רקע
בנימין זאב הרצל
נאום-הפתיחה בקונגרס הציוני השני

1

(28 באוגוסט 1898)

הציונות העלתה טבעת-שנתה מאז נתכנסנו לראשונה. היום אנו שוב מכונסים כאן, משום שלא היינו יכולים למצוא מקום טוב יותר, ומשום שקשר של רחשי-תודה מקשר אותנו מעתה עם העיר הזאת, שבה ניתן לתנועה שלנו, שהיתה לפני-כן חסרת-בית, להביע את כל משאלותיהם וקובלנותיהם של בני-אדם מדוכאים.

כדבר מוזר ובלתי-מובן לרבים צפה ועלתה התנועה היהודית החדשה לפני העולם. היו שראו אותה כרוח-רפאים מזמנים שעברו. שהרי העם היהודי היה מת וכמי שעבר מן העולם. אבל אנו, היתה לנו הרגשה מעומעמת עוד קודם שהגיע להכרתנו, כי דעה זו אינה נכונה. המוות הרי הוא קץ כל סבל; מהיכן איפוא בא הדבר, שאנו סבלנו? וכך נשתנתה עלינו אימרתו של הוגה-הדעות: “אני סובל, משמע אני קיים!”(2 ומעט-מעט, מפורענות לפורענות, לבשה הודעה זו צורות מוצקות, עד שנוצרה ועמדה תודעה לאומית מוגמרת, עדיין לא נחלת הכלל, אבל מצוידת בכושר גדול להתפשט. ואמנם, היא הוסיפה לחדור הלאה, תופסת מוחות ולבבות, כובשת זקן ונער, והקונגרס הראשון של הציונים כבר היה גילוי-דעת של התודעה הלאומית הזאת, ששבה אל החיים. אבל היו כמה חששות רציניים וקשים מפני כינוס אסיפה כזאת של אזרחים מארצות שונות. האם לא יטפלו עלינו אויבינו את האשמה, שאנו רוצים להקים ברית בינלאומית נגד שכנינו האזרחים הנוצרים? האם לא יורע משום כך עוד יותר מצבנו בכל ארץ וארץ בפני עצמה? כנגד הדבר הזה הטעמנו מלכתחילה בכל הבהירות, ואישרנו בכל אחת מפעולותינו, שאין אנו רוצים בשום פנים באיגוד בינלאומי, אלא רק בדיון בינלאומי בלבד. ואנו חוזרים על כך גם הפעם, למען דעת זאת אחת ולתמיד: לא ייתכן כלל שיהיה מדובר אצלנו על אגודות-סתרים, על השפעות חשאיות ודרכים עקלקלות, אלא המדובר הוא אך ורק על דיון גלוי בהווה ובעתיד שלנו, נוכח ביקורתה המתמדת של דעת-הקהל.

ודאי היתה נעימת האמת בדברינו; שכן הקונגרס עורר השתתפות-רגשות בחוגים שונים, וגם אצל אלה, שעמדו קודם-לכן מול היהודים באדישות או באיבה. כל לאוּמיות כנה, שאינה מסתתרת מתחת למסווה זר, יש לה זכות טבעית לכבוד ולסובלנות מצד עמים אחרים אם אינה מסכנת אותם. אל נא נשכח בעצמנו בימינו אלה העוברים בשנאת-ישראל, כי קדמה להם תקופה נדיבה יותר, שבה העניקו לנו כל עמי-התרבות את שיווּי-הזכויות. הרצון היה בלא-ספק טוב, אבל התוצאה לא היתה מספקת. האם היתה האשמה בנו, או באחרים? קרוב לוודאי בשני הצדדים, או הרבה יותר במסיבות שנתהווּ במשך זמן רב, שלא היה אפשר לבטל אותן על-ידי חוק ופקודות. החוקים היו ידידותיים יותר מן ההרגלים, והנה הרגשנו את השינוי לרעה, את הירהורי החרטה העזים שתקפו את העמים, שזה עתה הביאו אותנו בצל כנפי חסדם. אבל מן האֶמאנציפּציה הזאת, שאי-אפשר לבטלה עוד, ומן האנטישמיוּת הזאת, שאי-אפשר להכחיש את קיוּמה, נבעה בשבילנו מסקנה חדשה וגדולה. לא-ייתכן, כי משמעותה ההיסטורית של האֶמאנציפּאציה היתה, שנחדל מלהיות יהודים, שהרי נהדפנו אחור בשעה שרצינו להיטמע בין האחרים. קרוב יותר לוודאי, כי משמעותה ההיסטורית של האֶמאנציפּאציה היתה שנכין בית-מולדת בשביל עמנו ששוחרר. את זאת לא יכולנו לבצע קודם-לכן; אנו יכולים לבצע זאת עכשיו, אם נרצה בכך בכל כוח נפשנו.

