בודדה-עזובה / יהושע ברשדסקי
בודדה ועזובה היתה בשנות חייה האחרונות, גם על ערש-דויה, בחלותה את חליה אשר מתה בו, לא סעדה איש מקרוביה; איש מהם לא בא לספֹד לה וללותה לבית-עולמה, וכל קרוב לא נמצא אשר יקרא על קברה את ה“קדיש” הראשון. רק אני ואשתי היינו מיודעיה היחידים באחרית ימיה; אנחנו שמרנו עליה בחליה ואנחנו לבדנו לוינו את ארונה עד בית-המועד לכל חי. דמעותינו היו הדמעות היחידות, אשר נפלו על קבר הזקנה השוממה הזאת, וקדישי היה הקדיש היחידי בעד נשמתה – אולם גם אנחנו הלא רק זרים היינו לה!…
כן, אנחנו היינו זרים לה והיא – זרה לנו; רק שנים מעטות לפני מותה התוַדענו אליה. ממול מעוננו הראשון אחרי חתונתנו, במעון בעל שני חדרים קטנים גרה היא גלמודה ובודדה. איש לא היה מבקר בביתה, גם היא לא היתה מבקרת בכל בית, מלבד החנות אשר קנתה שם מכלת לה, ומלבד בית-המדרש הקרוב אשר הלכה שמה פעמים בכל יום להתפלל. היא היתה כבת ששים שנה, כפופת-קומה קצת ודקת-בשר מאד, אך בלי כבדות-התנועה, המצויה בשנותיה. פניה היו מצומקים ומקומטים ועיניה החומות-בהירות כמועבות, אך בשחוק-שפתיה הקל ובמבטה השוקט נכרו טוב-לב ונדיבות רבה. לבושה הפשוט והישן היה נקי תמיד, פאתה-הנכרית – עשויה בטעם, ומעונה עם כל כליו הצטַינו בנקיונם המדויק וסדורם הנכון – וכל אלה לבבונו מהיום הראשון. עוד יותר לבבונו הצטמצמותה השוקטה והדאבה הקלה בחזות פניה, אשר העידו כי הרבה סבלה הנפש הנכאה הזאת בימי חייה.
אנחנו בקשנו קרבתה והיא התקרבה אלינו בחפץ לב; לא עברו ימים רבים והיא היתה לנו כאם או כדודה זקנה. אשתי היתה עוד “בעלת-בית” חדשה ובלתי-מנוסה ולה היתה מועילה מאד הוראת הזקנה, אשר הורַתָּה בשחוק קל ונעים איך עושים דבר זה או אחר בכלכלת-הבית. כאשר נולד לנו הילד הראשון, דבקה בו נפש הזקנה מאד וכמעט שֶׁטִּפלה בגדולו ושמירתו יותר מהאם הצעירה. נכר היה בה כי בשעה שהיא משעשעה את הילד בחיקה, היא מרגשת ענג גדול שאי-אפשר לתאר בדברים. ברגעים כאלה היו עיניה נוהרות וקמטי פניה מתפשטים, על שפתיה הנובלות היה נגלה מין שחוק-עדן נפלא ובקולה היו נשמעים צלצלי-צהלה מיוחדים… בסקירה הראשונה נראתה זאת כתוצאה ישרה מנטית-הנשים הטבעית לגדול-בנים, נטיה אשר אולי היתה בה במדה מרֻבה מהרגיל; אולם בהתבוננות יותר דקה נקל היה להוָּכח בישות עוד סבה אחרת: הטפוח הזה, כנראה, היה מעורר בעמק נפשה פנימה זכרונות נעימים מהעבר הרחוק, עת היתה בעצמה אם צעירה מטפחת את עולליה; ומראה הילד הזר היה מוליד בקרבה רגשות געגועים וכליון-נפש לילדים, הקרובים יותר ללבה ורחוקים מעיניה, ילדים אשר אולי איננה מכירה אותם כלל ורק דמיונה מעבירם לפניה…
ההשערות האלה התאמתו, כאשר נודעו לנו פרטי תולדות-חייה, תולדות-חיים פשוטות ומצויות, אך טרַגיוֹת מאד… מי יודע, אולי בפשטותן ומציוּתן של תולדות-חיים כאלה צפון ביחוד סוד טרגיוּתן הרבה!
