¹

(שנת תרנ"ב)

יום ג' צו"ג [צום גדליה].

גבאי בית הכנסת שבו ושלחו לי פייסין למעמדות בביהכ"נ לי ולאשתי לכל ימות השנה כמו שהם עושׂים בכל שנה ושנה. חבל כי לא אוּכל להנות מחסדם זה, כי מצוַת הרופאים עלי חזקה לעקור רגלי מכל מקום של כנופיא משום רוחות מצויות ומפני דוחקא דצבּוּרא. ה' הטוב יכפּר בעד זה, כי הלא בתורתו כתוב: ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

יום ה' כ"ז תשרי.

בימי החגים לא הייתי בביהכ“נ משום דוחקא דצבּוּרא. היום הלכתי שמה לתפלה בעד הנס אשר קרה להקיר”ה ביום זה לפני שנתים ימים במסלת-הברזל. הבארון ג“ב² הסתכל בי וכפי הנראה לא הכירני, יען כי בימי חליי צמחה זקני ופני שוּנו מאד. בעמדי בפרוזדור ולובש את בגדי נגש אלי ד”ר קאנטאר (לפנים מו"ל “היום” ועתה רב בליבּוי, ובא הלום בעסקי קהלתו) ויושט לי את ידו וישאל לשלומי נגדה לכל הנאספים, כאִלו לא היה מעולם שום טינא בינינו… ומי אשר ידע את אשר עשׂה לי קאנטאר בצרוף… עוזרו בשנת תרמ“ז, אשר כתבו עלי מרורות במ”ע “היום”, הוא בודאי ישתומם על התמורה הזאת, כי מאז עד היום לא קרבנו ולא דבּרנו איש אל אחיו. ידעתי כי המחלה המסוּכנת אשר עברה עלי היא הפכה את לבו אלי כמקדם, וכן שמעתי מפי חתני קאפלאן כי בשעת קבורת באַנק — ואני אז בביה“ח בברלין — נגש אליו הצ”ב הצבוע ואמר לו כי אע"פ שהיו דברים ביני ובינו בכל זאת מצטער הוא מאד על המחלה אשר עברה על נפשי. זה דרכם כסל למו לאחינו בני ציון היקרים, כשאדם בריא ושלם והשעה משׂחקת לו הם מתקנאים בו, ימררו את רוחו וירדו עמו לחייו, ובשמעם כי מצאהו אסון, ואין עוד מקום לקנאה, הם באים לנוּד לו ולנחמו, ובפרט כשימוּת ועבר ובטל מן העולם, אז הם נזהרים מאד לקיים בו מצוַת הלוָית המת ולגמול לו חסד של אמת. רחמנים בני רחמנים, שקילו טובתכם ושדו אחיזרא!

יום ג' ט"ו חשון.

מ.מ. מארגאלין, המגיה הראשי בבית-המערכת אשר לנו³ שב ממאסקווא והביא לי ברכת שלום מאת מזא"ה.

יום ד'.

לבקשת ש. א. ווענגעראוו, המוציא לאור ספר שמות כל הסופרים אשר כתבו אם הרבה ואם מעט בשׂפת רוסיה, חבּרתי בקצרה תולדות המנוח משה ברלין לתתו בספרו. ווענגעראוו חתם את שמי על מאמרי, אף כי אנכי לא חפצתי בזה. באמת לא היה ברלין סופר בלשון רוסיא, והמאמרים המעטים והקצרים שבאו בשמו בדפוס (כמו “התלמוד מבוגולמינסק”) נכתבו על ידי אחרים; אבל ווענגעראוו אומר כי אין לו עסק בנסתרות כאלה והביא גם את ברלין בקהל סופרי רוסיא. — ווענגעראוו זה הוא בן לווענגעראוו אפאַניסי (חנן) פקיד-הבאַנק במינסק, שהיה לפנים מנהל מכס-היין בפאָניוועז, בהיותי יושב שם גם אני; ובנו זה שמעון, גמר למודיו פה באוניווערזיטעט ושרת עד כה בבית-הפקידוּת אשר על מסלת-הברזל ליבּוי-ראמען, וזה כמה שנים החל להוציא את ספרו הנזכר. עתה הוא משתתף בעריכת הענציקלאָפעדיע. לפני שנים שלוש המיר את דתו לפי שאהב אשה בת אֵל נכר והעמיד עמה ולָדות. והוא נכבּד ונשׂוּא פנים בין סופרי רוסיא, ובימים הבאים יצא לו שם גדול. אחותו נשׂאה ללודוויג סלאָנימסקי, בנו של חז"ס בעל “הצפירה”, אחד מראשי העוזרים בבית-מערכת החדשי “וועסטניק יעווראפּי”. לודוויג זה מצד למודיו הוא יוריסט והיה לפנים עוזר לאחי אברהם, אפס כי לא היתה לו לא נטיה ולא כשרון להיות שתדלן בין עורכי הדיינין, על כן שׂם אל הספרה פניו וממנה פריו נמצא. וגם הוא גם בני ביתו אינם עוד לנו… ובכן גם האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ה' על שארית עמך!

יום ה', י"ח חשון.

היום מלאו עשר שנים לחג היובל אשר חגגו לי חובבי שׂפת עֵבר בשנת תרמ“ב לפי מלאות כ”ה שנה להדפסת ספרי הראשון אדו"ם. לחשבון הנוצרים היה אז יום 31 אקטאבער, והיום 7 נאוועמבער — הבדל 8 ימים ביניהם, וכאז כן עתה יום החמישי בשבוע היה. כחמשים וששה איש מכל פנות העם ישבו אז מסוּבּין אל השולחן בבית חרנס, בעל האושפיזא הכשרה (הלא הם באים על החתום על מכתב התהלה אשר מסרו לי ביום ההוא) לתת לשם ולתהלה סופר עברי ומשורר חורז מימין לשׂמאל, — אף מנות יקרות הגישו לי, עט זהב וגביע-כסף (ובני ריגא מלאו אחריהם זר של דפני עשׂוי מכסף טהור ומגלת תודה כתובה על קלף) — דבר אשר לא היה לעולמים למיום קום מושך בשבט סופרים בישׂראל. וכי תתמה על החפץ, אתה הקורא את דברי אלו בדורות הבאים, עוד תשוב תתפלא יותר בשמעך כי בין האורחים אשר נקבצו ובאו ביום ההוא לכבּד את המשורר העברי היו אנשים רבים אשר לא ידעו קרוֹא עברית כהלכתה ולתרגם פסוק כצורתו, ואשר מעולם לא קראו דבר וחצי דבר מכל אשר כתב בעל-החג. אפס כי השעה היתה צריכה לכך להחיות רוח שפלים ולהחיות לב בני עמנו הנדכאים, בראותם כי דל כבודנו בגויים ושעות רעות מתרגשות לבוא עלינו ולנו אין שיור רק השׂפה הזאת ופליטת סופרינו, על כן אמרו החרדים לכבוד עמם: הבה נבחרה לנו איש ונשׂים אותו על נס להראות לעיני העמים כי גם לנו סופרים ומשוררים אשר חקר כבודם כבוד גם לנו; ויעל הגורל עלי. ויש אשר כוונו בכבוד הזה אשר חלקו לי להיטיב את הרעה והעוול הגדול אשר עשו לי מתי מספר מחרחרי ריב ממנהלי הקהלה ואשר בגלל זה לא נקראו אל המשתה אף כי זה דרכם להדחק וליכּנס בכל מקום של כנופיא. — כמה שנויים עברו במשך עשׂר השנים האלה על בני החבורה ההיא, אשר ישבו בנשף-חשק זה כשבת אחים יחד! חרנס ובית-מכּלתו (כלו' בית-האוכלין שלו: מַכּלתו מן “מַכּוֹלת” כמו מַרכּלתו מן מרכּוֹלת) נכחדו מעיר הבירה; הוא שוּלח בעד פשעו אל ארץ-נוֹד, אשתו מתה מעוצר רעה ויגון ובנו — נהפך אל הרודף. ומן האורחים הבאים אל הסעודה, כמה מהם עברו מן העולם (כמו הרצ"ה רבינאוויץ, הרב בלאך… זכרם לברכה), מי יעני (כמו ר"ד מאליס, אשר לא השׂיגה ידו אחרי שנתים ימים לשלם את נדבתו אשר נדב לצורך הדפסת הספרים) ומי יעשר (כמו ר"א אֶפרוֹן, אשר בא אז אלי במרכבה ויהי לי לשושבין לקחת אותי לבית-הסעודה, וגם חכּה לי על פתח בית-הסַפּר עד אשר עשׂיתי את זקני, ועתה עלה במעלות ונעשׂה בעל-הבירה ואני עושׂה עמו במלאכתו). כמה ממכבּדי בעת ההיא נהפכו לי לאויבים ולא השיבו ידם מנאץ את שמי ברבים (כמו הצ"ב ופראָזער וקאנטאר). אמנם כן: “Tempora mutantur et nos mutamur in illis”, לאמר: סובב, סובב הולך רוח הזמן ועל סביבותיו שב גם רוח בני אדם!

בו ביום.

היום קראתי ב“הצפירה” כי בן-יהודה בירושלים נתאלמן. אשתו היתה בתו של שנ“ה יאָנאָס במאסקוי. מרדכי בן הלל הכהן המודיע זאת מהלל אותה כאשה כשרה מאד, וביחוד יוקיר את דרכּה על כי למדה לילדיה לדבּר בלה”ק מקטנוּתם ושׂפת-עבר היתה המדוּבּרת בביתה.

יום ו', י"ט חשון.

ר"מ לעווין שלח לי היום את החלק השני מס' “תולדות מַרבּי השׂכּלה” אשר עד כה לא ראיתיו, קראתי בו אחת הנה ואחת הנה, ומצאתי דברים מתמיהים הרבה, ביחוד בדברים הידועים לי היטב, בהיותם נוגעים אל עצמי ואל בשׂרי, בין בשבתי בערי-השׂדה וכותב מכתבים אל הוַעד, ובין אחר כך כשנעשׂיתי למזכירו ולצופה הליכותיו.

חיי ר“ט⁴ הרצופים אל הספר כתובים כפי הנראה על ידי קאַנטאָר; בסגנון לשונו אכּירנו ובדברי החנופה והפרכוס לפאר שם ר”ט יותר מן הראוי. בעמוד XIII אומר הכותב: “התעכבנו מאד על הדברים האלה” — מבטא זר לקוּח מלשונות העמים; בלה"ק יאָמר: “הארכנו מעט בדברים האלה” וכדומה.

המכתבים הבאים בחלק הזה, שהוא רק כעין גב של חומר לגבי החלק הראשון, לוּקטו לאחד אחד, בלי ברוּר ומצוּי את הראוי לפרסם ממה שאינו ראוי. למשל, מודיע הוא שתבעתי בפה שׂכר מאמרי שנתקבל בדפוס בהמאסף שלהם (עמוד 187) או כמו שהמעתיק כבד-הפה כותב: “גמול בעד עמלי”, שהוא דבר שבצנעא, שאין לקהל הקוראים צורך לדעת אותו, ובפרט אחרי שלא שלמו לי את השׂכר ההוא. וממין זה הוא גם מה שהוא מפרסם על ש"י אבּראמאָוויץ ועל יהושע לעווינזאָהן, שבשעה שנתפשׂתי למלכות בשנת 1879 מהרו הם לבקש למַנותם על מקומי (עמ' 208), — דבר שאיננו נותן כבוד ל… אלה הממהרים לבקש טובה לנפשם מצרת חברם, בטרם ידעו איך יפול דבר. וזולת זה תמה אנכי, איכה מצאו שניהם את לבם לבקש להם עבודה זאת, והם לא ידעו לכתוב ולדבּר בלשון רוסיא.

האיש המעתיק את המכתבים, שרובם נכתבו מעיקרם בלשון אחרת, איננו סופר מהיר וכוחו בלה“ק איננו רב; העתקתו מראה כמלאכת אחד הצעירים המתחנכים בעבודת הספרות. ר”ט בעצמו מודה על זאת בהקדמתו לחלק א' ואומר: “איזה מקומות (?!) נכתבים בשׂפה בלתי צחה וברורה”, ומבאר כי הסבּה לזה היא “כי לא הצליחה בידו (צ"ל צלחה) למצוא בפה (צ"ל פה) איש היודע על בוריה שׂפת רוסיא ולהעתיק ממנה על טהרת לה”ק — ואולם לאחר זמן מצא איש כזה, אבל ההעתקה כבר נעשׂתה ומקצתה גם נדפסה ואי אפשר היה לתקן המעוּוָת. בעת הדפסת חלק ב' שלח ר“ט אלי על ידי גדליה דודו את הקונטרס השני אשר בו (עמוד 24) נדפסה העתקת מכתבי אל הוַעד ובקש מאתי להגיה את ההעתקה ולתקן את שגיאות המעתיק. אנכי תקנתי אפס מקצתה והסירותי השבּוּשים הגדולים ביותר, וכלה לא יכולתי לתקן והעירותי אוזן ר”ט על פחיתוּת ההעתקה בכלל ובקשתי מאתו להעיר כי המכתב כתוב מאתי בלשון רוסיא ונעתק ללה“ק על ידי אחר (את מכתבי אל ר“ט השיב לי ר”א הורוויץ, גיסו של ר"ט אשר מצאוֹ בין כתביו, הנהו נמצא בצרורות-כתבי), והוא עשׂה את בקשתי בזה שהציב ציוּנים בדמות כוכבים בראש כל מכתב שנכתב בעצם בלה”ק.

עוד הרבה יש להעיר על הספר הזה שאיננו אלא כעין פרגוד על פני האמת לבלי תראה בעצם תבניתה; אפס כי לא פה המקום לבקורת כזו ואחשׂוך אותה למקום אחר.

יום ו', כ"ו חשון, 15 נאוועמבר.

כל ימי השבוע הזה שכבתי על מטתי, כי הוכחתי במחלת האינפלוענציא. בצאתי בליל מוצ“ש העבר מבית חתני הרופא, אשר ביום ההוא (9 נאָוועמבר) היה יום הוּלדתי, ואֵחר אצלו עד ראש האשמורת התיכונה, אחזתני צנה ואֶתחָל. הרגשתי עקת החזה והגרון וכאב ראש כבד מאד ואומַר בלבי, אין זה כי התחדשה המחלה הנושנת ופשׂתה הסַפּחת ועלתה ודבקה בחלקי הגוף העליונים, אכן הרופא הרגיעני ואמר כי האינפלוענציא היא. היא המחלה החדשה המתהלכת עתה בארץ והרופאים לא ידעו מה היא ויקראו לה אינפלוענציא. כן אָרחות הרופאים בכל מחלה מַמארת המתחדשת בין הבריות, בטרם אשר יעמדו על תכוּנתה על פי סימניה ותוצאותיה במשך שנים הרבה. אזכור כי בשנת תר”ח בהיות החוֹלירע בווילנא פעם שניה (בראשונה היתה בשנת תקצ"א) חלה בה וגם מת בה יעקב יאָג (יכעס), והוא גר אז בבית הרחַיִם אשר לו במגרש פּאָפּלאווי, ושני גדולי הרופאים אַביכט וגראַז באים אליו יום יום לרפּאותו. הרופאים האלו שניהם היו פולנים, הראשון זקן בא בימים ונשׂוא פנים, מראשי המורים בבית חכמת הרפואה שהיה לפנים בווילנא, והיה מחזיק ברפואה בשיטות הישנות ומלעיב ברופאים הצעירים המשתדלים להמציא שיטות חדשות, והשני, גראַז, היה רופא צעיר לימים מתגדר בידיעותיו בהמצאות החדשות ובכללן גם בתחבּוּלה חדשה ברפואת החולירע, שהיה מתפאר כי עמד על יסוד המחלה ושרשה. ויהי היום ושני הרופאים הולכים לבקר את יאגיכעס כפעם בפעם וגראַז מםַפר באזני אַביכט את תוצאות מחקריו בסיבת המחלה ותכונתה ואת הרפואות החדשות אשר המציא כנגדה; ואביכט שומע ושותק. ויהי הם באים עד שער העיר, והנה פרה פסקה להם הדרך והיא הולכת הלוך וגעה; ויאמר אביכט לגראז: הידעת, חברי, את אשר נעשׂה? נקח גם את הפרה אתנו אל מטת החולה, כי כמונו כמוה יודעים מה היא מחלת החולירע ובמה תרפא. — מעֵין זה אומרים עתה הרופאים על דבר האינפלוענציא.

היום קמתי ממשכבי, אכן מצוַת הרופאים עלי חזקה לבל אצא החוצה עוד ימים אחדים.

במשך ימי חליי קבּלתי מכתב מקיעוו מווייסבערג וממז“ח. זה האחרון יבקש מאתי לשלוח לו מפרי-עטי ל”גן פרחים" הרביעי, והראשון ימליץ בעדו. שלחתי לו שני שירי אַל מאקמאת: “הכל תלוי במזל” ו“דבּוּר מפוצץ” ועוד שיר אחד אני כותב כעין שיר פטורין לאחד ממכרי אשר עלה לאמריקא.

לעת ערב בא אלי פתאום סירקין (יה"ס) ממינסק, וישב לפני כשעה זעירא. הוא מהר לצאת לראות את אמו ואחותו, כי רק היום בא, והבטיח לשוב ולסור אלי מחר או ביום הראשון.

מו“ש, כ”ז.

יה“ס בא תיכף אחר חצות וישב אתי עד פנות היום ויסַפּר לי את כל המוצאות אותו בפאריז, אשר נקרא שמה מאת הבארון רוטשילד החפץ למלא ידו להיות הוא סוכנו האחד לקנות קרקעות באה”ק ולמכרן לישׂראל. ספּר לי את כל התואנות והעקיפין אשר בקשו רבני ישׂראל וגדוליו בשמעם כי את יה“ס הפלה הנדיב כאיש אמונים לו, כי האנשים ההם הם רק רודפים אחר הכבוד ומתקנאים בירך חברם; וכל מה שהם עושׂים אינם עושׂים לשם שמים אלא כדי לקחת גדוּלה לעצמם. ככה בשמעם כי יה”ס הולך התעוררו הרב רש“מ והד”ר הילדסהיימר ללכת גם הם מעצמם, והם בלתי קרואים, וכמה כרכורים כרכרו עד אשר נקראו לבוא אל האספה בפאריז בישיבת חברת כי“ח. כמה נאמנו דבריהם ז”ל: “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”.

מדאָליצקי קבּלתי ספּוּרו “מבית ומחוץ”, וכתובים עליו החרוזים האלה:

קבּל מנחתי,

איש דגול מרבבה,

בה תראה דמעתי,

מרוב יגון ודאבה.

על שבר אוּמתך

לה שרת שירתך

אריד אהימה

וקנים אעורר

ואוסיף עוד דמעה —

על מחלתך, משורר!

דברי עצב שוברי לב ומחליאי נפש יסַפּר לנו המחבר. מעשׂי אכזריות אשר יעשׂון רק בגוֹב אריות, בהררי נמרים. אין ספק כי מבשׂרו חזה כל אלה ועליו עברה רעתם. קובע הוא להם מקום בבוּקארעסט ומניח לנו לדרוש סמוכין.

קורא הוא לפנינו בשם רומינים ומכון לאנשים משאר מינים. “צדקה עשׂה הקב”ה שפּזרן לבין האומות", וצדקה הוא עושׂה להם שהוא מעמיד עליהם שׂונאים ונוגשׂים בכמה ארצות בבת אחת, שאלמלא כן לא היה ביכלתנו לכנות באריות ולסַפּר מעשׂי אכזריותם לדור בשנוּי השם ובשנוּי מקום.

יום א', כ"ח חשון.

כליתי לקרוא ספרו של דאליצקי וכתבתי לו באגרת-פתוחה את הטורים הללו (בשנוי מעט מן הכתוב כאן):

שכני בחצרות אלהים, חברי בהיכל שירתנו הנחמדה,

קבּלתי ספרך בתודה וקראתיו במגנת-לב וברעדה.

אִלו עברה עליך אחת מני שבע מן הדברים שבּגוֹ,

והרי אתה בעיני כשדרך, כמישך או כעבד-נגוֹ,

כי בשמעי ספּוּריך סמר מפּחד בשׂרי,

ראיתי גם הדמעה אשר בכית על צוארי

בשמעך את קרני, כי תקפתני מחלתי;

ואהה כי עוד אוסיף דמעתי ארייוך,

באמור לך כי גם היום לא באה רפואתי,

כי עודני עומד בין חיים ומות בתוך.

יום ב' כ"ט חשון.

היום קמתי ולבשתי בגדי ונסעתי לבית-הרידאקציה אשר אני עושׂה שם במלאכתם אף-על-פי שהרופא העיד בי לבלי אצא עוד מפתח ביתי, יען כי יום המעוּנן הוא וערפל כסה פני העיר. בנסעי בעגלה נדמה לי באמת כאִלו רוכב אני על עב קל, כי באמת היה ענן לבושם וערפל חתולתם ולא יכול הרואה לראות כפסיעה גסה לפניו. מרגיש אני כי צאתי לחוץ לא הזיקה לי.

הפרופסור בראַנדט, אחד מעורכי הלקסיקון אשר לנו, מת מיתה חטופה, ביום השלישי העבר עוד בא לבית המערכת, ועוד ביום החמישי ראוהו ברחוב, ואתמול ביום הראשון עבר ובטל מן העולם. מה בין האדם בחיר היצורים ובין זבוב מות? אין ביניהם ולא כלום!

יום ד‘, 20 נאוועמבר, א’ כסלו.

היום קרואים אנחנו לאכול בצהרים לבית בתי הצעירה החוגגת היום את יום הולדתה. היא אמנם נולדה ביום כ“ב כסלו, ואם כך לפי חשבון הלוח העברי יהיה יום הוּלדתה בעוד שלשה שבועות, ואולם בעת שנשׂאה לאישה לפני עשׂר שנים חל כ”ב כסלו ביום 20 נאוועמבר ואישה הרופא המקפיד מאד, ככל בני דורנו הצעירים, ללכת בחוּקת הגויים, החליט וקבע את חגיגת יום הוּלדתה ביום 20 נאוועמבר. והנה אשה ברשות בעלה היא וגם אבותיה המולידים אותה בכלל, והוא בעל הבית ואשר יחפוץ יעשׂה, אף-על-פי שעל ידי זה אשתו מַקדמת להזקין בכדי שלשה שבועות קודם זמנה.

יום ה‘, ב’ כסלו.

היום אכל אצלי פת שחרית יה"ס ושהה אחר כך כשתי שעות. נדברנו על ענין ארץ ישׂראל שהוא נכנס בו בראשו ורוּבּו. אמרתי לו כי אם יקבּל הצעת הנדיב הידוע להיות המוציא והמביא בדבר הזה, אז אהיה אני בעוזריו ובתומכי נפשו בכל אשר אוּכל. לפי שעה החלטנו להוציא “מאַסף” אשר כסף פדיונו יבוא אל אוצר הישוב. אנכי קבּלתי עלי סדוּר המאמרים והגהתם, ולו יעצתי לבוא בתחילה בכתובים עם שאר ראשי חובבי ציון לשמוע מה בפיהם, אם לפי דעתם אחרית לדבר ושוה לעמול עליו. נראה מה יהיה חלומנו זה.

הראיתי ליה“ס את מכתב מזא”ה והוא ספּר לי פרטים אחדים על אודות האיש “אשר גינצבערג” הנזכר שם, כי איש משׂכּיל הוא, יודע הרבה לשונות אירופא ולה“ק על גביהם, והמעלה היותר גדולה וחשובה שבּו היא — כי בן עשירים הוא. וזה הדבר אשר ספּר לי יה”ס על אודותיו — דבר יקר, כולו אומר כבוד לו וראוי לכתבו זכרון בספר לדור יבוא: אביו היה חוכר נכסיו של איגנאטיעוו (שׂר הפנים לפנים) וכשהוציא איגנאטיעוו את החוקים הנודעים בשם “חוקי מאַי”, האוסרים על ישׂראל חכירת מקרקעי וכל מטלטלי דלא ניידי, אמר להתקשר עם חוכר נכסיו זה, שהביא לו הנאה מרובה ורוחו היתה נוחה הימנו, בשטר אמנה על חכירת הנכסים לזמן ארוך כדי שלא ישלטו בו חוקי מאי. ה' גינצבערג האב, בעצת בנו הנזכר, לא קבּל את ההנחה אשר אמר איגנאטיעוו לעשׂות לו כיוצא מן הכלל ולא חתם על שטר ההתקשרות. האין זה מעַין מעשׂה הרדי"א בשעת גירוש ספרד? ישׂמח האב בבן מבין והבן באב מקשיב כזה! אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!

לקחתי דברים עם יה“ס גם על אודות יעב”ץ המתחיל להרביץ תורה בקולוניות שבארץ ישׂראל. עוד בהיותי בברלין קראתי את חוברות “הארץ” אשר הוציא וייטיבו בעיני מאד. הסופר הזה שׂפתנו אתו כשׂפת הסופרים הגדולים, ומאד שׂמחתי לראות כי בקרב הכפרים והמושבות הנוסדות באה“ק ואכרים ויוגבים מבני ישׂראל נמצא איש כזה מרביץ חכמת ישׂראל ומרחיב שׂפתנו לבלי תשכח מפיהם ומפי זרעם. ויהי הסופר יעב”ץ בעיני כשמואל הרמתי בזמנו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים. אפס כי שיטתו בסדר הלמוד ובחנוך הילדים אשר הוא שׂם לפני המורים והמלמדים שם לא ישרה בעיני, כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרוש להם ספרי הקודש על דרך הדרוּש, ולדעתי דבר זה בגרסא דינקותא מזיק מאד, כי נוח הוא לעקם את השׂכל הישר אצל התינוקות שמוחם רופף. מנויה וגמורה בסוד חכמי אמת, כי אחת מראשי הסבּות להתגבּרות ההזיה והאמונות התפלות בקרב בני ישׂראל ומזה לעניוּתם ולשפלוּת מצבם — היא התפשטות חלומות האגדה והקבּלה בתוכם. כמעט כל חיי האומה, השקפותיה על תבל ומלואה, כל מעשׂיה ומנהגיה, בקשותיה ומנהגיה בבית האלהים, הכל כאשר לכּל מיוסד על משלי האגדה והדרש ועל רמזי הקבלה ונטוּע בנפשם בכוח הדמיון וההזיה, ולא בשקוּל הדעה וההוָיה. ראשית חטאת היא לנו כי בילדותנו, בשעה שדעתו של האדם עוד לא נתבשלה להבחין בין אמת למדומה, יערבבו בו את הפשט עם הדרוּש ויתלו לילדים הרכים קלא-אילן לשם תכלת, ולכן כאשר נגדל ונבוא באנשים הננו כפראים בתוך היושב, עינינו עצומות מלראות דברים כהויתם ומקבּלים אנחנו את דברי מגידינו ומקוּבלינו כמשמעם וחושבים את משליהם ורמזיהם לדברים ממשיים ולמעשׂים מן המציאות. לתקון המעוּוָת הזה מן הראוי לעשׂות בזה“ז [בזמן הזה] עם האגדה כמו שעשׂו רבני צרפת בימי הרשב”א עם הפילוסופיה, היינו: לאסור את האגדה והדרוּש על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שקוּל הדעת, לערך עד י“ח שנה, כדי שידעו להבחין בין מדומה לאמת ובין מה שנאמר בדרך משל לדבר הקיים ונמצא במוּחש. על כן מוצא אני שיטת יעב”ץ מצד זה למקולקלת ומַפסדת. בתחילה היה עם לבבי לכתוב אליו להשתתף במלאכתו בחוברותיו אשר הוא מוציא במחלקות הטובות והישרות בעיני ולהתנגד לו במקצוע זה שאמרתי; אכן אחרי כן שבתי וראיתי גם משאר מקומות בספריו כי האיש הזה קאָנסערוואַטור גמוּר הוא, והעינים אצלו לאחור ולא לפנים. אז שבתי מדעתי ואמרתי בלבי: לא ידון רוחי באדם הזה עד אשמע על אודותיו דעת אחרים היודעים אותו אם בעל-נמוס הוא ותלמיד-חכם אמתּי המסוגל לשמוע גם דעות המתנגדות לדעתו. היום הצעתי כל הדברים האלו לפני יה"ס… שבתי בהחלט מדעתי לבוא עם האיש הזה בדברים, וחשׂכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפנַי מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו. ואולי אעשׂה זאת בהמאסף אשר אנחנו אומרים להוציא אם יקום ויהיה הדבר.

בו ביום.

לעת ערב קבּלתי מכתב מישׂשכר בער הלוי הורוויץ — הוא האיש המטפּס ועולה על ידיו ועל רגליו בהר שׂפת קדשנו וחפץ להיות בעל כרחו משורר בישׂראל — בו יודיעני כי ערך מכתב ארוך נגדי על מכתבי עם התקונים שנדפס ב“גן-פרחים” השלישי ושם ידבּר עמי תוכחות על סימני גסוּת הרוח הנראים לו במכתבי ההוא. עניתי כי המכתב ההוא נכתב ונשלח לא לשם פרסום, כי אם לאיש פרטי, והאיש ההוא מסר אותו לדפוס שלא מדעתי, ואם יש בו עווֹן, הקולר תלוי באיש ההוא אשר שלח ידו בפקדון.

יום א‘, ה’ כסלו.

שלחתי מכתב לקיוב ובו שיר “תשליך” ומאמר “ישן נושן”, כולל תשובותי על השׂגות קאפלאן (ז"ל) על ספרי “משלי יהודה” משנת תר“ך. בסוף המכתב הוספתי שיר קטן “שנוּי השם” (מעניני דיומא), גם הודעתי למז”ח כי י“ב הורוויץ עתיד לבוא בתוכחות עמי ע”ד מכתבי הנדפס ב“גן פרחים” ג'.

יום ג‘, ז’ כסלו.

היה אצלי יה“ס ונפרד מעלי, כי ביום מחר השלישי הוא יוצא לשוב לביתו. רשמתי לפניו ראשי התנאים על דבר המאסף, שאנחנו אומרים להוציא לטובת יא”י [ישוב ארץ ישׂראל]. מסרתי לו אחוּז אחד מספרי “כל שירי” להובילו שי לר' מיכאל ערלאנגער בפאריז כקרבן תודה בעד טרחו ועמלו לטובת אחינו.

שלשום ביום א' ערכתי מכתב להבאראן ג“ב, בו העירותיו על העזובה הרבה בקרב קהלתנו, שחבריה הולכין ומתמעטין ואין משתדל להרבות צבאם; העוסקים בצרכי הצבּוּר עושׂים מלאכתם בשפלוּת ידים, בביה”כ בנו חרבות למו וקירותיה הגבוהים והשוממים קורעים לב שמים וצועקים עלינו אל האלהים ובחברת גחש"א [גמילות חסד של אמת] בעלי האגרופין פושטין את עוֹר העם; הכל כמנהג הישן בשאר קהלות ישׂראל. ביחוד העירותיו על רוע מזלם של הצעירים מבני עמנו אשר גמרו למודם בבתי המדעים ומפני רוע גזר הדין המתוח עלינו בעת רעה ועצבון זאת אינם יכולים לפרנס עצמם מפּרי תבונתם אשר רכשו להם ומפני הדחק רב ביניהם העוזבים את עמם, ויעצתיו להושיב וַעד אנשים מפקחים אשר אליהם יוכלו הצעירים לפנות בצר להם והם יעזרום למצוא חַית ידם בהמליצם טוב בעדם לפני בעלי העסקים המבקשים להם פועלים עוסקים במלאכתם, ויבואו לעשׂות איש במקצוע שלו.

ידעתי כי שׂחתי את דבר על אוזן לא שומעת, כי ה' ג"ב מהתענג וממורך לב, פן יאמרו חטאת “הקהל” דבקה בו, לא ישמע לי ולא יעשׂה דבר לטובת צאן אובדות ההן, ואכן עשׂיתי את שלי והוא — אם ישמע ואם יחדל.

יום ד‘, ח’ כסלו.

