בסידור התישבותנו החדשה כיום, ניתנה ההזדמנות הראשונה להסתדרותנו לפעול, אם ברוח הסתדרותית נכונה, ואם ברוח של ממשלת זדון, הקובעת ענינים על־פי סימפטיות ואנטיפטיות צדדיות, המפלות בין אדם־חבר או אדם־נתין לאדם־חבר או אדם־נתין בתוכה, ומעניקה נדבות לאחד על חשבון קיפוח זכות למשנהו. הפעם ניתנה לראשונה הזדמנות כזאת להסתדרותנו, כי בכל סידורי התישבותנו הקודמים לא היתה ההכרעה בידיה, ורק כיום ישנה כזו בהחלט. החבירוּת בהסתדרותנו היא אישית, כל יחיד ויחידה הנם שוים בזכויותיהם וחובותיהם בתור חברים בה. ואין כל יכולת להסתדרותנו למנוע מאת חבר אחד את אשר היא נותנת לחבר אחר, אף אם 99 אחוזים ממנה ירצו לעשות את זאת. הענקת זכויות ושלילת זכויות אינן גם בגדר של הצבעות והכרעת רוב ומיעוט. ישנה יכולת להסתדרות כזו שלנו לשפוט חבר על חטאותיו ופשעיו, ולדונו לפי חוקי ההסתדרות ותקנותיה; ואולם כל חבר אשר מבלי שהעמידוהו לפני כס המשפט הפלו אותו לרע וקיפחוהו, הרי הוא עולה, על־ידי עצם העוול שנעשה לו, למדרגת תובע כללי ושופט של ההסתדרות כולה. לו כס המשפט!

והנה חברי הסתדרותנו החקלאית, עובדים וחיים בצורות־התישבות שונות: הקבוצה, המושב, הקבוצה הגדולה. אכן, צורת ההתישבות, אשר יבוֹר לו כל חבר, אינה מוסיפה ואינה גורעת ממנו זכויות בתור חבר ההסתדרות, אף כמשהו מן הנימה. וכל עוד אשר לא הוחלט בהסתדרותנו על הוצאת חברים מתוכה, עקב בחרם להם בצורה ישובית זו או אחרת, הרי על ההסתדרות לעמול במידה שוה לסיפוק רצונו של כל חבר בכל צורה אשר בחר לו. וכל הדיבורים על־דבר צורות ישוביות “נאמנות” להסתדרות פחות ו“נאמנות” יותר, אינם יותר מלהג דמגוגי, החותר תחת שלמותה של הסתדרותנו ואחדותה. כי כצורות ההתישבות, כהשקפות חברתיות ומפלגתיות אחרות, הנן אך ורק מעניניו הפרטיים של כל חבר וחבר בהסתדרות, אך לא יכול להיות למושג חבירוּת כל אחיזה במושגים הקיבוציים: קבוצה, מושב וכו'. החבירוּת בהסתדרותנו הנה אישית ולא קיבוצית, ובאותו הרגע אשר החבירוּת תתחיל אולי להיות קיבוצית, ממילא תהיה קיבוצית מצורה אחת בלבד, אחרת לא יכול להיות בשום אופן. כי על כן כל נשיבת הרוחות אשר שררה, ובמידת־מה שרדה עדיין, בהסתדרותנו: נשיבת רוחות מלטפות צורה ישובית אחת, ונשיבת רוחות זועפות על צורה ישובית אחרת, כל נשיבת־רוחות זו – פשע וכלימה בה, וכלה תכלה מקרב הסתדרותנו.

והנה לפני שנה בערך, או שנה וחצי, ישב המרכז החקלאי בטבריה ובירושלים, והחליט על הקיבוצים והאירגונים, אשר באו להתיצב לפניו ולדרוש התישבות, לאמור: מי יעלה ראשונה ומי אחריו, מי לאחרונה ומי לא יעלה הפעם. ועתה, אם הוציא המרכז את משפטו על יסוד חקירה ודרישה בזכויותיהם של חברי ההסתדרות, אשר הגישו לפניו את עצומותיהם, אלוהים עמו! בצדק שפט את עדתו, ומשפט צדקו יקום ויהיה בהסתתרותנו!… ואולם אם לא במשפט עשה, ואם נכונה השמועה העוברת במחננו: כי עשוֹק עשק המרכז במשפטו מספר חברים אשר להם הזכות, והענק העניק למספר חברים אחר מתנת חנף לצורה ישובית נושאת חן וחסד מלפניו, או תשלום מס לזרמי מפלגה משפיעים עליו – כי עתה בטלים ומבוטלים הם מתוך עצם חוקתה של הסתדרותנו עד כה וחוקת "ניר, המאושרת כיום, אשר לכל החברים בתוכה זכויות האישיות שוות בהחלט, בלי הבדל לאיזה זרם מפלגתי נמנה החבר ובאיזו צורה ישובית בחר.