חיים טובים ושלוים ראתה עם אישה במשך כעשרים שנה אחרי חתונתם. עשר רב לא היה להם, אך ביתם היה “כוס מלאה”, אשר לא חסר בו מכל טוב. משלח ידם היה חכירת אחוזות-שדה מהחצרונים הפולנים. בעסק הזה היו עתים שונות: שנים טובות ושנים רעות, שנות שבע ושנות רזון, שנות יוקר ושנות זול. אך בכלל היה עסק טוב ומביא רוח, והם התפרנסו ממנו בלי דחק וצער. מלבד זאת התרַגלו באפני החיים החצרונים כל כך, שלא יכלו גם לשות בדמיונם אפשרות אֹרח-חיים אחר להם… אולם השנוי הזה, אשר לא יכלו לשות אפשרותו בדמיונם, נעשה בפעל בעל כרחם: בראשית שנות השמונים היו אנוסים לעזב את אחוזת-השדה, אשר היתה חכורה להם במשך עשר שנים, כי כלה זמן החכירה, ולחדש את האמנה היה אסור על פי “החקים הזמניים”…
המסבה החדשה הזאת היתה רעה להם מצדה החמרי, כי לוקחה מהם פרנסתם הקבועה בעצם העת כאשר גדלו בניהם וצרכיהם נעשו מרֻבים יותר; אולם בעת הראשונה לא הרגישו כל כך את הרעה מצד זה, כי הצד האחר, הצרה המוסרית דכאה אותם יותר מכל.
לעת התודעותנו כבר עברו שנים רבות אחרי הדברים האלה והרבה הרבה צרות אחרות סבלה מודעתנו במשך הזמן הזה, ובכל זאת היה נשמע עוד טעם דמעות בקולה, כאשר היתה מספרת את פרטי המאורע הזה. יום “תשעה באב” מר היה להם היום ההוא, כאשר הוכרחו לעזב את הבית, את גנות הפרי והירק, את הגרנות, האסמים, ארות-הסוסים והרפתי-הבקר – את כל מערכת-חייהם הרגילה הזאת, אשר בניהם כמעט שלא ידעו, אף הם עצמם כמו שכחו, כי לא קנינם היא…
חיי העיר עשו להם את הרעה מורגשת עוד יותר. הם, ביחוד בניהם הגדולים, היו נוסעים אמנם פעם בפעם העירה, אך אלה היו מסעי טיול ושעשועים, אשר ארכו יום אחד או יומים; לשבת שם זמן יותר ארוך לא נסו, ובהיותם מורגלים לרחבת חיי-השדה כבדו להם מעד המצר והדחק אשר בעיר.
כאשר עברו לגור בעיר היו בידם כעשרת אלפים רובל, אך אי-בקיאותם בעסקיהם החדשים גרמה להם הפסד, ומקרי אי-הצלחה אחדים השלימו את הרעה. הונם נצער משנה לשנה, מעסק לעסק גדל הלחץ, המחסור קרב יותר ויותר. בימים ההם נגלו סמני-מחלה באבי-הבית: בריאותו נהרסה מהשפעתם הרעה של תנאי-החיים העירונים ועוד יותר – ממפח-הנפש עקב העסקים הרעים. המחלה השפיעה לרעה על המצב החמרי, ורע המצב פעל פעולה מהרסת על בריאות החולה…
מקץ שלש שנים לשבתם בעיר מת אישה, והיא נשארה אלמנה עם ששת בניה בלי כל מקור למחיה. עוד בחיי אישה החליפו את דירתם הראשונה בדירה אחרת, דלה וזלה יותר, ובמותו החליפו גם את דירתם השניה באחרת, קטנה וצרה ממנה, גם מכרו את רהיטיהם היקרים, אשר היו מיֻתרים בתנאי-חייהם החדשים; אולם כל האמצעים האלה לא היו מספיקים לפתר להם את שאלת-הלחם הקשה. בידם אמנם נמצא סכום כסף כשש מאות רובל, אך באין להם כל עסק נקל היה לראות מראש, כי הונם ילך וחסר מיום ליום וסוף סוף יתם כלו – מה יעשו אז?
