בקונגרס הציוני הי"ד, וינה, אוגוסט 1925
הקונגרס הי“ד התכנס בעצם ימי העליה הרביעית, תוך כדי הלך-רוחות אוֹפּטימי בתנועה הציונית, למרות מינויו של הפלדמאַרשאַל פּלוּמר כנציב עליון ללא התיעצות עם ההנהלה הציונית. על הפרק עמדה ביחוד השאלה של “הרחבת הסוכנות היהודית” על-ידי צירוף 50 אחוז של לא-ציונים, שנתעוררה על-ידי המשא-ומתן בין ד”ר וייצמאַן לבין לוּאי מאַרשאַל באמריקה.
היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין (עברית):
רשות-הדיבור למר ז’בוטינסקי. (תשואות סוערות, ביחוד מצד הקהל). אני מבקש את האורחים להמנע מהפגנות-הסכמה ומקריאות-ביניים.
הציר זאב ז’בוטינסקי:
בשם הבוחרים, אשר בחרו בי בארץ ישראל, ובשם הסיעה הקטנה ביותר בקונגרס זה, – לכם מניח אני לדון, אם התנועה, שסיעה זו מייצגת אותה, נראית גם בחיים כה קטנה כמו בקונגרס, – בשם אלה יש לי הכבוד להודיע, כי אין לנו אימון בהנהלה הנוכחית. אך אין זו שאלה של האשמות, ואף לא שאלת הטעויות, אשר נעשו או שלא נעשו על-ידי ההנהלה הזאת. אלא זו שאלה של הדרך. סבורים אנו, כי מוליכים היום את התנועה בדרך לא-נכונה; ואין חשיבות בדבר, אם ההנהלה מאמצת את כל כוחותיה להשיג תוצאות בדרך זו. בדרך זו אין סיכויים להשיג תוצאות.
ההבדל בין שני הכיוונים נעוץ ביחס אל הציונות המדינית. סבורים אנו, שהציונות המדינית פירושה, כי כל תפקיד מתפקידי הציונות, בין שזו המטרה הסופית, ובין שאלה התפקידים של ימינו, יש לפתור אותם רק בשיטות מדיניות. וסבורים אנו, שבכיוון הנוכחי של שיטה לא-מדינית אין שום אמצעי – לא בלבד להשיג את המטרה הסופית, אלא גם לפתור בשלימות בעיה מן הבעיות של ימינו. כי השקפת הכיוון הרשמי של ימינו על הפעולה הפּוליטית לבשה צורה של סיסמה: “שִכחוּהָ לשנתיים!” ואם הולכים בדרך זו, הרי כל שאנו מכירים את הנכונות-להקרבה ואת המאמצים, עומדים אנו מלאי-חרדה לפני הבעיות, שהחיים מציגים לפנינו. ובראותנו את הפריחה הגדולה, את נחשול-העליה הגדול, את הפּוֹפּוּלאַריות של ארץ ישראל בעולם היהודי, לא נוכל להשתתף ללא סייג בשמחת הציונים ידידינו ומתנגדינו. אין אנו יכולים לשמוח, כי החרדה עמוקה וחזקה בלבנו יותר מן השמחה.
התכלית הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל. כדי לפתור שאלה זו בדרך מתימטית, שׂוּמה עלינו לחשב, שכיום יש בארץ ישראל למעלה מ-700 אלף לא-יהודים. ויכול אני לחשב, כי בתנאים סאַניטאַריים משוּפּרים, שתנהיג אנגליה בארץ ישראל, כפי שאנו מקווים, ימנה החלק הלא-יהודי של אוכלוסי הארץ תוך תקופת-דור אחת (25 שנה) בקירוב למעלה ממיליון. ובכדי ליצור ארץ ישראל של מחצה-על-מחצה, ולא כל-שכּן בכדי ליצור רוב, צרכים אנו תוך 25 שנה לא בלבד להביא לארץ מיליון יהודים, אלא גם ליישבם שם, כלומר – 40.000 לשנה. שיש לנו החומר האנושי לכך, זאת הוכיחה כבר העובדה של השנה האחרונה. עליה של שלשת אלפים ומעלה לחודש, הרי זו עליה של יותר מ-36.000 לשנה. אנו כבר מתקרבים למספר הנוֹרמאַלי, ואם ברצוננו להגיע לתכלית, ואם ברצוננו לרפּא את צרת-היהודים, חייבים אנו לקיים את הנחשול הזה מדי שנה בשנה ואף לקלוט את הנחשול בארץ קליטה כלשהי, וגבירותי ורבותי, – מצטער אני, אם אכאיב למישהו, אם אומר את הדבר, – אבל, זה תפקיד עצום, כמעט על-אנושי, תפקיד שאין לו תקדים. בתולדות-ההגירה בימינו אין יודעים עליה שכזאת. 40.000 לשנה לארץ, שמספר תושביה 800.000, הרי זה חמישה למאה. נחשול-ההגירה הגדול ביותר לאמריקה הצפונית, בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה, הגיע רק לריבוי של אחד וחצי למאה או לאחד ושלשה רבעים לעומת האוכלוסיה הקיימת, והגירה זו היתה כבר סימן דאגה לאמריקה. היא שהולידה את התנועה נגד ההגירה. כי ארץ, שמקורותיה עצומים כאמריקה, לא ראתה אפשרות לקלוט את הריבוי הזה.
