטעמים למענו.
אולם אלימלך לא האמין לכל דברי המכתב. שכלו הגיד לו, כי לא יד אוהב כתבה את המכתב. הוא ידע נאמנה, כי אין אוהבים לו, כי הכל שמחים למפלתו; אולם בכל זאת הבין, כי לא כל הכתוב במכתב בדוי מלב, כי יש בו גם קורטוב של אמת.
בערב באה אליו הגבירה מרת הינדלין, דבורה בת יוסף, דמתקריא ויערא אסיפאוונא, אשת הגביר סלַּמָּן אברמויץ הינדלין. מר הינדלין היה גביר עצום, אך עשרו לא הגיע עד עשר וינטרויב; ועל כן נחשב וינטרויב לגביר 1 № והוא 2 №. אולם אף כי בעשר היה קטן מוינטרויב, אבל בעיר היה הינדלין נכבד מוינטרויב, כי אלימלך היה גביר פשוט, עוסק במסחרו ודבר אין לו עם אדם מלבד בעניני המסחר, ולא אבה בכל התמנות הצבור. אם קראוהו אל אספה לא הלך, ואם בחרו בו למנהל – לא קבל. בזה הראה אלימלך את ענותנותו היתרה, כי לא אבה להתגאות לא בעשרו ולא בצדקתו; ועל כן היתה נדבתו מעטה מאד. לא כן הינדלין: הוא נתן תמיד נדבתו לכל חברות הצדקה בראש המתנדבים, ועל כן בחרו בו כל החברים בכל החברות להיות לראש המנהלים, ומר הינדלין לא השיב את פני בוחריו ריקם ויקבל על עצמו את כל המשרות, אשר שמו עליו, אף כי ידע מראש, שאי אפשר יהיה לו להשלים את חובתו כראוי. למשל, כאשר בחרו בו בשני בתי מדרשות לגבאי, לא נמנע מקבל גם את הגבאות הכפולה; ורק שר הפלך לא אִשּׁר בחירה כזו.
מובן מאליו, כי בכל החברות היה צלמות ולא סדרים, כי מלבד עסקי החברות הרבות היה מר הינדלין צריך לפקח גם על עסקיו הפרטיים הרבים. ואי אפשר היה לו לדחות את עסקיו הפרטיים מפני עסקי הכלל. ועל כן קרה פעמים רבות, כי היתה ישיבת החברים נחוצה מאד, והוא דחה את הישיבה לשבעות ולפעמים – גם לחדשים.
– האם אפשר לי “לקרוע את עצמי”? – קרא מר הינדלין, כאשר נגש בו אחד מחבריו המנהלים לקרוא אספה. – בשבוע העבר היתה אספה וישבתי שם עד חצות הלילה. רב לי! לא אוכל להתעסק תמיד בצרכי הצבור.
– האספה ההיא היתה בחברה קדישא, והיום – בחברה משניות – יאמר המנהל בלחש, בהזהרו לבל יקניט חלילה את הגביר.
– שכחתי אמנם, – יענה הינדלין במבוכה קלה – אולם קשה לי מאד לזכר. את כל דאגות החברות שמו עלי, רק עלי. אבל הלא ב"ה בעל לאשה ואב לבנים אנכי ועלי לדאג גם להם – יוסיף הגביר בשחוק קל ובענוה מדומה, בלשון “בעל הבית” עני.
– רב לכם להפריע את בעלי מעבודת מסחרו! – תקרא הגבירה. – הראיתם? את כל העיר שמו עליו, והוא, השוטה, מושך בקרון! עוד מעט ויהיה לאינקת2 לכל יושבי העיר… אמת, כל איש חיב לעשות צדקה, אבל גם את עצמו לא ישכח. ילכו הם אל וינטרויב, וישא הוא בעול הצבור. כסף אנחנו נותנים יותר ממנו, כפלי כפלים; יואיל נא הוא להקדיש את עתותיו למען העניים. ומדוע רק אנחנו חיבים? גם רגע מרגוע לא יתנו לנו – השמעתם?
וכמו שהיה מר הינדלין נכבד בעיני בני העיר ממר וינטרויב, כן היתה הגבירה הינדלין נכבדה מהגבירה וינטרוב. כי הגבירה הינדלין ידעה לקרוא גם בעתון רוסי, אף כי לא הבינה כל הכתוב שם; אבל גם המעט שהבינה היה די לה לחשב את עצמה למשכלת, ותבז בלבה את הגבירה וינטרויב, אשר מלבד מעט זרגון, לא ידעה מאומה.
והגבירים, כהינדלין כן וינטרויב, שנאו איש את רעהו תכלית שנאה: הינדלין שנא את וינטרויב יען שהיה גביר גדול ממנו, וינטרויב שנא את הינדלין יען כי היה נכבד בעיר ממנו.
הוא אמנם לא רצה בעצמו להתעסק בצרכי הצבור; אבל בכל זאת צר היה לו לראות, כי מר הינדלין מתעסק בהם, והכל חולקים לו כבוד. ומקנאתו הרבה לא נמנע מלחש באזני הקרובים אליו, כי חושד הוא את הינדלין, שכפיו אינן נקיות. והגבירות גם הן שנאו מאד אשה את רעותה: מרת הינדלין שהיתה צנומה ומכערה ביותר, שנאה את מרת וינטרויב שהיא בריאת בשר ובשנים קדמוניות היתה גם יפת תאר. ומרת וינטרויב שנאה את מרת הינדלין, על כי היא מתיפה בשיחותיה החלקות ומתפארת, כי תקרא בעתון רוסי…
מובן מאליו, כי למן היום שנכנסה ליזא אל בית החולים, היה פי הינדלין ורעיתו מלא שחוק, ויתלוצצו על וינטרויב ובתו. ועתה, אחרי ששמעו, כי הולכת היא אל צוקרמן, לא היה קץ לשמחתם. ובערב ההוא באה הינדלין את בית וינטרויב כמו לתמה, לרגלי איזה עסק. ומענין לענין באה לאותו ענין:
– אין חקר ללשונות הרעות! – אמרה מרת הינדלין, בהניעה בראשה (היא אמרה בלבה כי תנועות כאלה יפות לה מאד). – מי לא ידע כי ליזא בתך היא ברכת ה', יפה ובעלת שכל כמוה אין בכל התבל; ובכל זאת ימצאו אנשים רעים אשר יבדו מלבם דברי שקר לחלל את שם כבודה. אנכי אתן ראשי לכרת בעד ליזא בתכם, היקרה בבנות, כי רק צדק ויושר הליכותיה: אך הם אומרים כי היא יושבת תמיד בבית איזה סנדלר, גוי, “סוֹלִיסְטְ” – השד יודע אותו מה הוא, והיא מכינה לו את המיחם ומפנה לו את הבית ושוזרת לו את החוטים – מובן הדבר, כי הדבר הוא שקר גמור.
– שקר גמור! – קראה חוה. – מי הוא מספר כדבר הזה? הגידי – מי יערב את לבו להגיד כדבר הזה על בתי, על ליזא?
והגבירה הינדלין בהסתירה את שמחתה, כי הקרה ה' לפניה לראות באסון האבות האמללים, נתנה שבח והודאה לבורא, כי הראה לה נקמה באויביה וכי גורלה טוב יותר מגורל וינטרויב; כי אף שאיננה גבירה גדולה כוינטרויב, הנה שמה הטוב לא חֻלל, ובביתה אין פרץ ואין מהפכה, כי בנותיה יראות ומפחדות ממנה, ולמרות פקודתה לא תערבנה את לבן לצאת מסף הבית החוצה. וינטרוב עשיר גדול ממנה, אבל לה שכל גדול, והיא יודעת איך לחנך את הבנים.
מי מספר? – אמרה הגבירה הינדלין, – מובן מאליו, כי כל מה שמספרים הוא רק הבל וריק. פלוני שמע מפלוני, ופלוני מפלוני; וכן הולכת השמועה ומתפשטת ועוברת מפה לאזן, מבלי כל סוד. ואנכי רק בשביל זה באתי להגיד לכם, כי לא תצטערו הרבה בבוא השמועה אליכם, כי היא שקר וכזב. כן הוא דרך העולם: בעד הטובות הרבות שאתם עושים עם יושבי העיר, בעד הצדקות הגדולות שאתם מחיים בהן נפשות רבות – בעד כל אלה הם משלמים לכם רעה ומבקשים לחלל את שם כבודכם. אחת היא על כן אמרתי: טוב לרחם על כלב רעב המושלך ברחוב מרחם על יהודי, כי עם משחת כמוהו אין בעולם… ליזא תשב בבית איזה סנדלר נבזה ותתרועע עמו? השוהם הזה יתרועע עם הטיט והחלאה? היא תשרת אותו כשפחה? הה, אלהים! אתה יושב בשמים ושותק!… לי הגידו גם את שם הסנדלר ההוא… הוא לא גוי ולא ישראל… איזה אנדרוגינוס – השד יודע אותו מה הוא.
אלימלך ישב ושמע, וכל מלה ומלה באה כחץ אל לבו. הוא ידע, כי גם לא מאהבה באה לספר לו את השמועה, כי היא נכונה גם להוסיף נופך משלה לחלל את שם כבודו ושם בתו.
– אנכי אינני יודעת למה אתה מחשה בדבר הזה? – קראה חוה – עלינו לחקר ולדרש ולגלות מי המה מוציאי הדבה הרעה וליסרם ככל חטאתם. לוּ היה הדבר תלוי בי, כי עתה לא שלותי ולא נחתי, קרעתי שמים והחרבתי ארץ; והוא יושב שומע ומחריש, כמו לא בתו היא ליזא, כמו זרה היא לו. אמנם לא אב אתה, כי אם סמרטוט!
– אמנם ראויים הם מוציאי דבה לענש גדול – אמרה הינדלין – ולו לעצתי תשמעו, כי עתה לא אחרתם מדרש אחריהם, כי בדבר כזה השתיקה מקלקלת הרבה ונותנת מקום להלשונות הארוכות להוסיף דבה על דבה ושקר על שקר. נחוץ מאד להטיל אימה על האנשים הרעים ולסתם את פיהם פעם אחת ולא יזידון עוד.
ובלבה אמרה הינדלין: טוב, כי יחל אלימלך בעצמו להרעים ולהרעיש את העולם, וידעו כלם את קלונו.
– מאמין אנכי, כי את טובתי אַת דורשת – אמר אלימלך אל מרת הינדלין בשפת חנף. – ועל כן אבקשך, כי לא תוסיפי לדבר עמי בדבר הזה. אנכי לא אשים לב לדבת השוטים ויש לי ענינים יותר נכבדים מאלה; וגם אַת, אשתי, לכי אל בית המבשלות וראי, כי יהיה שם הצלי כתקונו. נשים מצאו ענין לענות בו… היי שלום, גברתי! עלי לשוב כרגע לעבודתי.
