(הרצאה בועידת “ההתאחדות” בפרג, תר"פ)

הכנה נפשית

אפשר שעיני כולנו נשוּאות לתכנית עבודה “רחבה ומפורטת”; ואולם לדעתי אין לנו עדיין כל צורך בתכניות־עבודה שכאלה, כי עדיין חסרה בנו עצם ההכנה הנפשית לדרך עבודת תחיתנו הנכונה; ולדעתי הרי ההכנה הנפשית לא רק קודמת לתכנית העבודה, אלא היא, ההכנה הנפשית, הנה עיקר והכל, בעת שהתכניות לעבודה, בלי ההכנה הנפשית אליה, אינן יותר ממלים שדופות, אף אם הן בנויות משפטים מהוקצעים.

מכל ישותנו שופעת הכמיהה לשוב ולהיאחז בקרקע. והאם ישנו צורך להרבות בתיאור ונימוק כמיהתנו זו?… היש צורך והיש יכולת לתאר ולנמק את השתוחחות נפשה וכמהונה של צפור שבורת כנפים, לשוב אל קנה? או התתאמנה מלים להביע את רתת כל תאיו של עץ נעקר, ושוב ולהכות שורש בקרקעו? גם מצפור שבורת־כנפים, ומעץ הפוך השורש עצמו מצוקותינו!

אנחנו לא־עם ללא־ארץ. במשך דורות חנקו בנו כל יכולת לפעולות וחיי עם. ובארצנו הֵשַמו במשך יובלות כל מקור לברכת ארץ. והיו תקופות אשר לרגלנו התגוללו אפשרויות תשובתנו, ואנחנו לא שעינו אליהן, עד כי כלה קצנו כיום. אנו הגענו אל תהום השכול וארצנו נהיתה למארת יושביה, ועוד מעט וגם יבעלוה זולתנו. והאמנם גם הפעם לא נזדעזע? למרחב־יה, או לכליון חרוץ!

ויש בינינו פוסחים על סעיפים אשר ישאלו לאמור: היש עוד תקוה לאחריתנו? ומהי יכלתנו? ואל מי תקותנו? ומה הן אפשרויותינו? או האמנם יוכל העם במליוניו לשוב ולהיאחז בארצו?

אכן מעציב מאוד ומזעזע, לראות אנשים טובעים במדמנה – משפך־דמם, ותחת לקפוץ משם ולהימלט על נפשם, שאול ישאלו ככל השאלות ההן. ואולם כל עוד לא נואש בן־האדם מחייו הפרטיים, ובוקר, בוקר ישכים לפעלו; כל עוד לא נואל האדם לשבת בחיבוק ידים, מתוך פקפוק ביכלתו לחצוב את מקור חיי יומו; כל עוד ישא האדם את כל אפשרויות חייו אתו, כאשר ישא את השבלול ביתו אתו – עוד דרכנו לפנינו היא. עלינו להשתחרר מן השקר, כי יש לעמנו צורך באיזו צורת חיים, אשר איננה צרת חייו של כל אחד מאתנו. עלינו לפקוח סוף סוף את עינינו ולראות כי “יכולת־עם” איננה, בשום אופן, אחרת מאשר סיכום “יחידות־היכולת” של כל יחידי העם. ועלינו לבעוט בנדבות לבם של אלה מקרבנו הגואלים לא את עצמם, כי זורעים הם סביבם רפיון רוח ועצלות ידים, על־ידי ערפלי התקוות הכוזבות אשר יפזרו על זולתם. אם יש צורך ויש יכולת לתשובת העם אל הארץ, אין זה יכול להיות אחרת מאשר הצורך והיכולת של כל אחד מאתנו לשוב אל הארץ. ורק אם כל אחד מאתנו בעצמו ובמסלתו יעלה אל החיים המבוקשים, ועלה וחיה כל העם.

אם אין אני לי – מי לי

הרעה הגדולה ביותר היכולה להיעשות לאדם, היא לעורר בו תקוות אל זולתו, והטובה הגדולה ביותר לאדם, היא להוכיח לו את בדידותו במלחמת החיים… וכל הנכון ביחס לפרט האדם נכון גם ביחס לעם. ואמת גדולה זו מוכרה על־ידי רוח אומתנו במשך כל תולדותיה: כל כתבי קדשנו ידעו להזהירנו מהישען על בריתות העמים, ומקוות מה מבריתות אלה. ובכל תקופה אשר נתנו ישראל יד אם לכנען או לאדום, למצרים או לאשור, לבבל, ליון או לרומא, כל הבריתות הביאו רק שואה על עמנו וארצנו. ונגד כל הבריתות האלה, בלי כל יוצא מן הכלל, התריעו נביאינו. והן כמה תמימות ילדותיות דרושה כדי להאמין כי ישנה אומה או ממשלה, אשר תנקוף אצבע בשביל עם אחר, ומה גם בשביל גוי ממושך וממורט כעמנו, אם לא מתוך חשבונות… וחבל מאוד אם לא בעוד מועד נחקרה דרכינו, לשוב אל דרך הבטחון רק בעצמנו ונחדל מצפות וקוות לחסדי לאומים. כל שעה העוברת עלינו באפס מעשה, מתוך תקוה לחסדים, גוזלת שנים של חיים מאתנו, אשר כל הכרזות של ממשלות עמים ואף של כל חבר הלאומים לא ישיבון לנו.

ורק אחרי אשר יגיע כל יחיד מישראל להכרת בדידותו ה“יכולה־כל” בשביל עצמו, הבוחלת בתקוות כל זולתה והמתעבת כל מיצר בדרכה, רק אז יכיר את הדראון אשר בחייו בגלות, והכרה זו תדריך את כל יחיד מישראל, אל תקות חייו האחרונה והיחידה אשר בארץ מחצבתו. וכפרוץ מים כבירים, יפרצו יחידי עמנו למיליוניהם, אף דרך מדבריות היבשה. מזקן ועד טף ינדדו ממסילות שונות, ולא יעמדו אף בפני חרבות השוטרים, שומרי הגבולות. בצחוק השכול ושאט־הנפש, אשר בדרך האבדון של בני העם הממושך וממורט, יהדפו אחרו את כל אבני הנגף, ובכל החופים יצבאו מבני עמנו לרבואות. ואל כל אניה מפליגה יפרוצו, כפרוץ מתוך התבערה. אז, אם גם רבים יאבדו בדרכים, נגיע עוד למיליונים אל הארץ.

ובתוך הארץ יוצר לחץ כביר של הכוחות המתפרצים ליצירת חייהם, לחץ אשר בלעדיו לא יווצרו כל חיים בכל ארץ. כאשר לא יווצר מזון הצמחים בקרקע, אם לא תחת לחץ היניקה של שרשיהם בקרקע זה. רק ההסתכלות השטחית במהות החיים של אדם ועם בארץ, יכולה לדבר על־דבר יצירה קודמת של תנאים בארץ־ישראל בשביל כלכלת בני עמנו אשר יהגרו לשם, בטרם עלו לשם. בשום ארץ, ומה גם בארץ שוממה כארצנו, אין נוצרים כל תנאי חיים ישרים אף לאדם אחד, בטרם עלה בעצמו לשם וחצב לו מקור חיים בתוכה. רק הפרזיטיות אינה יכולה להופיע בשום ארץ, בטרם נוצרו שם חיי עמל אשר תבוא למצוץ ממנה. ואולי ירבו כה אצלנו לדבר על־דבר יצירת חיים קודמים בארץ־ישראל, על כי הרגלנו כבר לינוק לא ממקור החיים הראשון. ואולם כל אחד מאתנו השואף לשוב למקור החיים הראשון, צריך להכיר כי את המקור הזה יכול כל אחד אך ורק בידיו הוא לחצוב. ובארץ־ישראל יוכנו תנאי חיים אמנם גם זולתנו; ואולם בשביל מכיני התנאים האלה ולא בשבילנו. בכל הארצות נוצרת עבודה רק תחת לחץ כביר של דרישה לעבודה, ואנחנו הוזים על־דבר עבודות רבות, שתעמודנה מוכנות בארץ־ישראל ותחכינה ליהודים עולים בישוב הדעת. מימות עולם עוד לא נהייתה כזאת, ועל אחת כמה וכמה שלא תהי כזאת אף פעם בארץ־ישראל. אך ורק תחת לחץ ההתפרצות לחיים יריק כל אחד את כל אפשרויות חייו אשר ישא אתו, ואשר ישא בתוך נפשו. ואפשרויות חיים רחבים עד מאוד, אשר לא נוכל גם שעֵר עכשיו, תעלינה על אפקנו: כל שעל אדמה יעדר, כל צלע הר תינטע, כל בצה תיובש, וכל מבוע מים יוּרק להשקאה, להפוך את הציות לברכה, וכל חומר חי יעוּבד בתוך הארץ. כל כוחות המים ודומיהם ירתמו לעבודה, והעם והארץ יחד יווצרו…

אמנם קשה עד מאוד היא הדרך הזאת: אולם אין כל דרך אחרת בלעדיה. רק השוגים במקסמי כזב יכולים לחזות דרכים אחרות. רבים אולי יהיו הנחשלים והאובדים בדרך הקשה זאת; אולם לפנינו אך ורק דרך זו.

ועוד אמת אחת עלינו להכיר, והיא: כי כל בן אדם המצפה למצוא חיים מוכנים לפניו, או אף השואף ליצור לו בעצמו את חייו, ורק ליסוד מוכן לפניו יקוה – אדם כזה לא ייצור אף פעם את יסוד חייו. משענת קנה רצוץ יהיו חייו, בין צפיה “למציאוֹת” ויאוש “לאבדוֹת” תתנודד נפשו כל ימי חייו, עד כלותם בערפל, מחוסר־טעם ודל־מעש וריק־התוכן… יוצרי חייהם הנם אותם האנשים, המוכנים בנפשם לתקוע את יתדם גם בארץ ציה, ויזדיינו באורך רוח, קשיי רצון, וישרת מגמה, היכולים להפוך גם כל ציה למקור חיים ולגן־עדן. אחת מאגדות חורבננו תספר, כי בהימצא ירושלים במצור ובמצוק, שלחה בת ציון ענוגה את משרתה למצוא סולת בשוק; שב המשרת במענה כי אפס סולת אך יש קמח, ותצוהו לקנות קמח. חזר ובישר כי אזל קמח אך יש קיבר; הבהילתו לקנות קיבר, שב ואמר כי כלה קיבר אך יש סובין; ובשובו ברביעית לא מצא גם סובין, והרכה והענוגה מתה ברעב, על כי לא הוכנה בראשונה לרצות גם את החלק הגרוע ביותר אשר בדגן.

ואנחנו אם באמת ובתמים נרצה ליצור לנו חיים בארצנו, כי עתה אַל לנו לצפות לגדולות ולקוות רק להן, כי באופן זה רק נשלה את נפשנו בשוא, וימינו יעברו בתקוות לגדולות מחסדי לאומים אשר רק חטאת נמצא בהם מיום ליום, ולכן נתרגל מיום ליום לוותר מעט יותר, זערי פה וזעיר שם, מן התקוות וההבטחות, עד אשר גם “הסובין” שבארצנו יפלו לידי זולתנו. כי רק זאת היא דרך התקוות. עלינו להיות מוכנים לרצות את ארצנו, אף אם נשַמותיה נותרו לנו בה. ואף אם רק מדבר יהודה השמם, וסלעי ההרים הערומים מוכנים לפנינו. כי לוא רק התנערנו יום אחד מכל התקוות והכרנו כרגע, בכל הויתנו, כי בארצנו נוכל להפוך גם את הציות למקור חיים לנו; ואולם בארצות אחרות יהפכו אף גני־העדן לציה וצלמות בשבילנו. ואַל נפקפק מפרוץ אל ארצנו אף כי קטנה וזעומה היא; כי הלא בנפשנו נישא את ארצנו וכנפשנו ניצור אותה בגופותינו. דרושה לנו רק ההכנה הנפשית, מתוך התחושה המציאותית, ואז נזדיין בכל אשר נחוץ, כדי להפוך גם את מדבר יהודה ל“גן אלהים בארץ מצרים”, וליצור גני חמד פורים גם בצלעות ההרים. – ואם כה נזדיין הן לא נדע כל מעצור בדרכנו; ידינו תהיינה מלאות עבודה ומספרנו יגדל, ולא נשב ונצפה בחיבוק ידים. ואם בעצלתים נצפה רק למרחבי העמקים, נידל עד מאד. צעדינו יְצרו מיום ליום, בקרוב לודאי שכה תעבורנה שנים בתקוות לגדולות, ובויתורים קטנים, עד אשר כל הקרקע ישמט מתחתינו.

ונכיר נא עוד אמת נפשית אחת, למען נדע את דרך יכלתנו, והיא: כי כל אפשרויות חייו, ואף את צורותיהן של כל אפשרויות חייו, ישא כל אדם לא רק אתו כי אם בתוך נפשו. אם יאמין אדם שאין ביכלתו לחיות על עמל כפיו הוא, אזי לא יצלח באמת לעמל כפים־יוצרות, אף אם שרירי ענק יהיו לו. ואדם, ואף קטן־גוף ורפה־שרירים, כי יאמין ביכלתו ליצור את חייו בידיו, והיה ביוצרי גדולות. כי לא בשרירי הגוף ואך בנימי הנפש נרקמת כל יכלתו של האדם. ואדם כי יאמין אשר רק משדה רחב־ידים יוכל לאסוף את צרכי חייו, ולא ימצאו לו כל שדות ארצו למחיתו; ואולם, כי יכיר האדם אשר לא ממרחבי שדות יקצור את קציר ברכתו. כי אם מכוחות נפשו ולשד מוחו אשר ישקיע בשדהו, אז ידע ויוכל להפרות זרעו גם על שעלי אדמה מעטים, כי יתנו רב תנובה לביתו. כי גם פוריות שדהו ישא האדם בנפשו הוא, ושדות הארץ רק מצע המה לשדה נפשו, וכרצונו ישתרע.

העם והארץ

אחרי הכירנו את כל האמתיות הנ“ל, ביחס לשיעור יכלתנו ואפשרויותינו, לא למותר יהיה לסקור, כמעט, על ישותו של העם כיום, ועל ישותה של ארצנו. אנחנו לא רק מחוסרי ארץ הננו, כי אם גם מחוסרים כל בוני ארץ ויוצריה. ולמכתבנו זו לא נמצא מזור בצרי “הפרוליטריזציה” ו”הפרודוקטיביזציה" המקובל אצל מלחשי־הלחשים שבנו. כי הלא גם “הפרולטריון הפרודוקטיבי” שלנו אינו מיוצרי “נכסי שלא ניידי”, כגון עבודות חקלאיות, בנאות, חציבה, סיתות, סלילה… וכל אותן העבודות הנעשות בחיק האדמה, ומפתחות בעושיהן את רוח הקבע של האדם, כל אותן העבודות שהן עיקריות וראשונות בבין ארץ ובתקומת עם… בנו הלא גם העובדים, כמעט כולם, עושים רק “נכסים נדים”, אשר ערכם אינו יותר מערך טלאים על רקמת החיים של עם. לנו ישנם כמעט רק חייטים, סנדלרים ובעלי מלאכות דומות לאלה, אנשים אמנם עובדים פרודוקטיביים; אולם לתחיתנו בארצנו נחוצים, ראשונה ובעיקר, העובדים אשר ייצרו את נכסינו־הבלתי־נדים. ו“הפועל הצעיר” אשר מבין תלמי החריש וה“בחר” בארץ־ישראל צמח, ואשר במשך כל שנות קיומו יחשיבו חבריו את עבודת האדמה יותר מכל עבודה אחרת, “הפועל הצעיר”, בהכותו עכשיו גלים בארצות הגולה, צריך להתמיד בהפנותו את כל הגלים החזקים האלה אל ההכנה הנפשית והמעשית, להיות לא רק “עובדים” בארץ ישראל, כי אם דוקא עובדים היוצרים את “נכסינו־הבלתי־נדים” בארצנו. אנחנו בל נדאג פן יחסרו בארצנו עובדים, יוצרי הנכסים־הנדים ודומיהם" חייטים, סנדלרים, או גם רופאים ופקידים. באלה אין לנו מחסור; כי הלא כאלה הנם רוב העובדים שלנו בחו“ל, ואין כל צורך בהכנה מיוחדת לשם זה. ואולם לא קלה כלל היא הדרך לעזוב את המלאכה העירונית ולעבור אל העבודות המשרישות איש ועם בקרקעו, העבודות בחיק האדמה. וכל חברינו בחו”ל צריכים להתיצב רק בדרך זו, שהיא אמנם קשה, אולם רק בראשיתה, במעבר הראשון. ותחת זאת אין גבול ל“אושר הקרקעי”; חירות, בטחון ודעה, השופע מחיק היצירה הזאת ליוצריה. ואף בארץ ישראל צריכה מפלגתנו אנו לשוב ולעסוק רק בביסוס כל עבודות הקרקע האלה, ולהשאיר את כל העבודות העירוניות לדאגתם של אלה הלהוטים אחריהן, המחפשים את הדרכים הקלות.

כי אכן לא קלה היא דרך תשובתנו. קשה היא, קשה עד מאוד; ואולם להתגבר עליה נוכל רק אם נכיר את כל קשיה, ולא ברמותנו את עצמנו לאמור כי קלה היא. כי הלא רק בתוך מהותנו הגלותית נמצא כל הקושי הלזה, ובנו היכולת להתגבר עליו לרצוננו אנו, ואך טעות חושינו היא אשר נאמין כי במהות ארצנו ותנאיה נינגף וניכשל. במחנותינו, מכל הזרמים, ידובר תמיד על־דבר “הכשרת הארץ לעליה ולישוב”, כעל ארץ מארה מעצם טבעה, המסוגלה רק לבלוע זיעה ודם של עובדיה ולא להאכילם לחם. ואמונה זו מקורה לא רק באי דעתנו את ארצנו (כי הלא לבשתנו ואסוננו אין אנחנו יודעים את ארצנו), כי אם, בעיקר, בנטיותנו לתלות את הקולר בזולתנו; הלא זאת היא קללת השטן באדם לחפש את תיקון מומיו בזולתו… וגם זאת היא מן הדרכים הקלות, בעקרות, לדבר על אי כשרונה של ארצנו, למען יוכל כל “יחיד” מאתנו להתחבא מאחורי גבו של “הכלל”: לדרוש מן העם כי “יכשיר” את הארץ, ולא לראות את הנכונה כי אי הכשרון וההכנה היא בנו, כי אז הלא אין מנוס ליחיד מהכשיר את עצמו.

אבותינו, לפני עשרות שנים רבות, היו עולים בזקנתם אל הארץ כדי להיפטר “מגלגול מחילות”. התישבו “בארבע הערים הקדושות”, ביחוד ירושלים וצפת. ומנקודת השקפתם, השקפת גלגול מחילות, הללו במכתביהם אל הגולה את עפר הארץ הקדושה, “עפר הסיד הלבן”, אשר “אין הרימה קיימת בו” “וגופות המתים אינן נרקבות”… הארץ אשר “למטר השמים ישתו מים בה”… ואנחנו בילדותנו, ב“חדר”, היינו מקשיבים ברתת קודש אל הדברים האלה אשר קרא רבנו מתוך הכתב שבא “ישר מארץ ישראל”, ובלבותנו נחקקה האמונה כי עפרות ארצנו “עפרות הסיד הלבן” הם. וכאשר גדלנו מעט ונקרא את כתבי התיירים, אשר השקיפו על הארץ ממכסה האניה ומחלון הרכבת, והתפלאו על “חולות הזהב” “והרי הסלעים” המקסימים, מהשקפה תיירית. ובידיעתנו את ארצנו נוספו לעפרות הסיד וחוסר המעינות גם חולות וסלעים… ולבסוף התחלנו “לעשות ישוב” בארץ, ומן הבצות התחלנו… ולהכרתנו את הארץ נוספו בצות וקדחת ממארת. וישוב עשינו מאנשים אשר לא היו מוכנים במאום לעבודת האדמה, ובבת אחת עברו מאקלים צפוני וממקצועות עירוניים, לאקלים דרומי ולעבודה גופנית בשדה. וגם לא דאגנו לבסס את האנשים האלה בבת אחת על המשק הכפרי, ורק טפטפנו להם “קרדיטים שנתיים”… ולנגד עינינו צצה מפלצת ה“דפיציטים”, המבעיתה את קהלנו, ומקרישה את הדם בכל תנועתנו… ואולם האמת היא, שקרקע ארצנו איננו רק סיד וחול וסלעים, ואקלים ארצנו אינו משכל בעצם טבעו. ואשר לשאלת הדפיציטים, עדו נשוב אליה בסקירה קצרה על מצבנו הישובי־חקלאי בארץ.

מעינות רבים ונחלים ונהרות, אשר כמות מימיהם, הניתנת להשקאה נוחה, גדולה מאוד, נמצאים בכל הארץ. ובחלקי הארץ אשר מידת הגשמים פחותה, כגון בעמק הירדן, שם נמצאים די מים להשקאת כל השטחים; ובנגב, העני במעינות ונחלים טבעיים, שם נמצאים המים בעומק קטן עד מאוד. וכה אפשר לחשוב את הארץ כמוכשרת לסידור השקאה בשביל ישוב צפוף עד מאוד. ומהי הצפיפות בארץ כיום? רק כשלושת רבעי מליון נפש בכל הארץ בגבולותיה ההיסטוריים הרחבים ביותר. צפיפות של עשרים נפש לק“מ מרובע בחלק הארץ ממערב לירדן, וחמש נפשות – בחלקה של ארץ ישראל אשר ממזרח לירדן. והמספר הבינוני בכל הארץ אינו עולה אלא לשתים־עשרה נפש לקמ”מ. והאם לא מצחיק הוא אחרי זה לשמוע במחנותינו את כל הפלפולים על־דבר אי כשרונה של הארץ, ועל־דבר שאלות אפשרויותינו בארץ? הלא ריקה היא ארץ חמדה זו!… ומצבה הכלכלי והחקלאי של הארץ וחלקנו אנו באלה הלא ידוע למדי: שטחים ענקיים נשארים בור שנה שנה, כי אין די עובדי אדמה בארץ. ואף השטחים הנעבדים אינם נותנים עכשיו אף שליש מיכלתם, כי אין כל כוחות יצירה נשקעים בעבודה זו. המעינות, הנחלים ומי התהום אינם מנוצלים כמעט והנם עזובים לבצות. שרידי האלון והאלה נפוצים בכל הרי הארץ, בלי יוצא מן הכלל, משנות קדומים. ופראי אדם לא רק יעקרום, אלא גם יחרכו באש את כל אשר ישאירו.

לנו ישנן אילו מושבות ביהודה, המגדלות פרי־עץ בשביל השוק העולמי, וקונות לחם, חלב, ביצים וירק משכניהם. אלפי ידים לא עבריות עובדות שם, כי בוני המושבות האלה רוצים לחיות בארץ ישראל, ואין הם מאמינים ואינם יודעים דרך חיים אחרת מאשר על עבודת זולתם. ולכן: על כל לבנה אחת אשר ישימו בבנין ישובנו העברי, הם שמים כעשר לבנים בבנין הישוב שאינו עברי. וישנן עוד אילו מושבות המגדלות דגן. וההבדל בין אלו לראשונות הוא רק בזה: שרק כשלוש לבנים הן שמות בבנין הישוב שאינו עברי, לכל לבנה בבנין הישוב העברי אשר תשימנה.

ולוּא יצרנו אנחנו בשבילנו את צורת החיים הקבועה, על עבודת עצמנו, אזי היה בודאי החלק הגדול ביותר מבני המושבות האלה יוצא בעקבותינו לעבוד בעצמם; אולם עד היום טרם הספקנו ליצור לנו חיים קבועים אף בנקודה אחת מכל הנקודות הצעירות שלנו. לא הספקנו לא באשמת הארץ, כי אם מחוסר הקביעות בנו, מקוצר הזמן, מחוסר הנסיון, מעצמת המכשולים החיצוניים ומחמת חוסר השיטה ב“הנהלתנו”. היא “מאשרת תקציבים” לקבוצותינו בעונות השנה שהתבואה ביוקר, וכסף התקציב יוצא ברובו לשוק לקנות זרעים והספקה. והיא דורשת את פרעון התקציבים ב“עונת הגורן” שהתבואה בזול, ופרי עמלנו מוכרח להיכנס על־ידי כך בחצי המחיר למחסנים של אלה, אשר בעוד שלושה חדשים נבוא אליהם לקנות תבואה גרועה משלנו במחירים אשר ידרשו. לנו אין עוד הנהלה ישובית בעלת מחסנים של זרעים, חמרי הכלכלה של המשק, כלי עבודה, ואל אחת כמה וכמה לא רכוש חי כבהמות חלב ועבודה. ואף דבר קל כגון השגת זרעים מחו"ל גורם לנו, על־ידי אי הסדר, לגרעונות מחמת איחורים. להנהלתנו הישובית אשר בבירות אירופה ואמריקה אין כל מגמה ברורה, ולהנהלתנו הישובית אשר בתוך הארץ אין כל שיטה מקיפה, וגם מחמת זה אנחנו קולעים לרוב בעבודתנו ישר אל הדפיציטים ואת הקולר יתלו בארצנו.

ולא רק בחקלאות ככה מצבנו, כי אם גם בתעשיה. המסחר בארץ הנמצא בידינו יש לו יותר אופי של סרסרוּת קטנה. במסחר היותר רחב של הארץ (שאיננו אמנם רחב ביותר גם הוא) שולטים זולתנו, במשך כל השנים. הם הנם המקשרים את שוקי דמשק, יפו, בירות, ירושלים. והם המקשרים את שוקי הארץ עם שוקי חוץ־לארץ. גם בתעשיה הקטנה שבארץ לא רב ידינו ביחס לזולתנו. אנחנו מדברים על־דבר קונצסיות גדולות, וזולתנו אינם מואסים גם בעבודות קטנות, אשר אין צורך בקונצסיות בשבילן. ולהותנו אנו נוסף עוד גורם כלכלי אחד: ה“מטבע” של ארצנו התחלפה עם כניסת האנגלים. את מקום הפרנק תפסה הלירה. וגם פה הרי הישוב הערבי, שהוא ברובו חלקאי, היוצר בעצמו את צרכי חייו הוא וגם מוציא לשוק, הישוב הזה מתעשר; והישוב העברי, אשר גם רוב חקלאיו תלויים בשוק הקנית כל צרכי כלכלתם, ישוב זה עומד לפשוט את הרגל. כי גם החלק העירוני בישוב הערבי עדיין מחזיק במושג מטבע הפרנק והבישליק, וחוסך ליורת: ובישוב העברי גם הפועל החקלאי מיהר מאוד לתפוס את מושג הלירה…

הנה כי כן לא ארצנו היא הנצרכת להכשרה בשביל ישוב עברי. לו רק היינו אנחנו מוכשרים, כי עתה היתה יכולה ארצנו לקלוט אותנו למיליונינו; ואולם כל אי־הכשרון נמצא בנו בעצמנו. אנחנו זקוקים למהפכה נפשית עצומה, אשר אם לא נעשנה בנפשנו, אך לשוא כל התנועה הציונית שלנו המסתובבת במעגל אחד.

ואנחנו, אנשי “הפועל הצעיר”, אשר היחיד, ודרך היחיד, הוא היסוד בתנועתנו, עלינו לא לצפות עד אשר תבוא המהפכה הנפשית הזאת אצל כל העם או ההמון העברי. כי אם עלינו להכניס אותה מיד בנפשנו ובחיינו ובכל מעשינו. ניצור נא לנו בארץ ישראל את הקהילה העובדת, היוצרת את כל צרכי חייה לעצמה, ונבטל על ידי כך, קודם כל, את ההשפעה המחריבה של “המטבע” השוררת. וגם את מפלצת הדפיציטים נצמית, כי את אשר נוציא מאדמתנו אותו נאכל, ולא על “המשכורת” נחיה.

ההון הפרטי וההון הלאומי

בהרצאת הדברים עד כאן מסופקני אם נשמעו התכניות הנכספות… גם לא ניתנת כל הבטחה לספק את הכסף הזה בדברים הבאים. המכוון כאן הוא דוקא להוציא את עצמנו משטף התכניות המלוטשות, עד כדי להחליק על פני שטחן אל עולמות ההזיה; התכניות המספקות את הנפש כשהן לעצמן, בהשרישן את האמונה בתוכנו כי אין אנו חסרים אלא אלה. אכן קל עד מאוד לשבת בגולה, ולשעשע את הנפש בתכניות, ולא לחשוש אפילו מהחליט “פה אחד”, כי הישוב צריך להבנות אך ורק על יסודות אלה ולא אחרים. כי בתכניות הן הכל כה חלק ונהדר. לא קשה גם להציע באספת חלוצים בוינה, המתכוננים לעלות בקרוב לארץ־ישראל, כי בבואם לארץ בל יסכימו לעבוד אלא על אדמת הקרן קיימת, ובשום און לא “במושבות האכרים המנצלים”.

ולאידך גיסא כמה קל הוא להוכיח, כי המוסדות הציוניים לא יספיקו לגאול את הקרקע ולבנות את הארץ, ולכן צריך לסדר תכניות “המושכות את הלב” של היהודים העשירים, כי יעשו הם את מלאכתה של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. כי למעשה, תשמח הסתדותנו הציונית, בכל משרדיה, לקראת כל חברה פרטית, או גם סתם פרטים, האומרים לעשות את מלאכתה של הציונות בארץ ישראל; כאשר ישמח הקבצן השלומיאל לקראת כל “דודה עשירה”, המופיעה לטפל בילדיו… ובנידון זה דומה באמת הציונות לקבצן קרתני בעל המצאות גאוניות, אך מחוּסר אמונה ביכלתו לגשם בפועל את המצאותיו, ולכן ישמח לראות את זולתו עוסקים בהשגת זכויות על המצאותיו, אף כי אלה רק יקלקלו אותן… וכה יאמינו אצלנו כי לקרן־הקיימת לא יהיו אמצעים לגאול את הקרקע, ולכן יזמינו את ההון הפרטי לגאול, או תומכים ברוח ובחומר בחברות המציגות לעצמן מטרות דומות לזו של הקרן־הקיימת, או מוסדות אחרים בעלות אותי לאומי. וקשה להבחין אם יש כאן תמימות ילדים או דבר יותר רע מזה. כי לאמיתו של דבר, אם גם יבואו הקפיטלים הגדולים האלה, לא יושקעו בגאולת הקרקע כי אם במשק המבטיח רווחים. והמשק המבטיח רווחים אצלנו (וגם בכל ארצות התבל), איננו בענפי החקלאות המשתרעים על שטחים רחבים כגון גידול דגן. בענפים אלה רק יפסיד “הקפיטל הגדול”, אפילו אם יעבוד בידים זולות, ואפילו אם ירתום את המכונות החדשות לשירותו. בהכרח, איפוא, ילך הקפיטל הפרטי לא “לגאולת שטחים רחבים” אלא אל הפרדסנות בעיקר, שהיא דורשת השקעת הון רב מאוד בשטחים מצומצמים עד מאוד, ובהעסקת הרבה מאוד ידים זולות, וממילא לא עבריות… וככה, אם הקרקע לא נגאל ורק ניצור הגירה לא עברית אל הארץ. למה איפוא העסקנות הציונית הזאת החותרת (בודאי לא בכוונה רעה) תחת עצמה?!… ואף בעלי־הון אשר ישקיעו בתחילה את הונם בשטחים רחבים למזרע דגן, יווכחו מהר מאוד באי־הצלחתם, ויחליפו את שדות החיטה במטעי שקדים וכדומה, שזהו שוב: 1) השקעת הון לא בעצם גאולת הקרקע אלא בעבודה זולה; 2) יצירת חנויות מותרות משל עברים, וקנית לחם וחמאה מהשכנים; 3) הסתבכות בשאלות שווקים בארצות אחרות. וההסתדרות הציונית שלנו, המתימרת כיום לגאול את העם וארצו, “בתכניותיה המעשיות” הללו, היא כורה קבר לתקות העם האחרונה, היא משלה את נפשה ואת נפש העם בתקוות לקפיטלים פרטיים, ומזניחה על־ידי כל את העבודה הדרושה להשגת קפיטלים לאומיים. כי קפיטלים גדולים עד מאוד, ודוקא לאומיים, יבואו עם המעשים הממשיים, עם יצירת נקודות ישוב חדשות. כי כל נקודת ישוב חדשה, ואפילו זו המכניסה עדיים דפיציטים, עלולה להכניס כספים לאומיים לעבודה הרבה יותר מאשר יכניס כל “משק הכתיבה וההעתקה”, הרפורטים והתכניות להוד רוממותו ההון הפרטי.