זה שני ימים לא הייתי בבית המערכת לעשׂות מלאכה, כי מחלתי החדשה, השאת בבית-השחי למעלה מן הארכובה הימנית פשׂתה ונתפשטה והכאב גדל מאד, עד כי לא אוּכל לעמוד על רגלי הכן. נראו כי צדקו דברי הרופאים האומרים כי המחלה היא מחלת הסרטן, אם כי הקרבן אשר הקרבתי על מזבחו של בערגמאן⁵ היה מנחת-שוא.

יום ה‘, ט’ כסלו.

בא אלי מכתב מעיר וויניצא אשר בפאדאליען מאיש הנקרא בן-ציון מאירואוויץ האומר כי בן י“ט שנה הוא ומלאכתו מלאכת שו”ב. במכתב גליונות אחדים מלאים שירים כתובים דק אל דק באותיות זעירות צפופות וטרופות, והוא מבקש רחמים להגיד לו אם יש לו כשרון ודעת להיות משורר. קראתי שתים שלש דלתות וראיתי תיכף כי שיריו הם ממין השירה של עובּרין שבּמעי אמם; מלים וחרוזים ורוח אין. אפס כי מאשר ממכתבו נראה כי שׂפתנו אתו ואם יעשׂה בה יצליח, לכן יעצתיו להגות בספרי הסופרים והמשוררים הטובים (אשר רשמתי לפניו) ואמרתי כי יש תקוה לאחריתו.

יום א', י"ב כסלו.

קבּלתי מכתב מוו“ב וממז”ח. רואה אני כי האנשים האלה בני עמא פזיזא דמקדמין פומיהון לאודניהון; עונים הם בטרם ישמעו ויבינו את אשר ידבּרו אליהם. על שאלותי לא מצאתי במכתבם מַענה, כי אם הרבו דברים בענינים שאינני נזקק להם כלל. על הודעתי למז“ח כי י”ב הורוויץ עתיד לתבוע אותי לדין, מז"ח מבקש מאתי להיות פשרן בינו ובין הורוויץ זה, המתעבר בו מסבּה אשר לא ידעתי ולא יכולתי להבינה מתוך מכתבו. וכי בעל דין נעשׂה דיין?

נבהלתי לקרוא היום בה“וואָסחאָד”, כי יונה גרשטיין שחל“ח [שבק חיים לכל חי]. כתבתי מכתב לפרידלאנדער ושפכתי שׂיחי לפניו על מות מכירי מנוער זה, רעי וגבר עמיתי, מי שהיה אתי פעמים רבות בעבודת הספרוּת וצרכי הרבים. גרשטיין ידע דקדוק לה”ק על בוריו וטעם השׂפה עמד בו בעצם תוּמו, אפס כי היה עצל במלאכת הסופרים ולא אהב לכתוב הרבה. בהדפיסי את ספרי “משלי יהודה” היה הוא מגיה את הגליונות ומלבד אשר הסיר את שבּוּשי הדפוס, תקן גם כמה שגיאות בלשון אשר שגיתי אני בעצמי. בשנת תרל“ד העתקנו יחד חח”ת [חמשה חומשי תורה] — היא ההעתקה הנדפסת בהוצאת החברה להרבּות ההשׂכּלה. בהיות גרשטיין בשנה ההיא בפ“ב התאכסן אצלי בביתי, ובהיותי אני אחרי כן בווילנא סרתי לביתו. אמת כי בשנת תרל”ט כאשר פסקה עבודתי בצרכי הצבּוּר נתּקו הקשרים אשר חבּרוּ אותנו ונתרחקנו איש מעל אחיו, בכל זאת לא חדלתי מלכבּדו על טרחו ועמלו לטובת בני עמנו יושבי עיר מולדתי. את כל זאת הגדתי במכתבי אל פרידלאנדער, אשר גם היה מיוּדעו מנוער (כמדומה לי גם חברו בבי"מ הרבנים) וגרשטיין היה מבאי ביתו ומידידיו הנאמנים עד יומו האחרון. גרשטיין היה זקן ממני ארבע שנים.

כתבי לוו"ב בקיוב מענין הכתוב למעלה.

יום ב'.

מסרתי למ. ד. גינצבורג, ההולך בשבוע זה למינסק, אחוז אחד מספרי “כל שירי” מהדורא טובה בכריכה יפה לתתו ליה“ס אשר הבטיח לי לקחתו אתו לפאריז ולמסרו להבאראן רוטשילד כמנחת תודה על כל תגמוליו לבני עמנו. להבאראן כתבתי מכתב קטן (בכתב רש"י) ושׂמתיו בראש הספר. — במכתבי ליה”ס בקשתי מאתו בהיותו בפאריז לבוא אל הר“ר שניאור זק”ש לפקדהו בשמי בשלום ולשאול אותו באיזו שנה ובאיזה גליון ממ"ע “המגיד” נדפס מכתבי הגלוי אליו על דבר שירי בן גבירול.

בן-אחותי רפאל כ"ץ שגמר למודי הרפואה בחארקוב כותב כי יבוא אלינו בעוד שני שבועות.

יום ג', י"ד כסלו.

שלחתי מכתב ללנדוי להדפיסו ב“וואָסחאָד” להכחיש מה שנאמר בו בגליון הקודם כי חח"ת העתיק גרשטיין עם לעוואַנדא, והודעתי כי אני הייתי שותף לגרשטיין במעשׂה ההעתקה.

נקראתי למחר לסעודת גחש“א בחדר הקהל אשר אצל ביהכ”נ. עד כה היו קובעים הסעודה בבית הגבאי… ובשביל כך נמנעו רבים לבוא אל הסעודה, כי אמרו מה לנו בבית איש אשר איננו ממכירינו. עתה כפי הנראה השׂכּילו זאת, כי סעודת הצבּוּר צריכה שתהיה קבועה בבית הצבּוּר. לוּ הייתי בריא בוַדאי הייתי הולך שמה כדי לדבּר באזני ראשי החברה דברי כבוּשין על דבר העושק והמרוצה הנעשׂה בחברתם בהעלותם את מחיר הקברים למעלה ראש; אכן חולה אני, ומצטער פטור מן הסעודה…

יום ו', י"ח כסלו, 6 דעצעמבר.

היום בא אלי הרר“א קויפמאן. ראיתי כי פניו נפלו והוא סר וזעף ואשאל פשר הדבר, ויאמר כי בשבוע העבר היה חולה שלשה ימים. הוא ספר לי כי המיניסטר דורנאָבאָ הניא הצעת אוּאַייט מלאך הירש לפטור את בני ישׂראל היוצאים (לבלי שוב עוד) מעבודת הצבא. “חפצים אתם — אמר המיניסטר אליו — לקחת לכם את הבחורים אשר יצלחו למלאכה ולעזוב לנו את הנמושות, סבי דאזלי אתיגרא; קחו לכם אתם את הזקנים והניחו לנו את הצעירים אשר עוד כוח בהם לצאת לצבא לעבוד עבודת המלכוּת”. — והלא הבטח הבטחת לי כי תסכים הממשלה לזאת! — השיב אוּאַייט. — “ומה אם הבטחתי? ענה השׂר: אתמול הבטחתי והיום היתה אתי רוח אחרת. ולו גם היה הדבר נגמר ונקבע לחוק, לאחר זמן היינו מפירים את החוק, לוּ ראינו כי הוא גורם היזק להממלכה”. — הרא”ק הבטיח לי כי הדברים האלה הם קוֹשט אִמרי אמת ודברים כהוָיתם. אוי לה להודאה גלויה כזאת שאין בה בושה וכלימה מפי שׂר וגדול אשר על פיהו יִשק כל עם הארץ. מודה הוא בפה מלא ולא בוֹש כי אין עיניהם ולבם בלתי אם אל הבצע. עוֹל מלכות הם נותנים עלינו, משפט וצדקה לשבת בארץ ולאכול יגיע כפינו אינם נותנים לנו; ועוד המה אומרים לנו כי מנצלים אנחנו את עם הארץ.

שכחתי לרשום במקומו כי יה“ס בהיותו פה הגיד לי גם הוא על דבר עצה אחת אשר הציע אוּאייט לפני הממשלה ולא נתקבלה. הוא בקש לתת להבאראן הירש רשות ליסד על הוצאותיו בארץ רוסיא קולוניות לחנך בהן ילדי ישׂראל וללמדם מקטנוּתם עבודת האדמה, ולא נענתה לו הממשלה. יה”ס שׂם לפני אוּאייט למסור את דבר יסוּד הקולוניות לידי היהודים בעצמם והירש יתמוך בידם בכספו. אואייט הבטיח לשׂוּם הצעת יה"ס באזני הבאראן ולהמליץ טוב בעדה. והנה אחרי אשר אין הממשלה פוטרת את היוצאים מידי חובת העבודה בצבא אין עוד חפץ ותועלת ביסוּד קולוניות כאלה, כי לחניכי הקולוניות לא יתנו לצאת מן הארץ ואם יצאו בהחבא הלא ימנו אותם במספר הבורחים מעבודת הצבא ואחרים מבעלי הזכויות יצאו תחתם וקרוביהם ישלמו כסף ענושים.

הוא אשר המקונן עמד וצווח: השׂיגוּה בין המצרים! גדר מזה וגדר מזה ואין פתח תקוה לצאת מעמק עכור זה.

מהרתי והודעתי את החדשה הזאת ליה"ס, למען דעת.

לכ"ץ כתבתי לנסוע לוואַראנעז, כי שם מקור נפתח לפרנסתו.

יום א', י"ט כסלו.

היום נדפס בה“וואסחאד” מכתבי אל המו"ל.

יום ב'.

קבּלתי מכתב מפרידלאנדער ומאת המו"ס פונק. הוא דורש את ספרי על ניר פשוט, ואני כבר הודעתי לו כי אינם עוד. מחיר הטובים קבעתי 2,60 בלי כריכה והמשלוח על חשבוני.

יום ג', כ"א כסלו.

יום הוּלדתי היום, בו ימלאו לי ששים ואחת שנה. לעת ערב באו אלי ילדי כוּלם ורבים ממכירי. בתי הבכירה הביאה אתה את ילדיה, בנה ובתה; ועל זאת גדלה שׂמחתי כי זאת הפעם הראשונה אשר הילדים הרכים האלה באים אלי בערב. בראותי ילדי אלה וילדיהם המגודלים בדרך השׂכל ובהתבונני אל מעמדם ואל כל אודותם משׂמחי לב אודה ה' בכל לבי על כי זכּני לכך לעת זקנתי לראות בטוב יוצאי חלצי ולשׂמוח בהצלחתם. גם בכל המוצאות אותי בימי חיי הפלה אלי חסדו עמו ולא כגמול עלי השיב. נפשי יודעת מאד כי כמה פעמים חטאתי וישר העויתי, אם מנטיה רעה או מפני הדחק, ויצאתי נקי ולא נתפשׂתי בעווני והגעתי לימי זקנה בשם טוב ואקוה בשם כזה גם להפּטר מן העולם, למען לא יבושו בני בי ולא יִכּלמו מעווֹנותי.

כלום אב מעיד על בניו ואני לא אמנע מלחַווֹת דעתי על יוצאי חלָצי, כי לא לאדם דברי כי אם לאלהים והוא בוחן לבבות ויודע אם באמת ובתמים אני חורץ משפטי……….. ………. ………… ………….

בו ביום.

כה“ע מודיעים כי מת הד”ר פינסקער באודיסא. אדם גדול נפל בישׂראל, אשר עוד גדול ערכּו בצוֹק העתים האלה, בימים שאין אנשים עמדים על עמם. הוא היה ראש המעירים והמעוררים את עמנו להושיע ידם להם. והוא ישב ראש בחברת חובבי ציון; ועתה מי יבוא תמורתו, ומי יודע איזה בן אדם בלתי הגון יקפוץ בראש למלא מקומו? לדעתי ראוי היה ר' מנשה מרגלית לבוא תחתיו.

יום ד', כ"ב כסלו.

באחד ממכתבי הודעתי בדרך אגב ל… כי “כפי הנראה מלאכתי אצל ר”א אֶפרון תכלה לראשית השנה הבאה ואז אהיה נכון לביתי לעסוק הרבה בדברי תורה“, ולא ידעתי כי השׂיחה התמה הזאת… תהיה לו למכשול עווֹן לעשׂות דבר אשר לא יעשׂה. הוא החליט(?) ממני ידיעה זאת וכתב לאֶפרוֹן מכתב בו יבקשהו להביא את בנו תחתי לעשׂות עמו במלאכתו. היום בשובי ממלאכתי הביתה מצאתי את בנו יושב בביתי והוא הודיע לי את מעשׂה אביו וגם נוֹעץ בי איך ומתי לבוא לפני אפרון למַלאות דברי אביו גם הוא. השתוממתי על דבריו ואמרתי לו כי אביו טעה בדברי, כי מעולם לא נפטרתי מפקודתי זאת ומקומי לא נשאר פנוי, אפס כי המלאכה אשר היתה בתּחלה תחת ידי מרוּבּה הלכה ונתמעטה, לפי שלרגלי הסדרים החדשים שנקבעו בבית המערכת אחרי מות אנדרעעווסקי נתפרדה העבודה ההיא ובאה בידי אנשים שונים הנמצאים ועומדים בבית המערכת; ואני בראותי כי מלאכתי מתמעטת דמיתי כי עד אחרית השנה תכלה מאליה כלה ולא יהיה לי עוד שום ענין לענות בו. זהו הוא באוּר דברי במכתבי אל אביו, אבל מעולם לא נפטרתי ולא אפּטר ממלאכה המפרנסת אותי, יען יודע אני את הכלל הגדול: “פּשוֹט נבלתא וכו'”, וגם אפרון לא ירחיקני כל זמן שתהיה לי עבודה כל שהיא אצלו, יען כי רוחו נוחה במלאכתי ואין לו שום סיבּה להביא אחר תחתי; ואם כן ממ”נ [ממה נפשך] אין מקום להשתדלות… כי או שלא תהיה מלאכה ואין צורך בפועל כלל, או שתהיה מעט או הרבה ואז הפועל הקודם נכון להשאר על משמרתו. — … הצעיר הסכים לי ומדבריו שמעתי כי מבין הוא כי אביו עשׂה מעשׂה שלא כהוגן להפוך בחררה עם האיש היושב בטח אתו והתנצל לפנַי בעד אביו ובקש שלא ירע הדבר בעיני. והנה לא אכחד כי רע עלי המעשׂה, אף-על-פי שאקוה כי תקלה לא תצא לי מזה, אפס כי צר לי כי אדם כשר וישר לב כ… נתפּשׂ בעוון קפּוּח פרנסת חברו. הה"ד [הדא הוא דכתיב]: אל תאמינו ברֵע!…

יום ה', כ"ג בבוקר.

ברגע הזה קבּלתי מכתב מ… ובו אין שום רמז רמיזא על מכתבו לאפרון; ומזה נראה כי חפץ הוא להסתיר הדבר ממני. ובזה עוד יגדל עווֹנו נגדי. מהרתי וכתבתי אליו תיכף לברר ולצרף הדבר, לבלי תהי טינא בלבנו איש אל אחיו.

בו ביום, בערב.

מכתב מווייסברג. השירים והמאמרים אשר שלחתי לשׂימם ב“גן פרחים” מונחים תחת ידו, יען כי הדבר עודנו מוטל בספק אם ידפיס מז"ח את הגן הרביעי, אם לא. כפי הנראה אין כסף לאדון הזה.

יום ו', ערב חנוכה בבוקר.

מכתב לווייסברג, תוכו רצוף שיר “ארץ חדשה” ובית חדש אל השיר “הכל תלוי במזל”, באוּר השם “שׂר הנרגל בבית המשתאות” אשר וו"ב טעה וקרא “שיר הנרגל”.

בו ביום, בערב.

מכתב מאת ר“א הורוויץ מאַרקאַשאֶן בנגב צרפת. — באו אורחים ונשתעשע יחד, והם אחי אברהם, כ”ץ, פעריל, בתי הצעירה ואישה הרופא, ר“מ זקש ואשתו ועמם באה נערה אחת מבנות יהודי אשכנז ושם משפחתה שערשעווסקי; אביה הוא אחד מגבאי הצדקה באיידקוּהנען ומפקח על עניני הגולים מארצנו דרך העיר ההיא. ר”מ זקש הנזכר הוא בנו של אברהם אחי ר' שניאור זקש, והוא עורך דין וסניגור יושב פה בעיר המלוכה. — למחר קרוּא אנכי לבית ר' אהרן קויפמאן לנשף חשק. בלבי היה לבלתי לכת בדרך רחוקה כזו, ומה גם כי שם יאחרו לשבת ודבר זה מזיק לבריאותי; וכן כתבתי אליהם כי ספק בידי אם אבוא או אחדל. ואולם עתה עלי להראות לרא“ק את מכתבו של ר”א הורוויץ, כי שם ידבּר גם על אודותיו, ואם כן אין טוב לי כי אם הלוך אלך שמה לשעה זעירא.

מו"ש.

ב“הצפירה” (נומ' 275) נדפס היום הפך מן הדברים אשר הגיד לי קויפמאן, והוא כי הצעת אוּאַייט נתקבלה בכל פרטיה ובכללם גם בנתינת רשות לשלוח מן הארץ גם לצעירי היהודים החייבים עוד לעבוד בצבא. הדבר צריך בירור. — לבית רא"ק לא אלך, כי אשתי חלתה.

יום א'.

מכתב מרפאל כ“ץ ותשובה אליו תיכף ומיד, — לר”א קויפמאן עם מכתב הורוויץ והידיעה מן “הצפירה”.

המלה “מתרפקת” (שה"ש ח‘, ה’) אין לה רעיה בכה“ק. מן המפרשים על פי אומדנא בלבד זה בכה וזה בכה. רש”י והראב“ע מבארים אותה מל' ערבי בהוראת חבוֹר ודבוֹק, ועמם יסכימו גזניוּס ופירסט, וזה האחרון מושך אבירים בכוחו כדרכו, ומחבר הפ' רפק עם דבק, אבק, חבק. התרגום אומר “מתפנקין”. ספוֹרנוֹ קרא כפי הנראה מתדפקת בד' ולפי זה הוא מבאר: מכה את עצמה. הבאוּר אומר גם כן מתחבּרת ומשענת (צ"ל נשענת) על דודה, בלי נתינת טעם. ולכולם (זולת הר"ע ספורנו) קשה, והלא המשורר הוא בעצמו הדוד, ואיך הוא רואה אותה עולה מן המדבר נשענת על דודה? על כן עלה בלבי אולי יש לפועל זה, הבודד בכה”ק, קרבת בשׂר עם הפועל הארמי פרקד ושה“ת פרקדן בהפּוּך האותיות, ויהיה פירושו ממש בהיפך שהיא עולה מן המדבר לבדה ומתרחקת והופכת את פניה מאת דודה ומראה לו את ערפּה, לפי שיש בלבה איזה טינא עליו, כדרך הרעיות שהן רגזניות וקפדניות. וכעֵין אסמכתא לדבר אני מוצא בב”ר [בבראשית רבּא] פ' מ“ה: כדי שהיו מתרפקות על בעליהן, שבנוסחאות אחרות גורסין מתפרקדות (עי' ערוּך), וצ”ע [וצריך עיון]. (אחרי העיון חוזר אני מזאת ההשערה, ומוצא אותה רחוקה וזרה. בפועל “התרפק” מוצאים אנחנו האותיות השרשיות של השם מַרפק, שהוא הזרוע, אצילי היד; ואם כן התרפק הוראתו השעֵן על הזרוע).

יום ג', כ"ח כסלו.

קבּלתי מכתב מ… הוא מתנצל על אשר כתב לאפרוֹן ואת פי לא שאל. — ב“הצפירה” נומר 276, מודיעים מירושלים כי המורים במושבות החדשות נאספו לפקח על סדר הלמוד בבתי הספר. יש את לבי לכתוב להם ולהזהירם משיטתו של יעב"ץ.

יום ד', כ"ט כסלו.

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, לרבות — פרעושין ויתּושין. מה“ע “נאווּ וורעמיא” שהוא מנקר כיתוש במוחם של קוראיו בחרופיו את מערכות ישׂראל, מספיד היום את הד”ר ל. פינסקר ומזכיר תולדותיו שהם מעשׂיו הטובים, את פעולותיו בחכמת הרפואה ואת חסדיו הטובים אשר גמל ליושבי אדעססא העניים והחולים. מאליו מובן שהנבל הזה נזהר בנפשו מלהזכיר גם ברמיזה קלה כי פינסקער יהודי הוא, וגם מעשׂיו בקרב אחיו ופעולתו בדבר יא"י אין להם זכרון.

כתבתי שני מכתבים גלויים: לסירקין ולא"י שפירא.

יום ה, ר"ח טבת.

הייתי היום בבית המערכת ושהיתי שם שתים שלש שעות ולא עשיתי דבר, כי אין מלאכה מוצאת לי. כפי הנראה אהיה מוכרח לעזוב לגמרי את אפרון ואת מלאכתי אצלו, כי רואה אנכי את פניו כי זה הוא חפצו. זמן פנוי הרבה לי עתה, ולצאת ולבוא לא תתנני מחלתי; ולמַלאות שעותי הפנויות נתתי אל לבי לעסוק בדברי תורה, כלו' לחזור על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים, לא כדי ללמוד מתוכם דברי הלכה ודין שאין אני נזקק להם, כי אם לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב ידים זה. משׂכּילינו הקיצונים המבזים את התלמוד ואומרים לא-הוא ואין לנו כל חפץ בו, טועים מאד. חומר רב ויקר עֵרך נמצא בו לתולדות עמנו ולהרחבת שׂפתנו, וכל אשר לא עסק בתלמוד ובשאר ספרוּת הרבנוּת לא יוכל להיות סופר מושלם וחכם אמתּי בישׂראל.

יום ו'.

אמש עשׂה עמי כל הערב פיינבערג והודיע לי פרטי כל השתדלות אואייט לפני שׂרי הממשלה ונסיעותיו אשר נסע עמו במושבות בני ישׂראל, וגם דבר בוא אל ארץ רוסיא מלאכי הממשלה מוואַשינגטאָן אשר שלחַתם לתוּר ולדרוש אם באמת מוכרחים הם בני ישׂראל העניים להמלט משם מפני היד השלוחה והזרוע הנטויה עליהם, אשר אז פתוֹח תפתח את ארצה להם והענק תעניק להם מקופת הצדקה אשר לה עד אשר יעמדו על רגליהם וחיו, או אם בורחים הם מהתענג ומרוך, יען כי נרפּים הם ואינם חפצים לעבוד, ואז תסגור את שעריה לפניהם ולא תתנם לבוא ולהרבות בקרבה עניים מרודים האוכלים ואינם עושׂים. בדבר השתדלות אואייט אמר לי פ“ב [פיינבערג] כי כל חפצו נעשׂה וכל אשר בקש נתּן לו. גם שׂר הפנים גם שׂר המלחמה, גם שׂר האוצרות וגם ראש המפקחים על האמונות והדעות פּאָבּעדאנאסצאָוו הסכימו לתת לבני ישׂראל רשות לצאת ביד רמה אל אשר יוליכם הבאראן הירש. ועדים קבועים יהיו יושבים בעיר המלוכה ובשאר ערי המרכז אשר בני ישׂראל יושבים שם צפופים לפקח על היוצאים ולסדר את יציאתם. בין היוצאים יהיו גם הצעירים, ויציאתם תפקיע אותם מידי חובת העבודה בצבא, ולא יבואו אחרים תחתם ולא ישלמו קרוביהם בעדם כסף ענושים; אפס כי על אנשי הוַעד להודיע בתחלת חודש מארץ למרימי אנשי הצבא אשר בכל עיר ועיר את שמות בני ישׂראל הצעירים העתידים לעלות בשנה ההיא מן הארץ. תחת יד ה' פ”ב נמצאו העתקות תשובות שׂרי המלחמה והאוצרות על שאלת שׂר הפנים. — ובקרב הימים יציע שׂר הפנים את הדבר הזה בסוד כל שׂרי המלוכה הנותרים, אשר אין ספק עוד כי תצא הסכמתם, ומשם תעלה ותבוא ההצעה לפני הקיר"ה ותהי לחוק לישׂראל בארצנו. (ובזה דברי הרא“ק אשר הודיע לי ביום ח”י כסלו בטלים ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין). — עם מלאכי אמריקה הלכו מזה בתור מורה דרך העורך דין פאול לעווענזאהן ועוזר-עורכי הדין סליאָזבערג. ה' פיינבערג אומר כי מלאכי אמריקא ראו את עוני עמנו בשבט עברתו כי מורא הוא ופעל עליהם פעולה עזה ונמרצה; והמה עוסקים כעת לסַדר את כל אשר ראו ולכתוב בספר ובקרוב ישׂימו את תוצאות נסיעתם זאת לפני הקונגרס בוואשינגטאן, והם אומרים כי בבוא דברם לידי פרסום תצלנה אזני כל הארץ לכל המוראים הגדולים אשר יודיעו ויסַפּרו כעַדי ראיה.

אתמול בא אלי מכתב בלה"ק מנערה בתולה אחת מצאַריצין אשר במחוז סאראטאָוו… — היא מודיעה לי מעט מתולדותיה, כי אחרי גמרה למודיה בגמנזיום זה כשנתים נתנה את לבה ללמוד שׂפת עבר, ושירי וספרי אשר קראה מצאו מסלות ללבבה, ובשמעה אחרי כן כי חולה אני דואגת היא לי ומבקשת מעמי להודיע לה מה שלומי. היום עניתי לה. מכתבה ערוך בטוּב טעם ודעת ובלי שגיאות בלשון. נעים מאד לראות כי שׂפתנו הולכת ומתפשטת בקרב בנות עמנו.

יום א‘, ג’ טבת.

גם לכתוב את המוצאות אותנו דבר יום ביומו, לא דבר ריק הוא ולא מלאכה קלה היא, כי מכיון שעשׂה לו אדם דבר זה קבע הרי הוא כעוֹל על צוארו וכמשׂא כבד יָכבּד ממנו. יש אשר מעצלוּת ושפלוּת ידים לא ישׂים לבו גם לקורות כקורות בית הבד אשר בין עיניו ויש אשר מענוּי הבטלה וחוסר עבודה יתבונן גם לקסמין דקים ויקושש קש וגבבא; או כי ירעה רוח וירדוף קדים וילך לעסוק בדברים מופשטים ועיונים אשר אין להם שורש וענף בדברי יומו ביומו.

יש מַקשין: “אם כל התינוקות חכמים מאַין באו הטפּשין לעולם?” — שאלה זו תשובתה בצדה: הטפשין הם תינוקות חכמים, כלו' אנשים שגדלו בגופם ולא גדלו בשׂכלם וכשבאו בימים נשארו ביחס השׂכל במעמד תינוקות. כל התינוקות חכמים וטובים בעיני אבותיהם המולידים אותם, ואשמים בדבר הפדגוֹגים והאוֹמנים אשר לא השׂכּילו לפתּח כוחות הנפש של אותו התינוק החכם בד בבד עם כוחות גופו שנתפּתחו. הטבע חלק לו מנה יפה בכשרונות, והחנוך הרע היה בעוכריו.

רבים מַקשין: הנה הכתוב אומר: “ושמעו כל העמים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”, ועתה אנחנו שומעים שם ישׂראל מנואץ בפי כל העמים אשר סביבותם האומרים להם כי בנים סכלים הם — ואיה אפוא הבטחת משה רבנו? גם בזה אשמים הפדגוגים שעמדו לאותו תינוק. תורת משה — שהוא החומר הקדמון והתכוּנה הטבעית בדיוֹקן אוּמתנו — נתנה לו באמת חוּקים ומשפטים אשר “הם חכמתו ובינתו לעיני העמים”, אבל חכמה ובינה זאת היתה מַספּקת כל זמן שהיתה האומה במעמד תינוק בין שאר העמים שהיו גם הם תינוקות, ולא היה להם לא כשרונות שׂכליים טובים ולא נטיות מוּסריות טובות כמו לאותו תינוק. אבל אותן התינוקות גדלו והיו לאנשים ובה במדה שהתפתחו כוחות גופם התפתחו והשתלמו גם כוחות נפשם וחסרון הכשרונות שהיה בהם מתחילת בריאתם נתמלא על ידי שקידה והתמדה בלמודים שלמדו מקצתם מאותו תינוק ומקצתם מעצמם; ואותו תינוק נשאר תינוק גם בגדלו, כי מוריו ופדגוגיו לא השתדלו להתאים את כוחות נפשו עם כוחות גופו שהתפתחו ולעשׂותו מוּכשר לקבּל את השנויים שנעשׂו במעמדו, כי אם שׂמחו ועלזו בכל לב על כשרונותיו הטבעיים ועסקו בו בקטנות ובמעשׂי נערוּת, על כן אומרים כל הגויים עד היום כי “נער” ישׂראל.

ומה כל החרדה הגדולה והמורא הגדול אשר הפדגוגים ההם יראים וחרדים מפני כל תקון בדת? העיקר הגדול “לא יחליף האל ולא ימיר דתו” וכן “שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת” לא יתבטל על ידי איזה תקונים ושנוּיים לטוב כפי צורך ותנאי החיים שנתחדשו, לפי שתקון איננו חלוּף ותמורה. הפעלים החליף והמיר הוראתם חליפין דבר בדבר, אבל לא הטבת אותו הדבר בעצמו. הכתוב אומר בבהמת קדשים “לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב”. היעלה על הדעת שאסור להלעיט ולהרביק אותה כדי שתבריא ותשתנה לטוב? וגם חז“ל פרשו לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשלו, אבל לעולם בבהמה אחרת, ולא לתקן אותה בהמה עצמה ולשנותה לטוב. “בחמישית התורה חוזרת לחידושה ומתחדשת לישׂראל” (שהש"ר [שיר השירים רבּא] פ' התאנה), וכן בילקוט ישעי' רמז תכ”ט: “הקב”ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח“, שהוא מתנגד בעצם להעיקר שקבעו בתפלה: “שלא תהא תורה חדשה מאת הבית”ש” [הבורא יתברך שמו]?!

והנה החרדים אשר בקרבנו הבורחים מפני תקון כל שהוא בדת כמפני הארי אינם חרדים על דברי התורה בעצמה כי אם על דברי התלמוד וחומרותיו. וזה לפי שהתלמוד בעצמו גדר בעדו ואמר “שהחמירו חכמים בדבריהם יותר משל תורה”. שהרי הרבה מדיני התורה נשתנו וגם נתבטלו לגמרי על ידי חכמי התלמוד, ודבר אחד מדיני התלמוד, ואפילו מה שתלמיד בלתי וָתיק חדש מעצמו, איננו מתבטל על ידי רבנינו ופוסקינו החושבים עצמם ביחס אל הראשונים כחמוֹרים בפני בני אדם, וסומכין על המשנה שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין — שגם אינם מבינים אותה על בוריה ומגלין בה פנים שלא כהלכה, כמו שהראו בעליל חכמי דורנו. די לנו במקום הזה בראיה אחת לקוחה מן המאורעות היותר קרובים אלינו בזמן. כמה כרכורים כרכרו הרבנים לפני שנים אחדות קודם שהתירו את אכרינו וכורמינו החדשים באה“ק לעבוד אדמתם בשנת השמיטה, ואין ספק כי לאחר איזה שנים תתחדש המחלוקת בדבר ומי יודע אם לא ינצחו אז האוסרין את המתירין, אף-על-פי שגוף אִסוּר שמיטה בזה”ז [בזמן הזה] הוא ספק דרבנן, כמו שהעידו על זה הרבנים המקילים, וכן יודעים אנחנו כי כבר עלה על דעת החרדים לחדש מצוַת ערלה וכלאֵי הכרם ושאר המצווֹת התלויות בארץ, ובודאי גם הפרשת תרומות ומעשׂרות בכללם, אף על פי שעוד לא נתּנה לנו הארץ לנחלה, ובזמן הבית מצאנו: “יוחנן כהן גדול (הוא יוחנן בן שמעון חשמונאי) העביר הודיית המעשר” (מעשר שני ח, ט"ו), אף על פי שהוא מצוה המפורשת בתורה, וטעם הבטוּל הוא לפי שבימיו לא היתה הארץ נחלקת לשבטים ולבני לוי היו גם כן שׂדות ובשביל כך לא היו מפרישין מעשׂר ראשון והמביא מעשׂר שני לירושלים לא יכול לאמור “וגם נתתיו ללוי” (דו“ד ח”א, 125). האין זה מופת חותך וראיה מנקרת את העינים עד כמה רבנינו נזהרים יותר בדיני התלמוד מאשר היו חכמי התלמוד נזהרים בדיני התורה?!