כיום עומדים אנו בפועל-ממש בפני ריבוי כזה בשנה האחרונה, ובהכרח אנו תובעים כי הבעיה תפּתר פתרון כלשהו מדי שנה בשנה. זאת תובעים אנו מן הציבור הציוני ומן ההנהלה הציונית ומן הקונגרס הזה. והרי לא שמחה, אלא חרדה צריך הדבר לעורר, אם נבהיר את המצב לעצמנו. באמצעים שכאלה, באמצעים פרטיים אלה ובהתלהבות פרטית זו, בהתלהבות של עבודה ובהתלהבות של קרן היסוד, ללא עזרה ממלכתית, בלי שהמדינה תמלא, לפי מושגינו, תפקיד פעיל בבנין הארץ – בתנאים מוקדמים שכּאלה מקווה העולם הציוני לפתור בעיה, שלא היתה כדוגמתה בתולדות ההתישבות החדשה (פרט, אולי לחילוף התושבים בין יוון לתורכיה, שאינו ענין לכאן)! בעמדנו איפוא בפני נחשול-עליה זה, אין אנו נמנים עם מותחי הבקורת, אין אנו מחלקים את היהודים לעליה ראשונה, שניה, שלישית, – אין אנו יודעים, אם טובים הם או רעים; רואים אנו כי נחשול זה מתקרב. ואנו שואלים את עצמנו: כלום עולים הם אלה, או אולי זוהי – אינפלאַציה? בימינו פוגשים לעתים אדם או עם או שכבה, המדמים בנפשם כי נתעשרו; אך המדינאי הנבון יודע, כי לשפע הכסף אין בסיס, ואין זו אלא אינפלאַציה. ואנו עומדים חדורי דאגה עמוקה בפני אוֹפּטימיזם משתלהב זה ושואלים את עצמנו: כלום לא יוליד הדבר אחרי שנים מספר תוצאות שיהיו תבוסה גדולה לציונות, שתכּינה אותה מכּה קשה? אחוז עצום של עליה זו נקלט בעיר. ודומני, כי אף אצלנו אין מבינים עדיין כראוי, מה פירושו של דבר. שהרי אם רוצים אנו להרבות את הישוב בארץ ישראל מדי שנה בשנה באחוז כה גדול, שומה עלינו ליצור הצדקה לריבוי שכזה על-ידי הגבּרה, והגבּרה ניכרת, של הייצור בחרושת, במלאכה ובמסחר. ומה הם המקורות לכך? והיכן הוא השוק למכירת התוצרת? הרי לא נוכל לשמוח בראותנו שמקימים בארץ ישראל בית-חרושת. כי בית-חרושת לא נוסד עדיין עם פתיחתו. בית-חרושת נוסד רק לאחר שמכר את תוצרתו. הנה טנטוּרה, הרי זו דוגמה חיה. אחד הנסיונות הראשונים לתעשיה ארצישראלית, בית-חרושת לזכוכית של רוֹטשילד. הנה הוא עומד בטנטוּרה; הוא נפתח, אבל לא נוֹסד. ושואלים אנחנו: שאלה זו של השוק למכירת התוצרת, שהיא השאלה הראשונה של ההתישבות – כלום עשיתם דבר למצוא לה פתרון? מפי הד"ר האַלפּרן שמעתי כאן סוף-סוף את המלה פּרוֹטקציוֹניזם1. אבל, אם כבר מדברים כאן על פּרוֹטקציוֹניזם, הרי זה פּרוֹטקציוֹניזם מיוחד במינו, כי המדובר בארץ, שהשוּק הפנימי בה מוגבל. אינני אומר, שהוא לא-כלום או אפס. הרי ארץ ישראל קונה סחורות בחוץ-לארץ, כחמישה מיליונים לירות משלמת היא לחוץ-לארץ. ארץ ישראל יכולה לקנות מעט. השוק הפנימי איננו גדול, אך החרושת יכולה להתקיים בשוק פנימי זה. אבל, כיצד תוכל החרושת העברית, כיצד תוכל לעמוד בפני ההתחרות, בפני התחרותן של ארצות אירופה במסיבות אחרות, בפני התחרות זו, שמאחוריה מסורת של מאות בשנים? ובשעה שיהודי ארץ ישראל רגילים לקנות סחורה זרה! כיצד תוכל להתקיים בלי עזרה ממלכתית, בלי שיטה אינטנסיבית יותר, שיטת-מגן, שיטת-פּרוֹטקציה? אך מדברים על “הארצות הסמוכות”. הארצות הסמוכות מהוות כיום, אולי, תחום מוגבל. לעתיד תוכלנה, כמובן, לקלוט יותר ויותר סחורות. אבל, בכדי לנהל מלחמה בחוץ-לארץ, בכדי להתחרות שם בסחורה האירופית, יש אמצעים הכתובים בכל ספרי המדע הפיננסי, אמצעים, שאין אנו צריכים לגלוֹתם מחדש, ואולי שמם פרסים לאֶכּספוֹרט, או שמות אחרים להם, אבל, כולם תלויים במדינה.
בעיית ההתישבות העירונית בארץ ישראל היא בעיה פּוֹליטית.
ובכל-זאת צריכים אנו לומר: אף אם ננהיג מכסי-מגן, אף אם ננהיג את פרסי-האֶכּספוֹרט, אם ניצור מערכת שלימה של פּרוֹטקציוֹניזם, בעזרתה המלאה של הממשלה, – גם אז יש להזהיר את האוֹפּטימיסטים ולהצביע לפניהם על כך, שארץ ישראל לא תהא מסוגלת לקלוט ריבוי כזה של ישוב עירוני. גם בתנאים המשוּפּרים ביותר יהא זה הכרח להדריך אחוז גדל והולך של העולים אל הלחם הבטוח של האדמה – לא הכרח של אידיאולוגים, הרוצים ב“פּרוֹדוּקטיביזציה” של העם העברי, אלא הכרח של אבי משפחה מיושב בדעתו.
ומהו כיום מצבה של ההתישבות החקלאית? דוקא בשנה האחרונה, – כך מספר לנו הדין-וחשבון של מחלקת החקלאות, – הגיעה יצירת ישובים חדשים מצד ההסתדרות הציונית לנקודת-קיפּאון, לצערנו. אמנם, מצדדים פרטיים נעשו כמה נסיונות משׂמחים ליצור ישובים חדשים, אך כאן עלי להזכיר לכם את דבריו של ד"ר רוּפּין: מה ההבדל, – אומר הוא – אם ניישב על הקרקע שלשים או שלש-מאות משפחות, כשהמדובר בהתישבות עצומה של 36.000 לשנה? רשאים אנו איפוא לומר, כי דוקא בשנה זו מילאה ההתישבות החקלאית בחיינו תפקיד קטן מאד, כמעט תפקיד אפסי. ואם יבוא אדם ויתבונן בתופעה זו וישאל את עצמו, מדוע דוקא בשנה זו, כשהעליה היתה עצומה והכנסותיה של קרן היסוד הגיעו לשיאן, והכנסות הקרן הקיימת היו גדולות מאד, גדולות מאשר בשנים הקודמות, והעליה עצמה היתה בעלת הון פחות או יותר – בעצמי ראיתי אנשים, “בעלי-בתים”, מן העליה הרביעית, שאמרו בהלהבות רבה, לפני שהלכו לארץ ישראל: “כמהים אנחנו לעבודת אדמה” וסבורני, כי זהו באמת הכוח המניע העיקרי של התופעה הרחבה הקרויה “עליה רביעית” – בכל המסיבות האלה, דוקא בשנה זו, עם חומר אנושי רב וחומר כספי רב, הגיעה ההתישבות החקלאית לנקודת קיפאון.