לא די בכך שאנו מרגישים ומכירים את עצמנו כעם; לאחר יקיצתה של התודעה הלאומית מן-ההכרח שיקיץ גם הרצון הלאומי. אבל בנקודה זו היו קיימים וקיימים גם עכשיו כמה קשיים. בתוך הוויית-אסון של דורות נגמלנו מן הרצייה העקיבה; שאיפות שכל עם ועם לא-בלבד שאינו מסתיר אותן, אלא מטפחן בתורת הכבוד הלאומי הגדול ביותר, לא העזנו אנחנו עד עכשיו להשמיע אותן בקול. הואיל ואנו עושים זאת סוף-סוף, הרי אנו נתקלים בהתנגדותם הפּאסיבית של אנשים, הסולדים מפני כל שינוי, והמעדיפים מתוך שיגרה להישאר במצב הקיים, גם אם הוא קשה ביותר; כן אנו נתקלים אפילו באיבתם הגלוּיה של חוגים מסוימים, כביכול “רשמיים”, של היהדוּת. תופעה זו נתגלתה בייחוד במחאותיהם המפתיעות של רבנים אחדים. תמיד יהיה זה אחד הדברים התמוהים ביותר, שהאדונים האלה מתפללים על ציון ובאותה שעה הם יוצאים למערכה נגד ציון. סתירה זו ניתנת אולי להסתבר על-ידי כך, שהם לא היו בטוחים מלכתחילה, אם הקהילה שלהם מסכימה עם הקריאה לציון. אולם רעיון כרעיוננו אי-אפשר שיהיה תלוי בשיקוליהם של ראשי הקהילות המכהנים עכשיו ובחישובי-התועלת של רועיהם הרוחניים. כמעט בכל מקום השכבות הרחבות נוטות אלינו. הללו מהוות ומקיימות את הקהילה. משום כך יש גם לפעול בהתאם לרצונם שלהם. לא הבלטנו עד עכשיו את הניגוד, כדי לחסוך ריב בין אחים; אך סוף-סוף יש צורך להכניס כאן שינוי. אי-אפשר שיתמיד גם להבא המצב, שבתוך קהילות יהודיות דתיות ינהלו תעמולה נגד ציון. זה מצב בלתי-אפשרי ומנוגד להיגיון. אנו מוכרחים לשים לו קץ. בכל המקומות שבהם אין הוועד נמנה ממילא עם חברינו, יש הכרח לפתוח במלחמת-בחירות. אנשים הראויים והמסוגלים למלא תפקידי-כבוד כאלה והם קרובים אל רעיוננו, יש להעלות אותם ולהכניסם אל בתי הקהילות, בשם הרעיון הלאומי. סמכותה של הקהילה, האמצעים העומדים לרשותה, האנשים שהיא מעסיקה, אסור שינצלו לרעה נגד הרעיון הלאומי. על-כן מאמין אני שהנני מביע את דעתכם, צירי הקונגרס הנכבדים, שעה שאני קובע כאחת המטרות הקרובות את כיבוש הקהילות.

זוהי גם הדרך הלויאלית והחוקית לתת לרצון הלאומי הציוני להופיע לפני העם לא בהתייעצות שנתית אחת בלבד, כזו שכינסה אותנו כאן, אלא גם במעשה שבכל יום ויום בעת ובעונה אחת ובכל נקודה שבה חיים יהודים, אין זה מספיק, שאנו יודעים באיזו מידה העמיק הרעיון הציוני לחדור לתוך היהדות; העובדה הזאת יש גם להראות אותה. פתק-בוחר הוא בשביל זה המכשיר המתאים שאין לערער עליו.

מחוץ לתחומי היהדוּת כבר יש לשאיפותינו הרבה אהדוֹת רבות-ערך; אלא שמתעוררים עוד ספיקות, אם אין אנו הציונים מהווים קומץ מבודד ומוזר שהבטחותיו וכוונותיו אין להן משקל. כיבוש הקהילות יוכיח, מה אנו יכולים.