הגבירה הינדלין נשכה את שפתיה ותצא מהבית בחרי-אף.
– הוא מתגאה, כי בתו זונה פרוצה; אנכי אתראה עוד עם מכרי N הסופר בעתונים, וישימהו לחרפה ולקלסה בעיני העולם כלו, ועל בנותי אצוה, כי תזהרנה מדבר עם בתו הפרוצה גם מלה אחת. תהלה לאל, בתי עומדת על הפרק ושדוכים רבים וטובים מציעים לפני בעדה, ולא טוב לה התחבר עם נערה שובבה כליזא. המשל אומר: “כסף מטהר ממזרים”; אך ממזרת כמוה לא תטהר גם בכל הרבבות של אביה. גם סנדלר יהודי לא יחפץ לקחתה. אקוה לה', כי בנותי תנשאנה לאנשים ותלדנה בנים ובנות, והיא תשב בבית אביה עד זקנה ושיבה…
ליזא שבה אל ביתה בשעה הראשונה אחר חצות הלילה. כל בני הבית כבר ישנו. גם אמה, אחרי השמיעה אנחות רבות ואחרי שפכה חמתה על ראש המשרתות ועל ראש הגבירה הינדלין החנפה, ואחרי אכלה לשבע את ארחת הערב שכבה ותישן במנוחת ילד תמים; ורק אלימלך לבדו לא יכול ללכת לישון. כעבור השעה השתים עשרה והיא לא באה, לא ידע אלימלך מה לעשות. הוא היה נכון כמעט ללכת בעצמו לבקש את בתו. הוא התהלך בחדר אנה ואנה. רגע ישב על הכסא ויבט בעינים תועות אל הכותל, וכרגע התנשא ויוסף להתהלך בחדר.
– נחוץ לעשות קץ לדבר הזה – אמר אלימלך אל לבו. – אין בי כח לסבל עוד.
אך איך יעשה קץ לדבר הזה? – על השאלה הזאת לא ידע להשיב בעצמו. הוא נסה להכין תכנית שלמה איך לדבר עמה; אבל מחשבותיו היו מבלבלות ומסבכות, ואי אפשר היה לו לסדרן כראוי… כאשר שמע קול צלצל הפעמון, לא חכה אלימלך עד אשר תקום השפחה לפתח את הדלת, וימהר ויפתח בעצמו. מבלי שום לב, כי כל היום היה שרוי בכעס, עתה בבוא ליזא נחה עליו רוח אחרת. הוא שמח לקראתה ויחד עם זה לחצה תוגה חרישית את לבו.
– האמנם עוד לא שכבת לישון, אבי? – שאלה ליזא בקולה הרך בשפת רוסיא בשם הַהַקְטָנָה “פַּפָּצְקַא”, אשר יצאו משפתיה בנגון מיוחד, אשר נחת אל לבו עמק, עמק.
– לא, בתי, לא יכלתי לישון. דאגתי אליך לא תתן לי לישון – אמר האב, ועיניו מלאו דמע.
– מדוע, אבי, תדאג לי כן? – אמרה ליזא בפשטה מעליה את מעילה העליון – הלא ידעתני מאז, כי בחברת פריצים לא אבוא, כי בחברת אנשים ישרים אני נמצאה, וכל רע לא יאֻנה לי.
– ה' הוא הבוחן לבות. אנחנו איננו יודעים, מי המה הישרים – אמר אלימלך באנחה.
– ישנם אנשים אשר גם אני יודעת ומכרת, כי ישרים המה, – אמרה ליזא – הנה יש פה נגר אחד צוקרמן שמו (אני לא ספרתי עוד לך על אדותיו מאומה). הוא איש ישר מאד וכל חפצו ומגמתו אך לחיות חיי איש ישר. הוא איש חכם גדול ולמד באוניברסיטה, ומחפצו לחיות חיי ישרים באמת, עזב את למודיו למען אשר יוכל להתעסק בעבודת כפים.
– מה טוב היה גם לי גם לך לולא הכרת אותו, – אמר אלימלך בקול נמוך.
– מדוע תאמר, אבי, כדבר הזה? אדמה, כי התודעות איש כזה תביא רק טובה.
– כמדומה לי שהוא עושה עמך רעה רבה.
– הוא? חלילה! הוא איש טוב מאד. אי אפשר, כי התודעותו תזיק למי שיהיה.
– לוּ יהי כדבריך, אך לך לא יפה לשבת תמיד בביתו: אַת נערה והוא רַוָּק, ומה יאמרו הבריות?
– יאמרו הבריות מה שיאמרו, ומה ממני יהלך? סכלות גדולה היא לשום כבלים על עצמנו, לצאת ידי חובת הבריות ולאסר עלינו אסר אם אין בדבר הזה נגד תורת המוסר.
– אבל מה אעשה, אם יבוא מי וישאל עליך לאמר: איפה ליזא? האגיד לו, כי אַת יושבת באהל הנגר, וילכו שם וימצאוך?
– ומה בכך? ומדוע יש לך לכסות על הדבר הזה? הכי אני עושה בזה עול?
– את לא תביני, ליזא, מה גדול שברון לבי, אשר תגרמי לי בהנהגתך המוזרה, – קרא אלימלך מעמק לבו, ופניו העידו, כי אמנם יסוריו רבים מאד, – את חפצה להורותני דעת, ואנכי כבר זקנתי. אנכי אינני יכול להסכים עמך! מכאוב גדול גרמת לי, בלמדך אומנות מילדת, ועתה תוסיפי מכאוב על מכאובי בהתרועעך עם איזה נגר. הה, אלי! האמנם אַת, בתי אהובתי, יקירתי, תבקשי להורידני מהר שאולה? טוב לי המות מחיים כאלה. אנכי אטרף את נפשי בכפי. אנכי אינני יכול לסבל יסורים כאלה. לו לקחת סכין ותקעת פעם אחת אל לבי, ורוח לי, ושכחתי את צרותי!…
הדברים האלה באו בחניתות בלב ליזא. היא הבינה כי אביה סובל בגללה יסורים נוראים. אמנם מאד, מאד נעמה לה חברת צוקרמן; אבל היש לה הצדקה להתענג בחברתו, בשעה שאביה מצטער מזה באופן נורא? הן היא החליטה בנפשה להקריב את נפשה כליל לעבודת הטוב והחסד, ואיך תבוא עתה לצער את אבותיה בשביל קורת רוח, שהיא מוצאה בשבתה עם צוקרמן?
– אנכי יכולה לעשות חפצך לבלי לכת שמה – אמרה הנערה בקול מוזר, כמו עמדו לה דבריה בגרונה ויחנקוה.
– עד עולם לא אשכח את חסדך זה, – קרא האב המאֻשר ויחבק את בתו וישקנה.
ליזא השיבה לאביה נשיקה, ודמעות נגרו מעיניה, לא דמעות המפיגות את הצער, כי אם דמעות של יאוש…
היא הרגישה בנפשה, כי משא כבד מנשוא שמה עליה בהבטחתה שנתנה לאביה.
שני ימים ישבה ליזא כלואה בבית. בשבתה בבית בטלה מכל עבודה גבר עליה השעמום. ללכת לשוח בלי כל מטרה – לא היה לה כל חפץ. ואם אי אפשר לה ללכת אל צוקרמן לא מצאה בית אחר, אשר בו תפכח את צערה ויגונה. כל בתי העיר לא מצאו חן בעיניה, בכלם מצאה מגרעות. אך אל אהל צוקרמן כלתה נפשה. רק שם חייה וששונה, ומבלעדיו אין לה מאומה בתבל.
לו היה לה לפני מי לשפוך שיחה, להגיד לפניו את כל צרת לבה, להקל מעליה את המשא הכבד העמוס עליה; אך היא גלמודה, בודדה. כל הסובבים אותה זרים לה: לא יבינו מה בלבה, לא ידעו מרת נפשה. אמנם אביה יבוא לעתים כמתגנב אל חדרה. הוא מבקש לשעשע את נפשה, אך דבריו עוד ירגיזוה. הוא מציע לפניה, כי תלך עמו אל בית המשחק לשמע בזמירות איזה משחק מפורסם ומזמר נפלא… מה נואלה ההצעה ההיא! מה המה כל המנגינות וכל המשחקים לעמת שיחה אחת של צוקרמן!… וצוקרמן – האם יחוש, כי ליזא לא באה היום אל ביתו? האם נרגש חסרונה אצלו? לא! – חשבה ליזא בלבה, – הוא איננו יכול לחוש את הדבר הזה. הוא אוהב את כל בני האדם ואי אפשר, כי יתן היתרון לאיזו נערה, שאיננה מצטינת במאומה; ומלבד זה הוא טרוד תמיד בקבלת פני האורחים ובשיחות של חכמה. מובן מאליו, כי הוא איננו יודע מאומה מה רבה אהבתה אליו, איננו יודע מה אֻמללה היא עתה, כאשר נפרדה מאתו… מה נורא הוא הרעיון – להפרד מאהוב נפשה, ממחמד חייה לנצח! היא קברה את עצמה וסתמה את הגולל עליה, ובכל זאת היא חיה, מרגשת ורוצה מאד להיות מאֻשרה!…
ט. 🔗
אולם לא צדקה ליזא, בחשבה בענותה היתרה, כי צוקרמן לא שת אליה לבו ביחוד. מעיניו החודרות לא נעלמו כל המעלות הנפשיות אשר לליזא, וגם מיפיה לא העלים עין. כי אף שבקש להסיר לבו מכל חמדות התבל ולהדבק בקונו; בכל זאת לא יכול לשלט ברוחו לבלי לכת שבי אחרי העינים היפות של ליזא, אשר לבבו אותו מאד. כן לא נעלם מעינו הבוחנת, כי ליזא אוהבת אותו וכי היא נכונה לעשות הכל למענו, ובלבד שתמצא חן בעיניו. הוא אמנם לא הבין, כי מה שמהרה ליזא להביא את תורת טולסטוי לידי מעשה, לא היה זה פרי החקירה העמוקה וההשגה הברורה, כי אם פרי החפץ לעשות לו נחת רוח, ועל כן חשב כי היא תמימת דעים עמו. הוא אמנם הסתיר את רגשות אהבתו בקרבו ולא בקש להוציא את הדבר מהעלמו, כי על פי פרינציפיו טוב היה לו להיות פנוי מאשה כל ימיו ולא להתקשר בקשר מיחד עם מי שיהיה, ותחת לדאג להאנושיות כלה, לשאת דאגת משפחה קטנה; אבל נעים היה לו לקבל מידה את כוס התה, אשר הגישה לו באצבעותיה הקטנות והרכות. צוקרמן היה מחכה עליה ושמח תמיד בבואה, ואם לא באה בעת הקבועה הרגיש, כי דואג הוא לה, ושלות רוחו חדלה.
