מלה על המשורר ושירתו    🔗

רובינסון ג’פרס נולד בעיר פיטסבורג, פנסילווייניה, ארה"ב, בשנת 1887. עד היותו כבן 15, טילטלוהו הוריו במסעיהם על-פני כמה ארצות אירופה, לרבות האיים הבריטיים. אחרי נישואָיו עשה ביתוֹ קבע בעיירה כרמל, קליפורניה, במגדל שבנה במו-ידיו מאבנים מקומיים בראש גבעה, משקיפה על-פני האוקיינוס השקט. מת ב-1962.

בפילוסופיה הפיוטית של ג’פרס, אין האלוהים אֵל רחמים, סליחות וגאולות. מהותו מתגלית ביותר בעזי-רגשות, וחריפיהם: בלהבות חמה מדברית צורבת ומאַכּלת; בייסורי נץ שבוּר-כנף ופצוע, וסערת פריחת נשמתו; בעבירות שבהן משתפכים תהומות הנשמה האנושית בכל הרסנוּתם; בשכרונות-יופי פראיים, חסרי ריסון ותועלת.

מן המוטיבים של שירוֹתיו הסיפּוּריוֹת: רצח בן את אביו, ואמו היא שדחפה אותו לכך (שם השירה לקוח מן השורה האחרונה של באלאדה עתיקה, “עצוֹת שכאלוּ נתתּ לי”; אשה מתאהבת בסוס-הרבּעה אדמוני ונהדר, ולבסוף הורגת אותו אחרי שרמס את בעלה בפרסותיו (" אביר אדמוני"), גילוי-עריות של אח ואחות (“תמר”).

על יציאה מגדר-האנושי מסוּפר גם בשיר קצר של ג’פרס, ושם לחדווה ולא לצרה – מעשה בבת-חווה שהיתה מינקת לעופר-צבאים. פאראפראזה לאותו השיר:

“הישישה יושבת על ספסל לפני פתח-ביתה, ומתקוטטת עם בתה הכחושה, החיוורת, המנוּונת. פעם, בעוברי, מצאתי אותה לבדה, והיא צוחקת בשמש, ואומרת כי בראשית ימי נישואיה גרה בבית-שדה במעלה נקיק-גאראפּאטאס (המקום ריק היום, הגג נפול, אך קורות-הבית עודן סמוּכות על יסודות-האבן; עצי-האודם כולם כבר כוֹרתוּ, האַלונים עומדים; בדידות-המקום רבה מאשר לפנים); – ‘בהיותי מינקת את תינוקי השני, מצא בעלי עופר בן-יומו צפוּן במעבה-שרכים, ויביאהו. שמתי את פיו אל שדי בשביל שלא יגווע ברעב. אז היה לי חלב כדי שלושה תינוקות והותר. הוי, היאך מצץ, החוֹטמן, כשהוא נועץ טלפיו הקטנים בבטני כמו שרשי-נוצות. שמחתי בו יותר מאשר בשאָר הילדים’. – פניה עקומים מזוֹקן – דמוּ לדרך גרועה, חרשׁוּה עגלות הולכות אלה השוק, מדכאונות וכמישה. היא מוּטלת על-פני שטחם של הדברים – תא-עור יבש, אשר הארץ עתידה לזרקו מעל גבותיה העתיקות. ואולם רואה אני כי פעם, באביבה, חיתה בעורקים השוטפים, בפעימת-העולם, במנגינת ההרים.”

שירוֹת-ג’פרס הנרחבות יותר, אף הן עלילותיהן חבוקות בחיק הטבע הצפון-קליפורני: זו ארץ הררים וגיאיוֹת, יערות של אורנים (ענקים במינם), כפים גבוהים הניבטים אל האוקיינוס השקט בערפיליו ובמישטחי-זהבו בשמש, ויצורי-ים משתעשעים בסמוך לחוף; ומשהו מרוח הטרגדיה היוונית במוּשלמי-הישגיה חופף על מבניהם.

סובר ג’פרס כי קיללת הציוויליזאציה הנוכחית היא, שיותר ויותר האנוֹשוּת נעשית מסובכת ומסוכסכת בקרבה ובעצמה – יותר ויותר גוברת תלוּת האדם בעמיתיו, מיתקניהם, הסדריהם, ואידיאליהם השיווקוֹניים; ומתרחב הקרע שבין האדם לטבע. – “אשר לילדי, איוויתי כי ישמרו מרחק בינם ובין המרכז המתעבה; שחיתוּת מעולם לא היתה הכרחית; כאשר הערים מושלכות לרגלי המפלצת, עדיין ישנם ההרים…”

השיר הראשון הנתון להלן, יש למשא-הירידה שבו מקבילים בחזיונות-השקיעה של אוסוואלד שפנגלר ושל המשורר וויליאם בוטלר ייטס. לאור האמור, אין נאוּם-ג’פרס דומה לנאומיהם (והם אף שונים זה מזה) אֶלא בחיצוֹניוּת בלבד: אַחר ומקורי מיטענוֹ הרוחני.

השיר השני הוא אכּסטאזה של נשיקה:

 

כְּתַב נְבוּאָה עַל קִצִּים מַמְאִירִים    🔗

לוּקְרֶצְיוּס בִּשְׁעָתוֹ הִרְגִּישׁ בְּהִתְפּוֹרֵר עוֹלָם,

כִּי הִגִּיעָה הָרֶפּוּבְּלִיקָה אֶל רוּם,

מִשָּׁם אֵין דֶּרֶךְ וְלֹא תוֹלִיךְ מָטָּה. אַפְּלַטּוֹן בִּשְׁעָתוֹ

הִשְׁקִיף עַל אַתֵּינָה כְּרַקְּדָהּ

בְּמִשְׁעוֹל הַיְרִידָה. הֶעָתִיד לְעוֹלָם הוּא נוֹף מְעֻרְפָּל

לֹא יֶחֱזֶנּוּ אִישׁ מֵרֹאשׁ,

וְאוּלָם בְּהֶקֵּפֵי מַחֲזוֹרִים

תָּרְגַּשׁ תְּמוּרָה בְּרִיתְמוּס הַמְּאֹרָעוֹת,

מָשָׁל לְסוּס עָיֵף עַד אֲפִיסַת כֹּחוֹת,

מָטָה רַגְלוֹ, הִתְאוֹשֵׁשׁ, אֲזַי פְּגָם נִהְיֶה

בְּפֹעַם מַהֲלֻמֵּי הַפְּרָסוֹת הָרָצוֹת,

עֲדַיִן מִילִּין יָרוּץ, אֲבַל נָפוֹל יִפֹּל;

זֹאת הִרְגַּשְׁנוּהָ גַּם בִּימֵי חַיֵּינוּ אָנוּ,

מָעוֹד, הַחֲלֵף כֹּחַ, רִיצָה מְזֹרֶזֶת

בְּדַהֲרַת הָעוֹלָם, וְכָעֵת נִרְהֶה: אִם שָׁלוֹם בַּבָּאוֹת וְאִם בְּמִלְחָמָה,

הָיתָה הִתְקַדְּמוּת אַמֶּרִיקָה וְאֵירֹפָּה

תַּהֲלִיךְ-הִשָּׁחֵת מְמֻשָּׁךְ –

אָמְנָם, מְכֻכַּב בִּיצַנְצִים וְאַלֶכְּסַנְדְרִיּוֹת לִתְהִלָּה,

אַךְ מַטָּה-מָטָּה, בִּזְמַנִּים כַּאֵלֶּה יֶחֱשַׁק אָדָם

לִכְנֹס אֶת נְהִירֻיּוֹת-הַבִּין שֶׁל פִּסְגַּת הַתְּקוּפָה

בִּפְנֵי אָבְדַן-עַתִיד, בִּפְנֵי שְׂכָלִים מִצְטַמְּקִים,

וְעָרִיצִים, לַמְדָנֵי סְרָק, מַחְשִׁיכֵי מִסְתּוֹרִין, נְחִילֵי בַרְבָּרִים:

שִׁירִים מְבִינֵי עִתִּים: שִׁירִים לְגִנְזֵי אוֹצָרוֹת, לוּקְרֶצִיוּס

מְזַמֵּר תּוֹרָתוֹ-שֶׂגֶב עַל רֵאשׁיּוֹת טִבְעִיּוֹת; אַפְּלַטּוֹן, בְּבַת-צְחוֹק

יְחַטֵּב חֲלוֹמוֹת, תָּאֵי נֹגָהּ

שֶׁל דֹּנַג בַּל-יַבְאִישׁ לְכַוֵּר דְּבַשׁ יְוָנִי.

זְמַנֵּנוּ אָנוּ, יֶתֶר גְּדֻלָּה לוֹ

וּפִי-כַמָּה מַזָּלוֹ אֻמְלָל,

חֻמְצוֹת תַּחַת דְּבַשׁ יִקַּח, וְתַחַת חֲלוֹמוֹת נֶאְצָלִים –

הֲמוֹנִיּוֹת עֲצוּמוֹת

שֶׁל מַדָע לֹא-לִבְרָכָה יְשַׁמֵּשׁ

וְנַצְרוּת מַרְקִיבָה וְהוֹלֶכֶת. עַל כֵּן

יִנְקֹב אָדָם כָּל שִׁיר בְּשֵׁם מִתּוֹךְ תִּקְוַת-מִצְוָה

לִשְׂרוֹף וּלְסַלֵּק לְמִצְעָר רֹאשׁ-קְרוּם שֶׁל פִּגּוּל הַזְּמַן

מִבַּקְבּוּקֵי הַחֻמְצָה.

 

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי    🔗

מְחוֹלוֹת-הַסּוּפָה שֶׁל שְׁחָפִים, מִשׂחַק-הַנְּבִיחָה שֶׁל כַּלְבֵי-יָם

מֵעַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס וּמִתַּחְתָּם…

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי מוֹשֵׁל בַּמִּשְׂחָקִים, שַׁלִּיט בְּגוֹרָלוֹת,

יְצַו עַל עֵצִים וְיִצְמָחוּ,

עַל גְּבָעוֹת וְתִתְנָשֶּׂאנָה, גַּלִּים וְיִשְׁפָּלוּ.

תִּפְאֶרֶת-חֶדְוָה לֹא-תְשֹׁעָר

מְכַכֶּבֶת בְּאֵשׁ לִכּוּדָן שֶׁל שְׂפָתַיִם, אַהֲבָתִי

וְאַהֲבָתֵךְ לוֹ כֵן תִּתְלַכֵּדְנָה, אֵין בְּתוּלָה

יְקוּדַת-צְמֵאַת אַהֲבָה

יוֹתֵר מִדָּמִי אֵלַיִךְ, לְיַד זֶה חוֹף כַּלְבֵי-יָם.

בְּעוֹד הַכְּנָפַיִם

אוֹרְגוֹת כָּאָרִיג בַּאֲוִיר

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי.

תרגום לעברית: אברהם רגלסון

Robinson Jeffers:

Prescription of Painful Ends

Divinely Superfluous Beauty

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.