את חגי אשד, הוריו אחיו ואחותו הכרתי בילדותו. הכרתים בתור משפחת יהודה אדלשטיין. אנשים שעלו מהונגריה. עם האב יהודה אדלשטיין עבדתי במערכת “הבוקר” ואף תרגמתי בשבילו ספרונים מאנגלית בשביל עסוקו הנוסף הוצאת ספריה של ספרי-מתח זעירים שנמכרו כספרי-כיס קטנים. אביו יהודה היה מרבה לדבר על ילדיו, אשתו הנלבבת והחמימה, ואף מרבה לספר בו עצמו ובנהייתו אחר האוויר הצח דבר המאלצו לישון בחורף ובקיץ במרפסת דירתו.
לימים בצאתו לפנסיה הלך לאוניברסיטה ועשה דוקטורט דומני במדעי היהדות. על נהייתם של הילדים אחר חינוך ועתונאות היה משוחח בריגשה יתרה. שכן הוא עצמו היה מלכתחילה מורה והיה מרבה בביתו בלמוד התורה.
אולם ימי תפארתו היו הימים של טרם קום המדינה. ימי המחתרות והמאבק הלאומי. על גאוותו על בניו מנהל בית הספר, מזכירת בית הספר והעתונאי, יספרו אחרים. אני רוצה להתעכב על מומנט מיוחד במינו שכמותו ראיתי רק אצל אביהם. על המומנט-המשיחי שהוא הפכו למוחשי עד מאד. יותר מוחשי מכל אשר ראיתי אצל אחרים בני ימינו.
בימים שלפני קום המדינה אמר לי פעם ר' יהודה אדלשטיין במלים שהאמונה והבטחון ממש מפעמים בהם: “אמרתי לבני חגי למה לך לעשות בגרות. עוד מעט הרי יבוא משיח צדקנו וכל סדרי עולם, חינוך ותרבות ישתנו, אז מה טעם לעשות סתם בחינות בגרות המקובלות היום?”
הדברים נשמעו אז באוזני מביכים מאד משום שלא נאמרו כלל כבדיחה, אף שהאיש אהב להתבדח, אלא נאמרו בבטחון מלא שאמנם המשיח עומד בשער ולכן כל אותם מנהגים של לימוד והשכלה, של תרבות והוראה והשתלמות, כל אותם התעודות והציונים החילוניים וירושות הגויים, עמי העולם, הרי בין כה יעברו מן העולם, ולכן לשם מה לטרוח לשווא. מביכים ומגוחכים צלצלו המלים באוזנינו הצעירות ובעיני כולנו שלא צפינו כלל לבוא המשיח אלא למדינה בלבד.
ספרתי דברים אלה שאמר לי ביני לבינו בשבתנו במערכת והכל גיחכו כלשמע דברי תמהוני דתי, המעלה באוב אמונות תפלות. ביחוד גיחכו אלה מחברי המערכת שהתנגדו אף לחלוקה ולמדינה מקוצצת כפי שהוכרזה, ולעגו אף לי על שמחתי בליל הכרזת או"ם בעשרים ותשעה בנובמבר.
אינני חושבת שאביו של חגי הסתפק במדינה שכן הוא צפה לא למלכות האדמה אלא למלכות-שמים, לשינוי ערכין, לגאולה שלמה של צדק ומשפט ומה שבא בוודאי לא השביע את צמאונו לגאולה המלאה השלמה. אלא שמיני אז לא אמר דבר. או שהסתיר את אכזבתו, או שראה בזאת חבלי גאולה, או שבטל עצותיו לבניו והניח להם להמשיך כשם שעשו, וללכת בדרכי החינוך וההשכלה המקובלים, אלא שאני-מאמין-כמותו-בביאת-המשיח לא פגשתי לא לפניו ולא אחריו.
בקראי את מאמריו של חגי אשד מלונדון ובארץ בעתון “דבר” ספריו ופולמוסיו חפשתי נצוצות מבית אבא. מצאתי איזה ננוחות של אמא הומור של אבא אבל אמונה, אותה אמונה תמימה בגאולה לא מצאתי. את האחות פגשתי כמזכירת בית הספר “היובל” כאשר בתי למדה בו. על האח המחנך בנתניה מנהל בית הספר המיוחד במינו קראתי בעתונות. יתכן שמשהו מאמונה תמימה שלו נשאר בכולם. אולם את הצפייה הדוחקת לממוש ימות המשיח לא בקרוב אלא בימנו אנו, קשה היה כנראה לקיים לאורך ימים בדור הבא.
אלא שאיני בטוחה שחגי לא נשא עמו משהו מאופטימיות יהודית מאמינה זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.