שנה תמימה עברה על הציונות, למאז נאספנו פה בפעם הראשונה. היום נאספנו פעם שנית פה, מפני שאין לנו מקום טוב מזה ומפני שנקשרנו בקשר של הכרת-תודה אל העיר הזאת, שבה יכלה תנועתנו חסרת-המולדת להביע את דרישותיהם ותלונותיהם של בני-אדם נדכאים.

כרעיון מוזר, שרבים לא הבינוהו, נתגלתה תנועת היהודים החדשה בפני כל העולם. אחדים חשבוה לחזיון מבהיל מדורות שעברו, כי העם היהודי הלא כבר מת ונשכח מלב. אבל בנו היתה כעין הרגשה כהה, בטרם עוד באנו לידי הכרה ברורה, כי לא אמת הדבר. הן המות היא הקץ לכל צרה; ואיך אפוא אפשר היה, שסבלנו אנחנו? וכן יצאה לנו צורה חדשה מפתגם הפילוסוף: “הנני סובל ואם כן חי אני!” ולאט לאט, בין פגע לפגע, התבלטה הכרתנו זו בצורות יותר קבועות, עד שבאה ההכרה הלאומית לגמר בשולה, אם גם לא כקנין העם כלו, אבל בכחה הכביר להתפשט יותר ויותר. ואמנם, היא הלכה והתרחבה, חדרה אל המׂחות ואל הלבבות, רכשה לה זקנים עם נערים, והקונגרס הציוני הראשון כבר הראה גלוי לכל, כי ההכרה הלאומית שבה לתחיה. אבל היו עוד פקפוקים חשובים וקשים נגד קריאת אספה כזו, שבה ישתתפו אזרחים מארצות שונות. האם לא יתעורר בלב צוררינו החשד, כי חפצים אנו לקשור קשר בין-לאומי על שכנינו הנוצרים? אם לא יורע בזה מצבנו בארצות אחדות? לעומת זה ביסוד אגודה בין-לאומית, אלא במשא-ומתן בין-לאומי. וזאת נחזור ונגיד פה לזכרון עולם: אי-אפשר שיהיה לנו עסק באגודות סתרים, בשתדלנות חשאית ובדרכים עקלקלות, אלא חפצים אנו לדון בפומבי על מצבנו בהוה ועתידותינו להבא תחת השגחתה התדירית של דעת-הקהל.

אין זאת, כי אם רוח האמת דברה מתוך גרוננו; כי הקונגרס עורר באמת תשומת-לב רבה גם בתוך אלה, שהתיחסו לפנים בקר-רוח או בשנאה אל היהודים. לכל לאומות ישרה, שאינה שמה מסוה זרים על פניה, יש הזכות הטבעית לדרוש שיכבדוה ויסבלוה העמים האחרים, כל זמן שאיננה מסוכנת להם. אל נא נשכח גם בימינו אלה, המעוננים מן האנטישמיות, כי קדמה להם עת יותר נדיבה, שבה נתנו לנו כל עמי התרבות את שווי-הזכיות. כַּוָּנתם היתה בודאי רצויה, אבל התוצאות אינן מספיקות. האם בנו היה הדבר תלוי או באחרים? כנראה, גם בנו גם בהם, או, יותר מזה במצב שנתהוה זה כבר, שלא יכול להשתנות על ידי חקים ופקודות. החקים היו מאירים פנים יותר מן המנהגים. זכינו לראות בעינינו את הנסיגה לאחור, אותה החרטה שנתחרטו העמים, אשר זה מקרוב קבלונו בחסדם. – אבל מתוך האמנציפציה, שאי-אפשר היה לבטלה, ומתוך האנטישמיות, שאין בשום אׂפן להכחיש במציאותה, יצאה לנו מסקנה חדשה גדולה בערכה. לא יתכן לחשוב, כי מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה התנאי, שנחדל מהיות יהודים, כי על-כן דחו אותנו, כאשר חפצנו להתערב באחרים. מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה אפוא בהכרח, כי נכונן מולדת בעד לאומתנו המשוחררה. דבר זה אי אפשר היה לפנים; אפשר הוא היום, אם נחפץ בכל כחנו.

לא די בזה, שאנו מרגישים ומכירים את עצמנו כלאום; אחרי ההכרה הלאומית צריך שיתעורר גם הרצון הלאומי. אבל בנדון זה היו ויש עוד כמה מעצורים. במשך ימי צרה ארוכים אבד מאתנו הרצון המתמיד, ולא נועזנו עד עתה להשמיע בפומבי אותן השאיפות, אשר כל עם אחר לא רק שלא יסתירן, אלא גם יחשוב את טפוחן לכבוד ציבורי היותר גדול. וכשאנו עושים זאת עכשו, נפגשים אנו בסרובם הפאַסיבי של אנשים המתנגדים לכל שנוי ובוחרים מתוך עצלות להשאר גם במצב היותר מעיק; נפגשים אנו אפילו בשנאתם של אותם החוגים המדברים, כביכול, בשם הצבור היהודי. התופעה הזאת נראתה ביחוד במחאותיהם של רבנים אחדים. לפלא גדול יחשב תמיד הדבר, כי האדונים האלה מתפללים על ציון בה בעת שהם נלחמים נגד ציון. את הנגוד הזה אפשר לבאר מתוך הספק שיש בלבם לכתחלה, אם גם הקהלה תסכים לקריאת-ציון החדשה. אבל לא יתכן שיהיה רעיון כרעיוננו תלוי בדעתם של ראשי הקהלות ורועי-הנפשות שלהן, הדואגים להנאת עצמם. כמעט בכל מקום נוטות אחרינו שדרות העם הרחבות. אלה הן רב מנינה ורב בנינה של הקהלה. ולפיכך צריך שיתנהג הכל ברוחם. לא הראינו עד כה על הנגוד הזה, כדי שלא להטיל איבה בין אחים. אבל סוף סוף נחוץ לשום קץ לדבר. אי אפשר שישאר עוד המצב כמו שהוא, שיעשו ראשי הקהלות תעמולה נגד ציון. מצב כזה מתנגד אל השכל ואי אפשר שיתקים. עלינו לשום קץ לו. בכל הקהלות, אשר ראשיהן לא נתנו מעצמם ידם לנו, עלינו לפתוח במלחמה לעת הבחירות. אנשים הראוים והמוכשרים לכהן במשרות כבוד כאלה והקרובים אלינו בדעה, אותם צריכים אנו להרים על נס ולהביאם אל חדר הקהלה, בשם הרעיון הלאומי. בכבודה של הקהלה היהודית, באמצעים אשר בידיה ובאנשים החיים על חשבונה לא יתכן שישתמשו נגד הרעיון הלאומי. ועל-כן אני חושב, כי מדבר אני ברוחכם, חברי הקונגרס הנכבדים, בהחליטי, כי אחת ממטרותינו היותר קרובות היא: כבוש הקהלות.

זוהי גם הדרך הנכונה והישרה, שבה יתגלה הרצון הציוני של העם, לא רק במועצה, שאליה אנו מתאספים פעם אחת בשנה, אלא גם במעשים בכל יום ובכל מקום, שבו יושבים יהודים. לא די בזה, שנדע אנחנו, באיזו מדה תקף הרעיון הציוני את לבות העם; עובדה זו צריכה להֵרָאות גם לאחרים. הפתקא לבחירה הוא האמצעי הכשר לזה, שאין לערער עליו.

מחוץ ליהדות כבר רכשו להן שאיפותינו רגשי חבה מרובים וחשובים, ויש רק מפקפקים בדבר, אם אנחנו הציונים איננו רק קבוצה קטנה בודדת, שאת הבטחותיה וכַוָּנותיה אין להביא בחשבון. כבוש הקהלות יוכיח על היכׂלת שבידינו.

כשאנחנו מבקשים ומשתדלים לרכוש לשאיפותינו את רגשי חבתם של העמים האחרים, מוצאים גם בזה מקום לערער עלינו. כן, אותם האנשים עצמם הקובלים עלינו, כי הציונות מקימה חיץ חדש בין בני האדם, מתאוננים על אשר הננו שבעי רצון מחבתם של הציונים הנוצרים. אבל לנו אין זה דבר שפל המכוון להנאת עצמנו, כשאנחנו לוחצים את הידים, השלוחות אלינו בחבה. קדם כל מתגלה בזה, כי יש כח גדול לציונות, כדי להביא שלום לעולם. מחשבות, נקיות משנאה, תחזקנה בצמיחתן על האדמה הזאת. הננו מחזיקים בכל תקף ביהדותינו, ובכל זאת אנו רוכשים לנו אוהבים נדיבים, שאינם מתכונים לטובת עצמם. היש בזה איזו רעה? אנחנו, המקימים כביכול חיץ חדש, מקרבים בנסיונותינו הנוחים את בני האדם זה לזה. אין אנו משתמשים בתחבולות ומעשי להטים; הננו מראים את עצמנו כמו שהננו; הננו מדברים פשוט את האמת.

ואמנם אמת הדבר, כי זקוקים אנו לאוהבים כאלה. את המפעל, שאליו אנו שואפים, אנו רוצים אמנם להוציא לפעולה בידי עצמנו. אבל דרוש, כי יסובבנו הרבה חסד, שבלעדיו אי אפשר שיצליח הדבר. במה אנחנו ראויים חסד זה? בזה, שהננו פותרים שאלה קשה, שהיא למשא על ארצות אחדות ובלעדינו אי אפשר לפתרה. כי שאלת-היהודים קשה היא מאׂד לממלכות אחדות. כשנדבר על המצב הכללי של השנה שעברה, תשמעו, מה רבות היו לצערנו גם בשנה ההיא הראיות לנחיצות הציונות. פעם פה ופעם שם, היום בדרום ומחר בצפון מתפרצת השנאה לישראל; אין ארץ של תרבות נוטה כל כך לצד מערב, עד שלא יהיה בה מקום לשנאת-היהודים הנושנה; אין ישוב חצי-נמוסי נסוג כל כך לאחור, עד שלא הגיעו אליו עדין הצורות והססמאות היותר חדשים: האמון משתולל פתאום ברחובות, ולנגה מוקדי-אש נכחד רכוש היהודים, ולפעמים גם בעליו עמו.

אולם יש עוד רעה גדולה מזו. לא שפיכת-הדם, לא ההריסות, לא הנאצות הן הרעות היותר גדולות. הפרעות האלה מביאות הרבה נזק לנשמת עמנו המעונה. הן חותרות חתירות תכופות תחת רגש המשפט והכבוד, ועושות את אלה, שאליהם נוגע הדבר, לשונאי אותה החברה, המתיחסת אליהם כאם חורגת, ושבה נעשים מעשים כאלה. אל נא נתפלא, אם הפרולטריים שבפרולטריים, מרי הנפש מכל בני האדם נמצאים בכל הכתות של המהרסים הקיצוניים. אל נתפלא, אבל נשתדל לתקן את המעוות.

אולי יש לקוות מחכמי מדינה הרואים את הנולד, שהם יכירו את הסכנה החברתית שיש בשאלת היהודים, כל זמן שלא נפתרה. היהודים הם, כפי שרגילים לאמר, יסוד מהרס. פה ושם יש מתנודדים מעול אל עול. ומכיון שאנו חפצים לעשות את היהודים ליסוד בונה, מחויבים, על פי ההגיון הבריא, לתמוך בידינו כל אלה, שאינם חפצים, כי היהודים יהרסו הכׂל. הננו נכונים לקרב את תקופת הבנין בישראל – כל הדרוש לזה יש לנו בשפע רב: בני-האדם, החׂמר, התכנית. חסר לנו עוד רק – מקום לבנין.

אמנם המקום הדרוש לחפצנו הוא יחיד במינו. אין מקום בארץ, שהכל דרשו אותו כמקום הזה, וכל כך בערה תשוקת עמים רבים אליו, עד כי יבש מחׂם תשוקתם. אולם אנחנו מאמינים, כי יש לפנה החרבה הזו שבמזרח לא רק עבר בלבד, אלא גם עתיד כעתידנו אנחנו. על האדמה הזאת, שצמחיה עתה כה מעטים, צמחו לפנים דעות, שמהן נהנתה כל האנושות. ודוקא בשביל זה לא יוכל איש להכחיש, כי יש בין עמנו ובין הארץ ההיא יחס, שלא יבטל לעולם. אם בכלל יש לאיזה עם משפט אחוזה באיזו ארץ מארצות התבל, אז מחויבים כל העמים, המאמינים בכתבי-הקדש, להכיר את משפט היהודים. ויכולים לעשות זאת בלי קנאה ובלי פחד, כי אין ליהודים כח מדיני, ולעולם לא יהיה להם עוד כׂח מדיני.