ומה הוא בגופא דעובדא התלמוד שאנחנו נזהרים בדבריו יותר מבדברי משה רבנו ושאנחנו מוסרים את נפשנו עליו וסובלין כל מיני ענויים וגזרות קשות במשך הרבה דורות, וכל הנוגע בו כנוגע בבבת עינו? לדעת העם ההולכים בחושך (אלו בעלי תלמוד — מדרש תנחומא) התלמוד הוא למעלה מן החיים. עץ חיים הוא למחזיקים בו וכל איש אשר יקח מפריו ואכל וחי לעולם, והחיים הם עץ יבש אשר פריו לא יתן ועלהו יִבּוֹל וכל אשר יעשׂה לא יצליח. ולדעת רואי השמש גלויי העינים התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת ישׂראל כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשׂר שמן לקיימו לימות החורף; וכשהגיע זמן הסעודה מי פתי יעלה את הבשׂר המלוח כמו שהוא בלתי אם מרק ושטוֹף במים תחלה והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח. התלמוד הוא החתוּלים וזני המרקחים אשר בם חנטו את ישׂראל בשעת גסיסתו להעמידו לדורות; אבל כשיגיע זמן תחית המתים (שרשוּמה נכּר מעט בזמננו) איכה יקום המת ויחיה בלתי אם הסירכם מעליו את חתוּליו ומוסרותיו ותמרקו את מעיו מכל מעשׂה מרקחת והבאתם בו רוח ויחיה?

האף אמנם יכולים אנחנו להתנהג על נהרות אירופא ושאר ארצות הישוב על פי המנהגים שנקבעו על נהרות בבל, ואם באמת תוצאות החָכמות והלמוּדים בימי עולם ובשנים קדמוניות ההן מספיקות לזמן שאנחנו עומדים בו ומתאימות עם מעמד החָכמות עתה? יקר לנו התלמוד כספר עתיק יומין, כאוצר נחמד לקורות ימינו ולהרחבת שׂפתנו (מובן מאליו, אחרי הברור והנפּוּי בי"ג נפות), נכבּד ומאד נַעלה הוא לנו כאספלנית שהיתה על גבי המכּה והועילה הרבה לשמור את בריאות החולה — אבל אם שׂום נשׂים לנו את התלמוד וכל דקדוקי העניוּת אשר בו וכל מה שהוסיפו וגבבו עליו הפוסקים האחרונים ממעוּט ידיעה או מרבּוּי אמונה — למורה דרך לאומתנו מכל פנות שהיא פונה לבלי סוּר ממנה ימין ושׂמאל, כי אז נהיה כהולכים אחרי עמוּד הענן לילה ונהיה נבוּכים בארץ, המדבר יסגור בעדנו בריחיו לעולם ואין לנו תקוה לשוב לעולם עלי אדמות, לחיים של חלוּץ עצמות.

הידעתם מי המה המתנגדים היותר גדולים לעשׂות תקונים בדת? הם האנשים אשר התירו לעצמם הרצועה שלא ברצון חכמים ופרקו מעליהם לגמרי עול תורה ועול מצווֹת. חבר היה לי בבית עבודתי שהיה יושב עמי בחדר אחד וכשהיה אוכל פת שחרית וסועד את לבו במאכלות אסורים היה ממלא פיו תהלות היורה דעה ומתוַכּח עמי ואומר: אין אנחנו צריכים למתקנים ותקונים; הנח להם לישׂראל והם יתקשטו מעצמם. — שיטת האנשים האלה ונמוקם היא מעֵין השיטה הידועה: שבקיה לרויא דממילא נפל. לא אכחד כי יש גם מן הרבנים החרדים הנוטים לסברא זאת. בראותם כי הדור פּרוּץ ואיש הישר בעיניו יעשׂה, אינם נותנים את לבם לתקן תקנות מועילות להקל מן העוֹל כדי שלא תהא הדת כאבן מעמסה, כי אם אומרים: הכל הולך אחרי המנהג. לשנות דבר ולבטל איזה דין אין הרב רשאי, אבל כשהצבּוּר בעצמו עובר עליו ומבטלו אז נעשׂה מנהג, ומנהג ישׂראל תורה הוא, ואז יוכלו הרבנים לסמוך ידיהם על ראש המנהג ההוא. לדעתם בדרך זו נעשׂו כל השנויים והתקונים בדת גם בימים הקדמונים. היִצדקוּ הדוברים כזאת? אוי לו ליושב בית שנפחתה המעזיבה והאדריכל איננו נותן אל לבו להכין אותה ולסַעדה ואומר: תפול מאליה ולא תהיה בה סכנה. אוי לו לאב שבּתו בגרה והגיעה לפרקה והוא איננו משחרר עבדו ונותן לה והיא מבקשת תפקידה ומשׂיאה את עצמה…

בכל זמן ובכל מקום קמו בתוכנו מערערים על חומרות הרבנים ועל האזיקים אשר הם שׂמים בצוארי האומה; אפס בצוֹק העתים והרדיפות התמידיות הם גרמו להנרדפים להתרחק מן החיים ולהסגר במחַשכּים במצולות בתי הסוהר אשר בנו לו בוניו אֵלו רבניו, על כן נשארו המערערין תמיד במעוטם ולא השגיחו בם כל עיקר. נודע בימי התנאים אלישע בן אבויה אשר דחוהו בשתי ידיהם וירחיקוהו מעל גבול ישׂראל; בימי רבא מצאנו דבי בנימין אסיא הוי אמרי מאי אהני לן רבנן (סנה' צט:). כנראה היה גם ר' ירמיה ממתנגדי הפלפול של הבל ודקדוקי העניוּת, אפס כי הוא היה ערוּם ועשׂה בדעת, לא התנגד בפירוש כי אם התלוצץ והלעיב בם (ע' זבחים כ"ו) עד שהרגישו בו והוציאוהו מבית המדרש (ב“ב, כ”ג). ובתקופת הרבנים: ר' יהודה בן בלעם שכתב שיר תלונה על הרבנים, ר' חיים גליפפה מפמפלונה (אשר על אודותיו אדבּר במקום אחר), ר' יהודה אריה די מודינא, ר' אהרן חורין רב באַראַד (ביחוד בספרו “ילד זקונים”).

יום ב‘, ד’ טבת.

קבּלתי מכתב מרבניצקי ובו השיר “סוד העבּוּר” להגיה. הוא מבקש עוד שיר; וכן מודיע כי נכון הוא להדפיס ח"ש מספרי “כל כתבי”. — בו ביום קבּלתי מכתב גם מווייסבערג, בו יודיעני כי קבּל מכתבי האחרון עם השירים.

יום ד' (חג הלידה של אותו האיש).

קבּלתי ספר “מירושלים” ליעב“ץ שלוּח אלי מאת ה' שפירא מווארשוי. עברתי על טוּב מאמריו וייטבו בעיני מאד. רואה אני כי הוא הוא ספר “הארץ” ובלי ספק נשתנה שמו מאיזה טעם התלוי בחוקי ממשלת תוגרמה, שכּן שנה בן-יהודה את “הצבי” ל”האור" בשביל כך; ומה שנדפס “מירושלים” בווארשוי ולא בירושלים כחוברות “הארץ” הוא בלי ספק מאיזה טעם התלוי בחוּקי ממשלת רוסיא, כדי להקל על הבאת הספרים לארצנו אחרי שנדפס ברשיון הצינזוֹר. והנה ספרותנו העלובה עומדת בשתי רשויות ונותנים על הסופר חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם.

יועש"ק, ח' טבת.

שלחתי שני מכתבים, אחד לרבניצקי עם השיר “הבת השובבה” והשני ל“הצפירה” עם המאמר “מרפא לשון”. בתחלה חשבתי לשלוח מאמרי זה ליעב“ץ לתתו באחת ממחברותיו ואחרי כן שבתי ממחשבתי זאת. — הביאו לי שני גליונות “המליץ” שבּם נדפסות תולדות מיכל גארדאן מאת ווייסבערג. ווייסבערג עורך דבריו במועצות ודעת ובלשון למודים המושכת את הלב. מיכל כלה ימיו בעוני ובמסכּנוּת בבית החולים בקיעב! בקיעב יגור אברהם קופּערניק ולו שם בית ועסקים גדולים והוא נמנה בין העשירים ובעלי הצורה שבעיר. לפני שנים אחדות כתבתי אליו להיות למיכל זה למגן ולעמוד לו בשעת דחקו, וענני כי צוה אל אחד מעושׂי דברו בעיר השׂדה אשר היה מיכל יושב בו להלווֹת (או לתת במתנה, לא אזכור) לו סך כסף ידוע, ויותר לא יוכל לעשׂות לטובתו; וגם עתה בבואו אל קצו ויכלו בבושת ימיו בעיר אשר קופערניק יושב שם ובביה”ח אשר הוא עומד בראשו ובכל זאת לא עשׂה ק. דבר לרוחתו. (אחרי כתבי את דברי אלה הובא לי, ביום ד' י“ג טבת, 1 יאנוואר 92, “המליץ” נומ' 293 וראיתי להיפך כי ה' וו”ב [ווייסבּערג] מסַפר בשבח ר' אברהם קופערניק כי עמל וטרח הרבה לטובת ידידו מנוער זה; והרי אני מבטל את תנואתי זאת והיתה כלא היתה). וגם קבורה בכבוד לא היתה לו. זכרתי ימים מקדם בעודני נער בווילנא; ראיתי את קופערניק ראשונה בבית רצ“ה קאצענעלענבּאָגען אשר גם מיכל היה יוצר ובא שמה. מיכל היה נצר מגזע משפחה מיוחסת, בן בנו של אחי ר' ישׂראל (קרוינעס) גארדאן הרב דווילנא מטעם הממשלה, ואברהם בן אהרן חָרש נחושת, על כן קראו שמו קופערניק. בתחלה היה שמו קוּפּפער (נחושת) ואחרי כן בהחילו לעלות במעלות שחד את אחד הנצבים על ספרי הפקודים ויוסיפו לו “ניק” על שמו ויצא לו שם כשם התוכן הגדול קופּערניק. ומי מלל לנו אז כי הגלגל יהפך תהפוכה רבה כזאת, וימי מיכל יכלו בבושת על פני אברהם קופערניק! — אמת כי האנשים אשר עיניהם בראשם ראו גם אז אחרית טובה לאברהם קופערניק, כי היה איש חרוץ, כביר כוח לב ונודע בין משׂכּילי ווילנא גם אז כיודע לכתוב כן בשׂפת רוסיא, דבר יקר מאד בימים ההם (כמדומה לי שקופערניק היה או חפץ להיות שתדלן ועורך הדיינים), ומיכל כשאר פרחי המשׂכּילים אז בלה ימיו בכתיבת חרוזים ומליצות, בטיולים ושה”י פה"י; ועל כן אין עוד לתמוה על החפץ ועל התמורה ההיא. קופערניק יצא מווילנא בתחלת ימי חכירת מכס היין ויהי לראש המוכסים בקיוב, וידיעתו שׂפת רוסיא היא שעמדה לו, ושם עשׂה חיל ועושר וישתקע בעיר גם בכלות חכירת המכס, ועשרו הוא שעמד לו להיות לראש ולנגיד. — אמנם גלגל חוזר הוא בעולם!

החיים יסבּו על אופנים שונים וידות כל האופנים וחשוּקיהם — כסף.

בו ביום.

באתי לראות את ה' שמילג. גם הוא נחשב למשפחת הסופרים, אף כי יבכּר פריוֹ רק לעתים רחוקות. עוסק הוא במקצוע הפילוסופיא הדתית. לפרנסתו הוא מלמד הדת לילדי בני ישׂראל המתלמדים בבתי הספר אשר לקהלת האשכנזים בזה. גם נכדי יעקב, הלומד בביה“ס “אננענשולע”, נמנה בין תלמידיו. ה' שמילג אמר לי כי הנער הזה, שהוא בעל כשרונות נפלאים, נראה בימים האחרונים כמתרשל בלמודיו ומתרפּה במלאכתו. החלטנו כי סבּת הדבר שהוא קורא בביתו ספרים הרבה שאינם נכנסים לחוג למודיו והוגה בידיעות מופלאות ונשׂגבות מילדים אשר כגילו. ובאמת הוא קורא ספרים בידיעות הטבע והתכוּנה וכדומה. ה' שמילג אמר לי כי כבר קרה מעשׂה בבית הספר שלהם כי תלמיד אחד, ג”כ בעל כשרונות גדולים (וגם הוא יהודי בנו של…) והיה ראש וראשון בין חבריו, החל להגות בספרי פילוסופיא ועל ידי זה נחשל בלמודיו ופגר ללכת אחרי מוריו בביה"ס, ופקיד בית הספר הוכרח להוציאו מבית הספר. — מהרתי והודעתי דבר זה לחתני והזהרתיו להיות לאַט לו לנער ולמנוע אותו מן ההגיון במופלא ממנו, ולפי שהנער מַתמיד גדול וקשה יהיה עליו כעת להמנע מן הקריאה, על כן צריך להזהר להרגילו מעט מעט בשביתת המלאכה לבלי תביא הבטלה אותו לידי עצבוּת.

מו"ש.

קראתי היום בספר “פאליטישע געשיכטע דער געגענווארט” להפרופיסור ווילהלם מיללער משנת 1890 ומצאתי בו דברים אחדים הנוגעים בקורות בני עמנו בארצנו. עמוד 258 הוא מסַפּר את דבר האספה אשר הקהיל הלורד-מאיאָר החדש Savory בלונדון לטובת יהודי רוסיא הנרדפים ברוסיא והעמידו דבר לבוא במכתב בקשה לפני הקיסר אלכסנדר השלישי. בתחלה חשבו לשלוח את הבקשה על ידי מַלאכוּת מיוחדת, ואחרי כן נמלך לבם עליהם וישלחו אותה בדרך הקבוע (לא נאמר אם על ידי פּאָסט או על ידי צירי אנגליא ורוסיא) ואולם הקיסר מאַן לקבּל מכתב הבקשה וישיבנה בדרך אשר באה אל הלורד מאיאָר אשר בלונדון. — ובעמוד 263 הוא אומר: “על היהודים (ברוסיא) נגזרו גזרות קשות ויצרו להם בבחירת מקום שבתם ומשלח ידם וגם סגרו את בתי הספר הגבוהים לפניהם. מכּרכּים רבים וביחוד מערי המבצר גרשום כלה, ויש גם אשר גורשו מגבול כל ארץ הפּראַוואָסלאַווית. ולפי שבין הניהיליסטים נמצאו אחדים מן היהודים או מי שהיו יהודים, מצאו צוררי היהודים להם תואנה לחַיב את כל היהודים כמורדים במלכות או כמסַיעים ידי המורדים, והטו את לבב שׂרי הממשלה לחשוב תועה, כי אם ישרשו את היהודים תשוֹרש גם רעת הניהיליסמוס מן הערץ”.

יום א', עשׂרה בטבת.

מכתב מרפאל כ“ץ מווילנא; בו יודיע כי הולך הוא ומחר יבוא הלום. — לעת ערב בבית עמנואל לעווין אשר מלאו לו היום ע”א שנה. — שמעתי שם כי העורך דין ליאקוב מת אתמול מיתה חטופה.

יום ב', י"א טבת.

ב“החלוץ” (ב' 41) נאמר: “בשו”ת הריב“ש מובאת הצעת חכם א' פנפלוני שמהראוי לעשׂות איזה שנויים כפי צורך העת. ואף שהריב”ש דוחה אותו בקש, מי יודע אולי אם לא נטרפה השעה ע“י הגירוש, היה משׂים לבו לזה”, — החכם הזה הוא ר' חיים גליפּפּא Gallipapa מפּמפּלונה בעל “עמק רפאים”, חי בזמן הריב“ש (ר' יצחק בין ששת), שמזכירו בתשובותיו (שנ"ד) כזקן ממנו וקורא לו גברא דכולא ביה, גבר חסיד, קופת הרוכלין, בוֹר שאינו מאבּד טפּה, ומשיג עליו שהוא מקיל בהוראה. והרר”י אברבנאל מזכירו בהקדמה לס' “משמיע ישועה”, ביחד עם בן בלעם ור' משה הכהן, וקורא את כולם “מורדי אור ורועי כסילים”, יען אשר אמרו כי מקצת הנבוּאות לס' תהלים נאמרו בבית שני; וגם את הראב“ע הוא כולל עמם. בשם אביו של ר' חיים יש חלוּק דעות: פירסט ב”ביבליוֹתיקה יוּדאיקא" כותב בן ראובן, ובן יעקב ב“אוצר הספרים” כותב בן אברהם; והר“ר יחיאל מיכל זקש (“אריענט” 1840 נומ' 21) בהערה כותב ג”כ ב"ר (בן ראובן?).

היום בחצות היום בא כ"ץ.

יום ג', י"ב טבת, ערב שנת 92.

לעת ערב היינו בבית מַקסים⁶ וכחצות הלילה ברכנו את השנה החדשה על כוס יין. גם בתי הצעירה ואישה היו אתנו שמה וגם הילדים הקטנים אחרו בנשף וישבו אתנו. כ"ץ מתפעל והוא מלא שׂמחה ונחת רוח בראותו את ילדי אלה ואת דרך חייהם ושלום ביתם…

יום ד'.

היום כתבתי חרוזים אחדים בל' אשכנז לשוררם ביום א' הבע“ל בנשף חשק בתי, הוא יום מלאות עשׂר שנים לחתונתה. כ”ץ נכוֹן להכין נגון לחרוזים ההם (כי יודע נַגן הוא מעט) וגם אשת הד"ר בלאָך אשר בביתם הוא מבקר תעזרהו בזה, כי היא יודעת נגן היטב ומחבּרת נגונים (היא בת הד"ר טראכטענבערג מווילנא).

יום ה'.

מכתב מיה“ס ותשובה אליו. מכתב שני מהעלמה… מצאריצין, המודיעה לי פרטי תולדותיה ומַבטחת לשלוח את לוח דמות תבניתה. ר”א אֶפרוֹן (האב) בא אלי לעת ערב ובהדי שותא ספּר לי מה ששמע מפי אחד ששמו… שהיה גר לפנים בצאריצין, כי… אבי הנערה הוא איש עשיר באמת ואחד מפני העיר שם, אפס כי הוא רע-עין (להיפך ממה שבּתוֹ אומרת עליו) והנערה באמת מַשׂכּלת ויודעת שׂפת עבר, אבל בביתם יש מלמד והוא הוא המתקן או המגיה את אגרותיה בלה“ק. עכ”ל [עד כאן לשונו]… לא אכחד כי גם לי נראה במכתבי הנערה… כי “יד ישׂראל באמצע” לפי שהיא משתמשת בלשון חכמים, אשר הנערות שאינן לומדות תלמוד לא תוכלנה לדעתה.

יום ו', ט"ו טבת.

היום יום מות אבי ז“ל בשנת תרט”ו. והרי עברו ל“ו שנים, ואני אמרתי אז “בוא אבוא אליך, חיש יומי יפוח” — ועודני חי. — היום בא אלי הענקל (הערמאן) אשר שלח אלי לאנדוי⁷ לעזרהו במאמרו אשר הוא כותב בבקורת ספרו של דימינסקי⁸. נתתי לו כלבבו ובארתי לו את כל אשר שאל. הוא איש נוצרי, בעל האמונה הלוּטהערית, וגמר למוּדיו באוניווערזיטעט במחלקה לחכמת בני קדם; יודע הוא לקרוא עברית ובקי מעט גם בספרות התלמודית. — מכתב גלוּי מאת מזא”ה בתשובה על חרוזי אליו; וגם הוא כותב בחרוזים.

מדוע לא יוכל היהודי להיות גם אדם ככל האדם וחובב ציון אף חובב עמים?

מוצאי שבת.

מכתב מווייסבערג. הוא שב ומודיע לי כי רבניצקי דורש מאתו את שירי וכי שירי אשר בידו נקראים שמה בכ“י; קראָם קאַראַסיק, ר”א שולמאַן, יהל“ל, בענדערסקי ועוד ועוד. קצתי בחיי מפני משׂא ומתן זה. וכל זאת באַתני בעָטיוֹ של ווייסבערג זה, אשר הוא אמנם כוָנתו לטובה, ולרגלי זה האיש מז”ח, אשר מימי לא חפצתי בו לשית ידי עמו, וו"ב פתּני וָאֶפּת, חזקני ויוכל.

היום שׂם ווענגעראָוו לפנַי לחבּר להם מאמר להענציקלאפעדיא ע“ד הגאון ר' אליהו מווילנא; והקצה לזה עשׂרים שורות. נערתי חצני ממנו ולא קבּלתי את הצעתו, כי אין נזק הזמן וטרדות המלאכה שוה בשׂכר המועט אשר אקבּל בעד זה; וגם על זה חרה לי כי בתולדות גדולי ישׂראל ובמאמרים הנוגעים לחכמת ישׂראל הם מתרשלים בבקשת העוזרים, ממעטים בשׂכרם ואינם מקפידים על טיב הענין. זה כמה אמר לי ווענגעראוו זה, כי יש הצורך לכתוב תולדות ר' בנימין מטוליטולא Вениамин Тудельский עד כה לא ידעתי אם ערוּך להם מאמר זה ומי כתבו ומה טיבו; וככה הוא עושׂה גם עתה בתולדות הגר”א; מזכיר הוא על אודותיו אגב אורחא ובדרך העברה, ולבו בל עמו. ילך לו לבקש מחַבּר גם למאמר הזה באשר יבקש ואני אין נפשי אליהם.

יום ב', י"ח טבת.

אמש היה נשף-חשק ומשתה גדול בבית בתי הצעירה, יום מלאות עשׂר שנים לחתונתה. כחמשים איש ואשה באו אל המשתה, מלבד ילדים וילדות בני מכיריה אשר עשׂו שם כל הערב עד האָסף הגדולים. הגדולים שהו שם כל הלילה עד השעה השביעית בבוקר. על ארבעה שולחנות שׂחקו בשׂחוק הקלפים והנשארים בלו שעתם במזמוטין ורקודין. בשעה השניה ישבו לאכול. בשעת הסעודה נשׂא הד“ר… כוס של ברכה לחיי בעלי הבית ואגב דרש דרשה ארוכה בשבחי כמשורר בלה”ק, אשר הוא לא הבין דרכה ולא קרא אף שורה אחת בשירי, כי לא ידע אפילו אות אחת בא"ב. אנכי בנשׂאי את כוסי דבּרתי את החרוזים האלה בלש' אשכנז מעורבים במלות עבריות:

Im schön geschmückten Saale

Beim voll gespielten Mahle

Sind wir Freunde alle, —

Es labe hoch die Kalle!

Ist der Wein geflossen,

Haben wir ihn genossen,

Sind wir gute G’nossen,

Es lebe hoch der Chossen.

Doch bleibet Freunde feste

Auch spä ter, nach dem Feste

In aller Tage Reste

Es leben hoch die Gäste!

כל השומעים תקעו כף הריעו “הידד” בקול רנה.

בקומם מעל השולחן אחרי אכלם ואחרי שתה התחפּשׂו רבים מן הקרואים אנשים ונשים בבגדי צבעונין עשׂויים מניר וזהרורית של גוָנין הרבה, אשר הכינה אשתי לדבר ועשׂתה אותם במשך שבועות רבים, ויצאו לחול במחולות. וקודם כל בא רפאל, לבֵש בגדים כספרדי, וישר לפניהם את השיר האשכנזי אשר שרתי לכבוד היום וינגן ביד על השביעית (כנור בעל שבע[ה] מיתרים, כשמינית בעל שמונה). אנכי ואשתי יצאנו לשוב לביתנו בחצי השעה החמישית, והנשארים עשׂו שם עד השעה השביעית.

רבניצקי שלח שנית את השיר “סוד העבּוּר” להגהה ותיכף השיבותיו לו. הוא שׂמח שׂמחה גדולה על השיר “הבת השובבה” וייטב בעיניו מאד, והוא לא ידע כי דבר סתר לָאט בשיר ההוא, וכי רומז הוא על מעשׂה שהיה; ובודאי לא יעמדו גם הקוראים על הדבר. הוא שב ומציע לפני את דבר הדפסת “כל כתבי” ח"ב ושואל לתנאַי. ואולם עוד חזון למועד.

בבוקר הייתי בבית אֶפרוֹן ולא מצאתיו. בקשתי מאתו, במכתב אשר הנחתיו על שולחנו, להודיעני ביום מחר: באיזו ימים בשבוע חפץ הוא שאבוא לבית המערכת, מה תהי מלאכתי שמה, זולת עריכת המכתבים ללייפציג, שהיא איננה מרובה, וכמה בלבו לגרוע משׂכרי אשר הייתי מקבּל עד כה.

היום בא מכתב פתוח מווייסבערג. בו מודיע כי מסר את השירים להצינזוֹר ואחר ישלחם לרבניצקי.

יום ד', 8 ינואר.

אֶפרוֹן השיב לי היום במכתב, כי מלאכתי בבית המערכת תוכל להיות רק עריכת המכתבים לחו“ל ולא יותר, וקוצב שׂכרי רק שש מאות רו”כ לשנה — חמשים רו"כ לחודש.

יום ו', 10 ינואר.

שמַי יתקדרו עבים. מחלתי מתחדשת; השאת בבית השחי פשׂה תפשׂה, וגם הכאב גדל, ובפרט בצאתי ברחוב. ובעת רעה ועצבון זאת גם פרנסתי נפסקת. לקחת את השׂכר המועט, אשר אֶפרוֹן אומר לתת לי, לא יתנני לבי, כי כמוהו כאין לעומת צרכי, ולמה אתבזה לקחת מאתו מאומה? טוב לי להתפטר לגמרי מעבודתי. חפצתי לקחת דברים עם ד. פ. ולא מצאתיו, כי יצא לרגל עבודתו לווילנא ומשם לאָדיסא.

בכה“ע פרצה בימים האלה מחלוקת וריבות שפה במחנה הרבנים בעצמם. רבני ארצנו והג”ג רי“א ורש”מ בראשם העמידו קול זוָעות וכתבו מחאות וגדוּפים ושמתות נגד אחב“י יראי חטא מיוצאי רוסיא אשר אִוו למושב להם עיר לונדון, ולפי שמצאו שם כי הוראת הרב דשם הד”ר אדלער איננה מַספקת ליראת חטאם והבשׂר הנשחט על ידי שוחטים שקבּלו סמיכות מאת המד“א [המרא דאתרא] בלונדון איננה בחזקת תכלית הכשרוּת בעיניהם, העמידו להם שוחטים חדשים בסמיכוּת הרב אשר העמידו עליהם מקרב עדתם למרוֹת רוח הרב דלונדון ושלא כדתי המדינה דשם, ומזה יצאה מַחלוֹקת שם והתושב דוחק רגלי בעל הבית, וקהלת ישׂראל בלונדון נעשׂתה לשתי קהלות, ויש לחוש פן ירחב הפרץ ורבתה השׂנאה על גולי רוסיא שבכל מקום שהם באים הם מביאים את הקלקלה אתם, אף על פי שעל פי דינא דגמרא לכאורה הדין עם המחמירין, שהרי ההולך ממקום למקום נותנין עליו חוּמרי המקום שיצא משם גם כן, בכל זאת רבני מדינתנו צועקים אוי, אבוי ואללי על החרדים ההם “המחמירים יותר מדי בדברים של מה בכך” ומכנים אותם בשם של גנאי “מזיקי הדת” (במ' מחזיקי הדת). הה”ד [הדא הוא דכתיב]: זורע עמל יקצר אָון! האנשים מחרחרי הריב בלונדון הם המה בעלי הכת “מחזיקי הדת” אשר בגאליציען ו“מצדיקי הרבּים” אשר בקאוונע וסביבותיה, אשר יצאו לריב עם המשׂכּילים לפני עשׂרים ושלשים שנה ויוציאו את עליהם הנדפים מלאות [ים] חרפות וגדוּפים על המשׂכּילים בכללם ועל ר“א מאפו ז”ל ועלי הצעיר בפרט, ואשר כנגדם כתבתי אז את קונטרסי “בינה לתועי רוח”. האנשים ההם מבית מדרשו של רי"א וחבריו ומבית מדרש הפּרוּשים אשר בקאוונא יצאו כענן לכסות את עין הארץ, ועתה מוריהם ומחזיקיהם בעתּים ההמה נצבים לריב עמם ומשתדלים להשקיע את אש קנאתם אשר הם נפחו בם. האמור יאמר לב הצדיקים ההם להם כי — פרי מעלליהם יאכלו וכי במה שחטאו בו הם נדונין?

בין כך ובין כך בואו ונחזיק טובה להקנאים החשכים ההם, כי אולי תתגלגל לנו על ידיהם הזכות, כי תפּקחנה עיני רבנינו לראות מה רע ומר אחרית האמונה הטפלה אשר הם זורעים על שדמות עמנו כי מתחַיבים הם בנפשם ובנפש אומתנו בשׂוּמם לפּידי אש בזנבות שוּעלים מחבּלים הפושטים בכל גבולי ישׂראל ושולחים אש בקמה ומבערים מגדיש ועד כרם זית. — חבּרתי על זה משל ספּוּרי בשם “אחזו לנו שועלים”.

יום ב', כ"ה טבת, 13 ינואר.

בלילה העבר מת הנסיך הגדול קוֹנסטנטין ניקוֹלאיעוויטש. הוא היה בין שׂרי המלוכה בעל דעות חפשיות, רודף השׂכּלה ואוהב כל אדם; בימי אחיו אלכסנדר השני היה הוא יושב בראש סוד הממלכה, מצביא צבאות הים ומנהל עסקים רבים וגדולים מעסקי הממשלה, וכשבת בן אחיו על כסא המלוכה ונשתנה[תה] השיטה, ירד גם הוא מגדוּלתו ונתרחק מעיר המלוכה וישב רוב ימיו בהיכלו בקרים, ורק לפני שנתים ימים, כחלותו, הובא הלום לאחוזתו בפאוולאָווסק, אשר שם מת. כבר אמרתי כי על הנסיך המנוח היה חביב כל הנברא בצלם ולא הפלָה בין עם לעם ובין דת לדת, הזכויות המעטות אשר נתּנו לנו בראשית ממלכת אלכסנדר השני בעֶטיוֹ נתּנו לנו. אני הכותב הייתי עד-ראיה איכה ידע האדם הגדול הזה להתנהג עם כל אדם בעניווּת ובנימוס. באחוזתו פּאלוולאווסק, בגינת הביתן ינגנו בקיץ בכל ערב וערב מקהלות משוררים ומזמרים בפה ובכלי, והמון רב מיושבי עיר המלוכה באים שמה לשמוע ולשׂוּח. גם הנסיך בימי בריאותו היה בא לעתים בלתי רחוקות לשמוע בנגוּנים ומקום מיוחד היה לו לשבתו על ספסל תחת אֵלָה עבוּתּה בקרבת האצטבא שהמנגנים עומדים עליה. פעם אחת באה אשה יהודית, פשוטה מבנות ההמון, אשר לא ידעה את מנהג הנסיך, ותשב על הספסל במקום המיועד לו. ויבוא הנסיך ושלישו אשר הוא נשען על ידו, וויצע-אדמיראל… עמו, ויהי כראות הנסיך אשה יושבת על מקומו, לא הכלימה ולא דבּר דבר אף כי אין ספר כי הכּירה אשר היא יהודית, כי אם הלך הוא ושלישו סביב מנגד הקף את המַעגלה כמה פעמים, ועינו צופיה אם לא התעוררה האשה מעצמה להניח מקומה; ובראותו כי יושבת היא וממקומה לא תזוע, נגש השליש וישב גם הוא על הספסל בצד האשה והנסיך עבר על פניו; והשליש לקח דברים עם האשה בלאט מבלי השמע קולו אל העומדים מסביב, ודבּר עמה דברים שונים וכמו אגב אורחא גלה את אזנה כי המקום אשר היא יושבת עליו הוא מקום מוקצה להנסיך הגדול. אז הבינה האשה מאליה את אשר לפניה ותקם ממושבה ותלך לה, ובשוב הנסיך על תקופתו מצא את המקום פנוי וישב במקומו כפעם בפעם.

