רקע
רוברט בראונינג
עִבְרוּרִים לִפְסוּקֵי אָבִיב

 

זְמַן כִּיסּוּפֵי נְדֹד    🔗

ג’יאופרי צ’וסר

עֵת כִּי אַפְּרִיל בִּמְתוּקֵי-רְבִיבָיו

אֶת חֹרֶב-מַארְס עַד הַשֹּׁרֶשׁ נָקַב,

רָחוֹץ כָּל עוֹרֵק בְּכָזֶה מִשְׂרָה

אֲשֶׁר מִסְּגֻלָּתָהּ הַפֶּרַח הֹרָה;

עֵת גַּם צַפְרִיר-מַעֲרָב מִנְּשִׁימָתוֹ-נִיחוֹחַ

בְּכָל חֹרֶשׁ וַעֲרָבָה יְעָרֶה כֹחַ

עֲלֵי נְבָטִים רַכִּים, וְשֶׁמֶשׁ עוּל-יָמִים

בְּמַזַּל-טָלֶה חֲצִי-מַעְגָּלוֹ הִשְׁלִים,

וּבַעֲלֵי-כָנָף קְטָנִּים זְמִירוֹת יִתֵּנוּ

(הֵם כָּל-הַלֵּיל בְּעַין פְּקוּחָה נִמְנֵמוּ

כִּי כֵן הַטֶּבַע לִבּוֹתֵיהֶם הִפְעִים) – –

אֲזַי בְּנֵי-אֱנוֹשׁ לַעֲלוֹת-רֶגֶל נִכְסָפִים,

וְדִקְלָנִים – לְחַפֵּשׂ לָמוֹ חוֹפֵי-נֵכָר

וְשַׁחֵר בְּקַצְווֹת-אֶרֶץ קָדְשֵׁי-יְקָר…


Chaucer: Prologue, Canterbury Tales

When April with his sweet showers…


 

פֶּרְדִיטָה מִתְאַוָּה לִפְרָחִים    🔗

וויליאם שייקספיר

…הוֹ פְּרוֹסֶרְפִּינָה!

מִי יִתֵּן לִי כָּעֵת הַפְּרָחִים, אֲשֶׁר בַּחֲתַתֵּךְ הִשְׁלַכְתְּ

מִמֶּרְכֶּבֶת דִּיס! דַּאפוֹדִילוֹת

הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאֶרֶת; סִגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת,

אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי-יוּנוֹ מָתָקוּ,

אוֹ מִּנְּשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה; בְּכוֹרוֹת-אָבִיב חִוְּרוֹת,

הַמֵּתוֹת לְלֹּא נִשּׂוּאִין, בְּטֶרֶם תֶּחֱזֶינָה

אֶת פֵיבּוּס הַקּוֹרֵן בִּגְבוּרָתוֹ – חֳלִי

רַבַּת רוֹוֵחַ בִּבְתוּלוֹת; שִׂפְתֵי-שׁוֹר עַזּוֹת

וְהַכִּתְרָה הַמַּלְכוּתִית; חֲבַצָּלוֹת לְמִינֵיהֶן,

וְאִירִיס-הָאוֹר בִּכְלָלָן. הָהּ, אֵלֶּה חֲסֵרוֹת לִי

לִקְלֹעַ לָכֶם זֵרִים, וְלִנְעִים-יְדִידַי

לִזְרוֹת עָלָיו מֵהֶן, וְהַרְבּוֹת זָרֹה!

– מָה! כְּבַר-מִנַּן?

– לֹא! כְּכַר-דֶּשֶׁא, עָלָיו אַהֲבָה תִשְׁכַּב וְתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;

לֹא כּבַר-מִנַּן; אוֹ, לֹא לְהִקָּבֵר

בִּלְתִּי-אִם חַי, וּבֵין זְרוֹעוֹתָי!


Shakespeare: The Winter’s Tale, Act IV, Scene III


 

בְּכִי-טוֹב    🔗

רוברט בראונינג

הַשָּׁנָה – בַּאֲבִיבָהּ,

וּבְבַקְרוֹ – הַיּוֹם;

הַבֹּקֶר הוּא בְּשֶׁבַע;

פְּנוּנָה בַטַּל – צֵלַע-גֶּבַע;

הָעֶפְרוֹנִי – כְּנָפוֹ לָרוֹם;

הַשַּׁבְּלוּל דַּרְדַּר אִוָּה;

הָאֵל הוּא בְּשָׁמָיו,

וְהָעוֹלָם בְּכִי-טוֹב.