עתה, אחרי אשר עבר הלילה, וליזא לא היתה בביתו, וגם ממחרת בבקר לא באה להגיד לו מדוע לא באה אתמול, רבו פחדו ודאגתו מאד. כל היום לא ידע שלוה בנפשו. לשוא השתדל להסיח דעתו ממנה. לשוא הוכיח את עצמו על העול שהוא עושה בהתקשרו עם איזו ילודת-אשה, תחת אשר עליו לאהב את האנושיות כלה! – הוא הרגיש כי היא, רק היא חסרה ממנו ומבלעדיה חייו אינם חיים.
הוא נסה בכל כחו לקשר את ממחשבתו אל האלהים ולבטל בלבו כל חפציו ומאוייו האחרים, אך צלם דמות ליזא נראה אליו במחזה, וגעגועיו עליה חזקו מאד.
מתחלה אמר צוקרמן, כי ה' מנסה אותו ועליו לעמוד בנסיון, להסיר מלבו את רגש האהבה המתלקח בקרבו. אך בראותו, כי הנסיון קשה ממנו, מצא לו אמתלא, כי אהבתו לליזא איננה מזקת כלל לעבודתו את האלהים; כי, אדרבה, רק בשבתו עם ליזא יחד יוכל להגיע עד מרום האידיאל, אשר אליו הוא שואף, כי נפש זכה, תמה וברה כמוה, תהיה לו לעזר להשתלם שלמות רוחניות. הוא רואה כי ה' הטיב עמו, כי הזמין לו רעיה טובה, שגם בדעות שוים הם יחד שווי גמור.
– אך מדוע לא באה גם אתמול, גם היום? – חשב צוקרמן בלבו. – האם לא חולה היא? אי אפשר כי ליזא תשב בריאה בביתה ולא תבוא לבקרני.
ביום השלישי בבקר החל צוקרמן לעבד את עבודתו ולא יכול. תמונת ליזא מרחפת לנכח פניו ונפשו תכלה לדבר עמה דבר, לחבק את ידה. מתחלה אמר, כי בערב ילך אל ביתה לדרש לשלומה, אך תשוקתו לראות אותה גברה מאד, ויחלט בלבבו לעזוב עתה את עבודתו וללכת אליה תכף ומיד.
צוקרמן שם עליו את הסירמיק (בגד עב, שהאכרים העניים לובשים) וילך.
כאשר משך צוקרמן בפעמון אשר על יד פתח בית וינטרויב, פתחה השפחה את הדלת ותבט בתמהון אל האכר הבא לצלצל במבוא הראשי.
– לשכת המסחר איננה פה – קראה השפחה בשחוק גס – כי אם מעבר הבית השני, שם במבוא.
– לא ללשכת-המסחר אני צריך – אמר צוקרמן – כי אם אל יליזבטה מיכיאובנה. הבבית היא?
מה לך ולה? – הוסיפה השפחה לקרוא בקול גס.
למה תקצפי, יונתי? – אמר צוקרמן בקולו הנעים – לפי הנראה, ימים רבים כבר עברו עליך מעת אשר עזבת את הכפר, על כן אנשי “הסירמיק” בזוים בעיניך. – אל נא תתקצפי ואל תפחדי. יליזבטה מיכיאובנה יודעת אותי. לכי והגידי לה, כי הנגר צוקרמן בא לשאל את שלומה.
השפחה הוסיפה להתפלא, אך לא יכלה עוד להתנגד לחפצו, ותלך להגיד ליזא, וצוקרמן בא הביתה ויסר את ה“סירמיק” ואת כובעו מעליו.
עד מהרה יצאה השפחה ותאמר, כי ילזבטה מיכיאובנה מבקשת אותו לבוא אל חדרה.
ליזא פחדה ושמחה לקראת הבשורה, כי צוקרמן בא לבקרה. עתה היא יודעת ברור, כי אמנם הוא שם אליה לב ביחוד ואולי גם יאהבנה – כן, הוא יאהבנה בלי ספק, ומה מאֻשרה היא כי הוא אוהב אותה! אך בואו אל בית אביה תוכל להסב תוצאות בלתי נעימות. אם יפגשוהו אביה או אמה, אז בודאי יתנפלו עליו ויבזוהו ויגרשוהו, ומה מאד לא נעים לה לראות בקלונו! רגע עלה על לבה לאמר לשפחה, כי תסתיר את דבר בוא צוקרמן באבותיה; אך כרגע נמלכה, כי בזה רק תקלקל, כי אז בודאי לא תוכל השפחה להסתיר את סודה ובודאי תשתדל לפרסם את הדבר לכלם בסוד. אולם לאשרה היה אביה עסוק בלשכת המסחר, ואמה היתה עסוקה בבית המבשלות, וצוקרמן בא בלי כל מפריע אל חדרה במנעליו הגדולים והגסים. בהעיפו עין בחדר ראה, והנה שם רק מטה, שמרבדיה לבנים כשלג, שלחן הכתיבה, שלשה כסאות, ארון ועליו ראי קטן ותמונות פוטוגרפיות של סופרים אחדים.
– מה שלומך, יליזבטה מיכיאובנה היקרה? – קרא צוקרמן בפנים מאירות, בשמחו לראות את ליזא נצבת מפתח בריאה ושלמה ומחכה לו. בפעם הראשונה השמיע אותה תאר של חבה, ה“יקרה”, אשר הסב לליזא שמחה אין קץ ויעלנה עד מרומי שחקים. – מה זה היה לך, כי עזבתני ימים רבים? אנכי דאגתי מאד פן נחלית, כי אמרתי בלבי: אי אפשר, שליזא – יליזבטה מיכיאובנה – תעזבני עת רבה כזו.
מה נעים היה לה לשמוע איך הוא קורא אותה בשם “ליזא”! מה נעים צלצול המלה הזאת בפיו!
ליזא חפצה לשנות מעט מפני דרכי שלום ולאמר, כי אמנם חולה היתה מעט; אך כרגע נמלכה ותאמר בלבה: לא טוב להונות את האיש האהוב לי מכל אדם. בפניו אני חיבת להגיד את האמת כמו שהיא.
– מאד, מאד מודה אני לך על בואך לבקרני – אמרה ליזא בהושיבה את האורח על הכסא וגם היא ישבה ממולו. – ברוך ה', בריאה אנכי, אך לא יכלתי לבוא…
– מדוע? האם עבודה רבה היתה לך?
– גם עבודה לא היתה לי, רק אבי איננו חפץ, כי אלך אליך, ואנכי לא אוכל להכאיב את לבו ולעשות נגד רצונו.
– מדוע איננו חפץ, כי תלכי אלי? – שאל צוקרמן כמתמם.
– הוא ירא מלשון הרע, מדבת הבריות.
– הלא אפשר לך להבינו, כי לא נערה קטנה אַת, אשר אומנתה נושאת אותה על כפיה תמיד. ברוך השם, גדלת ותדעי להזהר בעצמך מכל רע ואפטרופסות יתרה היא לך רק למחסור. אם הבריות מוציאים דבה – יסלח נא ה' לעונם; אבל האם בגלל זה ראוי להפר את קשר ידידותנו? לא ידעתי איך הדבר הזה נוגע ללבך; אבל ללבי נוגע הוא מאד: ידידותך יקרה בעיני מאד, וכאשר תחדלי לבקר את ביתי ונאספה שמחה ממני.
– האמנם?
– הכי יש לך איזו סבה להטיל ספק בדברי? – שאל צוקרמן.
– חלילה, חלילה! מאמינה אנכי, – קראה ליזא ברגש – ואמנם גם לי לא נעים מאד לשבת כלואה בבית ולבלתי לכת אליך כדרכי תמיד, כי חברתך נעימה לי מאד, – הוסיפה היא במבוכה קלה – אולם מה אעשה? והוא איננו מבין את אשר בלבבנו ולא יחפץ להבין.
– מובן הדבר, כי לנו אי אפשר לכופו שיבין או שיחפץ להבין – אמר צוקרמן בכבד-ראש – אבל מי נתן לו הרשות לכוף את בני ביתו, כי יכנעו מפני עריצותו? ואם אמנם אין לנו לבקש נקמה מהעריצים; אבל אין זה חוב מוסרי עלינו, לשמע בקולם ולעשות ככל אשר יצוונו, אף אם זה נגד הכרתנו הפנימית. אדרבה חובה עלינו לעזבם כליל, אם אי אפשר לקחת את לבם בדברים.
– לא אכחד ממך, כי רבות סבלתי בשני הימים האלה – אמרה ליזא – ואם כה אשב בימים הבאים כלואה בבית הסהר הזה, אז טוב לי מות מחיים.
– לחנם תדאיבי את נפשך, – אמר צוקרמן. – אֹמץ רוח נחוץ לך, להביט במבט ישר על כל סביבותיך ולהסיר את האסורים אשר אַת בעצמך אסרת את נפשך. משל: למה הדבר דומה? לילד שהחזיק ראש חוט בשניו וראש החוט השני היה קשור אל הגדר. הילד הביט אל כל סביביו ויבך. ויעבור עליו איש ויאמר לו: ילד, למה אתה בוכה? ויען הילד: חברי שמני לסוס ויקשרני אל הגדר ויעזבני, והנני עומד פה שעה רבה והוא לא שב. – אם כן עזוב את החוט ולך הביתה – אמר האיש. – הלא אז לא אהיה עוד סוס, – השיב הנער לתמו. סלחי נא, ילזיבטה מיכיאובנה! המשל הוא גס מאד; אבל לא אכחד, כי הרבה אנשים חכמים עושים לפעמים כילד התמים הזה, כי יצטערו הרבה יען לא יחפצו לנתק את החוט האוסרם, וגם במעשיך הנני רואה תמימות במדה נפרזה. אם אפשר לנו להתרחק מרע, עלינו החובה להתרחק. אם צר לך בבית אביך, הנה בית ידידך לפניך. סלחי נא, כי אדבר כה בגלוי. את ידעתּני, כי שפת הפוליטיק, שפת חנף לא אדע. ואף אמנם עת לנו להסיר מקרבנו את המשפט הקדום, אשר על ידו הננו מביטים על הנשים, לא כמו על בני אדם, כי אם כעל איזה דבר, שלא נברא אלא כדי להנעים את חיי הגברים. עת לנו לחשב גם את האשה לאדם חפשי, ואין רשות למי שיהיה לבטל את רצונה מפני רצון אפוטרופסה.