שלחתי מכתב לאֶפרוֹן ובו רמזתי לו כי השכר אשר הוא קובע לי איננו מניח את דעתי, לפי שאיננו מספיק הרבה לפרנסתי וגם איננו לפי כבודי.

יום ו', כ"ח טבת.

אתמול נסע מזה כ“ץ; הוא שב לחארקאוו ע”מ לחזור ולקבוע ישיבתו בפ"ב. אנכי שלחתיו בדרך עד בית הנתיבות, שמה פגשתי אחדים ממכרי ובכללם את נאטאנזאן, חתנו של מאיר פרידלאנד. הוא מאיר פרידלאנד אשר היה אחד מגדולי הגבירים בזה, ובהיותו (…) ירא שמים אדוק וזהיר במצווֹת יצא לנגדי בשנת 1879 והקים עלי את ראשי הקהלה, ועתה נהפך גם עליו הגלגל ומלבד שירד ממעמדו ויצא מבית-הדרו עוד הוא נתבע לדין מאת שׂר המלחמה ועתיד לשבת על ספסל הנדונים. נאטאנזאן זה הוא אחד מבני ביתו אשר נמלט מתוך המהפכה. — ספּרו לי אתמול מקרה אשר קרה בביתו זו משפחתו, וארשמהו פה לזכרון כמופת לרבים להיותם זהירים: לנאטאנזאן בת כבת שמונה עשׂרה והיא יושבת עם אמה בברלין. בימים האלה קרה לה כי הרגישה באצבע אחת בידה כאב עצום, ותרא כי האצבע החלה לצבות, וכל התחבולות אשר נסו בביתה ובבית המרקחת לא עמדוּ לה להקל כאבה, ותלך אל הרופא; וישאל הרופא לסבּת המחלה, אם לא נתחב לה קוץ או מחט באצבעה ותאמר כי לא ידעה; ויתן לה הרופא סמים וחתוּלים ויצו אותה לבוא אליו שנית ביום מחר. ותבוא אליו ביום השני והנה שתי אצבעות ידה צבות; אז גזר הרופא לעשׂות לה נתוח בראשי אצבעותיה, ולא זזה משם עד אשר יִשנה בעזרת חלאָראָפאָרם ויכרות את שתי צפרני האצבעות החולות ויבתר גם אותן בתוך, ואז נוֹדעה לו סבּת המחלה הפתאומית הזאת: העלמה ההיא קנתה לה מגרדת קטנה לגרד ולנקות בה את הצפרנים, והמגרדת היתה עשׂויה משׂער חזיר חולה, ובלי משׂים דקרה את בשׂרה בשׂער הטמא ההוא ותּרעל כמעט את דמה; ולולא מהרה אל הרופא כי אז היה הארס שותת בכל גופה ומביא אותה בסכנה גדולה. כארבעה ימים שכבה כן אחרי הנתּוּח בבית החולים אשר להרופא ורפא לה.

— אֶפרוֹן עד היום לא השיב על מכתבי ולא קראני לבוא אליו לעשׂות במלאכתו כאשר כתב אלי בראשונה. זה לי עשׂרה ימים בבית המערכת לא הייתי. האמנם הגיע הדבר לקצו ומלאכתי עמו פסקה ולא תתחדש עוד? ועוד בחודש הזה עשׂיתי במלאכתי שני ימים וגם מַפתח השולחן אשר לי בבית המערכת נשאר בידי ובשולחן מכתבים וחשבונות נחוצים לו. הכי ככה ישתקע הדבר בינינו ולא נבוא עוד לידי משׂא ומתן?

באה “הצפירה” גם היום (נומ' 12) ומאמרי “מרפא לשון” איננו; גם על מכתבי הגלוי לא מצאתי מענה. בלי ספק טרודים הם מאד. — ערכתי מכתב ליה“ס במינסק ולוו”ב בקיוב.

סו“ש, כ”ט טבת.

מכתב גלוי מחז“ס. בו יודיעני כי סקאָקאָלאָוו חולה ומוטל על ערשׂו זה כמה שבועות, ועל כן בקשו את מאמרי ולא מצאו. יבקש מאתי לשלוח לו את מאמרי שנית. — העתקתי את המאמר “מרפּא לשון” ושלחתיו לו שנית. — מכתב בטוח לפונק עם הקוויטינג מ”נאדעזדאַ".

יום ד‘, ה’ שבט.

ר“י פרידלאנדער במכתבו לפני ימים אחדים מבקש מאתי להיות לעזר לאיש אחד,… שם משפחתו, אשר כלה חוק למודו בביה”ס לציירים בווילנא ובא לפ“ב להשתלם בחרושת הציור. עד כה לא בא האיש ההוא אלי. את זאת הודעתי היום לרי”פ והוספתי כי אני קצרה ידי מעשׂות הרבה לטובת בחירו; אבל החָרש המפורסם אנטאָקאָלסקי הוא כעת בפ"ב, ישתדל אצלו להמליץ טוב בעדו ואז יוָשע תשועת עולמים.

ואנטאקאלסקי זה — היה בילדותו תלמיד בביה“ס הנמוך (ממדרגה ראשונה) בווילנא, במקום אשר ר' מרדכי פלונגיאן היה מורה; ולפי שקלקל שם את הספסלים והשולחנות שהקציע אותם במקצוע וכרתן[ם] באזמל אפקוהו מבי מדרשא כתלמיד שאינו הגון (כך ספּר לי הר“מ פלונגיאן, אע”פ שאנטאקאלסקי בעצמו בספּור תולדותיו שהדפיס ב“וועסטניק יעווראפּי”, כמדומה לי, לא הזכיר דבר זה) — ומי מלל אז כי הנער המשוּלח הזה יהיה יוצר פסל חָרש חכם, נקוב-השם בכל העולם כחד בדרא, כי מלכים ורוזנים ישכּימו לפתח ביתו לראות במלאכתו אשר הוא עושׂה על האבנַים, כי הוא ייצר את פסל איוואן גראָזני ואת פסל ישוּע הנוצרי, אשר קיסר רוסיא יקנם בכסף מלא ויעמידם בבית שׂכיות החמדה אשר לו? איזה דרך עברה רוח חכמה וכשרון המעשׂה הזה על נער עברי אשר בחדר תורתו ובבית תפלתו בת קול מהר חורב יוצאת ומַכרזת לו תמיד “לא תעשׂה לך פסל”, בו בקול גדול ומפגיע שהיא קוראה “לא תרצח” ו”לא תגנוב“? כשהראה הקב”ה לאדה"ר [לאדם הראשון] דור דור וסופריו דור דור וחכמיו והראה לו את ר' עקיבא דורש כתרי אותיות ובשׂכר זה בני עם לועז סורקים בשׂרו במסרקות פיפיות, האם הראה לו אז בדורנו זה את אנטאקאלסקי יושב ופוסל אנדרטיא של ישוע ועמים לועזים קושרים לו בשביל זה כתרים ומפארים שמו עד קצוי תבל? ואם הראהו לו, למה כתב בתורתו “לא תעשׂה לך פסל”? מי עמד בסוד ה' ויגלה לנו רזי עולם אלה?

מה"ע “נאוואָיע וורעמיאַ” בבשׂרוֹ את ביאת אנטאקאלסקי אומר כדרכו: “אנטאקאלסקי שלנו”, כלו' הרוסי, ונזהר בלשונו להזכיר אשר הוא יהודי, כדרך כל האנטיסימיטים אשר את הטוב המרוּבה שבּנו יקבּלו להם ואת הרע המועט לא יקבּלו. וזו היא הקללה האמורה בפרשת תוכחות: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”.

את האנטיסימיטים, ילדי דורנו, נוּכל לקרוא בלה“ק קצרה בשם “אַשמים”, לפי שאות “א” בנוספת בשמות ופעלים הלקוּחים מל' יוָנית מורים על שלילת הפעולה והפך הדבר, ורבותינו ז”ל השתמשו הרבה במלות כאלה כמו “אַסתניס” שפירושו בלתי בריא וכיוצא בזה, ויהיה “אַשם” מלה מורכבת מן “א” ומן “שם”, כלומר “מתנגד לבני שם”; ואז יש להדגיש הש' ולנקד “אַשם, אַשמים”, כדי להבדיל בין שם חדש זה ובין שה“ע אָשָם ושה”ת אָשֵם.

היום נקראתי מאת ה' אֶפרוֹן לבוא לבית המערכת בשעה השלישית. נראה מה יהיו חלומותינו, מה ידבּר בי ומה ישיב על תוכחתי?

יום ה‘, ו’ שבט.

השכמתי ונפל פסוּק “לא תעשׂה לך פסל” לתוך פי ונצנצה בי כעין נבואה קטנה שבוַדאי הראה הקב“ה לאדה”ר את דורנו זה ואת חכמי החרשים יוצרי הפסל אשר בקרבנו, ובשביל כך הוסיף בלאו דלא תעשׂה פסל המלה הקטנה “לך”, שלכאורה היא מיותרת אלמלי עשׂית פסלים בכלל היתה אסורה; אלא ילפינן לך דפסל מלך דחמץ, שלך אי אתה עושׂה אבל אתה עושׂה של אחרים; וילפינן סמוכין לא תעשׂה לך פסל ולא תשתחוה להם ולא תעבדם, לאמר לך על מנת להשתחווֹת להם ולעבדם אי אתה עושׂה אבל אתה עושׂה על מנת לעשׂות בהם פרקמטיא. והנה בדורות הראשונים שהיו הבריות בעלי אמונה בכלל, מאמינים במציאוּת בורא ושוקדים לעבדו ולהשתחווֹת לו היה מקום לחוש שמא יעשׂה פסל לשם עבודה זרה; עכשיו שהדור פרוּץ ומחוּסר אמונה לגמרי, את ה' אינם יראים ואת אלהי הארץ אינם עובדים, פקע האִסוּר הזה לגמרי ואַיתוהו ליצה“ר דע”ז [ליצר הרע דעבודה זרה] ושחטוהו, והותרה הרצועה, ובשביל כך אפילו שלוּמי אמוני ישׂראל מן העשירים הפּרוּשים או המתראים כפרוּשים משכּינים בביתם אנדרטיות וטלמסאות אע"פ שמזוזות בפתחיהם אינם קובעים, ואת הגוי כולו הם קובעים.

והנה כל אלה אינם אלא דברי נביאות, כלו' דברי חלומות שאינם מעלין ולא מורידין, ואולם לנגד זה ארשום בכתב אמת דבר תמוּה שעשׂה בימים האלה אחד ממכירי, המראה בהיפך ממה שאמרתי כי עוד לא אבדה האמונה מלבות בני דורנו, ואפילו הפושעים שבהם עוד לבם רד עם אלהי אבותם ועם קדשיהם נאמן.

ביום שבת העבר (ר"ח שבט, 18 ינואר) מלאו לעורך-דין טראכטענבערג (הערמאן איסאַאַקאָוויטש) כ“ה שנה מיום חתונתו (אם הוא גם יום שׂמחת לבו, לא ידעתי!) ויעשׂ משתה והלוּלים. אבל הידעתם באיזה אופן חגג את חגו זה? כאחד משלוּמי אמוני ישׂראל! כתב ס”ת והקדיש אותו לביהכ“נ (בזיטאָמיר, עיר מולדתו) ובנשף בערב יום במו”ש העבר באו לביתו הרב דראַבקין והחזן ומשורריו ויחוגו את חג חנוּכּת ספר התורה ככל משפטו וחוּקותיו, בנגינות ובמזמוטין, בהקפות ורקודין, אע“פ שאח”כ, כמובן מאליו, קמו לאכול מאכלות אסורות וישבו לצחק בצחוק הקלפים. וכי תאמרו מדוע אתמַה על החפץ הזה? שמעו והתמהו גם אתם. יודע אני את האיש הזה ואת הליכות ביתו זה עשׂרים שנה. בבואי לפ“ב בשנת תרל”ב היה ט“ב [טראכטענבערג] אחד מראשי המזכירים (אָבּער-סעקרעטאר) בסינאט וגם אחד מפרנסי הקהלה וגבאי בביהכ”נ. ביום הכפּוּרים תרל“ג בהיותי עומד בתפלה בביהכ”נ ראיתי הנה ט“ב עומד מאחורי, קולו לא ישמע וגם שׂפתיו אינן נעות וָאומַר בלבי איננו יודע להתפלל על פה, ואשׂים לפניו את המחזור אשר לי; ולא קבּלוֹ ויענני: אינני יודע לקרוא עברית! ובראותו את תמיהתי הוסיף ואמר: “עליך לדעת כי אני נשארתי יהודי ע”פ מקרה, כי בעיר הקטנה ההיא אשר בה נולדתי לא נמצא בעת הוָלדי כהן נוצרי להטבילני”. (אביו היה רופא ובחפצו היה להוציא לכתחלה את בנו הנולד לו מתחת סבלות עבודת אלהי ישׂראל, ולא מסתיעא לו מלתא). וגם אחרי כן ראיתי את דרכיו והליכותיו בביתו ובגדוּל בניו ולא נמצא בם אפילו משהו ממנהגי ישׂראל, ובניו לא למדו קרוֹא עברית ולא ידעו לא תולדות עמם ולא עיקרי אמונתו, חגיו, חדשיו ושבּתיו; ואיש כזה מביא סופרים ועֵדים ומעיד על עצמו: פלוני מאמין באלהי ישׂראל! האם לא דבר תמוּה הוא בימינו אלה? זה הוא שהכתוב אומר: “נורא אלהים ממקדשיך אֵל ישׂראל הוא נותן עוז ותעצוּמות לעם”. הן הן גבוּרותיו, הן הן נפלאותיו.

וגדולה מזה ראיתי באחי אברהם. בנערוּתו היה טוב לב ורך המזג מאד; אח אוהב ובן מקשיב וגם יהודי דבק בעמו, ושוקד ללמוד לה“ק וחכמת ישׂראל. עוד בהיותו במחלקות האחרונות בבי”ס הרבנים ואני משתדל אז להיות נמנה משגיח בית-ספר ומורה לשון רוסיא, הציע הוא להיות אני כותב אליו רוסית והוא יכתוב אלי עברית, ושמוש זה יהיה לתועלת לשנינו, כי הוא יתקן את סגנוני בלשון רוסיא ואנכי אעמידהו על שגיאותיו בלה“ק; וגם בשנה הראשונה בפ”ב עוד לא רחק מעל גבול ישׂראל ויהיו צרכי עמו קרובים אל לבו ולא הסיח דעתו מהם. בשנת 1862 כתב מאמר גדול על דבר התקנות הנחוצות בבתי הספר לב“י והגישו לשׂר ההשכלה. המאמר ההוא מצא חן בעיני השׂר ונדפס במה”ע החדשי להשׂכלת העם (בשנה ההיא), ולא עוד אלא כשבאו הרבנים אשר נכנסו בשנה ההיא לישיבה בפ“ב לפני השׂר ובקשו מלפניו לסגור את בתי הספר לא שמע להם השׂר והשיב להם כי אין דבריהם מסכימים לדברי בעל המאמר הנ”ל. וכשנאחזתי בשנה ההיא במַחלוקת של סופרים בכה“ע בדבר עלילת הדם בשאַוולאַן⁹ לא עמד אחי זה מרחוק כי אם כתב מכתבים ומאמרים בכה”ע כנגד המחַיבים בוֹדי העלילה. ואולם הישיבה הארוכה בעיר המלוכה בקרב בני עמים אחרים הפכה אותו משורש, ובבואי בשנת תרל“ב לעיר המלוכה מצאתיו נהפך לאיש אחר; בצרכי הקהלה לא התערב ולטובת האומה לא שׂם לבו; ולא עוד אלא כשהחל סובאָרין לחתות גחלים על ראשנו היו נאצות “נאָוו. וור.” שגורות על פיו, ולא פעם ופעמַים רבתּי עמו בחזקה בשביל זה. ומי יאמין כי גם האיש הזה קדש שם שמים ברבים והקריב קרבן גדול על מזבח אלהי ישׂראל. לפני שנים אחדות נפקד בסינאַט מקום סגן הקטגור בלשכת דיני ממונות, וזקני הסינאַט ופקידיו נתנו עיניהם באחי למַלאות ידו בפקודה הזאת, וגם השתדלו בעדו בכל יכלתם באמרם כי רק הוא ראוי לאותה איצטלא ואין טוב ממנו; אפס כי השׂר פּאָבּיעדאנאָסצעוו, אשר גם הוא ידע את אחי כמלומד גדול בדיני ממונות (כי השׂר ההוא היה מורה דיני ממונות באוניוורזיטט במאָסקוי בהיות אחי שומע שם בלמודים, וגם אחרי כן בהדפיס אחי את ספריו והקריבם להשׂר ההוא קבּל מאתו תודה בכתב) אמר: “יודע אני את ה' א. ג. כי מומחה הוא לאותו דבר, אבל טוב היה לוּ נודע יום אחד — אשר איננו יהודי”. וצריך אני עוד להוסיף כי בזמן ההוא היתה השעה דחוקה לאחי, בכל זאת לא הלך לבו לשמוע בקול המדיח ההוא, אע”פ שאִלו שמע לו היה יוצא בין רגע מן המיצר ועולה למדרגה גבוהה. הרי לך שישׂראל אע“פ שחטא ישׂראל הוא ות”ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, — הרבה אנשים ראיתי אחרי כן בשנות הרדיפות שלא עמדו בנסיון; והאלהים נסה את אברהם אחי וימצא את לבבו נאמן לפניו.

בו ביום.

מכתב מרפאל כ“ץ מחארקאוו. ביום א' הבא עתיד הוא לצאת משם ולבוא אלינו להשתקע בפ”ב.

יועש"ק. ז' שבט.

גם היום השכמתי ונפל לתוך פי דבר חדש זה: הזיה נגזר מן הוזים שוכבים (ישעיה נ"ו, י') כמו הויה מן הוה (נחמי' י‘, ו’). ופירוש הזיה דברי חלומות, ממש ההיפך מן הויה ומעולם לא היו שני שכנים צהובין זה לזה כאֵלו.

אחרי כתבי זאת עיינתי בספר הערכין. אצל קאָהוט ולעווי לא נמצא ערך זה כלל. רש“י בישעי' כותב שאין לו דמיון. גיזיניוס ופירסט מוציאים אותו מן הערבי; וכפי הנראה גיזיניוס מכוון ג”כ למה שאמרתי, שהוא אומר וכן בל' התלמוד. וצ"ע עוד.

מוש"ק, ח' שבט.

ב“הצפירה” מיום אתמול נדפס מאמרי “מרפא לשון” (בנומ' 19) והיום בנומ' 20 בא סופו. את מאמרי האחרון כנגד הרבנים לא ידפיס סלאנימסקי, אשר על אודותיו כתב אלי במכתבו הגלוי. כפי הנראה נפל לבו ויירא מפניהם. אמרו לי כי החסידים גזרו על מכתב עתו חרם; וכמאתים עֶקזמפּלרים הוּשבו לו. —

היום יום מות הבארון יוזיל גינזבורג. מחר תהיה אזכרה בביהכ"נ.

אתמול בערב קראתי את שירי החדש “נהרא נהרא ופשטיה” באזני ר“מ לעווין וייטב בעיניו ויצחק הרבה מאד; ואגב העירני כי מעין זה קרה להרב בעל “שאגת אריה” שהיה רב בוואָלאָזין והתיר שם בוּקא דאַטמא (דשף מדוכתיה, שבו נחלקו רב מתנה ורבא בגמ' חוּלין), ועד היום נוהגין שם היתר בזה; ומשום יצא והיה לרב במינסק, וגרשוהו בבזיון ויצא משם על עגלה שמוציאין בה זבל (!) ואח”כ היה לרב במיץ. יש בלבי לכתוב על אודותיו שיר ספּוּרי, וצריך לאסוף ידיעות פרטיות על חייו ועל כל המוצאות אותו, שמו היה כשמי: ליב בן אשר (הוא נקרא אריה, ואני קורא לעצמי יהודה; אכן שמנו העצמי אחר הוא). כתבתי על אודות זאת ליה"ס במינסק.

יום ג', י"א שבט.

ביום א' הייתי בביהכ“נ לאזכרת ר' יוזיל גינצבורג. הרב אלשוואנגער גלה דעתו כי לא בשביל בוקא דאטמא נבאש בעל “שאגת אריה” בבני קהלתו, כי אם בשביל סירכא הסמוכה לדופן שהכשיר. — ר”א קויפמאַן שב וכפה עלי הגהת העתקתו את התהלים, והביא לי י"ח מזמורים הראשונים. אֵל אלהים ה', עד מה נבער האיש הזה מדעת, והוא מדמה תמיד כי מחדש חדוּשים הוא; ובאמת ממַשש הוא כאשר ימַשש העור באפלה ולא ידע בין ימינו לשׂמאלו. עד חמש פעמים תקנתי את העתקתו והגהתי את שגיאותיו והוא ישוב יחדש את שגיאותיו הראשונות או יבדה לו חדשות, ובכולם אין ממש. הנחש הקדמוני השיא את האיש הזה להסתפח אל משפחת הסופרים ולשלוח ידו לעשׂות במלאכה, אשר אין לו בה ידיעת בית רבו. אכן רוח עועים הוא באיש הזה!

היום כתבתי את השיר: “אחזו לנו שועלים”. ערוּך הוא על מריבת רבני ארצנו עם חבריהם הרבנים המקדיחים תבשילם עתה בלונדון וחפצים להנהיג במקום שבאו לשם את חומרי המקום שיצאו משם, עד שגם רבנים מורדי אור כרי“א וכמאהליווער ולפידותזאָן מכריזין כנגדם וקורין להם “מזיקי הדת”. מן הראוי היה לפרסם את השיר-המשל הזה עתה, אבל איפה אדפיסנו? “הצפירה” בודאי לא תערוב את לבה לאספו, אחרי אשר גם מבלעדי זאת נתּכה חמת רבני החסידים על חז”ס בגלל אשר כפר בנס חנוכה ומשתדל לקרבו אל הטבע.

לעת ערב.

היום באה ב“הצפירה” ידיעה כי ישיבת וואָלאָזין נסגרה מטעם הממשלה יען כי ראש הישיבה לא נאות לקבוע בישיבה למודי חול. איה אפוא געטץ הבא על מקום רש"י פין, אשר בצאתו מזה התפאר כי הוא יציל את הישיבה? ואיככה לא עלתה בידו להטות את לב ראשי הישיבה למלאות את חפץ הממשלה הטוב והישר ללמד לבני הישיבה שׂפת המדינה ויסודי הידיעות הכלליות… כפי הנראה עשׂתה הממשלה את הישיבה המורדת באף ובחמה, כי גזרה על התלמידים לצאת מן העיר במשך שני ימים, ואם לא — ישולחו משם כאסירים בסך אנשי צבא; והימים ימי קור גדול ואין ספק כי רבים מן התלמידים לא יספיקו להצטיד בזמן קצר כזה ויצאו בעירום ובחוסר כל.

יום ה', י"ג שבט.

אתמול אכלתי לחם בצהרים בבית ר“א קויפמאן ונשארתי שם כל הערב עד חצות. שם נוֹדע לי הד”ר בלאָך מווילנא. — היום בבוקר שב רפאל כ"ץ מחאַרקאָוו.

יום ו', י"ד שבט.

יה“ס מודיע לי כי “דורשי ציון” שׂמו עליו ללכת בקיץ הבא לא”י לפקוד את נחלתם אשר קנו שם ולשׂים בה סדרים. הוא קבּל על עצמו את הדבר, אבל טרם צאתו הבטיח להיות בזה ולהתראות עמי.

יום ב', י"ז.

השם “טל אורות” עולה בגמטריא תרנ“ב; אם נוציא את המאסף בשנה זו — הרי לנו לפ”ק מוכן ומזומן.

הייתי היום בבית הדיסקאָנטאָ-באַנק ושם נקרה לפנַי אֶפרוֹן וישאלני מדוע לא אתראה, וכי דמה כי בוא אבוא ביום השבת. האיש הזה ערוֹם יערים. בתחלה גמר בעצמו לבלי אבוא עד אשר יקראני, ועתה הוא שואל מדוע לא באתי. הפכפך וזר דרך האיש הזה, מחר אבוא אליו ואשתדל לברר הדבר, כי עד מתי אהיה בעיניו כמתעתע?

יום ד', י"ט שבט.

אֶפרוֹן שב ונתן לי עבודה ועל דבר מַשׂכּוּרתי לא דבּר בתחלה דבר, כי אם נתן לי כרוּך בתכריך סך ג' רו"כ בעד יאנואר. אנכי שבתי ואמרתי לו כי אין רוּחי נוחה מזה ובשׂכר כזה לא אעשׂה עמו במלאכתו והצעתי לפניו לקחת מאתי את הפנקסים והאגרות אשר תחת ידי; אכן הוא אמר כי ימלך בכליותיו להמציא לי לי עוד עבודה למען יוכל להוסיף על שׂכרי. גמרתי בלבי לחכות עד סוף פעברואר.

היום בא מכתב מוו“ב מקיוב ע”ד שירי ומאמרי אשר תחת ידו. יודיע כי חלק אותם לחצאין, את החצי נתן או יתן למז"ח והחצי שלח לרבניצקי; הצינזוֹר מחק שורות אחדות בשירי.

יום ה‘, כ’ שבט.

כתבתי לוו"ב [ווייסבערג]: הוספת בית חדש לשיר “הכל תלוי במזל”; פירוש “לא אליכם”; שיר ההתּוּלי “גם זו לטובה” — לרבניצקי: תקונים בשיר “תשליך” במקום השורות אשר פגל המבקר ומחקם[ן].

מכתב מר“א קופּרניק, הוא ינוּד לחליי ובדרך אגב יאמר כי יש עם לבבו להשלים ביני ובין “המליץ”. דבר זה יפּלא בעיני מאד. מה חפץ האיש הנכבד הזה בהצעתו זאת? האמור יאמר לרפּאני על ידי זה מחליי ע”פ הרעצעפּט של הגמרא: “מי שנשכוֹ כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו”? או אם יאמר להשיבני על ידי זה אל הספרות העברית אשר חדלתי מתת לה את תנובתי זה כמה? גם זו טעות היא בידו, כי אפילו אם יתן לי צ“ב [צדרבוים] מלוא ביתו כסף וזהב לא אוסיף תת לו אפילו אות אחת. ותמה אני איכה עלה דבר זה על לב קופרניק. אין זה כי אם וו”ב, שהוא סוכן “המליץ” כעת, הסיתו בי. ירח מנחה ומעריב!

יום ו'.

קבּלתי מאת… מצאריצין את לוח תמונתה כאשר הבטיחתני. הודיתי לה במכתב היום ובו אמרתי כי על פניה נודעו עקבות צנעוּת ותוּמת לב ומעיניה יציצו דעה וטוּב לב. מי יודע אם עמדה לי חכמתי ברשמי הפרצוף ואם קלעתי אל המטרה.

לר“א קופרניק עניתי רוסית ואמרתי לו כי על שאלתו אשיבנו אחרי הודיעוֹ אותי לאיזה תכלית הוא משתדל לשׂום שלום ביני ובין צ”ב ואיזה תועלת יקוה מזה.

קבּלתי שש חוברות הוצאת בן-אביגדור הנמכרת במחיר חמש פרוטות כל אחת. הוא מחַקה מעשׂי הסופרים באשכנז בעלי ה“פפעניג-מאגאזין”. בין שש החוברות — שלש הן מעשׂי המו"ל בעצמו: א' וב') אהבה וחובה; ג) “לאה מוכרת הדגים”. המחבר הוא צייר טוב וחָרש חכם, יודע היטב לחקות את המציאות ולרקום על היריעה תמונות חיות. ספּוּריו פועלים על הלב וחבל שלשונו וסגנונו בלתי מנוּפּה היטב, וכיון שספריו נכתבים ונדפסים בעד ההמון יש לחוש לשבשתא כיוָן דעל על. — הספּוּר “יזכור” לדוד פרישמאן סגנונו טוב ויפה, אין בו נפתל ועקש, כי פרישמאן זה הוא סופר מהר ובעל דמיון חזק; אפס כי… שירתו בת שובבה, מתחמקת ומדבּרת ברמיזות ובדברים מקוטעים כדי להרבות געגועים עליה. היא מאותן בנות החן שבעל החוברות קורא להן “עגבניות” (?). — החוברת החמשית “כנור ישורון” — שירים מאת שמואל ליב גארדאן מקאוונא. השירים אינם מן המובחרים ומעידים על בעליהם כי לא צלחה עליו רוח השיר האמתּי. מלאים הם מבטאים נאים ומלות מצלצלות, אבל רעיונות טובים מעט בם, וביחוד יש בם חוסר ההוָיה האמיתּית (היסטארישע וואַרהייט), ועם כל זאת איננו מן הגרועים שבמשוררים המציצים כעשׂב בימים אלה, ואיננו נופל גם מיצחק רבינוביץ ומליטעווסקי ואפילו מצוריהו הלוי.

היום בבוקר בא פתאום אלי יה“ס. הוא בא מריגא ויסר הלום לימים אחדים. לפי שעה לא שמעתי מפיו חדשות נכבדות, כי שני אנשים אחרים באו וישבו לפני וישיאוני לדבר אחר ולא הספיקה לנו השעה להרבות שׂיחה. הוא הגיד לי כי המאמרים הבאים בכה”ע על דבר פעולות “דורשי ציון” וחקוּק עליהם “פאריז” — כולם ממינסק הם באים, ופאריז אינה אלא כסוּת עינים להם, לפי שהחברה במינסק איננה מקוימת מאת הממשלה וכל מעשׂיה בסתר.

יום א', כ"ג שבט.

המאמר “בנימין מטוליטולא” להעניציקלאָפעדיא כתב האַרקאַווי.

אתמול בא אלי מיודעי ל. פּערל ועמו איש אחד מווילנא, זירמונסקי שמו, ויבקשו מאתי להשתדל לפני החָרש אנטאָקאָלסקי שיקבּל את בת הגענעראל ווערעווקין החפצה להתיצב לפניו להכירו פנים בפנים, כי גם היא פוסלת פסלים ולמדה את החכמה הזאת אצל הפרופיסור רעפנין. אנכי לא נרציתי להם להמליץ בעדה לפני אנטאקאלסקי אחרי אשר לא ענני על מכתבי אשר כתבתי אליו בשנה העברה לפאריז בבקשי מאתו פרטי ימי חייו ורשימת מעשׂי ידיו לשׂוּם בהענציקלאפעדיא; ועל כן שלחתי אליו את חאנוּק. היום בא חאנוּק ואמר כי אנטאקאלסקי שאל מי היא האשה החפצה לבוא לפניו והוא, חאנוּק, לא ידע לקרוא אותה בשם, ועל כן לא נתרצה א. לקבלה, ואגב אורח התנצל לפניו על אשר לא ענני על מכתבי בשנה העברה, באמרו כי מכתבי הגיע אליו בהיותו בדרך ולא מצא לו ידים לענות לי, ובשובו הביתה אבד לו מכתבי ולא יכול עוד לענות. הבלתי מאמין להתנצלות זאת לא יחוּש, אכן די לו כי ראה את עצמו מחויב להתנצל; ואני גם לא מלאתי את יד חאנוק להזכירני אל אנט. והוא עשׂה זאת מדעת עצמו. — היום שבו ובאו אלי פערל וזירמונסקי, וגם חאנוק היה אצלי, והחלטנו כי ילך שנית אל אנט. ורשמתי לו שם האשה החפצה להתראות עמו פנים: מאירא וולאדימיראָוונא ווערעווקין, והוא שׂר המצודה פּעטראַפּאַוולאָווסקי פה.