מה היה, לו באה אחת הממלכות הקימות להאחז בארץ ההיא – זאת היא שאלה אחרת. הארץ הִנֱּהֶ לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אמלל, אלא חשובה היא בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא. דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה. אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות. ואולי רשאים אנו, בכך ענותנותנו, להזכיר, כי אנחנו הציונים, למרות שרגילים להכחיש בהשקפתנו המעשית, הקדמנו להכיר את ההתפתחות הזו, העתידה לבׂא בהתחרות עמי אירופא ולהגידה מראש כמה שנים לפני בואה. כבר היום נראה, איך יהיה הדבר הזה. יודעים אתם, באיזו תשומת-לב תספור כל ממלכה את צעדי רעותה בדרך הזאת. וכשמתעתד המושל היותר מודרני שבעולם הישוב לבקר בימים הקרובים את המקומות הקדושים, שומעים אנחנו מתוך הבאורים של דעת הקהל בכל הארצות קול פחדים ובמקומות אחדים גם דברי איבה גלויים. הארץ הזאת אי אפשר שתהיה, ולא תהיה לעולם לנחלה לאחת הממלכות האדירות, מפני שהרבה שומרים לה; נשמרה היא בעין פקוחה לא רק בידי בעליה מהיום, אלא גם בידי כל יתר הממלכות.

האם עתידה היא בהכרח להשאר במצבה זה עד אחרית הימים? דבר זה היה מעציב לכל הצדדים, מפני ששני צרכים כלליים, התרבות והמסחר, תלויים בו. הממלכה העתמאנית הראתה במלחמה האחרונה מחדש, כי כחה להיות לא נהרס. יש לטורקים כשרונות מצוינים, הם אמיצי לב ונדיבי רוח ועלולים הם להקריב את עצמם – רק הכשרונות הדרושים להפרחת התרבות והתעשיה בארץ חסרים להם. זוני עובדה. ולפיכך היתה מתחזקת ומתעשרת, לו הכניסו לתוכה יסוד עממי שקט ושואף לעבודה, שיש לו אותם הכשרונות החסרים שם.

המטרה, שאליה אנו שואפים בכל כׁחנו, היא אפוא לברׂא את התנאים הדרושים, כדי לבא לידי הסכם בענין זה. רשאים אנו להגיד, כי ממשלת טורקיה יודעת היטב את אמון-הרוח שבשאיפותינו. אין אנו רוצים להכניס מתישבים בחשאי, ובכלל אין אנו מנסים לעשות מעשים בדיעבד, בטרם נעשה חוזה עמה. כי לנו אין שום חפץ בתקון המצב הכלכלי בטורקיה, מבלי שיהיה לנו תשלום גמול. כל הדבר צריך להעשות על פי הכלל הנוהג בעולם: “Do ut des” לאמר: “נותן אני, כדי שתתן אתה!”

השאלה היא אפוא: מה עלינו לעשות עוד להבא. כבר בקונגרס הראשון הכרנו את הנחיצות ליסד מוסד כספי בעד עבודות תנועתנו. זה יהיה אוצר התישבות היהודים. נפלא הדבר מאד, כי מתנגדינו היהודים לא חפצו בשום אׂפן להכיר בכשרוננו ליסד מפעל כזה. אבל בקרבנו יש לא רק אמנים ופילוסופים, מלומדים ועתונאים, עורכי-דין, רופאים וטכניקאים, אלא גם מספר הגון של שלחנים וסוחרים מכל ארצות התבל. זאת היא הפעם הראשונה שנתעורר הספק, אם יכולים היהודים ליסד באַנק – וגם הפעם טעו בעלי הספק. הבאנק הקולוניאלי עומד להפתח בקרוב על פי התכנית הקבועה לו. לפי תוצאות הועידה של באַנק יכולים אנו לקוות, כי האוצר היהודי יתחיל את עבודתו עוד במשך השנה הזאת. אולם אין אני רוצה להקדים דברים, שעתידים אתם לשמוע בהרצאת ועד המומחים.