והשפחה ראתה, כי ליזא קבלה את “האכר” בידידות יתרה, ותושיבהו על ידה, ותשוחח עמו, ותתפלא מאד, ותמהר ללכת לספר את הפלא לפני ועד השפחות אשר בבית המבשלות; ועד מהרה נודע הדבר גם להגבירה חוה, וחוה מהרה להודיע לאישה בלשכת המסחר. והגביר קפץ כנשוך נחש וימהר אל חדר בתו, וברעש והמולה פתח את הדלת ויתפרץ אל תוך החדר ופניו חורים כפני מת, עיניו יוצאות מחוריהן ועל שפתיו קצף; ואחריו מהרה גם אשתו אשר פתחה את עיניה ואת פיה, אך לא יכלה לדבר דבר.
– גש הלאה! צא מזה, נבל, בר-כלבתא! – קרא הגביר בקול צרוד וקטוע.
פני ליזא חורו, ברכיה רעדו וכמעט התעלפה. היא חפצה להתחנן לפני אביה ולא יכלה להוציא הגה מפיה.
– אל נא, אדוני, – אמר צוקרמן ברוח קרה בעמדו נגד הגביר וקומתו הגבוהה כמו התרוממה כפלים. – הגד נא לי: איזה עול עשיתי לך, כי תתנפל עלי ככה בחמה וקצף?
– אינני חפץ, אינני חפץ לדבר עמך – הוסיף הגביר לקרוא בחמתו, נושם ושואף יחד – צא מזה!
– אינך חפץ לדבר עמי – ענה צוקרמן במתינות בהביטו בעיניו החודרות אל עיני הגביר – ובכל זאת הלא תדבר עמי. הלא פיך יגיד לי “צא מזה”, ומרוע לא תוכל לענות לי על שאלתי הצודקת? הלא לא הראשון הנני, אשר בא אל תחת צל קורתך: רבים הם הבאים אל ביתך ואתה לא תכלימם ולא תגרשם, ומדוע אותי, רק אותי תבקש לגרש?
– צא מזה, מסית, מדיח! – הוסיף לקרוא. – הוי, פלוני! – קרא הנה את השוטר: יבוא נא ויגרש את… את הרוצח הזה!
– למה יטריח אדוני את השוטר? אנכי לא אמרתי לשום משכני בבית הגדול והמקושט הזה. ואם לא תחפץ לענותני הנני לעזוב אותך; אולם אקוה, כי מהרה תשוב בינתך אליך והתחרטת על דבריך שיצאו מפיך בחפזך והיינו ידידים. היה שלום, אדוני! היי שלום, יליזבטה מיכיאובנה. אקוה להראות אתך בקרוב.
ובשומו את כובעו על ראשו הרכין את ראשו עוד הפעם מול ליזא ומול כל העומדים ברוח שוקטת ויקרא: “כל טוב!” ויצא מהבית לאט אחרי לבשו במתינות את סירמיקו. הוא נפרד משם כגבור העוזב את מערכות המלחמה, לא מפני שהוא ירא וחרד, כי אם מפני שאין כדאי לטפל באויב כזה.
בצאת צוקרמן מהבית יצא גם אלימלך מחדר בתו, כי היה נבוך מאד והמית רוחו גברה בקרבו. אך חוה, אשר עמדה בכל העת שהיה שם צוקרמן, בעינים פתוחות ולטושות ובפה פתוח מבלי דבר דבר, עתה החלה “להרעיף” תוכחת מוסר על לב בתה.
– איך לא תבושי, בת שובבה, לשבת עם נגר נתעב ונאלח כזה? הלא צחנתו מגיעה עד מיל – קראה הגבירה. – הה, אלי! עם מי היא מתרועעה? הכי אין דעת בקרבך או בינתך הסתתרה?
– את, אמי, אינך יודעת להבחין בין אנשים טובים ובין רעים, על כן טוב תעשי אם תחדלי מהגיד משפטך על אנשים, אשר לא תוכלי להבין מה המה.
– לא חכמה רבה דרושה להבין מה הוא האיש הזה, – ענתה האֵם. – אכר נבאש, לבוש סירמיק ומנעלים גסים. האפשר לאיש בן תרבות להתרועע עמו, ומה גם נערה בת עשיר שהגיעה לפרקה. בושי והכלמי, שובבה! כל חברותיך תתרחקנה ממך. גם בנות הינדלין השחורות לא תאבינה עוד לשבת בחברתך. הה, אלי! אנה אליך את חרפתי?
חוה נשאה קולה ותבך ותתיפח, וליזא לא ענתה דבר.
– בחרי לך אחת משתי אלה: או לשבת עמדי או ללכת אל המנֻוָּל ההוא – קרא הגביר בחמה בשובו אל ליזא.
ליזא כבר בחרה בלבה עוד בטרם אשר הציעַ אביה לפניה.
י. 🔗
ביום ההוא יצאה ליזא מבית אביה ותלך אל צוקרמן, אשר קבלהּ באהבה ושמחה רבה. ועוד ביום ההוא החליפה את השמלות שלקחה מבית אביה בשמלות נשי האכרים. בעליצות נפש שמה עליה את השמלות הגסות, הפשוטות והרחבות, אשר קנה צוקרמן למענה בשוק. צוקרמן אמר, כי עתה היא לבושה כאדם ויפיה גדול שבעתים. היא חפצה להביט בראי, לראות שם את צלמה בלבושיה החדשים אשר נדמו לה כשקים; אבל ראי לא נמצא בבית צוקרמן. אולם אחרי אשר צוקרמן העיר כי הבגדים נאוים לה, הפיקו רצון גם ממנה, כי אך את משפטו תוקיר ואך בעיניו תבקש למצוא חן.
ובערב ההוא השיבה ליזא אל אבותיה את הבגדים אשר פשטה מעליה. היא אמרה לכתב אליהם דברים אחדים; אך נמלכה לבלי עשות כזאת באמרה: הן לא יבינו את אשר בלבבי ולא יוכלו להצדיקני, ומסתמא הפך לבם לשנוא אותי. אין לי כי אם לעזוב אותם במנוחה: יחיו נא המה על פי דרכם, ואנכי על פי דרכי.
כשנה וחצי עברו עליה ימי אֹשר ושמחה. מה נעמה לה עבודת הבית! היא היתה ל“בריה” גדולה, אף כי מעודה לא התעסקה בזה. היא ידעה עתה להשיק את התנור, לבשל ולאפות, להלבין את הקירות ולהדיח את הרצפה ולכבס את הלבנים. מתחִלה כסו ידיה פצעים ושריטות על ידי העבודות הגסות; אך לאט, לאט התקשה עורה ותדע להשתמש כראוי בסכין ובקרנים, אשר בהם יוציאו את הקדירה הרותחת מהתנור ולא הוסיפה עוד לפצע את אצבעותיה ולהכוות.
מבאות ביתה היו נערות אחדות מהעבריות האינטלגנטיות, גם נשים כבודות אחדות מבנות האצלים, הרוסים הליברלים. הן עזרו לה בעבודת הבית, יחד קלפו תפוחי אדמה בהשתעשען באיזו שיחה ספרותית או בשאלות העולם. לעתים מזמנות הלכה עם צוקרמן לבקר בבתי האצילים הגדולים, אשר שמה נאספו אז כל אריסטוקרטי העיר. ליזא שמחה מאד בראותה כי צוקרמן הוא “שמש האספה”, כי הכל מיחלים למוצא שפתיו ואת דרשותיו ישמעו באזנים קשובות. לפעמים הקריא צוקרמן לפני הנאספים מעל הספר. הוא היה מקריא נפלא, בעל דיקציה נעימה והכל התענגו לשמע אותו קורא מתוך הספר. אחר הקריאה היו תמיד וכוחים על הדבר שנקרא. וצוקרמן הראה אז את כל כח פלפולו וחכמתו בבקרת. אמנם בקרתו היתה תמיד בעלת גון אחד: הוא בקש תמיד את היחס שבין הענין שקרא ובין תורת טולסטוי, ואם איננו מתאים לה השתדל להראות, כי המחבר לא צדק. בבח פלפולו הצליח תמיד לשום את כל המעקשים שבתורת טולסטוי למישור, ולהפך, לחטט ולבדק ולמצוא את הצד העכור שבדעות שאר הפלוסופים.
צוקרמן היה מלבב מאד את האצילים באורגינליותו: איש בעל השכלה רבה ומהשכלתו איננו נהנה מאומה, דבורו ונמוסו כאחד מבני האצילים, העומדים באצילותם דורות רבים ויחד עם זה הוא מסגף את נפשו ולובש בגדי אכרים. וביחוד גדל צוקרמן בעיניהם אחרי נשאו – כמובן בלי חפה וקדושין – את בת הגביר וינטרויב. “האכרה” היפה והמענגה הזאת היתה כפרי חדש בעיניהם, ועל כן קראו כלם את צוקרמן ואת אשתו לבוא אל טרקליניהם בעתותי המנוחה.
סוף דבר: בכל הימים ההם היתה ליזא כשכורה. אהבת צוקרמן, סוד רעים, כבוד והדר, עבודת הבית שהשתעשעה בה יחד עם חברותיה – כל אלה מלאו את לבה רגשי ענג ואֹשר אין קץ. את אביה לא זכרה עוד. היא כלתה עמו כבר את כל חשבונותיה.
אך אלימלך היה אֻמלל מאד. כאשר הגיעה אליו השמועה, כי ליזא הלכה מאתו לשבת עם צוקרמן נדר בלבו להסיר את זכרונה כליל מלבו, כמו לא בתו היא. וגם אם תבוא להתרפס לפניו ולבקש ממנו סליחה לא יחפץ בה עוד; כי אם אפשר לה לעשות כנבלה הזאת, חנינה לה אָין. אולם לרגעים התיצבה לנגד עיניו תמונת בתו הקטנה, העדינה והיפה, הטובה והחכמה, תפארתו ונזרו, ולבבו כמו נלחץ בצבת ומעיניו פרצו דמעות.
– לא אוכל לעקור אותך מלבי – קרא האב האֻמלל – לנצח לא אשכחך, שיתי הנדחה! אמנם במה היא אשמה? היא היתה נערה תמימה, והוא ערום כנחש – הוא הסיתה וידיחנה שאולה.
אלימלך נסה כמה פעמים לשלוח אליה ולקרוא לה, כי תשוב אל ביתו; אך היא ענתה, כי תמאן ללכת לבדה, ואם חפץ הוא כי תשוב אליו יקרא גם את צוקרמן בחירה עמה.
אחרי שחשב אלימלך מחשבות רבות השח את גאונו ויקרא לבתו ולאהובה.