Browning: Pippa Passes: Morning


 

אוֹדָה בְּמַאי    🔗

(ע"פ וויליאם ואטסון)

אֵצֵא-נָא וֶאֱהִי

שֻׁתָּף בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹפֵעַ

עִם אֶחָד יָדִיד חָכָם

או אַחַת, טוֹבָה מִן-חָכָם,

כִּי יָפָתָה;

בַּאֲשֶׁר הַשָּׁרוֹנִי חָג וְנָחֵת

עַל בָּמֳתַי נִשְׁרָה וְאֶבְרָשׁ,

וְאֶרֶץ עַד לִקְצוֹת עַלְעָלֶיהָ

רוֹטֶטֶת מִנִּי אָבִיב.

מַה יִּנְעַם וְיֵקַר

מִבֹּקֶר נָדִיב בְּמַאי,

רֹאשׁ-הַיּוֹם הַבּוֹטֵחַ

וַעֲלוּמֵי-הַשָּׁנָה לֹא-חַתִּים;

זְמָן, בּוֹ אֵין שׁוֹאֵל לְחֶדְוָה

– אִם כַּיָּאוּת יִשְׁאַל – וְיוֹשֵׁב רֵיקָם;

וַחֲצִי-הָעוֹלָם – חָתָן,

וּמַחֲצִיתוֹ – כַּלָּה.

מִזְמוֹר-הַהִתְמַזְּגוּת זוֹרֵם

בְּכָבוֹד, בְּטֶקֶס, בְּטֹהַר,

כְּמוֹ לְפָנִים, מִשְּׂפָתַיִם לֹא-תִבְלֶינָה,

עָלְתָה מַנְגִּינַת-הַיְקוּם

עֵת כִּי אֲדוֹן זֶה-עוֹלָמֵנוּ,

בְּצַעֲדוֹ בְּדֶרֶךְ זְהָבוֹ,

לָקַח לְאִשָּׁה לוֹ בַּת-פֶּלֶא,

אֲשֶׁר לְעִדָּנִים הֱשִׁיבַתְהוּ “לֹא”.

כִּי מִקֶּדֶם הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹרֵנוּ,

בָּא מְחַזֵּר אַחַר אֵם בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,

אֶרֶץ, וְהִיא אָז בְּתוּלָה:

אֵשׁ-אָח כְּנֶגֶד אִשּׁוֹ שֶׁלוֹ.

דּוֹמֵם לִבָּהּ וְרוֹהֶה,

אַךְ הָאֵל הָעֵז הִפְצִיר וְלָחַץ,

וּמֵחֶדְוַת-כְּלוּלוֹתֵיהֶם הַכּוֹכָבִית

יֻלְּדוּ כָּל שׁוֹתֵי-מִשָּׁדֶיהָ.

וּתְרוּעַת-נִצָּחוֹן שֶׁלַּמַּהֲרֶה

וְצִירֵי-יוֹלֵדָה שֶׁלֶּהָרָה,

הִנֵּה הֵם תָּמִיד וְלָעַד

בְּגוֹרָלֵנוּ עֵרֶב וָשֶׁתִי,

בָּנִים אָנוּ לְהוֹד וְשַׁלְהֶבֶת

וְיַלְדֵי חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת;

מְרוֹמָמִים מֵעָפָר אָתָאנוּ,

וּנְחוּתִים מִגּוֹ גַלְגַּלִּים.

הוֹ אָדוֹן נוֹהֵר, אַדִּיר!

הִנְנוּ פְּרִי רֶחֶם-אֶרֶץ, אִישׁ וָאִישׁ,

אַף יוֹצְאֵי-חֲלָצֶיךָ, הַשָּׁמֶשׁ,

מִשָּׁם הַזֶּרַע שֻׁפַּךְ מֵאָז.

לְפָנֶיךָ, כְּאָב לָנוּ, נִכְרַע,

כִּי-כֵן מַרְאוֹת אָבִיךָ אֻסַּרְנוּ,

אֲשֶׁר הוּא עַתִּיק וְשַׂגִּיב מִמֶּךָ

כְּמוֹ אַתָּה מֵאִתָּנוּ עָתַקְתָּ, שָׂגָבְתָּ.

נוֹצַרְתָּ אַךְ מִלָּה בְּשֵׂחוֹ,

כִּתְנוּעָה בַּת יָדוֹ הִתְמַשַּׁלְתָּ;

תֶּחֱמַק-תִּמָחֵק כְּהִתְנֹוצֵץ הַחוֹל

בֵּין גְאוֹן-יָם לִגְאוֹן-יָם עַל הַחוֹף;

קָטֹנְתָּ מִנִּי שְׁבִיב בְּשַׁלְהַבְתּוֹ

אוֹ רִגְשַׁת-רֶגַע בְּרוּחוֹ;

אָבוּד אַתָּה, בָּלוּעַ, בַּצְּלִילִים

עַל שִׂפְתֵי מַקְהֲלוֹ, מְרַנְּנֵי רִנַּת הַכֹּל, הָאֶחָד.


Watson: Ode in May


הערות    🔗

זמן כיסופי נדוד. – זו תחילת-ההקדמה ל“מעשיות קאנטרבורי” לג’יאופרי (קרי: ג’אֶפרי) צ’וֹסר (נולד בערך 1340, מת 1400). צ’וסר נחשב אבי השירה האנגלית המודרנית – “מודרנית” לעומת השירה האנגלו-סאכסית העתיקה; למעשה, קריאת צ’וסר היום טעונה יגיעת-פיענוח או הסתייעות בפירוש טוב. זה דין-הלשון. לא כן דין-ההסתכלות, כי תיאורי הנפשות מספרות-ה“מעשיות” – גברים ונשים עולי-רגל לקאנטרבורי, וכך הם מנעימים את דרכם הארוכה בצוותא – הם ריאליסטיים-לעילא.

פרדיטה מתאווה לפרחים. – מן המחזה “אגדת-החורף” (מערכה ד‘, מעמד ג’) לוויליאם שייקספיר (נולד 1564, מת 1616). דיס הוא אחד מכינויי האדס או פלוטון, האל הממונה על שאול, מעון-המתים: דיס הוא אחד מכינויי האַדס או פלוטון, האל הממונה על שאוֹל, מעון- המתים; “דיס” פירושו העשיר, כי ברשותו גם אוצרות המתכות היקרות ואבני-החן שבעומקי-האדמה. פרוסרפינה היא בת דימטר (קרס), אֵלת-הדגן. בהיות הילדה פרוסרפינה מלקטת בפרחי-שדה, ראתה פתאום נרקיס-ארגמן, מופלא בגדלו ושכרון-ריחו. משכה ועקרה הפרח על שרשו. נתרחב החור שבאדמה, וחרג משם דיס במרכבת-זהב, רתומה לסוסים שחורים. הוא חטף את הילדה, והסיע אותה בעל-כרחה להיות לו לאשה. בגלל צערה וכעסה של דימטר, נבלו כל היבוּלים, ויהי רעב בארץ. לבסוף, על-פי משפט-אֵלים, הושגה פשרה, שתהיה פרוסרפינה כך וכך ירחים בשנה עם בעלה בממלכתו, ויתר ירחי-השנה עם אמא שלה, דימטר. – יוּנוֹ היא אשת יוּפיטר (במיתוס היווני: הרה אשת זאוּס). קיתריאה – כינוי לוונוּס (אפרוֹדיטי), על-שם אי אחד, שבקירבתו נולדה מקצף-הים. פיבוס – אפַּולון, אֵל-השמש (בגירסה הרומאית).

בכי-טוב – מן הפואימה “פּיפּה עוברת” לרובּרט בראוּנינג (נולד 1812, מת 1889). פּיפּה היא נערה (ילדה כמעט) עובדת בבית-חרושת לאריגי-משי בעיר אַסוֹלוֹ, איטליה. היה זה בטרם נחקקו חוקים להגנת ילדים מניצול. מכל ימות-השנה ניתן לה רק יום-שבתון אחד – בראש- השנה הנוצרי. מבלה הילדה את היום הזה, אשר נולד בזהב וכולו יפה, בעוברה דרך רחובות-העיר, ובדמיונה עושה עצמה שותפת לחיי-האושר של בני-אצולה ונגידים במעונותיהם. לא כאשר מדמה הילדה בלבה, כן הוא. במפתח דרמטי, פותח לפנינו המשורר קירות ושערים, ונותן לנו להציץ פנימה בתוך ארמונות וחצרות-פאר. לא אושר שם, כי-אם קטטות, משטמה, בגידה, מזימות-רצח. זימרת-הילדה, כשהיא עוברת ושרה לתומה, חודרת בעד חלונות ושיחי-גדירות, ונוגעת במתקה אל לבות אנשים מסוכסכים ושוחרי-נקמות, מעוררת מצפּוּנים, וברגעי-הכרעה מונעת פשעים. והיא לא תדע.

אודה במאי. – הימנון זה לוויליאם וואטסון (נולד 1858, מת 1935), הגם שהוא חוגג את נישואי שמש-עם-הארץ אורח-מיתוס, מרמז על השקפה פאנטיאית. מגוֹ גלגלים – מתוך גלגלי הכוכבים. ומשמעות הפסוק הפאראדוכסאלי: כשאָנו סוכים את האדם בהשוואה לדומם וליצורים הנמוכים, שמהם עלה בדרך-האבולוציה הארוכה, הריהו מרוֹמם ונישׂא; כשאָנו סוכים אותו בהשוואה לספירת הרקיעיוֹת שמהן נאצל, הריהו נחוּת וירוּד.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!