ואי המוצא? לא בבקורת עקרה על המנהיגים והמשרדים הציוניים ניישר את הדרך. ואף לא בהטפה אל “כל ההמון העובד”. דרכנו גם כאן צריכה להיות דרך היחיד. כל אשר אנו רוצים בעשיתו, נעשנו אנו, יעשנו כל יחיד מאתנו מבלי שעות אל ימין או אל שמאל. אנו נמצא את הדרך (היא נמצאת בנו, באמונתנו החזקה כי יחידה היא) להכביר את הון הקה"ק וליצור מוסדות לקרדיט חקלאי גדול, ולפתוח מקצועות העבודה־הבונה. אמצעים אלה ימצאו לנו השפע רב, אם לא נשב ונחכה להם באפס מעשה, כי אם נתאמץ להשיגם. ואמצעי הכסף אשר ימצאו לנו יהיו לברכה רבה, עשרת מונים מאשר עתה, אם לא נשלם בהם משכורות לפועלים ופקידים, ואך נשקיע אותם בסידור משק ועבודה, יכולים לספק את צרכי העובדים בהם, ואשר העובדים בהם מסתפקים בפרי יצירתם, אם רב ואם מעט הוא, ואינם אוכלים את הקרן עצמה. ואם רק נחליט בנפשנו שלא לאכול מהקרן בשום אופן, אזי גם תבורך עבודתנו בפרי גדול עד כדי לספק את צרכיננו. כי אז גם נדע לשמור על יסודות הכלכלה הרציונלית, ולא לבטל אותם כאשר עכשיו. וממילא נשיג מידת כלכלה גבוהה יותר מאשר מעכשיו, וממילא נהיה זקוקים לפחות “לירות” בהוצאותינו, באשר נדע להכין את כל הדרוש לנו בתוך משקינו, וניזהר מן הבזבוז הנפרץ כעת.

זכות הקיום ובטחון ההצלחה של תנועת “הפועל הצעיר” בדרך נבדלת משאר הזרמים בציוניות, היא: באמונתנו בכוחותינו העצמיים לסדר את חיינו בארצנו; בבהירות הכרתנו, כי כל דרך אחרת מלבד הדרך העצמית איננה ולא תהי, ובכוון הישר אשר נצעד למגמתנו. זהו סוד חיוניותו של “הפועל הצעיר” בארץ ישראל במשך כל שנות קיומו, בתפיסתו הנכונה את ערכי המסיבות בחיינו; וממילא גם בנצחונותיו על מכשולי המציאות. כי הלא את מלחמת חייו הפרטיים רואה כל יחיד מ“הפועל הצעיר”, במלחמתו לתחיית עמו וארצו, וממילא אינו בא בתביעות לאחרים, ומכיר רק בחובות עצמו, ולא במציאות חובות מזולתו לו. ועכשיו כאשר לרבבות ימנו “יחידי ישראל” ההולכים בדרך עצמית זו, עתה הלא לא יהיה כל מעצור שימנעו מסדר לנו את קהילת העובדים, אשר תמשוך גם את אלה הרחוקים עדיין מדרך זו, לצאת בעקבותינו.

דרך עבודתנו

וננסה נא כאן לחזות את דרך תשובתנו, כאשר היא נגולה לפנינו בצעדי איש ואיש מאתנו.

כל הפונים לדרכנו, הנמצאים עדיין בגולה, מנתקים בבת אחת את כל השלשלאות, אשר רותקו בהן עד כה אל החיים בארצות הגולה; וישקדו להיכון לחייהם בארץ־ישראל ולהיות שם בבונים העיקריים: חקלאים, בנאים, סוללים, חוצבים, סתתים, ספנים, ועוד. ילמדו את שפתנו לדבר בה עוד בהיותם בגולה. את המהפכה הזאת יעשה כל יחיד בחייו בבת אחת ולא קמעה קמעה. ואת כל עתותיו ואת כל כוחותיו יקדיש כל יחיד להכנתו העצמית לעליה וחיים בארץ. מי שיכול להספיק יותר מעבודות הכנתו העצמית, עוזר גם בהכנת העליה הכללית, ובעיקר בתוך הדור הצעיר והכשרתו לעליה; וגם ביצירת בתי ספר וגנים עברים לילדים, כי השפה העברית בהיעשותה לשפה מדוברת גם בגולה הנה גורם גדול עד מאוד להתעוררות בני הגולה לעליה. – כל עבודה אשר אינה מכוונת לצרכי העליה ורק לחיי הגלות אינה נעשית על ידינו, אף בהיות זה ביכלתנו, כי כל עבודה לביסוס חיי היהודים בגולה הנה בעצם אי־ביסוס החיים בגלות; אין כל תקוה מהגלות, ואך את דרך העליה היא מהרסת. וגם רבים בוני הגלות זולתו מבוני ארץ־ישראל. הלא רבים ההולכים בדרכים הכבושות.

כל אחד מתנועתנו עוזב את הגלות ועולה לארץ תיכף בגמרו את התכוננותו לכך, ושום מטרה אינה רשאית לעכב אותו בגולה. כי שום עבודה והטפה בגלות לא תביא פרי לעליה, כעצם בעליה של כל אחד ואחד מאתנו. בעבוד כל אחד מאתנו בגולה, ואף ב“עשותו תעמולה” מוצלחה מאד לעליה, לא נשיג שם אחרת מאשר נשיאים ורוח בלי גשמי ברכה. כל תנועת העליה אשר בגולה לא תזרום אז קדימה, כי אם תסתובב על ציר אחד, ציר הדיבורים על־דבר גאולה ותחייה. העליה תיסלל רק אם נעלה בעצמנו, ואחרינו היחידים יזרמו המאות ואחרי המאות יפרצו האלפים, ואחריהם גם הרבואות והמיליונים… ובגבור תנועתנו יעלה בידינו גם לכוון את המוסדות הציוניים אל הדרך הנכונה. ואם הגדלת מעשינו בארץ וביסוסם נכביר את הון הקרן־הקיימת, ואף נוכל ליצור מוסד כספי לעבודה אשר נמצא לרשותנו. צריך שיווצר חיבור אניות לאומיות בין חופי הגולה וארץ ישראל, ולא בימות המשיח אלא תיכף. ומוכרחים להיווצר בארצות הגולה, ביחוד במקומית שערך הכסף ירד מאוד, מחסנים לאומיים אשר יאגרו כל חמרי בנין וחקלאות (במקום נייר מחוסר ערך) ואף בעלי־חיים ככל האפשר, ולהעבירם לארץ־ישראל, יחד את אומנים עברים, אשר יעשו במלאכתנו, מלאכת הבניה והתעשייה בארץ – ולא תעשה מלאכתנו על־ידי אחרים.

עלינו ליצור לנו בתוך הארץ, בלי כל דחיות, את היסוד לכלכלה פנימית, אשר תצילנו מכל הכשלון אשר בישובנו עכשיו. אנחנו צריכים לחדול מעבוד בעד משכורת, אם יומית או חדשית, ולהיזהר מעבוד גם בקבלנות, כי בעבודתנו בשתי הצורות האלה גם יחד הגענו כבר למדרון מסוכן עד מאד לנפשנו ולכל עבודתנו. ועוד בטרם שהננו מנסים להרחיב את עבודתנו, עלינו למצוא תקנה למכשלה הזאת, למען לא יפשה הנגע בעבודתנו. אנו אין לנו להיות כדוגמת יתר חלקי העם בארץ, המסתובבים במעגל הקסמים של הרמת המשכורות מצד אחד, והתיקרות צרכי החיים מצד שני. מעגל קסמים, אשר לוא היינו אנחנו בעצמנו יוצרים את צרכינו, לא היתה קללתו גדולה ביותר בשבילנו; ואולם בתנאים של עכשיו אין זה באמת בשבילנו מעגל קסמים, אלא מדרון לגולל את רכושנו הלאומי אל התהום: היוקר יאמיר וצרכינו יתרבו, ועם התרבותם, נאוּלץ להעלות את משכורתנו או “רווחי־קבלנותנו”; ועם עלית משכורת עולה גם הדרישה לצרכים, וצרכים אלה נמצאים בשוק לא שלנו… ועולה מחירם עם הדרישה, וחוזר חלילה להוותנו. ומיום ליום ומשנה לשנה יגדל המדרון. וכיום אם נציץ בו וחשכו עינינו מבהלת הכשלון הנשקף לנו בתוכו.

היוקר אמנם מציק לכל העמים בכל הארצות, אך העמים ההם (ולדוגמה גרמניה ואוסטריה), למרות זה שראו חיים טובים לפני המלחמה, יודעים לנהוג צמצום וחסכון רב מאד בשנות מצוקתם, ואנחנו איננו רוצים גם לשמוע על־דבר צמצום וחסכון. יען כי העמים ההם נתונים בכל יהבם על עצמם, ואנחנו משליכים את כל יהבנו על המשכורת, אשר תשולח לנו מחוץ־לארץ. והן מצבנו אנו טוב פי כמה ממצב העמים ההם. להם אין לחם, ואין ביכולתם ליצור אל כל הלחם הדרוש להם – ואנחנו, במשקינו הצעירים, הן יש ביכלתנו ליצור את כל הלחם, הירק, החלב והביצים הדרושים בשביל העובדים, ובכל־זאת תשלוט המארה בחיינו. “ההון הלאומי” שלנו יוצא ברבבות “לירות” ו“עבודתנו הלאומית” מכניסה, לעומת זה, רק מאות לירות. וגם כאן אנו זקוקים למהפכה פנימית קשה אבל הכרחית. והצעד הראשון למהפכה זו הוא: כי נדור להוציא לצרכינו לא יותר מאשר אנו מכניסים בעבודתנו. את ה“לירה”, בתור מושג־חליפים, אנו צריכים לשכוח לזמן מה. ומן “התקציבים השנתיים” עלינו להינזר. ההתחלה היא קשה, ואולם הדרך בטוחה. ואל נבוז לקטנות. אם יעלה לנו לסדר אפילו רק קיבוץ עובדים אחד על יסוד של כלכלה עצמית, הדוגמה בהצלחתה (והיא תצליח!) תמשוך אחריה את כל העובדים הישרים, השואפים ליהנות רק מעמל כפם.

כל עובדינו הכואבים באמת על בזבוז הוננו, יגשו תיכף לסידורם העצמי בעבודה יותר פוריה, ובכלכלה פחות מבזבזת. לשנת תרפ“א ישארו בקבוצתנו רק אותם העובדים והעובדות, אשר יסכימו לעבוד בלי משכורת, ולהתקיים רק על ההכנסה מן העבודה. במטבחים, הגדולים כקטנים, תונהג שיטת כלכלה נכונה, לפי צרכי האדם העובד. במשק לשנת תרפ”א צרירים להיות כל הענפים היוצרים את חמרי המזון הדרושים לעובדים: גם ירק וגם חלב וגם ביצים וגם דבש. אל השוק, לשם חילופים על צרכים שאינם נוצרים במשק, כגון הלבשה והנעלה הכרחית וכלי עבודה נחוצים, יוצאו אותם החמרים אשר מחירם בשוק, ביחס ליסודותיהם המזינים, הנו גבוה. בין העובדים עצמם (העובדים אשר יכנסו לסדר של כלכלה זה) – תונהג שיטת חילופים, בחמרים אשר הם יוצרים במשקיהם, לא לפי מחירי השוק, כי אם לפי ערך החמרים ביחס ליסודותיהם המזינים. את הסידור הזה בעבודתנו, למרות היארותו קשה מן המבט הראשון, נוכל להכניס, אם רק נכיר בצורך אשר ישנו בו לנו, לעבודתנו ולתקומתנו בארץ. ביטול שיטת המשכורת; ליצור במשקינו את כל מזוננו; סידור שיטת כלכלה פנימית נכונה, ולהיזהר מן הבזבוז של מזון בכל הצורות; סידור שיטת חילופים פנימית וחיצונית כדי שהשוק החיצוני לא ירושש אותנו – כל זה מוכרח להיות בצעדנו הראשון בעבודתנו בארצנו. ואנחנו העובדים כבר בארץ במשך כל התקופות הקשות אש עברו עליה ועלינו בתוכה, מלפני חמש־עשרה שנה ועד היום, לנו לא יקשה ביותר, אם רק נרצה באמת, לסדר באופן זה את עבודתנו וחיינו. ואם נהיה מוכנים לזאת, נהיה ראויים לקבל את העליה החדשה ולסדרה בארץ.

קבלת העליה וסידורה הוא לנו הרבה יותר מן פגישת העולים בחופי הארץ: הדאגה למנוחתם וצרכיהם בימים הראשונים ולמצוא עבודה בשבילם, במה ש“הפועל הצעיר” עוסק בדאגה ומסירות רבה. זה לא די לנו. אנו צריכים לדאוג, כי העולים החדשים המתסדרים על־ידינו בעבודה, יהיו עובדים חרוצים ומסורים לעבודתם, באשר בעבודתם הם צריכים ליצור לעצמם קרקע בארצנו, ולא באשר מקבלים הם שכר בעד עבודתם. אנו צריכים להכניס בלב עובדינו את ההכרה, כי בכל עבודתם אשר יעבדו בארץ, אם זה ביבוש ביצה בחרישה או בנטיעה, ואף בגיזום פרדם של “אכר מנצל”, בכל עבודתם בארצנו הם יוצרים את עצמם, בתור עובדים, קודם כל, והם יוצרים את ארצנו. וכל מעילה בעבודה הוא חטא שאין לו כפרה. עלינו להכניס הכרה זו והלואי שנצליח בזה.

כי – למה נכחד? – גם בציבור הפועלים אשר בארץ ישנם לא מעטים, העושים מלאכתם רמיה, אף בציבור הפועלים אשר בארץ, הציבור הער באמת לכאב הלאום, הציבור שהנו באמת הראשון לתת את נפשו, בכל אשר ידרשו קרבנות להגנת תקוותינו, גם בציבור זה ישנם חברים שיחסם הנו קל אל הרכוּש הלאומי. גם בציבור זה לא מעטים אלה המתיצבים בדרך הדרישות הגדולות והמעשים הקטנים. ומעשים כאלה נראו כבר אצלנו לא רק בתור חטאת היחיד, אלא גם בתור חטאת ציבורים. וציבור הפועלים בכלל לא בער את הרע מקרבו. ציבור הפועלים אשר רוממות העבודה בגרונו, העבודה לעצמה, באשר יוצרת היא, איך הוא יכול להכיל בקרבו אנשים הנושאים את עיניהם וכל נפשם רק אל השכר, ואת עבודתם יעשו רמיה?! אנשים אשר פעם ימעלו בעבודה על כי של “מנצלים פרטיים” היא; ופעם – על כי “עבודה ציבורית”, “בלתי פוריה” היא… ובשלישית וברביעית גם לא יבקשו להצדיק את נפשם. ומושכי העון בחבלי השוא, כעבות העגלה הטאה. כאילו צריך להיות איזו שייכות בין עשית העבודה ובין שכר העובד. כאילו אין זאת מחובת נפשו של כל עובד, ומה גם העובדים שלנו, להיות אמונה את העבודה עצמה, מבלי לזכור מי יאכל את פריה הראשון, ומבלי לחשוב על־דבר הפרס… וכאילו אין “העבודות הציבוריות” הנעשות אצלנו, נעשות בכספי הלאום המצומצמים; וכאילו אין הצורך בעבודות הציבוריות גָדֵל עקב יחסם הרע, של “פועלים” רבים לעבודתם… כאילו בחטא של “העבודה הזרה” בארץ אין חלק גם לאותם הפועלים, המועלים בעבודה לא רק אצל “אכרים מנצלים” ולא רק אצל אכרים עשירים, אלא גם במשקים הלאומיים שבארץ. וכאילו החטא הזה איננו נופל על כל ציבור הפועלים שבארץ, אשר לא רק “יעלים עין” אלא גם “יגן” על המועלים… ויפרה על ידי כך את המעילה בעבודה בארץ, וירבה במחנהו את אלה האוכלים לא רק את פרי עבודתם, כי אם את “רבית חלוציותם”… עוד מעט ואת “דת העבודה” נחליף ב“דת הפועל”, ונחפה עליה במעטה קדושה אשר אין לו ל“זר” להציץ אל תוכו. ובהיאמר לנו: “טלו קיסם מבין שניכם” אנו עונים: “טלו קורות מבין עיניכם”. כאילו לא היה צריך מחננו להיות טהור, אף אם שוררת הטומאה מסביבנו.

בסידור העולים החדשים בעבודה אנו פוגשים וניפגש בקושי מיוחד: לא רק באשר רובם אינם רגילים לעבודה גופנים, ולא רק באשר אינם רגילים לאקלים ארצנו, אלא בעיקר יען כי ברובם הם צעירים יותר מדי מהרגיש והבין מה הם תפקידיו של “חלוץ”, השם אשר הם נוטלים לעצמם עוד בארצות הגולה. הם ברובם רחוקים מאותו הלך הרוח המובגרת ומסירת הנפש של בני העליה הקודמת, אשר לא הרהיבו להכתיר את עצמם בשם “חלוצים”; הקריבו את כוחם ל“כיבוש העבודה” במושבות המנצלות; חיו חיי עוני, “פת במלח ומים משורה”, וכבשו את עצמם לעבודה. בסידור העליה החדשה נצטרך לא לוותר על המושבות הקיימות ולהשתמש בהן בתור מקומות עבודה, אשר בהן יתרגלו החדשים קודם כל לעבודה גופנית באקלים ארצנו, ויחד עם זה ילמדו מקצועית. הלא אין “המושבות המנצלות” בארצנו נופלות מן המושבות והחוות המנצלות בפולניה וגליציה, אשר בהן עובדים חלוצנו ברצון רב כדי ללמוד את העבודה ושאלת השכר הנמוך במושבות תאבד את חריפותה, אם הקיבוצים בעלי המשק היוצר שלנו, יתנו מפרי משקם העודפים למטבחי העובדים במושבות, לא במחיר השוק כי אם בערך המזון אשר יכיל פרי זה, ואם במטבחים תונהג שיטת כלכלה וחסכון נכונה וחזקה. דבר זה יהיה קשה מאוד לנו, בעיקר יען כי לא כל פועלי הארץ יסכינו לשיטה זו. אך לנו אין להירתע. ועלינו ללכת רק בדרך ההתאמצות העצמית ולא בדרך “הדרישות”. כי רק דרך זו היא הצודקת והבונה. אם אנחנו, העובדים הישנים שבארץ, ננהוג אצל עצמנו את הכלכלה הפנימית, תוקל בכלל גם דרך הסידור של העליה החדשה גם בעבודות ההכשרה, היכולות להיעשות על־ידי עובדים חדשים, מחוסרי נסיון בעבודה חקלאית. את סדר העבודה בהכשרה, בקבלנות או במשכורת, עלינו לבטל מן הטעמים האמורים לעיל. העובדים אשר יעשו בעבודות אלה באמונה, הלא יוכלו להשיג את כל מחסורם ממוסד הכלכלה הלאומית בארץ אשר ניצור. וכי במה שונה עבודה זו מן העבודה בצבא הלאומי? הלא רק בזה, שבצבא יבטלו את האנשים ממלאכה, וכאן ייצרו האנשים עברים לאומיים חשובים.

העולים אשר יתאקלמו באיזו מידה ויתרגלו לעבודה, יכנסו, כמובן, בסידור ישובי קבוע. חלק חשוב מן העליה החדשה צריך להיות מופנה להתמחות והתעסקות בעבודות הבניה וכל עבודה הקשורה לבניה, ויתר עבודות הקבע.

אחת מעבודותינו העיקריות צריכה להיות עכשיו יצירת תחנות חקלאיות במדבר הנגב. את התחנות האלה אפשר לסדר ליד תחנות הרכבת ארץ־ישראל – מצרים, ומכיון שבתחנות הרכבת האלה ישנו כבר ישוב אנשים קטן, יוכלו עובדים בודדים להיות בכל תחנה חקלאית כזו: ינסו לסדר גינות ירק; יחקרו את מזג־האויר ומשקעי האויר; ינסו בחורף לזרוע צמחים בלי השקאה, לנטוע אילני־סרק ועצי פרי. ועם כל צעד מצליח נגדיל את מספר העובדים בתחנות חקלאיות אלה, ונסדר תחנות חקלאיות חדשות במרחקים שונים מתחנות הרכבת, ועם התקדמותן (במה שאין לדעתי לפון אף רגע) נגדילן ונתרחב הלאה, עד כדי יצירת רשתות של ישובים חקלאיים וערים במדבר הנגב, הריק והשומם עכשיו והעתיד לפרוח העוד חצי יובל שנים.

היסוד לכל בנין ישובנו יהיה הישוב החקלאי. ואת הישוב העירוני נגדיל רק בצעדי הישוב החקלאי, לפי צרכיו של זה, כמרכזים לעבד את החמרים החיים אשר יצור. כי, אם בדרך ההפוכה נלך, יינק ישובנו מחוצה לו, ויחזק את שרשי “החוץ”. אם הישוב העירוני יקדים אצלנו בצעדיו את הישוב החקלאי שלנו, אזי יגדל היוקר בארץ ויחזק את הישוב החקלאי הלא עברי. ואף נתחזק כאן בתכונתנו ל“התפרנס זה מזה” ולא לינוק ממקורות החיים האשונים.

בכלל צריכה עבודתנו הישובית־חקלאית לצאת כבר מתקפת המעברים ולסדר ישובים קבועים. בראשית עבודתנו יהיה לנו מחסור יותר גדול בחקלאים מנוסים מאשר בקרקע לחקלאות. ולכן לא נכונות, לדעתי, התכניות אשר יסדרו כעת אצלנו בשביל ישוב חקלאי המיוסד כולו, או ברובו, על ההשקאה, בשביל משק לאומי בהשקאה דרושה מסורת לאומית בחקלאות. בכלל דרוש נסיון לאומי רב עד מאוד בעבודה החקלאית והמשק החקלאי, וכשאלה אינם קל מאוד למועד בדרך זו, כאשר ימעדו רגלי הילד אשר טרם הסכין ללכת, אם יריצוהו בדרך קשה… עלינו על כן לסדר כעת את המשקים החקלאים, בעיקר על שטחים מקסימליים לעבודה עצמית. באופן זה גם נוכל יותר קל לישב את כל השטחים אשר נשיג, ולא יעמדו בור. באופן זה גם ניצור קודם כל דגן וכל חמרי מזון ראשונים. תחת אשר אם נתחיל תיכף בשיטת השקאה, ולנו הלא אין עוד נסיון, לא פרטי ולא לאומי, במשקי ההשקאה, ולנו הלא אין עדיין גם ישוב עירוני אשר יקנה את התוצרת של המשק בהשקאה, ונעשה רק גרעונות חדשים. השאלה הזאת הנה יותר מקצועית, חקלאית וישובית, ולכן לא נתעכב כאן עליה בהרבה. ורק בכלל צריך להיאמר, כי דרכנו החקלאית־ישובית צריכה להתחיל בגידול לחם, ירק, חלב וכדומה, קודם כל בשביל עצמנו. ובעיקר בשדות בעל, בשטחים של ששים־שבעים דונם למשפחה. ברבות השנים, ברבות נסיוננו וברבות אוכלוסינו, נהפוך לאט־לאט את שדותינו מ“בעל” ל“שלחין”. ומשפחות העובדים הראשונים הן תגדלנה גם כן במשך השנים ותתחלקנה. ובמקום ששים־שבעים דונם יהיו ממילא רק כשלושים דונם למשפחה. ומובן כי הישובים אשר יסודרו בשנים ההן, יסודרו כבר מלכתחילה על שטחים של שלושים־ארבעים דונם למשפחה. וכאשר נִוָשֵן עוד יותר בארץ ונסיוננו החקלאי, הפרטי והלאומי, יגדל עוד יותר, הן תתחלקנה המשפחות שוב, וגם הישובים החדשים בשנים ההן יסודרו אולי מלכתחילה על שיטת ההשקאה בשטח של חמישה־עשר דונם למשפחה. בדרך זו תיוסדנה ותרבינה רשתות של ישובים חקלאים על עבודה עצמית. ומובן מעצמו כי בין משפחות העובדים בתוך כל ישוב, ובין הישובים בתוך כל רשת של ישובים ולבסוף גם בין הרשתות של הישובים בתוך הארץ – יקום קשר הענינים המשותפים להם, אשר יעזור להם בהתקדמותם הכלכלית והתרבותית. ובתוך רשתות המושבים בודאי תצמחנה ערים, אשר תושביהן יעבדו את החמר החי אשר יוָצר בישוב החקלאי. וכדומה – –

לרקום את החזון הלאה מזה אין לדעתי כל צורך כעת. כי אם כבר נגיע עד למצב כזה, ירקמו כבר חיינו בעצמם את חזונם.

(מתוך הויכוח בקונגרס השנים־עשר)

בראשית דברי בשאלת ההתישבות בארץ־ישראל אני נאלץ להביע את השתוממתי¹ על זה, שההנהלה שלנו מסרה את ההרצאה בשאלה זו לאיש, אשר זה חמש־עשרה שנה לא היה בארץ־ישראל ואינו יודע על כן כלום מכל הנסיון אשר רכשנו שם בעבודתנו. ומה שמפליא ביותר במעשה זה של ההנהלה, הוא קלוּת ראשה עד כדי כך שלא מצאה אף לנחוּץ לשלוח את ד“ר סוסקין, אשר יעדה להרצות בשאלה זו, לבקר את ארץ־ישראל, למרות זה ששלחה אותו לבקר קצוי ארץ ואיים רחוקים, באירופה ואמריקה ואף סין ויאפן. והן ישנם אגרונומים מומחים בארץ־ישראל עצמה, והן מנהל המחלקה להתישבות וחקלאות בארץ־ישראל, האגר' י. אטינגר, עוסק זה עשרות שנים בעבודת התישבות, ברוסיה, ארגנטינה וארץ־ישראל, ומדוע לא מסרה לו ההנהלה להרצות כאן בשאלה זו? ואכן כפרי מעלליה הושב לה להנהלה שלנו! והמרצה שלה ד”ר סוסקין הקריא לפני הקונגרס הזה לא הרצאה על התישבות, כי אם פליטון. כי הן לא שמענו כאן בדבריו כל תענית מסוּימת לעבודתנו הישובית בארץ־ישראל. הן לא סיפר לנו כאן שום דבר מלבד זה שבארץ־ישראל ישנה שמש, וכי באספּמיה מגדלים אבטיחים על חולות ים. ואף המספר היחידי אשר הזכיר לנו, והוא שב־300 לירות אנגליות אפשר ליישב משפחה עובדת, אף על מספר זה העיד בעצמו, כי שמע ע“ד זה מפי ארץ־ישראליים כאן, והוא “מאמין” להם שכך הוא. אך מספרים מדוּיקים מארץ־ישראל אין לו. ואכן אחרי הרצאתו זו של ד”ר סוסקין אין גם מה להתוכח, כי מה נענה אחרי פליטון מרפרף על פני כל כדוּר הארץ, ובנוגע לארץ־ישראל אין הוא נוגע אלא בקרני השמש שלה? ואמנם לא על מה שדיבר כאן המרצה אדוּן בזה, כי הן לא אמר כלום, כי אם על מה שכתב בענין זה.

קראתי בעיוּן את כל מה שכתב ד“ר סוסקין; ואף את כל הספרוּת אשר ציטט בכתביו קראתי, וגם את הולנדיה ביקרתי בשנה שעברה, כדי לראות את האכרוּת הזעירה שם. ד”ר סוסקין בכתביו רוצה להוכיח, כי כשם שבהולנדיה יחיוּ מגדלי־ירקות על שטח של דוּנמים אחדים, ככה גם בארץ־ישראל עלינו לסדר התישבות גדולה של גידוּל ירקות. ואולם, קונגרס נכבד, דעו לכם שגם בארץ־ישראל אנו מגדלים ירקות, ולפני המלחמה היינו שולחים ירקות מכנרת לדמשק, וישנם מקרים גם אצלנו שעל דונמים בודדים של ירקות תחיה משפחה בודדת זו או אחרת; אולם מכאן ועד שיטה של התישבות עדיין רב המרחק יותר מאשר מארץ־ישראל לסין ויאפן.

ודי יהיה לציין לפניכם כאן עוּבדות אחדות, שגם אלה הרחוקים מחקלאות ומישוּב ארץ־ישראל יוכחו בכל חוסר ההגיון אשר בתכניתו הישובית של ד"ר סוסקין:

א) גם הולנדיה, הנמצאת במרכז אירופה המאוכלסת, איננה כולה גן־ירקות; הולנדיה מגדלת דגן בשטחים רחבים למאוד, בהולנדיה ישנן מחלבות גדולות. ואך ורק בסביבת הערים הגדולות, האג, אמסטרדם וכדומה, נמצאים בהולנדיה גני־הירק האינטנסיביים, אשר במשך עשרות ואולי גם מאות בשנים הגיעו למדרגה זו של אינטנסיביות, בעקבות ריבוּיו של הישוּב העירוני בהולנדיה וארצות אירופה והצטופפותו, ובהתאמה לנסיון אשר נרכש בדרך האינטנסיבית ע"י העובדים דור אחרי דור. ואולם בארץ־ישראל אין עדיין ישוּב עירוני צפוף, אשר יציע שוּק קבוע רחב לירקות.

ב) אף מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ־ישראל אין להם שוּק מספיק לירקותיהם, ולא רק מגדלי הירקות משלנו כך, אלא גם מגדלי הירקות הערבים נתקלים כמעט שנה אחרי שנה, לסרוגין, בחוסר שוק. והסיבה לכך נמצאת בזה, שהפלחים הערבים יגדלו את הירקות בחלקות מיוחדות ליד כפריהם, ונוהגים הם לרוב לזרוע באותן החלקות ירקות בשנה אחת תבואה בשנה השניה. ומכיון שגם הבנת הפלחים בכלכלת המשק החקלאי אינה עולה על הבנת המיישבים שלנו במקצוע זה, וגם הם, כמו המיישבים בארץ, יקטינו את שטחי הירקות אחרי שנה של מחירים זולים בשוק, ויגדילו את השטחים אחרי שנה של מחירים גבוהים בשוק, יוצא על כן שבשנה אחת מעטה ההצעה על הדרישה בשוּק הירקות והמחירים הנם טובים ובשנה שניה תגדל ההצעה על הדרישה והמחירים יורדים עד למדרגה שאין חשבון לאסוף את הירק מן הגן.