כשאנו שואפים לרכוש ולעורר את אהדותיו של העולם הלא-יהודי לרעיוננו, יש המוצאים גם בזה איזה פסול. כן, אותם האנשים עצמם הטוענים נגדנו, שאנו מקימים מחיצות-פירוד חדשות בין בני-אדם, רוטנים על כך שידידותם של ציונים נוצרים רצוּים לנו. אבל בשבילנו אין זה עניין של תועלתיוּת שפלה, כשאנו לוחצים את הידיים המושטות אלינו בידידות רבה כל-כך. עובדה זו מוכיחה קודם-כל, כי הציונות חבוי בה כוח מפייס. רעיונות חפשים משנאה משגשגים על קרקע זה. אנו דבקים ביהדותנו בלא רתיעה, האם זה כל-כך רע? אנו, המקימים, כביכול, מחיצות חדשות בין אנשים – מקרבים את הבריות זה לזה על-ידי נסיון מבורך. אין אנו משתמשים לשם כך בשום מעשי להטים; אנו מופיעים לעיני הבריות כמו שהננו; אנו אומרים, בפשטות, את האמת.

והאמת היא גם זאת, שאנו זקוקים לידידים כאלה. את המפעל, שאליו אנו נושאים את עינינו, רוצים אנו אמנם להקים בכוח עצמנו; אבל הרבה רצון טוב מן-ההכרח שיקיף אותנו בזה, שאם לא כן אין זה יכול להצליח. משום מה ראויים אנו לרצון טוב זה? משום שאנו פותרים בעיה, שאינה ניתנת לפתרון בלי השתתפותנו, והיא מעיקה על הרבה ארצות. שכן שאלת-היהודים רובצת כמעמסה כבדה על כמה מדינות, בדיון על המצב הכללי ששרר בשנה שעברה תשמעו מה מרובות, לצערנו, ההוכחות להכרחיוּתה של הציונות גם השנה. פעם פה ופעם שם, פעם בצפון ופעם בדרום, מתלקחת ועולה שנאת-היהודים; שום ארץ-תרבות אינה מערבית עד כדי כך, שלא תאכסן בתחומיה את השיסוי הנושן הזה; שום ארץ מתורבתת-למחצה אינה נחשלת עד כדי כך, שלא תדע את צורותיה וסיסמותיה החדישות של שנאה זו; אספסוף משתולל לפתע ברחובות, ולאור התבערה משמידים את הרכוש היהודי, ולעתים גם את בעליו.

אבל דבר זה אינו הגרוע ביותר, לא שפיכת הדם, לא ההרס, לא הגידופים הם הדבר הגרוע ביותר. הפרעות האלה גורמות נזק חמוּר לנפש המעוּנה של עמנו. הן מקעקעות יותר ויותר את רגש הצדק והכבוד, הן הופכות את הנפגעים לאויביה של חברה שהיא בבחינת אם-חורגת, הואיל ואפשריים בה מעשים כאלה. אל נא נתפלא, אם הפּרולטאריים שבין הפּרוֹלטאריים, המיואשים ומרי-הנפש שבין בני-האדם, מצויים בכל המפלגות המהפכניות הקיצוניות. אל נא נתפלא על כך; מוטב שנשתדל להביא הטבה במצב.

ממדינאים מרחיקי-ראות מותר אולי לצפות, שהם יכירו בכל הסכנה החברתית, הטמונה בשאלת-היהודים שלא נפתרה. היהודים הם יסוד מְפָרֵד רגילים לומר. מצד זה ומצד זה טועים ומגבבים עוול על עוול. אך הואיל ואנו רוצים לעשות את היהודים ליסוד בונה, מחייבת מידת-ההיגיון, שיתמכו בנו כל אלה שאינם רוצים כי היהודים יהרסו את הכל. אנו מוכנים ומזומנים לעורר ולהביא את תור-הבנייה של העם היהודי – הכל יש לנו לשם כך בשפע; האנשים, החומרים, התוכניות. אין דרוש לנו עוד אלא – מקום הבנייה.

