אמנם קרוב לנו העבר ההוא, עודנו נושמים את רוחו, עודנו גם מתפרנסים בנבכי הוויתנו, ביודעים ובלא יודעים, משטף מעינות הברכה שעלו בגורלו, אבל סוף סוף הוא עבר ולא יכירנו מקומו בהווה. נשתנו פני החיים, היהדות הרוסית הגדולה והכבירה נעקרה משרשה ותהי למוץ נדף מגרנו. בוודאי, אין להתיאש. משפט החיים הוא. הללו נובלים והללו נוצצים. קמו תקופות חדשות, קמו דורות חדשים בישראל. דור דור וטעמו, דור דור והבחנותיו ותביעותיו. כי מקווים אנו כולנו, כי אם כה או כה ישמר הגרעין הכלל-ישראלי בטהרו ויתן את פריו, אבל כמה מרובות ושונות יכולות להיות הקליפות העוטרות את הגרעין היסודי ההוא והסוככות עליו! הן לובשות צורה ופושטות צורה – וכך לעדי עד…
צורה טפוסית מאותו העבר הקרוב של היהדות הרוסית היה האיש, שלזכרו אני מקדיש את הטורים האלה. הוא לא היה למדן, סופר, עשיר, עסקן צבורי במובן המצומצם – ובכל-זאת תפס מקום מסוים בחיים, ואפשר להגיד, כי חלק גדול מהיהדות הרוסית, שהשתייכה לספרות העברית ולהשכלה העברית ולתנועה הלאומית העברית, ידעה אותו בשם, וקרוב וחביב ורצוי היה בתוך כל שכבות-הצבור האלה, וזה באמת מדה של אמא-רוסיה, החל מאודיסה נגבה וכלה בסנקט-פטרבורג צפונה, שטח הראוי להתכבד, עם קהלות ישראל, גדולות וקטנות, כ“כוכבי השמים לרוב”, עם חיים יהדותיים של מיליוני בני ישראל.
ובמה היה כחו? בשל מה התחבב כל כך על הצבור הרחב?
זו היתה אישיות שצמחה וגדלה מתוך תוכם של החיים העממיים על כל תכנם והתגלותם במציאות. אם נאמר, כי זה היה יהודי לאומי, עוד לא אמרנו מה שצריך וכמעט שלא אמרנו כלום. יהודים לאומיים – כמה ישנם בשוק. לאומיותו היתה שופעת בטמפו מיוחד, חובב שפת עבר ולהוט אחריה עד כלות הנפש, חובב ציון, ציוני, בן-משה, אחד-העמי, – והכל במאה אחוזים, והעיקר: הכל כמו מאליו, כמו באופן אחר לא יתכן להיות, כי זוהי הישות שלו, תמצית הוויתו, כי לולא כל זאת, מה טעם יש לחיי כולם, זאת אומרת – לחיי יהודי איש באלטה וחניך החסידות על כל היקפה?
הוא נולד והתחנך במשפחה חשובה ועשירה, בתוך סביבה חסידותית של קהלה עתיקה ומבוססת מקדמת דנא, כמעט בבחינת “עיר ואם בישראל”. מימי נעוריו ספג לתוכו, לאמור, לתוך נשמתו, את התורה המסורתית על סעיפיה השונים ואת ההווי היהדותית בכל כבדו וחסנו ועסיסו, והכל בקשר נפשי עם הגוש העממי, אשר הניח עליו את חותמו ושעבדו אליו עד הנשימה האחרונה.
בטבעו – איש הטמפרמנט, מלא חיים ומרץ ותנועה. מהיר, זריז, והוא אדם טוב, בעל נפש רחבה, אוהב את הבריות ואת חברתם, ובאשר הוא בא הוא מכניס קו שוטף של רינת החיים. אבל לא זה הכל. החשיבות המיוחדת היא, כי ממעל לחיים הזורמים שטוח קרום זהרורי חסידותי, מעילא ולעילא, הוא הקרום הרוחני-הפיוטי המשפר כל כך את החיים, נותן להם כנפים ומרומם אותם גם בהופעות הגשמיות.
