רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לִפְנֵי הַמָּחוֹל

1

שלהי דקיץ. שעות אחדות לפני בוא הערב. ובכל העיר קוטב מכינות את עצמן בנות ישראל לבוא הליל ו“המחול” שבליל. היום הוּא יום נישואי בת הרב הצעירה, ובלילה יהיה המחול הגדול לכל בת בכירה בעיר הקרואה אל החתונה. וכולן קרואות אליה, מכל המעמדים ומכל הבתים. גם בנות העשירים גם בנות העניים כוּלן באות בבגדיהן המהודרים כבנות מלכים, על מנת לצאת במחול ולהתראות.

והמחול בעצמו, בבגדים לבנים או שחורים, בבית הגדול המלא אורה ותחת השפעת ה“כלי־זמר” המשׂמחים את הלב ומרחיבים את הדעת, הוא ענין נכבד אצל הנפשות הללוּ החיות בלי שינוּי ושמחה בחיים. בנות ישראל אינן מטיילות הרבה ואינן נראות הרבה. קבורות הן ביפין בבתים פנימה; והרבה מהן העניוּת מנַוולתן. להן הלא אין גם תורה ומצווֹת, עבודת אלהים ודברי מסחר; במלאכה לא תשלחנה את ידיהן ובספרים אינן קוראות; רק לילי ה“מחול” המה “כתר” חייהן, להם הן מחכות ולזאת נפשותיהן נשואות.

וגם בת איתמר הבכירה, ריבה או ריבל’ה, חולמת את אותו הליל זה כמה. אצל רב העיר הלא תהיינה כולן, כולן, וגם היא תבוא לשם. עודנה יפה כשלובשת היא בגדים טובים, זאת יודעת היא משכבר הימים; אבל עתה בגד הגון כזה לה אין, אין.

- אמי, אמי – היא קוראת – נמַשכּן את הכל… איני יודעת… אבל בגד צריך לי, בגד בשביל ללכת אל המחול.

- מה? – צועקת אמה, – המשוגעה את? עתה נחשוב אודות החתונה, עת כמעט לחם אין בבית! לבי דוָי מבלי דעת איזה “חוֹר” נמלא קודם… יקלי הולך בלי מנעלים לחדרו. פֶּסי גונחת זה כמה; הרופא אומר: חלב תנו לה! “ראשו יהיה עליו” כמו שיש לי חלב. – מנשה צם כל הימים ומתמיד גדול. אומרת אנכי לו: אַל נא תתמיד, בני; והוּא משיב לי: "אל נא תתערבי בדרכי, אמי. האב הוא חלש מאד, גם חמין לא אוּכל לבשל לו, והפּרנסה דחוקה… לנוּ דרושים עצים, תפוחי־אדמה, תשלוּמים להחנוני, שאינו רוצה עוד לתת בהקפה – ובראשך שוכן ליל־המחול. אלי, אלי, למה ענשתני?

- ירויח האב – השיבה הבת בחימה – למה הוּא יושב בבית־המדרש כל היום? המן השמים יוריד לנוּ האל אם לא יעשה מאומה? גם בימות השוּק הוא יושב בּבית־המדרש, ולפרנסה לא ידאג כלל.

- הניחי להאב, אומרת אני לך! האם לא די לך כל אלה, ועוד את רוצה לעמוס עליך חטא זלזול הורים? האב הוּא חלש ואינו יכול לעבוד הרבה. כשהשם יתברך אינו רוצה לא תועילינה כל תחבוּלותינו.

- אבל אנכי חפצה ללכת שמה, ויהי מה! מחכה אנכי זה כמה…

- את המטאטא אקח בעבורך ואגרש את המחול מראשך. השומעת את? הישָמרי ושבי בביתך. עניים כמונוּ אינם צריכים לחתוּנות.

- האם אין אנחנו בני־אדם – השיבה ריבה בקול בכי, – מה לנוּ בחיינוּ? כל הימים אני עובדת בבית ובבית־הבישוּל כשפחה ממש בלי כל מרגוע. כל אשר בבית עמוס על צוארי – בעד כל דבר אנכי ערבה. האב מקלל, אַת מקללת. הבנים לא יתנוּ לי מרגוע. עלי לאפות ולבשל, לנקות את הבית ולתקן את בגדי הילדים. תמיד שולחים אותי לחוצות ורחובות ולחנוּיות. עלי הכל מבוקר ועד ערב. ואם פעם אחת בשנה חפצה אנכי להירגע מעט וּלהיראוֹת כבת־אדם את מקללת. האֶקבר פה כל ימי? – ותשא קולה ותבך.

והאם עומדת כנדהמה. לבה נתרכך, אבל מה תעשה? עוד מזלגות של כסף שמרה באמתחתה לבוא מועד. היא לוקחת אותן ונותנת אותן לבתה הבוכיה לאמור: לכי עמהן אל נחמה בעלת־הבגדים וקחי לך משם בהקפה בגד טוב, לבן, לא שחור. הלבן מתאים לחנך. את מקלעות שערותיך תוכלי להוריד על כתפיך, עודך צעירה לימים…


כבר אתא ערב. רחובו של הרב לבש שמחות. קול ה“כלי־זמר” כבר נשמע והבנות, מלובשות כבנות מלכים, ממהרות אל אולם המחול המאיר למרחוק.

וריבל’ה, לבוּשה בגד לבן המתאים לשערותיה השחורות, צועדת לאט לאט מבית אמה אל רחוב האולם. פניה עודם עצובים, וזה מוסיף לה לוית חן…



  1. נוסח ראשון לסיפור בשם זה, שבא בספר זה בעמוד קכ"ז  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות