כבוד ידידי רעי הרב… כו 'מהור“ר יואל משה שאלאמאן נ”י, מעריך ספר “יהודה וירושלם”. שלום לך ולקוראיך הנכבדים.
בכל ספרי דברי הימים לישראל משנות דור ודור, עם ספורי קורות בני עמנו והליכות חייהם עלי ארץ ותבל, לא נמנעו מכתוב זכרון בספר גם את המקרה אשר ממעל לגבול הטבע, אשר קרה לאיש או אשה, משפחה או שבט. ואיש אין בשלומי אמוני ישראל, אשר יפון באמתת המקרה ההיא, אם אך מפי סופר נאמן יצאה. יען יודע כל שער עמינו, כי חיי איש ישראל בתבל שלובים וקשורים עם חיי עולם אשר בעבר לירכתי הטבע, ולא נפלאנ היא להתפרץ חזון רוחות על מסלת חיי איש ואיש בתבל ארצה.
ואם השמיעה מענינים נפלאים ומוזרים אל הטבע לא רחוקה היא מלהכנס לאוזן השומע, הלא גדולה הראיה! ואת אשר עינינו ראו, עיני ועיניך בתוככי עיר קדשינו, ואחר כל הבחינות אשר בחננו ונסינו לבלתי מהר להאמין גם למראה עינינו, לא נשאר כל ספק בלבבינו על אמיתות הדבר. אל נא תמנע מלתת גם לפני כל קהל קוראיך. כי לזאת יקרא חדשה, אשר תעשה גם רושם נאמן על רוח ונפש איש הישראלי. ואם אין הרושם ניכר במצבו החומרי, ניכר הוא במצבו הרוחני.
ואנכי באחזי בקצה החרט, הנני אנכי להעלות על הגליון את כל אשר ראתה עין שנינו בקרב רבים ונכבדם מאחינו גם יחד, אשר היינו שם בבית פעמים רבות.
ילדה בת עשתי-עשרה שנה, בת אשה עניה, ואב אין לה. והילדה טובת שכל מאד, נפלה למשכב בחדש שבט העבר. שלשה ימים ראשונים היתה כמו מוכה בסנורים ובתמהון, ובחרדה ורעדה נוראה נדחפת מקיר אל קיר, ואין אומר ואין דברים נשמע על פיה. הרופא הבריטאני שם כל מעיינו בחלי הילדה הזאת, ויסה בסממנים שונים, אך לא להועיל. ואחר שלשת ימים פתחה את פיה ותחל לקלל את אמה, ולחרף ולגדף את הדת וכל קדשי בני ישראל. אם ראתה את אמה מתפללת או מברכת כל ברכה, ירקה בפיה, חרקה עליה בשניה ותצעק צעקות נוראות מחרידות כליות ולב, בקולות מקולות שונות, פעם כשור פר, פעם כתרנגול וכעז וכחמור נוער. כה החליפה קולותיה מרגע לרגע. וכהזכיר איש לה שם ה' ובקשת עזרתו, או בית כנסת וכל מקום קדוש, התחבאה ותסב פניה אל הקיר וצעקה וירקה וחרקה שן. ובהזכיר לפניה שם כומרים ובתי תיפלות, שמחה ואמרה טוב! טוב! אני להם והמה לי. ובהדליק אמה נרות שבת, לא נחה ולא שקטה עד אשר כבו. ובליל ראשון של פסח כל שעת הסדר, נעו אמות ספי הבית מקול צעקותיה ונחרותיה האיומות, וככה לכל דבר שבקדושה. ככה עברו שלשת ירחי שבט אדר ניסן, וכל עמל האם האומללה – להסתיר המקרה הזאת, כי אמרה מקרה הוא ויעבור, ואיש על ידע.
אבל רוב הימים הודיעו ופרסמו את המקרה לרבים, וינהרו העם יום יום אל בית משכב הילדה, אשר גם אנכי לא מנעתי את רגלי לבא שמה פעמים רבות. והדברים אשר שמענו מפי אחרים כן ראינו בעליל. וכי שאלנוה מה זה? ולמה זה תרוקי? השיבה בשכל מליה – “הלא ידעתם אותי, האנכי ירוק ארוק על הזכרת… (לא יכלה הוציא מפיה דבר של קדושה, גם אם לא יכלה לבטא בשפתיה) כי הלא רק זה אשר נכנס בקרבי הוא המדבר, הוא הרק, הוא הצועק כל הקולות הנוראות”. וכי שאלנו, מי הוא אשר בתוכך יושב, ואיך נכנס אל תוכך? ומתי? ספרה לנו בשפה ברורה, אשר חותם האמת חתום על כל הגה שיצע מפיה. וכה ספרה – “בשלשה ימים הראשונים נראה אלי והחרידני עד מאד, והתאבק עמי לילה ויום ואימה חשכה גדולה נפלה עלי, ישבתי ולא נחתי, עמדתי נדחפתי, שכבתי נהפכתי, עד כי אחר שלושה ימים נכנס בי” – ומי הוא? “מומר אשר בן עשרה שנה המיר דתו”. – ומה שמו? – “שמו לא אוכל להגיד על דל שפתי הלא הוא, והגד בל אוכל כי לא יתנני”. – “ועד מתי ישים משכנו בתוכך?”. “עוד יעברו ימים רבים, והוא לא ישמע לקול מלחשים ולא יצא כי אם בזמנו”. ועוד היא מדברת, והנה החלו הצעקות לצאת מתוך גרונה, והיא יושבת לא נופלת. ומחצי שעה עד שעה תמימה לא חדלו הקולות האיומות. ככה היה לה כמה פעמים ביום. ואכילתה היתה יותר גסה מבימי בריאותה.
עד אשר בעבור ימי ספירת העומר, נתקבצו עשרה חכמים מחכמי הקבלה ועשו מה שעשו והתפללו תפלות מיוחדות בביתה. והיא הוסיפה לצעוק צעקות גדולות ומרות, והיא אמרה: “לא ישמע אליכם ולא יצא עד אשר יומו יבא ויצא”. והנה אחר ימים מועטים חדלו הקולות וגם נשתק מלולה, ותשכב כעשרים יום כאלמית לא פתחה פיה. ואחרי כן אמרה לאמה, כי יוליכוה על מערת אליהו בהר הכרמל בחיפה, ולא יספה דבר עוד. ומהר נסעה אמה עמה לחיפה, ותישנה במערת אליהו. ויהי בבקר, ותאמר לאמה: “ברוך ה' כי נרפאתי, וצוני ללכת לטבריא אל קבר ר' מאיר בעל הנס”. אמה בגודל שמחתה מיהרה ונסעה עמה לטבריא. ובסוף חדש תמוז חזרה האם והבת ירושלימה, והנערה בריאה וצלולה כקדם. ותראני האם, ותבשרני, ותספר לי מכל אשר היה בחיפה ובטבריה, ותאמר אלי כי תבקשני לבא ביתה ביום שבת קודש, פרשת נחמו, לראות מפלאות ה' העושה מלאכיו רוחות.
המקרה הזה, אשר כל באי שערי ירושלם ראוהו, ראוי הוא להחקק בספר זכרון ליראי ה' כמו ספרך “יהודה וירושלם”. והנני חותם גם שמי לעדה.
יהודה וירושלם א, תרל"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.