עוד כשנה לפני מות אישה עזב בנה הבכור יוסף, צעיר כבן אחת ועשרים שנה אז, את ביתם ויסע לבקש את אשרו בערים אחרות, אך מכתביו הראשונים לא בשרו טובה הרבה; עתה החליטו בנה השני אברהם, עלם כבן שמונה עשרה שנה, ובתה רחל, נערה כבת שש עשרה שנה, לנסע אמריקתה. היא התנגדה לזאת, התחננה אליהם בדמעות לשוב מחפצם, אך הם לא אבו שמוע לה. גם הפרידה העולמית מבניה כשהיא לעצמה היתה קשה לה, אך עוד יותר הציקה הרעיון, כי בניה, אשר גן בשנים האחרונות, הרעות והדחוקות, לא חס אישה על כסף ללמדם ולהשכילם, ישכחו עתה באמריקה את כל ויהיו ל“גוים” גמורים. היא היתה בטוחה, כי אישה המנוח לא היה מסכים בעד כל הון לפזור בניו באפן כזה, והדבר הזה המריצה להתנגד עוד יותר לחפץ בניה ותדבר על לבם לחכות עוד מעט, עד אשר יכונן אחיהם הבכור את מצבו והיה גם להם לעזר… היא שעשעה את נפש בניה בתקוה הזאת, כי האמינה בכשרונות יוסף בנה בכורה, ובלבה היה חזק הבטחון כי בנה זה יהיה משענת ביתה בקרוב…
לולא היו אברהם ורחל בניה קצרי-רוח כל כך,– כן היתה מתאוננת לפנינו פעם בפעם – כי עתה אולי נסתבבו כל הדברים באפן אחר: הם לא היו מודחים לקצוי ארץ והיא לא היתה עזובה באחרית ימיה; אך… כנראה, רצון אלהים היה כן…
אברהם ורחל נעתרו לה לדחות מסעם, אך כאשר עברו חדשים אחדים ובנה יוסף היה נע ונד מעיר לעיר, מבלי מצא מנוחה, אז היתה אנוסה לבטל רצונה מפני רצון בניה. הם לקחו אתם כמאתים רובל ויסעו אמריקתה, והיא פתחה לה ביתר הכסף, כשלש מאות רובל, חנות קטנה. הוצאתה לא היתה מרבה כי נשארו עתה רק שלשת בניה הצעירים, אך גם ההוצאה המעטה הזאת היתה עודפת על הכנסת החנות; הסחורה היתה הולכת וחסרה מחדש לחדש, ומראש היה אפשר לחשב, כי מקץ זמן ידוע תורק החנות כלה.
מצבה פה היה רע ומעציב מאד, אך עוד רעות ומעציבות יותר היו הידיעות שנתקבלו מבניה בפרק הזמן ההוא. הם אמנם לא התאוננו רעה, להפך, בכל עת תמיד הביעו בטחון ותקוה טובה לעתיד כי מצבם יוטב; אולם לב האם לא הושלה בכחש הזה וכמו ברגש אינסטינקטי חשה את האמת המרה, כי מצב בניה בהוה רע מאד, והעתיד… מי יודע, מה יהיה טיבו של העתיד הזה?