אָמנם, המקום המתאים לנו הוא מקום-בנייה מיוחד במינו. שום כברת־ארץ על-פני האדמה לא הרבו לחמוד אותה כמו זאת, וכל-כך הרבו העמים להשתוקק אליה, שמרוב השקיקה הלוהטת היא חרבה ויבשה. אבל אנו מאמינים, כי הפינה הנשַׁמה שׁל ארץ-המזרח ישׁ לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד, בדומה לנו עצמנו. על קרקע זו, שעכשיו צומח בה כל-כך מעט, צמחוּ אידיאות בשביל כל האנושות. ודווקא משום כך לא יוכל שום אדם להכחיש, שקיימת זיקה שלא-תפקע-לעולם בין עמנו ובין הארץ הזאת. אם קיימת בכלל תביעה חוקית לגבי שטח כלשהו על-פני האדמה, מוכרחים כל העמים המאמינים בכתבי-הקודש להכיר בזכותם של היהודים. אך הם יכולים לעשות זאת גם בלא קנאה ובלא דאגה, כי היהודים אינם עוצמה מדינית, ולא יהיו עוד עוצמה מדינית לעולם.

איך היה המצב, אילו השתלטה על הארץ אחת מן המעצמות הקיימות, תהיה זו מי שתהיה – זוהי שאלה אחרת. הארץ הזאת היא לא רק המולדת של האידיאות הנשגבות ביותר ושל העם האומלל ביותר, גם מצד מצבה הגיאוגראפי יש לה חשיבות גדולה ביותר לגבי אירופה כולה. כאן תעבור, בעוד זמן שאינו יכול להיות רחוק, דרך-המלך לקשרי תרבות ומסחר לאסיה. אסיה היא הבעיה הדיפּלומאטית של עשור-השנים הקרוב. אולי מותר לנו להזכיר בכל העניווּת, כי אנו הציונים, שבחיבה יתירה כל-כך נוהגים לשלול מאתנו את החוש המעשי, הקדמנו בשנים אחדות להכיר ולבשר את ההתפתחות הזאת של התחרות האירופית, שהיתה עתידה להתגלות. התהליך כבר נראה כיום לכל עין. אתם יודעים בכמה תשומת-לב מתבוננות המעצמות בכל צעד שעושה אחת מהן בכיווּן זה. ואם השליט המודרני ביותר של האדמה המיושבת מתכונן לערוך בזמן הקרוב מסע למקומות הקדושים3), הרי נשמעת מתוך פירושיה של דעת-הקהל בכל הארצות מועקה מסוימת, ובקצת מקומות אפילו משטמה גלויה. הארץ הזאת איננה יכולה להיות, וגם לא תהיה לעולם קניינה של מעצמה גדולה אחת, שכן היא נשמרת שמירה מעולה ביותר; היא נשמרת בקפידה לא רק על-ידי בעליה הנוכחיים, אלא גם על-ידי שאר המעצמות.

האם תהיה מוכרחה איפוא להישאר עד קץ הימים במצבה הנוכחי? דבר זה היה מצער בשביל כל הצדדים, משום ששני עניינים הכרחיים בשטח התרבות והתחבורה תלויים בכך. הקיסרות העותומאנית הוכיחה מחדש במלחמה האחרונה4) את כוחה החיוני הרב. התורכים יש להם התכונות הטובות ביותר, הם אמיצי-לב, נדיבי-רוח, מוכנים להקרבה – רק התכונות הדרושות לשם פּיתוחה ותיעושה של ארץ אינן מצויות אצלם. זוהי עובדה. ומשום כך תגרום הכנסתם של אוכלוסים, המחוננים באותן הסגולות דווקא החסרות שם, לחיזוקם ולהעשרתם.

משימתנו, שלשמה אנו עובדים בלי הרף, היא איפוא ליצור את התנאים להבנה בכיווּן זה. אנו רשאים לומר, כי הממשלה התורכית יודעת היטב את הלויאליות הגמורה של שאיפותינו. אין אנו רוצים להגניב מתיישבים, ובכלל אין ברצוננו לנסות ליצור עובדות בלי הסכם קודם. שהרי אין אנו מעוניינים כלל לגרום לחיזוּקה הכלכלי של תורכיה, אם לא נקבל את התמורה. את כל הדבר הזה יש לעשות לפי הרצפּט הפּשוט ביותר. הוא אומר: 5do ut des!)

השאלה היא עכשיו: באיזו דרך יש להוציא זאת אל הפועל. עוד בקונגרס הראשון הכרנו בצורך ליצור מכשיר כספי בשביל המטרות של תנועתנו. זה יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי. אופייני הדבר עד מאוד, שמתנגדינו היהודיים לא חפצו בשום פנים לייחס לנו את הכישרון, לבצע מפעל כזה. אבל בשורותינו נמצאים לא רק אָמנים ופילוסופים, מלומדים וסופרי-עיתונים, רופאים וטכנאים, אלא גם מספר ניכר של באנקאים וסוחרים מארצות רבות ושונות. בפעם הראשונה הוטל כאן ספק בכך, שיהודים מסוגלים להקים באנק – וגם הפעם טעו המפקפקים. הבאנק הקולוניאלי היהודי יקום בעוד זמן קצר לפי התוכנית ויהיה לעובדה. לפי תוצאותיה של הוועידה לענייני הבאנק רשאים אנו להניח, כי הבאנק הקולוניאלי היהודי יתחיל עוד במשך השנה הזאת בפעולותיו העסקיות. בשאר הפרטים אינני רוצה להקדים בדברי את המומחים, שהוטל עליהם להרצות בשאלה זו.

כן תוגשנה לכם עוד כמה הרצאות. מכולן תיווכחו לדעת, יש לקוות, כי השנה הזאת לא עברה עלינו לריק, וכי אנו מתקדמים לקראת מטרתנו מתוך אורך-רוח ותוחלת שבאהבה. גם מחוץ לאולם הזה יראו ויבינו, כי אין אנו מטפחים חלומות של גאווה, כי אין אנו רוצים שום דבר בלתי-הגיוני או בלתי-צודק, אלא רק קיום של עבודה בשביל עמנו האומלל, שכן אנו מצפים כי אך ורק מתוך העבודה הבטוחה תבוא התעלותו המוסרית והגופנית. משום כך, משום כך הטלנו על עצמנו בראש-וראשונה לכנס את פזורי עמנו תחת אידיאל אחד.

דבר זה אי-אפשר שיעורר אי-רצון גם אצל בני אומות אחרות. ובעיר החופשית הזאת, הנוהגת בנו הכנסת-אורחים, קיבלנו את ההוכחה הראשונה לכך. שלשום, ביום יעקובוס הקדוש, חזרו לעת-ערב המוני החוגגים מן החגיגה; אפשר היה להרהר בסיפור היפה על קבוצת-הדגל של שבעת האמיצים, מאת גוטפריד קאֶלאֶר,6) המשורר השוייצי הנהדר. הכול, קבוצות-דגל של אנשים אמיצים, הרוצים לטפח בגוף בריא נפש גברית. הם עברו על-פני בית-הקונגרס שלנו. והנה נפנפנה אחת מן הגברות הנכבדות שלנו את מטפּחתה בברכה, וזה היה אות לגילוי-רגשות, שלא נשכח אותו לעולם. הדגלונים בירכו בעברם את אנשינו, שהריעו לקראתם, ומן הרחוב בקעה ועלתה קריאה חדשה, בלתי-צפויה: “הידד היהודים!” אולי לא אחד מבינינו נקווּ לו דמעות חמות בעיניים. יכול אדם ברגע כזה לאבד את שליטתו העצמית, שעליה ידע לשמור נוכח הרדיפות מכל הסוגים ונוכח עלילות זדוניות ביותר.

האם בקריאה הזאת של באזל כבר מצויה ראשיתם של זמנים ידידותיים יותר? זאת אין אנו יכולים לדעת. אבל אנו יכולים להשתדל, להיות ראוּיים לקריאות כאלה. היינו איתנים בימים הרעים ביותר, נהיה נא מחזיקי-טובה וענווים כשיבואו פעם ימים טובים יותר. ואיך אנו צריכים לצייר לעצמנו את ימי הטובה האלה, שכיום הזה עדיין הם נמצאים מעבר לחוג-הראייה שלנו? האם תוכנם מתמצה בקניין קרקעי, בחשיבות שתיווסף לנו, בחיי שלווה באין-מפריע? לא! דווקא אלה מבינינו, המוכנים כיום למסור את כל ישותם בעד העניין, יצטערו אף על צעד אחד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה ולא גם חברה צודקת יותר.