בהיותו איש מעשה ושואף להתרחבות החיים ולתנועה, לא היה יכול להשאר בארבע אמות של באלטה הפרובינציאלית ויצא לעולם הגדול. עסקנותו הביאה אותו לאודיסה, קיוב, חרקוב, פטרבורג. מהחסידות הפרימיטיבית הספיק להשתחרר. צר היה לו שם המקום. גם הכרכים הגדולים, שהיה יוצא ונכנס בהם, גם הספרות העברית החדשה, שהתחבבה עליו, השפיעו על הלך מחשבותיו לרוח הזמן. אך הגרעין החסידותי נשאר בתקפו. בעמקי הנשמה היה שתול האילן הזה וכל סערה לא הזיזה אותו ממקומו ולא עקרה אותו. לא נשתנו הערכין, אלא נשתנו השמות. אם לא הסבריאני, הטלנאי, הסדיגורי, הרי – יל“ג, קנטור, בוקי בן יגלי, יהל”ל, דוד פרישמאן, מזא“ה, לילינבלום וכו' יודע הוא אותם פנים אל פנים וכמה הוא חובב ומעריץ אותם, עם הרבה מהם התקשר בקשרי ידידות אישית-לבבית, בבחינת “שני אחים”, כמו שמרגלא היה בפיו. הנכנס בחשבון גם קונסטנטין שפירא… משומד? בודאי לא טוב ולא כשר הדבר. הוא צריך לקבל נזיפה ולחזור בתשובה (הן בעצמו הוא מעיד, כי “לשוא במי הירדן טבלתי את בשרי”), אבל העברית היפה שלו והשירים המזהירים שהוא יוצר… ובכן, הרי הוא בתוך המחנה! וישראל לנדוי, הצנזור של הממשלה יר”ה – משומד אף הוא, לשם הפרנסה – מנוול שכמותו. אבל לתוכו של דבר כל השמד שלו שוויו כקליפת השום, כי הלא נשאר חסיד אדוק בזוהר, בבעש"ט, ובשל “מלוה מלכה” כדבעי ימכור לכם את כל “אמונת השילוש”, וכלום בר-נש שכזה אפשר להוציא לגמרי מן החבריא?
והסופרים העברים מצדם גם הם יודעים להוקיר ולחבב “קורא יקר” ממין זה. יל"ג היה אומר כי “ידידי הקורא – בטוי שהיה מצוי בזמן ההוא אצל הסופרים – מכוון ראשית כל לאברהם אליהו ליוברסקי.”
יל“ג – הארי שבחבורה, בוודאי יש את מי להעריץ ויש אחרי מי להיות כרוך, אך סוף סוף הוא יהודי ליטאי, מווילנה עצמה, “מתנגד”, ולהתקשרות בבחינת חסיד לצדיקו אין כאן מקום. רוח קרה נושבת שם. הוא משכיל, איש חפשי בדעות, אבל אין הוא חסר קפדנות, ודוקא מבית-מדרשו של הגר”א. וכך היו רוב ארזי הלבנון של הספרות העברית בימים ההם. אך הנה עלה על הבמה כח רוחני חדש, וכמה הוא מגוהץ בתוכו ובברו, כמה רבה חכמתו, כמה הוא מצודד נפשות בעשרו הרוחני! אכן זה יהיה כוכב מזהיר על פני רקיע הספרות העברית והוא מאנ“ש, ממשפחת חסידים, אדם שהיה נוסע אל הצדיקים שבדור ומיסב על שולחנם – וכל מן דין סמיכו לן. אשר גינצבורג שמו. ויכתב זאת לדור אחרון, כי כמעט אברהם אליהו הוא שגילה אותו והוציאו מסתר אהלו החוצה, אל הספרות העברית. מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך” נכתב ע”י התאמצותו של אברהם-אליהו ליוברסקי, ואח“כ עוררו אותו הוא עם יהושע אייזנשטדט ליסד את אגודת “בני משה”. ובמדה ששמו של אחד-העם הלך הלוך והתפרסם ומאמריו כבשו את הלבבות, באותה מדה הלכה והתגברה גם התקשרותו של אברהם-אליהו ליוברסקי אליו