וככה היו השנים 1918, 1920, שנים של הפסד בגידול ירקות בארץ־ישראל; והשנים 1917, 1919, 1921 היו שנים של רווחים. יוצא שכבר עכשיו אין בא“י שוק מספיק לירקות, למרות זה שתושבי ארצנו יאכלו ירקות יותר מאשר בכל ארץ אחרת. וד”ר סוסקין מציע לפניכם להושיב עוד מאות ואלפי אנשים, להושיב את כל ארץ־ישראל במגדלי ירקות אינטנסיביים!

או שמא תאמינו, כי קרוב הזמן שהישוב העירוני בארצנו יגדל עד כדי כך, שלא רק מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ (הן גם הפלח הערבי הנו מגדל ירקות אינטסיבי²) ימצאו שוק קבוע, אלא גם נוכל ליסד ישוב צפוף של מגדלי ירקות? היו בטוחים כי שנים רבות תעבורנה עוד בטרם נגיע לכך בארץ־ישראל. או שמא תחשבו שבמצרים וסוּריה יוצר שוּק לירקותינו מארץ־ישראל, כשוק אשר ישנו להולנדיה בארצות אירופה? ובכל תציינו נא לכם את העוּבדה, שאף השוק שהיה לנו לפני המלחמה בדמשק לירקות האביב שלנו, גם שוק זה נשמט מאתנו עכשיו על־ידי המסיבות הפוליטיות (כיבוש ארץ־ישראל ע"י אנגליה והתנועה האנטי־יהודית שמעוררים שם); ושוק דמשק לא ישוב עוד אלינו, כי הוא הולך ונכבש על־ידי הירקות ממצרים. ומצרים אף לשוקי ארץ־ישראל – ליפו וירושלים, לחיפה ואף לטבריה תשלח כבר עכשיו את ירקותיה, והיא מתחרה עתה לא רק במגדלי הירקות שלנו, אלא אף במגדלי הירקות הערבים שבארצנו.

(בתשובה על הערת היושב־ראש “כי אין כאן מקום לדבר על־דבר ירקות”: קונגרס נכבד! תורה זו של גידוּל ירקות בארץ־ישראל, ובעית השוקים לירקות שלנו חשובה, לדעתי, הרבה יותר מכל תורת הפוליטיקה אשר הלאוכם בה זה ימים אחדים. כי הציונות תצליח יותר אם תדעו כולכם את הפוליטיקה של גידול ירקות וחיטה בארץ־ישראל!).

המרצה נתלה בשמש של ארץ־ישראל; ואולם דעו לכם שלמרות זה שבארץ־ישראל תזרח השמש במשך כל השנה ואף תלהט בקיץ, ובהולנדיה אין השמש מחממת את הצמחים אלא כשבעה חדשים בשנה, בכל זאת יכול מגדל הירקות ההולנדי לאסוף מכל חלקה כששה יבוּלים בשנה, ומגדל הירקות בארץ־ישראל יאסף רק כשלושה יבוּלים מחלקות שבהשקאה. והסיבה היא פשוטה מאוד: בשוקי אירופה המרכזית ישנם קופצים לירקות קלילים, כגון: עלי צנונית, חמציץ וכדומה, אשר רק כשלושה ארבעה שבועות יעברו מיום היזרעם עד יום היאספם, והם בכלל נזרעים בתור כלאים גידולי בינים – בעת שבשוקי ארץ־ישראל ואף בארצות השכנות לה אין כמעט דרישה לירקות כאלה, כי אם בעיקר לירקות־פרי ושורש, שחדשים רבים עוברים עליהם מיום היזרעם עד יום היאספם; ועליכם לדעת גם את זה שמשקל היבול של הירקות הקלילים לחלקה קבועה גדול יותר ממשקל הירקות של פרי ושורש. והרי גם התנובה מכל דונם ירקות הנזרעים בעיקר בארץ־ישראל, הנה עקב זאת קטנה מאוד לעומת התנובה בהולנדיה. ואל תשכחו גם את זה: א. שבהולנדיה ישנה למגדלי הירקות קרקע שהוכשרה לכך במשך דורות רבים שעברוּ, ואנו רק מתחילים עכשיו להכשיר את אדמתנו; ב. שבהולנדיה אין צורך להעמיד שומרים על חלקות הירקות, ואצלנו יש לנו ההכרח להוציא כספים לשמירת שדותינו וגנותינו.

ושמא תאמרו, כי לא לשווקים הקרובים נשלח את ירקות הארץ כי אם לשווקי אירופה, או אולי תחשבו להיעזר ע“י בתי־חרושת לשימורים? ובכל דעו שהשוק באירופה אינו פנוי, כי אם נכבש כבר מזמן. ואף בחורף תוכל הולנדיה להמציא לשווקי אירופה את הירקות, אשר תגדל בבתי־זכוכית, הרבה יותר בזול מאשר נוכל אנחנו לשלוח באניות את הירקות שלנו, במשך שבוע שבועים לכל הפחות. כי ההוצאות למשלוח וקלקול הירקות בדרך תהיינה גדולות מאוד. ואם נשלח םכל³ זאת ירקות לאירופה בחורף, יהיה גם כאן היתרון למצרים על ארץ־ישראל בכל המובנים. ובנוגע לבתי־חרושת לשימורים: הרי קודם כל עובדה היא, שבית החרושת לשימורים בכל העולם משלם למגדל הירקות רק רביעית המחיר, ופחות מזה, מאשר ישלם השוק בעד ירקות טריים; ויוצא על־כן שמגדלי הירקות לשימורים יצטרכו לטפל בשטח גדול פי ארבעה וחמשה ממגדלי הירקות לשוק הטרי, האינטנסיביות ממילא תקטן ע”כ כך, והיבול יקטן עוד יותר, ובעקב זאת יהיה צורך להגדיל שוב את השטח, באופן, שבמקום 5 – 7 דונמים ירקות למשפחה, אשר יציע ד"ר סוסקין בכתביו, יצטרך מגדל הירקות לטפל בשטח של 30 דונם ירקות לבתי־החרושת. והוא לא יוכל עוד לעבד את זה בידיו, אלא בעזרת מכונה העולה עשרות רבות (ואף יותר) של לירות, ויצטרך דלק ותיקונים למכונה. או שיצטרך לבהמת עבודה ויצטרך גם למספוא בשבילה. ואחרי כל זאת, האמנם תאמינו, כי השימורים אשר ייצרו בתי־חרושת מירקותיהם של מאות ואלפי משפחות עובדות האלה, (כי הן בתור שיטה של התישבות ידובר כאן) ימצאו להם שוק מוכן?

ועכשיו, מה היא זאת “התישבות זולה”? – זאת היא שיטה המבטיחה לישב אנשים בהוצאות כסף קטנות, ולבססם עד כדי כך שיוכלו לחיות הם ונפשות ביתם מתנובת משקם החקלאי. ושיטה כזו בשביל ארץ־ישראל נמצאת אך ורק ביסוד משקים מעורבים, אשר יתנו למשפחה העובדת, קודם כל, את הלחם ואת הירק, את החלב ואת הביצים הנחוצים למחיתם, ורק העודפים יוצאו אל השוק המקומי אשר בתוך הארץ; ולכל אלה ישנה הדרישה בשוקי הארץ, והדרישה תגדל עם גידולו של הישוב. ואולם ישוב חקלאי, אשר האכר יוצר בו רק מין אחד, נאמר, ירקות, ואת זה צריך הוא למכור בשוק בטרם שהוא יכול לקנות לחם לביתו – ישוב כזה יעלה לנו ביוקר גדול מאוד, כי הירקות לא ימכרו; ומגדלי הירקות האלה יצטרכו לנסוע בכל שנה אל ועד־הצירים בירושלים ולבקש “תקציב” למען לקנות מן הפלחים המקומיים לחם, חלב וביצים. ויוצא, שכל הכסף אשר ישקע בישוב זה לא ישא כל פירות, ורק יצור ישוב של שנוררים נצחיים בארצנו. וטעות היא גם לחשוב שהישוב המוצע ע“י ד”ר סוסקין יעלה בזול, כי הנה החשבון:

1) בית לגור, הרי צריכה המשפחה של מגדלי ירקות לא פחות ממשפחות של בעלי־המשק המעורב.

2) שדה צריכה אמנם המשפחה העובדת במשק מעורב הרבה יותר מזו המגדלת ירקות; ואולם קודם כל אין זו הבעיה עתה, הלא קרקע מוכרחים אנו לרכוש במהירות הכי גדולה. וגם בלאו הכי, הרי השטח הקטן, בערך, אשר יקצב להתישבות בשיטת סוסקין, יעלה לנו יותר ביוקר מן השטח הגדול בערך למשק המעורב; כי הן מן הקרקע לגידול ירקות יצטרכו להוציא את היבלית, על כל הקרקע הזה יצטרכו לסדר השקאה, בשביל כל הקרקע הזה יצטרכו ליסד בתי־חרושת לשימורים; וההוצאות האלה תעלינה יותר בשביל כל מתישב מאשר ההוצאות לעודף הקרקע בשביל המשק המעורב.

3) ובנוגע לאינונטר, הרי, כאמור, אם יגדלו ירקות בשביל שימורים לא יקטן האינונטר לחלקות הירקות בהרבה מהאינוונטר למשק המעורב. ואם ביסוס המשק המעורב יעלה בכל זאת קצת יותר מביסוסו של משק הירקות, הרי, כאמור, ייצור המשק המעורב קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ומגדלי הירקות שלנו בארץ־ישראל יצטרכו במשך שנים רבות לקבל “תקציבים” למחיתם, והתקציבים האלה יכנסו למשקים הזרים בעד לחם וחלב ויתר צרכי־החיים. מחברתי “יסוד מושבי־עובדים” דנה בפרוטרוט בכל עמקה של הבעיה הזאת, וכאן אסיים רק בזה: שעכשיו, ועוד במשך עשרות השנים הבאות ישנה אפשרות של קיום בארץ־ישראל רק לאותם המשקים החקלאיים, אשר ייצרו קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ורק משקים כאלה עלינו ליסד.

צורה זו של משק חקלאי תעלה לנו יותר בזול מכל צורה אחרת, באשר במשך שנים מעטות יהיו אלה מבוססים עד כדי להתחיל לשלם בחזרה את הכספים אשר ישקעו ביסודם וביסוסם; ואולם כל הכסף אשר ישקע עכשיו להגשמת תכניתו של ד"ר סוסקין ירד לטמיון, ולחם לא יהיה לאנשים אשר יישבו בדרך זו.

רק על־ידי המשק המעורב יבנה עמנו בארצנו.

אלול, תרפ"א (1921).

(מתוך הויכוח בקונגרס הארבעה־עשר)

א. בועדה־להתישבות

מר שוקן בא לפתוח בועדה זו את המשא־ומתן על־דבר ההתישבות. ומאדם כמוהו אפשר היה לצפות, כי ירצה לפנינו מתוך הערכה יסודית ונאמנה על הנעשה עד כה, ויתוה את הקוים לפעולה הבאה. ומותר היה לנו גם לדרוש כזאת ממנו, מאחר שהוא מתעתד לבוא במקומו של ד“ר רופין ולנהל את עבודת ההתישבות בארץ. ומפליא הוא עד להרגיז, שמר שוקן אחז פה במיטודה העוברת לסוחר בקונגרס זה: לבטל עד כדי לבזות את כל אשר נעשה עד כה בהתישבות בארץ ישראל, ואף גם לא נתן לנו תכנית או קוים לתכנית פעולה אחרת. מר שוקן בעצמו סיפר לנו כאן כי בס”ה שהה בארץ־ישראל כשני חדשים, ואת עיקר זמנו זה בילה בלשכת החשבונות של ההנהלה הציונית וחטט בחשבונות המשקים. את המשקים עצמם או שלא ראה אותם או שעבר בהם בטיסה תיירית. הוא גם הודה כאן, שאחרי שני החדשים, כשעמד לעזוב את הארץ, מצא שאינו יודע כלום מכל הנעשה בארץ ואינו יכול לסכם שום סיכוּם על אשר מצא שם. אכן, נראה הדבר שכאן, באוירה של הבקורת השטחית, צרת העין וקטנת המוחין, המרחפת מסביב לקונגרס, כאן היתה הרוח הזאת גם על מר שוקן ויגד לנו, כי כל העבודה ההתישבותית שנעשתה עד כה מעוות היא וכל קו ישר ונכון לא מצא בה. משונה היה גם לשמוע את מר שוקן מגולל אשמות, בחוסר שיטה וחוסר תבנית, בשיטה רעה ותכניות מופרכות, על מחלקת ההתישבות ועל הקרן־הקיימת, ואת האחריות לכל האשמות האלה הוא מטיל על בא־כוח המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. גם בשגיאות שעשה, לדעת מר שוקן, אוסישקין אשמים הפועלים, לפי דבריו.

כל הרצאתו של מר שוקן מסתכמת בשתי האשמות על ציבור העובדים בארץ ישראל ואלו הן:

1) צבור העובדים, על־ידי בא־כוחו מרבה לחץ בדברים והשפעה על מחלקת ההתישבות ועל הקה"ק, כי יסכימו לעשות פעולות הרצוּיות לציבור העובדים, אף אם אין פעוּלות אלה מתאימות לתכניות ולכיווּנים של המוסדות. – אכן, על האשמה זו אין להתעכב, למרות זה שמר שוקן הרבה כה לדבר בה כאן, כי הן לא יעלה על דעת אדם לשלול מאיזה ציבור שהוא, או אף מיחידים את הזכוּת להוכיח לפני מוסדות ואישים את צדקת השקפותיהם ולהניע את המוסדות לפעוּלות רצוּיות להם. ומנהלי המוסדות הציוניים שלנו הן אינם ילדים, אשר אחריות מעשיהם תוטל על זולתם, על מסיתים כביכול.

2) ציבור העובדים “לוחץ” על המוסדות המיישבים, גם על־ידי עשותו פעולות עצמיות בשדה ההתישבות, ויוצר ע"י זה “עובדה קיימת”, אשר המוסדות המיישבים מוכרחים אחרי כן להמשיך בפעולות אלה כדי שלא להפסיד את אשר נוצר, ועל־ידי כך עוברים על התקציבים ונמצאים תמיד תחת לחץ של עוּבדות, השוללות את חופש ההחלטה בשאלות התישבות אלו או אחרות. והנה את ההאשמה הזאת יכול ציבור העובדים בארץ־ישראל לא רק לאשר, כי אם גם לתבוע הכרת טובה על אשר נוצר עקב זאת בארץ. לולא פעולותיו העצמיות, הנעשות לעתים גם על אפם וחמתם של “כוהני הכספים” שלנו, לא היה נוצר עד עתה בארץ אף חלק עשירי ממה שיצרנו. והמעט שנוצר היה עולה כפל¹ כפלים ממה שעלה כיום, ואף יסוד איתן לא היה נמצא תחתיו. ולדוגמה אביא לפניכם את נהלל, באשר ני נמצא שם כל הזמן, ויודע את אשר נעשה שם ואיך נעשה.

הקונגרס השנים־עשר החליט, בין השאר, ליסד את כפר נהלל במשך שתי שנים, והקציב לו לשנת תרפ“ב שלושים ושנים אלף לי”מ. עוד בתחילת הקונגרס (ח' אלול תרפ"א) עלו עשרים מחברי נהלל, על־פי דרישת מר יהושע חנקין, לכבוש את המקום. המצב אז בארץ היה מתוח מאד. צפוּ לאי־שקט “בתחילת נובמבר”. עלינו היה להיות הראשונים בסביבה זרועת השנאה לעברים, שבין חיפה ונצרת…

היה הכרח בדבר להרבות את מספר חברינו בנקודה בודדת זו שעל־יד נצרת. ומובן שלא היה כל רעיון בדבר שנשב שם בטלים, כי אם הצטרכנו לרכוש אינונטר בשביל לחרוש בגבוּלות, ולהתחיל בהכשרת המקום, יבוּש בצותיו וסלילת דרכים להתישבות. אולם כספים לתקציבנו לא נתקבלו בירושלים כמעט עד חצי החורף, וגם אחרי זה היו הסכומים זעומים מאד. ואילו היינו נאמנים לשיטת המחלקה הכספית שבלונדון ובאת־כוחה שבארץ־ישראל, היינו צריכים לא לפצות פה ולא לחוות דעה, כי אם לישון במנוחה כהאדונים מנהלי הבנקים הלאומיים שלנו, להחזיק בנהלל רק מספר קטן של חברים ולחכות לתקציב. כמובן שכלום לא היה נוצר שם עד היום הזה, ונהלל המשמשת עתה לציונות נושא לתעמולה, לוא היתה נבנית באנך של רוח המעשיות המסחרית, היתה כיום רק משמשת עוד אבן מכרעת במאזני הבקורת השטחית, לרעת השיטה ההתישבותית ששררה עד כה בארץ־ישראל.

ואולם אנחנו, המתישבים בנהלל (וכן גם חברינו בנקודות אחרות), חשנו על עצמנו את נטל התעודה להוכיח, כי אפשר לנו ליצור את הכפר העברי בארצנו, החי חיים עבריים טובים ויפים מעבודה עצמית בכל ענפי המשק החקלאי. ולכן לא יכולנו להשלים עם דברי ההשליה או גם הבטחות אשר שמענו בבואנו לבקש את אשר הוקצב לנו ע“י הקונגרס, ואף לא יכולנו להסתפק בפרוּטות הדלות אשר סוף סוף טפטפוּ לנו באיחוּר זמן וע”י קרדיטים, וסידרנו בעצמנו הלאות והקפות כלליות ופרטיות אצל סוחרי חיפה ויפו. באופן זה הקדמנו את התקציב במידה רבה מאוד, רכשנו אינונטר, בטרם שהמוסד הכספי נתן לנו את האפשרות לרכוש אותו. זה עזר לנו להקדים בהרבה את התפתחות משקנו, עד כי בשנה הנוכחית (תרפ"ה), השנה הרביעית ליסוד נהלל, הננו מתקיימים אך ורק על תוצרתנו, והננו נושאים לבדנו בכל הוצאות כפרנו. וההסתדרות הציונית יכולה להשתבח כי יצרה את נהלל.

הנה כי כן אנחנו יוצרים בארץ “עוּבדה קיימת”, ורק הודות לזה יצרנו בארץ את המעט שיצרנו. ואשמתם של “כוהני הכספים” היא בעיקר, שיצירתנו עולה לעתים קרובות בכספים ועמל אנוש מיותר. ואזכיר אך עובדה חוזרת אחת שתוכיח לכם את זה: לכל המשקים הנצרכים עוד להספקה מן החוץ, אם במעט או בהרבה, נחוּץ להמציא חלק מתקציבם בחדשי אלול ותשרי, למען יוכלו להכין במחירי הגורן הנוחים תבואה מספקת וטובה, כדרוש להם, ולמען יוכלו לקנות את בהמות העבודה לעבודת החורף. והנה עוּבדה היא החוזרת שנה שנה, כי מחלקות הכספים שלנו, למרות ידען בבטחון גמוּר כי המשקים האלה יקבלו תקציב אשר יעלה כמה מונים על הסכומים להכנת ההספקה, ולמרות זה שיש ביכלתן להשיג הלוואות (כי כל אחד במקומו ישיג את ההלוואות) כדי להקדים את התקציב, למרות כל זה אין הם עושים זאת. וחזיון רגיל הוא אצלנו שמשק אחד, אשר יש לו תבוּאה עודפת ונצרך למזומנים, הרי הוא מוכר את תבוּאתו הנקיה והטובה לסוחר בחיפה בזול בזמן הגורן, ומשק שני, הנצרך לתבוּאה, הולך באמצע החורף (אחרי שקבל כסף או קרדיט) וקונה בחיפה מן הסוחרים תבואה, שחציה עפר וחצץ, במחירים גבוהים מאוד. הנה כזאת היא השיטה הכלכלית בהתישבותנו של כוהני הבנקים שלנו, המטיפים לשיטה המסחרית, כביכול, בבנין עמנו בארצנו. – ואשר למר שוקן הנה בטוח אני כמעט, שלוא היה נמצא הוא בנהלל (ואם אפילו כאדמיניסטראטור ולא כמתישב) במשך כל הזמן, כי אז היה עושה כמונו אנו.

ואין אני יכול גם לעבור על אותו החלק מדברי מר שוקן, אשר מהם בלט יחס של ביטול והטלת אשמה על פעולת האגרונום אטינגר, במשך הזמן שעמד בראש המחלקה להתישבות. מר שוקן הדגיש וחזר והדגיש כמה פעמים, כי במשך תשעת החדשים שמחלקת ההתישבות נמצאת בהנהלתו של אינג' קפלנסקי, תוקן במעט המעוות שנעשה ע"י אגר' אטינגר, אשר כאילו הרבה לשגות. יכול אני להבטיח למר שוקן, הוא גם יודה לי בזה, כי אף אם יכנסו הרבה תיקונים בעבודת ההתישבות במשך התקופה אשר מר שוקן יעמוד בראש המחלקה, בכל זאת ימצא האיש אשר יביא אחריו עוד דברים נוספים לתקן, והתיקונים אשר יכניס אולי מר שוקן אפשריים הם אחרי הסידורים של קפלנסקי, וקפלנסקי הצליח בזה שבא אחרי אגר' אטינגר, ולאטינגר גם כן קדם מי שהוא; וכל אחד מתיצב בבואו על השלבים אשר עליהם טיפסו הקודמים, ועלינו לדעת להעריך פעולת אלה אשר סללו את הדרך לפנינו, ולא לעפר אחריהם בעפר. ודבר זה נכון הוא לא רק ביחס לאנשים, אלא גם ביחס לצוּרות ההתישבות. עשר שנות דגניה הקבוצה, אשר קדמוּ לנהלל המושב, הכשירו לנהלל הרבה מאוד אפשרויות להצלחתה. ולוא היתה נהלל מקדימה את דגניה, כי עתה היתה הבקורת השטחית חסרה הוכחות ביתרון הגורמים הכלכליים שבמושב על הקבוצה. – העלים הנושרים מן העצים העתיקים, יוצרים קרקע מצויין לצמיחת העצים החדשים וגידולם המהיר.

ועוד על דבר החוזים, אשר טרם נחתמו בין ההנהלה הציונית ובין המתישבים, ומר שוקן השתמש גם בעוּבדה זו להוכיח את חוסר הכשרון של המחלה להתישבות. נוטה אני להאמין כי מר שוקן דיבר על חתימת חוזים סתם, והוא לא ראה את הצעת החוזה, אשר הכינה המחלקה הכספית ודרשה שהמתישבים יחתמו עליו בלי שינוּיים. החוזה הזה אנו ברברי. הוא משקיף על המתישב כעל בריה שפלה, החשודה על גנבה וגזלה ואשר רק בחסד אדונים יותן לה אשר ניתן, ולה אין כל זכות לחוות איזו דעה שהיא. כל הטון בהצעת החוזה הוא משפיל. שם ינוקבו כל חובות המתישב, אך כל זכוּת אינה ניתנת לו. אודה על האמת, כי אני, כשראיתי בפעם הראשונה את הצעת החוזה, השלכתיו אל האשפה ויעצתי לחברי שאפילו לא יענו עליו. ואולם חברי וכל המתישבים ובאי כוחם, המרכז החקלאי, דנו עליו והכניסו בו הצעות תיקונים. וכן הקדיש ועד החקלאות, ליד המחלקה להתישבות, ישיבות אחדות לענין זה ועיבדו הצעת חוזה אנושי. אולם הוד רוממותה “המחלקה הכספית” מחקה כפעם בפעם את התיקונים והציעה שוב את החוזה הברברי שלה אשר לא חתמנו, ולא נחתום עליו, אפילו אם נסוּ לנהוג אתנו, כאשר הפליט פה מר שוקן, בקרי, לעכב לנו את התקציבים עד שנחתום – אין אנחנו עבדים ואין אתם אדונים לנו. על־ידי זה שאנחנו שמים את עצמנו לבֵנים בבנין בית ישראל, עדיין לא הפקרנו את עצמנו להתעללותם של פקידי הכספים. החוזים, אשר יחתמו בין המתישבים והמוסדות המיישבים שלנו, יהיו רק כאלה אשר יכתבו על־פי הסכמה הדדית ואשר ימנו את הזכוּיות והחובות ההדדיות של כל צד וצד. חוזים שבין אדונים ועבדים לא נחתום אף אם יפחידונו בהרעבה.

ב. בוויכוח הכללי

בקונגרס השנים־עשר הופיע ד“ר סוסקין בבקורת המבטלת את כל העבודה הישוּבית שנעשתה עד אז בארץ־ישראל, ודרש מהקונגרס כי יחליט להפסיק את כל העבודה ההיא, ולישב אך ורק על־פי הצעתו, על 4 דונמים קרקע ובתקציב של 200 – 300 לי”מ למשפחה. בידינו עלה אז להוכיח לקונגרס כי הצעה זו הנה מחוסרת כל יסוד חקלאי ישוּבי, ואף אין היא זולה יותר. מאז עברו ארבע שנים של התקדמות רבה מאוד בפעולתנו הישובית, ובכל זאת הופיע ד“ר סוסקין גם הפעם בדרישתו “הצנועה”, כי ההסתדרות הציונית תפסיק את פעוּלותיה ההתיישבותיות הקודמות, ותמסור מונופולין להצעתו הישנה, כי ניישב אך ורק על גידול ירקות. יען כי (אומר ד"ר סוסקין): 1) לגדל תבוּאה אין כל חשבון לנו בארץ־ישראל, אוסטרליה תמציא לנו תבואה יותר בזול; 2) משק החלב גם כן אינו כדאי, יען כי אוסטרליה שולחת כבר עכשיו חמאה זולה, ומחר יכולה רומניה והולנדיה ועוד לשלוח לנו גם חלב משומר יותר בזול מאשר אנחנו יוצרים אותו; 3) גם ביצים יכולה ארץ־ישראל לקבל מארצות אחרות יותר בזול מאשר עולה לנו ליצור אותן. רק בירקות ופירות־העץ, חושב ד”ר סוסקין, נוכל לכבוש לא רק את שוק ארצנו אלא גם את שוק העולם. והראיה: תפוחי־הזהב היפואים, ותפוחי־האדמה הרומניים, והבצלים והעגבניות הקליפורניום, ובעיקר העגבניות הקליפורניות, כי הן גם בקליפורניה יש שמש כמו בארץ־ישראל (וגם מים מסוּדרים בקליפורניה, וגם קרקע בתולה יש שם וגם יפאנים, אוכלי אורז, יש בקליפורניה והם הם מגדלי הירקות שם. וגם ערים ענקיות, הדורשות ירקות יש בכל ארצות הברית, והטרנספורט מקליפורניה מסוּדר בתכלית השלמוּת).

אנכי לא אכנס עם ד“ר סוסקין בויכוח מופשט על־דבר העתיד; יען כי מספיק לציין את העוּבדות הקיימות בארצנו ובמשקינו החקלאיים, וכל אבעבועת הבורית שלו תגוז. 1) קודם כל הרי אנחנו במשקינו מגדלים ירקות בלא פחות הצלחה מאשר מגדלי היקרות בכל יתר חלקי התבל. ולהצעתו כי יביאו לארץ־ישראל מגדלי ירקות מוּמחים מחו”ל ויסדרו תחנות נסיונות לירקות, אין כל מקום; אין אנחנו נופלים מהם במקצוע זה. את כל הירקות למן הצפוניים ועד הטרופיים הננו מגדלים בהצלחה ניכרת, ובעונות שהמחיר גבוה הננו גם מכניסים הרבה. ואולם תוצרתנו, בהצטרפה לתוצרת הערבים,הנה גדולה לאין ערוך מהדרישה בשווקי ארצנו וסביבותיה, ואחוז גדול מן היבולים אנו משאירים בגנים ומשליכים לעופות, לבהמות ולזבל. 2) אם לתלות תקוות גדולות בשוק האירופי, הרי יש יותר הגיון בדבר כי את 20 אלף הלירות, המיועדים לנסיון של ד“ר סוסקין, נקדיש לסידור האכספורט של הירקות מן המשקים הקיימים, וכאשר זה יצליח, הרי ממילא נרבה לגדל ירקות בארצנו, עד למקסימום המנובא על־ידו. ואולם הרי אין כל הגיון בדבר שנקדיש עכשיו סכוּמים נוספים להכניס תבן לעפרים: להוסיף מגדלי ירקות בארץ־ישראל בלי כל בסיס משקי אחר לקיומם. 3) גם פירות הננו מגדלים במשקינו. לפי התאמת הקרקע והאקלים של כל מקום ומקום: תפוחי־זהב במקום המתאים להם, ובננות במקום הראוּי להן, וענבי המאכל של משקינו החדשים הנם מן המשובחים ביותר. וגם לכל פרי העץ האחרים ישנן התחלות במשקינו; ואף להכי היקרים שבפירות. וגם לחלק מאלה, כגון ענבי המאכל, כבר אין שוּק מספיק בארצנו, וחלק גדול מן הענבים נמכר בלא מחיר. וגם טבק גידלנו הרבה ובהצלחה. וגם הוא מונח במחסנים ואינו נמכר. 4) גם ביצירת קשר האכספורט לחו”ל התחלנו כבר בדרך ההתפתחות השקטה של משקינו. בקיץ זה ניסה “המשביר” שלנו לשלוח ירקות שונים, אבטיחים וענבים ממשקינו לפולניה, ותוצאות המשלוח מבטיחות מה. בחוורף זה נשלחו ע“י “המשביר” כמוּיות מסוּימות של ירקות. ולקביץ הבא מתכונן “המשביר” לשלוח ירקות וענבים לחו”ל בכמויות גדולות יותר. ואם זה יצליח, הרי זה יוסיף לביסוס משקינו והצטפפותם במידה רבה מאוד, בלי נסיונותיו המפוקפקים של ד"ר סוסקין. וחבל רק על זה שנשקיע עכשיו כספים רבים בנסיונותיו, איך לגדל ירקות בארץ־ישראל, בעת שלאלפי הטונים של הירקות, אשר משקינו הקיימים מגדלים ויכולים לגדל, אין לעת עתה שוק מסוּדר.

5) ולא רק שאין צורך בסידור ישוּבים עפ“י תכניתו של ד”ר סוסקין, אלא זהו כשלון מלכתחילה: א) כמו לפני ארבע שנים כן גם עכשיו, לא נתן לפנינו ד“ר סוסקין כל תכנית ותקציב להגשמת הצעתו. אמנם לפני 4 שנים דרש למשפחה 4 דוּנם קרקע וכמאתים לי”מ, ועכשיו ידרוש למשפחה עשרים דונם, ואינו מציין את סכום הכסף הדרוש לביסוסו; ואולם כל מי שמכיר את תנאי ארצנו יוכח על נקלה, כי סידור ישובים על עשרים דוּנם בהשקאה סמוך לערים (כדרישתו), יעלה לא פחות מאשר סידוּר ישוּבים על מאה דונם רחוק מן הערים. ב) לא כל ארץ־ישראל היא מושקה כארץ מצרים. ברוב הקרקעות שלנו אפשרית רק חקלאות בלי השקאה. ג) הקרקעות שאנו קונים, מתחילים לתת יבוּלים טובים, אם של תבוּאות שדה או של ירקות וביחוּד ירקות, רק אחרי עיבוד טוב וזיבוּל במשך שנים רבות (גנות דגניה וכנרת, הנותנות בשנים האחרונות יבולי ירקות למכביר, נתנו בשנים הראשונות לקיומן יבולים קטנים). לישוּבים אשר יסודרו על־פי הצעתו של ד“ר סוסקין נשקפת על כן הסכנה, ששנים רבות לא יכניסו מירקותיהם את מעט המזומנים, הנצרכים להם בשביל לקנות את חיטת אוסטרליה וחמאתה הזולות. 6) ד”ר סוסקין הופיע הפעם לא רק כאקספרט חקלאי, כי אם גם כפטרון למעמד הבינני שלנו. הוא הרבה בנאומו ליסר את המחלקה להתישבות אשר לא דאגה, לפי דבריו, למעמד הבינוני. ואת הצעתו מכוון על כן למעמד הבינוני. והנקל לראות מראש מה יהיה מלכתחילה גורל הישובים האלה, של משפחות גדולות בערך, בלתי־מנוּסות בחקלאות, רגילות לחיי עיר, נמצאות במרחק קטן מתל־אביב או מחיפה, זורעות עמל בקרקעות בור ואוספות רוח. היבוּלים קטנים, וגם למעט אין תמיד קונה, ולכן קשה להשיג את מעט החיטה האוסטרלית ללחם, ועל חמאה אוסטרלית גם לא יחלומו. וכתוצאה מכל זה יצטפף הישוב העברי בתל־אביב ובחיפה, והישובים יהיו מכוסים קוץ ודרדר ואין אוספם.

והבקורת אשר השמיע כאן ד“ר סוסקין על משקינו המגדלים תבואה ויוצרים חלב וביצים, נוסף על ירקותיהם ופירות עציהם, מראה רק שאין לו כל מושג מהנעשה במשקינו, למרות זה שהנו נמצא בארץ זה יותר משנה. כי ראשית, יבולי החיטה במשקינו עולים כבר הרבה והרבה על יבוּלי הפלח הערבי, שעל־פיו סידר ד”ר סוסקין את חשבנותיו. שנית, אין משקינו מוכרים תבואה לשוק, כאשר יעשה הפלח, כי אם הם מאכילים את התבואה לבעלי־החיים שבמשק, והתבואה הנהפכת לתוצרת בעלי החיים מכניסה לכל דונם הרבה יותר מהתבואה הנמכרת בשוק. כיום מסתכמת ההכנסה של משקינו מהשוק, לענפי המשק השונים, ביחס של 80 אחוז מתוצאת בעלי־החיים (המחלבה והעופות), ורק עשרים אחוז מירקות ופירות. ועוד שנים רבות תהיינה הכנסות שמקינו ביחס שכזה, למרות שכבר כיום נמכרת בארץ־ישראל החמאה מאוסטרליה בחצי המחיר מחמאת משקינו. ד“ר סוסקין מיעץ לנו דבר קטן מאוד: כי נעזוב כיום את הכנסותינו הבטוּחות, מפחד הימים אשר ינבא, ונתלה את עינינו בהכנסות המשוערות אשר יבטיח. ואולם אנו יודעים דרך יותר בטוחה, והיא דרך ההתפתחות הדרגתית, פיתוח כל ענפי המשק לפי הכשרת התנאים, והגדלת ההכנסות מכל ענפי המשק; ומתוך כך גם הולכת עבודתנו ורבה, הישוּבים מצטפפים ע”י גידול המשפחות והוספת קרובי משפחה, וזאת היא הדרך הנכונה היחידה.

רוצה אני להתעכב עוד על אילו דברים שנשמעו פה בויכוח הכללי. הרבו לדבר על הגרעונות שנעשו ע“י העבודות הציבוריות וגם במשקי הקבוּצות החקלאיות. ואף אחד לא הזכיר כאן העובדה, שעד לפני שנים מעטות לא היו לנו סוללי דרכים ואף לא בוני בתים במספר ניכר. גם תל־אביב שלפני המלחמה נבנתה ע”י עבודה זרה בעיקר, והקבלנים לבנין אז היו כפעם בפעם מעלילים עלילות, כי הקירות של הבתים אשר נבנו ע"י הפועל ובעל־המלאכה (גם בעל המלאכה) העברים מטים לנפול. חוצבים וסתתים, מלבד ספרדים ותימנים בודדים בירושלים, לא היו לנו כלל. וכיום הנה המחנה העצום לאלפים, ואף לרבבות, של בוני כל בתינו, אף הכי מפוארים, חוצבינו, סתתינו וסוללי דרכינו. מי יצר את כל אלה אם לא אנחנו, ציבור העובדים, למרות אבני הנגף והמכשולים, אשר שמו ואשר עוד ישימו לפנינו כל קטני האמונה, אשר רבים מהם יעמדו אצל משוטי ספינתנו? ובמה נחשבו אילו רבבות לירות, אשר עלה לעמנו שכר הלימוד, כדי ליצור את מחנה הסוללים והבונים, אשר אחרי עובד האדמה, הנה הנם החלק אשר בלעדיהם לא יכון עם? ובחקלאות, האם לא פחדו אכרי הגליל לזרות בידיהם את תבואות גורנם, בהאמינם שאך יד הפלח הערבי תיכון לעשות זאת? וגם כיום אין משק האכר הגלילי, אכרי הפלחה, עולה בטיבו (אם כי הוא עולה ברכוּשו) על המשק של הפלח הערבי: אותה שיטת העבודה הפרימיטיבית ואותם היבוּלים הזעומים, ובחלק גדול אם אותו העובד הנכרי. ואך ציבור העובדים, עוד בקבוצותיו הראשונות כבש את עבודת האדמה בארץ־ישראל לעצמו, וסיגל את עצמו לעבודת האדמה, ומתקדם בה בדרכים הכי מודרניות בכל ענפי החקלאות. ואם אמנם שילם עמנו שכר לימוד, בדרך זו אשר ציבור העובדים כבש לפניו את עבודת האדמה – במה נחשב זה לעומת הערך הרב של המפעל הכביר הזה?!

ועוד הערה אחת על־דבר הקבוצה והמושב. ציבור העובדים, בחפשו את הדרך לשלמותנו האישית והחברתית בעבודת האדמה, יצר בתחלה את הקבוצה, ואחרי זה – גם את המושב, וטבעי הוא שדרך הקבוצה לא היתה סלולה בתחילתה; וכתוצאה מזה, גם אחרי כן לא התישרו ההדורים. המושב נוצר למעשה אחר עשר שנות קיומה של הקבוצה. והשתמש הרבה בנסיון של הקבוצה. ואפשר להניח, שלו קדם המושב לקבוצה בעשר שנים, אז היתה הקבוצה משתמשת הרבה בנסיון המושב. ואך הבקורת השטחית (שאגב אין דעתה נוחה לא מן הקבוצה ולא מן המושב, כי בשניהם עבודה עצמית וקרקע הלאום) מוצאת הזדמנות להוכיח מן המושב על אי־ההצלחה הכלכלית של הקבוצה. גם ז’בוטינסקי יבוז בעיניו לשלח את ידו במדיניות הציונית לבדה, ויבקש לשים לאל גם את ההתישבות הציונית, ובמאמרו האחרון ב“רזסויט”, בהתקפתו על הקבוצה, ינסה גם להסתמך על דברי אני במחברתי “יסוד מושבי עובדים”; ואולם שם, הן לא נאמרה אף מילה אחת על־דבר הצד הכלכלי שבקבוצה. יען כי הנקודה העיקרית בהבדלי הנטיות אשר בציבור העובדים בארץ־ישראל, אם לקבוצה הקומוניסטית ואם לכפר האינדיבידואלי, נמצאת בראש וראשונה בהבדלי השקפותיהם על הדרכים המובילות את האדם בישראל אל החופש ואל צדקת מעשיו. אנשי הקבוצה מאמינים שאך המקהלה נאמנה לכון את מנגינת העליה של כל פרט ופרט. ואנשי הכפר חשים, שאך מנבכי נפשו של היחיד בוקעים ועולים צלילי החדוה והתוגה, מרוממים אותו אל מהותו העצמית, שהיא טובה וצודקת מטבע יצירתה. אולם לשאלה הכלכלית של הקבוצה או המושב אין מכאן שום מסקנה.

אלול, תרפ"ה (1925).

¹

אליעזר ליפא יפה

“דאגה בלב איש ישחנה”.

כדאי שאקדים: כי המחשבות והדאגות אשר אשיח בזה לא התעוררו בי לרגל הועידה החקלאית, כי אם הטרד יטרידוני זה עידן ועידנים. ואך מחוסר זמן ומעבודה קשה, ואף גם מתוך התאפקות תמהון אל פעמיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו, נאלמתי דומיה, ונסחבתי אחרי עגלתנו, המרצדת במורד – לדעתי אני – עד אשר נתקלתי עתה, לרגל הועידה החקלאית, ברגבי “ניר”, ואתעודד להשיח את אשר עם לבבי.

המצב בתנועת עבודתנו כאן הנו כזה:

א. הלאום והמעמד. קיימות מפלגות, ובעיקר זרמים מחוץ למסגרות המפלגות, אשר קוים בולטים מאוד מבדילים בין השקפותיהם היסודיות: ישנם בתוכנו בעלי השקפה לאומית עממית, אשר למרות היות העבודה (לא רק רעיון העבודה כי אם עצם העבודה) יותר מדת להם, ובשום אופן לא ימירו את העבודה אפילו בעסקנות במפלגות והסתדרויות העבודה – בכל־זאת רואים הם את עצמם בנים לכל העם העברי, ולא רק למעמד העובדים העברים. ועל־אחת־כמה־וכמה שלא יסכימו לצאת מאַחֲוַת כל המעמדות של לאומם, כדי להיכנס לברית הבין־לאומית של מעמד הפועלים (מדוע יהיו אלה ככה, אנמק אולי בפעם אחרת, כי כאן אין זה מעניני). ולעומת אלה ישנם בתוכנו בעלי השקפה מעמדית, ובהם גם כאלה, אשר אף כי כיום עודם פעילים בשדנו הלאומי (הציונות, הועד הלאומי וכו'), אך אין הם מכחישים כי מגמת פניהם הוא לביצור המעמד, עד שיעשה לגוי גדול ויוכל להתנער מכל קשריו אל שאר מעמדות העם העברי, ותחת זה לקשור קשרים (כבר כיום יקשרו את הקשרים האלה) אל מעמד הפועלים “המקומי”… והבין־לאומי. – והנה שתי ההשקפות האלה אינן יכולות בשום אופן ל“היות לאחדים”. ואם במשך חמש השנים האחרונות, מאחרי ועידת חיפה, השתררה ההשקפה המעמדית, הרי היה זה בעיקר משום שעובד אדמתנו (אם חבר הקבוצה או המושב או הפועל במושבה בגליל) השקוע בעבודתו בשלושה רבעים של המעת־לעת, התיחס בשויון נפש, מקוצר זמן ועבודה קשה, אל אשר ידברו בשמו ולא רוחו. ואולם עתה למראה הפעולות הנעשות להגשמת התורות המעמדיות (האירגון המשותף) והסוציאליסטיות קיצוניות² (סוציאליזציה של המשק החקלאי שלנו) מורגשת כבר התעוררות והתכוננות של הזרמים האלה להביע גם את אמרתם הם, ולהעביר תחת הבקורת גם את הפעולות שנעשו עד עכשיו בשמם ולא רוחם. ועל דעתי לא עולה כלל כי ינסה הרוב בתוכנו להרכיב בכוח את השקפותיו על המיעוט, אשר יבטא את השקפותיו הוא בבהירות מספקת ולא יסכים עוד להיחשב כשותק ומודה לרוב.

ב. הכפר והעיר. מאז ומעולם יעמול עובד האדמה (בכל העמים ובכל הארצות) למעלה מכוחות אנוש, ואת כל עמלו תקח לה העיר. נזיד עדשים ופת קיבר, מצע קש לשינה חטופה הם מנת חלקו של העובד בכפר. ומהו חלקה של העיר, ואף של העובד בעיר, בהשואה לזה של הכפר, הרי אין צורך לפרט כאן; אך העיר לא תדע שבעה בזה, ותקח לה לשלל גם את נפש הכפר וחופשתו. ואצלנו ב“חברת העובדים” שלנו, לרגל שיטת הריכוז עד בלי די, אשר התוו להם המנהיגים של חברת־העובדים, מגיעים כבר הדברים לידי כך, שיחס חברת־העובדים אל הכפר חדל מהיות יחס “אם אל בת”. - - - על עובד האדמה שלנו הוטל לא רק לפרוס מלחמו הצר לנמלים ולכל מיני תולעים, לחגבים ולעכברים, לארנבות ולשועלים, לאילות ולצפרים ואף לגנבים ולשודדים; ולא רק ממשלת הארץ מכבידה את אכפה ומסיה על עובד האדמה יתר מאשר על כל שאר התושבים; אלא אף חברת־העובדים שלנו, שמה את כל מעינה לרומם ולהאדיר את העיר על חשבון הכפר העובד. עד חורף תרע“ט התקיימה בארץ רק הסתדרות חקלאית, אשר פעלה ויצרה לה מוסדות (קופת־חולים, המשביר וכו') לצרכי העובדים ולטובתם בלי מגמות צדדיות; ואולם באותו חורף עם הנדודים בפתח־תקוה, ובחורף תרפ”א בחיפה, הפכו את ההסתדרות החקלאית אך לזלזל בעץ ההסתדרות הכללית –

ג. צורות ההתישבות. גם הכפר אינו כולו מגוון אחד. קיימות אצלנו לא פחות משלוש צורות להתישבות חקלאית. ויכולים להם מנהיגים אלה או אלה לקרב או לרחק צורה זו או אחרת, ולתת ציונים מבעלות האנושיות והחברתיות לצוּרה זו או זו, למרות זה שהם עצמם בחייהם נמצאים מחוץ לכל שלוש הצורות העמלות האלה; ואולם כל אנשינו העובדים בכל הצורות העמלות האלה יודעים על מה ולמה יעבדו ויחיו ככה ולא אחרת, ולא יתכן שלא יעמדו על זכותם לעבוד ולחיות כפי השקפותיהם. ולא מחכמה ימשיכו מנהיגים להעדיף חלק על חלק בהסתדרות האחת. יודע כל חלק את ערכו הוא, ואת מהוּתו הוא, וכל מי שבחר לו צורת עבודה וחיים זו או אחרת, הן לא יוכל להסכים, כי בלהטי התקנות של מוסדות יעקר ויהפך משרשו אל צורות חיים אשר לא בחר בהן מדעתו.

ועתה אל ענין “ניר” וענין חתימת החוזים בין ישובנו החקלאי והמוסדות הציוניים.

ב.

“ניר”, על־פי תקנותיה, המאושרות ע"י הממשלה, הנה “חברה שיתופית להתישבות עובדים עברים בערבון מוגבל”, ולה תקנות על־דבר הסמכות ועל־דבר החברוּת, על־דבר ההנהלה ועוד.

בסימן א' נאמר: "מטרות החברה (ניר) הן:

1) לאחד על יסודות שיתופיים פועלים, העסוקים בכל ענפי עבודות האדמה והכשרה חקלאית.

2) להרים את מצב החקלאות לענפיה ולבסס את המשקים החקלאיים של החברים.

3) להכניס עובדים חדשים לחקלאות, לסייע להם בחינוכם והשתלמותם במקצוע ולהקים משקים חקלאיים חדשים.

4) להיטיב את מצבם החמרי והרוחני של החברים ע“י עזרה הדדית”.

לכאורה הרי זאת היא ההסתדרות החקלאית, עם כל היקף פעולותיה של זו; ואולם ב“סמכות החברה ניר” נכנסות גם פעולות, אשר ההסתדרות החקלאית עד עכשיו לא עסקה בהן, ואשר לחברים רבים של ההסתדרות החקלאית יכולה להיות גם התנגדות פרינציפיונית להן. למשל: “ניר” יכולה לרכוש ולקנות קרקעות, ובאופן זה אנחנו מרשים גם למוסד אחר, מלבד הקה“ק, להיות לו בעלוּת על קרקע הלאום. המוסד הנו אמנם של חברת־העובדים “שלנו”, אולם היכולים אנו להרשות לעצמנו מה שאיננו מרשים לחברות אחרות? ועוד זאת: “ניר” תהיה לא רק בעלת קרקע, אלא גם בעלת מכשירי העבודה בחקלאות, כי מתקנות “ניר” בסימן א' בולט בפירוש כי בפעולה ההתישבותית אשר “ניר” תעסוק בה, לא תעשה כמו קרן־היסוד, המוסר את המשקים למתישבים, בתנאי שיסלקו את ההלואה והמשק יקום למתישבים. “ניר” מציגה לעצמה בתקנותיה: “להעמיד ברשותם של הקיבוצים, או בריתות של קיבוצים, שטחי אדמה, בניני, אינונטר חי ודומם נגד דמי שימוש או דמי הפחתה”. “או בתנאים אחרים” גם כן כתוב שם, ואולי אפשר יהיה בשעת הצורך לפרש את המלים “או בתנאים אחרים” גם נגד תשלומי החוב בתנאי שהרכוש עובר למתישב; בכל אופן ברור גם ש”ניר" תהיה בעלת רכוש גדול של בנינים, מכונות, ובעלי־חיים, ואותם תמסור, על־פי הסכמה מוקדמת כמון, לעובדים נגד דמי שימוש והפחתה. והנה מצד הפרינציפיוני אין להתנגד לכך שאיזו חברה תעסוק בזה; ואולם ההסתדרות החקלאית, אשר נלחמה בחוות בכל צורותיהן, אינה יכולה, לדעתי, להיות בעלת חוות כאלה, יען כי הן, לא פחות מן החוות הקודמות, רק תורדנה את הרכוש לטמיון ותשבורנה את נפשות העובדים בהן. בכל אופן ברור כבר מן התקנה על־דבר “סמכות ניר”, שאין זאת ההסתדרות החקלאית והועד המרכזי שלה הקיימים עד עכשיו.

ולא רק בהיקף הפעולות אין ההסתדרות החקלאית של עכשיו ו“ניר” של מחר היינו הך, כי עוד פי כמה יותר עצום ההבדל היסודי אשר במהוּת ההסתדרות החקלאית למהותה של “ניר”: הסתדרותנו החקלאית, ברוחה לא לבד הדמוקרטית, אלא המשפחתית כמעט, למרות הבדלי הצורות הישוביות שבה – ו“ניר” חברת המניות… בערבון מוגבל, אשר תקנותיה אינן נבדלות מתקנות טרוסט אמריקני (כאשר נראה מן התקנות). המנהיגים שלנו, היושבים ראשונה במנהלת “חברת העובדים”, הגיעו בשיטת הריכוז שלהם עד כדי כפיית הר כגיגית עלינו, כי נמיר את היצירה האורגנית־נפשית של העובדים החקלאים ב“חברת המניות בערבון מוגבל ניר”, אשר הציגו לפנינו.

“ניר” היא חברת מניות משלושה סוגים (סימן ה'):

א. מניות חברים בנות לירה אחת. מנות אלו נמכרות רק לחברים ולכל חבר רק מנית חבר אחת (וע"פ סימן ד': “חברים יכולים להיות כל אותם חברי “חברת העובדים”, העובדים בכל ענפי החקלאות או בהכשרה חקלאית”, הרי שהחברה היא חקלאית).

ב. מניות־יסוד, עשר במספר, שהן קנין “חברת העובדים”.

ולפי התקנות סימן י“ח, יהיה בועידה כללית קול אחד לכל מנית חברים אחת, ובאי־כוח מניות־היסוד נקבעים ע”י מנהלת חברת־העובדים, והם מצביעים – בועידה – כגוף אחד בהתאם להוראות שנתקבלו ברוב המוחלט של חברי מנהלת חברת־העובדים. התקנה אומרת הלאה: כי למצביעים בתור באי־כוח של “חברת העובדים (כלומר עשר מניות היסוד שנקבעו ע"י המנהלה) יש ביחד מספר “קולות שוה למספר יתר המצביעים”. ואם למשל יקרה כדבר הזה שכל חברי “ניר” החקלאים, בעלי מניות החברים, יצביעו בועידה בעד איזו שאלה, ובאי־כוח המנהלה של חברת־העובדים יצביעו נגד, מי יכריע? אל תדאגו! הקתנה אומרת: “לשלושה חברים של המנהלה (התקנה אינה מפרשת אם מנהלת“ניר” או מנהלת חברת־העובדים, ואולם המנהלה ) הנקבעים על־ידה (מובן על־פי רוב דעות מוחלט) יש זכות ההצבעה בועידה, גם אם לא נבחרו לועידה” בתור צירים. ובכן ידוע כבר מי יכריע במקרה של התפלגות הדעות לשני צדדים: מצד אחד כל החברים החקלאים העובדים, ומצד שני המנהלה של חברת־העובדים, שיכולה להיות בת חמשה או שבעה או אחד עשר חברים, שגם הם מתחלקים לרוב ומיעוט – הרי הרוב הזה, שכולו אינו יותר מאשר 3 או 4 אנשים, אמנם עליונים, בכוחם, לפי תקנות “ניר”, המאושרות ע”י הממשלה, להכריע בשאלות חקלאיות וישוביות השובות והפרינציפיוניות ביותר, גם נגד כל אלפי ורבבות החברים החקלאים העובדים.

בתקנות “ניר” מדובר גם על־דבר מקרים של אי־הסכמה בין ההנהלה של “ניר” והחברים בשאלות כלכליות יום־יומיות שלא בועידות. וגם במקרים כאלה אומרת התקנה (סימן י"ז) כי “הזכות ל”חברת העובדים" (כלומר: למנהלתה), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בהערכת הנכסים (של החקלאים), ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה משותפת של מועצת חברת־העובדים עם מועצת “ניר”. וכן בסימן כ"א נאמר: כי הועידה הכללית (של “ניר”) מחליטה על עיקרי השיטה שלפיה נקבעים:

א. שכר העבודה היומית והקבלנית לכל הפועלים העסוקים בעבודת החברה (ז"א החקלאים).

ב. מחירי היבולים, השגר והתוצרת של משקי החברה ומשקי החברים (ז"א כל פרי עמלם של החקלאים). ו“הזכות ל”חברת העובדים" (המנהלה?), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בקביעת מחרי העבודה והתוצרת “במשקים ובעבודות החברה”, ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה “משותפת של מועצת חברת־העובדים ושל מועצת ניר”.

נפלא הוא עד כמה שרוח הדמוקרטיות של מנהיגי חברת־העובדים מחוקקי תקנות “ניר” הגיעה, עד שלא הסתפקו בזה, שבועידה כללית של “ניר” ההכרעה היא כולה בידי מנהלת חברת־העובדים; ותקנו תקנות נוספות, שגם מחוץ לועידה, ובשאלות שלא דנו ולא החליטו שם כלל, או דנו והחליטו אחרת, יכולה המנהלה של חברת־העובדים להחליט ולקבוע (בכל מקרה שהיא רואה צורך בכך) את כל אשר ידבנה לבה, לתקן נשמת וגוף הכפר במלכות שדי… התקנות דאגו גם לכך, שבמנהלה של “ניר”, אשר תהיה בת 5 – 11 חברים, אחד מהם ממונה מטעם מנהלת חברת־העובדים,ורק יתרם נבחרים בועידה הכללית, אשר גם שם הן כל ההכרעה בהחלטת היא בידי הרוב של מנהלת חברת־העובדים.

עד כאן על “ניר” כשהיא לעצמה, ועכשיו על “ניר” והחוזים של המשקים הקיימים עם ההנהלה הציונית.

ג.

הענין מוסכם בהחלט בין מצד ההנהלה הציונית ובין מצד כל המשקים, לצורותיהם השונות, אשר נוסדו עד עכשיו, כי יש צורך ותועלת לשני הצדדים בחתימת חוזים מתאימים, אשר יקבעו את הזכויות והחובות ההדדיות שבין המוסדות המישבים ובין המתישבים. ועוד לפני שנתים בערך החלו במשאה ומתן על־דבר סעיפי החוזים האלה, אך אחרי כן נפסק המשא־ומתן, יען כי מטעם הועד הפועל של חברת־העובדים התיצב המרכז החקלאי על דרישה אולטימטיבית מאת ההנהלה הציונית, כי זו לא תחתום חוזים עם המתישבים עצמם, כי אם עם חברת “ניר”, בתור בעלת או ביאת־כוח כל המשקים החקלאיים. הדרישה כלפי ההנהלה הציונית היא בערך, או בדיוק, כזו: ההנהלה הציונית מכירה בחברת־העובדים ע“י ביאת כוחה, “חברת ניר המאושרת” ע”י הממשלה, בתור האישיות היורידית היחידה, האחראית לכל הכספים אשר השקיעה ההנהלה הציונית במשקי העובדים, מבראשית ועד היום הזה. ולכן היא חותמת חוזה או חוזים עם “ניר”, שבתכנם אומרים החוזים האלה:

א. כי “ניר” מצדה מתחייבת לגבות את החובות מן המשקים ולהכניסם להנהלה הציונית על־ידי סעיפים מיוחדים לכך. וכן “ניר” אחראית לשמירת היסודות העיקריים אשר הונחו ביסוד המשקים האלה.

ב. ההנהלה הציונית רושמת בספרים החוקיים את המשקים על שם “ניר”, ומשאירה לעצמה “שעבוד” המשקים כל זמן שהחוב לא נפרע, ובאותה המידה ש“ניר” מסלקת את חלקי החוב, במידה זו ישתחררו חלקי המשקים משעבודם להנהלה הציונית ויעברו להיות קנינה המוחלט של “ניר”. והנה לוא היתה ההנהלה הציונית מסכימה לדרישה זו, אזי היתה חברת־העובדים ובתה “ניר” חותמות את החוזים מבלי להתחשב הרבה בדעת “הנכדים” (המשקים); ובתוקף האישור של הממשלה שיש לחברת “ניר”, ובתוקף החוזים עם ההנהלה הציונית, מאושרים גם הם ע“י הממשלה, היה המשק החקלאי העובד, על כל נכסי־צאן ברזל, וצאן אדם שבו, קם למקנה לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”, בת “חברת־העובדים” ומנהלתה העירונית. מה היתה “ניר” עושה אחרי זה – גם כן גלוי וידוע כבר: המשקים מחוייבים לשלם את ההלוואה שקבלו מאת ההנהלה הציונית בצירוף הריבית, על־פי אותם התנאים, אשר “ניר” התחייבה בחוזים, ורק בהבדל זה: ש”ניר" משחררת, ע“י התשלומים, את המשק משעבודו להנהלה הציונית; ואולם, העובדים במשקים אלה אינם משוחררים ע”י תשלומיהם כלום בשביל עצמם, כי הכל נשאר קנין “ניר”, ואחרי אשר העובדים ובניהם אחריהם ישלמו כבר את כל החוב עם הריבית, יצטרכו בכל זאת להמשיך לשלם ל“ניר” דמי שימוש ודמים אחרים לעולם ועד, כי קנין עולם הם העובדים החקלאיים ובניהם אחריהם לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”.

ולא זה בלבד, אלא גם מחירי היבולים של השדה והגן והכרם, ומחירי השגר של הבקר, הצאן וכדומה, ומחירי התוצרת של המשקים האלה יקבעו ע"י מנהלת חברת־העובדים, במקרה שתראה צורך בכך…

אכן ההנהלה הציונית אינה מסכימה עד עכשיו לחתום חוזים אלא עם המתישבים עצמם, ובאה הצעה מאת הח' קפלנסקי האומרת: כי “ניר” תבוא לידי הסכמה עם המשקים ותחתום אתם חוזים מאושרים ע“י הממשלה, ובחוזים אלה מודיע כל משק ומשק, כי במידה שיתשחרר ע”י תשלומיו משעבודו להנהלה הציונית, באותה מידה ישתעבד לחברת “ניר”. ואז יכולים המשקים לחתום בעצמם חוזים עם ההנהלה הציונית, והמטרה הושגה בכל זאת.

אך אם גם יסכימו להצעה זו אין משתנה כאן כלום לעצם הענין. כי מן המתישבים הרי ידרש, כי כשם שבעד הקרקע ישלמו לקה“ק דמי חכירה לעולם, אך הקרקע לא יהיה רכושם, ככה גם בעד הבנינים והאינוונטר הנד ישלמו דמי שימוש ל”ניר" לעולם, אך הם לא יהיו רכושם.

ואולם, בעד הקרקע הן לא ידרש שהמתישב ישלם גם את כסף ההשקעה היסודית, כי אם אך ורק דמי חכירה; ודרישת “ניר” היא שישלמו את כל ההלואה והריבית, ומלבד זה ישלמו גם דמי שימוש.

ושוב: הקרקע הן קיים לעד. ותשמישי העבודה הן ילכו ויפסדו ודרוש לחדשם, והרי על צוארו של עובד האדמה חבל משולש; א) לסלק את ההלוואה; ב) לשלם את האמורטיזציה ל“ניר”; ג) להשיג אפשרויות לחידוש האינונטר ועוד. ועוד זאת: הקה“ק מקבלת רק דמי חכירה בעד הקרקע, ומשאירה לעובד את כל פרי עמלו, מבלי להתערב בזה, ואולם מנהלת “חברת העובדים” על פי תקנות “ניר”: א) תובעת את תשלום ההלואה, ב) דורשת דמי שימוש וגם ג) קובעת את המחירים לפרי עבודתו של עובד האדמה. וגם זאת: על־פי סימן י”ג מתקנות “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוציא מתוכה (וכמובן גם להוציא ממשקיה) את כל חבר, אשר הוצא מאיזו סיבה שהיא מ“חברת העובדים”. וסיבות להוצאת חברים בדרך אדמיניסטרטיבית מחברת־העובדים ישנן די כבר כיום ותתרבינה עוד יותר בעתיד. לדוגמה: “נחלת־יהודה” אינה מסכימה באיזה דבר לסידורים שבינה ובין משק־הפועלות שם, והריהי מוצאת מחברת־העובדים. מחר לא יסכים מי שהוא שירשמוהו בתור חבר באינטרנציונל השני או השלישי, ויוּצא מחברת־העובדים וכו'. ובכלל, הרי המוסדות של חברת־העובדים רבים והולכים וירבו וילכו, וכל מוסד הוא חובה, וכל המורד יוצא באופן אבטומטי מחברת־העובדים.

על עצם הענין של העברת משקנו החקלאי לרשות המעמד כבר עמדתי למעלה, וחושב אני למיותר גם להאריך בזה, ורק עוד תמיהה אחת מוכרח אני להביע כאן: מתמיה עד מאוד מדוע זה נפתה חברת־העובדים שלנו לעבר הדף: להעביר לרשות המעמד את המשק החקלאי, למרות זה שעוד אין לחברי ההסתדרות החקלאיים כל רכוש משלהם, והדבר קשור גם בקושי גדול מצד ההנהלה הציונית. ומדוע לא פנו אל הצד העשיר: להעביר לרשות המעמד את מגרשיהם ובתיהם של חברי חברת העובדים בעיר? מדוע לא יסדרו אתם חוזים, כי רכושם במידה שהשתחרר וישתחרר משעבודו לבנקים ולמלוים, ישתעבדו לחברת־העובדים? אמנם לא הבת “ניר” מתאימה לזאת, ואולם בזה אין עיכוב, יען כי חברת־העובדים יכולה ללדת בת אחת מתאימה בשביל הלאמת הרכוש העירוני, שאגב מלבד בתים ומגרשים הן ישנם גם קואופרטיבים שונים לחרושת ומלאכה. החברים העירוניים הנם גם “בעלי הכרה סוציאליסטית” יותר מן הכפריים “המשמרים”. ואגב יש שם לשמור גם על פרינציפים, כגון: שכר דירה גבוה, דירה מרווחת לצד אוהל קרוע של חברים גם שניהם; וגם קניה שלא ע"י “המשביר”, ועוד הרבה חטאים שחברי “חברת העובדים” העירוניים דשים אותם בעקבם. ומדוע לא עלה על דעת המנהלה של “חברת העובדים” לפעול את הגדולות והנצורות שבהלאמה לרשות המעמד בין אנשי המעמד שבעיר? מדוע עזבו את זה והלכו אל כבשת הרש?!

ד.

