פעם נתפרסמה כציירת הפורטרט של המשורר יעקב כהן, אז משורר וכותב מחזות פיוטיים נודע ברבים. הפורטרט הזה שנמסר למשורר כמנחה נתלה לאחר מכן בספריה על שם יעקב כהן בבנין אל-על ברחוב בן יהודה בתל-אביב.

לאחר מלחמת השחרור נודעה כציירת והמורה לציור היחידה שידעה ערבית (נולדה בחברון בבית משפחתה הכבודה בית-שניאורסון, ובשנות ילדותה התחנכה כמה שנים בבית דודתה במצרים (היה מקובל אז במשפחה מרובת ילדים בירושלים לתת ילד אחד לדודה עשירה חשוכת בנים). מעשה שרחל לא סלחה להוריה כל ימיה.

היא אף נודעה כבת משפחת שניאורסון בת-דודתו של הרבי מלובביץ‘. הפרופ’ אלקושי שנצטרף פעם אל שולחננו במועדון “מילוא” בימים שהיה מרצה באוניברסיטת תל-אביב, שמע מפיה על קרבת משפחה זו ועל מוצאות שמה בספר-משפחת-שניאורסון בשם לנה רחל אליעזרי, רב עמה בהשמיצו את הרבי מליובביץ' על שאינו עולה לישראל. היא הגנה בחרוף נפש על שארה בן משפחתה זה באמרה שהוא עושה הרבה לטובת החסידות בגולה.

סבה היה הרב הראשי של בוכרה, הרב אליעזרי. הוא השאיר את משפחתו הענפה בירושלים והלך לבוכרה לכהן שם כרב ראשי.

כשנפתח “בצלאל” בירושלים היתה רחל אחת מתלמידותיו הצעירות ביותר, ממש ילדה. למדה יחד עם ליטבינובסקי ורבן, ראובן, סטימצקי ועוד.

כמנהג אותם היוצרים […] בשנות השלושים לפריז ללמוד בבוזאר ציור. ומאז היה לציור הצרפתי השפעה גדולה עליה. השפה הצרפתית קסמה לה. אולם לא פגעה בעברית היפהפיה הציורית והצבעונית שבפיה.

היתה חברה באגודת הציירים והשתתפה בתערוכות כלליות עד שחבלו פעם במתכוון באחד מציוריה להקטינו ולהתאימו לפינה חשוכה וקטנה ואז עזבה בחרי-אף את אגודת הציירים.

מי שהכירה ידע כי היתה אשת שיחה מופלאה, שבתנועות ידיה ציירה בחלל השיחה כל שהיה ניתן למבע במלים.

באתלייה הציורי ברחוב מאפ"ו בבית עם הצריח הקטן ששכרה לעצמה ואף הצריח היה שייך לה היתה מארחת ציירים סופרים ומשוררים ביניהם אלכסנדר פן ועוד. כיוון שידעה אף צורפות מבצלאל וכל עבודות-היד שנלמדו שם היתה ענודה תמיד תכשיטים מסוגננים ושלמות מיוחדות במינן, ושלמוֹת בדים-צבעוניים מן המזרח.

קנקני החרסינה הסינים שפארו את משכנה, והשולחן הנמוך הטורקי עם מגש הנחושת, מנורות הנחושת המשונות הנצבות על הארץ, כלים מכלים שונים הוסיפו למחשבתה הרעננה והתוססת תמיד גון של אכזוטיקה מזרחית מסתורית וצפונה איזה מרחבי אין-קץ דמיוניים ומציאותיים כאחד.

היא אהבה יופי. אדם יפה בין אם הוא גבר או אשה הלהיבו את דמיונה.

זכיתי משום מה וציירה פורטרט שלי המצוי עד היום בביתי.

כמעצבת ארכיטקטורה פנימית, כחובבת מוסיקה ומחול, היתה שלוב מופלא של האמנויות בתוספת עם חיבה גדולה לשירה ולפרוזה.

חצקל מ“כסית” היה מקבלה כבת מלכים ומשרתה במו ידיו. יפיה הרהיבו.

ידידיה המרובים ביניהם המלחין זעירא, ציירים וסופרים, מצאו בה קהל נלהב לסתרי רמזיהם. היא היתה בית מדרש מהלך לאמנויות.

ביתם בית רבנים […] הרבנים הוסיפו נופך יהודי להתלהבותה מביקורה ביוון והשתאות מהמלצר היווני האומר: “אני רק מביט על האשה ואני כבר יודע [… ] לא צריך להגיד לי כלום”.

האהבה ליוון היתה בלי מצרים.