יום ב', כ"ד שבט.¹⁰

כתבתי לבן-אביגדור. בקורת פרטית, אשר אותה הוא מבקש מאתי, לא כתבתי לו, אבל יעצתיו להוציא לפעמים גם מן הספרים הישנים ממין זה שכּלוּ מן השוק. — רבניצקי שלח לי השיר: “הבת השובבה” להגהה, ובמכתבו מודיע כי לא יוכל להדפיס את השיר “תשליך” מפני שאני מספּר בשבח ארץ החדשה, ולא בשבח א"י, וגם המאמר “ישן נושן” לא ידפיס, שכבר עבר המועד.

יום ג', כ"ה שבט.¹¹

השיבותי לרבניצקי את השיר “הבת השובבה” ובמכתבי בטלתי את טענותיו נגדי ונטלתי מאתו הרשות להדפיס השיר; ובו ביום שלחתי את השירים “תשליך” ו“שנוּי השם” ל“הצפירה”. את מכתבו של רבניצקי שלחתי לוו“ב למען יראה כי הכשילני… יה”ס בא והתפטר מעמי, כי נכוֹן הוא לשוב לדרכו בקרב הימים. — הוא הודיעני כי בשבוע הבא ישוב הלום אוּאַייט לדפוק את שׂרי הממשלה לגמור ענין יציאת היהודים מזה. — לרבניצקי כתבתי כי כפי הנראה אוירא דאָדעסא מטמטם; כי כשם שלל“ב [שליליענבלום] בימיו בבקרו את “כל שירי” הרבה תשעה קבין של דברי הבאי וכשם שהוא, רבניצקי, וחבריו לא הבינו את העוקץ הטמון בשיר “סוד העבּוּר”, כך לא עמד הוא עתה על עיקרו של שירי “תשליך”, כי אני אינני בא להבחין בין א”י ואמריקא ולהכריע אם טובה אמריקא לפליטת ישׂראל, כי אם אומר אני שמעשׂה גלוי הארץ החדשה באותו זמן עצמו כשגרשו את ישׂראל מספרד הוא אצבע אלהים וכעין רפואה למכה, להיות למגורשים מקום מקלט מוכן לנוס שמה.

יום ד'.

העלמה ווערעווקין לא באה לפני אנטאָקאָלסקי ושלחה איש עתּי היום בבוקר להגיד לו אשר לא תבוא. אנטאָקאָלסקי אמר לחאַנוק, אשר ישב אז לפניו: “למה איפוא השתדלת?” לדעת חאנוק חשב אנטאקאלסקי דבר זה לו לעלבון ולפגם כבוד, אחרי אשר השכּים בבוקר ולבש את בגדיו כדי לקבּלה בסבר פנים יפות והיא לא באה. ולדעתי יפה עשׂתה העלמה ההיא, כי מעשׂה אנטאקאלסקי לא יתּכן, בדחותו את קבּלת פנים לעלמה כבוּדה בת אחד השׂרים הגדולים — לשלשה ימים ובקבעו לה את השעה בבוקר בשעה העשׂירית, אשר אז אין עוד דרך בנות האצילים לצאת. כפי הנראה, לא נתנו הורי העלמה לבתם ללכת אליו ביום ובשעה הקבועים, כי ראו בדרך הנהגתו כעין יוהרא וגסות רוח; ומי יודע, אם לא אמרו בקרב ביתם: יהודי אע"פ שהגיע לגדוּלה יהודי הוא!

יום ה', ז"ך שבט.

מכתב מוו“ב; בו יודיע כי הד”ר בנדרסקי כעת בפ"ב ויבוא לראותי. — בערב מכתב שני (גלוי) מאתו, בו יתאונן על הבקורת הזעומה (ב“וואָסחאָד” לח"י ינואר) על ספרו “די פרויענפראגע”.

יום ו'.

מכתב לוו“ב, בבטול בקורתו של דובנאָוו ובבאוּר שמוש המלה “העתקה”. חפצתי לשלוח לו השיר “אשה מלומדת”, ויבוא ר”א קויפמאן ויטרידני ושלחתי המכתב בלתי נשלם. — לעת ערב בא מכתב מישׂשכר בער הורוויץ, בו ישוב ויודיעני כי מדפיס הוא (ב“גן פרחים”) מכתב בתוכחות והשׂגות עלי. המכתב כתוב בלהג הרבה ובערבוב דברים. חוששני לו שנתמזמז מוחו או שהזקין ודעתו נטרפה מעט, כי דבריו שלא כדברי בעלי הדעת השלמה.

יום ג‘, ג’ אדר.

שלשום בא מכתב מאת איזידוֹר לוריא (אחי אהרן לוריא מפינסק) מליבּוי, בו יבקש להציע לפני ה‘… שדוּך עם בת… מליבּוי, דרשתי מאת הכותב להודיע לי פרטי השדוך: כמה ימי שני המדוברת, כמה לה מוהר ומתן, ואם אפשר גם לשלוח לי את לוח תבניתה, כי ה’… אע"פ שנותן עיניו גם במשפחה הוא מקפיד גם על שאר המדות שמנו חכמים בכלה נאה וחסודה.

אתמול שלח לי לנדוי בעל ה“וואסחאד” להגיה מאמר מסודר בדפוס בלשון רוסיא מאת המנוח אליהו שערעשעווסקי (בנו של ר' אידל בעל “כור לזהב”). היום קראתי את המאמר ונבהלתי לראות בו דברים, שאם יתפרסמו יוכלו להביא רעה גדולה ושׂטנה רבה על ישׂראל. המאמר עוסק בהצעת דיני ישׂראל ביחס לאו“ה [לאומות העולם] (ע“פ התלמוד והרמב”ם) ומראה כי דינים אלה קשים וחמוּרים בעבירות שבין ישׂראל לישׂראל, אבל בעבירות לאומות העולם הם נוחים וקלים ואינם עונשים את העובר, עד כי ישׂראל שהרג את העכו”ם ואפילו את הגר תושב במזיד אינו נהרג ובשוגג אינו גולה, וכיוצא בזה עוד בדיני נפשות ובדיני ממונות הראויים להביא קצף גדול על ישׂראל ועל תורתם, אלו יגיעו לידי פרסום בלשון המדינה. העירותי על זה אוזן לנדוי ויעצתיו לדון את המאמר בגניזה, כי מארה בו. אם ישמע ואם יחדל?

היום קבּלתי מכתב מאת וו“ב מקיוב בהחזרת מכתב רבניצקי והוא, וו”ב, מתנצל על כי פצר בי לשלוח דברים הרבה לרבניצקי ומבטיח להשיב להמציא לי את מכתבי היד אשר נשלחו לאדיסא. — וו“ב מודיע כי ר”א קופרניק חולה עד כי לא נתנו לו לבוא לפניו.

יועש"ק, ו' אדר.

ראיתי היום בכה“ע מתוַכּחים ע”ד מקור המלה הארמית “כּרן” (תרגום של “עצם” היום). לעווי באוצה“ש [באוצר לשון…] שלו מסכים לדעת הרמב”ן ושד“ל שהוא כמו קרן, בחלוף ק' בכ', וכן אומר גם בעל “נתינה לגר”; ומי יתן וידעתי למה נצרך החלוּף הזה, אחרי אשר המלה “קרן” נמצאה גם בארמית, ולמה נקדוה בדרך זר “כרן יומא” ולא “כרנא דיומא”, כמו קרנא דמשחא, ומדוע לא תרגם במלה זאת את הפסוק “קרן עוֹר פניו” (שמות) ששם ודאי היתה המלה הזאת במקום הראוי לה? על לבי עלה לאמור כי המלה “כּרן” היא המילה היוָנית chronos שפירושה “זמן”, ומבטא זה מיוחד לסגולות לשון ארם לאמור “בזמן היום” במקום אשר יאמר העברי “בעצם היום”, והשבעים מעתיקים בעצם היום הזה (בראשית י"ז) en to Kairo שהוא נרדף עם chronos בהוראת זמן. ואם תשאלני איזה הדרך בא מלה יוָנית ללשון ארם? אף אתה אמור לי איזה הדרך בא השם היוָני Sylphe, שבּו נקראו הרוחות המסַפרות, אל לבן הארמי אשר קרא לאחת משפחותיו זלפה? ואיזה הדרך באה המלה היוָנית Pelex, שהוראתה פלגש, ללה”ק? ואם תמצא לאמור כי פלגש היא מלה עברית ומן העברים באה אל היוָנים באמצעות הכנענים, כדעת פירסט, אף אני אומר לך כי פירסט תלי תניא בדלא תניא. אין ספק כי הפלגש היא מולדת היוָנים ולא העברים: א) מחמת שבא"ב היוני יש אות “קסי” ובעברית אין אות כזה ותחתיו יבואו שני אותיות ג' וש‘, והשם המרובע הוא זר בלשון עברית וחשוד שבא מן החוץ, והב’) מחמת שאף על פי שלאבותינו הראשונים היו זולת נשיהם גם פלגשים, שהתורה לא אסרתם, עם כל זה לא היה הדבר הזה פרוּץ אצלם כמו אצל היוָנים, אשר שם כידוע היה כוחא דהתירא עדיף, והנשים הזונות והפלגשים היו מתערבות בצרכי הצבּוּר ועושׂות מעשׂיהן בפרהסיא ולא התבוששו; ואם כן עיקר מולדת הפּלגש בהכרח בין היוָנים ולא בין העברים.

עוד יש לי השערה אחרת שהמלה “כרן” היא המלה הרומית cras, הבאה להורות זמן קבוע, כמו cras erimus (אווידיוס), futurum cras (אצל האָראַציוס); השערה זאת צריכה עוד חקירה ודרישה.

רפאל כ"ץ בן אחותי יצא מביתי ושׂכר לו מעון בפני עצמו, שני חדרים ברחוב הקטניות בבית 32; והוא נתקבל לעוזר הרופאים בבית החולים של אגאַוולי.

יום ב‘, ח’ אדר.

אמש בא מכתב מחז“ס. בו יודיע כי הצינזור פסל את שני שירי ולא יוכלו לבוא ב”הצפירה“. …הוא מבקש ממני לשלוח לו שיר ליום מלאת לו פ”ב שנים ביום כ"ד אדר. איזידוֹר לוריא שב וכתב על אודות השדוך ל… אגב יודיע כי אחיו אהרן עתיד לבוא לכאן לחג חתונת-הזהב של זוקאָווסקי.

קשה לסופר עברי ישיבת כרכּים כפ“ב. כי אכתוב איזה דבר בלה”ק, אם שיר חדש או חדוש-תורה, ורוצה אני להראותו לזולתי לשמוע דעתו, אין בכל מכירי וסובבי (וגם הקרובים אלי בכלל) איש אשר יבין לרעי ואוּכל להמלך בו. או כי עמי הארץ גמורים הם, או כי רוחם זרה לשפת עבר ולא יחפצו לדעתה. בשעות כאלה אנכי יודע היטב טעם הכתוב: “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני עמי”.

יום ב‘, ח’ אדר.

ה‘… רוצה להתחתן עם ה… מליבּוי. היום הודעתי זאת במכתב ללוריא, — אתמול נקראתי לחתונת-הזהב של ה’ זוקאָווסקי, אבל לא הלכתי שמה. — אמש בא וישב לפני ה…. ואשתו. האוּמללים האלה עודם שרויים בצער וממאנים להנחם על אבדן בנם יחידם אשר אהבו כנפשם ואשר טבע בנהר בקיץ העבר בשבתו בכפר בבית דודתו אחות אמו. הם ספּרו לי כי כל תנחומותם לעת כזאת היא שעוסקים בספרי הספּיריטיזמוס ומקהילים קהלות בביתם בכל יום ב' בשבוע ומעלים להם את הרוחות ודורשים אל המתים. מסַפּרים הם נפלאות מחזיונות הרוחות הבאות לישיבותיהם ומסַפּרות עמהם בלתי נראות על ידי נדנודי השולחנות ודפיקותיהם. דכּאי רוח אלה מאמינים בחזונות אלה אמונה שלמה ומוצאים בם מעט צרי למכתם האנוּשה. ספּרו לי כי הרוח הבא אליהם תמיד לשׂוחח בם, על שאלתם מי הוא, קרא את עצמו: “אפיק” ואמר כי בהיותו בחיים היה פילוסוף יוני קדמון, ופעם אחת הודיע להם כי בישיבה העתידה לבוא לא יוכל להתגלות אליהם, כי אם ישלח תחתיו את אחיו. ובאמת באחת הישיבות הבאות בא רוח לסַפּר עמם ואמר כי הוא “טוביה אחי אפיק”. הם שאלו אותי אם לא אדע מי הוא “אפיק” ואם היה איש כזה בין חכמי יוָן. אנכי לא חפצתי לבטל את חלומותיהם, שבהם הם משעשעים את נפשם, ולא שׂחקתי על דבריהם, כי אם חפּשׂתי בזכרוני אחרי איש כזה ואמרתי כי “אפיק” לא אדע אבל היה אצל היוָנים איש משורר וחכם ששמו “אביקוס”, שמת גם הוא מיתה משונה ונהרג ע“י רוצחים ביער. הסכימו כי הוא הוא ונשמתו היא המתגלה להם. עוד ספּרו לי כי פעם אחת נתגלה להם בישיבתם רוח בנם האובד. על שאלתם מי הוא ומה שמו בחיים, ענה ואמר להם על ידי דפיקות השולחן, ועל השאלה איכה מת ועבר מן העולם היתה התשובה: טבע במים. על השאלה, היזכו הם לראותו בעולם הבא, ענה ואמר: “אנחנו נצחיים”; עוד שאלו: במה יוכל לנחם את הוריו המתאבלים עליו? ויען ויאמר: “לי טוב!” — את אופן שׂיחתם עם הרוחות ספּרו לי כזה: על שולחן אחד מונח לוח ועליו כתובים כל אות הא”ב (הרוסי) ותחת כל אות ואות מספר (ציפפער) סדוּרי ידוע, הינו תחת אות א' מספר 1, תחת ב' — 2, וכן עד גמירא; ובבוא הרוח להשיב על שאלתם אז השולחן השני, שעליו הם מסוּבּין, מתנועע ועושׂה דפיקות ברגליו. כל הדפיקות התכופות רומזות אל אות יודע, דפיקה אחת היא אות A, שלש דפיקות — אות B וכן כולם; פיסקא בין הדפיקות רומזת להפסק בין האותיות. והיושב אל השולחן האחד רושם את מספר הדפיקות ואחרי-כן הם מצרפים את האותיות למלות ומוציאין מהן תשובת הרוח. — הם קראו גם אותי לבוא פעם אחת לישיבתם ואז בעיני אראה ובאזני אשמע ולבבי יבין את מפעלות הרוחות המסַפּרות, כי לא דבר בטל הוא.

כבר אמרתי כי לא מלאני לבי לסתור את דבריהם ועשׂיתי את עצמי כמאמין לכל דבריהם, גם הבטחתי לבוא אליהם בישיבתם ביום מן הימים; ולפי שעה דברתי להם דברים נחומים, דברי כבוּשין; שׂמתי לפניהם דברי דוד המלך במות בנו: “אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, ודברי חז"ל: כל המתמרמר על המת יותר מדאי וכו', ובארתי להם ענין צדוּק הדין ופסוק “הצור תמים פעלוֹ כי כל דרכיו משפט”; וכמוה כמוהו שמעו לדברי בשׂוֹם שׂכל, כי גם לו היו כל הדברים ההם חדשים אשר לא ידעם, כי לאו בר אורין הוא, ולבסוף יעצתים לקחת לביתם יתום לגדלו, ובזה ימצאו נוחם לנפשם כאשר יגדל הילד ויהי להם לבן.

בו ביום.

הייתי בבבית זוקאווסקי (חיים דוב שמו) לברכו בברכת מז“ט לחתונת הזהב אשר לו. — קבּלתי קארעקטוּר משירי “הכל תלוי במזל” מביה”ד [מבית הדפוס] של שעפטעל מברדיטשוב; תקנתיו והשיבותיו תיכף.

יום ב', שושן פורים.

ביום ג' העבר לעת ערב בא אלי הד“ר בענדערסקי לראותני; גם הא' לעווין ואשתו ישבו לפני. ה' בענדערסקי בא הלום לשׂוּם לפני חכמי הרופאים את מאמרו (דיססערטאציאן) אשר ערך בחכמת הרפואה ולהתפלפל עמם במעמד של פומבי כדי שיתקרי חכּים (דאקטאר). את המאמר הזה כבר ערך לפני חכמי האקאדעמיע גם בשנה שעברה ורבו עליו ובטלוהו, לפי שבּו הפך בזכות דעת אחת של חכמי ישׂראל ונתן לה את היתרון על דעת חכמי או”ה במקצוע אחד, וגם בפעם הזאת אמר לעמוד על דעתו זאת. ואנכי אמרתי שלא מחכמה יעשׂה כזאת ויעצתיו שלא יתעקש ולא יתגרה בחכמי האקאדעמיע לבלי ישוב לצאת מן המערכה וידיו על ראשו; והוא שמע בקולי והבטיח למחות במקום ההוא את שם “ישׂראל” מן המאמר שלו, ולהזכיר את דעת החכמים ההם סתם. שׂמתי לפניו את מחשבתי בדבר הדפסת כל כתבי אשר חפץ אני לשתף את ה' וו"ב במלאכה, שיהיה הוא הבורר את המאמרים מה לקרב ומה לרחק, ומסדרם ומגיה אותם בדפוס ומכריז עליהם ונושׂא ונותן עם המדפּיס ועם כל הקוראים, ויהיה נוטל שׂכר בעד טרחוֹ ועבודתו. ה' בענדערסקי הסכים לי בדבר הזה והבטיח לבוא עוד הפעם אלי ואז נשתדל לבוא בענין הזה לידי גמר.

ביום הרביעי לערב נקראנו לבית באגוסלאווסקי, וביום החמשי לבית הד“ר פינקעלשטיין. ביום ו', 28 פברואר, היה יום הולדתה של אשת ר”א קופמאַן ונקראתי לבוא שמה בערב ולא הלכתי, כי לא הייתי בקו הבריאות. ובא אלי אֶפרוֹן (אברהם), גם בתי הבכוֹרה ורפאל כ“ץ היו אצלנו. בליל מו”ש באתי אני ורפאל לבית הכנסת לשמוע המגילה. הצגתיו לפני רבים ממכּרי שם. — הד“ר הרקווי הסביר פניו אלי והבטיח לתת לי אחוז אחד מספר האגרון לרס”ג אשר הוציא לאור זה מקרוב. ואגב הודיע לי כי בשגגה מיחסים לרס“ג את ההלצה “הקראים אינם מתאחים”, כי לא מפי הקדמון הזה יצאה כי אם מפי איזה רב אחרון שהיה בוַעד ד' ארצות. ע”פ דבריו עשׂיתי הערה לשירי “דבּוּר מפוצץ” מקום שנאמר שם “לפני שנים אלף” — כי בשגגה הוא. שם הודיעוני גם כן כי ראשי הקהלה נמנו וגמרו לשוב ולבנות בקיץ הבא את ביהכ“נ העומד בלתי נשלם בבנינו ולחנכו לימים הנוראים הבאים. הארדיכלים העוסקים בבנין מנו וכלכלו את ההוצאות הנחוצות לגמור הבנין (בלי הדוּר חיצוני ובלי צפּות את הגג והמגדלים זהב) עד כדי ארבעים ושבעה אלף רו”כ. המפקחים על מעשׂה הבנין אספו מבני הקהלה סך חמשה עשׂר אלף, והבאראן גינצבורג הבטיח לתת להם בהקפה שלשים וחמשה אלף (יש אומרים כי פאָליאקאָוו משתתף עמו בהלוַאה זאת) — מי יתן ויהיה הדבר. — מבית הכנסת הלכנו לבית בתי הצעירה ועשׂינו שם כל הערב.

ביום הפורים בבבוקר הלכתי לראות את ה' דוד פיינבערג באכסניא “גראנד האטעל”. מצאתיו בחדרו ואיש אחד, קאנטאָראָוויץ שמו מיעקאטערינאסלאוו, יושב לפניו; גם אחד הקולוניסטים ממסבי העיר בא לפניו. בלבי היה לשמוע מפיו אם פתוח יפתחו בקרוב הועדים לכלכל את דברי הגלוּת והיציאה לארגנטינא כי מקוה אני למצוא שירות ומלאכה בועד המרכזי, תחת עבודתי בבית מערכת הענציקלאָפעדיע אשר פסקה לי. ה' ד“פ אמר לי כי מצד ממשלתנו לא תהיה שום מניעה ליסוד הועדים, אפס כי הבאראן הירש איננו אץ לעשׂות הדבר, לפי שבארגנטינא עוד לא נעשׂו כל ההכנות הנצרכות לקבּל אורחים, באשמת הד”ר לעווענטהאל, אשר עסק בדבר בשפלוּת ידים. עתה כאשר יבוא שמה מנהל אחר, ה' גאָלדסמיט, יתקן המעוּוָת; אכן לזה נצרך זמן מארבעה עד ששה חדשים, ולכן מן הצורך לדחות לזמן כזה גם את פתיחת הועדים, לבלי השלוֹת על שקר את נפשות העם המתאַוים לצאת במוצאי גולה, כי ירבו לבוא לפני בעלי הוַעד בעוד אשר לא תהיה לאֵל ידם להסיעם ולהביאם אל המנוחה ואל הנחלה אשר הם מבקשים. ה' ד"פ הראני מכתב כתוב אליו בדבר הזה מאת ה' זאננענפעלד, הוא מנהל עסקיו של הבאראן הירש. — לפיכך נמנעתי לגמרי לדבּר עם ה' פ. בדבר הנוגע אלי, והוא אמר כי אחרי אשר יִפּנה מעט מטרדותיו יבוא אלי לראות אותי בביתי. כפי הנראה תקוָתי לוַעד הגולה מוטלת בספק ספיקא.

לעת ערב באנו לבית בתי הבכירה ואכלנו שם לחם ועשׂינו כל הערב, כי היום חגגה את חג הוּלדתה. — ביום הפורים בא אלי ה' לעאָן ראבינאוויץ, העורך וכותב מאמרים ב“המליץ”. מה הניע אותו לבוא אלי ולהתוַדע עמי אחרי אשר זה כשנתים הוא יושב כאן, בשכנוּתי, ולא בא לפני? פשר דבר לא ידעתי. ראשית דברו היה גלוי דעת כנגד ה' חז“ס, הרב ומתוַכּח כעת עם הרבנים המחמירים בדבר נס של חנוכה ומצה אפויה במלח; וה' רבינאוויץ אשר שכח את מאמר הכתוב “האחד בא לגור וישפוט שפֹוֹט” חרץ משפטו כי לא צדק החז”ס בריבו וכי לא עתה העת לעסוק בתקוני הדת, אחרי שהאומה שרויה בצער ונתונה בצרה גדולה. ראיתי כי דעת צ“ב מדבּרת מתוך גרונו, אשר זה דרכּו תמיד להתחפּשׂ במסוה הזהירוּת במצווֹת לא באמת ולא לשם שמים, כי אם למען תפוֹשׂ את בני עמנו בלבם. אנכי השתדלתי להבין להדובר בי ההבדל בין התקונים בעיקרי הדת ובין הטפּוּל בדברים קלים שהחז”ס נוגע בהם בדרך הלוכו; וכן הראיתי לו את שגיאתו כי התקונים בדת אינם מועילים לתקנת מעמדה החמרי של האומה, וגליתי לו בדברים קצרים כי שפלוּתנו ומעמדנו הרע בקרב עמים רבים והבזיון אשר יבזו לנו והשׂנאה הכבושה לנו בכל הארצות, שמזה יסתעף בעצמו גורלנו הרע ועניֵנו המורה מאד, — כי כל זה באתנו מטפּשוּתם של מורי השקר והמאַשרים המתעים אשר שׂמוּ תפל לעיקר והושיבונו במחשכים כמתי עולם. ולבסוף רמזתי לה' ר. בדברים רכים כי לא לו הצדקה לחרוץ משפט גמור בדבר, אחרי אשר הא' חז“ס גדול בחכמה ובשנים גם ממנו וגם ממני וגם מה' צ”ב בכבודו ובעצמו.

היום ביום ט“ו אדר קבּלתי מכתב מאת ה' לוריא מליבוי, בו יודיעני כי שׂם את דבר השדוך לפני ה'… וכי זה האחרון כתב לפ”ב לה‘… לדרוש מה טיבו ומזגו של ה’… — כתבתי מכתב התנצלות לה' חז“ס והודעתי לו כי לא אחבּר שיר ליום הוּלדתו, כי בזה אגרום לו רעה ולא טובה, באמור יריביו אנשי מַצוּתו עליו כי נטפל לעת זקנוּתו לאדם שכבר הוחזק אצלם לכפרן. — את השירים “תשליך” ו”שנוי השם" שלחתי לברלין לבעל “המגיד”.

יום ג', ט"ז אדר.

שמועה רעה נתפשטה היום בעיר והחרידה לב כל אחד מישׂראל: בית מסחרו של הבאראן גינצבורג עכּב את תשלומיו, לאמר: פשט את הרגל. מהרתי לבוא לבית הדיסקאָנטאָ-באַנק ושם נוֹדע לי כי אמת נכוֹן הדבר. הסבּה לזו — הפסד מרובה שהפסיד ביתו בפאריז בעסקים שונים וביחוד בהלוָאה של זהב בשלשה למאה .(3% золотая рента) אמרו לי כי היום היה בית גינצבורג בזה מחויב לשלם שש מאות אלף רו"כ, ואף על פי שבעסקיו מונחים סכומים גדולים מאלה אבל הם מפוּזרים ומפוֹרדים ולא היה ספּק בידו לקבצם ליום זה הקבוע לתשלומין, והיום בשעה השמינית בבוקר גמרו להודיע כי אין ידם מַשׂגת לשלם. עוד אמרו לי כי גינצבורג ערב בעצמו בעד בית השטרות אשר לו בסך ארבעה מילליאָן; ואף על פי שלפי זה עודנו עשיר גדול, אחרי אשר רכושו שמין בכמה עשׂרות מילליאן, אכן בית מסחרו פנה הדרו וירד מגדולתו. עד כמה יגיע מזה נזק מוסרי וחמרי למעמד הקהלה בזה ולמעמד כל בני עמנו יושבי ארצנו, אשר גינצבורג היה להם לראש ולמעוז ביום צרה — ימים יודיעו.

בקרני היום ר' שלמה זק"ש מדינאבורג.

יום ה', ח"י אדר.

קורא אנכי כעת ס' האגרון לרס“ג אשר הוציאו הרקאווי לזכרון הגאון. שלשום הייתי בביבליותיקה של הקיסר נתן לי הרקאווי אחוז אחד במתנה. עד כה מצאתי להעיר: א) על שער הספר נדפס “ושארי כת”י” וצ“ל: “ושאר”; ב) במבוא, דף ל”א הוא אומר שהקדמונים קראו לפאַפּירוס אגמון, אחו או גוֹמא; ועי' שם בהערה ג‘. והנה זה החכם החוקר הכל וסוקר לא ראה מה שהבאתי בהערות לשירי “אסנת” (כל שירי יל"ג, ע' 204) מדברי טריסטראם האנגלי שהמלה גומא לקוחה מל’ גפטית שכן נקרא בל' ההיא הצמח פאפירוס; ג) שם, עמוד נ“ח הערה נ' למלות רס”ג: “ועליו תעתיקו כל לשונות הארץ” הוא מעיר: “פה נמצא הפעם הראשונה שמוש מלת העתקה בהוראות תרגום מלשון אל לשון, ומר' סעדיה למדו כל הבאים אחריו לציין את התרגום במלת העתקה, כי להעתיקו (משלי כ"ה א') עכ”פ הוראה אחרת“. להוסיף דבריו אלה על דברי בענין זה במכתבי לוו”ב מיום ו' כ"ח שבט.

יום ו', י"ט אדר.

יה“ס בא אלי היום. מאליו מובן כי עיקר שׂיחתנו הארוכה היה על דבר מפּלת בית גינצבורג, אשר דמינו חָסנוֹ לעולם. — כעֵין לעג לרש בא אלי היום מכתב מאת רייכערסאהן אשר בו יודיע כי שלח אחוז אחד מספרו “תקוּן משלים” לג”ב ומבקש מאתי להשתדל שם שישלחו לו את מחירו. העלוב הזה לא ידע כי לא כימים הראשונים הימים האלה. מהרתי והודעתי את זאת לרייכערסאהן והעירותיו לשלוח ספרו לרא“ק ולר”ל פרידלאנד. — גם מוו"ב מקיוב קבּלתי מכתב גלוי ועניתיו היום במכתב סגור. — לנדוי שלח לי היום להגיה את מאמרו של הענקעל בבקורת ספרו של דימונסקי — פועל בטל אני לו העוֹשׂה מעשׂהו שלא על מנת לקבל פרס. הענקעל אַרכן הוא בלשונו ואף על פי שמאמרו מסודר היטב ובטוּב טעם, אכן הוכחה אמתּית אין בראיותיו לפי שחסרה לו ידיעה עיקרית בספרי התלמוד והפוסקים אשר על אודותם הוא בא לדון.

מוש"ק, פ' פרה.

אמש היו אצלי אורחים כפעם בפעם. עתה בכל בית ובית מישׂראל, כששנַים נכנסים לישיבה עיקר שׂיחתם היא במפלת בית ג“ב. ר”א זלקינד אומר כי הוא הפסיד אלף ומאתים רו“כ על ידי ירידת שטרות ידועים; וא”כ מפלת בית ג“ב איננה אלא גרמא בנזקין שלו. ואולם כל מי שהניח את מעותיו בבית האוצר הזה לפקדון איננו מתנזק ואיננו מפסיד אפילו פרוטה, לפי שכּל הפקדונות מונחים ועומדים וכל הבא לקחתם נותנים לו מיד. כה”ע מודיעים כי ביום הראשון אחרי פרסום המהפכה, הוא יום ד' העבר, הושבו פקדונות מן הבית ההוא על סך ששה מילליאן. טערק, חותנו של ר“י ז”ק, בא גם הוא בתוך הבאים ביום ההוא והוציא את פקדונו וגרובע — שותפו של ג“ב — אמר לו: “עניים נשאר, אבל כנים אנחנו ובהון זרים לא נגע”. אמרו עליו על גרובע שהפסיד במהפכה זאת שני מילליאן וחצי. אשת לעווין (עמנואל מנחם) ספּרה לאשתי כי ביום השלישי אחרי אשר צוָה הבאראן להודיע כי בית אוצרו נחרב ונסגר, בא וראה את אישה יושב בחדרו, ויפול על צואריו ויחבּקהו ויודיע לו את הגלגל החוזר אשר נהפך על ביתו, ולעווין ממגנת לב לא עצר כוח ויתעלף. לעווין זה, שהוא עתה כבן ע”ב שנה, הוא מזקני משרתי בית ג“ב ובא על עבודתו אצלם עוד בהיותם בקאמענעץ. — יה”ס אמר לי (ודאי מפי אחיו ישׂראל, שהוא הסופר בבית ג"ב) כי מעמד ג“ב התמוטט לא השתא ולא בפתע פתאום היה הדבר. כי זה כמה שנים היו העסקים רעים קרובים להפסד ורחוקים משׂכר, ורק בשנה הזאת, כשהפסיד ביתם בפאריז חמשה מילליאן בענין רע, נבעה הפרץ. בבית האוצר אשר להם היו ארבעה שותפים: האראץ גינצבורג ואחיו שלמה (בפאריז), אַדאָלף גרובע ואשה אחת אשר לא נקראה בשם (היא אשת אורי גינצבורג שפרשה מבעלה וחיה בדרעזדען ולה 71/2% בעסק בית השטרות). לג”ב הרבה עסקים גדולים ונכסים דלא ניידי, שממון רב שקוע בהם והם מספיקים לשלם את כל חובותיו במלואן, אפס כי לעת כזאת הממון המזומן חסר, ועל כן נרתק חבל הכסף ונרץ הגלגל אל הבור.

