בין אדם למחשבתו / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

א    🔗

חיינו הם ריקמה דקה של חידות ובעיות. אנו כובשים את החיים על-ידי מתן פתרון להן. אין להכנס לתוך החיים אלא דרך הפתרון. כגודל הפתרון כן גוֹדל הכיבוש. ואין פותרין שאלות בכוח או בשנאה אלא באהבה. לא לחינם אמרו: הכל הולך אחרי הפתרון.

בין השאלה ופותרה שוררים מעין יחסים אֶרוטיים. אנו אוהבים את השאלה ונטרדים על ידה. היא באה אלינו בחלום חזון לילה; אנו מתמודדים עליה; שמאל דוחה אותה בגלל טירודיה, וימין מקרבתה בגלל מנעמיה. כל שאלה העומדת לבירור משולה איפוא לאשה שרוצים לכבשה. אנו מרגישים את רצונה להפתר ולהכבש על ידנו. היא שוכנת לה מכוסה צעיף, מפתה בסודיותה ומייחלת בהתקרבותנו, כי היא זקוקה לכוח הגילוי שלנו. לפיכך צריך הפותר להיות מעין אביר; הוא חייב להיות על אופי המוכן לגונן על הבעיה ולמסור למענה את נפשו. אם כל אלה לו – רשאי הוא לבוא עמה במגע קרוב ולהוליד מסקנות. רק בדרך זו נולד פתרון ישר.

בימינו שכיחים מעשי-האונס גם בתחום זה. לעתים קרובות ניגש אחד “פותר” לאיזו שאלה עיונית נכבדה כשהוא מנפנף עליה בחרב ו ומאיים בכוח גברותו: על ראשו קובע-פלדה, בידו שרביט השלטון, בדרבנותיו יעכס, כולו לבוש מדי-קרב והבעת פניו כשל מולך-בכיפה, שכל רצונו מוכרח להתמלא מיד. בגשתו אל השאלה הוא תובע ממנה בפה ובקול רם והריהו ממריץ אותה לילד לו מסקנות, שמפלגתו או שיטת-הממשל שלו זקוקה להן. פותר כזה אין בו ממידת האֶרוֹטיקן, כי אם ממידת האַנס. האֶרוטיקן אינו מסיח את דעתו אפילו שעה קלה מנושא עיונו, מאהבתו, וכל תנועה מתנועותיו היא שידול, המתקת הדין. ואילו האַנס כופה את רצונו באכזריות וכל תנועה מתנועותיו מקפיאה את דם הנושא שלו. וסופו שהוא מוליד מסקנות פסולות, ממזריות.

ב    🔗

המחשבה והחושב חד הם. זהו זיווג ממש. התדבקות קדושה. לפיכך עולה הזיווג יפה בבעלי מחשבה אחת, או בבעלי-שיטה אחת, שמונחת ביסודה מחשבה אחת. אלו הם, כביכול, נישואי מונוגאמיה. הללו משקעים את כל עצמם במחשבה האחת הזאת, מטפחים אותה באהבה ומלבישים לה כתונת-פסים. יחידה היא להם, בעדה הם משקיפים על כל העולם כולו. הללו מוניסטים הם, בעלי ה“אחד”. על כן הם רגישים מאד לכל פגימה או פגיעה בה וקנאים נלהבים לכבודה.

מה שאין כן בעלי ה“ריבוי”. לאלה מחשבות רבות, שמצטרפות לכמה שיטות. כל שיטה מסרבת לאכסן בתוכה מקצתן או רובן והריהן מרחפות כבנות-חורין ונהנות מרחבי-תבל. בעל המחשבות אוהב אמנם כל אחת לחוד, אבל אינו תולה בשום אחת מהן את כל משקלותיו. משער הוא את כוח-העומס של כל אחת מומטעין עליה חלק מועט או מרובה ממשא עולמו ומכובד חייו. דומה הוא למי שיש לו, כביכול, אלהות הרבה. שכזה אינו קנא ונוקם כל כך. אין הוא מיצר ודואג אם נתגלע סכסוך בין מחשבה אחת לחברתה, שזו אומרת אני עיקר וזו אומרת אני עיקר. אף אינו חושש למה שקורין סתירה. המריבה הזאת, מריבת המחשבות, משרה רוח חיים ועירנות. הוא מפליג ביניהן ודעתו זחוחה עליו. הן טעונות בירור בשתי ההוראות של מלה זו: בירור טיבן וערכן, ובוררוּת. הוא נעשה להן בורר ופסק-דינו מחייבן. נוהג הוא בכולן מנהג של בעל עין יפה. משהו מן העוגב ביחסו אליהן.

לפרקים נאחז ברשתו של אחת אחיזה שאין הפרד הימנה. ע“י כך הוא מגלה לה את אהבתו היתרה ומטיל תחרות בין השאר. אך מדינו של ריבוי אין זה ניצל עולמית. ואם בעל מחשבה אחת חס על כל תג ועל קוצו של יוד ובורר לה תמיד בנות-לוייה מיוחסות, הרי בעל ה”ריבוי" נוהג בזבוז.

הוא אינו שם הכל על “קלף” אחד ואינו נופל עם שמיטתו על קלף אחד. אדרבה, הוא משחיז מחשבה במחשבה, סתירה בסתירה. ואין הוא צריך ליטול את עוקצה של כל אחת או לטשטש את סימן זהותה המיוחד. לפיכך, הוא מקרבן זו לזו מתוך הכרת השוני שבהן.

ואם ביטולו של ריבוי אלוֹהוֹת והמלכתו של אֵל אחד נחשבו בשעתם כמהפכה וכהתקדמות בעולם הרוח, הרי עתיד הצמצום בשיטה אחת או במחשבה אחת להחשב כנסיגה וכירידה. הראיה מבעד לאספקלריה של מחשבה אחת מביאה לידי הדרת הנאה מן הנהר הגדול שבו זורמות מחשבות רבות. בעל השיטה המהוקצעת והמתוּחמת, הדוחס לתוכה את הכל ואינו מודה ביוצא-דופן, מעמיד בסכנה גופי חיים ועיקרי נשמה, שאינם מתיישבים יפה בתוך ההסגר הזה של שיטתו. חדצדדיוּת כזאת מיוחדת לבעלי-המקצוע, למומחים, לבעלי מלאכה אחת. התמחות והסתגרות זו הביאה ברכה רבה לכל מקצוע, אך עלולות להביא קללה לבעליו ולאנושות כולה. שכן המומחה הורגל לראות בד' אמותיו של אומנותו את כל העולם כולו. הלה אינו רואה כלל את שפעת החיים וריבוי האנפין שלהם, אלא את הגון היחיד, שנפל באקראי או שלא באקראי בחלקו. המומחה, הרואה את העולם בעד שפופרת במקצוע שלו, המסביר כל חזיון מנקודת-ראות כללית בלבד – משוּל לסוּס שהושמו עליו תריסי-עינים. הוא מישיר לכת, אך מימינו ומשמאלו שוררת אפלה גמורה.

תש"ה