לב ליזא פעם כבמקבת בעת אשר דרכו רגליה על סף בית אביה. איזה רגש נפלא חשה אז בנפשה בראותה את הכסאות והשלחנות, הפרחים והתמונות, אשר על ידם בלתה את ימי ילדותה… מה ידבר עמה אביה? – חשבה בלבה – ומה תגיד אִמה? הן מסתמא ילעגו לבגדיה, יוכיחוה… מה תגעל נפשה בתוכחתם!
היא נבוכה מאד בגשת אביה אליה וישקנה. היא ראתה כי דמעות נגרו מעיניו. היא השיבה לו נשיקה ושפתיה רעדו. ובמבוכה זו נשקה גם את אמה, מבלי יכלת להוציא הגה מפיה.
לא כן צוקרמן: הוא נגש בלב שלו אל אבות ליזא, וכמכירם וידידם שאל לשלומם בלי שפת חנף, אך גם בלי כל צל של שנאה או רמת רוח.
אלימלך הושיב את האורחים בטרקלין ויצו להביא תה וכל מכשיריו: פירות ומיני מתיקה. צוקרמן מצא להגיד דבר נאות לענינו, וישת כוס תה פשוט. כאשר הציע אלימלך לפניו כי יקח מהלחמניות הודה לו ויאמר, כי הוא אוכל רק בעת שהוא רעב, ועתה בטנו שבעה. וליזא לא יכלה להשיב פני אבותה ותקח מהן ותאכל.
– אנכי קראתי לכם – אמר אלימלך – להציע לפניכם דבר, אשר כמדומה לי יהיה טוב לכלנו. אנכי מלפנים – לא אכחד – בקשתי לבתי חתן מעולם אחר. אך אחרי אשר היא בחרה באחר, אינני חפץ להתנגד לחפץ לבה. ועל כן החלטתי בנפשי לתת לכם הסכמתי כי תנשאו יחד בחפה וקדושין, כמנהג כל ישראל; ואותך, אדוני, ברוך סלמונוביץ, הנני לקבל בתור שותף לבית מסחרי… אדמה כי תרויח פה לא פחות מאשר תרויח מאומנותך.
– לא, אדוני! – ענה צוקרמן – אנכי אינני חפץ לעמוס על שכמי את כל משא העשר הכבד הזה. ומה הוא הטוב אשר נמצא בו? למה עלי לשמור עשר רב כזה? גם היום אנכי אוכל ושותה וישן מבלי כל דאגה. הדבר הטוב שהיה בביתך, הוא ליזא בתכם, אותו לקחתי באות נפשי; אך העשר הוא בעיני רק למחסור. ראה, אדוני, אנכי עוזב את רכושי בלתי סגור ולבי בטוח, כי איש לא יקחנו; גם מהפסד אינני ירא לעולם. אנכי פושט את ידי באהבה לאחרים ואחרים פושטים את ידם באהבה לי, ופשיטת הרגל לא אדע. ואם לא ביציע התכונה משכני מה בכך? הלא כן יאמרו המושלים: הישן על גבי קרקע מובטח לו שלא יפול.
– לו לעצתי שמעת – אמרה ליזא – כי אז יעצתיך, אבי, כי אתה תוסיף לחיות כפי רגילותך, כי כבר באת בימים ואי אפשר לך לשנות את ההרגל שנעשה לך טבע; ואנחנו נחיה כפי אשר יורנו קול היושר הקורא בקרבנו, ובכל זאת לא נחדל מאהב איש את אחיו.
צוקרמן החל להגיד, כי דברי ליזא אינם נכונים, כי גם בימי זקנה יוכל האדם לשוב מדרכו וחובה עליו לפשפש במעשיו ולשנות את דרכו; אך אלימלך נכנס לתוך דבריו:
– לא, בתי! קשה ממני לראות אותך הולכת בדרך אשר בחרת. מראה בגדיך אלה יבצע את לבי לגזרים, מררתי בוקעת ונשפכה. לו חשכו עיני ולא ראיתי בצרותי…
לשוא נסו צוקרמן וליזא לנחם את אלימלך ולהראות לו כי משגה אתו! כל דבריהם עלו בתהו ולא נכנס מהם גם מאומה אל לבו.
אלימלך אמר מתחלה לנסוע לחוץ-לארץ, אך נמלך באמרו בלבו: הלא גם שם תלוני דמות ליזא בתי, גם שם לא אוכל לשכח את צרתי הגדולה בתבל. אמנם פה אנכי למשל ולשנינה בפי כל; אך מה לי ולהם? לא ללעגם ושחקם אשית לב, כי אם לגורלה המר. הכי ליזא בתי, האמונה עלי משי, תלבש בגדי אכרים? הלא הם שרט ישרטו את עורה הרך. ואיך תעבוד את כל עבודת הבית, אם היא רפת כח? ולמה תשחית את נפשה? למי תביא בזה תועלת? הה, אלי! מה הוא הדור החדש הזה? לכאורה הם אנשים חכמים, וכשאתה בוחן אותם, והנה חסרי דעת הם וכמשגעים יתנהגו.
אלימלך לא קרא עוד את “חתנו” ובתו לבוא אל ביתו, והם לא באו ולא ראו עוד איש את אחיו.
יא. 🔗
מקץ שנתים ימים לשבת ליזא בבית צוקרמן ילדה בן.
בירחי הריונה האחרונים חדלה ליזא לצאת מביתה, לא מפני שבושה לגלות כי הרה היא (צוקרמן וליזא נחשבו בעיני כל מכריהם כאיש ואשה) כי אם מאפס כח. וצוקרמן כדרכו תמיד הלך אל מכריו בעתותי המנוחה לדרש שם ולהתוכח. הוא אמנם מפני הכבוד שאל ממנה רשיון ללכת, כי לא הבין אשר לא נעים לה לשבת גלמודה בבית. והיא, כמובן, נתנה לו הרשיון, אך לא בכל לבה. היא הבינה, כי לאיש הצבור כמוהו אי אפשר להסתפק באֹשר משפחתו בשבתו בשלוה עם רעיתו ובשוחחו עמה. היא לא רצתה להסיר את לבו מעבודתו או להגביל את חפשתו, אבל בסתר לבה היה צר לה מאד, כי לא תוכל לשבת עמו ולבלות את עתותיה בחברתו. היא ספרה תמיד את הרגעים עד שובו. בלילי החרף הארוכים ישבה על יד המנורה הקטנה עד אחר חצות הלילה עד שוב צוקרמן הביתה. היא לקחה ספר לקרוא בו, אך לא יכלה לפנות את מחשבותיה לענין אחד. אולם תקותה כי עוד מעט ותהיה לאֵם היתה לה למשען ותחזק את רוחה. הפחד והענג הקשורים בעקב התקוה הזאת פכחו את צער בדידותה. ואחר אשר ילדה בן לא היתה עוד גלמודה. עם “מישה” הקטן יכלה לדבר ככל חפצה. בעיניה היה מישה הגון לשיחה של רעות כגדול. היא מצאה תמיד מה לשוחח עמו. ואף כי ידעה היטיב כי מישה איננו מבין מאומה מכל אשר היא מדברת, בכל זאת דברה עמו בהביטה אליו באהבה והתענגה משיחתה מאד; ומישה שכב חתול בזרועותיה ויאזן ויינק וינמנם… אפס כעבור ירחים אחדים וליזא הרתה עוד הפעם. בריאותה התמוטטה מאד: המזון של צמחים החליש כחה. אמנם אחר הלידה התיר לה צוקרמן לאכול מאכלי בשר, אך אחרי הדרשות הרבות ששמעה על דבר אכזריות הטבחים ואחרי קראה את דברי טולסטוי, אשר בכשרונו הגדול שם את מאכל הבשר לתועבה נוראה, לא יכלה עוד ליזא הבא אל פיה מאכל בשר. נטפי השומן, אשר על המרק מלמעלה, נראו לה כעיני בעלי חיים הרוגים, המביטות בזעם. כבד היה ממנה לא לבד להביאם אל תוך פיה, כי אם גם להביט אליהם.
ורפיון גוה השפיע כמובן לרעה גם על הילד. היא לא מצאה בקרבה די חלב להניקו, ונחוץ היה איפוא להשקותו חלב, ובאשר הרגישה בנפשה כי הרה היא, יראה פן יזיק חלבה לבנה ותגמלהו, והגמול הלך ויחלש מיום ליום.
לעתים ישבה שעות רבות גלמודה על יד ערש הילד החולה ההולך וגוע לעיניה. אז לא זכרה עוד את צוקרמן, כי כלה היתה שקועה בדאגתה לפרי בטנה. דומית מות שכנה באהלה הדל ורק נשימת הילד החלשה והתכופה נשמעה. לעתים יתעורר וישמיע קול בכי חלש ורפה, והיא תנענהו, תנחמהו, והוא יוסיף לנום בהזדעזעו לרגעים. לו יכלה לשום בו את נשמתה, כי עתה לא פקפקה רגע; אך היא לא תוכל לעזור לו במאומה. לעתים יתגנב אל לבה רעיון, כי לוּ ישבה בבית אביה, כי עתה לא חלה “מישקה”, כי מינקת ואומנת היו עומדות על ידו להיניקו לשרתו, ורגש נחם בא אל קרבה…
– צוקרמן אומר, כי נחוץ להכנע מפני רצון ה' ולסבל את הפגעים ברוח שוקטה – אמרה ליזא אל לבה – אך האמנם נברא האדם לסבל צרות ופגעים? לא, אנכי אינני חפצה בחיים כאלה. אנכי חפצה לחיות חיי ישרים, אבל לחיות. האמנם לישרים נאוים רק חיי מות? האמנם אי אפשר לחיות חיי ישרים?
אכן אך לפרקים רחוקים התקומם לב ליזא נגד מצבה הרע, כי כל עוד שהיה הילד החולה לנגד עיניה דאגה רק לו בלבד, ועוד תקוה נשקפה לה כי ישוב לאיתנו, אף כי ראתה, כי כחותיו הולכים ודלים. אולם מקץ ימים אחדים הראה הנער, כי הוא איננו מסכים כלל לתורת טולסטוי ויגוע וימת.
צוקרמן לא היה בבית בעת אשר נפח הילד את נפשו. בבואו מצא את ליזא מתיפחת, בוכה ומפרשת כפיה. רגע עמד נבוך, על עיניו נראו דמעות, אבל כרגע התאושש ויאמר: נתחזק נא, ליזא יקירתי, לעמוד בנסיון. נעים היה לנו מאד לגדל את בננו; אבל ה' יחשב אחרת, ומי יעיז להרהר אחריו? “ה' נתן, ה לקח – יהי שם ה' מברך!”