יום א', כ"א אדר.

אתמול קבּלתי להגהה את שירי “ארץ חדשה” הנדפס בברדיטשוב, והיום השיבותיו להם. — כתבתי מכתב גלוי לוו“ב כי בשירי “דבור מפוצץ” יש לי להעיר הערה נחוצה. — חז”ס שב ובקש לכתוב לו שיר ליום הוּלדתו (בלי ספק כתב את מכתבו השני לפני קבּלוֹ את מכתבי מיום ב' העבר), אבל מה אעשׂה והשכינה איננה שוֹרה עלי כעת ונפשי איננה מתעוררת לאמר שירה. ביום הוּלדתו יש בלבי לשלוח לו טלגרמא.

בו ביום לעת ערב.

הייתי היום בבית ר' ישׂראל ז“ק והוספתי לשמוע דברי עצב מדיבי נפש מאד על שבר בית ג”ב… תסַמר שׂערת בשׂר כל השומע.

יום ב', כ"ב אדר.

אמש קבּלתי להגהה גם שני השירים “דבּוּר מפוצץ” ו“תשליך”. היום בבוקר הגהתים. אל השיר הראשון ספחתי בשוּרה “גדע ממני שבט לפני שנים אלף” הערה זאת: “זהו על דעת המיחסים את ההלצה הנזכרת לרס”ג; ואולם לא אכחד כי יש מחליטים שהדעה הזאת מוטעת היא וההלצה מאוחרת בזמן ויצאה מפי אחד הרבנים בוַעד ארבע ארצות“. גם את המקומות אשר פסל הצינזור בשירי “תשליך” תקנתי. ובעוד אני כותב ומגיה בא לי גם מכתב גלוי מאת מז”ח, בו יודיע כי גם את המכתם “שנוי השם” והמאמר “ישן נושן” ידפיס, ואחרי הדפסת הספר הנוכחי אשר הוא קורא לו “פרחים ושושנים” יקרב להדפיס גם את “גן פרחים” הרביעי (מי יאמין לו בזה?). וו“ב העיד עליו כי כיסו ריק ומאין יקח לו תועפות כסף הנדרש להדפסת שני ספרים זא”ז [זה אחר זה]. היעשׂה לו אלהים ארוּבּות בשמים ויניף עליו גשם נדבות? או העת עתה לעמנו לפזר שארית כספו ופרוטותיו האחרונות למקנה ספרי מליצה, ועליהם מתחולל הסער מארבע רוחות השמים ולכל או“א [אחד ואחד] מהם אשר יש לו אסתרא בלגינא, עליו לשמרה כבבת עיניו לעת רעה ועצבון כשתפול עליו פתאום. כי מי ידע מה ילד יום, ולנו אין יום שאין קללתו מרוּבּה משל חברו? מלבד הצרות הראשונות אשר השׂיגונו בין המצרים ומביאים אותנו להמלט איש על נפשוֹ ולנוס איש אל עבר פניו, עוד שעות רעות מתרגשות לבוא עלינו וגזרות קשות מתחדשות לבקרים. ערי המקלט אשר הבאראָן הירש פותח לנו בירכתי ארץ, עוד אינן מוכנות לקבּלנו ויציאתנו מפה נדחית לחדשים רבים. ביום שהוכפל בו כי טוב העבר השׂיגתנו רעה כפולה ומכופלת בנפול בית גינצבורג וברדת מגדולתו נדיב ועושׂה חסד זה, אשר בצלו חיינו ועליו השלכנו את כל יהבנו. עוד ביום השני לפני פרסום שבר ביתו מלט בחכמתו את היהודים (בני ערים אחרות) היושבים בריגא ואת הרב ר' משה שפירא בראשם, אשר אמר הגוּבּרנַטוֹר זינאָוויעב לנשלם מנחלותיהם ולשלחם מן העיר, ויצילם ה' ג”ב ברחמיו וברוב חסדיו, בבואו לבקש בעדם לפני שׂרי המלוכה הגבוהים מעל הגבוה ההוא. ועתה בבוא על בני ישׂראל שוֹאה אל מי ינוסו לעזרה ומי יעמוד להם בעת צרה? הה שבר גדול נשברה בת עמי בשבר בית ג“ב, מכה נַחלה מאד, נחלה בלי מצרים! — אתמול אמר לי ר”י ז"ק כי בקרוב עתידה לצאת פקודה רעה חדשה להדיח את כל הפקידים מבני ישׂראל העומדים לשרת בעבודת הממשלה; וכי לאחד מהם, הוא מאַרק (מרדכי) שאפיר, העומד על משמרתו בסינאַט, כבר הורו ברמיזה (קשה ככורמיזא) להתפטר בעצמו מפקודתו. — הה, תכפו עלינו צרות, רעות עברו ראשינו!

יום ג'.

ע“ד שבר בית גינצבורג וההפסד המרובה המגיע מזה לכלל בני ישׂראל לא דבּר לנדוי בגליון ה”וואסחאד" האחרון דבר ולא נגע בו אפילו באתא קלילא. רבים יתפלאו על זה.

יום ד'.

קבּלתי מכתב מאת איזידוֹר לוריא, בצרוף מכתב… על שמו, בו יודיעני כי… נותן לבתו נדוניה חמשת אלפים רו“כ ומחכה לביאת… לראות את בתו. לוריא מבקש מאתי להודיע לו ע”י הטלגרף את יום צאת… למען יקדם פניו בבית הנתיבה. ואגב ירמוז כי משני הצדדים תהיה משׂכּוּרתי רק תודה לבדה. שאלתיו היום אם לא אהיה מחויב גם לכתוב להם המזמור לתודה, כשם שהוא דורש שאוציא מכיסי על דעפּעשען ושאר הוצאות? ואם באמת, כמו שנראה מדבריו, משני הצדדים אין לחכות למשׂכּוֹרת אחרת זולתי תודה וכל טרחם ועמלם של המשתדלים וההוצאות על שליחת מכתבים ודעפּעשען — הכל כאשר לכּל רק לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה?

כתבתי מכתב ל… לשלוח חמשים רו“כ לתמיכת אחותו… האומרת לצאת למדינת הים ואנחנו גמרנו לאסוף עבורה ממאתים וחמשים עד שלש מאות רו”כ —… זו מילדת היא והתפרנסה עד כה בצמצום מעמל ידיה, בבואה ליַלד גם בבתי נכרים; ואולם עתה כגבוֹר השׂנאה והקטרוג על ישׂראל חדלו היולדות הנכריות לקרוא אותה אליהן ונתקפחה פרנסתה. בלי ספק נודע לשכנינו הרוסים המשנה (ע“ז כ”ו) “בת ישׂראל לא תיַלד את העכו”ם“, מפני שמילדת בן לעבודת אלילים — ונזהרים לקיימה. על כגון דא הכתוב אומר: גולל אבן אליו תשוב. — גם ליה”ס כתבתי בדבר הזה.

יום ה'.

מברלין מודיע לי ד“ר גרינהוט כי פוּכּס מו”ל “המגיד” חולה זה שלשה שבועות וכי המכתם (“שנוי השם”) נדפס בגליון לשבוע העבר ואת השיר (“תשליך”) ידפיסו בהוספה לגליון הבא, אפס כי מפחדים הם מפני הצינזור ומבקשים לתקן הבית “שנת מזרה לישׂראל” וכו‘. הרגעתים במכתב גלוי כי השיר היה לעיני הצינזור בקיוב והבית ההוא לא נפסל וכי בדברים הבאים נדפסים מחו"ל נוהגים הצינזורין להקל. — עוד יכתוב כי שלחו לי את כל גליונות “המגיד” לשנה הזאת, ואולם אני עוד לא קבּלתים ובלי ספק מונחים הם תחת יד הצינזור. (קבּלתי מכתב גלוי מרייכערסאָן) בסוף המכתב ה’ פוכס מוסיף שורות קצרות אחדות בעצם ידו, וזהו סימן טוב כי מחלתו לא קשתה.

בו ביום.

החילותי לקבּל נדבות בעד… חתני קאַפּלאן נתן כ“ה רו”כ. סרתי אל בית ר“א ז”ק. אשתו קבּלתני בסבר פנים יפות בהיכלה אשר כולו אומר כבוד ושׂוחחה עמי כשעה שלמה בעסקי הצבּוּר בכלל ובמאורע היום (הוא שבר בית גינצבורג) בפרט. נדבה נתנה לי רק עשׂרה רו"כ, ואני קויתי לקבּל מאה. עודני פוסח על שתי הסעיפּים אם להניח את נדבתה תחת ידי או להשיבה לה. אמת כי בתתה לי אמרה כי לא כימים הראשונים הימים האלה.

שלחתי הערה קטנה ל“הצפירה” כי ספר כתאב אלכפיה להר“א בן הרמב”ם נדפס בכ"ח השני (וויען תקצ"ו) כולו או מקצתו.

מוש“ק, כ”ז אדר.

הגיעוני גליונות “המגיד” מראשית השנה. בנומ' 11 נדפס מכתמי “שנוי השם”. הצינזור בקיוב מחק ממנו ב' שורות, וכיון שנדפס בחוץ לארץ נכנס בשלום בלי פגע. בנו' 10, במאמר הנקרא “שערי תשובה” (עמוד 75), מצאתי דבר תמוה זה הנוגע אלי; שם נאמר:

“להמשורר חלזון בב—ט: לפי דבריך היית אתה מורה למשוררנו יל”ג נ“י; אך ראה זה פלא: רבי לא שנה חייא מניין ליה!… שירים כשיריך הם לצבי תפארת הסל אשר תחת שולחננו, ואם תתפאר בכבוד יל”ג, עצתנו אמונה כי תלמד להבין את שיריו היקרים ואז תבין בעצמך ערך שיריך ".

אינני יודע בשום אופן לכון מי הוא הרמוּז במלות “חלזון בב—ט”, בכל אופן אין איש (לכהפ"ח בין החיים) אשר יאמר כי הורני דרך השיר או לכתוב עברית בכלל. אם אין האיש ההוא שקרן מוחלט, אשער כי כוָנתו אולי לאמור כי היה מורה ליל“ג, כלומר בבית יל”ג, ואולי הוא המלמד אשר החל ללמד את בני תורה בטעלז ואשר נסה אח“כ לכתוב מאמר מליצה ב”המליץ" ולא קבּלתיו לדפוס (את שמו שכחתי).

יום ה‘, ג’ ניסן.

אתמול שב ובא לפני הד“ר בענדערסקי והצעתי לפניו את דעתי על דבר הוצאת “כל כתבי” אם ע”י מו“ס או ע”י אגודת חובבי הספרות, אבל בתנאי שר' יצחק יעקב ווייסבערג יעסוק בדבר בתור מצרף ובורר, ויטול שׂכר. — בפעם הזאת לא העתיר עוד בענדערסקי עלי דברָיו בדבר המחשבה הזרה אשר בני קיוב בדו מלבם לשוב ולקרבני אל הצ“ב למען אשר אשוב ואכתוב ב”המליץ". לא ידעתי איזה רוח שטוּת עבר עליהם לשׂוּם לפני כדבר הזה אשר לא יקום ולא יהיה.

היום נדפסה ב“הצפירה” נומ' 64 הערתי הקטנה לאלכסנדראוו כי הספר כתאב אלכפאיה לר“א בן הרמב”ם נדפס בכ“ח השני. — מברדיטשוב קבּלתי הקאָררעקט ממאמרי “ישן נושן” ואולם הכ”י לא הגיע לידי, ובלעדיו אי-אפשר לי להגיה את המסודר בדפוס שנזדקרו בו שגיאות רבות.

יום ב', ער"פ.

כעשׂרה ימים שכבתי במטה ולא אחזתי עטי בידי. ביום ה' ג' ניסן הרגשתי כי פשׂתה השאת בבית השחי התחתון השׂמאלי וגדל הכאב מאד. הלכתי ביום ו' אל הרופא הפרופסור פאוולאָוו ויבדקני וימצא בי דלקת השרירים ויצוני לנוח על משכבי שני ימים ולהניח על מקום השאת מטליות מחממות. אגב אמר לי כי אין צורך לעשׂות נתּוּח בפעם שניה. ואולם שני הימים נמשכו ויהיו לשמונה, כי רק אתמול החלפתי כוח לקום ממטתי ועוד לא מלאני לבי לצאת החוצה; ואף כי רפה הכאב בבית השחי, אולם מרגיש אנכי כי עוד הנגע עומד בעיניו ולרגלי כל סבּה קטנה תוכל המחלה להתחדש.

בטרם נפלתי למשכב הייתי אצל אֶפרוֹן אשר לא נקראתי לבוא לעשׂות עמו במלאכה זה יותר משלשים יום. בלבי היה להתפטר כלה מעבודתי המצערה ולעזוב את בית-מלאכתו לבלי שוב אליו עוד, אבל הוא לא נתנני ללכת ואמר: מאי איכפת לך אם תרויח כמה מאות רו“כ בשנה? רבות עמלת בראשית המלאכה ועתה כי מעטה העבודה, די לי אם תכתוב לי איזה מכתב פעם או פעמים בחודש ותטול שׂכר. — בימי מחלתי בקרוני רבים וגם קבּלתי מכתבים שונים. — ביום השבת ה' ניסן כלה בענדערסקי את מלאכתו באקדמיא וקבּל כתר דאקטאר, וביום א' בא אלי להפּרד ממני, ואני שוכב על ערשׂ דוָי. הוא לא דבּר עמי על אשר נדברנו עד כה וגם אני לא הזכרתיו ויהי כמחריש. אחכה לראות אם זוכר הוא את אשר שׂמתי לפניו ביום ה' ג' ניסן על דבר וו”ב והדפסת כל כתבי, ואם ידבּר בזה בקרוב.

מוש“ק, חוהמ”פ.

קבלתי מאת קאמינסקי מחבּרתו בל“א [בלשון אשכנז] “הגאונים” ומאת אברהם סלוצקי “שיבת ציון” והשבתי לשניהם. קאמינסקי בדברו על רס”ג איננו מזכיר לגמרי ס' האגרון והגלוי. בל“ס לא ראה עדיין את מחבּרת הרקאַווי. אבל גם בא”ה [באומות העולם] ס' האגרון היה נודע. — ספרו של סלוצקי לדעתי אחר לבוא, אחרי אשר כבר נסתיימה שאלת יא"י ואין עוד מערער עליה.

יום ה', כ"ד ניסן.

ביום שביעי של פסח הגיעה לידי המחבּרת “פרחים ושושנים” למז“ח. השתוממתי לראות שם מכתּבי אשר כתבתי לוו”ב ביום כ“ו חשוָן העבר, והוא לא שאל את פי וימסרנו לדפוס, ובמכתב יש דברים אחדים שהרשיתי לעצמי לאמרם רק במכתב פרטי אבל לא לפרסמם בדפוס, כמו מה שאני אומר שם “הנהו בריוני דהוו בשבבותיה את רבן דקרו”. והנה לא אמרתי זאת על עצמי, אלא אדעתיה דווייסברג שקרא לי במכתבו אלי “רבּן”, אבל קהל הקוראים אשר לא ידעו את זאת הלא באמת ובצדקה יוכיחוני על תואר הכבוד הזה שאני לוקח לעצמי ומתעטף באצטלא דרבנות. בכלל אין למחברתו זאת של מז”ח ערך רב בספרותנו, כי מלאה היא דברים של מה בכך, דברי שטוּת, ובפרט מאמריו שלו בעצמו הם הבל הבלים; אכן גם הוא לא יגע להעשיר את ספרוּתנו בספר חדש טוב, כי אם רק להיות לו בית אחיזה ופתחון פה לשוב ולחזור על פתחי הנדיבים לקבל נדבתם, כי זה כל האדם הזה! ה' ירחם על ספרותנו העלובה, כי רבּוּ בקרבּה לעת כזאת סופרי אליל טופלי שקר כאלה המעוללים בעפר קרן שׂפתנו ומכפּישים אותה באֵפר.

בעד… אספנו מאתים וארבעים רו“כ. היום קניתי לה בעד מאה וחמשים רו”כ (פחות 70 קאפ.) חמשה עשׂר ליטרא שטערלינג. עתידה היא לצאת לדרכה ללונדון ביום א' הבע"ל.

בו ביום.

עלובה היא כנסת ישׂראל פה בעיר המלוכה וכפי הנראה קרוב לבוא עִתה וימיה לא ימָשכו. גם עד כה בנס היתה עומדת, ועתה בנפול בית גינצבורג נפל וישבר עמוּדה הימני, תומכה ומחזיקה בעתים הרעות. דראַבקין בדרשתו ביום א' דפסח הזהיר את העם על זה ועורר אותם להתאחד ולהרבות צבא החברים המשלמים. אבל מדוע התעורר לדבּר דברי כבוּשין אלה עתה ולא קודם לזה? הכי רק יען כי בעמוֹד ג“ב לשלם את נדבתו לצרכי הקהלה מדי חודש בחדשו פסק המעין אשר ממנו קבּלו את שׂכרם משמשי הקהלה המקבּלים פרס? וכי בדברים בעלמא תוָסד קהלה? ומדוע החרישו ולא דבּרו דבר וטמנו יד בצלחת ולא עשׂו מעשׂה גם דראַבקין וגם מזכיר הקהלה ווינער במשך השנים הרבות אשר הם עומדים בראש ההנהגה? מדוע לא השתדלו אז להרבות מספר החברים המשלמים לקופת הקהלה, אשר יש ויש בעיר המלוכה כמה מאות משפחות ובעלי-בתים אשר היו מרימים את נדבתם בחפץ לבב לוּ קראו אותם להשתתף בצרכי העדה? ובמי הקולר תלוי אם לא בצוארי האנשים אשר עשׂו מלאכתם בשפלוּת ידים ואולי גם ברמיה, וידאגו רק לטובת עצמם ולהחזקת הקהלה לא דאגו ולא שׂמו את לבם ותלו עצמם תמיד באילנות הגדולים, בג”ב ובפאָליאקאָוו ובוואַרשאַווסקי ודומיהם, אבל האילנות ההם מעט מעט נפלו ונגדעו ועתה בנפול גם המשען האחרון (הוא בית ג"ב), בראותם כי הרעה נוגעת אליהם, אל עצמם ואל בשׂרם, עתה הם מרימים קול זוָעות ומתנבאים על חוּרבן הקהלה. אומרים עליו על ווינער שהיה מוציא על ביתו בכל שנה ושנה מעשׂרת אלפים עד שנים עשר אלף רו“כ, ואע”פ שאינני מאמין לזה ומוצא בזה גוזמא רבה, אבל בעיני ראיתי את מעמד ביתו ולחם שולחנו כי כאחד הגבירים מתנהג; ואִלו גם רק החצי הוא מוציא ממה שאומרים — רשאי כל אדם לשאול מאין יקח לו את ההוצאה המרובה הזאת? ולכאורה אין תשובה אחרת בלתי אם כי שלח ידו בקוּפּת הקהלה; יש אומרים כי נהנה מפסולת בנין בית הכנסת (והוא שותף בזה עם הארדיכל…); ויש אומרים כי בכפיו דבק מאום מקופת גחש“א, אשר הגבאים בימים האחרונים פושטים עוֹר העם מעליהם ולוקחים סכומים גדולים בעד קבורת המתים ואומרים כי בזה יד הגבאי… עמו במעל, אשר באמת קנה לו בית, שההמון קורא לו “בית הקברות”. שמעתי כי המגיד דאַנציג בספרו מוכיח לגבאי גחש”א על פניהם כי לא באמונה הם עושׂים, וכי הגבאים ענוהו ב“המליץ” וסתרו את דבריו. אנכי לא ראיתי לא את תוכחתו ולא את תשובתם; אבל ממה שהבאנו וממאי דעמא דבר נראה כי יש ממש בדבר, כי — קול המון כקול שדי.

יום ד‘, א’ אייר.

אתמול נסעה יצאה מזה…, ובו ביום הודעתי זאת לאחיה. — אתמול קברו את ר' מרדכי האַלבּערשטאַם מאודיסא; הוא האיש אשר לפני שנה מתה עליו אשתו ואנכי כתבתי לו את נוסח מצבת קבורתה. עוד ביום ה' העבר פגשתיו ברחוב נעווסקי והוא רענן וטוב, והיום נודע לפתע פתאום כי יובל לקברות מביה“ח מאַרינסקי. הייתי ללווֹתו; ושם באו כל באי הבערזע היהודים וגם אחדים מראשי השוּלחנים. גם ר' אברהם ז”ק בכבודו ובעצמו היה בין הבאים; גם אשתו באה אל הלוָיה. הוא במרכבה לבדו והיא במרכבה לבדה, כי זה ימים רבים אין שלום ביניהם, כי הוא לעת זקנתו אשה בת אֵל נכר הטתה את לבבו והוא עשׂה לה בית בפני עצמה ויש לו ממנה בנים. על כן גם שמעתי אומרים כי גם הוא ימוּך ומטה ידו, כי ההוצאות לשני בתיו מרובות. אשתו היהודית לבד מקבּלת להספקת ביתו שלשת אלפים רו"כ מדי חודש בחדשו — ומי יודע כמה מקבּלת האשה האחרת למען תחיה בריוַח ולא בצמצום היא ובניה? בשעת הלוָיה אמרו כי המנוח מת לפתע פתאום ביום הראשון העבר בלכתו ברחוב העיר, ואספוהו כמת מצוה לבית הפקידוּת ומשם אל בית החולים הנזכר, עד אשר נודע מי הוא.

יום ה‘, ב’ אייר.

אתמול מתה האשה אלכסנדרא בת ר' אברהם פרץ, כבת שמונים שנה. הוא אברהם פרץ הידוע, חתנו של ר' יהושע צייטלין, אשר בא משקלאָוו לפ"ב עוד במאה העברה בסוף ממלכת יעקאטערינא, והיה מכיר ומוֹדע להמיניסטר ספעראַנסקי בימי אלכסנדר הראשון (עיין מאמרי הרוסי על ביאת היהודים ראשונה לפ“ב ב”וואסחאד" שנה ראשונה), וקבּל הוא וכל בני ביתו את אמונת הנוצרים על פי שיטת לוטהער.

יום ב‘, ו’ אייר.

היום באתי לבית המערכת, ואני לא נקראתי לבוא שמה זה שלשים יום, והודעתי לבראָקהויז את צאת החלק העשתי עשׂר. ההוצאות עלו עד שלש מאות ושמונה עשׂר אלף וההכנסה מאתים וששים אלף רו“כ; פחות ההכנסה מן ההוצאה חמשים וחמשה אלף. — שם שמעתי שמועה רעה כי ווענגעראוו (אפאַנאַסי, חנן שמו בישׂראל), דירעקטור הבאנק במינסק, מת פתאום. המנוח הוא מחוּתּנו של הר”ר חז"ס בעל “הצפירה”, כי לודוויג בנו (אחד מראשי העוזרים בכה"ע “וועֶסטינק יעֶווראפּי”) לקח את בת ווענגעראוו. גם בת ווענגעראוו ואישה וילדיה, גם בנו של ווענגעראוו, סעמיאָן, כולם עזבו את אלהי ישׂראל. סעמיאָן זה, בנו יחידו של המנוח, נסע אתמול למינסק לקבור את אביו. היתנו לו להתעסק בקבורתו, היתפלל קדיש על קברו, והוא משתחוה ומתפלל (אם מתפלל הוא בכלל) לאל אחר!

יום ד‘, ח’ אייר.

כה“ע מודיעים כי אתמול שקלו וטרו בסוד שׂרי המלוכה ע”ד יציאת ב"י מרוסיא לארגנטינא. גמר הדבר לפי שעה עוד לא נודע.

מווילנא מודיעים כי אתמול נגמר הדין על הנשים אשר עסקו במיתת הילדים וכולן נדונו לעבודת פרך מעשׂרים עד שש שנה. — הבאים אחרינו יתפלאו על מעשׂה בית-דין זה. הממשלה בעצמה משתדלת להמעיט את מספר היהודים היושבים בארצה, בין ע“י חוקים קשים ורדיפות שונות ובין ע”י יסוּד ועדים להגלותם גלות שלמה למדינות הים — השופטים השופטני האלה באים ועונשים קשה נשים מבנות ישׂראל שעסקו גם כן בהמעטת מספר בני ישׂראל. האין זה מעשׂה לסתור? פרעה שהיה בימי משה בודאי לא היה מחייב בדין את הנשים האלה, כי אם להיפך היה נותן להן שכר על מעשׂיהן. האף אין זאת בני ישׂראל?!

היום יום מות ר“ש פאליאקאוו הייתי בביהכ”נ לאזכרת נשמתו. הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט! לאנשי חיל רבּי פעלים כפאליאקאוו וכר“י גינצבורג אנחנו עושׂים אזכרת נשמות, ואנשים מעורבים בדעת כר… ואנשי דמים ומרמה כצ”ב חיים וקימים ובאים לביהכ“נ להתפלל בעד נשמתם, הכי נפלה ולא תוסיף קוּם קהלת ישׂראל בפ”ב!!

ב“הצפירה” נ' 85 שהגיע היום, סופרו יעקב גאָלדמאַן מירושלים, בדבּרו על אודות חגיגת יובל ארבע מאות שנה לכניסת ישׂראל לתוגרמא (אחרי גרוש ספרד), מצטער על כי לא מסרו לי לכתוב שיר נאה לכבוד החג הלאומי הזה, יען כי השיר שחבּר לצורך זה הרב דקונסטנטינופול לא ישר בעיניו. תמה אני על האיש התם הזה, כאִלו כל הפיוטים שאחב“י (ביחוד עפ"י מנהג אשכנז) מתפללים ומזמרים בבתי כנסיותיהם אינם ממין זה — חסרי טעם וריח לה”ק וטעונין שמן ולבונה!

יום ה', ט"ו אייר.

כל השבוע לא לקחתי קונטרסי זה בידי, כי הָחליתי ונפלתי למשכב. ברוב כח ערכתי מכתב לסלוצקי ושלחתי לו ח“א כ”כ [כל כתבי]. בשבוע זה קבּלתי גם “הפרדס”. המו“ל שלחוֹ אלי מכורך, וזאת גם היתה סבּת התאחרותו לבוא, ואני לא התבוננתי על זה בתחלה והייתי כמתרגן. ב”פרדס" נמצאו דברים אחדים טובים ונכוחים למבין. שיר “צדוּק הדין” ליהל“ל טוב ויפה בסגנונו, אפס כי ארוך הוא יותר מדי וזו היא קלקלתו; מובחר ממנו השיר השני “שׂמחה ושׂשון ליהודים”. מצא חן בעיני גם הספוּר הדמיוני של לעווינסקי “מסע לארץ ישׂראל בשנת ת”ת לאלף הששי”. דבריו ערוכים בטוּב טעם ודעת וכל ערי ישׂראל וכל מנהגי האומה בעת הרחוקה הזאת הכל על מקומו יבוא בשלום; ורק ירושלים, כפי הנראה, לו לאבן מעמסה, כי לא ערב את לבו לקחתה בחזקה מידי שאר האומות אשר גם להם קדושה היא, וגם לא מלאוֹ לבו לעשׂותה למיצר של רבים ולהפקיעה מקדושתה; והנה הוא אוחז את החבל בשני ראשיו. הוא איננו מרגיש כי החבל הזה הוא החבל אשר בו תחנק שאלת א“י לישׂראל אפילו אם בכל שאר הפרטים תפתר חלומו הוא. — שאר המאמרים שבאו ב”פרדס" רוּבּם דברים של מה בכך.

בחוב' ה“וואסחאד” שנתקבלה בשבוע הזה יש מאת פרוּג שיר “ארזי הלבנון” המוּקדש לשמי. הוא בשירו זה מקונן על אבדן כל ארזי הלבנון — כל חמוּדותינו שהיו לנו בימי קדם; ולא נשאר לנו בלתי אם ארז אחד — הוא השׂפה וגם הוא קרוב לבוא קצו, לפי שב"י אינם לומדים את שׂפתם וסוף סוף עתידה שתשכח מישׂראל. היא הקינה אשר נשׂאתי אני בשירי “למי אני עמל” לפני עשׂרים שנה ועוד. — באותה חוברת “וואָסחאָד” בעצמה נמצא גם מאמרו של הענקעל בתשובה לדימינסקי, והוא רב בו גם את ריבי, אכן עצומותיו וטענותיו בזכותי לא היו שגורות על פיו בכתבו. ויותר ממה שהוא טוען נגדו היה יכול לטעון לוּ ידע שורש דבר כראוי. אכן הוא אמר כי חלק המאמר, שבּו הוא מדבּר על אודותי, עוד יבוא לפנַי בטרם שידפס והבטחתיו למלאות החסר, ואולם המשך המאמר לא בא אלי ולא ראיתיו קודם שנדפס ועל כן לקה בחסר מעט.

מכתב גלוי מווייסבערג. הוא אומר כי שירי הנדפסים ב“פרחים ושושנים” ייטבו בעיני הקוראים יותר מן השירים אשר ב“פרדס”.

יום ו', ט"ז אייר.

מכתב שני גלוי מוו“ב. תשובה אליו ובו משפטי על ה”פרדס".

אתמול מת פקיד העיר גרעסער. — במכה“ע “איסטאריצ. וועסטינק” בחוב' מיום א' מאי אשר יצאה היום במאמר הסופר שובינסקי יספּר כי הפקיד הראשון אשר נתמנה בפ”ב אחרי הבּנוֹתה בימי פטר הראשון, אַנטאָן דעוויער, היה מזרע היהודים, מגולי פּוֹרטוּגליא שנתישבו בהולנדיא והתנצרו, ופטר הראשון ראה אותו ראשונה על אחת האניות בנסיעתו לאמשטרדם, ודעוויער נער משרת באניה ההיא, ויראהו פטר כי נער חרוץ ומהיר במלאכתו הוא ויישר בעיניו ויקחהו אתו ויקרבהו אליו ויגדלהו וינשׂאהו, וכאשר יסד את העיר פ"ב על מכוֹניה מנה אותו לפקיד העיר (ביום 27 מאי 1718) וימסור את עתותי העיר הבנויה מחדש בידו לשכללה ולפארה ולשמרה ולשׂוּם סדרים בה; ודעוויער מלא רצון מלכּו ועשׂה תפקידו באמונה ותהי יראתו על פני יושבי העיר למקטן ועד גדול; ותעל העיר תחת ידו כפורחת.

יום א', ל"ג בעומר.

במה“ע “נאוו.” נדפס היום ניקרולוג הרופא היהודי באָריס אוסיפאָוויץ קאָטעלאנסקי, אשר מת ביעקאטערינבורג בשבוע העבר. הכותב ממלא פיו תהלתו ואומר כי יקר כמוהו איש רופא מומחה, מלוּמד, שקוּד על מלאכתו ועל למודיו, עוזר דלים ורופא אותם חנם בכל עת ובכל שעה. — כשאנחנו לעצמנו ידענו כי אנשי חסד כאלה אינם יקרים כל כך בקרבנו, אכן יקר הוא החזון לראות כה”ע מספּרים בשבחם בחייהם ובמותם.

רבים קוראים את שירי “הבת השובבה” ואינם מרגישים כי נשׂואו הוא מעשׂה שהיה (שקרה לי בשנת תרל"ט) עם בת ישׂראל (….. ) אשר כרעה נפלה בחיק עמק-השושנים (המנוח רוזנטהאל) ובגלל כן נהפך הוא לי בן לילה מאוהב לאויב ובשובי מגלותי לא נתנני לשוב על כני ועל משמרתי והעליל אח“כ לפני גינצבורג ופאָליאקאוו כי אינני נצרך לעבודת הצבּוּר הזאת, כי כנסתי לי שלש מאות אלף כסף וכדומה, ובהשתדלותו בא על מקומי לזמן קצר… זה בעצמו; ואולם התועבה הזאת נגלתה בשער בת רבים ועלתה על שׂפת לשון ודבּת עם והגיעה גם לאָזני הבאַראָן גינצבורג, אשר אמר בפה מלא לקראסנאסעלסקי (וזה האחרון מסר לי) כי יודע הוא את הנבלה הזאת אשר עשׂה ר”ט [רוזנטהאל] וכי יד אשה באמצע. ולזאת כוַנתי באָמרי “בוססה שושניו וצעיפה קרעה” — "גם מעמק שושנים פנה הדרו וכו' ". ואולם הקוראים הולכים לתומם כאִלו אין בשיר בלתי אם רעיון מָפשט לקוּח מתכוּנת עמנו בימים ראשונים. — אחרי כל אלה בעל כרחך תאמין שיש בדברי תורה זולת הפשט גם רמז וסוד, אשר לא רבים יחכמו להבינם!