ומוצא אני צורך גם לסכם את דברי בצורת הצעות לועידתנו החקלאית:

א) ההסתדרות החקלאית תשוב להתקיים, כאשר לפני ועידת ההפלגה בפתח־תקוה, בתור אוטונומית ובלתי־כפופה להסתדרויות ומוסדות אחרים.

ב) הקשרים שבין ההסתדרות החקלאית ובין ההסתדרות או ההסתדרויות העבריות הבלתי־חקלאיות שבארצנו (בניה, סלילה, חרושת ותעשיה בלתי־חקלאיות ושלא בכפר, רכבת וטלגרף ועוד) הנם רק אינפורמטיביים לשם עזרה הדדית בשעות הצורך, ולשם סידור וקיום מוסדרות שתועלתם משותפת.

ג) המוסדות שיש בהם צורך ותועלת משותפת להסתדרות החקלאית והסתדרויות אחרות, כגון קופת־חולים, תרבות, בנק־הפועלים וכדומה, ממשיכים את פעולתם המשותפת בהתאמה המיוחדת לעניני כל הסתדרות והסתדרות, ואין במוסדות האלה כל נטיה וגוון מפלגתי או פוליטי, או כל גוון שאינו מכוון למגמה היסודית שהונחה בכל מוסד ומוסד.

ד) מוסדות שאין בהם צורך ותועלת ישרה להסתדרות החקלאית, אין היא משתתפת בהם בשום צורה, ורק בזמן שעזרתה נדרשת להם, יכולה היא לתת את העזרה על־פי החלטת הועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית.

ה) במוסד “המשביר” תהיה בקורת, אם הוא נעמן עדיין לתפקידיו הראשונים לתועלת החקלאות, ורק אם יש בו תועלת וצורך לעובדים החקלאים, או שאפשר להשיבו לכך, אזי ישוב להסתדרות החקלאית, אך יחדל מלשאת שם משותף גם לעיר, אם השתתפות העיר בו להבא אינה יכולה להיות אחרת מאשר עד כה.

ו) את “ניר” תשיב ההסתדרות החקלאית במתנה ליוצריה אנשי העיר, כי ינסו להעביר את הסוציאליזציה של רכוש כל הקואופרטיבים העירוניים, את הבתים והמגרשים של כל חברי ההסתדרות העירוניים, למן העובדים במוסדות ההסתדרות ועד פקידי הבנים ודומיהם; ואולם ההסתדרות החקלאית תמשיך לעת־עתה להסתפק בועד מרכזי נבחר כאשר עד כה, ואם אפשר גם בלתי־מאושר ע"י ממשלת הארץ, שתפקידיו וסמכותו יהיו כאשר עד כה.

ז) ההסתדרות החקלאית מקבלת לתוכה אך ורק חברים העובדים בפועל בחקלאות לכל ענפיה, בין בתור מתישבים בקבוצות ובמושבים, על יסוד עבודה עצמית נקיה בהחלט, ובין בתור פועלים במשקים חקלאיים אחרים. חברים מתקבלים להסתדרות החקלאית רק אחרי עבדם חצי שנה בחקלאות והודעתם שברצונם לעבוד בקביעות בחקלאות. חבר העוזב את העבודה בחקלאות (אם לא על־פי החלטת המרכז החקלאי) ועבר לעבודה אחרת, אף אם הוא מודיע שבדעתו לשוב לחקלאות, חדל בכל זאת מהיות חבר אחרי חצי שנה של עבודה חיצונית. מי שעוזב את החקלאות ומודה שאינו חושב לשוב, חדל תיכף מהיות חבר.

ח) למרכז החקלאי נבחרים אך ורק חברים חקלאיים.

ט) למעלה משתי שנים רצופות אסור לחבר לעזוב את עבודתו החקלאית, אפילו למטרה של עבודה במרכז החקלאי או באחד ממוסדות ההסתדרות החקלאית.

י) פקידים קבועים במוסדות ההסתדרות החקלאית אינם חברים בה, ובאספות ומועצות יש להם רק דעה מיעצת.

טבת, תרפ"ו (1925).

לעיני נמצא כל אשר נדפס ב“דבר” וב“קונטרס” כנגד מאמרי הראשון. והנה נתקפתי מצדדים כה מרובים, ומכל צד הוכנסו גם סרוסים וכוונות זרות לדברי, עד אשר גליונות רבים מאוד ידרשו לי, כדי להשיב על כל פרט ופרט, ולהעמיד על כל סרוס וסילוף. ואף אם הגליונות יוצעו לפני, אך הזמן הרב הנחוץ לכך מאין ימצא לי? – אי לזאת אכלול, ככל האפשר, את כל דברי יריבי בצירופי סעיפים ואנסה לפנות אותם, אחד לאחד, משטח הויכוח, עד אשר תבוארנה באר היטב כל ההנחות שבמאמרי הקודם. כי לדאבוני לא הוכיחו לי אחרת.

וקודם כל על הנסיון של אחדים מיריבי לפסלני בעיני עצמי ובעיני ציבורנו, אם ע“י צרפם את שמי לשמות אנשים הנמצאים מחוץ למחננו העובד, ואם ע”י שימם אותי לתָהֳלה, כחותר תחת ההסתדרות, וכאילו יסתמו עלי כבר את הגולל. אכן השימוש באמצעים אלה הנו מסוכן קצת, באשר אין הם מבארים מה למחשבה, אלא מכים על האינסטינקטים… ואולם גם אם יגרום הדבר הזה לפסלני עתה בעיני כל בני־ציבורנו, לא יוכיח לי זה כלום ולא אפסל בעיני עצמי, יען ידעתי את צדקתי בריבי זה, ואבטח בברור יבוא.

ולמותר, חושב אני, לי להרבות דברים, כדי להכחיש את העלילה אשר שמו עלי כי אויב אני לעובד העירוני; באשר ידוע למדי בקרב ציבורנו יחסי לכל אדם באשר הוא אדם, בלי שים לב אף למצבו בחברה. ועדיין אינני מוחזק שוטה שאשנא דוקא את העובד שבעיר. אמנם ישנו סוג אחד בבני אדם אשר אותו תשקץ נפשי, והוא כל מרביצי תורה ומתקני עולם בזרוע. כי הם הריהם המשליטים את הזוהמה בנפש האדם. בעקבותיהם ינהרו נחלי דם האדם אשר נשפך (ואשר ישפך עוד), ולולא היו המה משיבים, מדי פעם בפעם, את פני האדם אחורנית, כי עתה היה יתרון־מה לאדם מן בהמת העדר ומן חית־הטרף.

מוצא אני גם, שבמאמרי היה ברור למדי, כי התרָסָתי על המנהיגים לא היתה מכוּונת נגד המנהלים, כי אם נגד המנהלה. וכאן צודקת היא, לדעתי, ההתרסה, באשר הן ישנו הבדל נפשי, עמוק מתהום, בין “האדם כי יחטא” לבין נשיא, בעמו או במעמדו, כי יחטא, שלא להנאתו הפרטית אלא לטובת צאן מרעיתו. שהרי היחיד בחטאו, הוא יאכל את פרי מעלליו ולנפשו יחטא; ואולם נשיא כי יחטא וכוהן, ובא הקצף על כל העם בעבורו. ולכן צריך היה לדייק עם המנהיג כחוט השערה, וכל עקמימות שאינה חשובה לגבי היחיד, צריכה היתה להיחשב כפשע לגבי המנהיג. אכן נהפוך הוא דבר בני האדם, וכל מעשה ומחשבה אשר לגבי היחיד יחשבו לפשע ועוון פלילי, הריהם כשרים וישרים לגבי החברה ומנהיגיה. וגם אדם אשר ביחידותו לא יגע בזבוב, הנו מוכן להתיז ראשי אנשים למען חברתו. ועוד גם זאת אשר ליחיד, ואף לחוטא שבחוטאים, ישנם לו רגעים של קבלת השפעה טובה, ממחזות הטבע, ומנשמת האדם וסבלה, ואז יתעלה גם החוטא ויזדכך, וחזר אל עצמיותו האנושית, שהנה טובה מטבעה, ושב ורפא לו. ואולם כל חברה, קולטת מכל חזיון ומכל מאורע אך את חלק הבהמה והחיה המוריד אותה למטה. כי על כן ישנו הרהור תשובה ליחיד, וכל שערי תשובה פתוחים לפניו, ואין כל הרהור תשובה לשום חברה, אלא להיפך: השתרשות בחטא. ואף כל סדק תשובה תסתום כל חברה בפני עצמה. וחברת העובדים שלנו, השואפת אל פסגת הצדק והיושר האנושי, צריכה לשפוט קשה את מנהיגיה (קרי מנהלתה) על כל הטיה והטעאה קלה, אשר יגרמו, אף בשגגה ואף אם בכוונה רצויה. כי על כן התרסתי.

ואשר ל“שיטתי הכלכלית “החדשה”, המחלקת את המעמדות לכפר ועיר”, אך אינה מכחישה ואינה מטשטשת את חלוקת המעמדות למנצלים בכלל ולמנוצלים בכלל, בין בעיר ובין בכפר, - הרי אינני נוטה כלל וכלל לחזור בי מחלוּקה זו, גם אחרי ההלצות שנכתבו על חשבון זה. באשר קיים הוא הניצול של העיר, בכל צורותיו, את הכפר, בכל המובנים, למרות זה שעד היום עוד לא תיכנו את זה אנשי המדע החברתי בכרכים עבים, וטרם נדו והילילו משוררים כואבים על ענות בת הכפר. יש ניצול ויש ניצול; וניצול הכפר עולה על כולהם.

ולא מחכמה הנו גם הלעג לאַחֲוַת המעמדות בעמנו, באשר רבות, עד לאין ספור, הנן נקודות השיתוף שביניהם: עבר, עתיד, ארץ, שפה, חורבנות, נחמות ועוד… והיות נרדף כל מעמדותינו ע"י כל המעמדות של כל העמים. והח' ל., בכל אופן הן לא יכפור עדיין באחות כל מעמדותינו, ולמה ילעג לי על זה?

ואשר ישאל הח' ל. לאמור “מדוע לא שמעו אותי, אף פעם, שאחרוק שן על הממשלה ועל כל יתר המנצלים?”. וכן יאמר החבר ש., כי רוחי מסתערת רק בנגעי ובגשתי אל ציבור הפועלים – הנימוקים לכך פשוּטים הם מאוד: א. אדם צריך להיות קרוב אצל עצמו ואצל חברתו הכי קרובה לו, ולבקר קודם כל את עצמו ואת חברתו, כי ממעשה זה יכולה לצמוח תועלת; תיקון עצמי. ב. בקרתי על הממשלה ועל המנצלים הגדולים, יכולה להועיל לי ולחברתי כתלונותי על שלג הצפון. ואין חלקי עם אלה המפנים את הבקורת מעצמם ומחברתם אל כל בוקי סרוקי. יען כי פעולה כזו משקיטה לשוא את מרירות לבו של המנוצל והמשועבד, ומפנה את זעמו ותשומת לבו ממקום שיש בידו להועיל במשהו (בקורת עצמית ותיקון בסדרי החיים והעבודה, ועוד) אל מקום אשר כעסו וזעמו ינופצו אל הסלעים. ג. ואף חושב אני כי ישנה עוד ברכה בהתאפקות משפוך זעם אל כל צדי הדרכים ועל כל קוץ ודרדר, והיא: בעצירת נטפי המרירות האלה, שלא לבזבזם, אלא לעכלם עד כדי שאפשר יהיה להפכם לפעולות עצמיות פוריות ומחוסמות בפני שליטתם של כוחות מנצלים עליהם. וטוב לחזור על זה: להפוך את נטפי המרירות – על הברקים והרעמים – לפעולות עצמיות פוריות, מחוסמות בפני השליטה של כוחות מנצלים עליהם.

ועוד לי מלים מעטות לאומים לי, כי רק באשר חרד אני על רכושי הפרטי בנהלל, חרדתי את כל החרדה הזאת. והנה אם כדי לפסול אותי ודברי מעיקרם באתם, תיתי לכם; אך לעצם הענין אינני מאמין לכם, לכולכם אינני מאמין, כי באמונה תחשדוני בזאת. וחושב אני שרק למען השיבני לתלם ה“ניר” תשתמשו באמצעי זה. ואינני מאמין לכם שאתם חושדים אותי בזה, לא רק באשר תדעו את הגיני על שירת היחיד בניגוד לשירת המקהלה – ועל יצירת היחיד; אלא גם באשר יודעים אתם היטב, כי גם בעברי – אשר ל. יזכרנו לי טוב – וגם היום וגם מחר, בכל צורות החיים שבארצנו, ואף בקבוצה, קטנה וגדולה, ובגדוד, יכלתי, יכול אני ואוכל לחיות, אני ומשפחתי, חיים קלים ונוחים יותר, ופחות משעבדים את זמני לעמל העבודה מאשר אחיה בנהלל. והאמינו לי גם זה: כי לולא האמנתי בכל תום לבי ובכל מעמקי הרגשתי, אר חיים אלה שאני וחברי חושלים, הנם כבר כיום – ועוד ישגו באחריתם – צודקים יותר מכל צורות החיים והעבודה שיש לנו בארצנו כיום, לולא האמנתי בזה, כי עתה לא בחרתי בחיים אלה. ואם היום או מחר איווכח כי שגיתי בבחירתי, הרי כולכם עדים – אתם מכירים אותי – שלא אשאר בחיים אלה, כי אם אעבור במהרה לצורת החיים והעבודה שיראו לי צודקים יותר.

ועוד זאת בקשה מכם, אל תחזיקו את המושבים ערבים לי ולדברי. בזאת לא ניבחן. את השקפותי הייתי מביע גם לו הייתי בדגניה, או לוּ הייתי כיום חבר פעיל במרכז החקלאי.

ב.

ואשר לטון הבוטה של מאמרי הקודם, אשר אוּלי גרם גם הוא לא מעט להתנגדות הנמרצה אשר התעוררה מכל צד כנגד מאמרי, הרי הסיבה הנה פשוטה מאוד: שנים רבות, מאז פרשתי מעסקי ציבורנו, אחרי האספה עם הגדודים בפתח־תקוה, התאפקתי בכל כוחי מהביע מה בשאלות אלה. ואם נכשל כוח סבלי, והתפרצתי להשיח את אשר עם לבבי, לא יכלו דברי להיות רכים משמן. כי אם רבים יזכרו את היום ההוא בפתח־תקוה בתרועת חג, ועוד לאחרים קטן־ערך הוא הדבר, אולם אני אזכור את הימים ההם בעצב רב ובחרדה. כל החברים מאז הן יזכרו בודאי מה נמרצה היתה אז התנגדותי למעשה הפיכת ההסתדרות החקלאית (אשר רק כזאת התקיימה עד אז, וכל אירגון עירוני לא היה עוד) למפלגה כללית, ובעיקר עירונית. ואז הן החלה לראשונה ההשתלטות של רוח העיר על רוח הכפר. התנגדתי לזה, ובכל תוקף התנגדתי. ואחרי זה רק פרשתי. למרות נטיתי החזקה לעבוד לציבור, התאפקתי, ונתתי מצדי אני “פיר פלי” למפלגה שנוסדה, ואשר הכתירה את עצמה לא בשם מפלגה, אלא בזוהר של הסתדרות פועלי ארץ־ישראל הבלתי־מפלגתית. בועידה בחיפה, אמנם פלטה המפלגה (אשר כבר הגדירה את עצמה בשם מפלגה) בחזרה את ההסתדרות החקלאית. אך היא, המפלגה, הפכה אותה לדבר מה שאמנם אינו קורא לעצמו “מפלגה”. ואף מפלגות קיימות לצדו, ואולם אין זאת ההסתדרות החקלאית, בית נאמן ומועיל לכל עובד חקלאי, באשר עובד חקלאי הנהו, אלא זהו סניף להסתדרות הכללית (חברת־העובדים), שהנה מפלגה עירונית עם כל המושגים והנטיות־העירוניים. והנה, ח' ל., מדוע לא יכלתי לזוז, מאותו חורף תרע"ט, אחרי “ההסתדרות, אשר זזה על פני והלאה, עד לחברת־העובדים המושלת”. כי נפשי אני תבחל בכל שלטון האדם והחברה באדם, ואף אם שלטון זה נמצא בידי חברת־עובדים מושלת.

והרי מימי הגדודים. ואם תתפשוני שוב על איבה לבחורינו מארצנו, אמריקה ואנגליה, שהיו אז בגדודים, גם לא אשיבכם, יען כי יותר מהזרות שישנה בדברי־חשדכם עלי, הנני מרגיש זרות להצטדק על זה, ולהעיד על עצמי שהנני אוהב ולא אויב לחברי הגדודים ההם, ואך נגד “הגדודיות” (וכן נגד העירוניות) מכוּונת התרסתי. הגדודיות ההיא, האינכם זוכרים אותה? זו שהפכה אז את בחורינו ובחורותינו (ואף את ילדינו) בארץ למחנה מהופנט וקנאי, שוללה ממנו את כל כוח השופט שלו. אמנם, לא קל להבחין כאן בין הסיבה למסובב: אם הגדודיות היא שהפנטה, או שהיא הצליחה אז, יען שמצאה קרקע מוכן אצלנו לאמונה עיורת בסיסמאות חברתיות.

הגדודיות ההיא, אשר עקבותיה מאז, עקבות הנטיה להפנט, נחקקו עמוק בנפש מחננו עד היום הזה. הגדודיות ההיא הנה תועבת נפשי אני, השואפת לופש ודרור מכל שעבוד רוחני.

ובכן מימי הגדודים, נמנו וגמרו להנחיל לנו כל רעיון וכל מוסד ברעש מלחמה קדושה - - וההגיון של ההיסטוריה, חבר ש., איננו ההגיון של חכמי ישראל הקדומים: שלא לגזור על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה. ההגיון של ההיסטוריה ודרכה, הא להיות היסטוריה נעצבת על ידי פרעה או סנחריב, נפוליון או לנין, ולהלם או טרוצקי ונושאי כליהם המתנשאים על עדר אדם. והם מצליחים להתנשא עליו באשר גם כוהניו ונביאיו יחנכוהו להיות עדר. ואף כל חוקה ומסגרת משפטית אשר איננה מתאימה לחיים, הרי היא נקדשת ומתקיימת על אף הציבור. ולא רק שאין “זכות להתקוממות ולמהפכה”, ניתנת, אלא גם זכות לבקורת תשולל. כי על כן הנני נגד כל הגשמה של שלטון בציבורנו, שהנו מוסרי למדי כדי לפעול צדק ומשפט, ואשר גם הוא יהיה ועל אָוון מחר כשיתבסס אך על מנהלה.

ואני אין לי כלום אל עצם העיר וגם אין לי כל ענין עכשיו, ח' ש., לנתח מה בין תל־אביב לפתח־תקוה. כי אני רק מגן על ציבורנו (אני רואה לי זכות להימנות על ציבורנו העובד, באשר עובד אני, ואין לי ענינים אשר אינם חשובים לכל הציבור הזה ואין לציבור הזה ענינים אשר אינם נוגעים לנפשי ומאודי. ולכן הנני מגן על עצמי, מגן על ציבורנו), בפני כל אלה האומרים שישנם ניגודים בין עניני הפרט ובין עניני הציבור. ואם “אין הפרט ואין הקיבוץ חשוב ומענין”, ח' ש., הרי זה אומר, שכל הציבור, שבהכרח אינו יותר מצירוף של פרטים וקיבוצים, אינו חשוב ואינו מענין. ומה חשוב ומה מענין? האם איזה מושג “ציבור” מופשט הוא חשוב והוא מענין?

ומהי הדרך להקנית קנינים מוסריים חברתיים לציבור? איה בית־החרושת ליצירת קנינים מוסריים והקניתם לציבור? האם בביטול ערכו של הפרט תרימו את ערך הכלל? והאם זאת התורה המחזיקה את הפרט, את היחיד, למופקר ופסול ומחוסר אחריות, אינה עושה פלסתר את כל המוסריות האנושית? הגיון הפוך כזה, האומר לבנות חברה צודקת מאישים פסולים ונוטים לפשוע, אין אני יכול לקלוט בשום אופן. אין בכלל אלא מה שבפרט. ואם המצב הנו כדבריכם, כי כל היחידים ואף כל הקיבוצים הנם פסולים וחשודים, הרי כל ציבורכם אינו ולא יהיה יותר מחבר פושעים פסולים. ולי, למשל, אין כל אֵמון שעשר מניות היסוד בידי מנהיגים אחדים יישרו ארחותינו, אף אם יקרה שהם כולם יהיו אישים “סמלים מוסריים גבוהים”. ומה גם שכידוע אין דרכם של ה“סמלים המוסריים” להרביץ דעותיהם ע"י מניות היסוד. “ערבכם ערבא צריך”!

ולדידי אני אין צורך בכל ערבות, והערבות רק מעליבה את צלם האדם, ומשפילה את שיעור קומתו, וממילא הנה רק מקלקלת. כי אתם, בתורת הערבות שלכם, הנכם שופכים רוח עקרוּת על צבורנו, והופכים אותו לבעל מוּם רוני, הנטוּל חוּש המחשבה וההרגשה העצמית, בעל מום רוחני הנוטה לפגל את “יחידיותו” (אינדיבידואליותו). ה“יחידיות”, אשר אני רואה אותה טהורה מכל טוהר, אחראית, לשמור על צלם האלהים שבאדם, מכל חברת אדם. מוסרית – ואין מוסריות זולתה. אוהבת – ואין אהבה בלתה. סולחת – וכל סליחה אחרת אינה אלא חנף ועיוות משפט. רחמנית עד להקרבה עצמית, ואין רחמים בשיתופה.

תורת הערבות וההזדיינות בחוקים ומשפטים כנגד זקנתנו אנו וכנגד הדור שיבוא אחרינו, הנה מופרכת מכל צד גם במהלך מחשבתכם ודבריכם אתם: אתם מאמינים בהתקדמות האדם והחברה בדרך המוסר, והנכם מכינים כאילו חוקת נצח בשביל בניכם, אשר לפי הגיונכם צריכים לעלות עליכם במוסריותם; אתם מודים שאנחנו, דור המדבר, כיום עושים את כל הטוב והישר בלי חוקים ובלי תקנות מאושרות, ויחד עם זה הנכם מרכיבים שלטון על ראשינו. וכי אמנם עושים אנחנו כיום את הישר למרות זה שאין שלטון עלינו (ולפי גרסתי אני: מפני זה שאין שלטון מצוונו על זה, אנו עושים את זה. אך כשיצוה השלטון, אזי נרמה אחד את השני: השלטון אותנו, ואנחנו את השלטון, וטוב לא נעשה), הרי אתם מעידים כולכם. והח' ש. מביא דוגמאות משנות המשבר, שנות המלחמה. אך יזכור נא הח' ש. עוד דוגמאות מן השנים ההן. והן: הדאגה והמסירות הרבה של כל הגליל, לא רק “שלנו”, אלא גם יבנאל ובית־גן, סג’רה ומסחה, לכל עניני הכלל. מסחה ובית־גן, בלי “ניר” מאושרת ע"י הממשלה ובלי מנהלה של “חברת־עובדים”, היו אז ערים ופעילים לכל עניני “הציבור”, לא פחות מדגניה וכנרת הקבוצות ואת יוסף בוסל שלחו אז, להצלת המצב ביהודה, לא “אירגון הקבוצות” כי אם התאחדות הישובים בגליל. ואת העזרה שהגישו אז (עגלות להעברת גולים וצידה לגולים) הגישו כולם, בלי חשבונות רבים ובלי פקודות מגבוה, ורק מתוך רגשות האדם העברי שבלב. ולמה תבואו לערם שפך אפר של חוקים על ניצוץ האדם המהבהב בלבבות? הן רק תכבוהו בזה. למה לכם להכניס את שכמנו, הנוטה מטבעו לשאת את כל הטוב, למה תכניסוהו בעול הכפיה?

ג.

בשאלת המעמד והעם וכל השאלות המתקשרות לזה: קשרים את האינטרנציונל, אירגון הפועל הפלשתינאי (או אולי אירגון כל פועלי סוריה, מצרים וערב…) ועוד ועוד, לא אתעכב כאן, יען כי יארכו הדברים עד למאוד. ואם נגעתי בזה במאמרי הקודם, והבדלתי בין נושאי או (נאמר) מדגישי השקפת הלאום, לבין מדגישי השקפת המעמד לענין “ניר”, עשיתי זאת רק כדי להראות שבעד “ניר” והחוזים המעבירים את משקינו לרשות המעמד, יכולים להרים יד רק בעלי ההשקפה של השלטת המעמד. נסיתי לציין כי הפשטות הזאת אשר נגשו בה אצלנו לענין זה, איננה מובנת מאליה מתוך המהוּת של ציבורנו. ומפליאני מאוד שגם בתשובות על דברי, נבאו כולם כמעט פה אחד (מלבד הח' כ. המכחיש את עצם הענין) בפשטות מובנת מאליה על ענין זה.

וכאן גם תשובה לח' א. האומר, כי “רק אחרי הודאה מצדי בעצם המטרה של הלאמת המשק החקלאי, הייתי רשאי להרשות לעצמי את הבקורת על “ניר” ודרכי הסתדרותנו”. ואם איני מודה בעצם הדבר, אין לי – כנראה לדעתו – רשות הדיבור בענין זה. ואולם אני חושב כי היותי נמנה על חברת־העובדים, אינה מותנית בהודאה למפרע בכל מה שיחודש בה. לדעתי אני, יכול אדם לראות את עצמו חבר נאמן לחברה, ובראותו את כוהניה מבריכים אותה לפני עגל־זהב, יסתער על האליל לנתצהו. אין אני מודה,ש מותר לאדם לנת. אלילים של חברה, אשר הוא עצמו אינו חבר בה.

בנידון דידן אין אני שוקד כלל על תקנות “ניר” והצעות החוזים לנתחם ולשפרם (כאשר יעשה זאת הח' לט., וכאשר ינסה להודות בצורך הדבר הזה הח' ש., יען כי כל עצם הענין מופרך ופסול בעיני. אך ההסתדרות, כמו שהיתה בטרם שנכפפה להסתדרות העירונית, ישרה בעיני. למה לי כל ההתאמצות לגזור ולהטליא את תקנות “ניר”, למען התאימן להיות לסד לרגליה של ההסתדרות החקלאית?

עוד באור מצדי להסברה שנתנו לי רבים, ואף הח' א., לאמור: עלינו להלאים את משקנו החקלאי לרשות ה“מעמד” שלנו, באשר “הלאום” שלנו הן יתנגד לעצם הענין. אני רואה כקלוּת דעת וקלוּת ראש את הלאמת משקנו החקלאי אף לרשות הלאום. חושב אני, שיש מקום להלאמה, אם לרשות הלאום וגם לרשות המעמד (כן, לרשות המעמד), בכל נכסי הלאום או המעמד, אשר יחידים וטרוסטים תופשים לידיהם ומנצלים ע"י כך גם את הלאום וגם את המעמד העובד וגם את כל יחיד ויחיד. לדוגמה: הקרקע לכל ענין, המכרות לכל סוגיהן, ההובלה והנסיעה ביבשה ובים ויהי גם באויר, התעשיות הגדולות המעסיקות, בהכרח מהוּתן, עובדים מרוכזים לאלפים ורבבות, ואין לעובד היחיד כל מגע וכל אפשרות של תפיסה בהן. או כנוסחתו של הח' ש.: “אוצרות הטבע ואמצעי התוצרת הכבירים והמרוכזים בידי שכבה קטנה, החיה על רנטה ועל ניצולו של העובד, בזכות אמצעי התוצרת, אשר הצליחה בדרכים שונות לרכז ביד” (אגב, איזו שייכות ישנה לנוסחה זו ולנידון שלנו, הלאמת המשק החקלאי שלנו?). בנכסים כאלה שייכת ונחוצה הלאמה, יען כי כאן ישלוט ממילא האדם באדם, ונחוץ להמעיט את רעת השלטון והניצול שבהם עד למינימום. הרי שאין בינינו כל חילוקי דעות בעצם הנחיצות בהלאמת נכסים כאלה. אפשר רק שנהיה מחולקים בדעות על־דבר הדרך להגשמת הדבר הזה: אם לקחת בזרוע ובשלטון את באר המים מידי השולטים עליה ומונעים מי־שתיה מאתנו; או אולי יש דרך נכונה יותר, והיא אף הקלה והקצרה ביותר, והיא לחצוב באר עצמית שתספק לנו את מימינו, ואז ממילא לא יהיה שכר למנצלי הבארות הקודמים. אולם הלאים (ללאום או למעמד, אחת היא) את המשק, אשר מטבעו יפרח בידי היחיד יותר מאשר בידי הציבור, ויותר פריחה הרי זה אומר יותר יצירה של ערכין, כלכליים בכל אופן, להלאים את המשק שהוא בבחינת יצירה של היחיד – רעיון כזה הנו אבסורד בעיני, לא פחות מאשר להלאים את השירה למשל! בכל פעם כשאני בא אל זה, יתקפני התמהון וההשתוממות לאנשינו שהגו והוגים ברעיון־ריק שכזה. באשר לא זו היא הדרך לתיקון החברה האנושית. ורק אנשינו, המתאמצים לרוץ לפני המרכבה הסוציאליסטית ושקוּעים תדיר בחיטוט וניקור אחרי גרגרים סוציאליסטיים, להלעיט בהם את ציבורנו, רק הם יכלו לנפול על “המציאה” ההפכפכה הזאת.

ד.

ועכשיו יכול אני לסכם בענין “ניר”, ולמען היות ברור למדי לא אקמץ במלים, ולא אצטרך לשוב ולכתוב עוד פעם הסברות. במאמרי הקודם הדגשתי בראש וראשונה ובעיקר את העובדה ש“ניר” המוסד בא לבלוע ולכלות את ההסתדרות החקלאית, האורגניזם החי של ציבור העובדים החקלאים שלנו (אגב, אף אחד מיריבי לא השיב על זה). ואם נחוץ להוסיף באורים להבדל שבין הסתדרות ובין מוסד, עלי לעשות את זה כאן. ההסתדרות לכל ציבור הריהי, במידה רבה, כמשפחה ליחיד. וישנם אמנם מקרים, שבהסתדרות ישררו זמן מה יחסים מחודדים בין החברים כאשר יקרה ככה גם במשפחה, אולם שתיהן הן יצירות חיות בעלות שאר רוח להתקדם ולהתחדש, לפרוח ולתת פרי הילולים. ולעומת זה הרי כל מוסד ומוסד, בלי יוצא מן הכלל, איננו יותר ממכשיר דומם לשימוש למי שהוא, אם למשפחה או לקיבוץ או להסתדרות. ההבדל העצום שבין ההסתדרות ומוסדותיה בולט למדי.

והנה לאחרונה יסדו מוסד חדש “ניר”, אשר בצורתו ותכנו היה צריך להיות דומה למוסד “סולל־בונה” אשר להסתדרות בעירונית בעיקר. יכול להיות, שלוא גבשו את ניר בתבניתו ותכניתו של סולל־בונה, היה זה יכול להיות מוסד מועיל למאוד. ואולם, כאן קרה כאילו כדבר אשר קרה לאחד האלים (באגדה היונית, כמדומני), אשר עמל ועמל ליצור דרקון (בודאי לשם התנקמות באלים אחרים), ולבסוף כשהשלים האל את פעלו, בלע הדרקון, יצור כפיו, אותו, את האל היוצר בעצמו. וככה עם יצירת המוסד “ניר”, חברת מניות בע"מ, נעלמת לגמרי היצירה החיה, הסתדרותנו החקלאית. ושימו נא לב לזה, שרק את ההסתדרות החקלאית מגלגלים לתוך מוסד־מכשיר. אולם בעיר נשארת ההסתדרות העירונית עם מועצותיה והבחירות הדמוקרטיות אליהן, ודרך ההחלטה הדמוקרטית לועידותיה. והרי אורגניזם עירוני חי, ער ובלתי־מוגבל בזכויותיו, וביכלתו הגדולה להשתרר על הכפר, באמצעות המנהלה של “חברת העובדים”, אשר לעיר השפעה מכריעה בה, ולוּא רק מתוך ריבוי מנינה. ולמנהלה זו כל השלטון על הכפר באמצעות מניות היסוד של “ניר”, השייכות כולן (עפ“י סימן י”ח בתקנות “ניר”), בהצבעתן כגוף אחד, לרוב המוחלט של חברי המנהלה בחברת־העובדים. ברור, שיש כאן (אמנם לא התכונו לכך ורק מתוך החלקה שטחית על פני הענינים הביאו לכך) השתלטות העיר על הכפר.

