שלום אש היה הסופר הראשון שפגשתי מימי. היה זה בילדותי הייתי בוודאי כבת שש ולמדתי כנראה בבית ספר עברי “תרבות” בעיר רובנה שבפלך ווהלין. אבי היה אז מפקח בתי הספר “תרבות” ועורכו הספרותי של העתון האידי “ווהלינער לעבען”. בתור שכזה הלך להקביל פני שלום אש שבא העירה, להופעת אורח. המונים נאספו לקבל את פניו בתחנת הרכבת. נסעתי עם אבי במרכבה רתומה לסוסים וראיתי שכשהגיע שלום אש העירה וראה את ההמונים שבאו להקביל את פניו ירדה עליו אימה גדולה כאילו כל הציבור עומד להסתער עליו ולהכחידו.
הוא עלה למרכבה. בידי היה זר פרחים גדול ואבי ציווה עלי להגישו לסופר. ראיתי לפני איש בעל פנים מאורכות, מבוהלות ועינים כמעט יוצאות מחוריהן מאימת ההמונים שצבאו עליו סביב. אמנם הרגיש רגש רווחה שהוצא מבין ההמון והועלה למרכבה שבה ישבו רק איש אחד הוא אבי ואנכי הקטנה והרכב, אך בכל זאת עדיין יצאו עיניו מחוריהן מפחד. כמצווה הגשתי לו את הפרחים אם כי התפקיד לא היה טוב בעיני. לא חשבתי גם אז שיש להטיל על ילדים קטנים תפקידים כאלה. אחר הכל האיש אינו מוכר לי לא קראתי אף מלה משלו ואיני מבינה מדוע דווקא אני שאינני מעורבת כלל בעניין זה שבין סופר וקוראיו מעריציו, צריכה להקביל פניו ולהגיש לו פרחים. הוא נטל מידי את הפרחים כמי שכפאו שד. ולמזלי הרב לא צבט בלחיי, לא נשקה ללחיי השניה או לשער ראשי כמצופה וכמקובל, ולא לטף את שערי. איזה מזל, חשבתי שלא נגע בי כלל. אנינותו של סופר, חשבתי ברבות הימים. אילו היה חלילה מדינאי או פוליטיקאי או סתם עסקן היה עושה כל זאת. אולם ברגישותו של סופר הבין שהילדה הקטנה העושה כמצווה אינה רוצה בכל אלה. די לי בדודות, קרובות ושאר צרות העושות כן.
הוא נטל מידי את צרור הפרחים ואף בהם לא ידע מה לעשות. הוא הניחם על ברכיו כאילו היתה טמונה בהם פצצה. בזהירות, באי-רצון, אבל בהכרת גודל השעה. אף הוא לא שער בדעתו כי כה רב קהל מעריציו קוראי ספריו בעיר אחת בפלך ווהלין שבפולין, ושמא התאספו כאן מכל העיירות הסמוכות קוראים ושאינם קוראים אשר רק שמעו את שמעו. מאז, כל ימי לא ראיתי מעולם קהל כה גדול הבא לקבל פניו של סופר. ואין זה דמיון של ילדות. זכורני שסביב מרכבתנו צבא המון רב נלהב ונרגש.
ההיה פעם הסופר איש-אלהים או נביא או ידעוני או מנהיג או אשף או מורה-דרך נבוכי הזמן?
לאחר שנים, בשנות הארבעים כשהייתי חברת מערכת ה“בקר” בארץ, בא שלום אש לבקור למערכתנו. קבלת-הפנים היתה כמקובל בארץ, דלילה, שקטה, אדישה, ולולא עורכנו י. הפטמן שהיה עתונאי ידוע בפולין וגם בארץ יו“ר אגודת העתונות העברית לא היה שלום אש מוזמן כלל לבוא למסיבה. כי אז כבר נבאש ריחו. כבר כתב את ספריו על ישו ומריה והסתייגו ממנו רבים בארץ ובארה”ב, בעיקר המסורתיים.
הפעם הלבין שערו השחור. פניו נתמלאו מעט. מורא הסובבים אותו באולם המערכת המרכזי לא הטיל עליו עוד מורא אבל עדיין היה איזה מורא בפניו. אולי הפעם המורא לא מפני המעריצים אלא מפני המסתייגים ומתי-המספר הבאים להקביל את פניו. כי אז לפני שנים היינו רבים מדי והפעם מועטים מדי. ספריו שנתרגמו לעברית נקראו אמנם, ביחוד “בעל התהילים” היחיד מספריו שמצא חן בעיני. הפעם לא הטיל עלי איש תפקיד מיוחד. לא הגשתי לו פרחים ולא נצבטתי בלחיי. אבל הייתי אשה יחידה במערכת ולכן כנראה בלטתי מכולם.
הוא לא הכירני כמובן. לאחר השיחה שבה היה שפל-רוח יותר מאשר בימים עברו ושמח על כי בישראל מקבילים פניו אמנם מתי מספר אבל יושבים בצוותא, סיפרתי לו ביני לבינו על פגישתנו הראשונה.
הוא לא אמר: איך אני יכול לזכור ילדה קטנה אחת מכל אלה שהגישו לי רבבות פרחים כל ימי חיי? הוא לא העמיד פנים שהוא זוכר. הוא לא מלמל דברי התנצלות על שכחתו. האמת היא שלא נגשתי אליו ולא ספרתי לו כלום. כל אותה שיחה ישבתי ונעצתי בו עיני שמא איטיב להזכיר לו בדרך זו זכרון קלוש מעיני של אז, בקטנותי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.