יום ב', י"ט אייר.

היום בשעה השלישית אחרי הצהרים גָועה בשנת פ“ה לימי חייה האשה ראָזא סירקין, אמם של ז”ק (אברהם וישׂראל) ויהושע העשיל סירקין.

יועש“ק, כ”ג אייר.

בלבי עלה להוציא בשותפות עם פרוּג קינות לתשעה באב בהעתקה ללשון רוסיא בשירים; אפס כי המדפיס (בעהרמאנן) אומר כי לא יספיק להוציא את הספרים לאור עד ת“ב הבע”ל, כי הזמן קצר. לפי שעה חדלנו ממחשבתנו זאת. פרוג אמר לי כי גלה את מחשבתנו זאת למשׂכּילים אחדים בבית מערכת ה“וואסחאד” וכולם שׂמחו על זה והחליטו כי ירבו קופצין על הספר הזה אפילו זולת ת"ב.

ראיתי היום ה“המליץ” הודעה מאת הירש פיליפאווסקי מווירבאלליען המבקש לקנות ספּורי מעשׂיות בזארגאָן ולה"ק ולשלחם לאמריקא; כתבתי אליו את המכתב הזה:

“קראתי את הודעתו בכה”ע לב“י והנני להודיעו כי נמצאו תחת ידי כמה עשׂרות עקז. מן הספרים: 1) כל כתבי יל”ג ח“א (כולל י"א ספּוּרים) 224 עמודים, מחירו ברוטא על נייר פשוט 75 קאפ. ועל רעגאל 1 רו”כ; 2) “עולם כמנהגו”, ספר ראשון, 48 עמודים, 25 קאפ; 3) “שׂיחת חוּלין”, ליעדער אין דער פאלקסשפראכע, 104 עמודים, 40 קאפ. אם לא פחות מחמשים עקז. מכל אחד אנכּה לו 33%, בתנאי שישלם במזומן או שישלח דמי קדימה והשאר בנאכנאהמע. המשלוח יהיה על חשבוני. יש אתי גם מספרי “כל שירי” בד' חלקים על נייר מהודר (הפשוטים כבר כלוּ מן השוק) עוד כמה מאות עקז', אבל כנראה אין לו חפץ בספרים כאלה".

יום א', כ"ה אייר.

בא לידי ס' משלי, מתורגם (לל' רוסיא) ומבואר מחדש ע“י פומפיאנסקי. אם תבקש לך, הקורא, בספר הזה גדולות — אל תבקש. חידות מני קדם לא פתר לנו המחבר. הפסוקים הקשים כמו שהיו כן נשארו סתומים וחתומים; ולעומת זאת יש דברים הרבה, גם בתרגום גם בבאור, ודאי מוטעים, כמו למשל בפרשה כ”ו בבאורו על הפסוקים ד' וה' והוא משתדל לתרץ הסתירה בין שניהם, והנה מלבד שבעיקר הדבר אין כאן שום סתירה, שהמשורר נותן דבריו לשעורין, כלו' יש שמוטב לבלי ענות ויש שצריך לענות, — עוד ה' פומפיאנסקי טועה בזה שאינו מבחין בין אַל ובין לא, שהמלה אַל היא לצווּי או בקשה; ולפי באוּרו היה צ“ל “לא תען”. וכן באוּרו בפ' ח' צולע על ירכו, שאין המשל דומה לנמשל, שבמשל צרור האבן בטל במעוטו, ובנמשל להיפך. — יש שגיאות גם בתרגום וחטאים כנגד לשון רוסיא, כמו ו', כ”ז — зaгребать огонь пазухою הוא מלתא בלא טעמא וצ“ל Въ пазуху. ל‘, ח’: не удѣли меня бъдностыо או צ”ל не удѣли мнъ бъдностъи אוне надъли меня бъдностыо והרבה כיוצא בזה משני המינים. וביחוד יתפלא הקורא המבין על המבאר עד כמה העלים עין מתורתם של המבקרים החדשים עד שהוא מחזיק בתומתו ומיחס את הספר קהלת לשלמה כדבר ודאי (בבאורו על הפ' הלא כתבתי לך שלישים).

לה' ישׂראל ז“ק, שהיה בעל החשבונות אצל גינצבורג, פקדה הפּאָליציי לצאת מפ”ב במשך שבעה ימים. כשל עוֹזר ונפל עזוּר! עתה למשרתי ג“ב אין עוד רשות לשבת בעיר הבירה! אומרים כי ז”ק זה יתמנה לדירקטור הבאנק במינסק במקום ווענגעראוו.

יום ב'.

הייתי אצל ז“ק. הפאָליציי לא עליו לבדו גזרה לעזוב את העיר, כי אם על עוד שלשה אשר גרו פה בתור משרתי ג”ב, ובתוכם האשה בערטענסאָן. ז"ק בקש ארכא לארבעה חדשים.

יום ד', כ"ח אייר.

אתמול אכל אתנו לחם בצהרים חתני מאַקסים ובנו יעקב. — בעת האוכל בא גם פרוּג ואחרי כן גם דאָליצקי הבא ממאָסקוי. פרוג לקח את ספר משלי לפומפיאנסקי לבקרו בה“וואָסחאָד” ומסרתי לו גם את הערותי עליו. וכן נתתי לו לבקר גם את הספר “Aus dem Orient” להאשה מייזעלעס-שליט ומסרתי לו את הערותי גם על הספר הזה. — דאָליצקי האנוס לצאת ממאָסקוי, אשר גר שם תשע שנים והתפרנס הוא ובני ביתו, הולך לרדת לאמריקא. את בני ביתו (אשה ושבעה ילדים) הושיב בווארשוי עוד לפני ארבעה חדשים, ועתה הוא הולך לראותם בטרם יצא למדינת הים. — הוא נתן לי את ספרו “ניב שׂפתים”. קראתי בו זעיר שם זעיר שם ומצאתי סגנונו טוב ויפה ולשונו עט סופר מהיר, ותמהתי לראות אותו כותב: “דברים בוטים”, והוא טעות אשר דבקה בו מאת צ“ב בעל “המליץ” שמשתמש תמיד במבטא זה, לפי שנאמר במשלי יש בוטה כמדקרות חרב, והוא מדמה שמלת בוטה הוראתה דוקר, ובאמת בוטה הוא בנין קל מן לבטא בשׂפתים (כמו דובר מן מדבּר), וא”כ איזה טעם יש בריר חלמוּת זה: “דברים בוטים”?! לא ידעתי מי שמפרש המלה הזאת באופן זה ומאין באה לו לצ"ב השגיאה הזאת?

יום ב', י"א סיון.

חולה הייתי; ובימי חג השבועות גם לבית אלהים לא עליתי. — קויפמאן אכף עלי עוד הפעם להגיה ולתקן את תרגומו. זאת היא הפעם השביעית אשר אנכי צורר מים בשׂמלה, כי הוא ממשש כעור באפלה וכותב כחולם חלום ומאתי יבקש פתרונים לחלומותיו אשר רוּבם דברים בטלים, ולו אין ידיעה של בית רבו בדקדוק, לא בלה“ק ולא בל”א [בלשון אשכנז], ולפעמים יעלו על לבו מחשבות של עמעום ורעיונות עמוקים והוא משתדל לפרש את הפסוקים על פיהם; ואם אומר לו כי דבר זה אי אפשר לאמרו, יִרב בי ויפלפל עמי ויתאמץ לשׂוּם את העקוֹב למישור. ככה נתפלתי אתו נפתוּלי אלהים במשך שלש שנים; אני מתקן את התרגום והבאור והוא מקלקל; עד כי קצה נפשי במלאכה הזאת ואומר למשוך ידי ממנה; ואולם הוא פצר בי עד מאד להגיה ולתקן אך הפעם, וגם נקב את שׂכרי מחדש מאתים רו“כ. נתרציתי לו בתנאי שלא יתערב עוד בדבר ולא ישוב להגיה את הכ”י אחרי תקוני, כי אם אנכי אכין הכל ואמסור לדפוס; מכל מחשבותיו ובאורים הזרים אָבוֹר דבר המתקבל על הדעת שאפשר להצדיק אותו על פי חוקי הדקדוק וההגיון, וכל דבר שאי אפשר לאמרו אזרה הלאה. — הוא נתרצה לי גם בדבר הזה ואנכי שבתי להתבונן בתרגומו ובבאוריו בינה יתרה לתקנם ולשכללם כמשפט; כתבתי את התרגום בעצם ידי ובדרך הלוכי כתבתי גם את ההערות בלה“ק. ככה באתי עד היום עד סוף מזמור י”ח, והרבה דברים טובים ונחוצים עלתה בידי להביא אל התרגום ואל ההערות. ועתה עמדתי מכתוב, כי שלחו לי מאתו רק קונטרס אחד המגיע עד סוף מזמור י“ח, והוא הלך לאחוזתו לראות במעשׂי הפועלים שמה ואמר כי שוב ישוב לחג השבועות. ממחרת החג כתבתי לו מכתב והודעתי לו דרך עבודתי במלאכתו ובקשתי מאתו לשלוח לי את יתר הקונטרסים וספרים אחדים הנוגעים בדבר; וקראתיו לבוא אלי למען אשׂים לפניו את דרך עבודתי וכל מה שחדשתי, אף היה בלבי ליעץ לו למסור תיכף את הכ”י לדפוס חוליות חוליות — והנה עברו ימים אחדים והוא לא בא וגם מענה ממנו לא מצאתי. אתמול נודע לי כי בדרך אחזתו צנה ושב לביתו חולה, והוא שוכב כעת בבית-החולים וחליוֹ כבד. ולדאבון לבי לא תתנני מחלתי לבוא אליו לבקרו. והאיש זקן (כבן פ"ו שנה) וכבד מאד. ומי יודע סוף דבר? — מפחד אני פן יבוא יומו בטרם יצא ספרו בדפוס, והדבר הזה הוא משׂא נפשו ואדיר חפצו בחיים!

אתמול הגיעני מניו-יאָרק גליון מ“ע נקוב בשם “העברי”. המשלח הסכּיל לשלחו במעטפה סגורה בתמונת מכתב ולא הדביק עליו מאַרקין כל צרכם ותבעו ממני ושלמתי נוספות 20 קאפ. היום כתבתי אל המו”ל (כתריאל שרהזאָן) מכתב גלוי והודעתיו לבלי יוסיף לשלוח בדרך זה, כי לא אקבּל; גם העירותי על הסגנון הגרוע אשר במכתבו העתי. למשל הוא אומר: נחשוב לנחוץ “לשלוח לפניו” דברים אחדים — והוא העתקה מן הגרמני “פארויס-שיקען”, ובלה“ק יאָמר “להקדים”; וכן הוא אומר: לערוך מ”ע למען אחינו, במ' בעד וכדומה.

יום ה', י"ד סיון.

שלשום בקרתי בבית רא“ק, לדעת שורש דבר מחלתו ומה מעמדו עתה. המחלה הוא רפיון כוחות הנפש (מַאַראַזמען) ושגוּש הדעת, כמו שהיא נמצאת בזקנים. היא המחלה אשר מפניה ירא האיש אשר ערך התפלה: “אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני ורוח קדשך אל תקח ממני”. גם שכיב מרע דנן עסק הרבה בתפלה זו ולא עלתה לו. בלכתו בערב חג השבועות העבר מאחוזתו “קלאַד” לשוב לביתו ליו”ט אחזתו עוית בבית הנתיבה “ליוּבאַן” וישנה טעמו ויתהולל לעיני כל הנצבים שמה; ויבהילו אליו רופא ויראה כי ברע הוא ויודיע לבני ביתו הלוֹם, והמה מהרו אליו וישׂאוהו במטה ויוציאוהו מבית הנתיבות ויביאוהו אל אחת העגלות אשר יובילו בהן כל משׂא ויביאוהו העירה וישׂימוהו בבית-החולים אשר לקהלת האשכנזים אשר על האי “וואסילי” ושם הוא מטל על ערשׂו ואשתו שוקדת עליו כל היום וגם בלילה שנה בעיניה אינה רואה. ספּרו לי כי בתחלה היתה דעתו טרופה לגמרי ולא הכיר איש מן הבאים לפניו, ועתה הונח לו מעט ודעתו שבה אליו קמעא קמעא, והנה הוא מתחיל להכיר את מיוּדעיו ולהשיב דבר על אָפניו לשואליו. אשתו ספּרה לי כי הרופאים חפצו לנסותו עד כמה רוח בינתו שבה אליו וישׂימו לפניו לקרוא בספרים ובכתבי העתים, ואמר: לא ידעתי ספר, או כי יקרא שתים שלש מלים ויגעה רוחו. מה עשׂתה היא? לקחה אחת מן החוברות אשר תרגומו על תהלים כתוב עליהן והראתה לו ושאלה: הידעת מה זאת? מיד אורו עיניו וענה ואמר: ידעתי! אכן היודעת אַתּ למי צריך לשלוח את הקונטרסים האלה? — “לגארדאן!” ענתה היא. — “כן, כן, לגארדאן” שנה הוא את דבריה פעמים אחדות; וכשנתנו לו לקרוא בכ"י, קרא בו כאִלו היה כתוב רוסית, ובאמת הוא כתוב גרמנית. — מזה נראה עד כמה הכּה רעיון העתקת התהלים שורש בלבו!

הנסיעה הקטנה לבית קויפמאן, על האי, הזיקה לי, כי אחזוני צנים ואתחל יומים.

אתמול כתבתי אל אשת קויפמאן ושאלתי את פיה, אם לחדול לגמרי או לפי שעה ממלאכתי בתקון העתקת התהלים או לכלות המלאכה ולמסור הספר לדפוס בלעדיו, כי כך התניתי עמו לבלי יתערב בדבר, עוד בהיותו בריא, והוא נתרצה לזה אם כי בעל כרחו. אם תסכים אל ההצעה האחרונה אז עליה לפתוח לי מקור על סך שש מאות רו“כ, כי כן אני משער שהוצאות הדפוס תעלינה עד כדי ארבע מאות רו”כ ומאתים הבטיח לי. וכעת אני מחכה לתשובתה ואצפּה לראות דבר מה תענני.

יום א', ח"י סיון.

אפרים דיינארד מניו-יאָרק הודיע לי כי עתיד הוא להוציא מ"ע בשם “ציון” וקורא אותי להיות בעוזריו וגם חולק לי כבוד בהבטיחו לחכות בהוצאת החוברת הראשונה, העתידה לצאת בחודש מאי, עד אשר יבואו דברי אליו אם אשלחם תיכף ומיד אחרי קבּלי מכתבו. ואני עדיין מפקפק ופוסח על שתי הסעיפּים אם אשלח לו דבר מה אם אחדל. יש עם לבי לשלוח לו דברים אחדים משירי “שערי גנוזים” אשר לא יוכלו להיות נדפסים רק בארץ ההיא החפשה מן הצינזור; אכן — אין נפשי אל האיש הזה וירא אני מגשת אליו… שרא לי מארי!

יום ב'.

פרוּג הביא לי את הס' “דאס הייליגע לאנד” בלשון המדוברת מאת פלעקסער. שם ראיתי העתקת שירי “במצולות ים” מאת זאַמאָשטשין, והוא אומר בהערה כי נתתי לו רשות להעתיק וגם מביא ארבע שורות שהעתקתי בעצמי. כל זה חדש הוא בעיני, כי אינני זוכר דבר וחצי דבר מזה; לא אזכור מתי כתב אלי זאַמאָשטשין, אשר גם לא ידעתי מי הוא, וגם לא אכיר את השורות אשר הוא מיחס אלי, אם באמת כתבתי אותם ומתי, ואיה כתבתים. אין אני ערב את לבי להכחיש את האיש הזה העומד ומעיד על דבר זה בפומבי; אבל מעיד אני עלי שמים וארץ כי אינני זוכר דבר מכל אשר הוא מספּר, וגם בקראי את העתקתו אינני זוכר אם היתה לנגד עיני בזמן מן הזמנים ואם קראתי בה אפילו אות אחת. והוא דבר תמוה מאד; האם כה גברה עלי השכחה?"¹²

יום ג‘, כ’ סיון, 2 יוני.

כתבתי היום לדיינארד כי נכוֹן אנכי לעשׂות עמו במלאכתו בתנאי: א) שישלם לי בעד כל שורה שירים 10 ופראזה 5 קאָפ‘; ב) שתהיינה הוצאת השלוח על חשבונו; ג) שמכל שיר ישלח לי שתי העתקות על נייר דק במכתב סגור. — בפעם הזאת שלחתי לו להדפיס שני השירים “אפרים מתנודד ורוה”ק מרעים" ומחירו זקפתי עליו במלוה; ועוד שלחתי לו השיר “דור תהפוכות” למבחן מן השירים “שערי גנוזים” לר’ יהודה הלוה. ועוד התניתי עמו שבּל ישנה בלי רשותי אפילו אות אחד, אפילו נקודה אחת.

יום ה'.

מכתב גלוי לוו“ב ע”ד משׂאי ומתּני עם דיינאֵרד. — אתמול מכתב גלוי לשעפטעל בקיוב המבקש מספרי למכירה. הודעתיו כי הפשוטים אזלו ואין לי רק מתי מספר מן המהודרים, והודעתי לו את מחירם.

יום א', כ"ד סיון.

אתמול היתה בזה אשתו של החולה רא"ק והודיעה כי לקחוהו מבית-החולים והנהו כעת בביתו. חליו בעיקרו איננו חולי הגוף כי אם חולי הנפש; זכרונו עזבהו כמעט לגמרי, עד כי גם שכח תמונות האותיות ולא ידע קרוֹא ספר. דבר אחד הוא זוכר ולא ימוּש מזכרונו ומפיו, והוא — העתקת התהלים; ובשוב רוחו אליו מעט שאוֹל ישאל עד היכן הגיעה מלאכתי בתקון העתקתו ובהגהתה. אנכי יעצתי לאשתו לגשת אל ההדפסה, אחרי אשר מלאכתי תגמר בקרוב ומידי תצא ערוכה בכּל ומוכנה לדפוס. כי סוף סוף ראוי הספר לראות אור כי נמצאו בו דברי חפץ אחדים; ולהחולה תהיה מזה נחת רוח גדולה בראותו כי סוף סוף חפּצו נשלם. ואולם היא עודנה פוסחת על שתי הסעיפּים אם לתת את הכסף הנדרש להוצאת הדפוס או לחכות עד הרפא אישה רפואה שלמה. הבטיחה להודיע לי תשובה ברורה אחרי אשר תמלך בבניו.

היום בא לידי “המגיד” נו' 20 וראיתי שם מכתב איש אחד רי“ל הערצער (שכבר הלך לעולמו) לאיש אחר מרדכי עהרענפרייז, תלמיד פילוסופיא בברלין (את שניהם לא ידעתי ולא שמעתי את שמם בלתי היום) ובו נמצאו כדברים האלה: “גם אני נהניתי משירי גורדון עשׂר פעמים¹³ יותר משירי ויזל, אבל אפוּנה אם גורדון היה לגורדון לולי (צ"ל לולא) ויזל קדמהו וכו', גם בשירי אד”ם הכהן אין עוד טעמם בם ולא אתענג עוד עליהם כמו בעת קראתים בפעם הראשונה טרם לקחו שירי גורדון כל לבי, האם בעבור זה חדל אד”ם הכהן להיות משורר נשׂגב?" — בעל המכתב שופט במישרים, והיה יכול להוסיף על ויזל גם את האד“ם ולאמור מי יודע אם היה גורדון למשורר לולא קדמוהו ויזל ואד”ם הכהן. וכן צדק משפטו על הרנה“ו באמרו: “בכבוד הרנה”ו אל תגע ואל תביט עליו בגאוה ובוז; רוח משורר נשגב נוססה בו וגם “שירי התפארת” אשר קדושתם אולי לא תטעם (צ"ל תנעם) עתה לחכך בזמנו ובעתּוֹ גם משוררי עמים אחרים היו ספּוּרי קודש רוח החיה באופניהם”, עכ“ל [עד כאן לשונו]. שׂפתים יִשק בעל המכתב על דבריו אלה. עד הרנה”ו היו שירי לה“ק רק שירות היכל, קדשים שנאכלים רק לפנים מן הקלעים; מעט שירי החול אשר נשארו לנו לפליטה מאת המשוררים הקדמונים, כמו ר”י הלוי, עמנואל די רומי, ושאריתם, היו גנוזים בכ“י ולא ראו אור הדפוס ובני ישׂראל הסתפקו בפיוטים וקרובות וזמירות שהיו נקראים בבתי הכנסיות; ורנה”ו היה הראשון אשר פתח את דלתות ההיכל ולבש שירי קודש בגדי חול. “שירי תפארתו” הם המעברה מן הקודש אל החול; בשיריו אלה עודנו עומד ברגלו האחת על אדמת קודש; אבל הוא הקל לבאים אחריו להשיב את עטרת שירת ישׂראל ליושנה, לשׂאת חזון ולנאוֹם נאוּם על כל הנעשׂה בארצות החיים מעבר לשערי ההיכל ושערי המחזורים והלאה.

והנה נעים לאיש לשמוע בעודו בחיים דברים טובים כאלו על אודותיו; אבל הדברים הנעימים האלה המתוקים לנפש אינם מרפא לעצם, כי לא יגהו ממני מזור; לא הקלו את חליי ולא העלו ארוכה למחלתי. כאז כן עתה ארגיש כאב בחלחולת ושרירי בטני צבים; הופרה האביונה וסוגרו דלתים בשוק. כפי הנראה מחלתי זאת גם תבצעני.

יום ב', כ"ה סיון.

היום בחפּשׂי בצרור כתבי נפל לידי מכתב הרר"ש בערענפעלד מבעלי-גראדע מיום 5,17¹⁴ פעברואר 1890. בו יודיעני כי מעתיק הוא לל' אשכנז אחדים מספּוּרי, ואלה הם: א) “העצמות היבשות” (בשם צוואנגס-טויפען); ב) “רחמי אם” (מוטטערליעבע); ג) “שניהם כאחד טובים” (צוויי עהרענמאֶננער); ד) “בעבור נעלים” (געשטאָרטע פריידע), (ניכט צוטרעפפענד); ה) “מעלות ומורדות” (האהען אונד טיעפען), ולכולם יחד בשם יקרא “גהעטטאבילדער אויס רוסלאנד”. עד כה לא נודע לי דבר על אודות מלאכתו זאת, אם העתיק את הספּוּרים או לא; כפי הנראה חזר ממחשבתו. והנה ידידי זה חש לקרוא שם לבנוֹ בטרם נוֹצר בבטן, והילד בלתי נוֹלד ולא נוֹדע בלתי אם שמו. ואם עד כה שמענו כי יש בעולם רק בני בלי-שם (איוב ל' ח'), עתה ידענו כי יש גם שמות-בלי-בן.

יום ג', כ"ו סיון.

יש אשר שׂכלו של אדם וזכרונו יתחבט למצוא פשר איזה דבר ולא יועל למצוא, ובא המקרה והושיטוֹ לו בקנה. היום בהוסיפי לפשפּש בצרורות המכתבים מצאתי מכתב אלי מאת יצחק ליב הערצער מלעמבערג כתוב ביום 22 אוגוסט 1887, בו יודיעני כי העתיק לשׂפה המדוברת (זארגאן) את שירי “קוצו של יוד”, ונפקחו עיני לראות מי הוא האיש רי“ל הערצער אשר דבריו מובאים ב”המגיד" נו' 20 (כרשוּם אצלי ביום שלשום), ומאד אצטער, כי כבר הלך לעולמו, כנראה מן המאמר ב“המגיד”. ואגב נתבאר לי גם כן מדוע לא נדפסה העתקתו הנזכרת, אחרי אשר בקש ומצא מאתי רשות על זה; וגם דלתות אחדות כתבתי על ראש העתקתו, כאשר בקש ממני. — עוד מכתב שני מאתו אלי מצאתי כתוב באקטאבער שנה הנ"ל. וכל זה נשכח מלבי! רואה אני כי קבּל פּוּרה את תפלתי אליו וימלא בקשתי יותר מאשר יחלתי לו.

יום ה'.

אתמול בא אלי איש זר, פנים חדשות אשר לא ראיתי מעודי. שמו… מזגעֶרז, בעל בית מלאכה לעשׂות פתילים ממשי. הוא בא לכאן לרגלי מסחרו, אבל מהיותו בר אורין ומוקיר רבּנן שׂם אל לבו לבקר אגב אורחא גם את סופרי ישׂראל היושבים בזה. ראיתי בידו כתב מליצה מאת סאָקאַלאוו להד“ר הרכבי אשר גם לפניו הוא אומר לבוא. האיש… עודנו צעיר לימים, לפי ראות עיני פחות מבן שלשים, והשתוממתי לשמוע כי הוא בעל אשה ולו שבעה ילדים. הוא קרא הרבה ספרי מליצה ונסה גם למשוך בשבט סופרים; לפני הראה את בקיאותו הגדולה כי ידע כמעט על פה כל אשר יצא מתחת עטי, לא לבד שירי הנאספים בספרי כי גם את מאמרי ב,המליץ” ידע וזכר עד אתא קלילא. שׂיחתו נאה וערבה ודבריו בנחת ובהשׂכּל. הוא הבטיח לבוא אלי עוד הפעם באחד הימים לעת ערב לשׂוחח ברחבה בדברי סופרים. לפי דבריו כתב הוא אלי לפני שנים אחדות ואנכי עניתיו ואִמצתי את לבו למשוך בשבט סופרים כי יש ממנו תקוה. אנכי לא אזכור את משׂאי ומתני עמו, ואין לתמוה על זה, כי בעת ההיא — בהיותי עורך “המליץ” — ברבים היו עמדי.

היום השכמתי ונפלו לתוך פי חרוזים אלה כעין מליצה חידות (אפאָריזמען) על דרך המאַקאַמען:

א. טובה חכמה עם נחלה

אך לא עם מכּה נַחלה.

ב. טובה חכמה בכיס מחכמה בטוחות,

לכסיל תתן כבוד ולרך-לב בטוחות.

יום ו', 12 יוני.

היום מלאו עשׂרים שנה תמימות למיום בואי לפ“ב ביום 12 יוני 1872. — היום מלאו גם חמש עשׂרה שנה לחתונת בתי הבכירה. בכל שנה ושנה היינו הולכים אליהם לחוג עמם את החג הזה וגם את יום החמשה עשׂר ליוני, שהוא יום הוּלדת נכדי יעקב, ובשנה הזאת לא נסענו אליהם, כי יושבים הם בכפר טריאָקי דרך שתי שעות במסלת הברזל ועוד כברת ארץ גדולה בעגלת בני הכפר בדרך לא סלולה. ולא עצרתי כוח לנסוע אליהם היום ובגללי לא נסעה גם אשתי. שלחתי להם ברכתי ע”י בתי הצעירה בחרוזים בל"א.

בו ביום.

באני מכתב מפינס בעל “שירי ההגיון”; על הערתי כי “דכי” איננו ברבים הוא מראה בצדק כי גם אני כתבתי “דכיי זהב נדו” (בשיר חרבן ירושלים). נמצאתי וגם נתפּשׂתי! ויש לתקן בשירי “רצי זהב”. והתימה כי לא עמדתי על זה מעצמי אחרי אשר כלל זה קבוע אצלי מכבר, ובנוסח מצבת ר"מ פלונגיאן נזהרתי וכתבתי: מרגשתי דכי (ביחיד). אתיא כמאן דאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

מו"ש.

קבּלתי היום תשובה מאת דוד פיינבערג אשר בקשתי מאתו לשׂוּם לב אל רא“י שפירא למנותו בועד הגולים העתיד להפּתח בווארשוי, כפי אשר בקש מאתי האיש הנ”ל. ה' פ“ב מתנצל כי לא ענני עד כה יען כי בכל יום ויום היה נכון לבוא אלי לבקרני, אפס כי לא יכול למצוא שעה פנויה כי טרוד הוא, ואולם בטרם צאתו מזה יבטיח לבוא לראות פני. ע”ד שפירא הוא אומר כי בווארשוי לא עוד בקרוב יפּתח הועד, ואולם בהגיע התור לזה יהיה האי“ש נגד עיניו. מהרתי והודעתי זאת להאי”ש. — גם לפינעס כתבתי היום והודיתי לו כי נמצאתי וגם נתפּשׂתי מאתו במלת “דכיי” וכי פסלתי אותו במומי. בדבר שאלתו אנה יפנה אנה ילך להשתלם במדעים, יעצתיו ללכת לוויען אשר שם יפּתח בי“ס רבנים חדש, ושעת פתיחה בנוהג שבעולם היא שעת רחמים ועת רצון ואין מדקדקין כ”כ עם התלמידים; ובפרט כשהתלמיד בא לכאן ותלמודו בידו, מורי למודי עברית נושׂאים לו פנים ומקילין לו עוֹל הבחינה בחכמות חיצוניות. יעצתיו לבקש לו מאחד מחכמי ווארשוי מכתב מליצה להררא"ה ווייס (בעל “דור דור ודורשיו”).

הגיעני מכתב שני מאת שרהזאָן בניו-יאָרק, ועמו מכתב מליצה מאת זעליקאָוויץ, לעשׂות עמו במלאכתו במה"ע. ואולם כבר השיבותי פניו במכתבי הגלוי ואמרתי כי אין נפשי להתחבּר לסופרים אשר לא ידעו כתוֹב עברית. בלי ספק מכתבי ההוא עתה בידם, וכתב אשר נכתב ונשלח — אין להשיב.

יום א'.

ה“הצפירה” היום נו' 129 נדפסה התחלת תשובת יעב"ץ אלי על מאמרי על אודות ספרו “מירושלים” בנו' 20.

יום ג‘, ג’ תמוז.

זה ימים וירחים, מעת אשר תקפה עלי מחלתי וכבדו ידי מזוקן, לא אשיר עוד בכל עת ובכל שעה שירה חדשה כאשר הסכּנתי בימי נעורי בהיותי בריא וסוד אלוֹה עלי, כי אם מפשפש אני במעשׂי הקודמים וממשמש בצרורות מכתבי ומתפרנס מן הישן; ויש דבר אשר דנתיו בגניזה מהיותו קטן בעיני, עתה חביב הוא אלי כדבר יקר עתיק יומין ואני מוציא אותו מקרן האפלה ומעמידהו בקרן אורה. וזה אמנם לאוֹת כי דללו וחרבו מעיני בי, שחו בנות השיר ופסקה הנבואה; ורק לפעמים רחוקות תפעמני רוח כהה מחוללת חרוזים דקים ושדוּפי קדים, או כי יפול פסוק לתוך פי כעין נבואה קטנה. כדבר הזה קרני היום. בלי ספק עלתה המחשבה האמורה בזה על לבי בהיותי על משכבי, והיום השכמתי ונפלו לתוך פי החרוזים האלה:

כשאדם נער — כל מַעיניו כחוללים בו שרים,

והוא הורה והוגה מלב דברים יקרים;

הזקין — ביום ההוא אבדו עשתונותיו,

והוא ממשש בכתביו ומוצא רוח מאוצרותיו.

בין השירים העתיקים אשר כתבתי בימי נעורי נמצא שיר גדול בשם “מלחמת דוד בפלשתים”, אשר כתבתיו לפני ארבעים שנה ועוד. בימים ההם קראתי את השירים הגדולים של טאססאָ ושל אַריאָסטאָ וחפצתי לעשׂות כמוהם בלה"ק וכתבתי את שלשת הפרקים הראשונים וחדלתי. ועתה רואה אנכי כי מעשׂה נערוּת הוא אשר עליו אבד כלח, וראוי לשׂרפו או להוליכו לים המלח.