אולם ליזא לא שמעה את תנחומותיו ולא הבינה אותן. היא היתה שקועה כלה בתוגתה ואבלה.
נחוץ היה לדאג לקבורת הילד. צוקרמן הלך אל אחד מגבאי ה“חברה קדישא” והגבאי שלחו אל הרב מטעם הממשלה לקחת פתקא. וילך צוקרמן אל הרב. הרב, שכבר שמע את שמע צוקרמן וידע כי גדול שמו בין אצילי העיר, בקש אותו לשבת.
– האם על פי החק נולד הילד? – שאל הרב.
– מובן מאליו, כי על פי החק – ענה צוקרמן – אם ה' נתן בו נשמה הלא אות הוא, כי נולד כחק.
– שואל אנכי אם ישנה לאבותיו תעודת נשואין?
– למה תשאלני, אדוני, כאלה? – שאל צוקרמן, כאלו אינו יודע כלל ממציאות החקים הקבועים – הילד שלי מת: על זה יעיד גוו המוטל בלי תנועת חיים, ונחוץ אפוא לקברו; ומה ענין תעודת נשואין אצל קבורה?
– אנכי לא אוכל להתוכח עמך – ענה הרב – לנו יש ספר חקים ועל פיו אנו צריכים לעשות כל מעשינו, ובלשוננו נקראים הילדים שאין לאבותיהם תעודת נשואין “נולדים שלא על פי החק”.
– אנכי אינני יודע לדבר בלשונכם, כי אם בלשוני. אנכי יודע רק לשון הטבע, הנבראה בחכמת אלהים, ולא התחכמות של היוריספרודנציה, שהיא מעשי אנוש ותכבלותיו.
– אם כן, ארשם “הנולד שלא על פי החק”.
– כתב כטוב בעיניכם – אחת היא לי.
צוקרמן הביא את הפתקא אל הגבאי. בראות הגבאי כי כתוב שם “נולד שלא על פי החק” נראה כעין שחוק על שפתיו.
– טוב, אנכי אשלח את השמש – ענה הגבאי בהביטו בבוז על צוקרמן.
צוקרמן הלך אל ביתו וישב ויחכה מהבקר עד הערב והשמש עוד איננו. ליזא מתמוגגת בדמעות וגוית הילד החלה להתקלקל. הוא הלך שנית אל הגבאי, והגבאי שלחו אל ראש החברה, מר הינדלין. צוקרמן הלך אל הינדלין והנה הוא בעצמו איננו, כי נסע ביום ההוא מהעיר.
– ולמה שלחני הגבאי הנה? – שאל צוקרמן את הגבירה, אשר יצאה לראות את “בעל ליזא” – אין זאת, כי אם סוד כמוס בזה. אפשר כי דמי קבורה יבקשו. הנני לתת להם כל מה שיש לי. יותר הלא לא תוכל גם החברה הקדושה שבקדושות לדרש.
– הרגע, אדוני, – אמרה הגבירה – גבאי ה“חברה קדישא” בדאגם לעניי העיר מצאו, כי יוכלו למצוא על ידי קבורת ילדך מוצא לכסף רב, לא ממך כי אם מחותנך הגביר הקמצן. אדמה כי הדבר הזה ייטב גם בעיניך. ינוח המת בביתך עוד שעה או שתים ובחלק העניים יעלה שלשת אלפים רובל. הלא דבר הוא!
– בינינו ובין אבי אשתי אין כל קשר – אומר צוקרמן – ועל כן אי אפשר לדרש ממנו דמי קבורה.
– ולדעתנו אפשר ואפשר.
– אבל, שרתי, בעניני סחרנות אינני חפץ לקחת חלק – אמר צוקרמן – ולו גם לטובת העניים. אנכי אומר לך, כי נחוץ מאד לקבר את המת ואם “החברה קדישא” לא תקח את הטרח הזה על עצמה, כמנהגה, אז אמצא לי דרך אחרת.
– אישי איננו בביתו ואנכי אשה, ומה לי ולעסקי הקהל? – אמרה הגבירה, אשר חשבה, כי צוקרמן אומר להגיש קובלנא לפני הפקידים על ה“חברה קדישא” – לך אל פלוני הגבאי… ואנכי אשתדל גם כן שימהרו לקברו.
צוקרמן ראה כי יבקשו אך להלאותו בהליכות שאין בהן תועלת וישב אל ביתו…
אך יצא יצא צוקרמן מלשכת המסחר אשר להגביר הינדלין והגבירה נתנה בשחוק קולה – הראיתם את בעל ליזא? חַ, חַ, חַ! “הממזר” שלה מת, והוא דורש שימהרו לקברו… כמדומה לי, שהעולם לא יחרב אם יסרח עוד יום או יומים בביתו. ראינה נא, בנות, מה גורל הבנות הפרוצות. אין איש אשר ירצה לטפל בנבלותיהן.
הגבירה הינדלין לא יראה את חמת הפקידים שהיו כלם יוצאים ונכנסים אל ביתה. אולם כרגע זכרה, כי מכירים רבים לצוקרמן בין גדולי האצילים, שהיא באה עמהם במשא ומתן, והוא יכול להבאיש את ריחה בעיניהם. על כן צותה לרתם מהר את המרכבה לנסע בעצמה אל וינטרוב, להתפשר עמו על דמי הקבורה. מלבד זאת חפצה מאד לראות במפלת אויבה.
אלימלך ידע כבר כי ילד ליזא שוכב מת באהל משכנה. השמש כבר בא והודיעהו, כי גבאי חברה קדישא שלחו להגיד לו, כי אם יתן שלשת אלפים רובל אז יקברו את הילד. את השמש גרש אלימלך מעל פניו, אך בלבו היה הפצע אנוש מאד. צער ליזא היתה צערו גם עתה, אך הוא אנוס לכבש את רחמיו ממנה; הוא איננו חפץ להראות בפני הבריות את חלישות נפשו…
– הנני אומר לכם – אמרה הגבירה הינדלין בבואה אל אלימלך, בהראותה פנים עצובים – כי בדורנו זה אי אפשר להתקים מפני עדת היחפים המתערבים בכל ומחוים דעה בכל. מלפנים היה האדון וינטרוב אוטריטט בעיר. וגם לדברי אישי הטו אזן; ועתה כל מה שיאמר ראוב’קע החיט, שלמ’קע הסנדלר וכדומה, בעלי מלאכה, שכורים וקבצנים – הוא קדש קדשים ואין שומע לנו. הגע בעצמך: הנה הילד המת מוטל לפני ליזא בתך, ועיניה היפות כלות בבכי. הלא נחוץ למהר לקבר את הילד, הלא בן ליזא הוא, נכד אלימלך וינטרוב, האחד והראשון בעמודי התוך שהעיר נשענת עליהם, והיחפים ההם מתעקשים ודורשים שלשת אלפים רובל לא פחות. לאסוני עוד אין בעלי בביתו. וכבר נחר גרוני, מהתוכח עמהם, והם באחת שלא יחפצו לטפל ב… בילד ההוא. אמנם ליזא עשתה שלא כשורה; אבל מי לא ידע, כי לא היא אשמה, כי אם הוא, שהדיחה ויפתנה. אמרתי להם כי יסתפקו בחצי, באלף וחמש מאות רובל, ולסוף – בשני אלפים, והם לא יאבו שמוע. לו לעצתי תקשיב, כי עתה יעצתיך, כי תתן שטר על שלשת אלפים רובל, ואנכי אחרי כן אשיב לך את השטר בעד שני אלפים רובל. הלא לא ידעו כמה כסף אנחנו מקבלים באמת, ולמה אנו מוציאים אותם. אם חשבון יבקשו ממנו, אז נתן להם חשבון. חַ, חַ, חַ!…
הגבירה הינדלין נתנה רגע קולה בשחוק, אך נזכרה כי לא עת שחוק היא עתה לאלימלך ותקפץ פיה.
– אנכי אינני מבין השיחה הארוכה הזאת למה? – אמר אלימלך בפנים זועפים.
– איך? האם לא בשפה ברורה דברתי? כה יעזרני ה', כי רק טובתך אדרש, כי צר לי מאד לראות כבודך מחֻלל בפי השכורים היחפים ההם.
– אנכי לא אתן גם פרוטה אחת. הם יוכלו להשליך את הילד לכלבים, – קרא אלימלך בזעם – גם פרוטה אחת לא אתן!…
אמנם צר היה לאלימלך מאד באסון בתו, ולמענה לא היה חס על איזה אלפים רובל. אך הוא הבין, כי יד הינדלין תרקם בסתר תחבלות און לשומו ללעג ולקלס, ועל כן הקשיח לבו. – הם שמחים עתה לאידי – חשב – עוד יבוא יום וגם אני אראה באידם!
וצוקרמן ראה, כי לילדו אין קובר, וכבר בא הלילה, וילבש את בגדו ויצא ויקח מאת שומר החצר אֵת ויבוא הביתה ויאמר לליזא: היש לך סדין נקי?
– יש, ולמה לך?
– אנכי אלך וקברתי את מישקה שלנו – אמר בקול, אשר נשמע מתוכו אמץ רוח ורגש עדינות.
– אתה בעצמך?
– ומה עשה אדם הראשון במצאו את הבל בנו מוטל הרוג? הוא לא חכה ל“חברה קדישא”, כי אם בעצמו הלך ויקברהו.
בעינים אדמות ובצקות מבכי הוציאה ליזא מאיזה תרמיל סדין אחד, נקי ועב.
– בוא, בני, ואפקידך ביד יוצרך. הוא ישגיח עליך בעין יותר טובה מאשר ישגיחו עליך בני האדם – אמר צוקרמן ויעטף את הילד בסדין, ויכסהו בבגד, ויקח את האֵת על שכמו וילך.
בחמלה רבה נשא צוקרמן את משאו היקר על זרועותיו אל הדרך העולה אל “בית-העלמין”, אשר היה לא רחוק מדירתו, ויעבור מעל הגדר, ביראו ללכת דרך השער פן יעצרנו השומר, ויחפור קבר על יד איזה קבר וישם שם את הילד ויכסהו בעפר. בכל העת ההיא לא עזבהו אֹמץ רוחו רגע; אך אחרי גמרו את מעשהו השקיף רגעים אחדים אל הקבר הקטן, אשר הלבנה, בהחלה לעלות, שפכה עליו את אורה, ולבו נמג. ויכרע וישם ראשו על הקבר, ודמעות כנחל פרצו מעיניו.
– שכב, בני, בזרועות יוצרך ותנעם לך מנוחתך! – אמר צוקרמן, ויקם וילך.
בבקר בא השמש לקחת את הילד ולא מצאהו עוד.