כשאני בא לבקש את הסיבות שגרמו לעובדה זו, הרי מגוחך יהיה להאשים את רופּין או להאשים את וייצמאַן, ולומר, שעשו קצת יותר או קצת פחות. כי זוהי באמת בעיה, שבתנאים אלה אין לה פתרון באופן אוֹבייקטיבי, הבעיה של התישבות חקלאית רבה על-ידי מקח וממכר של קרקעות בשוק החופשי. כדבר הזה עדיין לא היה במציאות, בתולדות ההתישבות האמיתית, וגם לא יוכל להיות כדבר הזה. הרי זוהי אותה שיטה אָפיינית המונחת ביסוד התופעה, שאומרים עליה כי היא אחת התופעות הנאות ביותר, שאפשר לראותן בארץ ישראל: זה הכפר-המוֹשב נהלל. לצערי לא ראיתי את נהלל, אך מניח אני, שהיא אחד הגילויים המוצלחים ביותר של יצירה עברית; ואם באים ואומרים לי, שיש בכך משום הישג, כשיוצרים את הגילוי הזה לפי תכניתו של קויפמן, (והתכנית באמת יפה), – מסכים אני לכך, ואינני מותח ביקורת על שום איש מן האנשים שעבדו למען נהלל. משתחווה אני בפניהם. הם יצרו גילוי של יצירה, הם יצרו נקודת-ריכוז. אך בבואנו לטפל במספרים, הרי חייבים אנו לשקול בדעתנו: בעבוּר 20.000 הדונם של נהלל שילמנו 4 לירות לדונם. בתנאים של עכשיו אפשר לעבּד מהם רק כ-8000 דונם; לגבי 8000 דונם הרי זה כבר מחיר של עשר לירות לדונם, מאה לירות להקטאַר. ואם נביא בחשבון, שבעזרת אחת השיטות המוֹדרניות ביותר, – אולי יבואו ביום מן הימים אנשים מחוץ-לארץ ללמוד ממנה לקח, – שבעזרת אחת השיטות המתקדמות ביותר יוּשבו על אדמה זאת 66, או נגיד 80 משפחות, – הרי הוצאנו בעד נהלל 80.000 לירות בשביל 80 משפחות, 1000 לירות למשפחה, 1000 לירות רק בעבור הקרקע בלבד, בטרם נקדחה הבּאֵר הראשונה, בטרם נסללה הדרך הראשונה!
על בסיס שכזה אין שום קרן היסוד ולא שום מלווה לאומי, ולא שום גוֹלקוֹנדה ולא שום אֶלדוֹראַדוֹ בעולם כולו, – שיוכל לקנות בשוק החפשי את אדמת ארץ ישראל בהיקף הדרוש בשבילנו. אמנם, הדבר היה בשנת 1921, ואז היה בגדר הכרח. אומרים, שכיום אפשר לקנות אדמה במחיר זול במקצת. שמח אני לכך. קְנוּ אדמה, אדמה זולה או אדמה יקרה, קְנוּ אותה, קְנוּ אדמה. אך למען השם אל תחיו באשליות, כי זו השיטה להתישבות חקלאית. (קריאות-ביניים). השיטה להתישבות חקלאית היא אחרת. היא שיטה ממלכתית. היא שיטה ממלכתית. לפי מה שכתוב בשני המסמכים הסטאַטיסטיים על ארץ ישראל שניתנו לנו רשמית – המסמך הראשון הוא מטעם האדמיניסטרציה בארץ ישראל, הדין-וחשבון של הממשלה מראשית שנת 1921; המסמך השני הן הסברותיו והודעותיו של הלורד סטנהוֹפּ בבית- הלוֹרדים במאי של שנה זו. בין שני המספרים יש סתירות. אך דומני, שעובדה אחת ברורה: כי שלשה רבעים של הארץ הזאת, של אדמת ארץ ישראל, אינם מעוּבּדים, אינם מעוּבּדים לגמרי, ואין בהם תושבים כלל, וגם אזורים… (הציר בּלוּמנפלד: זוהי דעה דילטאַנטית שגורה!) ומן האדמה הזאת, אומר הלוֹרד סטנהוֹפּ, ראויים לעיבוד כבר עתה שני מיליונים וחצי מיליון דונם. על השאר נאמר באותו דין-וחשבון, כי עדיין קשה לומר, מה החלק באותם הקרקעות, שאפשר להכשירו לעיבוד על-ידי שיטות-טיוּב ושיטות-השקאה משוּפּרות. לפי חישובו של אטינגר אפשר אולי לומר, כי מחצית שלימה באדמת-הבוּר של ארץ ישראל ראויה לעיבוד. (קריאת-ביניים: היכן? ינקוב-נא את השטחים!) בין שזו מחצית, בין שזה פחות או יותר, עובדה היא, שיש בארץ ישראל שטחים גדולים שאינם מעובדים, אבל הם ראויים לעיבוד. כל האדמות הללו צריכות להוות רזרבה קרקעית, שתופקע על-ידי המדינה. (קריאות-ביניים, אי-שקט משמאל). ריפורמות קרקעיות ממין זה מוּצאוֹת עתה לפועל בערך ב-22 מארצות אירופה; ומוציאים אותן לפועל פּאַרלאַמנטים, שבדרך-כלל אינם סוֹציאַליסטיים ולא קוֹמוּניסטיים. ויש מבצעים ריפורמות קרקעיות מרחיקות לכת עוד יותר, כי בצ’כוסלובקיה, למשל, מפקיעים לא רק אחוזות שוממות וריקות, אלא דוקא משקי-אצילים מפותחים ותרבותיים, ואותם מחלקים לנחלות קטנות. דבר זה הולם את מצפונו המשפטי של העולם המוֹדרני, שאם מצד אחד ישנו רעב לקרקע ומצד שני יש אדמות-בור, הרי באים ויוצרים שיווי-משקל מתקבל על הדעת. וביחוד הולם הדבר את המשפט המוסלמי, הקוֹראַני. הרברט סמואל הזכיר בז’ניבה, בפני ועדת-המאַנדאַטים, חוק תורכי, שלפיו כל שטח-קרקע שאינו מעובד נהפך באופן אבטוֹמאַטי אחרי שלש שנות בּוּר לרכוש הממשלה, וסמואל אמר, כי לפי דעתו זהו חוק מצויין. לצערנו, לא השתמשו בארץ ישראל בחוק הזה אף פעם אחת. אך אנחנו שואלים: אם הכרח הוא זה – כי בדרך אחרת לא תתכן ההתישבות, בדרך המקח החפשי, – אם הדבר הולם את ההכרה המשפטית של העולם האירופי, ומצד שלישי הולם הוא גם את ההשקפות הדתיות של המזרח, – הרי אולי זו הדרך שיש לבקש בה את הפתרון היחיד שתאַפשר להניח את היסוד להתישבות החקלאית, שתהא מסוגלת לקלוט לא שלשים ולא שלש-מאות משפחות לשנה, אלא אחוז גדול וניכר מ-40.000 נפשות העולים, שצריכים להכנס לארץ מדי שנה בשנה.