יום ה', י"ט תמוז.

כלי יקר אבד לי היום; וי לי לחסרון כיס! בהעתקתי את ס' קהלת לשׂפת רוסיא העתקתי את המקרא “גם את העולם נתן בלבם” (ג י"א) понятіе о въчности вложил Онъ въ сердце ихъ; ושׂמחתי מאד על הפירוש הנאה הזה, ולפני שבועות אחדים קראתי את ההעתקה ההיא באזני הר“ם לעווין וגם הוא הלל אלי את הפירוש הזה כדבר נפלא, והיום מצאתי כי הקדימני בפירוש זה דעליטש בספרו “ביבלישער קאָממענטאַר, 4-טער באַנד: האָהעס ליעד אונד קהלת” (לייפציג 1875, עמוד 264), שעמד על זה אחרי כרכורים רבים, אע”פ שיש הבדל דק בין פירושו לפירושי, שאנכי אומר שהקב“ה הטביע בלב האדם את מושׂג הנצחיות בבריאה ובטבע אבל באופן שעם כל זה לא יוכל האדם להשׂיג לא את הראשית ולא את התכלית בזמן ובמקום ובכל מעשׂה האלהים; ואם כן סוף הפסוק מבואר היטב. ודעליטש אומר שהקב”ה נתן בלב בני האדם החפץ לעשׂות מעשׂיהם לדורות הבאים אחריהם, desiderium aeternitatis, והוא מתקשה בבאור סוף הפסוק שאינו עולה יפה עם ראשיתו.

בו ביום.

אתמול היה אצלי ר' אהרן קויפמאַן אחרי חיוֹתו מחליו; הוא ואשתו באו. אכן ע"ד העתקתו את ס' תהלים לא דבּרתי עמו. והיא אמרה לי כי בנו הבכור מיעץ להדפיס הספר בווילנא, והוא טעות. בווילנא אין דפוסים בל' אשכנז. בין כך וכך הדפסת הספר עודנה מוטלת בספק; ואני עמל בו וכבר באתי בתקוני עד חצי הספר (שיר ע"ג).

בשבוע העבר בא לפנַי מכירי מאז, אחד הסוחרים או הסרסרים, שלעזינגער שמו, העוקר דירתו מפ“ב והולך להשתקע במאָסקוי; ובתוך שאר דברים ספּר לי כי שׂר העיר (פאָליציי-מייסטער) במאָסקוי, שלח לקרוא אליו את הרב מינאָר והודיע לו כי הממשלה לא תתן רשות לפתוח את ביהכ”נ החדש אשר בנו במאָסקוי. מינאָר טען כי הבנין נעשׂה ברשות ואם כן אין להם זכות וצדקה לאסור את פתיחת ביהכ“נ; ולא הועילה לו טענתו, כי השׂר ההוא הראה לו שהפקודה ההיא באה מאת הג”ג [הגנרל גוּברנַטוֹר] (שהוא אחי הקיסר) בהסכם עם שׂר הפנים. וכאשר בקש מינאָר שיתן לו העתקת משנה (קאָפּיע) הפקודה ההיא, לא נתן לו, וגם לקרוא אותה שנית לא נתן לו באמרו: די לך במה שקראתי באזניך; ודרש מאתו לחתום את שמו על הגליון לעדה כי קרא את תוכנה. אם אמת הדבר הזה בכל פרטיו לא אדע; אבל כך ספּר לי שלעזינגער כדבר ברי.

קבּלתי מכתב מפרידלאנדער מווילנא. כפי הנראה הם מסלקים ידיהם מה'… ולא יוסיפו לשלוח לו עוד תמיכה מדי חודש בחדשו כאשר עד כה. היש להם צדקה לעשׂות כזאת, והם בעצמם שלחוהו הלום והטילו אותו עלינו לסמכו ולסעדו?

יום א', כ"ב תמוז.

בליל שבת העבר באו לבקרני ה' דוד פיינבערג והד“ר קאַצענעלסאָהן ודבּרנו הרבה על אודות יציאת ב”י לארגנטינא ויסוּד הועדים העתידים להפּתח. שׂמתי לפני פיינבערג את הצעתי שאנשי הוַעד בשלחם את הגולים לעבוד את האדמה, ביסדם מושבות וקולוניות לתת לחם לרעבים, ושמרו גם כן את רוח עם ישׂראל אשר נשׂאהו עד כה על כנפיו בכל העתים והמצוקות אשר עברו עליו ולא נתן לו לנפול עד הדיוטא התחתונה כמו האכרים עובדי האדמה ודלת העם משאר הגויים והקים לנו מתוכו אנשי שם רבים העוטרים את ישׂראל בתפארה עד היום. על ראשי הוַעד לפקוח עיניהם לא רק על פרנסת הגולים ומאכל קיבתם כי גם על מוסרם ומזון נפשם, לשׂוּם סדרים בחנוך הילדים הקטנים עם הגדולים, שיהיו הקטנים מחונכים בבתי ספר מתוקנים בדרך השׂכל ויראת שמים כאחד, רחוק גם מן הכפירה ומן ההזיה, ושיהיו הגדולים אחרי עבודתם הכבדה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשׂדה מוצאים להם מנוחה להשיב את נפשם בקרב ביתם ומשפחתם או בבית אלהים לשמוע דברי חכמה מפי מורים ומגידים משׂכּילים, לבלי יעשׂו כמעשׂה האכרים בני עמים אחרים לבוא אחרי עבודתם בבתי מרזח למשוך ביין את בשׂרם ולעשׂות כל תועבה. — העירותי את אוזן פיינבערג כי מכל האנשים הבאים לשבת בסוד הוַעד הראשי אין אחר אשר ישׂים לבו לזה לשמור את רוח עם ישׂראל ומדותיו וכשרונותיו הטובים, ואדרבא כי יש מהם אשר גם יתנגדו לזה ויכחישו במציאות כשרונות טובים ומדות טובות מיוחדות לעם ישׂראל וכל ישעם וכל חפצם רק בהצלחת הגוף והבשׂר ולנפש ולרוח לא ידאגו מאומה, אשר על כן אין לסמוך עליהם, ויש לחוּש כי העם אשר יבראו לנו המה יהיה באמת “עם הארץ” ודבקו בו כל המדות המגונות אשר עד כה הצילנו ה' מהן. — דברי אלה נכנסו (כפי הנראה) בלב השומעים. הד“ר קאצענעלסאהן תקע כפּו לי ואִמץ את ידי, ופ”ב [פיינבערג] בקש מאתי לשׂוּם את דברי אלה בכתב למען אשר יציע אותם לעת מצוא לפני הבאראן. —

בו ביום, לעת ערב.

זרוק חוטרא לאוירא

אעיקריה קאי —

גם זה האי"ש שפירא

תגרן הוא כדבעי!

בתחלה עמד עמי על המקח בעד שארית ספרי “כל שירי” שהוא אומר כי איש אחר קונה אותם מאתי (עד היום לא קרא את שמו), לאחרי אשר פרע ומצץ דמי המילה (במחילה מכבוד הקורא!) עד נטף דם האחרון והביאני לידי כך שנרציתי לנַכּות להקונה מחצית המחיר במקום ארבעים למאה אשר אמרתי לתת לו, ועשׂה זה גם ע“י מעשׂה שלא כהוגן, כי הראה להקונה האלמוני את מכתבי שבּו כתבתי כי נכוֹן אני לנַכּות לו, לשפירא בעצמו, מחצית המחיר אם יהיה קונה הכל — עתה הוא מסיר את המסוה מעל פניו ובא לפני באגרת פתוחה, בה הוא דורש דמים גם בעד סרסרותו (הוא חפץ ליהנות מפירות שעוד לא באו לעולם, כי עוד לא נגמר המקנה עם פלוני האלמוני) ומזכיר כי בקרוב יגיע זמן הפרעון שלו בעד השט”ח האחרון, ומחליק לשונו ואומר לי דברי חנופה כי “חכם אני כמלאך אלהים”, וכוָנתו כי אוַתּר לו את פרעון השטר האחרון (העולה לארבעים וחמשה רו"כ) בשׂכר סרסרותו (בעניין שעדיין לא נגמר, כמו שאמרתי). על זה חרה אפי בו ועניתי לו קשה היום במכתב גלוי, כתוב בו כדברים האלה (בקירוב):

“אם חכם אני לפי דבריך כמלאך אלהים, למה שכחת כי מלאכי השרת אינם נזקקין ללשון ארמית ואתה בחרת לך לשון ערומים ותעשׂה עמי כמעשׂה דודנו אשר בקש לעקור את הכל! בתחלה לא דבּרת דבר כי מבקש שׂכר סרסרות אתה כי אם מצית את חלבֹּי ודמי בכל יכלתך לטובת איש אשר לא ידעתיו, עד כי גם גלית לו את הסוד אשר לָאטתי עמך במכתב כי נכון אני לתת נכיון עד החצי ולשׂוּם ריוַח בין זמני הפרעון, מה שעשׂיתי רק לטובתך ולהנאתך; ואתה אחרי אשר כפית עלי את מכתבי ההוא והוצאת מיץ דמי לטובת האיש האחר, תשוב למעך את שדי (בדמוֹתך כי יוסף מוקיר שבּתא אנא ויש לי דדים במקום בינה) להוציא מיץ חלב גם לך לבדך, ואני אמרתי כי סרסור נקי כפּים כביסמרק אתה בדבר; כי לוּ ידעתי אז כי סרסור בא בשׂכרו אתה ותדרוש שׂכר טרחך, כי אז לא הייתי מתרצה בשום אופן לתת להקונה נכיון גדול כזה; וגם עתה לא אוסיף לנַכּות מן המחיר אשר קבעתי אחרונה אפילו שוה פרוטה; על כן הבטיח להקונה ארבעים למאה, כאשר קבעתי מראש, ועשׂרה למאה הנותרים יהיה לך בשׂכרך. ואלה המה דברי האחרונים בעסק הזה אם יקנה הקונה ואם יחדל”.

הוא הדבר אשר אמרתי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי! לא כהוגן ולא ביושר עשׂה שפירא עמי בדבר הזה, כי אִלו הודיע לי מראֹש כי מבקש הוא ריוַח גם לו לעצמו, באמת לא הייתי נרצה לתת להקונה עשׂרה למאה הנותרים והייתי מוַתּר אותם לו לשפירא; ועתה גרם לי היזק משנה ובודאי לא יבוא העסק לידי גמר כלל בשביל זה ולשפירא לא היה לעשׂות עמי רמיה כזאת, ביחוד עתה אחרי אשר עשׂיתי עמו חסד והטיתי אליו את לב פיינבערג כבקשתו, אשר אמנם לא הזכרתי במכתבי אליו אפילו באתא קלילא, כדי שלא לבישו אבל מצדו הלא היא כפית טובה.

יום ב', כ"ג תמוז.

מכתב מה' שאליט מקארלסבאד. בו יודיעני כי התוַדע שם אל הד“ר קאהוט בעל “ערוך השלם” והוא התאונן באזניו כי ספרו איננו מוצא לו מהלכים ברוסיא. השיבותי לו באותו יום ובארתי לו סבּת הדבר, ויעצתיו למַנות לו סוכן מיוחד למכירת ספריו ברוסיא, וקראתי לפניו בשם האי”ש בווארשוי למַנותו סוכן.

יום ג', כ"ד.

איש אחד הנקרא בשמו “בן-דוד” (אומרים לי כי שמו האמתּי הוא קיבריק מאדעססא), שכּפי הנראה הוא בן תורה ולשונו בלה“ק לשון סופר מהיר, מבקר כעת במה”ע “הצפירה” את ה“פרדס” של רבניצקי ובהגיעו בנו' 148 לשירי הנדפסים שם הוא אומר על שירי “הבת השובבה” — כי “אין בו מתוֹם” (כוָנתו כי איננו כולל דבר שלם ומופנה מכל צדדיו) וכפי השערתו אינו אלא חלק קטן או “פּרוֹלוֹג לאיזה פוֹעמא אלליגוֹרית “; ועל השיר “סוד העבּוּר”, על החרוז “שני אדר כמונים מביאים אדרכמונים” הוא אומר שאינו אלא קאלאמבּוּר יפה ותו לא מידי. והנה אף כי בלעגי שׂפה ובלשון אחרת ידבּר האיש הזה את משפטו, עם כל זה יש טעם לדבריו, ואע”ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. השיר “הבת השובבה”, אף על פי שאינו “פּרוֹלוֹג לפוֹעמא אלליגוֹרית”, יש בו באמת רמז למעשׂה שהיה פה בפ”ב בשנת 1879 “בבת ישׂראל” (…) אשר כרעה נפלה בחיק “עמק השושנים” (הוא כעת שוכן עפר ושרי לי מארי!) וקרעה את צניף הצניעוּת והאפיל הוא תחתיו בטליתו עליה ובשׂכר זה נמנה אביה למזכיר הקהלה במקומי (כידוע לרבים מבאי שער עירי ובכללם גם להבאראן גינצבורג); ובשיר “סוד העבּוּר” אין העוקץ נעוּץ בלשון נופל על לשון “אדרכמונים” כי אם במאמר “ישׂראל מונה ללבנה”, ועיקר שחרבונה הדובר טוב על היהודים מכחיש לגמרי מציאות העשירוּת אצל רוב ישׂראל, שוַיזתא, זה שׂונא-ישׂראל הקטן בנו של שׂונא-ישׂראל הגדול, מאמין בה באמונה שלמה. ולפי שוַיזתא עומד על דעתו ומביא ראיה מזה שראה בעיניו על שולחנו של ישׂראל הרוכל בשעה שהיה מונה ללבנה טורים טורים של אדרכמונים, לא ראה חרבונה דרך אחרת לפניו לענות כאוַלתו להמן הקטן הזה בלתי אם במלתא דבדיחותא, שעל ידיה הוא נראה כמקיים דעתו ובאמת הוא מבטל אותה, באמרו כי לפי שישׂראל מונה ללבנה לכן יצא לו בסוד העבּוּר אדרכמונים משני חדשי אדר שמנה, ואם כן לכאורה הוא מודה שיש לישׂראל אדרכמונים, כדי לפייס דעתו של וַיזתא, אבל אוי להם לאדרכמונים כאלה שאינם רק לשון “הבאי ומלתא דבדיחותא בעלמא” ואין בהם ממש ולא ביד יקחו להוציא אותם לשוק. והנה “ישׂראל הרוכל” אָת ודגם הוא בפי חרבונה לישׂראל סבא, שגם הוא רוכל בעמים וגם הוא מונה ללבנה וגם עשרו הוא דבר הבדוי אשר לא בכף יתּפשׂ, ואיננו כסף עובר לסוחר אף על פי שבשבילו יקנאו בו רבים. ובאמת האם לא השׂחוק הוא לכל בר דעת: ישׂראל סבא, הרוכל הגדול בעל רבּוא רבבות ראשים, המחַזר בעיירות זה אַלפּים שנה, שהוא מסתפק בעשירות מדומה הבאה לו מצרופים ורמזים “מפּסוֹלת הלוחות וסוד העבּוּר”. מה יעשׂה הזקן-הנער הזה למשל באליהו מלאך הברית אשר באה על אודותיו ההבטחה כי בוא יבוא אלינו לפני בוא יום הגדול להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ואשר אליו יקוה כי בוא יבוא אלינו עם משיח בן דוד ויבשׂר לנו בשׂורות טובות ישועות ונחמות? מה עשׂינו לו להביאנו אלינו מסתר עליון מצל שדי אשר שם יתלונן עם שאר האנשים אשר עלו חיים לגן עדן? האם בחבלי אדם משכנוהו, האם בתחבולות עשׂינו להביא עלינו את הישועות והנחמות אשר אנחנו מיחלים להם[ן] על ידו? לא מניה ולא מקצתיה! בק“ק צרופים של שמו שאנחנו מהגים ומצפצפים בכל מו”ש אנחנו מדמים להביאו אל ביתנו; באגדות ובספּוּרים בדויים נגנוב את לבות ילדינו בהבטיחנו אותם כי בוא יבוא אל ביתנו רואה ולא נראה בכל ערבי פסחים ובכל יום הכּניסה לבריתו של אברהם אבינו! האם אין גם זה אחיזת עינים בעלמא, כמו שאמר חרבונה לעשׂות לוַיזתא? ומה אמונתנו ומה תקוָתנו בביאת המשיח בעצמו ובתשועת עולמים לעמנו האומלל, האם התעוררנו עד כה לעשׂות איזה דבר בפועל ולבקש איזה תחבולה ממשית להצלת האומה? רבנינו וגדולינו, בעלי הנגלה והנסתר, הסתפקו בהמצאת צרופי שמות ופרטים ורמזים שבן-דוד יבוא בשנה פלונית לפי שפרט זה ולפ"ק זה עולה כך וכך (דרשו מעל ספרי הזוהר ונבואת הילד והמקובלים השונים ומצאו לפ"קים וגמטריאות “טורים טורים המונים”) המורים על שנת ביאת בן-דוד לדעת רבנינו המורים. ועתה יאמר נא מבקרנו בן-דוד, האין גם זה רק “קאלאמבּוּר יפה ותו לא מידי?” ואם כן אפוא האין האמת כדעת חרבונה מליצנו שכל עשרם של ישׂראל אינו אל קאלאמבּוּר ותו לא מידי? אמנם כן, כל עשרנו וכל תקוָתנו אינם אלא קאלאמבּוּר, ולדאבון לבנו קאלאמבור גם בלתי יפה, כי אם קאלאמבור של קלוּת דעת ושל הוללות וסכלוּת, שבכמוֹתם מישנים את הפרחים ותו לא מידי.

יום ד'.

"כל איש אוהב הרע

אך לא איש אוהב הרע"

היום השכמתי ונפל פסוק זה לתוך פי; ופרושו: כל איש אוהב את רעהו, אבל לא האיש האוהב להרע

יום ה'.

קוני שארית ספרי המה שני בני ווילנא, ושפירא מווארשוי הוא איש הבינים. היום בא מכתב מכולם ועדיין הם טוענים לפְחוֹת להם חמשים רו“כ. ופוסקין דמים בעד מאתים בלתי מכורכים וחמשים מכורכים בס”ה חמש מאות רו“כ, שני רו”כ בעד כאו"א [כל אחד ואחד]. שפירא מדבּר על לבי להתרצות להם באמרו כי השעות רעות וממכּר הספרים מתנהל בכבדות. אמרתי גם אני בלבי: לא אשחית בעבוּר החמשים, ונרציתי להם.

איש אחד כבשׂ (Кевесъ) שמו מווילנא, האומר כי המנוח גרשטיין היה דודו, מבקש מאתי לכתוב נוסח מצבה על קבר המנוח. כתבתי אל פרידלאנדער היום, ואגב בקשתי מאתו לענות לכבשׂ כי קשה עלי הדבר מפני מחלתי ולהשתדל לפטרני ממלאכה זאת.

מו"ש.

אתמול בערב שב ובא אלי הד“ר קאצענעלענסאהן והתפלפל עמי בדבר הצעתי לשמור את רוח עמנו בין הקולוניות העתידות להוָסד בארגנטינא, כרשוּם אצלי ביום א' העבר. הד”ר קאצענעלענסאהן אדם כשר הוא ובעל כשרונות וידיעות רבות ולבו נאמן עם עמו, ובכל זאת חוששני לו שלא יספיק להעמיד הדבר הזה ולהביאו בלב חברי הוַעד. משום שני דברים לבי מהסס: הא' הוא חסר, כפי הנראה, בדברים כאלה חכמת בעל הנסיון ואיננו יודע לכלכל במשפט בהצעתו לפי הוַעד דבר כזה שהוא קשה ומסוּכּן משני צדדיו, מצד א' שלא יראו בני העם העומדים לצאת לארגנטינא כי מיסדי הקולוניות אומרים לנגוע לרעה בדברי תורה ולהעביר את האכרים והיוגבים על דתם, ומצד שני, שלא יחשוד אותם הבאראן הירש שחפצים הם לשקוד ולשמור את כל הבלי השוא והדעות הקדומות שנשתרשו בעמנו בדורות הקודמים, לתת אותנו לשמצה. והב' שקאצענעלענסאהן איננו חפשי מן הרדיפה אחרי הכבוד וכפי הנראה חפץ הוא להיות דן יחידי בדבר זה שיהיה נקרא על שמו, לפי שבטענותיו עמי ענה ואמר כמה פעמים כי ספק בידו אם יתרצה הבאראן הירש להצעתו זאת; ואני הזכרתיו כי פיינבערג, שהוא הפועל היותר גדול בענין זה, ירד לסוף דעתי והבין הדבר על בוריו, ולא ערבב מנהגים קלים פורחים באויר עם עיקרי הדת, ובשביל כך הסכים עמי כי בלי תקון גדול כזה אי אפשר, ועליהם להטות לב אנשי הוַעד שיחד עם האכרים עובדי האדמה והארדיכלים והמודדים ושאר בעלי בינה אשר ילכו לארגנטינה ימַנו שם איש משׂכּיל פדגוג אמן ומורה צדק אשר יפקח על חנוך הילדים ועל השׂכּלת הגדולים ועל יסוּד בתי ספר וסדוּר בתי העבודה בבתי כנסיות, הכל בדרך הממוצע שהוא דרך ה', מבלי לנטות אל אחד משני הקצווֹת; ואם יגמר הוַעד בעד דבר זה ויקבּלו, אז אין ספק כי יסכים לזה גם הבאראן הירש, כי אי אפשר שיהיה בלבו להכחיד את שם ישׂראל מן העמים המשׂכּילים ולהפר את כשרונותיו ומדותיו הטובות שבּם הוא מצוּין עד כה נגד שאר גויי הארץ, או גם להשכיחם את תורתם ואת הלמוד בבתי הספר ועבודת האלהים בבתי התפלה; הפרטים האלה יֵעשׂו אח"כ, אחרי אשר יקבּל הבאראן את הכל ויעמידהו בקולוניותיו לחוק; ובקביעת הפרטים יעסקו גם אנשי הוַעד בזה, וגם ימַנו שם בין העומדים בראש הקולוניות איש חכם אשר בידו ימסרו את הנהגת הסדרים האלה על פי ראשי התנאים אשר יקבע הוַעד.

כל זה השתדלתי לבאר לקאצענעלענסאהן והתפלפלתי עמו עד כי נחר גרוני והרגשתי כאב בין צלעות לבי. כמדומה לי שהמשׂא ומתן בענין זה יוכל לגרום היזק לבריאותי, וטוב טוב לי אם אמשוך ידי מהם ואחדל מלהתפתל בם ומהתעבר על דבר אשר לא יוכלו או לא יחפצו להבינו על בוריוֹ.

יום ב‘, א’ דר"ח אב.

כתב אלי יה“ס ממינסק כי זה שני שבועות שב ממסעו והיה בערי הממלכות ווינא, פאריז, לונדון וברלין, והתעכב ביחוד בפאריז, והיה ארבע פעמים בבית הנדיב הידוע והנדיב הגיד לו את כל לבו. יה”ס מבטיח להודיע לי את פרטי הדברים פנים אל פנים במהרה בקרוב. יה"ס מסר להנדיב את “כל שירי” ומכתבי, והנדיב מלא ידו לתת לי בשמו תשוּאת חן. — כתב אלי גם סלוצקי מנאוואגראד-סעווערסק.

יום ג‘, ב’ דר"ח אב.

כתבתי ליה“ס תשובה על מכתבו. שׂמחתי גם על זה כי קבּל הנדיב את מנחתי ולא שפך קיתונו על פני. — הודעתי לו את הדברים אשר היו לי עם חברי הוַעד לארגנטינא, העירותי את לבו על סלוצקי, כי אם ימסור הנדיב לידו, ליה”ס, את הנהגת ישוב א“י, יהיה סלוצקי לו לעֵזר טוב ולתועלת רבה. — הודעתי היום את הדברים האלה גם לסלוצקי. ומי יתן ובא הדבר וקם, להיות עסקי ההנהגה הראשית מסורים בידי אנשים כשרים וישרים, זריזים וחרוצים כיה”ס וסלוצקי!

אמת כי לא בקשתי שׂכר מאת רוטהשילד ולא על מנת לקבּל פרס שלחתי לו את ספרי, ואולם גסוּת הרוח הוא מצדו כי לא כבּדני אפילו באות אחת אם בעצמו או ע“י שליח והסתפק בזה כי מלא את ידי יה”ס על פה להודות לי. במכתבי ליה“ס אמרתי כי גם מונטיפיורי ז”ל לא הרבה לי מתן על ספרי זה, אכן הוא הודה לי בכתב והודיעני כי מסר את ספרי לביה"מ שלו בראמסגאט, ששם רבנים יושבים ולומדים תורה, ולפי זה יש לי תקוה כי באחרית הימים, בשובי גם אני להיות קדמון, יתעורר איזה רב, תופשׂ תורה בראמסגאט, ויפסוק איזה הלכה כמוני; אולם מה אוחיל ואצפּה מספרי אשר שלחתי לרוטהשילד? אם לא רק זאת, כי בבוא האנארכיסטים לבוֹז בז בהיכלי העשירים ולקחת חלקם בנכסי בעלי ההון, והיה בבזזם את היכלו של רוטהשילד ויגיעו אל ספרי ימשכו ידם מהם באמרם: C’est de l’hebreu pour nous וככה יהיו ספרי לרוטהשילד לשלל.

יום ה‘, ד’ אב.

אתמול היה אצלי ר“מ לעווין, וספּר לי לתוּמו כי אחד ממשמשי הקהלה, כ”ץ שמו, אסף עד כה אלף ומאתים רו“כ משל אחרים ומשל גבוה וברח לאמריקא. — את השמש הזה ידעתי מקדמת דנא בעוד הייתי מנהל עסקי הקהלה. אז הוגד לי כי כ”ץ זה איננו נקי כפּים ואיננו מקפיד על שלי ושלך, וכי בביהכ“נ לאנשי הצבא סעמיאנאווסקי שבר את קופות הצדקה וגנב את כל אשר היה בתוכן. השמש ההוא שרת בבית דראבקין ושׂכר נטל מידי מקופת ח”ק [חברה קדישא], כי כן היה הדבר נהוג עוד מימי ניימאן; וכשמעי את הנבלה אשר עשׂה אמרתי לדראבקין לשלחו מעל פניו, כי כפיו נגואלו בכסף הקדשים; ולא שמע אלי דראבקין והחזיקו אצלו (כפי שהוגד לי, לפי שהיה שאֵר בשׂרו), על אפי ועל חמתי. וזה פריוֹ! והנה אין להתפלא על אדם פשוט אם שלח ידו בגזל צבּוּר, אבל על דראבקין, שהוא רב, יש להתאונן כי נשׂא פנים לקרובו אעפ“י שנזהר על ידי כי מועל בקדשים הוא! ואין אפוא להתפלא אם ע”י סדרים כאלו נחרבה הקהלה כוּלה והיתה למעי מפלה. — הנה גם המזכיר הבא על מקומי, וויענער, עזב את העיר הוא וביתו ויצא לחו“ל, לפי דברי וויינשטיין, לבלי שוב עוד! וכאשר שאלתי במה יתפרנס בחו”ל, הוא ואשתו וששת ילדיו, אמר וויינשטיין כי הוציא אתו סך גדול, ובדרך רמז אמר לי כי בסכום הכספים לבנין ביהכ“נ חסרים חשבונות על סך מאה אלף רו”כ, ור“א קויפמאן אמר, כי חושש הוא שמא שלח הבורח ידו בכסף החברה גחש”א. — כמה עלובה הנהגת הקהלה וכמה עלובים הפרנסים העומדים בראשה שדברים כאלו יוכלו להעשׂות בה ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ עד אשר ימך המקרה והשתוֹת יהרסוּן, ונפל הבית כולו, כמו שקרה באמת.

אמרו לי כי הבאראן האראַץ גינזבורג בעברו על פני דמות תבנית אביו התלויה על הקיר בחדר משׂכּיתו אמר אל ההולכים אתו כי חרפה תשבּר לבו בעברו על פני אביו, בזכרו כי הוא בזבז מה שאביו צבר. מי יגיד לנו אם יגפנו לבו גם בעברו על פני חומת ביהכ“נ אשר בנו להם ב”י בפ"ב חרבות, ואם מוסר כליותיו אכזרי הוא בזכרו את הריסות העדה כולה אשר הוא ברפיון ידיו ובמשׂוא פניו לאנשי עולה שודדי יום ולכל עושׂה מלאכת הצבּוּר רמיה הביא אותה עד הלום? שרי ליה מאריה; אדם טוב וישר הוא וסר מרע, אבל להיות ראש הגולה ומדברנותא דעמיה איננו כדאי והגון, כי איננו יודע לא למצוא לו תחבולות להנהגת הצבּוּר וגם לא לבחור לו אנשים הגונים ומוכשרים להיות בעוזריו. הוא רק בעשרו נסמך, ובוטח בעשרו הוא יפול.

תשעה באב.

אתמול בערב נאספו בביתי אחדים ממכירי באי ביתי; ואנכי קראתי באזניהם את המגילה איכה בהעתקתי ללשון רוסיא, והשומעים נשׂאו ונתנו בטיב ההעתקה והעירו מה שהעירו במקומות אחדים; ואח“כ קרא פרוּג לפניהם שיר ומאמר ג”כ בל' רוסיא מענין היום.

אתמול ביום ערב ת"ב גרש ג… בעל האפותיקי את אשתו, ונתן לה את כתוּבּתה עשׂרת אלפים כסף. אחי אברהם השתדל בדבר ועמד מצד המגורשת.

יום ו', ע"ש נחמו.

היום מלאו שלשים ותשע שנים ליום חתונתי.

יום א', כ"ח אב.

זה יותר משבוע ימים שכבתי על ערשׂ דוָי. המחלה התפשטה למטה מן הארכוּבה, וקשה עלי לעמוד על רגלי ולשבת. גם ראשי כבד עלי מאד ולפעמים לא יתן לי לישון בלילה.

המו"ס… מווילנא רמני. בשעה שכתב כי לא יפדה הספרים עד אשר אתן לו הטבה, כבר היו הספרים פדויים ולקוחים ורק בערמומיות בא עלי. על כן עניתיו היום כי כשם שבמכתבו יש אבק רמאות כך יש בתביעותיו אבק גזל וחלילה לי מהביאו לידי מכשול ועווֹן כזה.

ה' פרידלאנדער מודיע כי ר' אייזיק מאיר דיק, שהוא כעת בן שמונים ושבע שנה, חלש וכואב עד כי לא יכיר עוד את הנדברים אתו, וגם אין לו במה להתפרנס. ה' פרידלאנדער משׂים לפני להשתדל לפני הוַעד דחברת ההשׂכּלה לעזור לו. — והוא לא ידע כי הועד בעצמו צריך לתמיכה ועֵזר אחרי אשר נלקח ראשו מעליו. — אמש כתב אליו (וגם ליה"ס) רפאל כ"ץ בשמי והודיע להם כי אני חולה ולא אוּכל לכתוב בעצמי.

יום ד', ר"ח אלול.

ב“המליץ” מיום א' וב' העבר נדפסה מודעה על דבר מיתתו של הד“ר מאַליס, ושם נאמר: “בבוקר יוציאו שאריתו ללווֹתו” וכו‘. כפי הנראה לשון עלגים זאת באה מאת הח’ ה'… שהיה לו לכתוב: יוציאו עצמותיו (כמו ויקח משה את עצמות יוסף) או פשוט: ילווּהו לבית עולמו, והוא התחכם בלי ספק להעתיק במלה זאת את המלה הרוסית останки והנה כי צ”ב לא הרגיש בסכלוּת זאת לא יפּלא בעיני, כי הוא בעצמו עלול לשגיאות של עמי הארץ כאלה; אבל תמיהני על פראָזער כי לא עמד על זה בשעת ההגהה. הכי נתקלקל גם בו טעם לה"ק באופן כזה? ומי יתן ויודיעו המכַתּבים ההם איפה מצאו המלה “שארית” בשמוש זר כזה, ואיכה יבארו והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים — האם גם כן בהוראה זאת?