ואסכם את זה בסעיפים מרוכזים: 1. “ניר” עפ“י תקנותיה עכשיו (וכל תקנה לא תתקן אותה) היא מוסד־מכשיר דומם, הבא לבלוע את הסתדרותנו החקלאית, אשר לפי כל מהותה ותכנה ופעולותיה בעבר ובהוה ולעתיד (אם לא ימיתוה בידים) הנה אורגניזם חי; 2)¹ קיימת עכשיו הסתדרות עירונית, אורגניזם חי אחר, אשר איש מאתנו לא יניח אף לרגע כי היא יכולה לפי תכנה, רוחה ונטיותיה, למלא גם את מקום ההסתדרות החקלאית; 3. את ההסתדרות העירונית אין מבליעים במוסד, אין מאבנים אותה, אלא להיפך מאדירים אותה; 4. הועידות החקלאיות הדמוקרטיות, אם לא משפחתיות, מתבטלות ובמקומן תינתנה לציבורנו החקלאי ועידות “ניר”, אשר בהן ההצבעה היא כמו בטרוסטים ובנקים עפ”י מספר המניות; 5. לציבורנו החקלאי ובעלי־מניות החברים אין כל יכולת הכרעה בהצבעת ההחלטות, באשר לעשר מניות היסוד יש תמיד חמישים אחוז במשקל הקולות בכל החלטות הועידות; 6. מניות היסוד תימצאנה תמיד ברשות 7 – 5 חברים של הרוב במנהלה של “חברת העובדים”, ואין הן יכולות להתחלק. יוצא שאם לא במקרה של התפלגות מוחלטת בין מניות היסוד ובין מניות החברים, תוחלטנה כל ההחלטות לפי רצונן של מניות היסוד: 5 – 7 אנשים יכריעו את האלפים; 7. אם יקרה מקרה של התפלגות מוחלטת: בין כל הציבור החקלאי בועידת “ניר” לבין 5 – 7 האנשים בעלי מניות היסוד, אז יכריעו שנים משלושת החברים של מנהלת “ניר”, אשר יש להם זכות ההצבעה בועידה גם אם לא נבחרו לה.

הדבר ברור למדי.

ואכן החבר כ. (דבר קפ"ז) וא. ב. (קונטרס רמ"ו) נתנו ביאורים למה נחוצות לכל מוסד מניות יסוד בזכויותיהן המיוחדות. וא. ב. מוסיף: "ואפילו כל הסתדרות מקצועית יש לה לעתים אינטרסים שאינם עולים בד־בבד, ויש גם שהם מתנגשים עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו. במקרים כאלה, אין זכות ההחלטה יכולה להיות מסורה אך בידי “המוסד” או ההסתדרות המקצועית וכו' וכו'.

ושימו־נא אל לב את הנחותיו של א. ב. האמורות, בנידון שלנו, בפירוש: כי גם ההסתדרות החקלאית כולה (מקצועית, לפי הגדרתו של א. ב. ) באלפי חבריה, אינה נאמנה על זה שהאינטרסים שלה לא יתנגשו עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו (אמור: ציבור הפועלים העירוני). לכן נחוצות מניות היסוד, הנמסרות להכרעתם המוחלטת של מנהלת חברת־העובדים. ובדברים מפורשים (כי א. ב. מוחזק אצלנו למדייק בלשונו) הרי זה אומר, כי חמשת או שבעת החברים של הרוב במנהלת “חברת העובדים”, נאמנים על יושר דרכה ל תנועתנו, יותר מכל אלפי (ובעתיד רבבות) החברים החקלאיים והעובדים בשדות ובגנים. והדברים הנם מפורשים. ההזדיינות בכוח מניות היסוד של “ניר”, אינה מכוונת רק לזה שתהיה בידי הציבור ערבות על היחידים, שלא יחטאו חלילה נגד שאיפותיו של כל ציבור העובדים (ובנוסחת ש.: שלא יחתרו תחת חתירתנו לקראת התחדשות האדם ולקראת החברה החדשה), ואפילו לא רק לזה שתהיה ערבות בידי כל ציבורנו על נהלל בכללה ועל עין־חרוד בכללה ועל דגניה בכללה, באשר הם, מתוך רגש הבעלות שתפעמם, עלולים הם לחטוא, ולברככם על פניכם, כאשר רק תשלחו ידכם לנגוע אל עצמם ואל בשרם. לא רק זה ולא רק זה, אלא אף כל ציבור העובדים החקלאיים אשר יתאסף – כדרכו קודם – לועדיה חקלאית כללית, וידון שם גם על נהלל וחבריה וגם על עין־חרוד ודגניה וחבריהן, הרי כל הציבור הזה בועידתו הכללית אינו נאמן ואינו ערב למדי. ולעומתו נאמנים בהחלט, ערבים בהחלט בעד כל שאיפותינו ומגמותינו, הנם רק כחצי־התריסר חברי המנהלה של “חברת העובדים”, שבידיהם עשר מניות היסוד של חברת־המניות “ניר” בערבון מוגבל!

ה.

ואחרון אחרון לח' מ. ש. (דבר קפ"ט). אכן צעיר הנך לימים, ואני רואה את הבעתה הנשקפת מעיניך, מפחד “הריסת ההסתדרות ומוסדותיה, וגם ההסתדרות החקלאית בתוכה” ע"י א. ל. יפה. אולם מ. ש. היקר, הרי אתה במאמרך מעיר לי (אני, הישן שנת “חוני המעגל”), כי הרוח המשפּחתית בין כל צורות ההתישבות נגוזה כבר, והבדל יסודי שורר ביניהם בהשקפותיהם, וכבר נראו ביניהם בקיעים. ומדוע זה קרה כדבר הזה? אשאלך אני. הן לא מאמרי גרם לכך, ואני גם לא הוצאתי הגה מפי עד כתבי את מאמרי ההוא. ומאין זה נבעו הבקיעים, מ. ש. היקר? ומנין לך האמונה כי דרך ההסתדרות של עכשיו אינה לוחצת על כל צורות חיינו ועבודתנו, עד לעשות בקיעים? ועתה שמע נא, אתה וחבריך שמעו נא את דעי אני: הרי מודעים אתם כולכם (כי הרי אין להכחיש את העובדות), כי שלמותה ואחדותה של הסתדרותנו כיום קיימת רק על פני שטחה העליון. ואולם בקרבה ישנה התרוצצות חזקה בין דעות והשקפות שנכלאו על כרחן בתוך ההסתדרות האחת, והן אינן מתמזגות (לדעתי אין גם צורך בהתמזגות). ויש בקרבה גם התנגשות של ענינים, אשר אינם שוים לכל חלקי הציבור הרחב הזה אשר תכלול הסתדרותנו בתוכה. ולשם הבראת המצב, ולשם השריית אחווה מוחלטת בין כל חלקי ציבורנו למן הכפר ועד לעיר, מוצא אני רק תקנה אחת, והיא:

ראשית כל: הבחנה בין ההסתדרויות ובין המוסדות; שנית: יחס אל כל ההסתדרויות והקיבוצים כאל אורגניזמים חיים אשר קומה להם וצלם להם, קומת אדם וצלם אלוהים לאדם. ויחס אל כל המוסדות הקיימים ואשר יווסדו, כאל מכשירי חוּלין בהחלט, שכל תפקידם נמצא בשימושם לתועלת ההסתדרויות, הקיבוצים והחברים הבודדים; שלישית: כל הסתדרות מקיפה אך ורק את הענינים המשותפים לכל חבריה, ואינה מטפלת בעניני השקפות ודעות אשר אינן כמושכלות ראשונים לכל חבריה. לדוגמה, הסתדרות החקלאית עוסקת: 1) בהתישבות כל קיבוץ וכל אירגון וביסוסם לפי צורת ההתישבות שבחרו לעצמם; 2) מנהלת ת הקניה והמכירה המשותפת לתועלת כל הישובים החקלאיים בלי הבדל צורה (אמנם נדמה לי, שיש כבר האומרים שגם בדבר הזה קיימים ענינים נפרדים לקבוצות למשל, אך אין גם להתעכב על זה); 3) מיסדת מוסדות לאחריות של ענפי המשק השונים; 4) בקופת חולים וכן בפעולת תרבות, בית־הספר וכדומה משותפת ההסתדרות החקלאית עם ההסתדרות העירונית. הדוגמה, חושב אני, מספיקה ואין צורך שאמנה פה את כל פרטי התפקידים של כל הסתדרות ושל כל מוסד, באשר לא בעיבוד תקנות נעסוק כאן, אלא בשאלה מה בריא יותר ונכון יותר לציבורנו, אם שיטת הריכוז עד בלי די, הנהוגה כיום, או שיטת הפרדה (דצנטרליזציה) מוחלטת. אנוכי הבעתי את דעתי עוד ביום פתח־תקוה, והנני חוזר על זה כיום: א) כי ככל שנגדיל את הריכוז, כן תרב העזובה בחלקים השונים, בהסתדרויות ובמוסדות, של פעולתנו, ועזובה זו תכוסה על־ידי הקדשת המוסדות והפעולות עד לאין בקורת ואין תיקון; ב) כל ריכוז מגביר את כוח השלטון הנמסר לידי בודדים, מפתח את רוח הביורוקרטיות במנהלות ובעושי דבריהן ומרגילם לעשות דין בלי משפט (משפטים אדמיניסטרטיביים), שזה צריך להיחשב כעוון פלילי בכל חברה ישרה; ג) הריכוז גורם להכנסת גוונים ומגמות פוליטיות להסתדרות בכללה, ולהשליטן על חלקים רבים מן הצבור באונס; ד) הריכוז, דרכי פעולתו מרגילים את הציבור לעצלות המחשבה והפוכים אותו לעדר.

וההבראה הגמורה – אחזור שוב על הדברים – וביסוס כל חלקי מחננו העובד, השריית אחווה מוחלטת ועזרה־הדדית הולמת ופוריה בין כל חלקי ציבורנו, יבואו אך ורק על־ידי הקטנת שטח הניגודים והחיכוכים שתוכו, עד שכל קיבוץ של עובדים אשר יש להם ענינים מיוחדים, מלבד עניניהם המשותפים לחלקים אחרים של ציבורנו, יסדרו את עניניהם אלה באופן אבטונומי גמור. ורק בענינים משותפים לחוגים רחבים יותר, יתרחב חוג האירגון. צריך להיות ברור, כי כל גוון ומגמה פוליטית אין להכניס ואסור להם להשתלט בכל הסתדרות המקיפה חוגים נושאי השקפות שונות, כי למה זה, למשל, יכריחו אותי שאכנס באינטרנציונל, בעת שכל הכרתי מתנגדת לכך, ולמה אפריע אני לאלה הרוצים להיכנס לשם? והן מלבד אי־הצד שבדבר, אין גם תועלת בזה, כי לא לעולם חוסן באונס, והבקיעים יתגלו סוף־סוף. וכן אין כל הגיון ברתימת הכפר והעיר להסתדרות אחת. ויהיו משותפים רק במוסדות שיש לשניהם ענינים משותפים בהם, כנ"ל. באופן זה, מתוך חוסר כל לחץ של אי־התאמות, יהיו הקשרים, אף המעמדיים־אחוותיים, שבין שני חלקי ציבורנו אלה, נאמנים יותר ומועילים יותר.

ועוד לבקיעים בין צורות ההתישבות: כופר אני, בכל תוקף, במציאות ענינים נבדלים (מלבד ההגדרה העצמית) לקבוצה מן המושב או מן הקבוצה הגדולה. כל הצורות הישוביות שלנו יכולות למצוא את כל סיפוקן הישובי, החקלאי, הכלכלי והתרבותי בהסתדרות החקלאית האחת וסמודותיה. ושינויים מתאימים בהסתדרותנו ישמרו בפני הבקיעים.

א.

שאלות משאלות שונות, שאלות מרובות, דוחקות זו את זו, יטרידונו בלי הרף. ופתרון מוחלט לא נתנו עד עכשיו אף לאחת מהן, וכה נערמו לפנינו עד כדי סכוך בענן מעבור פתרון.

ולעיני אני, בהידרשי עכשיו לפעולה במרכז החקלאי, חרגו לפתע כל המון השאלות מתוך מסגרתן העיונית הרגילה ויעלו בשר ויקרמו עור. ואומר: הבה ואביאן לעיני קהלנו, נבררן ונפרשן, ולבטח יבצבצו פתרוניהן מבין קיפולי סודריהן.

ולא קל הוא לבור את סדר הצגת השאלות, באשר ישנו סדר הגיוני לראשון ראשון ולאחרון אחרון, אך קיים כבר סדר הכרחי: להתחיל בזו הלוחצת ביותר. בשאלות התישבותנו החדשה צריכים היינו לגשת בסדר כזה: א) מהו מצב הכשרתם החקלאית של האירגונים השונים לענפי המשק השונים? ב) אם שטח הקרקע המוצע להתישבותנו הנו כולו מטיב אחד, או חלקים־חלקים ממנו מתאימים במידות שונות לענפי משק שונים? ג) מהו שטח הקרקע הנחוץ לכל משפחה בהתאם לשני הסעיפים הקודמים? ד) מהו מספר המשפחות הנחוץ לישב בכל נקודה ישובית, מתוך השקפה חקלאית, משקית, כלכלית, חברתית, תקציבית ועוד? ה) מתוך הסעיפים ג‘, ד’ צריך למצוא את שטח הקרקע הדרוש לכל נקודה ישובית. ו) על־פי כל הסעיפים הקודמים צריך לסדר את מפת ההתישבות על השטח הנתון לנו, חלקות הקרקע לנקודות השונות וקביעת המרכז של כל נקודה. ז) לפי מפה כזו אפשר לציין את חיבור הדרכים שבין הנקודות השונות באותו השטח, וקישורן אל דרך המלך ותחנות רכבת בקימוץ הכי גדול בהוצאות. וכן לסדר תכנית להספקת מים הכי זולה בשביל כל הנקודות שבשטח הנידון, וכן הלאה והלאה. כזה יהיה הסדר ההגיוני לפתרון שאלות בהתישבותנו. ואולם כיום נמצאים אנחנו אחוזים בתוך מיסבך מצבים ושאלות, אשר אין אנו שולטים עליו, אלא נפעלים ונסחבים בתוכו, ואם נתחיל מן ה“אָלף” כי אז נגיע מדי פעם בפעם לפתרון ההגיוני של שאלה אחת ושניה, אחרי שכבר ישבוה למעשה שלא כהלכתה. כי על כן נעלה את השאלות השונות לפי הכרח הדחיפות בפתרונן, בין בשאלות התישבותנו החדשה ובין בשאלות הרבות העולות לפנינו בהתישבותנו הקיימת. והפעם נעיין־נא באחת השאלות הדוחקות ביותר אצלנו:

מה יהיה מספר המשפחות לנקודה ישובית?

בפתרון השאלה הזאת עלינו לצרף גורמים שונים, ולהעריכם בדלים ומשולבים. גורמים נפשיים וחברתיים, משקיים, כלכליים, תרבותיים ועוד ועוד. עלינו גם להביא בחשבון את כל שלוש הצורות הישוביות הקיימות אלנו: א)¹ כפר העובדים;² 2) הקבוצה; 3) המשק הארצי (לא פליטת קולמוסי הוא השם “משק־ארצי” למה שרגילים לקרוא אצלנו “קבוצה גדולה”. כי המושג קבוצה אינו הולם – לדעתי – את הצורה הישובית הזאת, שנוסדה לפני ארבע שנים בעין־חרוד, וזמן קצר אחרי שנפלגו משק עין־חרוד ומשק תל־יוסף, בעקב הנטיה למשק ארצי של תל־יוסף, החרתה החזיקה גם עין־חרוד בדרך המשק הארצי).

והנה בנוגע לכפר העובדים, יחידת המשק בו הנה המשפחה העובדת; והשאיפה היסודית בו מכוונת לחירות אישית. ושאיפה יסודית זו אינה נפגמת ע"י גודל המספר של יחידות משק בתוך הכפר. אמנם חשוֹב חשבנו לפני שנים, בטרם באנו לכפר, כי נחוץ יהיה להגביל את מספר יחידות המשק, אך הנסיון בחיים הראנו לדעת, כי לא כן.

בקבוצה, אין יחידת משק קבועה, ואנו נאלצים למנות בה את יחידת העבודה, ז"א עובד ועובדת. ומספרם בכל קבוצה יקבע על־ידי אותה הקבוצה עצמה, מתוך השאיפה היסודית של הקבוצה, שהיא לאחווה־משפחתית. כל קבוצה שחבריה מהוים יחד את המשפחה, הרי קיוּמה והתפתחותה בטוחים. וכל קבוצה אשר יקבצוה מגבוה או מהחוץ ויחברוה מבחרים זרים זה לזה, אשר חוט החן והחסד המשפחתי אינו מאגדם, סופה דאבון־לב, מפח נפש ובטלה. ואם באמת ובתמים אנו רוצים לשמור על צורה ישובית זו, היכולה להצפין בקרבה עושר־נפשי רב, ופינות לבביות במדבר חיינו – כי עתה עלינו למצוא את הדרך אשר בה תוכל הקבוצה, אף הכי קטנה, לבוא להתישבות, מבלי שתאולץ לבולל בתוכה “חברים” נוספים. כי בזה, בהכנסת חברים נוספים לקבוצות קיימות, מתהוות הפרצות הראשונות בכל קבוצה וקבוצה, מה שגרם כבר לביטול קבוצות רבות, ועוד ממשיך לחתור תחת קיום הקבוצות.

במשק הארצי, אף הוא, אין יחידת המשק קבועה, ועלינו למנות בו את יחידת העבודה. קרוב לודאי, שבעתיד הכי קרוב יהיה המשק הארצי מחולק בתוך עצמו, חלוקה חדה, לפי ענפיה עבודה השונים, חקלאיים ותעשייתיים, אשר יעסוק בהם, ואז יכלול בתוכו יחידות משק מקצועיות שונות בגדלן, בהתאם למקצועות ולדרישה על תוצרתו של כל מקצוע, מצד המשק עצמו, קודם כל, ומצד השווקים הקרובים. בכל אופן אין צורך מצד זה להגביל את המשק הארצי במספר עובדים קבוע. וגם מצד השאיפה היסודית של המשק הארצי, המכוונת למשטר חברתי־כלכלי בעיקר, אין לסמן גבוּלות מסוּימים. המשק הארצי, מנקודת ראותו הוא, יכול היה לפרוש כנפיו גם על הקבוצה; אם כי לקבוצה מנקודת ראות קבוצתית, יהיה זה מות בטוח. כי את שלוש צוּרות ההתישבות שלנו יש להגדיר בשני ציוּנים שונים: א) אנושי־משפחתי: כפר העובדים והקבוצה; 2) חברתי־משטרי: המשק הארצי.

ועתה בסידור נקוּדות ישוביות, ישנם גורמים מעטים המטים לצמצום השטח, והם: 1) לקבוצה, לצמצם את השטח לפי מספר חבריה; 2) לכל צורות התישבותנו, לצמצם במידה שהשדות הכי רחוקים, בל ירחקו יותר מכדי חצי שעה נסיעה מן הדירה. ומנקודה זו, כל צמצום ישובח. וכן נוחיות השמירה בלילות ועוד. אולם רבים מאד הגורמים המטים להרחבת השטח, מהם: א)בסידור הנקודה וביסוסה. ב) בהחזקת הישוב אחרי כן. בסידור הנקודה, תופחתנה ההוצאות היסודיות לכל מתישב עם ריבוּי המתישבים – ההוצאות לסידור הדרכים, סידור המים, סידור בנינים ציבוריים ומוסדות ציבוּריים, והוצאות כלליות נפחתות במידה רבה עד מאוד ככל אשר יגדל הישוב. ובהחזקת הישוּב אחרי יסודו, הרי כל מה שירבה מספר המתישבים בו, כן יחתו המסים על כל מתישב להחזקת: 1) מוסדות החינוך והתרבות; 2) הוצאות ההנהלה וחשבונות; 3) השמירה; 4) הספקת המים לשתיה והשקאה; 5) הוצאות המחסן לקניה ומכירה משותפת; 6) הוצאות המרעה והפרים; 7) הוצאות ההספקה לשוק ע“י מובילים מיוחדים לחלב, ירקות ופירות; 8) אפשרות להחזיק בעלי־מקצוע שונים במקום; 9) הוצאות הממשלה ואורחים, ועוד ועוד ועוד. ועל כולנה, עצם האפשרות שישנה לישוב גדול לרכוש לעצמו מכונות משוּכללות ולשכלל את מוסדותיו, מה שאין כן בישובים קטנים. ונקח לדוּגמה את נהלל: בנהלל ישנן 75 משפחות חקלאיות, והנה בשנת תרפ”ה היו ההוצאות לכל משפחה באופן בינוני יותר מששים לירה. באלה נמצאות הוצאות אשר אינן מושפעות מגודל הישוב, כגון מסי ההסתדרות, עשור לממשלה ועוד. ולעומתן מסים אשר יקטנו עם גידול הישוב, כגון תשלום להחזקת פרים ועדר; מסים לחינוך ותרבות ועוד. מסים אלה היוּ נפחתים בהרבה מאוד, לוא נחלקו לא על 75 משפחות אלא על מאה משפחה ויותר. כי ההוצאה הכללית לא תגדל בהרבה בהתווסף עוד 25 משפחה, ולעומת זה מתחלק סכום ההוצאות על יותר מ־100 משפחה ולא על 75. וכן אפשר להגיד בבטחה שאילו היו בנהלל רק כשלושים משפחה, לא היה הסכום הכללי של ההוצאות קטן בהרבה; אך בהתחלקו על 30 3משפחה,³ היה הסכום הנופל על כל משפחה נכפל. ולאשר יטענו אולי, כי בנהלל רבים המסים באשר היא מחזיקה את החינוך, שזאת היא ההוצאה העיקרית, על חשבונה העצמי, אין משקל כלל, יען כי לא חשוב כאן מי מוציא את ההוצאות היתרות, אם המתישב בעצמו או מוסדות לאומיים. וכן אין הבדל בזה בין קבוצה וכפר. והרי בסיכום כל הגורמים נמצא, שאין לסדר נקודה ישובית בפחות ממאה משפחות חקלאיות. ואפשר גם להוסיף הרבה על המספר הזה, אך אין להושיב יותר ממאתים משפחה בנקודה אחת, באשר אז יגיע שטח הקרקע של הישוב ליותר מעשרים אלף דוּנם, ואף אם הבנינים יקבעו באמצע השטח, ימצאו בהכרח שדות רחוקים יותר משני קילומטר מן הדירות, וזה אינו כדאי.

ב.

ועתה למעשה: בקרבת נהלל מסרה הקרן־הקימת לרשוּת התישבותנו כעשרים וארבעת אלפים דוּנם קרקע (יכול היות שבקרוב תוסיף לנו הקהק"ל עוד שטח שם). לשטח הזה הציעו את עצמם שבעה אירגונים:

1. שלושה אירגונים להתישבות בצורת כפר־העובדים:⁴ א) אירגון א‘, שמנה בסוף שנת תרפ"ה 80 יחידות משק; ב) אירגון ב’ (ע"ש ויתקין) שמנה אז 73 יחידות משק; ג) אירגון “הפועל המזרחי” שמנה אז בערך 60 יחידות משק.

2. שלושה אירגונים לצורה קיבוצית: א) קבוצת השרון, שמנתה אז 24 חבר; ב) קבוצת שרונה, שמנתה אז 20 חבר; ג) קבוצת אחוה־גניגר, שמנתה אז בערך 30 חבר.

3. אירגון אחד “פינסק”, בנטיה למשק ארצי, אשר מספר חבריו שהספיקו לעלות לארץ־ישראל עד סוף שנת תרפ"ה הגיע ל־30 בערך (אמנם האירגון הזה הכניס במספר חבריו, אשר בשבילם ידרש קרקע ותקציב להתישבות, אנשים הנמצאים עדיין בגולה; אך אינני מאמין שבקרבנו יעשה הפשע הזה, להבטיח קרקע ותקציב לאנשים שטרם דרכה רגלם על סף ארצנו. דיו במעוות שישנו בהושבת אנשים, אשר טרם הספיקו לעבוד בחקלאות בארצנו לכל הפחות שנה אחת. לכן אני רושם בזה לאירגון “פינסק” רק מספר חבריו שנמצאו בארץ בסוף שנת תרפ"ה).

במספרים של הקבוצות ציינתי פה את מספר החברים, יען כי לא ידוע לי כמה הם החברים והחברות, בתוך אותן הקבוצות, שהם מאוגדים למשפחות, וכמה מהם הנם פנוּיים ופנוּיות. אך מובן, לדעתי, כי גם בקביעת השטח לכל קבוצה, דרוש להביא בחשבון את מספר המשפחות בקבוצה, אחרי שכל חבריה וחברותיה יעברו לחיי משפחה.

והנה רואים, שבכל הרשימה הנ“ל אין אף אירגון אחד שימנה יותר ממאה משפחה, ולהיפך: נמצאים אירגונים המונים אך כרבע ושליש המאה. ואם לאירגונים האומרים להתיישב בצוּרת כפר־עובדים או משק ארצי אפשר להוסיף חברים, הרי אין לעשות כזאת בקבוצה; באשר הוספת חברים לקבוצה גורם להריסת הקבוצה. כי על כן חושב אני שעלינו לקבץ מספר של אירגונים לנקודה ישוּבית אחת, באופן שבכל נקודה יתיישבו כמאה וחמישים משפחות חקלאיות. לדעתי אני, אפשר לא רק לקבץ יחד אירגונים מצורה ישוּבית דומה, אלא אף אירגונים הנוטים לצוּרות התישבות שונות (מלבד ל”משק ארצי" אפשר ליישב יחד, ואת “המשק הארצי” אין אולי ליישב יחד עם אירגונים אחרים, כי בגלל נטיותיו ה“אימפריאליסטיות” עלול הוא להשתרר על צוּרות ישוביות אחרות, מה שיגרום, בלי ספק, לסכסוכים והפרעות. אמנם בשנים האחרונות עמלו מארגנים לאגד באופן מלאכותי את הקבוצות אל המשקים הארציים, אך בטוח אני שלא יארכו הימים, והקבוצות, שהן קבוצות באמת, תשובנה אל עצמן, ותביננה כי תוכן ו“כבוד בת־הקבוצה בפנימיותה”, ואז יכלו מתחת שמינו אותם ההבדלים המנופחים, כאילו בין ה“קטוליות” וה“פרוטסטנטיות”, המקימים כיום את החיץ בין הקבוצה וכפר־העובדים. – וחושב אני שאת כל האירגונים המנוּיים למעלה צריך ואפשר לסדר בשנים, או שלושה לכל היותר, ישוּבים, ובכל ישוּב יכולים להיות שנים שלושה אירגונים. בכל הענינים הכלכליים והמשקיים יהיו מאוּחדים בהחלט, ורק את הענינים שבהשקפות שונות יסדר כל אירגון לעצמו.

ולדוגמה נתפוש שלושה אירגונים שונים ונעקוב את אפשרות סידוּרם וחייהם בישוב אחד. נניח שמן הרשימה הנ“ל יתישבו יחד: א) האירגון ע”ש ויתקין; ב) אירגון “הפועל המזרחי”; ג) וקבוצת שרונה. הצדדים המפרידים בין שלושה אלה, הם:

1) קבוצת שרונה שונה מן השנים בזה שהיא תעבוד עבודה משותפת, וחיים משותפים וכלכלת־ילדים משותפת. והרי כשם שהיתה קבוצה זו מסדרת את הענינים האלה, בשבתה נבדלת מן השנים ומרוחקת מהם שנים או שלושה קילומטרים, ככה תתפוס, בישוּב המשותף, שכונה לעצמה, ובשכונה זו יהיו לה בניניה ומשקה הביתי.⁵ ואף נניח ששדותיה, גניה וכרמיה, כולם או חלק גדול מהם, נקבעו לה בקרבת מקום לשכונתה. ולעומת זה תהיה משותפת, בחלק המגיע לה לפי מספר חבריה: במכונות הדיש וכדומה, במיכון ההשקאה, בדרכים; בספריה גדולה, בבית־הספר לכתות הגבוהות; במסגריה, נפחיה והחזקת כל בעלי מקצוע; בשמירה בשדות ובישוב; במובילים, במחלבה ומחסנים; במו“מ את הממשלה ומוסדות כלליים, ועוד ועוד. הריוח מזה יהיה גדול למדי גם למוסדות המיישבים וגם לקבוצה הנידונה. וכל הפסד או פגם לרעיון הקבוצה לא יגרם ע”י כך, ולהיפך אפשרוּת הקיוּם לקבוצה מובטחת ע"י כך מכמה צדדים: א) הקבוצה הנידונה לא תאולץ להגדיל את עצמה באופן מלאכותי; ב) גורמי־הפסד מרוּבים, שהנם הכרחיים למשק קטן, ודוחפים בהרבה ליצירת יחסים “עצבניים” בתוך הקבוצות, יעָלו ממשק הקבוצה; ג) דאגת הלימוד לילדים המטרידה את הקבוצות, והדוחפת עכשיו ליסוד בתי־ספר מרכזיים עם “פנימיות” (אינטרנטים), לא תהיה לפני הקבוצה הנידונה; ד) ההסתכלות התמידית של חברי הקבוצה בצורת החיים ועבודתם, לעומת החיים והעבודה של שכניהם בישוב, תעוררם להתעמקות ופיתוח הקוים המיוּדים לקבוצה, והרעיון ילך ויחזק, והמשק ילך ויתקדם.

2) אירגון “הפועל המזרחי” מעוּנין באופן נפרד בסידור והחזקת מוסדות דתיים, ואולי גם בחלק ממוסדות החינוך. אך בכל השאר אין לו כל ענינים מיוּחדים לעצמו; ולא פחות מקבוצת שרונה, ירויח האירגון הזה בסידור והחזקת כל הענינים הכלכליים־משקיים וחברתיים באופן משותף. ומובן, שהוא מתיישב כולו מרוּכז בחלק אחד של הישוּב, ושם יסדר לעצמו את המוסדות המיוּחדים לו לבדו. וקרוב לודאי, שגם החזקת המוסדות האלה תקל מעליו על־ידי הישוב המשותף, באשר כל אותם האנשים מיתר האירגונים אשר ישנה להם הנטיה לדתיות, ישאו בודאי מרצונם בעול ההוצאות האלה יחד עם האירגון הזה. – ובכן דרוש ידרש רק שבסידור ישוב מקובץ כזה, נתַחֵם בדיוּק את תחומי הקרקע לכל אירגון, ולכתוב ביניהם הסכם הדדי על מה הנם משתתפים, ובאיזו מידה ישתתפו, ובמה אינם משתתפים. צריך יהיה לקבוע ולציין מראש את העוּבדה, שאין כאן אירגון עיקרי ואחרים נספחים אליו, כי אם כל אירגון ואירגון יהיה שורר בנחלתו המיוחדה לו, ואין לו כל זכויות בנחלת האחרים המיוחדה להם. השיתוף, במה שישתתפו, בא אך ורק למטרות־חולין: כלכליות ומשקיות. וממילא פוסק השיתוף, במקומות שמשתררות חולשות לנטיות אחרות.