וכאשר אתם מגיעים לשאלת הכספים ולשאלה הכספית של ההסתדרות הציונית, שוב אוכל להסתייע במר רוּפּין. מר רוּפּין אינו נחשב אצלנו כהוזה הזיות. והוא דיבר גם על מלווה בערבות חבר-הלאומים. יודעים אנחנו, כי גם ליד עריסתה של קרן היסוד דוּבּר על כך, אבל אז נתקלה התכנית בעובדה, שלא היו לנו בטחונות. ד"ר רוּפין מבקש בטחונות בדרך אשר מסופקני אם אנשי-עסק יכירו אימתי בתוצאותיה בתור בטחון. (קריאות-ביניים: “שיפסיק לדבּר!” “שטויות!”) הכנסותיהן (קריאות: “די!”) של קרן היסוד ושל הקרן הקיימת, שאנו רואים אותן כעניין רציני בהחלט, נראות לצערנו בעיני העולם החיצוני, ביחוד בעיני הסוחרים, בעיני הקרויים אנשי “בּיזנס”, מעולם-הכספים הגדול, ודאי רק כקרן של צדקה, ומטיל אני ספק בדבר, אם יראו בהן אימתי ואי-שם בטחונות. אבל יש בטחונות למלווה, וזוהי הרזרבה הקרקעית בארץ ישראל. זוהי השיטה של קליפוֹרניה. שם נותנים הלוואות על שטח-אדמה שלא עוּבּד עדיין, שרק בכספי מלווה זה צריכים להכשירו לעיבוד, – למען יבואו אליו מתישבים ומהכנסותיהם ישלמו את הדיבידנדה ואת פרעון הקרן. רק בדרך זו, דומני, יתכן המלווה. בלעדי הרזרבה הקרקעית לא יהא לכם מלווה; ולפיכך סבורים אנחנו, כי הבעיה הארצישראלית כולה יש לראותה מנקודת-מבט פוליטית זו. האמינו לנו: מבינים אנו ומוקירים אנו את הלך-הרוחות בשעה זו. האומר: “למען השם הניחו לנו לשכוח למשך כמה שנים את הפוליטיקה!” (קריאות-ביניים). מבינים אנו את הדבר; כי באמת כל אדם, שמכבר התעייף מפעולתו בציונות, ביהדות, קשה לו לחשוב תמיד על גורמים פוליטיים, בשעה שלפניו פּרוּשׂה התמונה הנפלאה של בני-אדם השקועים בעבודה קשה ומסורה. הרי זה נהדר, הרי זה יפה, הרי זה טהור, הרי זה רק הולם לחלוטין את הסדר ואת ההגיון. הרי זה כה ברור וכה נפלא, שיכול אני רק להצטער, כי הענין כולו (קריאות-ביניים) אינו אלא אשליה, כי לא תתכן התישבות בלי תנאים פוליטיים מוקדמים. שהרי יש הבדל בין פוליטיקה התישבותית לבין התישבות. פוליטיקה התישבותית פירושה יצירת תבניות-לדוגמה, יצירת הוכחות מוחשיות, שתשכנענה את העולם, כי מסוגלים אנו לבנות ולעבוד. (קריאות-ביניים סוערות). תבנית של מגדל-אֵיפל אפשר לעשות בשתי ידים ובפטיש, אבל התישבות, כלומר יצירה של מדינה חדשה על-ידי הגירת-אוכלוסים, שתחולל תמורה בכל המבנה ובכל הנוף של הארץ, פעולה ממלכתית זו אפשר לעשות רק באמצעים ממלכתיים. את מגדל-אֵיפל עצמו אי-אפשר לבנות בפטיש וביד. שהרי ההבדל איננו רק כּמוּתי, זהו הבדל אֵיכוּתי. כל השיטה היא פוליטית. מבינים אנו, כמו-כן, שבמפעל ההתישבות הממלכתית מהווה הכלכלה 99 למאה, והפוליטיקה רק אחד למאה. אך, בניגוד להגיון, מהווה דוקא אחוז אחד זה את התנאי המוקדם להתישבות.
זמני עבר, מבקש אני את אדוני הנשיא לשאול את הקונגרס, אם ירשני עתה להמשיך בדברי. (תשואות סוערות מצד אחד, התנגדות מצד שני).
היושב-ראש, סגן- הנשיא מאיר ברלין:
אבקש להצביע על ההצעה.
(ההצבעה נערכת תוך המולה רבה בקונגרס, ותוצאתה – קבלת ההצעה. התוצאה גורמת שוב להפגנות סוערות).
חבר הועה"פ קוּרט בלומנפלד:
הריני מוחה נגד ההצבעה. מציע אני להביע אי-אמון ליושב-ראש. יש להראות את כרטיסי-הציר.
הנשיא נחום סוקולוב:
מבקש אני את הקונגרס להרגע. הקונגרס לא בא כדי לשמוע דברים שהכל מסכימים להם; הקונגרס מחוייב גם לשמוע בשקט דברים, שאין מסכימים להם. (תשואות).
ד“ר ארלוזורוב, חבר הועה”פ:
אדוני הנשיא, מבקש אני את רשות-הדיבור!
היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:
היא תנתן לאדוני, אך תחילה צריך לקום שקט.
ד"ר ארלוזורוב:
חברים… (שאר דברי הנואם נבלעים ברעש הכללי).
הציר ר. ליכטהיים:
אם לא תהיו שקטים, לא יקשיב עוד הקונגרס לדבריכם. (הרעש נמשך).
הנשיא נחום סוקולוב (תופס את מקום היושב-ראש):
קונגרס נכבד! לפעמים יקשה על כל אחד מאתנו לדכּא את הבעת רגשותיו, אך יש להתאזר כוח ולעשות כן. הגענו לשאלות רציניות מאד, ולנאומו של ידידנו ז’בוטינסקי ציפּו בקוצר-רוח (קריאות-ביניים, רעש). רבותי – מר מרמינסקי, יקשיב-נא לדברי, אל-נא יתווכח, הרי אמרתי רק את האמת, כי ציפו במתיחות להרצאתו של מר ז’בוטינסקי. אני עצמי חכיתי לה במתיחות (קריאות-ביניים), ורוצה אני לשמוע את דבריו (קריאות-ביניים). רבותי! ברגע זה מוטל על כף-המאזניים כבודו של הקונגרס (קריאות-ביניים: גם היושב-ראש חייב לדקדק בו), והרי זה עניין כללי לכל הנוכחים, לכל המפלגות. אין זו שאלה מפלגתית. על כבוד הקונגרס מחוייב לשמור כל אדם המשתתף בו. כבוד הקונגרס דורש שהדיונים יתנהלו לפי הסדר, והם התנהלו לפי הסדר (קריאות-ביניים). רבותי! הנואם מבקש, שיאריכו את הזמן לנאומו. הקונגרס נשאל, ויש מטילים ספק בתוצאות ההצבעה; אנו נחזור על ההצבעה, ודוקא בשקט גמור. אך מבקש אני אתכם, שלא לדרוש ויכוח לסדר-היום. מבקש אני גם את סניגוריו של ז’בוטינסקי, שלא יתרגשו. (קריאות-ביניים). רוצים אנו על-ידי ההצבעה להביע את רצונו של הקונגרס. אין זה ענין של אמונכם או של רעיונות, אלא ענין פוֹרמאַלי בלבד. מר ז’בוטינסקי עצמו הציע את ההצעה – –
הציר ז’בוטינסקי:
כן.
היושב-ראש, הנשיא סוקולוב:
– את ההצעה, להקצות לנואם עוד חצי שעה לסיום הרצאתו. מי בעד זה – ירים את ידו!
ד"ר ארלוזורוב:
אני מבקש את רשות-הדיבור להצבעה. (התנגדות, קריאות: בשעת הצבעה אין נותנים את רשות-הדיבור!) זה מעשה-אונס! ביקשתי את רשות-הדיבור להצבעה.
היושב-ראש, הנשיא סוקולוב:
מבקש אני שיצביעו רק הצירים! קונגרס נכבד, מי נגד? (אחרי הפסקה:) מיעוט. (תשואות סוערות באולם ועל היציע, קריאות-ביניים נרגשות, המולה ממושכת).
ד"ר ארלוזורוב (מסתער על דוכן הנשיאות):
לא היתה לכם הזכות למנוע ממני את רשות-הדיבור להצבעה! (רעש גדול, קריאה: "שתופיע הפרימאַדוֹנה בתיאטרון, לא כאן! " קריאות-ביניים נרגשות, המולה ממושכת)
היושב-ראש, סגן-הנשיא, מאיר ברלין (חזר לשבת בראש הישיבה):
סדרנים, השליטו שקט! רשות-הדיבור למר ז’בוטינסקי.
הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):
סבורים אנו איפוא, כי ההתישבות בקנה-מידה ציוני מותנית בכמה תנאים פוליטיים מוקדמים, כלומר בשורה של ריפורמות מרחיקות לכת בעניני קרקע, מכסי-מגן וחוקי מסים, וכן במלווה לאומי, שגם אותו אין להשיג אלא בדרך פוליטית, כלומר על-ידי הרזרבה הקרקעית. (קריאות-ביניים).
אך סבורים אנחנו, כי אף אם אַחד הקונגרסים יקבל את כל התביעות הללו, וכל עם ישראל יסכים להן, גם אז קשה יהיה להגשימן בדרך המקובלת עד כה, בשעה שהממשלה, בשעה שהאדמיניסטרציה בארץ ישראל חדורה במידה כזאת רוח בלתי-ידידותית, כפי שהדבר תוֹאַר כאן היום. ובעם ישראל ניכר כבר מזמן הלך-רוחות של אי-רצון כלפי הפּסיכוֹלוֹגיה של חוג-פקידים מסויים בארץ ישראל. טבעי הדבר ומובן מאליו, כי אין זה הולם לא את רוחו של המאַנדאַט ולא את כתבו ולא את חובתה של מעצמת-המאַנדאַט למנוֹת למשרות גבוהות פקידים רבּי-השפעה, שאינם מידידיה של הצהרת בלפור. רואים אנו אנשים כריצ’מוֹנד וכפילבּי, שאחרי עזבם את ארץ ישראל פתחו באנגליה בהסתה. אך אין אנו יודעים, כמה אנשים בעלי השקפות כהשקפותיהם עוד נותרו בארץ ישראל, ותושבי הארץ בעצמם סבורים, כי יש עוד רבים כמותם. לכן הכרחי לנו לבקש דרך למלחמה בנגע זה. אין טעם לערוך מחאות נגד מר פלוני או מר אלמוני, אם אנו מכירים בזכותה הבלתי-מוגבלת של הממשלה למנוֹת את פקידיה; אזי מעורר הדבר רק רוגז, אם לאחר מעשה אנו מוחים נגד פלוני או אלמוני. אם רוצים אנו למחות נגד מצב זה, הרי עלינו לבקש דרך משפטית והצעה משפטית שעליה נוכל לבסס תביעה מסויימת ודרישה מסויימת. והדרישה יכולה להיות רק זו: כי בשעת מינוּים של פקידים, התופסים בארץ ישראל משרות רבות-השפעה, וביחוד בשעת מינויו של הנציב העליון, גדוֹל-הפקידים בארץ, צריכה מעצמת-המאַנדאַט הבריטית להוועץ תחילה בסוכנות היהודית. ופרשת פּלוּמר, הזעם שנתעורר בשל כך בעם ישראל, הרי להסבירו נוכל לא בכך, שאֵי-שם מתנגד מישהו לאישיותו של פּלוּמר, אלא בצורת המינוי, באותה אי-ההתייעצות בסוכנות היהודית. אם הסוכנות היהודית תובעת לעצמה את הזכות, שימלכו בה בכל ענין קטן של ארץ ישראל המתקדמת, הרי יש לה, בשעה שהמדובר בשאלת השאלות, בשאלה, מי בכלל יקבע את כיוון הפעולה במשך חמש השנים הבאות, בשאלת השאלות הזאת ודאי יש לה לסוכנות היהודית הזכות והרשות להביע את דעתה.
