שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל-פֶּה
נָהִירְנָא כַּד הֲוִינַא טַלְיָא…
זה לעֻמת זה – אבי היה טוב-לב, התהלך ברוֹך עמדי ומעולם לא יסרני; ואמי התנהגה עמדי לפעמים במידת-הדין ותדקדק עמי. אבל עם כל זה לא זזה ידי מתוך ידה. הספורים והמעשיות, שהיו שגורים על פיה, היו לוקחים את לבבי. ובשעה שפתחה את פיה לסַפֵּר מעשה שהיה או שלא היה, מיד עזבתי את חללי עולמי הקטן והייתי משתקע בשיחותיה.
כבן-חמש הייתי ולא ידעתי עוד כתב ולשון; וכשנכנסתי לחדר ולמדתי לקרֹא אשורית, חלתה אמי ותפול למשכב, וניסיתי לקרֹא בספורי-מעשיות הכתובים בשפה המדוברת. וכאשר החלותי ללמוד ולהבין את ה“חומש”, והאבות ואמהות לא היו מוזרים לי עוד והייתי בקי בהם ובשמותיהם, מצאתי כר נרחב בספרי בעלי-האסופות אשר לבנות ישראל, והייתי שוקד עליהם. וכאשר גערה בי אמי, הייתי מתגנב לחדר אחר והייתי קורא בקרן-זוית.
כאשר גדלתי והייתי לבן-שבע, נפתחו לפני שערי הגמרא. רבי היה מצֻוה מאבי להתקיף עלי משנתי – אבל כיון שדשתי דשתי, ומכל השיעור שהיה שונה לי רבי לא נשארה בלבי רק המשנה, כלומר: ספור המעשה – וכשבאתי את השקלא-וטריא של הגמרא לא מצאתי את ידי ואת רגלי ולא ידעתי מאי דקאמרי רבנן.
בנוהג שבין המלמדים, כשמתחילים ללַמד גמרא לבר-בי-רב, אינם פותחים ברישא של המסכתא, כי אם מהמצעתא. גם אנכי החילותי מפרק “המפקיד”, עד שבאתי אל הפרק “שנים אוחזין”.
“שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה” – האין זה “מעשה”? “שנים רוכבים על החמור” – האין זה מאורע רב? המשנה לקחה את לבבי; ואפנה אל מורי בשאלה: רבי! הלא מהמשנה לבד אנו יודעים את סיפור המעשה והגמרא למה לנו?
– טפש, ענה לי רבי בקריצת-עין.
– זאת ועוד אחרת, הוספתי לשאול, – המשנה ספרת, כי שנים רוכבים על החמור; ומדוע תסתום ולא תפרש מי הם הרוכבים: ראובן ושמעון או מנשה ואפרים?
– טפש,
– יגד לי מורי טעמו של דבר.
– טפש! יודע אני, כי רק מעשיות אוהב אתה!
– אבל, גמגמתי לאמור.
– טפש! חושב אתה, כי הכל בתורה כה,חומש', אבל החומש לחוד והגמרא לחוד.
– האם הגמרא לא תורה היא?
– טפש! גם היא תורה היא ונִתּנה למשה מסיני, אבל ה“חומש' היא תורה שבכתב וה”גמרא" – תורה שבעל-פה.
– ומדוע לא נתנן אלהים בבת-אחת?
שאלתי זו לפי תומי, הרעישה את רבי, ויגער בי בנזיפה: חדל-לך לשאול! שים אל הגמרא עיניך.
בדברים האלה דחה אותי מורי, אבל בלבי ניקרה שאלתי זאת ימים רבים…
מי שלא היה בקוטב, מתא דיתבה על נהר יתרן ועל מי מעינות, בשנת חמשת אלפים שש מאות ושלושים ושתים ליצירה ב“הושענא רבא”, לא ראה שמחה מימיו.
החמה יצאה להאיר לעיר קוטב ולדרים בה, וקויה המופזים נפלו על כתלי הבתים לכבוד החג. כל יושבי העיר מפזזים ומכרכרים ברחובות קריה ועוטרים את החוּפּה הפרושה על גבי כלוֹנסאוֹת. קול תוף ועוּגב ישָמע. הוא קול שמחה, קול תרועה.
ספר-תורה חדש, ספר-תורה יובא היום אל הארון! ומי זה לא ישמח? מי זה לא יֵצא לכבּדו באוּרים? כל העם למגדול ועד קטן הומה ברחוב, גם השפחות והאמהות לקחו את הילדים על זרועותיהן ותצאנה לראות בשמחת התורה…
רק בבית איש חסיד אחד יושבים כעשרים חברים מסביב לשלחן ומשוחחים. מדוע פורשים אלה את עצמם מן הצבור? הלא תרי שמחות יש כאן, שמחת הרגל ושמחת התורה!
אמנם כן. תרי שמחות יש כאן, אבל גם תרי כתות חסידים יש כאן… כתות, שאינן נוחות זו לזו, ולכל אחת רבי לעצמה ובית-תפילה לעצמה… הללו אינם יכולים לשמוח עם מתנגדיהם ובשמחת תורתם. אבל איך יֵשבו בלי מעשה, בעת שחסידי קרובץ שמחים וצוהלים? ומדוע לא כתבו גם המה ספר-תורה? למה יעמדו חסידים אחרים בראש?
פתאום התעורר אחד ממושבו ויפתח את ארגז ספריו בפנים צוהלים, ויאמר: שמעו-נא, רבותי! אתם ידעתם כי יקרים לי ספרַי כבבת-עיני, ומה גם הש“ס הזה, אשר ירושה ונחלה הוא לי מבית אבא, ש”ס קדוש שנדפס בסלויטה… את הש“ס הזה הריני נותן במתנה לבית-התפילה שלנו, ואותו נוביל בתופים ובמחולות. כי למה יגָרע חלקנו מחלק חסידי קרובץ? המה מביאים היום לבית-מדרשם תורה שבכתב, ואנן תורה שבעל-פה. קומו, אַחי, התעוררו!”
עד מהרה הביאו כדי יין, וישתו החסידים ויצהלו ויוליכו את הש"ס של חבֵרם לבית-תפילתם, ויקיפו את הבימה בקול רֵעות ושמחה, בהתעוררות והתלהבות, גם רבי בתוכם, רוקד וצוהל…
ואנכי עומד ורואה במחזה ומתבונן בדבר. ראה אותי מורי ונגש אלי ויאמר: טפש! היודע אתה אפוא מדוע לא נִתּנו התורה שבכתב והתורה שבעל-פה בבת-אחת?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.