באחד הימים ההם קבלה מכתב מיוסף, אשר הודיעה כי נוכח באי-האפשרות לכונן מצבו באחת ערי תחום-המושב, ועל כן החליט להשתמש במקרה הטוב אשר נזדמן לו, להתישב באחת הערים הרחוקות מחוץ לתחום… הידיעה הזאת העציבתה מאד והיא בכתה הרבה על רע מזלה, כי בנה הודח למרחקים והוכרח להתישב בעיר נכריה, אשר כמעט אין שם בני-ברית; אולם הידיעה, אשר קבלה באותו פרק זמן מאמריקה, העציבתה עוד יותר: אברהם ורחל נפרדו ולא ישבו עוד יחדו בעיר אחת… לב האם לא יכל נשוא את הרעיון, כי בתה הרכה מתגוררת לבדה בארץ נכריה, בעיר נכריה ובין אנשים נכרים; הרעיון הזה היה נורא לה עוד יותר, בהיות מושגיה על דבר הארץ החדשה מיוחדים במינם; ארח-החיים הזר והבלתי-מובן לה היה מעורר בקרבה מין פחד-טבעי, אשר לא יכלה לתת לעצמה דין וחשבון עליו…
בעצם העת אשר הגיעה הרעה עד מרום קצה, החל מצב הדברים להשתנות לטובה. מיוסף באה בשורה כי קבל פקודה טובה בעיר-מגוריו החדשה, ואחרי שבעות אחדים בא גם אות ממשי על זאת: משלוח כסף. הידיעות המתקבלות מאמריקה היו גם כן יותר טובות ומשמחות-לב. אברהם מצא עבודה קבועה בשכר טוב, ואחר זמן קצר שלח כרטיס-מסע לאחיו הצעיר, גם סכום כסף מסוים להוצאות הדרך. לרחל נמצא חתן, אשר הללה אותו במכתביה מאד, ותכף אחרי החתונה שלחה כרטיס-מסע והוצאות הדרך לאחיה השני יחד עם מכתב אישה, אשר “באהבתו הרבה לקרוביו החדשים הוא מחכה בקצר-רוח לבוא האחד מהם – גיסו היקר”…
כל החדשות האלה, אשר נעשו במשך זמן פחות משנה אחת, היו טובות ומשמחות-לב, אך לב האם נעצב עליהן יותר מאשר שֻׂמח בהן. שמחת האם לַבשורה, כי בתה מצאה מנוחה בבית איש טוב ואהוב, לא היתה שלמה, כי התערבו בה מבלי-משים רגשות-עצב רבים. בדמיון האם הצטַיר בגונים נפלאים ורבי-קסם פרק הזמן של נשואי בתה, והיא חשה מראש את הענג המיוחד, אשר תשוינה לה הטרדות הרבות וההכנות השונות לחגיגה הזאת – העדר כל אלה בפעל גורם בהכרח דאבון-לב רב ומפח-נפש של תקוה-נכזבה… רגשות העצב האלה גברו בה עוד יותר, כי בעצם העת ההיא היתה אנוסה להפָּרד עוד משני בנים. היא אמנם נסתה להתנגד לנסיעתם, אך הם עצמם היו שואפים שמה עוד מאז ושוגים תמיד בדמיונותיהם על דבר החיים בארץ החדשה; מכתבי אחיהם ואחותם בעת האחרונה הגדילו עוד את תשוקת הנערים לנסיעה.
הם נסעו ואתה נשארה רק בתה הצעירה רבקה, נערה כבת שלש עשרה שנה אז. מצבן החמרי היה טוב, כי מבניה אשר באמריקה ומיוסף היו מתקבלים לעתים מזומנות סכומי כסף מסוימים, אשר היו מספיקים למחית נפשן ולא היה להן עוד כל צרך בחנותן הדלה – אך כל אלה לא היו מספקים את נפש האם, הנכספה לראות בעיניה את שלום בניה ואשרם. הבשורות הטובות, אשר היו מגיעות מהם פעם בפעם, היו מעוררות יחד עם השמחה גם רגשות עצב: היא נבדלה לרעה מכל האמות האחרות, אשר בניהן סובבים אותן ולא מפי שמועות רחוקות לבדן הן חיות…
לנסוע אמריקתה אל בניה, – כדבר הזה לא עלה מעולם על דעתה או גם על דעתם; אולם יוסף, אשר נשא לו אשה בעיר-מגוריו החדשה ובזמן קצר אחרי חתונתו יצא לרשות עצמו ויצליח מאד בעסקיו, לא שכח בטוב לו את אמו ואחותו ויקראן אליו לשבת אתו יחדו. בעת הראשונה מאנה האם, מדאגה פן תהיה למשא על כלתה ושלום בית בנה יהָרס על ידי זאת; אך גם אחרי כן, כאשר נוכחה כי כלָתה טובת-לב ונדיבה מאד, וחששיה הראשונים משוללים אפוא כל יסוד, לא מצא בכל זאת את הדבר נכון לפניה, אם כי נכספה מאד לשבת יחדו עם בנה הבכור האהוב לה מכל בניה, ולראות בעיניה את כלתה ונכדיה.