וכן אין טעם לתבוע ריפורמות, ולא רק אותן ריפורמות, שעליהן דיברתי כאן, אלא גם אותה ריפורמה, שאתם, רבותי, מציינים אותה כפשוטה, אך לי נדמה, שהיא הקשה ביותר, הרי זה חופש העליה, מסירת הפיקוח על העליה לידי ההסתדרות הציונית – שהרי אם המיישב אחראי לגורלו של החומר האנושי, מן הראוי שיהא אחראי גם לבחירתו של חומר אנושי זה – אך גם ריפורמה עליונה זו, שקשה ביותר להשיגה, גם אותה אין טעם לתבוע ולהשתמש בה, בשעה שהממשלה הבריטית רוצה ליצור בארץ מוסדות העתידים ומוכרחים למלא רק תפקידים של אוֹבּסטרוּקציה לגבי מפעל-הבנין הציוני. מדבר אני על מה שקרוי “המועצה המחוקקת”: תכנית זו תעמוד מחר על סדר-היום. פּלוּמר יציע אותה, והערבים יקבלוה, והיא תקום ותהיה, אם בינתיים לא יפעלו השפעות, לחץ כלשהו, נימוקים כלשהם, נגד תכנית זאת. כידוע לכם, מורכבת התכנית מגוף מחוקק בארץ ישראל, בעל זכויות מאד מרחיקות-לכת, שיהא מורכב מאחד-עשר פקידים, מעשרה ערבים נבחרים ומשני יהודים נבחרים. זוהי בימה חדשה לתעמולה אנטי-ציונית; אין זה עוד הועד-הפועל הערבי, שאפשר לומר עליו כי מייצג הוא רק חלק מן האוכלוסים, אלא זה גוף מוכּר באורח משפטי, שיהא מייצג את האוכלוסים כולם. כלום יהא זה מן הצדק ולפי כוונת המאַנדאַט להרוס את ההשפעה על התפתחות התחיקה בארץ ישראל שהיהודי רשאי לתבוע לעצמו? אם כן, יש להביא בחשבון, שבשנת תרפ"ו נמצאים בארץ ישראל כך-וכך יהודים, ולפי זה ייקבע מספר נציגיהם במועצה המחוקקת. כלום אין זו כוונת המאַנדאַט לומר, כי חבר-הלאומים הכיר, שארץ ישראל צריכה ליהפך לבית הלאומי של היהודים? כלום מהווה ארץ ישראל כיום את האינטרס של צד אחד, של שותף אחד? השותף האחד הם אוכלוסי ארץ ישראל, השותף האחר היא האומה המיישבת. לשני השותפים יש יעוד בארץ. שני השותפים נושאים באחריות. שני השותפים קשרו את חייהם הלאומיים עם ארץ זאת, ואולי השותף היהודי במידה רבה עוד יותר מן השותף האחר. ולכן, כלום יהא זה נכון ליצור בארץ ישראל חיקוי של פּאַרלאַמנטריזם? השותף האחד, האומה המיישבת, המרבה כל-כך להכניס לארץ, הגדלה מדי שנה בשנה, המוכרחה לגדול – גם היא צריכה למלא את תפקידה בתחיקה, ללא כל קשר אל מספר בניה היושבים בארץ כיום. וסבורים אנו, כי שומה על התנועה הציונית למחות נגד סכנה זאת. ואכן, סכנה היא זו, אפילו לפי דעתו של הרברט סמואל. הוא הודה בכך בפני ועדת המאַנדאַטים. הרי אי-אפשר – כך אמר, – לייסד בארץ ישראל פּאַרלאַמנט ולדרוש שיכריע בעניני מדיניות כללית ובעניני עליה, כי הערבים מתנגדים עדיין כיום לעלית היהודים ולהצהרת בלפור. ואם נשקפת סכנה, הרי מחובתנו להתגונן בפניה בעוד מועד.
אינני מכחיש, מצטער אני על כך מתוך דאגה רבה, שאנו עצמנו עשינו דבר, אשר החליש את עמדתנו בנקודה חשובה זו. שהרי הצהרנו באורח הרשמי ביותר קבל העולם כולו, כי כבר שורר שלום בארץ. “שלום שלום ואין שלום!” יבוא יום כשהעולם הערבי יתפייס עמנו, אבל כיום אין זה אלא חלום, ואסור לנו להסתיר את האמת מעיני העולם.
וכך מגיע אני אל השאלה, המעוררת בלבנו חרדה רבה יותר מן הכל. השלום איננו עדיין. ואולי יבינו את הדבר דוקא הצירים והאורחים של הקונגרס הי"ד, כי לא תמיד נוכל להסתפק בכך, שנאמר לתושבים: הרי בא אני הנה, לא בכדי לגרום לך נזק, הרי בא אני רק, בכדי להביא לך גם תועלת. ראה ראינו, שלא תמיד די לומר כך, אם ברצוננו להתבלט, ויהי אך לימים מספר. השלום איננו עדיין בארץ ישראל, ולכן עומדים אנו מלאֵי חרדה בפני שאלת הבטחון, בטחון פשוטו כמשמעו. בשעה שיש בארץ מאה ויותר ממאה מטרות להתקפה, מטרות שאפשר להתקיפן, בנוי המנגנון הרשמי של הממשלה האנגלית, המיועד להבטחת השקט, על מוסד שיש בו בארץ משום סכנה ממשית. ומצטער אני, כי אנשים רציניים, החייבים לראות בכל יהודי בארץ ישראל [משפט כפול שנמחק] אח, אחות, בת או בן, כי אנשים אלה קמים ומשתמשים בנימוק שאיננו נימוק כלל. הם אומרים: “הרי היו לנו בארץ ישראל שלש שנים של שקט”. נולדתי בארץ, שבה היו לנו שלש שנות שקט, חמש שנות שקט, היו עשרים שנות שקט, ורק אחר-כך באו הפּרעות. חיים אנו בארץ, שבה מתנהלת פעולת-חתירה, הסתה מכל הצדדים והתמרדויות במזרח כולו, ואתה, קונגרס נעלה, אינך אומר דבר, שיהא בו כדי להבטיח שקט של קיימא בארץ? (קריאות “בוז” סוערות, המולה, קריאת-ביניים של ד"ר ארלוזורוב: “הרי יש לך שם הפלדמרשל פּלוּמר, ולא סמואל! הרגע-נא איפוא סוף סוף!”).
היושב–ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:
גבירותי ורבותי, מבקש אני לשמור על השקט!
הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):
קונגרס נעלה! כי זהו המצב לאמיתו, כי האפשרות לנהל את הפעולה השקטה של שלש השנים האחרונות קיימת רק בתקופה ללא סיבוכים – זאת יכול להרגיש כל אדם באנגליה, כל אדם מחוץ לקונגרס זה וכל אדם בארץ ישראל. וביחוד בשעה שאנו מציגים את תביעותינו ההכרחיות, בראש וראשונה את התביעה לחופש העליה, ובשעה שהממשלה מבקשת למנוע אותנו מלעשות מעשה כלשהו, הרי היא באמת מגבירה את האפשרויות לסיבוכים. ככל אשר תרצה הממשלה, בודאי רוצה היא שיהיה שקט בארץ; הרי היא הנושאת באחריות לכך. והיא אומרת לנו: “אין אנו יכולים להגדיל את המנגנון הזה, אין אנו יכולים לעשות זאת, כי העם האנגלי אינו רוצה בכך. צריכים אתם איפוא להשלים עם הדבר; בתנאים אלה, בתנאים ללא הגנה – והרי זוהי אמת – לא נוכל לתת חופש לעליה היהודית”. לכן מציגים אנו לכל הציבור היהודי וגם לנוער היהודי את השאלה: מה נשיב על הדברים האלה, אם אפשר להשיב על כך תשובה חיובית? התשובה החיובית היחידה היא זאת: תובעים אנו ממעצמת המאַנדאַט אחריות. אין אנו דורשים ממנה קרבנות של כספים וגם לא קרבנות בנפש. מחובתה של אנגליה להבטיח את השקט בארץ ישראל. ואם אין לה לאנגליה אנשים, בכדי למלא את חובתה זו (קריאות-ביניים) במלואה, הרי זו חובתנו שלנו להמציא את האנשים. (תשואות, קריאות-ביניים מרובות).
שאלו כאן, וגם מחוץ לאולם זה שאלו לעתים קרובות: מניין תקחו את הכוח להכריח את הממשלה האנגלית? אינני יודע, משום מה רואים אותי בעולם היהודי כאויב לממשלה האנגלית, כמתנגד לממשלה האנגלית. אינני ידיד, אינני אויב, רק מסתכל הנני, שאולי רשאי לדבּר על עם זה מתוך ידיעה כלשהי. ובתור מסתכל, ולא “מעריץ” נלהב, מכחיש אני, שיכול אתה לשכנע את העם התרבותי של אנגליה, או את הממשלה האנגלית, רק כשיש לך כוח. דבר זה איננו נכון! (תשואות). אותה עמדה היתה להרצל, ואנו תומכים בה כיום. גם את הרצל היו שואלים: היכן כוחך? רוצה אתה להפוך את ארץ ישראל למדינת-יהודים, אך היכן סמכותך? מה יגיד לכך פלוני, ומה אלמוני? והרי זו היתה עמדתו של הרצל: “אינני יכול לומר לכם, כיצד אשכנע את פלוני ואת אלמוני, כי את הבריות אין משכנעים, כי מפלגות אין משכנעים. אך העולם איננו מפלגה. העולם הוא עולם של שופטים, והפּסיכוֹלוֹגיה שלו היא פסיכולוגיה של שופטים. את העולם אפשר לשכנע, אם נתבע ממנו דברים הגיוניים”. ועתה שואל אני אתכם: כלום דבר הגיוני הוא הדבר שאנו תובעים? תובעים אנו את האפשרות המלאה ליישב את זרם המהגרים היהודים – בלי שים לב לכוונותינו הלאומיות, לכוונותינו השוֹביניסטיות. תובעים אנו עליה חפשית. ותובעים אנו מסירה חפשית של קרקעות-הבור לאנשים המהלכים ללא קרקע מתחת לרגליהם. למען השם: כלום דבר זה לפי כבודנו הוא או לא? אם הדבר איננו לפי כבודנו, מוטב שנדחה אותו מאתנו; אז אין לנו רשות לעסוק בציונות, ברעיון הציוני. אך אם הוא לפי כבודנו, הרי זקוקים אנו להפגנות, זקוקים אנו לדבר שאנו מכנים אותו בשם אוֹפנסיבה פּוליטית, בכדי להחדיר את תביעותינו עד שתתקבלנה. אבל, אחת מן השתים: או שאפשר לשכנע את העולם, שיקבל את האמת, או לאו. אם לאו, הרי נרד שאולה, כי רוצים אנו בדבר שאינו אפשרי. אך אם כן, הבה ונעשה את הנסיון לשכנעוֹ; והרי הצעד הראשון לשכנוּע הוא ניסוח מצדנו: מה הם האמצעים שאנו תובעים אותם מן המדינה, למען נוכל ליישב את ארץ ישראל?
ודוקא בשעה זו, כשהגענו לשלב גבוה יותר, כשאנו זקוקים לכלים פוליטיים, בכדי להגיע למטרתנו – בשעה זו צפה אצלנו התכנית להשחית את הכלי הפוליטי היחידי, שנתן לנו המאַנדאַט, להשחית את הסוכנות היהודית, לסתום את הצינור המוביל אל מעצמת-המאַנדאַט2. הכלי היחידי! במאַנדאַט כתוב, כי רצונו של עם ישראל יכול לבוא בדברים עם מעצמת-המאַנדאַט אך ורק באמצעות הסוכנות היהודית. אל-נא תחיו באשליה, כי הסוכנות היהודית צריכה לציית לנו. אנו נחליט החלטות, או יותר נכון: אנו לא נחליט מאומה ולא נוציא מאומה לפועל, כי אָזנה של מעצמת-המאַנדאַט תהא נטויה לשמוע את דברי הסוכנות היהודית, ורק באפיק זה, רק בצינור זה, יגיע קולו של עם ישראל אל כּס-התקיפים; ורק באותה צורה, שבה תעביר אותו המסננת, ורק דרך המסננת הזאת בלבד. יש רעיון נעלה במחשבה זו של הסוכנות היהודית, יש בה רעיון קדוש, וכבר היום הייתי מקדמו בברכה, אילו נמצא רוב מתקבל-על-הדעת שיתאחד על בסיס הפשרה הזאת. בסיסו הכּספּי של הבנין איננו שייך לנו, לציונים, – זה נכון. את הקרבנות החמריים לבנין מביאים ציונים ולא-ציונים. ומי שמשלם את המסים רשאי גם להשתתף בהחלטות. מדוע לא נקים איפוא מערכת של שני בתים: בּית תחתון ציוני, בית-נבחרים, וסינאַט לא-ציוני, ושניהם