יב. 🔗
ליזא התנחמה מעט על בנה המת, אך בריאותה התמוטטה מאד. איזו רוח עצב נחה עליה תמיד.
צוקרמן כדרכו הלך כמעט בכל לילה אל מכיריו ששם היו אספות לחברות הצדקה שבעיר או לקרוא יחד מאיזה ספר, וליזא נשארה שוממה בבית.
ליזא, אשר נשאה מתחלה את הבדידות באֹמץ לב, עתה קצרה רוחה מנשא. לעתים עלה על לבה, כי צוקרמן לא יאהבנה, כי רק כמשא כבד היא עליו וכי לא טוב עשתה, כי הטילה את עצמה עליו. הרעיון הזה השפיל אותה מאד בעיני עצמה ויפיח בקרבה רוח חשד, כי גם בעת שהוא מדבר אליה דברי אהבה אין דבריו יוצאים מן הלב, ולא נאמרו אלא להשקיט את רוחה, ובצאתו מן הבית יסירנה מלבו וישכחנה; והיא – מה גדלה אהבתה אליו! היא נכונה גם עתה לתת את נפשה בעדו. גם עתה נעמו לה דבריו, ומה מאד תתענג בהביטה אל פניו המפיקים עז ונדיבות!
אך הנה היא רואה, כי נפשו נקעה ממנה, כי לא ישית אליה עוד לב. הוא יעזבנה בבית, ככלי אין חפץ בו, והולך לו אל אשר תהיה רוחו ללכת. לפעמים יעבור עליו יום או יומים ולא ידבר עמה רק שנים, שלשה דברים. היא הפכה ערף לכל מנעמי החיים, את כל טוב התבל נתנה במחיר אהבת צוקרמן, והנה הוא לא יאהבנה!… הוא בגלל זה יוצא תמיד ללכת אל בתי זרים, יען כי קשה לו לשבת בחברתה.
– כן, הוא לא יאהבני – חשבה ליזא – הנה המורָה קרונשטיין באה, ורוח חדשה תלבשנו. עמי ישב ולא ידבר דבר, וכאשר תבוא קרונשטיין ושפתיו תפתחנה ופיו יפיק מרגליות. אין זאת כי אם מפני שהיא נערה בריאה, ואנכי רזה כעץ יבש…
אבל האמנם צוקרמן ישים לב לנשים? מי יתכן את רוח הגברים? הלא עיני הרואות, כי עמי קשה לו לשבת רגעים אחדים, ועמה הוא יושב ומתוַכח שעות אחדות.
הה, אלי! מה המה הרעיונות אשר באו לקנן במוחי בימים האלה? צוקרמן יבגד בי? האפשר להיות כדבר הזה? לא! אך רעיון שוא יתעני. עצבי מוחי חלשו ועל כן תעלינה בו מחשבות זרות. כה חשבה ליזא בלבה ותשתדל להרחיק מלבה את רגש הקנאה, אשר עקצה לרגעים.
והנה עוד הפעם וקרונשטיין באה ובלבה עוד הפעם כמו התעוררה יד נעלמה ותך שם במקבת: רגש אנטיפתיה עמוקה התעורר בה, וכל קרביה נחמרו בראותה, כי צוקרמן מאיר לה פניו ומושיבה על ידו ומדבר עמה בחבה יתרה.
– היא דשנה, היא רעננה – חשבה אז ליזא – ואני עלה נובל.
– אולי תסעי מזה לשבת באחזת הנסיכה מ. אשר בקשתך זה כמה פעמים לבוא אליה לבקרה? – אמר צוקרמן אל ליזא – אדמה כי האויר הצח ומאכלי החלב, אשר תמצאי שם לרב, ישיבוך לאיתנך. גם תנפשי שם מכל עבודה, ואַתּ לפי הנראה צריכה למנוחה.
לשמע הדברים האלה התגנב חשד בלב ליזא, כי יש בהצעת צוקרמן כונה נסתרה – למצוא דרור לנפשו מחברתה ירחים אחדים, כי כבד ממנו לשבת עמה יחדו.
– אמנם עלי לנסע ולהשתדל לחזק את בריאותי: אשה חולה לא תסכן למאומה – אמרה ליזא בשחוק-תוגה.
– למה תדברי, ליזא, כדברים האלה? – קרא צוקרמן – האמיני לי, יקירתי, כי כמאז כן עתה יקרת בעיני ואהבתי מאתך לא תמוש לנצח.
ליזא התעודדה בשמעה את דבריו אלה, כי כצרי מרפא היו ללבה. היא נפלה על צואריו ותחבקהו ותשקהו.
– לוא ידעת מה עזה אהבתי לך, ומה סכלה הנני! – קראה ליזא ורגשי גיל ועצב פעמו בקרבה – איזה רעיונות הבל לא יתנו לי מנוח; כצללים ירדפו אחרי.
– מה המה רעיונותך? הגידי נא לי.
– לפעמים יעלה חשד על לבי, כי כבר חדלת מאהבני, כי כחרס הנשבר הנני בעיניך… כי ישנן נשים, המוצאות חן בעינך יותר ממני.
– אמנם מוזר הדבר – אמר צוקרמן בשחוק-קל ובדאגה מסתרה – כמדומה לי שמכירה אַתּ אותי ותדעי את אשר בלבבי. אין זאת כי אם רפיון העצבים. נחוץ לך מאד לנסע אל הנסיכה ולהנפש שם ואז תשובי לבריאותך.
ליזא נסעה אל הנסיכה, אך לא יכלה לשבת שם הרבה. אהבתה לצוקרמן היתה עזה ממות, כעין מחלת-הנפש. היא הגתה תמיד רק בו, ואליו היתה תשוקתה כל הימים. מקץ שבעות אחדים שבה העירה וכחותיה עוד רפו מאשר בראשונה.וליזא הרתה שנית. צוקרמן ראה כי ליזא לא תעצור כח להתעסק בעבודת הבית וישכר אשה זקנה מבנות האכרים לשרת את ליזא.
וליזא חלתה ותפול למשכב. צוקרמן לא מש ממּטת אשתו החולה ויטפל בה תמיד. הוא לא יכול גם לעבוד עבודתו ימים רבים ולא הרויח מאומה, הוצאותיו רבו וחובותיו עצמו מאד.
אך הוא לא שת לבו לכל אלה וכל מעינו היו להקים את ליזא מערש דוי.
וליזא התחזקה מעט ותחל להתהלך בבית ולעזור להמשרתת בעבודתה. וצוקרמן שב גם הוא לעבודתו, ולפי הנראה התחדשו ימיהם כקדם.
אפס בעוד ירחים אחדים התבוננה ליזא בפני בעלה והנה הם זועפים.
אמנם בחיי צוקרמן הפנימיים היה אז שנוי גדול. הוא הביט לפעמים אל כל סביביו וירא והנה בודד הוא, ואחרי כל עמלו הרב, אחרי הוכיחו את שומעיו במשך שנים אחדות, אחרי השמיע אותם את דרשותיו היפות, אחרי התוכחו עמהם לפעמים עד עלות השחר – אחרי כל אלה לא נמצא גם אחד, אשר יעזוב את דירתו הנאוה, את כלי ביתו היפים, את בגדיו החמדות ואת עבודתו האינטלגנטית וללכת לשכן כמהו באֹהל דל, ללבש כמהו מירמיק ולעבוד כמוהו עבודה פשוטה.
ויותר מזה חרה לו על כי לרבים הוא אך כעין כלי משחק, מחזה שעשועים. הם משתעשעים בו בבטן שבעה וללקחו לא יטו אֹזן. הם מתוכחים עמו רק לבלות את זמנם.
אמנם דברי צוקרמן לא עלו כלם בתהו. דבריו הועילו הרבה להחריד את שלות השאננים, כי יכירו וידעו, כי אמנם רחוקים הם מצדק. וההכרה הזאת, אשר נטע צוקרמן בלבם, הלא ראשית עליה היא. אך צוקרמן לא היה מאלה אשר יסתפקו באידאלים קטנים של שוה פרוטה. לפי דעתו, כל איש המכיר כי דרכו לא יתכן, עליו לעמוד כרגע על דרך אחרת טובה, מבלי שום לב לכל המעצורים וגם לטבע האדם והרגלו שאי אפשר לשנותו. בעיני צוקרמן לא היה כל “אי אפשר”. “הכל אפשר, אם יש רצון חזק” – היה דברו תמיד.
הוא נסה לנחם את נפשו, כי אין עליו החובה מוטלת לשנות את דרכי הבריות, כי אם להורותם את הדרך. עליו לדאג רק בעד נפשו בלבד, שהוא לא יסור בעצמו מהדרך הטובה; אבל אם אחרים בוחרים להם דרך אחרת, אין אחריותם עליו. הוא צריך רק לדבר על לבם, השכם ודבר, להוכיחם בתוכחה מאהבה, והם אם ישמעו – מה טוב, ואם יחדלו – הוא לא יחדל מאהבם המתרועע עמהם; אבל נחמתו היתה נחמת שוא! במעמקי נפשו חרה לו מאד, כי גלמוד הוא בעיר, ואין גם אחד אשר יבחר בדרכו.
והנה ימים באו, והוא נוכח, כי לפעמים גם הוא איננו יכול ללכת בדרך הצדק והיושר המוחלט. סבות שונות הכריחו גם אותו לסור מדרכו ולאחז בדרך הכבושה. בימים ההם לא נמצאה לו עבודה פשוטה אשר יוכל להשלימה בעצמו. גם רבים מנותני העבודה לא חפצו לשלם לו מחיר יקר מאשר ישלמו לנגר אחר. וכאשר רבו הוצאותיו אנוס היה לקבל בדרך הלואה מאת מכיריו סכומי כסף, אשר לא השיגה ידו אחרי כן לשלם. וכדי לצאת מן המצר לקח למורת רוחו פועל אל ביתו, ועל אפו וחמתו קבל על עצמו לעשות כלים יפים ומהדרים ולהיות בורזשוּאַ, אֶכּספּלוּאַטטור, להחזיק בשטת “אדם קרוב לעצמו”… אמנם לוּ היה הדבר נוגע רק לעצמו, כי עתה היה מסכים לסבל רעב עד אשר ימצא עבודה כחפצו, אך עליו תלויה עוד נפש אחת – אשה חולה, ועוד צריך הוא לפרנס את השפחה המשרתת בביתו. ומעשיו אלה שהוא נאנס לעשות נגד הכרתו הפנימית עצבו את רוחו מאד.