לא קשה לשרטט בזה שתי סכימות לישב שלושת האירגונים הנ“ל: סכימה אחת לפי הצעתי הנ”ל, וסכימה שניה לפי הדרך הנהוּגה: כל אירגון ואירגון בנקודה נבדלת. ושתי סכימות כאלה תוכחנה בעליל, כי על־פי הצעתי תעלינה הוצאות היסוד לשלושת האירגונים האלה, בשלושים־חמישים אחוז פחות מאשר על־פי הדרך הרגילה עכשיו. וכן הוצאות ההחזקה לכל משפחה ומשפחה מן האירגונים הנ"ל תופחתנה על־פי הצעתי באחוז לא קטן מן אחוז ההוזלה ליסוד. ואינני נותן עכשיו בזה את הסכימות האלה, באשר זה ידרוש הרבה מקום וזמן, בהיות הדבר הכרחי אז לתת פה את כל פרטי התכניות ופרטי התקציבים למשקים, בצוּרה נבדלת ובצוּרה מקובצת; וזה גם לא יעניין את רוב הקוראים, שאינם רגילים לטפל במספרים יבשים; אך במרכז החקלאי ובמוסדות דומים יכולים “לשבת על המספרים” האלה. אמנם אם הצעתי תעורר התנגדות חזקה לא אמנע גם מטורח המספרים. וחוששני, שהצעתי תפגוש בהתנגדות, כי יודע אני את הרגלי המחשבה השוררים בתוכנו, ואת חוסר הרצון לצאת מן ההרגלים המוטעים. וחושש אני שאמצא מתנגדים לא רק לרעיון של התישבות כפר וקבוצה יחד; אלא אף להתישבות קבוצות אחדות יחד בשכונות שכונות של ישוב אחד; ואולי גם יצאו מתנגדים להתישבות שנים ושלושה אירגונים יחד, שמטרת כולם הנו הכפר העובד. אך מאמין אני, שהבירור והויכוּח בשאלה חיונית זו יצעידונו ברבה מאוד לקראת הפתרון הנכון, והוא גם יועיל, בדרך אגב, לברר וללבן במידת מה את מהוּת ההבדלים אשר בין צוּרות התישבותנו. ואקוה שיוכחו, אשר אין מקום להתחדדות יחוסים וניגודים. ויש מקום לקבוצה וכפר־עובדים לשבת יחדיו ולהשתתף במוסדות כלכליים ומשקיים. והנטיה אשר יפתחו אצלנו, ליישב אזורים של קבוצות לחוד, ואזורים של כפרים־עובדים לחוד, נטיה זו הנה רעה, חולה ומסוּכנת, והיא נובעת מתוך השקפות עקרות על מהות חיינו ועבודתנו בארצנו. וטוב שלא לעזוב כל הזדמנות, מתבוע את הבירור והליבון בשאלות אלה, עד אשר יוכחו כולם כי אין הקבוצה וכפר־העובדים צוררים זה לזה, כשם שאין זה בין שירת מקהלה ושירת זמירים בחורש.

(תרפ"ו 1926)

זה שנים אחדות אשר יטפלו אצלנו ברעיון ובסידור תכניות של שכונת־עובדים ו“גרעין חקלאי”. בשכונת־עובדים, המכוּון הוא לישוב של פועלים ועובדים אחרים ליד עיר, אשר האנשים יעבדו בעיר ויגורו בשכונה מיוחדת להם ליד העיר. ובשכונתם תהיה להם, מלבד הדירה, גם חלקת אדמה למעט ירק, עצי פרי ועצי נוי. את השטח קבעו לשני דונמים, או שני דונמים וחצי. ואת מספר המתישבים קבעו 800 – 1000 משפחות. ב“גרעין חקלאי”, המכוּון הוא לחלק משכונת־העובדים, אר יהיה מיוסד לא על עבודה בעיר, כי אם על עבודה חקלאית אינטנסיבית בשטח של 12 – 15 דונמים. את מספר המתישבים קבעו 150 – 200 משפחה. בזמן האחרון קשרו קיבוץ מאנשי שכונת־העובדים ואנשי “גרעין חקלאי” את תכניותיהם אל תכניות ההתישבות בעמק עכו.

לא אדון בשאלה, אם תוכל חיפה, העתידה להיבנות במשך עשר השנים הבאות, אם תוכל לפרנס פרוור כשכונת־העובדים ו“גרעין חקלאי” לידה. כי זה ענין להשערות. ורק על הצדדים הישוביים־חקלאיים שבענין זה אחוה דעה. משום כך גם לא אתעכב על שכונת־העובדים, כי אין האנשים תולים תקוותיהם בהכנסות מעבודה חקלאית במגרשיהם, אלא מעבודתם בעיר. ואולם עם אנשי “גרעין חקלאי”, אשר סידרו לעצמם תכניות לקיום בחקלאות אינטנסיבית על שטח של 12 – 15 דונמים, אתם ישנו צורך להתעכב על תוכן הענין וממשותו.

השם “גרעין חקלאי” בשכונת־העובדים עלול להתעות רבים. כי בציבורנו רואים את ה“גרעין חקלאי” כחלק משכונת־עובדים ודומה לה בתכנו. ואולם למעשה, בתכנו ובתכניתו אין ה“גרעין חקלאי” אלא אירגון להתישבות אינטנסיבית.¹ והנה מלבד ד“ר סוסקין לא נמצא עד עתה איש, מאלה העוסקים ובקיאים בישובה של ארצנו, אשר יניח, כי ישנה כבר האפשרות לישב אצלנו אנשים במעט מאוד כסף ובשטחים מצומצמים ביותר. אמנם יודעים אנחנו, שגם אצלנו, ליד הערים, נמצאים בודדים, גננים, המתפרנסים ממשקים זעירים למאוד; אך אין לבנות שיטות ישוביות כלליות על יסוד מקרים בודדים יוצאים מן הכלל. והן לא מזמן סיימנו את הויכוח בנדון זה עם ד”ר סוסקין. ואף גם עובדה היא, כי למרות עזרתה של ההסתדרות הציונית, ולמרות התקציב שהוקצב להגשמת תכניתו, אין הדבר מתקדם, ומה ראו במסיבתנו לקרב את דבר ה“גרעין חקלאי” בעצם הימים שריחקו את דבר תכנית סוסקין? והן בתוכן הדברים אין בין זה לזה אלא התקציב, אשר הובטח לסוסקין ולא הובטח ל“גרעין חקלאי”. ולא רק שלא הובטח תקציב, אלא אף לא נדרש כמעט כללוּ יחד “גרעין חקלאי” בתוך שכונת־עובדים; שיערו, כי אנשי שכונת־עובדים, אשר יעבדו בעיר, יחסכו סכומים כדי השתתפות הגונה בבנין השכונה, ותלו תקוות בקרדיטים גדולים מבנקים. ומתוך “גזרה־שווה”, כנראה, הרחיבו את הרעיונות האלה גם על “גרעין חקלאי”. – וקשה להבין איך הגיעו להערכה כזו של הענינים אם לא נגרם זה על־ידי שינוי השם: מ“התישבות חקלאית” ל“גרעין חקלאי” בתוך שכונת־עובדים. כי הרי במושג התישבות חקלאית הגענו כבר להבנה, שאין לצמצם ביותר בקרקע ובתקציב. ואף אנשי ה“קבוצה הגדולה”, אשר לפני חמש שנים התיימרו להיות מיישבים בזול שבזול, בקרקע וכסף אשר ידרשו לישובה של משפחה חקלאית, הרי כיום אין כבר הפרש גדול בין דרישותיהם של אלה בקרקע וכסף למשפחה חקלאית לבין דרישות ההתישבות הבודדת. וכן הגענו להבנה, שאי־אפשר לנו לסדר התישבות חקלאית בלי “תקציב מלא” מצד המוסדות המיישבים. וההתישבות של “המעמד הבינוני”, אשר התיימרה, רק לפני שנה בערך, לקנות קרקע ולהיבנות על חשבונה הפרטי, כיום אף היא דורשת תקציב מלא. ואני מפקפק מאוד, אם יעלה בידינו לבסס משפחה, מאותן שהתחילו תחת ה“פירמה” של מעמד בינוני, אף בסכום כסף המספיק לבסס משפחת פועל חקלאי ישן בארץ, המחוסר כל אמצעים. ומה השיב חכמים אחור וסיכל דעתם עד כדי כך שידרשו מאנשי ה“גרעין חקלאי”: 1) השתתפות בכסף להכשרת הקרקע; 2) סידור משקם בעיקר באמצעיהם הם עצמם 3) "אפשרויות קיום על שטח קרקע בחלק אחד משבעה הנחוצים כיום לקיום משפחה חקלאית בארצנו? האמנם די בשינוי השם בלבד כדי לשנות את המזל? האמנם דבר הבלעת מאה־וחמישים – מאתים משפחות חקלאיות בתוך פרוור־עיר בן 800 – 1000 משפחות בלתי חקלאיות, די כדי שלא יצטרכו לקרקע ותקציב מספיקים?

עלינו לא לערבב מושגים שונים, כי זה עלול לבלבל את עצם הענינים ולהטעותנו. ובנידון שלנו ברור: 1) כי אין כל קשר בין שכונת־עובדים לבין התישבות חקלאית, אף אם יקראו לזה “גרעין חקלאי” של שכונת־עובדים. בעלי הרעיון הן לא חשבו, כי ה“גרעין חקלאי” ימצא שוק לתוצרתו בתוך שכונת־העובדים, באשר לפי תכניתם יהיה לאנשי שכונת־העובדים גם משק קטן, אשר יספק את צרכי ביתם ויתן עוד עודפים קטנים לשוק העירוני, לשם כך הלא יקצו להם מגרשים גדולים. ואף אם למעשה לא יסדרו אנשי שכונת־העובדים משק־מכניס במגרשיהם, ורק מעט פרחים ועצי נוי יגדלו שם, גם אז לא יגדל היקף הקניה שלהם בתוצרת חקלאית עד כדי לפרנס את ה“גרעין חקלאי”. – 2) לפי דרכי החיבור שישנם כבר ביום בארצנו, אין כל יתרון לישוב חקלאי הנמצא שני קילומטרים מן הכרך על ישוב חקלאי הרחוק עשרים קילומטר ויותר מן הכרך. נהלל ושכונותיה, משקי עין־חרוד, דגניה וכנרת מוציאים לשוק חיפה את כל תוצרתן, בטעם יתעוררו בני הכרך משנתם בבוקר. ויותר מוקדם מזה אין העירונים מוכנים לקנות, אף את התוצרת של החלבן והגנן הנמצאים בתוך תוכה של העיר. 3) ישנם אמנם חלבנים בודדים וגננים בודדים, הנמצאים בעיר או ליָדה, והם מסדרים לעצמם קונים פרטיים, באופן שהם מקמצים את ההוצאות לאנשי הבינים או למוסדות הבינים (וכידוע לוקחים אנשי הבינים את חלק הארי ממכר התוצרת), ולכן יכולים הגננים והחלבנים הבודדים, אשר ירכשו לתוצרתם קונים פרטיים, להתקיים מתוצרת מעטה; ואולם אפשרויות כאלה נמצאות אך ורק לבודדים ולא לציבורים. כי ציבורים המוציאים את תוצרתם לשוק, מתנגשים בהכרח עם ציבורים אחרים, המחפשים אותו השוק. ואם אין הם רוצים להתחרות אלו את אלו, הרי הם נאלצים להתאגד יחד וליצור מוסד משותף לממכר תוצרתם, נאמר על־ידי “המשביר” או ע“י מוסדות דומים לו. אז יקבלו כל המשקים, רחוקים כקרובים, אשר ימציאו לשוק תוצרת מטיב שווה, גם מחיר שווה בעד תוצרתם, “גרעין חקלאי” כנהלל וכדגניה ועין־חרוד. ואיך זה יעלה ל”גרעין חקלאי" להתקיים מפּחות תוצרת, שזה אומר פחות קרקע ופחות הון השקעה?

ואל נא יתעונו בטענה, ש“גרעין חקלאי” ישקה את כל אדמתו, ואדמתו תהיה הכי מתאימה לגידול תנובות גדולות. כי אף מקוה־ישראל, שאדמתה היא הכי מתאימה והיא גם מזובלת היטב ומושקה, אף היא אינה משיגה תנובות ירק, מספוא וגרעינים גדולות מתנובות אלה שברבים ממשקי עמק־יזרעאל ועמק־הירדן. ויתרון למקוה־ישראל ולמשקי עמק־יזרעאל ועמק־הירדן על ה“גרעין חקלאי” בזה, שהאחרונים יצטרכו לקנות מן השוק את רוב המספוא לבעירם, ואם לראשונים עולה עכשיו ליצור ליטר חלב 1.5 – 2 גרוש, הרי זה יעלה הרבה יותר לאחרונים. וכל הבדל לא יהיה בין הראשונים לאחרונים בזה, שבעונות רבות בשנה ישליכו כולם את ירקותיהם לדומן, מאין להם מחיר. ועוד הבדל לרעת ה“גרעין חקלאי”, שמחיר הקרקע בשבילו יעלה כמה מונים יותר מאשר עולה בשביל המשקים הרחוקים.

על כן אין לקוות לשידוד מערכות התישבותנו בקרוב בימינו, וכל נסיון למה שקוראים “התישבות אינטנסיבית” לא יגיע אף לחצי פעלו ויירש עמל ותלאה. אז ניזעק, כמובן, לחפש תרופות, אך לא נצליח יותר מאשר לאשר את קיומו של עוד ישוב בעל־מום, נוסף על הישובים בעלי־המום הנמצאים כבר למכביר אצלנו.

ורע ומר מאוד, אשר דבר ה“גרעין החקלאי” כיום איננו רק רעיון מופשט לנסיון ישובי, כי אם עשרות חברים התקשרו אליו וחולמים אותו והוגים אותו בוקר, ערב וצהרים; ואולם אין בידינו להועיל. בכל אפן מן ההכרח הוא להבדיל בין רעיון ההתישבות האינטנסיבית ובין האנשים אשר התארגנו לשם הרעיון הזה: החברים, אשר התארגנו להתישבות זו, יכולים וצריכים לקיים את אירגונם לשם התישבות חקלאית באחת הצורות הנהוגות כבר אצלנו, ולהירשם אצל המרכז החקלאי בתור להתישבות, שיגעו אליה לפי: 1) זמן היותם בארצנו; 2) זמן עבודתם בחקלאות; 3) מצבם המשפחתי וגילם וכדומה. ואשר להתישבות אינטנסיבית, צריכים אנו להסתפק בנסיון אשר נעשה על־ידי ד“ר סוסקין, עד אשר נראה את תוצאותיו. ואם ישנם באירגון ל”גרעין חקלאי" חברים הנוטים דוקא לנסיון בחקלאות אינטנסיבית, הרי טוב ונכון הוא שיתקשרו את ד“ר סוסקין, באשר לו חסרים אנשים מתאימים, ולאנשינו, שהנם בכל אופן המתאימים ביותר, חסר התקציב לנסיון זה. ועל־ידי התקשרות כזו יוכל למצער להתגשם נסיון אחד של חקלאות אינטנסיבית, זה של ד”ר סוסקין; תחת אשר במצב הענינים כיום אין תקוה לא לזה ולא לזה, שיצעדו אף את צעדיהם הראשונים בדרך לנסיון בהתישבות כזו. ואם אמנם ישנם אֵילו חילוקי נוסחאות בין התכניות של ד"ר סוסקין לתכנית החברים אשר התארגנו בתל־אביב לגרעין חקלאי, ברור בכל־זאת שדבר זה לא יעכב, והסכמה על התכנית לכללה ולפרטיה יכולה להתקבל; כי לא בפרט זה או אחר ישנה חשיבות, כי אם בעצם הרעיון של התישבות בחקלאות אינטנסיבית. וכל המודים באפשרות הדבר כיום, יכולים למצוא דרך לעבוד יחדו.

תרפ"ו (1926)

בסידור התישבותנו החדשה כיום, ניתנה ההזדמנות הראשונה להסתדרותנו לפעול, אם ברוח הסתדרותית נכונה, ואם ברוח של ממשלת זדון, הקובעת ענינים על־פי סימפטיות ואנטיפטיות צדדיות, המפלות בין אדם־חבר או אדם־נתין לאדם־חבר או אדם־נתין בתוכה, ומעניקה נדבות לאחד על חשבון קיפוח זכות למשנהו. הפעם ניתנה לראשונה הזדמנות כזאת להסתדרותנו, כי בכל סידורי התישבותנו הקודמים לא היתה ההכרעה בידיה, ורק כיום ישנה כזו בהחלט. החבירוּת בהסתדרותנו היא אישית, כל יחיד ויחידה הנם שוים בזכויותיהם וחובותיהם בתור חברים בה. ואין כל יכולת להסתדרותנו למנוע מאת חבר אחד את אשר היא נותנת לחבר אחר, אף אם 99 אחוזים ממנה ירצו לעשות את זאת. הענקת זכויות ושלילת זכויות אינן גם בגדר של הצבעות והכרעת רוב ומיעוט. ישנה יכולת להסתדרות כזו שלנו לשפוט חבר על חטאותיו ופשעיו, ולדונו לפי חוקי ההסתדרות ותקנותיה; ואולם כל חבר אשר מבלי שהעמידוהו לפני כס המשפט הפלו אותו לרע וקיפחוהו, הרי הוא עולה, על־ידי עצם העוול שנעשה לו, למדרגת תובע כללי ושופט של ההסתדרות כולה. לו כס המשפט!

והנה חברי הסתדרותנו החקלאית, עובדים וחיים בצורות־התישבות שונות: הקבוצה, המושב, הקבוצה הגדולה. אכן, צורת ההתישבות, אשר יבוֹר לו כל חבר, אינה מוסיפה ואינה גורעת ממנו זכויות בתור חבר ההסתדרות, אף כמשהו מן הנימה. וכל עוד אשר לא הוחלט בהסתדרותנו על הוצאת חברים מתוכה, עקב בחרם להם בצורה ישובית זו או אחרת, הרי על ההסתדרות לעמול במידה שוה לסיפוק רצונו של כל חבר בכל צורה אשר בחר לו. וכל הדיבורים על־דבר צורות ישוביות “נאמנות” להסתדרות פחות ו“נאמנות” יותר, אינם יותר מלהג דמגוגי, החותר תחת שלמותה של הסתדרותנו ואחדותה. כי כצורות ההתישבות, כהשקפות חברתיות ומפלגתיות אחרות, הנן אך ורק מעניניו הפרטיים של כל חבר וחבר בהסתדרות, אך לא יכול להיות למושג חבירוּת כל אחיזה במושגים הקיבוציים: קבוצה, מושב וכו'. החבירוּת בהסתדרותנו הנה אישית ולא קיבוצית, ובאותו הרגע אשר החבירוּת תתחיל אולי להיות קיבוצית, ממילא תהיה קיבוצית מצורה אחת בלבד, אחרת לא יכול להיות בשום אופן. כי על כן כל נשיבת הרוחות אשר שררה, ובמידת־מה שרדה עדיין, בהסתדרותנו: נשיבת רוחות מלטפות צורה ישובית אחת, ונשיבת רוחות זועפות על צורה ישובית אחרת, כל נשיבת־רוחות זו – פשע וכלימה בה, וכלה תכלה מקרב הסתדרותנו.

והנה לפני שנה בערך, או שנה וחצי, ישב המרכז החקלאי בטבריה ובירושלים, והחליט על הקיבוצים והאירגונים, אשר באו להתיצב לפניו ולדרוש התישבות, לאמור: מי יעלה ראשונה ומי אחריו, מי לאחרונה ומי לא יעלה הפעם. ועתה, אם הוציא המרכז את משפטו על יסוד חקירה ודרישה בזכויותיהם של חברי ההסתדרות, אשר הגישו לפניו את עצומותיהם, אלוהים עמו! בצדק שפט את עדתו, ומשפט צדקו יקום ויהיה בהסתתרותנו!… ואולם אם לא במשפט עשה, ואם נכונה השמועה העוברת במחננו: כי עשוֹק עשק המרכז במשפטו מספר חברים אשר להם הזכות, והענק העניק למספר חברים אחר מתנת חנף לצורה ישובית נושאת חן וחסד מלפניו, או תשלום מס לזרמי מפלגה משפיעים עליו – כי עתה בטלים ומבוטלים הם מתוך עצם חוקתה של הסתדרותנו עד כה וחוקת "ניר, המאושרת כיום, אשר לכל החברים בתוכה זכויות האישיות שוות בהחלט, בלי הבדל לאיזה זרם מפלגתי נמנה החבר ובאיזו צורה ישובית בחר.

ואין לתמוה כמעט על אנשי המרכז החקלאי, אשר עשו אז את העוול לשלול את זכות ההתישבות מאירגון חברים, אשר מנה (לפני שנה או שנה וחצי בערך בזמן החלטת המרכז) קרוב למאה חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 6 שנים ויותר; והעניקו אז את הזכות להתישבות לקיבוץ, אשר מנה בארץ רק כחמשה־עשר חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 5 שנים. אני מביא את שתי העובדות הכי קיצוניות, אכן גם באמצע לא היה הכל מסודר. אין לתמוה על מעשה העוול הזה, באשר כל האוירה שלנו היתה ספוגה אז רוח קנאות לצורת הקבוצה ושטנה על צורת המושב. היו ימים, אשר “מנהיגים” היו מכריזים מעל הבמות לשקץ את צורת ההתישבות במושב, ולקדש בכל מיני קדושה וקילוס את צורת הקבוצה, ועד היום הזה לא פסקה מלחמת־מצוה זו. ומעל הבמות יוכרז בפירוש, כי “על הסתדרותנו לקבוע דרגות־ותק שונות לקיבוץ ולמושב”. אין על־כן להתפלא על אנשי המרכז, הטובים והישרים כשהם לעצמם, שנכשלו להפלות בין חבר לחבר בהסתדרות. אמנם החלטתם בטלה ממילא על־ידי עצם הדבר שהיא מפלה בין חבר לחבר, שוללת זכויות מאחד ומעדיפה זכויות לשני.

ואַל נא ינסוּ לבטל את האשמה על־ידי זה, שיתנו דופי בי, המאשים, ויאמרו כי מגולל אני את האשמות האלה רק באשר חבר במושב אני. כי הנידון הן איננו כאן אישיותי אני, אלא עובדות ברורות המוכיחות את האשמתי, ומוטב שהמשיגים יפנו ישר לענין: להכחיש את העובדות או לטהר אותן בק“ן טעמים. וכן ידוע לי מראש עוד נשק חד אחד, אשר יוציאו נגדי, והוא: ההכרזה כי אני מוציא לפני הקהל הכללי את סודות ציבורנו; אך גם זה אינו לענין, כל עוד שלא הוכיחו כי דיבות הוצאתי. ואשר לעצם הוצאת הדבר לפני הקהל, בל נא תנסו להעלים את העובדה כי לחוֹם לחמתי בדבר הזה, בתוך ציבורנו, מיום אשר נודעתי אודותו זה כשנה ורבע. לחמתי בזה בתוך ציבורנו בכלל, וזה כשמונה חדשים, מיום כניסתי למרכז החקלאי, לא חדלתי מלחום בזה; ובמועצה החקלאית, לפני ימים אחדים, אמרתי את כל הדברים הכתובים בזה והודעתי שאמשיך את מלחמתי בדפוס. כי רואה אני בזה, אשר יַפלו בהסתדרותנו בין זכויות חבר לזכויות חבר, חטא אשר אין לו כפרה, בלתי אם יתוקן הדבר מיסודו. כי על כן גם לא השתתפתי בכל ההצבעות אשר היו בענין זה, בהודיעי שאין ענין זה ניתן להצבעות. וכן לא נכנסתי בשום הצעות־פשרה אשר הוצעו, בכיווּן לספק את דרישות כל הקיבוצים והאירגונים, בהודיעי שאין זה ענין לפשרות וסיפוק דרישות, כי אם צעד ראשון לקבוע חוק ומשפט צודקים בהסתדרותנו, חוק ומשפט שוים בהחלט לכל חבר וחבר בה, בלי לשים לב להשקפותיו הישוביות וכדומה. ואף אם כיום יעלה בידי המעונינים הפעם להשיג די קרקע בשביל להעלות להתישבות את כל הקיבוצים והאירגונים התובעים את זאת, לא אחדל אנוכי מדרוש את ציבורנו למשפט עצמו על עוון המרכז החקלאי מלפני שנה, ועל פשע המועצה החקלאית שלנו בימים י”א – י"ג דנא, אשר עשתה לפלסתר את כל חוקתנו (וחוקת “ניר” המפורשת), ותתעלל בזכויות ראשונות של חברים בהסתדרות על־ידי עצם העמידה להצבעת רוב ומיעוט את השאלה מי יעלה ומי בל יעלה, בלי לבדוק, אף במידה כל שהיא, את זכויותיהם של החברים, על־פי איזה קו שהוא.

בהסתדרותנו, כבכל הסתדרות בכלל, יכולים לשרור רק חוקה אחת ומשפט אחד לכל חבריה, וכל נטיה – ואף הכי קלה – משיטה כזו, עושה את הסתתרותנו לשלטון הרשע.

חשון תרפ"ז (1926)

למצב משקינו / אליעזר יפה

(מתוך הרצאה בועידת “הפועל הצעיר” בפתח־תקוה, י“ח תשרי, תרפ”ז)

בכל הארצות תצעד החקלאות לכל ענפיה בצעדי ענק קדימה. הישן יצא מפני החדש כמעט בלי הפסק, אך במידה וקצב, בהבחנה והכרעה. אכן אלינו כאן נצמדה מאֵרת ההחזקה בנושנות עד כדי מחנק, יחד עם הזינוק לקראת כל בשורה מפתיעה עד כדי שבירת ראש ומפרקת.

בכל הנוגע לפיתוח ענפי המשק הקבועים ושכלולם, מחזיקי־נושנות נחנו, וקשה להניע את ענשינו אף לבחינת הדרכים והערכת תוצאותיהן. אם נקבע פעם תקציב לבנין במחיר נתון, והיה זה קודש־קדשים, גם עת כל אבן מן הקיר תזעק מאזני משקם ולמצוא את הגורמים לגרעון והגורמים להכנסות מספּקוֹת. ומכאן הפּתח לגרש כליל את הגרעון ולהרבות בלי הרף את ההכנסות. חד־הגווניוּת במשקינו חולפת, והענפים הולכים ורבים. אמנם אין עדיין תשומת לב ניתנת במידה שווה לכל הענפים, אפשר לראות במשקים שונים מידות שונות של תשומת לב לענפים השונים, בלי כל הצדקה משקית לכך, ורק מתוך נטיות מקריות והשפעות חולפות. את הענף האחד ירבו לדחוף קדימה יותר מיכולת הגורמים אשר הנו מותנה בהם באותו המשק; ולעומת זה יזניחו ענף אחר, מבלי להיסמך על סיבות מצדיקות את זה. וביחוד בולטות חליפות אלה בענפים של גידול ירקות, עופות ודבורים, ענפים הניתנים להצטמצם ולהתפשט על נקלה בכל עונה ועונה. בהופעה זו נמצאת, לדעתי, חולשתם של משקינו. ואני בטוח כי בהגיענו לימים, אשר כל משקינו יקדמו ויפתחו את כל הענפים בתוכם בלי הפסק ובלי לאוּת, ויחד עם זה לא יחדלו מבּחוֹן באופן יסודי כל צד וכל גורם בביצור הענפים, כדי להגיע למרבית הכנסותיהם במעט הוצאותיהם, אז גם יחלוף חזיון הגרעון ממאזני משקינו. את הימים ההם רואה אני הולכים ובאים לקראתנו ולא ירחקו עוד.

אכן כיום עדיין קשה למאוד המצב הכלכלי במשקינו כולם, בלי הבדל צורתם. והסיבה לקושי זה מונחת בעצם התקופה אשר הגיעתנו עכשיו, שהיא כתקופת ההתבגרות בחיי הפּרט, תקופת המעבר מחיי נוער נטולי דאגה לחיים עצמיים עמוסי משקל רב של תנובה, מחפץ כפּים לזיעת אַפים מכביר. היתה במשקינו תקופת שירה וריקוד־נעורים, “עד בלי די”, בלי דאגה ליום מחר ובלי הערכת יום אתמול, תקופת הילדוּת הזונקת. כיום עברה התקופה ההיא. הדאגה לצרכי יום יום מרובים, והחרדה ליום המחרת המעולף ערפלים, אמנם מוזהבים בקצותיהם, אך כבדים בעצם, מצורפי חשרת ספקות אף תקוות ושאלות תיקו עם תשובות מעודדות – הדאגה והחרדה השתרגו על אנשינו בכל המשקים, ויעיקו עליהם כיום עד בלי די. כאילו בן לילה היו מילדים נטולי דאגה לאישים נושאי עול־עולמים. לכאורה המשק מתקדם, פוריותו לכל ענפיו משגשגת ועולה. ואולם כאילו בעקב עלית הפוריות עולות ורבות גם ההוצאות לאין מוצא.

קושי רב נגרם למשקים בזה, שלא סידרו להם מלכתחילה את הדברים הכי ראשוניים ונחוצים למשק. יש משקים רבים בעמק יזרעאל, אשר טרם סודר להם מים אף לשתיה. שעות רבות וימים שלמים יעמדו שם בתור, ליד המקורות הזעומים, כדי להשיג טיפת מים. האדם והבהמה יתבטלו מתוך כך מעבודתם במשק, ומים במידה מספיקה לא ישיגו. ויש משקים אשר אין להם די קרקע, וכל קיומם עלוב עד לאין־נושא. ויש בהתישבותנו סעיפים, אשר אין להם בעלים, כגון בניני ציבור במושבים ותקציבים לבעלי המקצוע שם, וכיום גם סידור דרכים. הקה"ק מתנערת מכל זה; קרן היסוד אינה מקבלת על עצמה לסדר זאת, והמשקים מתדפקים מדלת של מוסד לדלת של מוסד ללא מענה. ואם בסעיפים אלה, מחוסרי הבעלים, עדיין אפשר למצוא הצדקה למוסדותינו המישבים: חוסר כסף, הרי לסעיפים של חוסר קרקע וחוסר מים ירבו לפשוע.

בעטרות, לדוגמה, הוצאו במשך השנתים האחרונות יותר מאלף לירות לקנית מים מן השכנים הערבים, בעת שכל סידור המים שם צריך אולי להגיע לסכום כזה. –

ובפקיעין, השריד היחידי אשר נשאר בארצנו יושב על אדמתו ועוֹבדה, עוד מלפני חורבן ביתנו; שריד של עברים אשר לא הלכו בגולה, ושריד של אדמה עברית אשר לא היתה לזרים, אלא נשארה בידי עובדיה העברים, אם לא מתקופת ההתנחלות על־ידי יהושע בן נון, הרי בכל אופן מתקופת הבית השני; השריד בעל הערך ההיסטורי, ואשר מותר להניח כי יכול לבוא יום אשר לשריד זה יהיה משקל פוליטי, לא פחות מאשר למתוּלה וכפר־גלעדי, בקביעת הגבולין שבין ארץ ההצהרה הבריטית לארץ המנדט הצרפתי, - בפקיעין רואה הקרן־הקימת את עצמה בת־חורין מלגאול מעט קרקע לשריד הישוב העברי שם, אם לא תבואנה נדבות מקריות מיוחדות למטרה זו. הקרקע טעם נקנתה עד היום, והשריד ההוא הולך ונמוג אף הוא - - -

במצב החברתי במשקינו ישנה, בדרך כלל, התקדמות רבה. מתקשרים למשק, ומתוך כך ישנה גם דאגה רבה לאמץ את הקשרים החברתיים, וליצור מוסדות לסיפוק הצרכים הכלליים ולעזרה הדדית, שתמנע את האפשרות כי יהיו חברים כושלים. אמנם אין הדבר קל, ובמקומות אשר המצב הכלכלי הנו קשה ביותר שם גם היחסים החברתיים אינם עדיין כשורה. העניות מנוולת, וההשבחה במובן החברתי תבוא עם ההשבחה הכלכלית הכרוכה בהשבחה המשקית.