יפעלו יחדיו בשאלות התקציב, בשאלות כלכליות טהורות של בנין הארץ. אכן, זה יהיה המקום, שבו נוכל להוסיף להתפתח. אבל הרעיון הפוליטי של הציונות הריהו מצוי אצלנו ולא אצלם, והם גם אינם תובעים אותו לעצמם, לכן צריך הוא להשאר בידינו. גם אם נהיה אוֹפּטימיים לגבי המצב הפוליטי, גם אם אומרים אתם, כי המצב הקיים הוא טוב, וכי אין לנו צורך בתמורות פוליטיות – מי יוכל כיום לדעת, אם בהמשך התפתחותה של הציונות לא יבוא יום כשיתרחש משבר, כאשר נזדקק לכּלי הפּוֹליטי, וכל הקונגרס כולו יחליט פה-אחד, בדם ובדמעות, החלטה פּוֹליטית גדולה; והרי אז נזדקק לכך, שהכּלי הפוליטי יימצא בידינו, ללא אוֹבּסטרוּקציה, ללא מסננת, למען נוכל לפחות להסביר לממשלה את רצונו הברור של עם ישראל. בודאי תגידו: ראובן, שמעון – הרי הם אנשים ישרים, מתונים. כן, יודע אני, כי ברגעים מסויימים מופיעים גם המתונים; יש רגעים כאלה. ודוקא בהתחלה, כאשר שני הצדדים מתלהבים זה מזה, יימצאו חוגים שישלחו לנו את הישרים שבנציגיהם. אך כלום בונים אנו את הדבר רק לשנים מספר? ואם יבוא משבּר, – שואל אני אתכם, ליפּסקי, ושואל אני גם אותך, וייצמאַן, – היכן יהיה אז הישר, המתון, בבוא שעת-משבר? כאשר נתקבלו בפאַרלאַמנט באמריקה, בשנת 1922, החלטות לטובת הציונות, אז ישבו המתונים בבתיהם, הם ישבו ושתקו, ועל הזירה הופיע דוקא המנהיג הקיצוני, קבּרניטה הרוחני של תנועת-הריפורמה, והוא פעל נגדנו. כאשר האנגלים – בהסכמת אֵלה, שכיום אנו מכנים אותם בשם מנהיגינו – יצרו גדוד עברי, למען יישלח לארץ ישראל, אז קמו לא המתונים בין היהודים הלא-ציוניים, אלא המנהיגים האמיתיים, והם הלכו אל הממשלה ואמרו: “גדוד עברי זה – שילחו את האנשים לעזאזל, לפלאַנדריה, לאיטליה, לסאַלוֹניקי, רק לא לארץ ישראל!” וזכּרון עגום בשבילי: אחרי הפּרעות בירושלים, אחרי פסק-הדין הבּרבּרי של בית-הדין הצבאי, עלה הזעם בעם היהודי כולו, והעם כולו דרש פה-אחד ערעור של פסק-הדין. וגם אז הופיעו לא המתונים, אלא הקיצונים שבין האנגלו-יהודים, והם אמרו: “אל תעיזו, יהודים, למוטט את הפּרסטיז’ה של האומה האנגלית ושל האדמיניסטרציה האנגלית!” זוהי הפּסיכוֹלוֹגיה של אנשים אלה, אשר תתגלה בשעה של משבר. וכל ביקורת אשר נמתח, וכל תביעת ריפורמה אשר ננסח עלולה להתקל בביקרתם של אנשים אלה, כאילו נשקפת מהן סכנה לפּרסטיז’ה האנגלית. ואתם משתעשעים במשחק של תנועה, אתם משתעשעים באשליה של “פּרוֹביזוריוּם”. אין פּרוביזוֹריוּם! לאחר שתווצר פעם אחדות חגיגית, לאחר שתודיעו למדיניוּת הלא-יהודית ולרחוב היהודי: מעתה עובדים כל היהודים יחדיו – הרי אז נהיה אנו הראשונים שלא נרשה לשום אדם להרוס את האחדות הזאת! אבל אין זו שאלה של רוב ומיעוט, שאלת הפּרוֹביזוֹריוּם, זוהי שאלה אחרת לגמרי. אחדותם של היהודים בבנין הממשי כבר בּשלה די צרכה. אחדותם בחזון לא בשלה עדיין. ואז באה האשליה, כי מתוך מגע אתנו יהפכו האנשים האלה את עורם ו“יתגיירו”. אפשר “לגייר” יחידים, אנשים, אבל מפלגות אין “מגיירים”. יק“א עובדת בארץ כבר 25 שנה, והיא עובדת מצויין, והרי אנשים אלה עמדו במגע ובאו בדברים לא רק עם המנהיגים, אלא עם הפועלים, עם האיכּרים, עם החלוצים. שאלו-נא היום את הקפיטן פראַנק: “שמא נהפכת לציוני?” – הוא ימלא פיו צחוק. והרי הוא עושה את כל מפעל-ההתישבות של יק”א, ובכל-זאת סבור הוא, כי הציונות היא עניין מטורף לחלוטין. הוא הדין לגבי ה“הילפספעריין”. הם עשו בארץ ישראל עבודה מצויינת. (קריאות-ביניים: זה אינו נכון).
היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:
נותרו לאדוני רק עוד שתי דקות. (קריאות-לעג משמאל: “אנו מציעים עוד שעה”. צחוק, המולה).
הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):
גבירותי ורבותי, הריני מגיע לסוף (המולה), הריני מגיע לסוף. לאחר מה ששמעתם כאן, צריכים אתם להודות, כי אין אנו מתנצחים עם אישים. יש מאחורינו הכשרה פוליטית של חמישים שנה: אחד-העם, הרצל, אשר יצר לנו את בית-הספר הגדול לפוליטיקה, את הקונגרס.
ועומד אני כאן בקאַנוֹסה. לפני ארבע שנים הייתי סבור, כי, כמו מהגרים מסויימים, כן אוכל גם אני לעזוב את מולדתי, וכי מחוץ-לארץ אֵטיב אולי להלחם בעבורה. כבעל-תשובה עומד אני לפניכם. יהיה הקונגרס הזה נגדי או יהיה בעדי – אין זה חשוב, עמכם יש לי לשון משותפת, אך עמהם לא אוכל לדבּר. הקונגרס הוא גוף ריבּוֹני, לכן עומד אני כאן. אל-נא תגרשו פּאַטריוֹטים מן התנועה הציונית! ולפני קונגרס שאינו-ריבּוֹני לא ייפגשו אולי הרבה אנשים, שעכשיו הם רואים כאן איש את רעהו. (תשואות סוערות, קריאות מרובות, המולה ממושכת).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.