הדבר אשר הניאה מעשות את חפץ בנה, שהוא גם חפצה, לא היה ברור לה בעצמה; אך היא הרגישה מין יראה לא-ברורה מפני ארח-החיים הזר במקומות מושב בניה, ובסתר נפשה לא חדלה מקות לשובם אליה. התקוה הזאת גדלה ביחוד ביחס אל יוסף, אשר התאונן לפעמים במכתביו על אי-בטחת המצב, כי כל מסבה קלה עלולה לגרם גזרת גרוש… היא אמנם התבוננה כי בנה חושב מסבה כזאת לרעה מאד, אך דעת עצמה היתה שונה בנידן זה: גם פה חיים אנשים ומצליחים ובנה יוסף אינו נופל בכל אפן מכל אלה האחרים…
כמשפט הזה עברו שש ושבע שנים; לבתה הצעירה רבקה כבר מלאו עשרים שנה והעת הגיעה לחשב על דבר שדוך לה. היא אמנם היתה בטוחה ביוסף, כי לא ימנע מאחותו סכום מסוים לנדה. בכל זאת מצאה, כי ראיון רבקה עם אחיה יועיל הרבה בנידן זה, ועל כן לא סרבה לבקשת יוסף, אשר קרא את אחותו אליו להתארח בביתו ירחים אחדים. רק כאשר נסעה רבקה, הרגישה האם, מה מאד קשה לה הפרידה מבתה הצעירה, אשר היתה לה יחידה בשנים האחרונות. היא כבר התחרטה כי לא נסעה יחד עם בתה, ותחכה בקצר-רוח לשוב האחרונה. פתאם הגיעתה בשורה, כי רבקה נשאה חן בעיני אחד הצעירים, בן סוחר עשיר ממכרי יוסף, והחתן ישר גם בעיניה ובעיני אחיה; התנאים כבר נכתבו ועתה מחכים רק לה, כי תבוא אל החתונה וישבה אתם תמיד.
געגועיה על בתה גברו על כל פקפוקיה והיא החליטה לעזב את עיר-מושבה ולנסע אל בנה. היא החלה להכין את הכל למסעה, אך בהיותה כבר נכונה לדרך הגיעה פתאם מכתב מיוסף, כי מצב הדברים נשתנה פתאם באפן בלתי-צפוי וקרוב הדבר, כי יהיו אנוסים לעזב את עיר-מגוריהם…
השמועה הפתאמית הזאת העציבתה ושִׂמחתה בבת אחת. מצד אחד דאגה, אולי ישפיע הגרוש לרעה על מצב בנה, אך מצד אחר שמחה, כי סוף סוף ישוב יוסף אליה וגם פה לא יעזבהו ה': בהונו ובקיאותו במסחר ימצא לחמו בכבוד… היא חכתה בקצר-רוח לאחרית הדבר, ובמשך חדשים אחדים סבלה את כל ענויי-הנפש של המצב הבלתי-ברור, עת התקוה והפחד מתחלפים… הצפִיה כבדה עוד יותר, כי בפרק הזמן הזה לא היו מכתבי יוסף ורבקה מתקבלים בזמנם. סוף סוף באה הידיעה, כי הסכנה עברה והם נשארו על מקומם; אך מה שנוגע לה, מוטב שתשאר בעירה, כי בשנותיה קשים הטלטולים מאד ולא לה להסתכן בכמו אלה…