ואכן ישנם ימי־חזון לעם וישנם ימי־מעשה אף באפס חזון… אשרי העם בהגיעו לימי חזון ומעשה… ואוי לנו! אבוי לנו כיום, כי אָפס חזון, שָבת מעשה!… כי היינו כולנו למתנבאים במחנות, וידינו אָון מלאוּ. אָפס בנו שוקד על דברו לעשותו, ואך ל“מצדיקי הרבים” הפכנו כולנו… אנו – נביאים נחנו, ובנו ידבר ה', ויצוונו אל עמו, אך לא אלינו עצמנו… אנו טליתות שכּוּלן תכלת, פטורים ממצוות הננו; ואך לרועי צאן־עמו שׂמנוּ נִצְחֵנוּ, ואת השרביט והמטה נתן בידינוּ…

הלא כה דברינו כל הימים: תחיה תהיה לעמנו בארצו!… ואף על דרך התחיה ידענו להתנבאות לאמור: בעבודתנו נחיה, ביצירתנו ניווצר!… ואף אמנם נכונה היא זאת הדרך, ואין בלתה; אך האם כנים גם אנחנו עליה?.. לא! כי שקר נשקר כל הימים! זנה נזנה אל פרי עמל זולתנו; ועמל כפּי יוצרינו אנו יתגולל באין דורש; ואזלה יד יוצרנו באין דורש ליצירתו! ואֵי יצירתנו, ומאַין תבוא תחיתנו?.. ואמנו: ארצנו, לא בכספּנו נקננה, כי בעבודתנו נזכה בה ותקום לנו; ואולם מהי העבודה הזאת אשר נדגול בשמה, ונכביר מלים עליה, עד כדי הלאוֹת אלוהים ואנשים?… תהיה לנו העבודה כאליל, לקרוא בשמו ולהשתחוות לו, ורוח חיים אין בו; או באמנה היתה העבודה לנשמת אפּנוּ: ועבדנו וחיינו?

ואם אמרנו כי באין עבודה עברית אין משק עברי, האם הורינו כי יהיה משק עברי, ואנו נשפיק בתוצרת לא עברית ואף גם לא ארצית?… הוי, כל ממללי הרברבן!… מהו הלחם אשר אתם אוכלים?… ומהי החמאה והשמנת והחלב, והביצים והגבינה והירק, והדגים והבשר? ונעליכם ובגדיכם מה המה? המעמל כפּי אחיכם העברים הוא?… אם לא כן הוא, כי עתה דומו בבשתכם, ואל תפצחו פה על קטיף לא־עברי בפתח־תקוה!… אל תטבילו את זולתכם, ובידיכם השרץ!… ומכירת שטחי הכרובית לערבים בגני האכרים בבן־שמן,¹ במה היא שונה מקטיף תפוּחי זהב בפרדסים; וקנית חלב ממשק לא־עברי במה היא טובה ממכירת תפוחי זהב על העץ ללא־עברים בפרדס?… ואיך נצפה כי ישמעו לנו ולחזון העבודה העברית, ואנו אך כנביאי־שקר נתנבא… כי נביאי האמת הן ישקדו על דבריהם לעשותם, ונביאי השקר אך לזולתם יטיפו אמרם…

ואין לי צורך לאמור, כי לא ללמד סניגוריה על פרדסני פתח־תקוה באתי בזה. הללו כבדי לב המה בעשותם עבודתם זרה, ואף במסרם את פרי פרדסיהם לזרים. – ואנו אמרנו כי בחטא גלותנו גלינו מן העבודה ונשכח את עונג עמל הכפים ומתקו; אך הן ל“סוחרי המדינות” נהיינו בגולה… והנה בשובנו לארצנו, ונמצאנו ריקים מכל! את העבודה השכיחתנו הגלות; ואת המסחר? כנראה לא למדנו כלל. אנו רק “פדלרים” נחנו… לא יהודים סוחרים בארץ הזאת את שכנותיה דמשק ובירות וערי מצרים והלאה. לא הם יסחרו על ארץ רבה. היהודים אך חנונים, סרסורים ומוכרי גזוז המה… ופועלינו? כמה הם מאתנו אשר ימַצו את היסוד שבנצח העבודה, ותהי לנשמת אפיהם; וכמה הם אשר רק על התפארת שבמלכות העבודה יתרפקון, או את החסד שבגבורתה יבקשו למו?… והמעטים בנו, העובדים ויוצרים בארץ אבותינו זו, אם על תלמי השדה ואם בסדנאות העיר, היוכלו וחיו בעבודתם, ומספרם גם ירב, בעת אשר לא יהיה דורש לתוצאת העובדים האלה?… ובכן, אנחנו פה נתמיד בפטפוט הקדוש על דבר תחית עם ישראל בארץ ישראל, אך לא בני ישראל יעבדו עליה ולא הם יסחרוה, ואף הנצר הרך, יצירת העבודה הישראלית המעטה כאן, קמוֹל תיקמל, כי בני ישראל פה לא יאכלו מטובה…. ולאן נגיע איפוא?!…

הרפו־נא מדבר רמות על העבודה והתחיה בה!… אל תשאו את שם העבודה והתחיה לשוא, כל עוד שולחנכם מלא אוכל אשר לא ידים עבריות יצרוהו, וכל עוד בגדיכם ונעליכם לא נעשו בידי עמלים עברים!… נהיה כנים, ואז נחזה חזון ונרב מעשים!…

תרפ"ח (1928)

ב“הפועל הצעיר” גליון 11 נדפס מאמר בשם “על המצב בבנימינה” מאת י. ד. ז., אכר בבנימינה. ואם כל המסופר באותו מאמר הנו אמת – וניכרים דברי אמת – אזי למה באו ההערות של י. א. לחפּש “נקודות מוצא”, כדי לטהר את השרץ? ולמה באה מגילת היחוסים על ה“אם” וה“בת” בדברי י. ס. לנקר את עיני האכרים הצעירים ממושבות פיק"א? הכי בחטאו של “מנהיג החלוצים” בעבר, שנהיה למעסיק עבודה זרה בהווה, יכופרו פשעי הרמיה במלאכתם של “החלוצים” בהווה?! מאימתי נתחדשה ההלכה בבית מדרשו של “הפועל הצעיר”, כי העבודה הנה אך הגמול לשכר וליחס אשר יותן לעובד? ומי בהן “דת העבודה”? אך שקר, אך רמיה?! אולי ככל הדתות נעשתה כבר “דת העבודה” אך כליל־תפארת לכוהנים מטיפיה, ולא עוד “חובת הלבבות”?! ומדוע נדמה לי, כי “כובשי העבודה” שלנו, אלה שעבדו בארצנו בטרם הוחל לקרוא בשם “החלוץ” – הם ראו את עצמם עובדים אצל “העבודה” ולא עובדים אצל “נותן העבודה”, ובעבדם לא זכרו, כי מישהו ישלם להם בעד רצותם את עפר ארצם והתנערותם מאבק הגלות על כל פשעיו?

ומדוע נדמה לי, כי באותו יום אשר העובד שלנו ייהפך לשכיר־יום, הנושא את נפשו אך אל השכר, בלי לשמור אמוּנים לעבודה, באותו יום תפקע זכותו על העבודה בארצנו וכל יתרון לא יהיה לו על זולתו? ואולי אני טועה, לא ככה היא ההלכה המחודשת, אך מאימתי – למדוני־נא, רבותי! – חדלנו מהיות בעלי אגדה ונהיינו לבעלי הלכה? ואם להלכה, הרי כמה הלכות יש בעולם! הלכות רבי קרל מרכּס, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הלכות חכמי הבורגנות… ומאימתי חדרה ל“הפועל־הצעיר” האמונה, כי זה לעומת זה ציוה אלוקים: שאם “האכר” נוהג על פי הלכות חכמי הבורגנות, אזי על “הפועל” לנהוג על פי הלכות רבּני הפרולטריון?! ואם כזאת היא האמונה וכזאת היא ההלכה בבית מדרשו של “הפועל הצעיר”, מה בינו ולבין השמאל הקיצוני? ומהי הזכות להטיף חלוציות לאכרים באין חלוציות בין הפועלים? עד מה תהלכון בנתיבות עקלקלות אלה! ומהו לימודה הזכות הזה על דרכי הרמיה והעוון שנתפסו להן פועלים, תחת להוקיע אותן לעינינו ולסור מהן בשאט־נפש?! או אולי יען כי סובל הוא הפועל מחוסר עבודה וחוסר כל, על כן נחפּה על פשעיו, נהדרהו בריבו? אך מאימתי חדלנו מהיות “עודרים” במערכת תחיתנו – בכל המובנים – בארצנו ונהפכנו להיות אך “צדיקים בריב” לנותני העבודה כאן?! ובאיזו חזית יסולח לחיל פשעיו עקב סבלו הנורא בחפירות־החזית?!

הגיעה השעה להערכה מחודשת של עיקרי חברתנו, חברת העבודה: לראות נכונה, לעבוד נכונה ולדבר נכוחות! או האף אמנם נמשיך לשרך את דרכנו בנתיבות עקלקלות אלה אשר תעינו בהן?! ובכן מה תקותנו, תקות עמנו בנו? “בבל”?! כנראה “בבל”, כי “ציון” לא תיפדה ולא תיבנה בנתיבות עקלקלות. הדרך לציון הגאולה עולה אך נכונה, בנתיבות האמת והצדק.

תרפ"ט (1929)

לא היה ביכלתי להשתתף בעיבוד החוקה, ואפשר שלו היתה כבר חוקה זו הלכה למעשה, מאושרת על־ידי הועידה החקלאית, וכבר היו נבחרים מתישבים לפיה, אז לא היה מן הראוי לערער את הנעשה לפיה לשעבר, אך מכיון שלפנינו רק הצעה לחוקה, אינני רואה את עצמי, כחבר למרכז החקלאי, פטור מלהביע את דעתי בכל סעיפי ההצעה הנ"ל.

בסעיף 1) הנני מציע תיקונים אלה: “זכותו של העובד להתישבות מותנית: א) מהימצאו 7 שנים בארץ בטרם יישבוהו; ב) מהימצאו בעבודה חקלאית בארץ 5 שנים”. מלבד זה מציע אני למחוק מסעיף זה את כל החלק המקנה זכויות להתישבות על־ידי הכשרה חקלאית בחוץ־לארץ.

בסעיף 3 הנני מציע, כי “ממשפחה מתישבת נדרש ותק של 7 שנות עבודה חקלאית בארץ, ואולם אחד ממנה יימצא בעבודה חקלאית בארץ לפחות חמש שנים בטרם שיישבום על הקרקע”. “לקבוצה הזכות להתישבות, אם לפחות 50% מחבריה עבדו בחקלאות בארץ כל אחד חמש שנים, ואם הסיכום הכללי של שנות עבודתם בארץ, בהיחלקו על מספר כל חברי הקבוצה, ישאיר 1/2 3 שנות עבודה לכל אחד מחבריה”.

בסעיף 4 הנני מציע, כי “כל גוף חברתי (אירגון, קבוצה, קיבוץ) יכול לתבוע את זכותו להתישבות, אם הוא מאורגן וקיים למטרת התישבות שלוש שנים” (במקום שנתים).

בהערות לחוקה סימן 3) הנני מציע למחוק את כל הסעיף המדבר על מקרה, בלתי מציאותי בהחלט, “שאין יותר מגוף חברתי אחד מועמד להתישבות”.

ואני מציע להוסיף בהערות: סימן 4 ככה: “כל מי שיישבוהו פעם על קרקע לאומי באמצעים לאומיים, ניצל בזה את זכויותיו להתישבות לאומית, ואם הנו עוזב את מקום התישבותו, מאיזו סיבה שהיא, הוא נחשב מאז כעולה חדש בארץ, ועליו להתחיל לרכוש מחדש את זכויותיו להתישבות בהתאם לסעיפים 1) ו-3) מחוקת התור להתישבות”.

כן הנני מציע להוסיף סעיף, שיקבע את הזכות להתישבות חדשה על קרקע לאומי, לגבר מגיל שלושים שנה ומעלה ולאשה מגיל עשרים וחמש ולמעלה. בזוג נשוא צריך למצער אחד מהם להיות בגיל המתאים לו, בזמן עלותם על הקרקע. נימוקי בכל הנ"ל הם אלה: איש ואשה מסוגלים לקשור עצם לאדמה קשר של קיימה אשר לא יינתק, רק בהגיעם לגיל בגרות מסוימת. ומתוך הסתכלותי בעובדות כאן ובארצות אחרות אשר גרתי בהן, ומתוך הסתכלותי בתוך נפשי אני, מוצא אני כי גבר בטרם הגיע לגיל שלושים מוכן לפרוש כנפיו ולטוס באויר עם כל מקרה וזעזוע המזדמנים לידו. וכן אשה בטרם הגיעה לגיל עשרים וחמש (על יוצאים מן הכלל אין הכלל נבנה). ואנו, עם תלוש מן הקרקע במשך עשרות דורות, עלינו לבחור שתילי־אדם אשר יאחזו בקרקע בכל עצמותם. נשואי־בוסר בין איש ואשה עוון הם, ונשואי־בוסר בין האדם והדמה הנם פשע כבד עוד יותר, יען כי איש ואשה שניהם בני בחירה ונושאי אחריות המה, תחת אשר בקשר בין האדם והאדמה המצב שונה לגמרי: כל האחריות מוטלת על האדם בלבד ודרוש “כוח” לשׁאתה. מובן מאליו, כי בבנים ובנות אשר גדלו על הקרקע במשקי הוריהם, והנם יורשים את המשק אחרי מות הוריהם, אין להשגיח בגילם, באשר אלה הריהם לא כשתילים שהובאו מן החוץ, אשר כמה תקלות במהלך קליטתם, אלא כחוטרים שיצאו מגזע מושרש, אשר גם אם קצצוהו בידים ישוב וינוב בקרקעו – וגם כאן נחוצה לפעמים אפוטרופסות על יורשים מגיל צעיר ביותר.

ואשר לזמן הישיבה בארץ ושנות העבודה בחקלאות בארץ, הרי נעיין קודם־כל בעובדות. והעובדות מראות, כי למראשית פעולתה של ההסתדרות הציונית בהתישבותנו הצעירה ועד עתה, לא היה אף מקרה אחד בארץ שיחסרו מועמדים להתישבות, אשר טרם עברו עליהם 10 שנות ישיבה בארץ וחמש שנות עבודה חקלאית בה. ומצב אחר גם לא יהיה בארץ. ואף אין מצב כזה רצוי כלל וכלל. כי תנועת תחיתנו תהיה רעננה וחיה רק כל זמן שמבני עמנו יימצאו כאן אלפים ורבבות המצפים שנים על שנים ליום היאחזם בקרקע הלאום. וביום אשר קרקע הלאום ישתרע כאן מאין דורש, עד שיהיה צורך לתפוס עולים “ירוקים” ולהושיבם עליה, לאחר שהותם בארץ רק 3 שנים ורק שנתים בעבודה חקלאית, באותו היום אי־אפשר יהיה למצוא כל רוח חיים בתנועת תחיתנו. ובכלל ישנה אפשרות למציאות מצב כנ"ל, באותה המידה שישנה אפשרות למציאות משאת־נפש מסוימת בלי מציאותן של נפשות הנושאות אותה…

ואם תאמר, אף על פי כן מה איכפת שנקבע זכויות לנמצאים בארץ רק שלוש שנים ובחקלאות רק שנתיים? הרי יש להשיב: א) כל חוק הנקבע לא בהתאם לעובדות־החיים, הריהו מתנקש בעובדות־החיים, שולל זכויות ומעניק זכויות בניגוד לכוונות מחוקק כן, ומרעיל את חיי החברה. ב) מכיון שלמעשה טרם הגיעו עד היום, ולא יגיעו אף פעם, להתישבות אלה בני השלוש והשתים, יוצא שעל־ידי מתן זכות להם בחוקת ההתישבות, נגרמת רעה רבה להם ורעה רבה לישובנו כאן. רעה להם על־ידי השלית נפשם בתקוות כוזבות, שמתוך כך כלות עיניהם יום־יום בציפּיית־שוא להתישבות, והם נמנעים מהיות צופים על הליכות חייהם ועבודתם בארץ במשך שנים רבות. הסתכלו באירגונים ובקיבוצים המצפים זה שנים להתישבות, ותמצאו אותם חיים חיי תלושים מאוכזבים כל ימיהם…

ורעה רבה לישובנו כאן בזה, שאנו מחנכים את עולינו הצעירים לקוצר־רוח ולעבודות עראי, ואנו מונעים מהם את השקט הנפשי הנחוץ להתמחות בעבודה חקלאית. מי מעובדינו במושבות שם לב כי גם יתמחה בעבודתו ויעשנה בנפש חפצה?! ובזה שאנו מתכוונים לישב את ארצנו במתישבי בוסר, אנו מכניסים את הצעירים האלה, בעודם רכים ובלתי מחוסנים ברוחם, לתוך מעגלי התחרויות־שוא על השגת התישבות והתגוששות על זכויות בחדרי המוסדות, עד כדי למנוע מהם את הזדככות נפשם הצעירה בתוך פינות־עבודה חבויות בשדה. אני גם בטוח, שאחד הגורמים להוצאת עולינו מן הכפר, וביחוד מן הכפר בגליל, ולעברם לעיר, ואף להגלות מן הארץ, נמצא בהשליה הנגרמת להם על־ידי חוקת־התור להתישבות־שוא (כי אף על פי שהחוקה רק מוצעת עכשיו, הרי נוהגים על פיה מזמן רב ואף לפנים משורת דיניה). כאן גם אחת הסיבות הנפשיות ליחס הקל לעבודה בכללה, המתגלה אצלנו בשנים האחרונות.

ההכשרה בחוץ־לארץ ברובא דרובא איננה הכשרה חקלאית, אלא הכשרה גופנית למעבר מן הגולה ואוירה אל הארץ וקרקעה, אך אין לה (בתשעים ותשעה למאה) כל ערך כהכשרה להתישבות חקלאית בארצנו. ומבשרי אחזה: אף אחרי עברי בית־הספר חקלאי באמריקה ועבדי אחרי זה בחקלאות שם במשך שנים אחדות, מצאתי את עצמי תלמיד “ירוק” בארץ־ישראל (ואיני יכול להניח כי נופל אני מן העולה הבינוני).

הדרישה לותק ממשפחה, נובעת מן הדרישה לותק מן הבודדים.

על דבר השואת הזכויות בין החברים לאירגון והחברים לקבוצה, כתבתי ב“הפועל־הצעיר” לפני שלוש שנים, ואיני מוצא לנחוץ לחזור כאן על הכל, ורק להזכיר את העודה, כי קשרי החבירוּת בהסתדרותנו הנם אישיים ולא קיבוציים, ואין כל אפשרות לקבוע זכויות לאישים אשר בקיבוץ אחד (קבוצה) שונות מן הזכויות לאישים אשר בקיבוץ אחר (אירגון). ואף גם זאת: שלקיוּם הקבוצה והצלחתה ישנו צורך, שגם בה יהיו כל חבריה למוּדי־חקלאוּת, ולא קיבוץ פועלים פשוטים, אשר שנים מומחים או שלושה מנהלים אותם בעבודה.

בנוגע לזמן קיומו של האירגון בטרם ישיג זכות להתישבות, אין צורך להוסיף דברים אחרי דברי על זמן עבודתו של חבר האירגון בחקלאות בארץ.

את הצעתי בנוגע לאלה שכבר יישבו אותם פעם באמצעים לאומיים על קרקע לאומי ועזבו את מקום התישבותם, הצעתי לפני שנים אחדות בישיבה של המרכז החקלאי, והישיבה ההיא עברה על הצעתי זו לסדר־היום. הנימוקים לכך נראים לי ברורים כל כך, שאיני מוצא לנחוץ לעמוד עליהם כרגע. ואשוב אל זה אך אם יצאו מתנגדים להצעה זו.

תרצ"א (1930)

בחדשים האחרונים זכינו לראות לראשונה את “ניר” נכנס לפעולה התישבותית בעלת ערך, בהלוותו למעלה מארבעת אלפים לירות לבנק־הפועלים לשם סידור האשראי לזמן ארוך סכום 14.500 לירות בערך, לעזרת התישבותן של אחת־עשרה נקודות חדשות. וחבל, חבל מאוד: ראשית כל על זה שפעולתו הראשונה של “ניר” נעכבה במשך שנים מרובות כה; ושנית, חבל על שכוחו של “ניר” גם כיום הוא עדיין דל כה, אפסי כמעט, לעומת צרכינו ההכרחיים הרבים עד למאוד.

והן לוּ מלכתחילה הוגשה בפני ציבורנו התכנית להקמת “ניר” באותה הצורה שהוקמה לבסוף: להיות רק מכשיר להתישבות עובדים, כי אז היתה התכנית מרכזת מסביבה את מאמציהם של כל העובדים העברים – כמו שהתרכז ציבורנו מסביב למוסדותיו האחרים – ואז היה אולי מגיע כיום הונו של “ניר” כדי עשרות אלפים לירות, והיה יכול כבר לשמש מכשיר נאה לפעלנו.

ועולם… ואולם חברינו שטיפלו ביסוד “ניר” לכתחילה שאפו בימים ההם – ימי גודל הלבב בציבורנו – לנפחו בלי שיעור ולעשותו בעיקר מעין שרביט־שלטון על כל ציבור עובדינו החקלאים, ועררו בזה מלחמה על מוסד זה להחלישו ולהמעיטו עד היום הזה.

אמנם כוונתם של חברינו אשר טיפלו אז ביסוד “ניר” היתה בוודאי לטובה, ורק מתוך חרדתם הנאמנה ליסודות תנועתנו ניסו אז לעצב את צורת “ניר” באותו הדפוס שקידשו לה; שהלא באותה התקופה לא האמינו בהסתדרותנו, כי חבריה יאמנו ליסודותיה; ולכן חיבלו תחבולות איך להבטיח בתוקף תקנות מאושרות על ידי ממשלת הוד מלכותו, את נאמנותנו לעצמנו. אך חרדה יתרה זו גרמה בכל אופן בשעתו לפולמוס “ניר” המפורסם, אשר קירר אז את יחס ציבורנו לעצם המוסד, אף־על־פי שאחרי אותו הפולמוס כיונוהו למסילת פעולתו הנכונה, בלי ככל מגמות צדדיות, והוא יכול להיות מוסד של תועלת עצומה וברכה רבה לציבורנו כיתר מוסדותינו הכלכליים: קופת־חולים, בנק־הפועלים, “המשביר” ו“תנובה”.

חבל, חבל איפוא מאד על האיחור הרב בפעולות “ניר”. ואולם, עקב אשר אחרנו כה, חובה עלינו כיום להתמסר למוסד זה בכל מאמצינו, למען הגדל כוחו במהירות רבה. כי הן לא נוכל להשלים עם המצב הזה של חוסר גידול בהתישבות העובדת! ואם נתמסר בכל מאודנו להגדלת ההון של “ניר”, אזי תחת התלם הצר הזה אשר נכנס בו “ניר” בשותפות עם בנק־הפועלים, נגיע במהרה לפעולה ענפה ורחבה מאוד.

הגדלת הונו ואונו של “ניר” הוא כיום מן הצרכים הראשונים של הסתדרותנו, ועל כולנו להירתם לפעולה זו, לפעול ולהפעיל.

טבת, תרצ"ג (1933)

בחוברת “יסוד מושבי עובדים”, שנדפסה לפני כעשרים שנה, נסיתי להעמיד את צורת ההתישבות על שני עיקרים: הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; ועבודה עצמית מוחלטת בישובנו הכפרי.

ואף כי עדיין באותם הימים נמצאו כאלה, אשר את העיקר הראשון כינו בשם הלועזי “אוטרקיה” (העמדת תחום מדיני או כלכלי על הספקה עצמית גמורה), ולרעיון אשר הובע באותו העיקר חברו “כנפי רוח” ונלחמו בהן, - הרי כוונתי אני לא היתה אז ואיננה כיום: “אוטרקיה”. יען שידעתי ויודע אני, כי אין לנו כל אפשרות לסידור חיינו כאן על אוטרקיה מחלטת, שהן אין לנו חמרים עיקריים כגון אלה הבאים ממכרות־מתכת, אשר לא בידי אדם לברוא כאלה. אני שאפתי כבר אז וראיתי כבר אז יכולת אצלנו, לסדר הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; שהן בתנאיה של ארצנו לקיים הספקה כזו ובידיהם של חקלאינו ליצרה, אם רק תרבה הדרישה עליה.

כיום עומדים אנו בשנת תרצ"ו; וכרבע יובל שנים נמצא אני בהנהלת מוסד (“תנובה”), אשר מראשיתו ראיתי בו את התפקיד לספק לישובנו את כל התוצרת החקלאית הדרושה לו. ידעתי כי לא בשנה אחת נגיע לידי יכולת מלאה בכך, כי אם גם לא יהיו בנו פורטי עתיד עמנו למילימים ומפקיריו עבור מאה גרם חמאה, הרי קשה לצפות שכל אדם בישראל לא ירצה ליהנות מפרי חוץ־לארץ וכדומה, בעונות שעדיין אין לנו פרי כזה. ואולם בעינים פקוחות לרווחה אראה בשנים האחרונות (תרצ“ה-תרצ”ו) את ישובנו החקלאי (ואפילו ישובנו הקשור ב“תנובה” בלבד) כי בהידרשו, יוכל כבר ליצור בשביל כל ישבנו את כל תצרכתו החקלאית. אפשר שישובנו החקלאי טרם הגיע לידי יכולת, שיספק לישבנו בכלל גם את עתרתו (לוקסוס) במשך כל תקופות השנה (כגון, אפרסקים ותפוחים בפסח), ואולם, ראשית, יודע אני, שביכולת משקינו להגיע לכך אם רק תרבה הדרישה על תוצרתם; ושנית, שום נזק לא יוכל להגיע לישבנו, גם אם ינזר מעתרת כזו, כל עוד אין בידי ישובנו החקלאי לספק את זאת. בכל אופן, הרי אף אם הזוללים וסובאים שבישובנו (או “האמהות המטורפות”), לא יותרו על תפוח מחוץ לתקופת ההדרים ,הרי לצרכו ממש של ישובנו החלב ותוצרתו, בפרי ותוצרתו, יכול ישבנו החקלאי לספק את הכל. רק הבו לנו יהודים אמיתיים ולא “מפקירי עמם בעבור מיל”. ובכל ענין ההספקה העצמית בתוצרת חקלאית, אינו חלום ולא יהיה חלום, אם ישובנו ירצה.

ועתה לעיקר האחר, “עבודה עצמית”. אמנם תלוי הוא עיקר זה בעיקר שלישי: “עזרה הדדית” בכל המובנים – עזרה הדדית בין פרט לפרט, בין כלל לפרט ובין פרט לכלל. ואף כי העיקר הזה (עזרה הדדית) עדיין מפגר, הרי אין לאמור, כי העיקר של עבודה עצמית פשט את הרגל. אמנם צולע הוא מעט, אם משום כך שחברים “גויסו” לעבודות ציבוריות, אם כל־ידי “הכשרת” העליה ואם על־ידי אינבלידיות. על דבר ה“גיוסים” וה“הכשרות” לא אדון בזה לבל יארכו הדברים, ואעמוד בזה מעט על דבר האינבלידיות בלבד.

במאמרי הארוך “ליסוד מושבי העובדים” שנדפס לפני כעשרים שנה, נסיתי להציב גבולים לגדלו של משק משפחתי ולימי העבודה בו. לכאורה נראה, כי מושבי העובדים עברו אותם הגבולים, ואולם כתוצאה מכך (אף אם לא מכך בלבד) יאנחו כבר חברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה. ועתה נניח, כי השטח למשפחה הוא רק כששים דונם (כהצעה) ולא כפלים מכך. האם לא ברור, שבששים דונם אין צורך להשקיע עבודה כאשר במאה, מאה ועשרים, או מאה וחמישים? ולמה, איפוא, אותה הרדיפה אחרי שטח גדול? מה מלבד אינבלידיות ואולי גם עם־הארצות בעתיד – נשיג מכך?! אינבלידיות מעבודה קשה, ועם־הארצות מחוסר פנאי לחשוב ולעיין בספר. מי זה מחייב את נהלל, לדוגמה, כי כל משפחה תעבד 120 דונם קרקע? אמנם בעתיד, כאשר מתישבי נהלל יורישו את חלקותיהם לילדיהם, אולי תשיג כל משפחה צעירה רק חצי השטח או את השליש; ואולם עתה מה? מי אומר כי חלק מהבנים לא יתנחלו באשר יתנחלו? הן ממילא תהיה רוחם של רבים מהצעירים (כדוגמתנו אנו בצעירותנו) שלא לקבל מן המוכן, אלא ליסד לעצמם ישוב חדש.

ואשר לעם־ארצות, ישנם בינינו כאלה אשר יתגנדרו בכך. בתקופת חובבי־ציון היו שחשבו, כי תנאי הכרחי לאכרות הוא עם־הארצות ואולי גם הכשרון לרכוש דברים “במשיכה”, כדוגמת מה שראו וקידשו. ואולם אף לוּא היה כך אצל כל העמים (אין זו אמת כלל), אין זה נכון ביחס לבני עמנו. לא רק בין מלכינו הקדמונים אפשר היה למצוא רועים ובין נביאינו – בולס־שקמים, אלא גם בין מנהלי השקלא־וטריא שבתלמוד, רבים הם מאד בעלי המלאכה, שכירי היום ועובדי האדמה. אבי ז"ל היה אומר: “כי למדן יוכל להיות עם־הארץ, בזה איני מפקפק: ואולם כי עם־הארץ לא יוכל להיות למדן, בזה אני בטוח”. ורואה אני בעיני, כי מידי למדנים תבוא התפתחות רבה בחקלאות; ואולם מסופקני אם תבוא כזו מידי עמי־הארץ… יודע אני, כי לאו דוקא מי שירבה לקרוא ספרים הוא למדן, ולאו דוקא מי שאינו קורא ספרים הוא עם־הארץ; ואולם לית מאן דפליג, כי האדם אשר ניתנת לו האפשרות לחשוב מחשבות עצמיות, ואשר ישתמש באותה האפשרות, הריהו אדם (אף אם לא מלומד) יותר ממי שאין לו האפשרות ושאינו חושב מחשבות עצמיות. איני יודע, אם החברים במושבי־העובדים יאכלו כיום לחם יותר, מאשר לוּא הגבילו את גדלי ענפיהם ובעקב זאת גם את שעות עבודתם, אך נדמה לי, כי את נפשותיהם יכלו לקיים גם אחרי הגבלות כאלה. איני בא כאן בהצעות למעשה: איך להגביל ומה להגביל. אוּלי ידונו החברים לעת־עתה על עצם הענין.

אלול, תרצ"ו (1936).