ועוד תשמעו הרצאות שונות אחרות. מתוך כלן תכירו, כאשר אקוה, כי השנה הזאת לא עברה באפס מעשה, וכי שואפים אנחנו למטרתנו מלאי-תקוה ותוחלת של חבה. גם מחוץ לאולם הזה יכירו לדעת, כי אין אנו חולמים חלומות נשגבים, כי אין אנו חפצים בדברים המתנגדים אל השׂכל ואל היׂשר, אלא בחיי עבודה בעד עמנו האמלל, מפני שרק בעבודה בטוחה אנו מקוים להטיב את מצבו המוסרי והחמרי. ולפיכך, רק בגלל זאת נסינו קׂדם כל לאחד את עמנו תחת דגל הרעיון.

ודבר זה אי אפשר שלא יהיה לרצון גם לבני יתר העמים. ובעיר-החׂפש הזאת, שבה קבלונו כאורחים אהובים, נוכחנו בפעם הראשונה, כי כן הוא. שלשום, ביום חגיגת ס"ט יאַקוב, שׁבו לעת ערב המוני החוגגים העירה; נזכרנו את האגדה היפה, המסופרת מאת המשורר השויצאי הנעלה גוטפריד קילר, על דבר דגלם הקטן של שבעת הגבורים. אנשים הולכים קוממיות, שלמים בגופם הבריא וברוחם האמיץ, איש דגלו הקטן בידו, עברו בהמון חוגג לפני בית הקונגרס שלנו. ואחת מחברותינו הכבודות נופפה את דגליהם והשיבו ברכה לחברינו, שהריעו לקראתם, ומן הרחוב נשמע קול אדיר, קול דברים שלא פללנו לשמוע: “יחיו היהודים!”… ואז אולי זלגו עיני רבים מאתנו דמעות חמות. ברגע אשר כזה אפשר שתאבד מנוחת-הלב, שהתרגלנו אליה לרגל הרדיפות השונות ועלילות השקר שטפלו עלינו.

היש בקריאה זו שבבזיל התחלה של ימים טובים? זאת אין אנו יכולים לדעת. אולם יכולים אנו להתאמץ, שנהיה אפוא מכירי תודה ועַנְוֵי-רוח, כאשר יבאו ימים טובים מאלה. ואיך עלינו לתאר לנו אותם הימים הטובים, שהנם עוד רחוקים היום מחוג מבטנו? כלום לא יהיה אלא אחוזת קרקעות, הרמת הכבוד ושלות השקט? לא! דוקא אותם מקרבנו, הנכונים היום למסירת נפש גמורה, היו מתחרטים על כל צעד שעשו, אלמלי לא עלה בידם לאל ליסד חברה חדשה ולא גם חברה יותר ישרה.

ימים טובים לנו וגם לאחרים, שלפניהם אנו רוצים לעבור עוד הפעם כחלוצים, נכונים להביא כל קרבן, על דרך לא סלולה. ולדבר זה אין אנו צריכים למצב השכלה יותר גבוה, יותר נפלא מאשר הוא עתה. עלינו רק להשתמש באמצעי התרבות, לטובת האנושות. והננו חושבים, כי עמנו יבין זאת, מפני שלמד בבתי-מדרש הרבה, התגורר בין עמים רבים וסבל מכֻּלם, אבל הכיר לדעת גם מה שסובלים הם. לנו נראה כסמל דמות הימים הטובים קבוץ אנשים בני כל התרביות, כזה שנתאסף באולם הזה; קהל האזרחים, שאינו מוגבל ע"י תחומי שפה אחת; נסיון מתמיד להתגבר על העוני על ידי התאחדות כל הכׂחות – ותוצאות כל אלה יהיה מצב של מוסר גבוה ביותר. והנסיונות להתבוללות שעשינו, שאי-הצלחתם שבה לאחד אותנו, הם יהיו לנו סוף סוף לברכה. חריצותם של הגרמנים, קלות-התנועה של הרומנים וסבלנותם הגדולה של הסלאַווים אפשר שלא עברו עלינו מבלי לעשות רׂשם… הנראה כבר, מה אנו חפצים? אמנים, פילוסופים ומלומדים מבני ישראל שבכל הארצות מתאחדים על שדה עבודה אחד בתור צבור מלא סבלנות! אמנם, שואפים אנחנו לארצנו העתיקה, אבל בארץ העתיקה הננו מבקשים, שיפרח מחדש הרוח העברי.