ואין לתמוה כמעט על אנשי המרכז החקלאי, אשר עשו אז את העוול לשלול את זכות ההתישבות מאירגון חברים, אשר מנה (לפני שנה או שנה וחצי בערך בזמן החלטת המרכז) קרוב למאה חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 6 שנים ויותר; והעניקו אז את הזכות להתישבות לקיבוץ, אשר מנה בארץ רק כחמשה־עשר חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 5 שנים. אני מביא את שתי העובדות הכי קיצוניות, אכן גם באמצע לא היה הכל מסודר. אין לתמוה על מעשה העוול הזה, באשר כל האוירה שלנו היתה ספוגה אז רוח קנאות לצורת הקבוצה ושטנה על צורת המושב. היו ימים, אשר “מנהיגים” היו מכריזים מעל הבמות לשקץ את צורת ההתישבות במושב, ולקדש בכל מיני קדושה וקילוס את צורת הקבוצה, ועד היום הזה לא פסקה מלחמת־מצוה זו. ומעל הבמות יוכרז בפירוש, כי “על הסתדרותנו לקבוע דרגות־ותק שונות לקיבוץ ולמושב”. אין על־כן להתפלא על אנשי המרכז, הטובים והישרים כשהם לעצמם, שנכשלו להפלות בין חבר לחבר בהסתדרות. אמנם החלטתם בטלה ממילא על־ידי עצם הדבר שהיא מפלה בין חבר לחבר, שוללת זכויות מאחד ומעדיפה זכויות לשני.

ואַל נא ינסוּ לבטל את האשמה על־ידי זה, שיתנו דופי בי, המאשים, ויאמרו כי מגולל אני את האשמות האלה רק באשר חבר במושב אני. כי הנידון הן איננו כאן אישיותי אני, אלא עובדות ברורות המוכיחות את האשמתי, ומוטב שהמשיגים יפנו ישר לענין: להכחיש את העובדות או לטהר אותן בק“ן טעמים. וכן ידוע לי מראש עוד נשק חד אחד, אשר יוציאו נגדי, והוא: ההכרזה כי אני מוציא לפני הקהל הכללי את סודות ציבורנו; אך גם זה אינו לענין, כל עוד שלא הוכיחו כי דיבות הוצאתי. ואשר לעצם הוצאת הדבר לפני הקהל, בל נא תנסו להעלים את העובדה כי לחוֹם לחמתי בדבר הזה, בתוך ציבורנו, מיום אשר נודעתי אודותו זה כשנה ורבע. לחמתי בזה בתוך ציבורנו בכלל, וזה כשמונה חדשים, מיום כניסתי למרכז החקלאי, לא חדלתי מלחום בזה; ובמועצה החקלאית, לפני ימים אחדים, אמרתי את כל הדברים הכתובים בזה והודעתי שאמשיך את מלחמתי בדפוס. כי רואה אני בזה, אשר יַפלו בהסתדרותנו בין זכויות חבר לזכויות חבר, חטא אשר אין לו כפרה, בלתי אם יתוקן הדבר מיסודו. כי על כן גם לא השתתפתי בכל ההצבעות אשר היו בענין זה, בהודיעי שאין ענין זה ניתן להצבעות. וכן לא נכנסתי בשום הצעות־פשרה אשר הוצעו, בכיווּן לספק את דרישות כל הקיבוצים והאירגונים, בהודיעי שאין זה ענין לפשרות וסיפוק דרישות, כי אם צעד ראשון לקבוע חוק ומשפט צודקים בהסתדרותנו, חוק ומשפט שוים בהחלט לכל חבר וחבר בה, בלי לשים לב להשקפותיו הישוביות וכדומה. ואף אם כיום יעלה בידי המעונינים הפעם להשיג די קרקע בשביל להעלות להתישבות את כל הקיבוצים והאירגונים התובעים את זאת, לא אחדל אנוכי מדרוש את ציבורנו למשפט עצמו על עוון המרכז החקלאי מלפני שנה, ועל פשע המועצה החקלאית שלנו בימים י”א – י"ג דנא, אשר עשתה לפלסתר את כל חוקתנו (וחוקת “ניר” המפורשת), ותתעלל בזכויות ראשונות של חברים בהסתדרות על־ידי עצם העמידה להצבעת רוב ומיעוט את השאלה מי יעלה ומי בל יעלה, בלי לבדוק, אף במידה כל שהיא, את זכויותיהם של החברים, על־פי איזה קו שהוא.

בהסתדרותנו, כבכל הסתדרות בכלל, יכולים לשרור רק חוקה אחת ומשפט אחד לכל חבריה, וכל נטיה – ואף הכי קלה – משיטה כזו, עושה את הסתתרותנו לשלטון הרשע.

חשון תרפ"ז (1926)