הזקנה הצטערה מאד על בדידותה המָּחלטה לעת זקנתה וגעגועיה על בניה גברו עוד יותר, אחרי אשר היתה תקותה לראות פניהם קרובה מאד. את הסבה אשר שנתה פתאם את דעת יוסף בדבר בואה, לא הבינה כלל; אך פליאתה זאת לא הניעתה לחשד אף רגע את בניה בחֹסר אהבה לה מצדם. חשד כזה נראה גם לנו כרחוק מאד, אחרי קראנו בחבילת-המכתבים הגדולה, אשר היתה שמורה אתה, את מכתבי יוסף ורבקה. מכל שורה ושורה במכתבים האלה היו מבצבצים אהבה וגעגועים על אמם הרחוקה מהם; במכתבים רבים נשמע גם טעם מרירות מיוחדה, איזו התאוננות על ההכרח… בכל זאת לא יכלנו להמָּלט מהחשד: “רחוק מעינים, קל ללבב”, – כי טעם אחר מספיק לא נמצא לנו לבאר, מדוע צריכה האם להשָּׁאר בודדה במרחקים.
כל המחשבות האלה עוררוני להתערב בענין הזה שלא מדעת הזקנה. היא ידעה רק קרא יהודית, אך לא כתֹב, ולפני התודעה אלינו היה מכירה החנוני כותב בשמה את המכתבים לבניה. מאז התודענו הייתי אני לסופרה הקבוע, ובמקרה הזה השתמשתי ואשים פעם אחת במכתב, הערוך אל יוסף בשמה, עוד מכתב בשם עצמי. בתור התנצלות מצדי על התערבותי בעניני-משפחה זרים, בארתי ליוסף את יחסנו לַזקנה, אחר תארתי בדברים מעוררי-לב, מה מאד קשה לה הבדידות ומה רבו געגועיה על בניה ונכדיה, ואסַים, כי חובתם היא לחשׂך את אמם מיסורי-נפש כאלה…
על מכתבי המיוחד לא נתקבלה כל תשובה ישרה, רק במכתב הבן אל האם נמצא כעין רמז קל, כי יש דברים שאי אפשר לבארם, ואי-האפשרות הזאת גורמת לפעמים משפט-מעוקל… הרמז הזה, כמובן, לא באר לנו דבר והעדר התשובה חזק עוד את חשדנו הקודם.
עד כה ועד כה ומודעתנו חלתה. היא הבינה עוד בראשית מחלתה כי קץ חייה קרוב. בין שאר הדברים, אשר בקשה ממני לעשות במותה וקבורתה, היתה בקשה מיוחדה, ששנתה פעמים רבות: להמציא חבילת ספרים עברים, אשר נשארו אחרי מות אישה, ליד בנה הבכור יוסף ולהודיעו את מותה בטלגרמה… בני האמריקנים – בארה לי את טעם בקשתה זאת באנחה – כבר שכחו בודאי את כל אשר למדו לפנים, שכחו את כל “יהדותם”; לא כן יוסף בני, בו אני בטוחה, כי יאמר אחרי קדיש, ילמד פרקי משנה לזכר נשמתי, ובניו עוד ימצאו חפץ בספרים הקדושים, אשר הנחילתם אמם-זקנתם…
כאשר מלאתי את רצון-הזקנה האחרון הזה, אז נודע לי גם טעותה בכל הפרטים האלה. התשובה על מכתבי בחייה באה הפעם אחרי מותה. בניה הודו לנו ברגש חם על השתתפותנו הרבה באמם, גם בארו לנו את הטעם, מדוע נשארה רחוקה מהם –
היא לא ידעה ונוח היה לה שלא ידעה, בכמה עלתה לבניה זכות הישיבה מחוץ לתחום: די לה שהיתה בודדה, – למה היה לה לדעת זאת, כי גם עזובה היא!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.