וקבלה צורה חסידותית לגמרי. הנה “רבי” חדש, מודרני, בתמונה כל-כך יפה ואצילית והכל כנהוג, כמו שצריך להיות. אצל ה”רבי" מסתדרים “לילי שבתות”. האטמוספירה בבית היא של שבת קודש בכל ההידורים. קדשו על היין כדת וכדין. נרות השבת דולקים בהרחבה. “הוא” מסב בראש השולחן, מסביב טובי הסופרים הצעירים שבאודיסה, לפעמים יש גם אורחים נכבדים מערי המדינה, נשמעים דברי תורה ודעת ושיחות של תלמידי-חכמים; ומה שה“רבי” בעצמו משמיע – כמה הוא שקול ומדוד ומדויק ועושה רושם! יש שהוא קורא מפרי עטו, מה“פרורים” המזהירים, שעודם בכתובים – ופני אברהם-אליהו זורחים מתענוג ומהרחבת הדעת. נשמתו החסידותית כאילו שבה למקורה ולמולדתה הרוחנית. ממש כמו “שם”, אלא שאין חוטפין שיריים, אבל אין זה מעכב…
ומן ה“רבי” עוברת ההתקשרות הנפשית, החבה, הלבביות לכל החבורה, לכל הסופרים הנכנסים לחוגו של אחד-העם. ואחד מהם כי יפרסם מאמר ב“המליץ” והמאמר עלה יפה וגם “הוא”, ר' אשר, הביע את שבחו, הרי אברהם-אליהו הוא ביום הופעת המאמר במצב של התרוממות הרוח, אולי לא פחות מבעל המאמר בעצמו: חג ברחוב אנ"ש!
מובן מאליו, כי כל מה ששייך ל“חבת-ציון”, לארץ-ישראל, לציונות, לשפת עבר לספרות העברית, לכל מה שקשור ביהדות, הרי זה נכנס מאליו לחוג עבודתו ודאגותיו התמידיות של אברהם-אליהו. אלה הם חייו וזה תכנם.
וכאשר קדמו את אה“ע ימים רעים, כשהוא ואביו ירדו מנכסיהם, הרי אברהם-אליהו הוא שנכנס בעובי הקורה לבקש מפלט לה”רבי" בצר לו; הוא עבד אז אצל הפירמה וויסוצקי, וכמובן, היה יותר מפקיד נושא משרה ידועה, כי כרע וידיד נאמן התהלך גם עם ראש הפירמה, הזקן רק"ז וויסוצקי, וגם עם חתניו, בני תורה והשכלה, ובהשפעתו הרבה של בעלי הפירמה העשירה השיג תרומה של ארבעת אלפים רובל לשם הוצאת ירחון עברי בעריכת אחד-העם. וכאשר התכונן “השלוח”, הרי אברהם אליהו, כמובן, המקדיש את עתותיו לרכוש חותמים לירחון. במסעיו התכופים במרחבי רוסיה להפיץ את התה של וויסוצקי, יש לו עוד מלאכות חשובה: להפיץ את “השלוח” – ועוד הפעם בהשתדלותו הנמרצה של אברהם-אליהו ניתנה לו משרה חשובה ומכובדת מאת הפירמה וויסוצקי, תחילה ברוסיה, ואחר-כך – בלונדון, ומשרה זו היא שסדרה בכבוד את חיי סופרנו הגדול ושחררה אותו מדאגת הפרנסה עד יום מותו.
בשנת 1905 עבר אברהם-אליהו ליוברסקי לאמריקה לעבוד שם בעסקי הפירמה של וויסוצקי. בתוך ניו-יורק רבתי, בתוך הים הסוער הזה של היהדות הרוסית המחודשת מעבר לאוקינוס, הרגיש אברהם-אליהו את עצמו כדג בתוך המים. ידו היתה, כמובן, בכל העבודות הלאומיות. הוא היה אחד ממיסדי “התורן”, ההסתדרות העברית והאגודה “קדם”. היה חבר בועד החברה “היאס” וכו' וכו'.
הוא נפטר בניו-יורק בשנת תרפ"א, בשנת הששים ואחת לחייו.
(“הארץ”, כ“ח טבת חרצ”ב)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.