ימים טובים יותר בשבילנו, אבל גם בשביל האחרים, שלמענם אנו רוצים שוב לצאת בדרך לא-סלולה כחלוצים מוכנים להקרבה, העוברים לפני המחנה. אין אנו זקוקים לשם כך למצב גבוה יותר ומופלא יותר של תרבות מכפי שהוא כבר כיום הזה. אלא שיש להשתמש באמצעי התרבות, לטובת האדם. ואנו מאמינים, כי עמנו יבין זאת, משום שהוא עבר דרך אסכולות רבות כל-כך, והוא גר בין עמים רבים כל-כך, וסבל מיד כולם, אך גם למד לדעת את סבלות כוּלם. לנו נראה חזון של אותם הימים הטובים כפגישה של בני-אדם מכל התרבויות, כפי שאפשר לראות כיום באולם הזה; אזרחות משותפת, שאינה מצומצמת בתחומיה של לשון אחת; נסיון מתמיד להכריע את המצוקה על-ידי פעולה אחדוּתית משותפת – ומכל זה צומחת ועולה תרבות-נפש נעלה יותר. ונסיונות ההסתגלות שלנו, שכשלונם גרם לנו לחזור ולהתקרב זה לזה, עוד יהיו לנו בימים ההם לברכה. חריצותם של הגרמנים, קלוּת-התנועה של הרומאנים, סבלנותם הגדולה של הסלאווים, לא חלפו אולי על פנינו בלא רושם… האם ייראה לבסוף ברוּר, למה אנו מתכוונים? אָמנים ופילוסופים ומלומדים יהודים מכל הארצות מכונסים על קרקע העבודה בחברה סובלנית! אמנם כן, אנו שואפים אל ארצנו העתיקה. אבל בארץ העתיקה אין אנו רוצים אלא פריחה חדשה בשביל הרוח היהודית.



  1. ) הקונגרס הציוני השני התקיים בבאזל בימים 28 – 31 באוגוסט 1898. השתתפו בו 349 צירים. הנאום הזה, שבו פתח הרצל את הדיונים כנשיא ההסתדרות הציונית, נדפס בראשונה ב“די ואֶלט” גל' 35, מ–2 בספטמבר 1898. כן פורסם, לפי החלטת הקונגרס, כחוברת מיוחדת. אחר–כך נדפס בפרוטוקול הרשמי: Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des II. Zionisten–Congresses. Wien 1898/ Verlag Eretz Israel. כתב–היד (חסר הדף הראשון) נשתמר בארכיון זיגמונד ורנר שבארכיון הציוני המרכזי. הנוסח מובא כאן לפי כתב–היד, והשינויים העיקריים בנוסחאות צויינו להלן בהערות. כן נשמרו בארכיון הרצל רשימות, ששימשו להכנת הנאום; רשימות אלה מתפרסמות כאן בנספחים.  ↩

  2. ) הרצל משנה כאן את משפט–היסוד הידוע בתורתו של הפילוסוף הצרפתי ראֶנאֶ דאֶקארט (Descartes) (1596 – 1650): Cogito ergo sum (אני חושב, משמע אני קיים).  ↩

  3. ) הכוונה לביקור שעמד לערוך בארץ–ישראל, באוקטובר 1898, קיסר גרמניה וילהאֶלם השני. על הביקור ועל הראיון אצל הקיסר של משלחת ציונית בראשותו של הרצל, ראה להלן, במאמרים “דבר אֶל הקיסר הגרמני בירושלים” ו“המשלחת הציונית בארץ–ישראל”.  ↩

  4. ) הכוונה למלחמת תורכיה – יוון (1897), שנסתיימה בנצחונה הצבאי של תורכיה.  ↩

  5. (נוסח של כלל במשפט הרומי לעסקי חליפין וכו', שהועבר לשטח היחסים בין העמים. פּירוּשו: אתן על–מנת שתתן, או: תן לי ואתן לך.  ↩

  6. ) גוטפריד קאֶלאֶר (1819 – 1890), משורר וסופר שוייצי, בסיפורו Das Fähnlein der sieben Aufrechten שהופיע בשנת 1880 בהוצאת רויטינגאֶן, מתאר קאֶלאֶר את אהבתם של תושבי ציריך למולדתם ולחירוּיות–האזרח, וכן את ההתנגשוּת שבין הדורות, הכל רקום מסביב להרפתקאותיהם של שבעה ידידים באים–בימים, המאמינים משחר–נעוריהם בכוחה של הפעולה המשותפת והעזרה ההדדית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47966 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!