וליזא בעינה החדה ראתה את ענן התוגה המכסה את פני אישה והחשד הישן התעורר עוד הפעם בלבה, ואחרי אשר התעורר החשד מצא בכל יום ראיות חדשות, כי לא לשוא תחשדהו. היא שמעה מפיו, כי יש בכל אדם סתירה בין הכרתו הפנימית ובין תנאי החיים. האין זה אות, כי על פי הכרתו הפנימית אין עוד קשר בינו ובינה ועל פי תנאי החיים הוא אנוס להיות עמה?… פעם שמעה מאחרי הדלת בלילה, כי אישה בלוותו את קרונשטיין, התלחש עמה שם ונדמה לה, כי היא הזכירה את שמה…
– היום נקראנו לבוא אל בית האציל N.. התלכי עמי, יונתי? – פנה צוקרמן אליה.
– לך אם תחפץ, אני לא אלך – ענתה ליזא בפנים נזעמים.
– מדוע, יונתי, פניך זועפים? – שאל צוקרמן בחמלה.
– ומדוע זועפים פניך? – שאלה ליזא בצחוק-מר.
– אנכי… אנכי אמנם נסכלתי… איזה רעיונות עלו על לבבי… רעיונות הבל…
– אל תאמר, כי רעיונות הבל הם, אכן יש בהם ממש – ענתה ליזא בתוגת-לב.
– הכי יודעת אַתּ את מחשבותי, יקירתי?
– בודאי, בודאי, אנכי יודעת. לא דעת הרבה נחוצה להבין את זאת: אשה חולה היא כאבן מעמסה לבעלה.
– עוד הפעם תשימי עלי אשמה, אשר לא אשמתי, יקירתי. חלילה לך מחשב כי לאבן מעמסה את לי. הן רעיתי את, ידידתי האהובה לי כנפשי. האוכל לחשב את גוי למעמסה עלי, בזמן שאני חולה?
– ידעתי, כי טוב היית לי תמיד, אך עתה פאני קרונשטיין נעמה לך יותר.
– מה תדברי, ליזא? האמנם תחשדני? אך אם אני חשוד בעיניך, העלמה קרונשטיין מה היא, כי תוציאי עליה דבה?
– רב לך להתחסד!… בשבתך עמי פניך תמיד זועפים, תמיד הנך תפוש במחשבות נוגות וכאלם לא תפתח פיך, וכאשר תבואנה נשים זרות והנה אתה מתלהב ומשיח עמהן בהתפעלות רבה ורוחך תקום לתחיה. ומה היה שם על יד השער בעמדך שם בלילה עם הצהובה? רב לך, אנכי אמרתי כי אותי לא תונה.
– אך דמיונך החולה תאר לפניך איזה מחזות מבהילים – אמר צוקרמן באנחה – יואל נא ה' וירפאך.
– ידעתי, כי עוד מעט ותשימני למשגעה – קראה ליזא בחמה – אך היה לא תהיה! אחת אבקשך, כי תאמר אל ידידותיך, כי תלכנה לבקשך בבית אחר ולא תבואנה הנה להרגיז את מנוחתי.
– איך אומר להן כדבר הזה? – אמר צוקרמן בנפש מרה. – אולי תוכלי אַת להרגיע את רוחך ולראות נכוחה, כי אך פחד שוא לנגד עיניך.
– אנכי אינני יכולה לסבל אותן. כאלפי עקרבים באים ונושכים אותי. רוחי קצרה מסבל את יסורי.
– אולי תלכי עמי ותפכח את יגונך בחברת אנשים.
– לא! אנכי לא אוכל ללכת שמה, לא אוכל לראות איך אתה משתעשע עמהן בשיחה של רעות.
– ולוּ יהיה כי באמת גם אני גם הן חוטאים ופושעים, הלא עליך לסבל במנוחה ולבלתי שנוא את החוטאים, כי אם את החטאים.
– אנכי סבלתי הרבה, הרבה מאד – ענתה ליזא. – למענן עזבתי את מעון העשר, למענך נזרתי מכל חמדות התבל; אך זאת לא אוכל עוד לסבל.
– הלמעני עשית כל זאת, ולא בשביל שתחיי חיי ישרים? – שאל צוקרמן בתמהון.
– אמנם אנכי גם בטרם הכרתיך בקשתי לחיות חיי-ישרים ולהתעסק בעבודה מועילה, אך לא להנזר מכל חמדות החיים, לעזוב את העוגב ולהשחית את יפיי; אך למענך עשיתי זאת, אתה אמרת ואעש רצונך.
– אשה טובה ויקרה אַת! – אמר צוקרמן בבקשו לפכח את צערה. אולם מאד היה צר לו בהוכחו עתה, כי גם היא לא בשביל האידעל קבלה על עצמה חיי נזירות כמוהו, כי אם מאהבתה אליו. – אבל האמיני לי, יקירתי, כי גם אני אאהבך בכל לב. הסירי, יונתי, מלבך כל חשד, כי רק דמיונך הטעך. הן ידעתני מאז, כי לא רודף עגבים הנני.
– לולא ראיתי בעיני, כי עתה לא האמנתי – ענתה ליזא ודמעות פרצו מעיניה.
צוקרמן ראה, כי לשוא ישחית את דבריו וכי הוא רק ירעימה בהוסיפו לבאר לה, כי לקנאתה אין רגלים, ויחדל מדבר אליה.
ליזא חדלה מקבל את פני הנשים בסבר פנים יפות. כל הנשים היו חשודות בעיניה. לה נדמה תמיד, כי צוקרמן מביט אליהן בעיני עגבים. ומכל הנשים שנאה את העלמה קרונשטיין. מדי נראתה קרונשטיין בפתח חרדו ידי ליזא ורגליה. מדת הנימוס לא נתנה לה לדבר עמהן דברים קשים, אך בקרבה גדל מכאובה מאד. רוח הקנאה גדלה בה מיום ליום, ויש אשר החלה לחשד את צוקרמן, כי עוגב הוא גם על האשה הזקנה המשרתת בבית…
אולם לעתים, כאשר סרה מעט הרוח הרעה מאתה, החלה לתת חשבון לנפשה ותבן, כי אך דמיון שוא יטעה אותה, כי אי אפשר להיות כדבר הזה כי צוקרמן חביבה היה לרודף עגבים משונה, כאשר יְצַיֵּר לה דמיונה. – אין זאת, כי אם בינתי תסתתר – אמרה ליזא בלבה בנפש מרה. – אמנם חשה אנכי בראשי מאד וחלומות רעים יבהלוני. לעתים בעבדי עבודתי והנה פתאם ראשי סובב כגלגל, ועוד מעט והנני נופלת… האמנם משגעה אנכי?…
אפס, אף כי ההגיון אמר לה, כי אך דמיון שוא חשדה, בכל זאת בכל פעם, בראותה את הנשים בביתה, בערה קנאתה כאש. היא לא יכלה לענות להן שלום. עד מהרה הרגישו הנשים הבאות לבקרה, כי אין דעת ליזא נוחה מהן ותחדלנה מבוא אליה.
אולם גם אז לא הונח לה. לפעמים הקיצה משנתה בלילה, ובחרדה גדולה מהרה לבדק אם על מטתו ישכב צוקרמן… וכאשר נוכחה כי על מטתו הוא ישן שנת צדיקים, התחרטה מאד על כי תחשדהו חנם, ועוד הפעם עלה אל לבה כי השתגעה ותתן את קולה בבכי.
לקול בכיתה הקיץ צוקרמן ויבהל מאד וימהר אל ליזא וישאל לשלומה.
– אין דבר; חלומות רעים בהלוני ואירא מאד. אנכי ארגע מעט ושקטה רוחי.
וגם אחר כל אלה פחדה תמיד ליזא פחד פן יאהב צוקרמן את השפחה, ומראה פני השפחה זעזע אותה תמיד וירגיזה מבלי מנוח, עד כי נאנסה להוציא גם אותה מן הבית ולעבוד בעצמה את כל העבודות הקשות, אף כי כחה רפה מאד.
ועמה יחד סבל גם צוקרמן יסורים רוחניים: מלבד כי צער גדול היה לו לראות במחלת אשתו עוד קשה היה לאיש הצבור כמוהו להכלא תמיד בבית. אך הוא ראה כי כח אשתו דל מאד ואי אפשר לעזבנה רגע לבדה, ועל כל אלה מצבו החמרי הרע, אשר יכריחהו לבקש לו פרנסה בלתי כשרה ולעבור על שורת הצדק.
מדוע פניך זועפים, ידידי? – שאל נילידוב את צוקרמן, במצאו אותו פעם אחת יושב עצוב רוח ולמרות רצונו התפרצה אנחה מלבו. – האמנם תדאג פן חלילה יהיו כל בני האדם מאֻשרים, ואז לא תהיה עוד עבודה לרודפי צדקה וחסד?
– זה לא יהיה לעולם – ענה צוקרמן בקול חרש.
– פיסימיזמוס כזה מאין? – שאל נילידוב בצחוק.
– למרות רצון האדם יתגנב אל לבו היאוש בראותו, כי מסביב לו ובתוכו אך יסורים, יסורים בלי קץ ובלי תכלה, – ענה צוקרמן בקול רועד.
***
ויהי היום ואלימלך נוסע במרכבתו לשוח. בהגיעו אל קצה העיר הלכו הסוסים אט וירא מרחוק והנה אשה אחת קטנה מבנות ההמון מוציאה בעמל רב דלי מן הבאר ובצעדה כשני צעדים מהבאר מעדו רגליה ותפול על גבה, ודלי המים נשפך תחתיה.
אלימלך לא ידע עוד מי היא האשה, אך בראותו כי האשה מתאמצת לקום ולא יכולה צוה לרכבו לעמוד, והוא בעצמו יצא מן המרכבה וירא והנה – ליזא בתו היא! ומה מאד שנו פניה! חורת מות תכסם ועיניה מביטות באיזו מבט משונה.
– התבין? – אמרה ליזא אל אביה – אנכי רפת כח, הרה. בעמל רב הוצאתי את הדלי ואפול. ראשי איננו על מקומו, חַ, חַ, חַ!
עיני אלימלך חשכו בראותו את בתו ובשמעו קול צחקה.
– התראה למה שמוני? הן אבי אתה וגביר גדול, ואנכי בת גביר, והמה שמוני לכובסת, למבשלת ולשואבת מים, והוא עוד לא יאהבני… השפחה המאוסה טובה בעיניו ממני…
– התסעי עמי אל ביתי? – שאל אלימלך בהרימו אותה מעל הארץ.
– אסע, אסע… אנכי לא אוכל ללכת ברגל. הה, גבי! הה, בטני!…
הרכב והוא מהרו להושיבה במרכבה וימהרו הביתה.
ליזא הפילה. ירחים אחדים שכבה על ערש דוי, ואחרי כן שמוה בבית המשגעים.
וצוקרמן עזב את העיר. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.