אותו הכרתי תחילה מספריו. היינו תלמידי בית הספר היסודי כאשר צפינו לספריו “בת ציון” ו“אשתו השנואה” ו“בלי כוכב” ועוד, כלרומן ישראלי חצי אכזוטי. היינו מוקסמים ממש כהורינו שהביאונו ארצה בקטנותנו, מעולם המזרח שנגלה כאן לנגד עינינו. ויהודה בורלא סיפק לנו עולם קסום זה של העדה הספרדית שאף היא יהודית ואף אל פי כן אחרת, שונה במנהגיה, בכללי חייה, במושגיה. לאחר מכן כבר בגרנו ולא היה עוד שום סופר שצפינו לספריו. אם כי בורלא כתב אז את ספריו היפים “עלילות עקביא” וספרו על יהודה הלוי ועוד. אבל זכר ילדות של הכרות זו עם ספוריו וספריו נשאר לי עד היום הזה.

היה זה הסופר הראשון שפתח לפנינו עולם קסום זה. אצל סמילנסקי חשנו בזרות שהוא עצמו מרגיש כלפי הערביים העובדים בקרבתו והערביות המחובבת עליו. ואילו אצל בורלא הרגשנו שהביא לנו חלק מעצמו.

כשפגשתיו לראשונה בטיול סופרים, הוא ורעיתו בת עדתי החיננית והנאה ראיתי לפני לא אותה הדמות שתארתי לעצמי. קומה ממוצעת כמעט גוצה ולא אותה קומה מלכותית שיחסתי לו. פניו היו אף הם ביתיים יותר מתאר-פנים נשרי, שיחסתי לו. היה זה אדם ביתי, מורה, טוב-לב כנראה, שרק מבטאו גילה את מקורו. ושמו הקסום אף הוא בעיני היה כל שנותר מדמות הפלאים שיחסתי לו.

כיוון שכבר עבדתי אז בעתון וכתבתי מאמר בקורת על ספרו “עלילות עקביא” הודה לי במלים נאות על מאמרי. נטיתי לספר לו מה הוא היה לנו בילדותנו כאשר קראנו את ספריו אבל הוא הקשיב לדבר במבוכה, בפזור-דעת כשומע ואינו שומע, כאילו ספרתי לו על עלילת אהבים סמויה. כביכול צפיית תלמידות לספריו היא בבחינת אהבת נעורים אסורה.

עד היום איני יודעת מדוע קבל כך את דברי. אולי הלבשתים בלהט מיותר. אולי גליתי מדי את תשוקתנו אז למזרח ולצפונותיו. אולי הייתי בעיניו עולם עדתי זר לו.

כיוון שדברתי על עולם של ילדות, עבר משום מה לדבר בילדיו היפים שילדה לו אשתו האשכנזית. נמלט לעולם ילדות מוכר לו ובסמוך אליו ואינו זה של ילדותו שלו. שאל במה עוסק אבי? השיבותי: “מורה”.

ואז סיפר לי על תקופת ההוראה שלו באותו מיטב מלים שהיה מיועד אז לעולם ההוראה, לשליחות שבהוראה (איש לא הסיח אז במשכורתו הדלה ובהלנת שכרו של מורה). דברי געגועיו להוראה הזכירו לי את אותה השליחות שראה אף אבי שנטש את ההוראה ולאחר מכן חזר אליה כאן בארץ כביכול כשליחות לאומית חשובה. משהו נעשה לי מוכר וידוע בבורלא. ספרתי לו אף על עסוקי אבי בפולקלור ובחקר התנ"ך והוא נתחמם עוד יותר ומאדם זר הפך לי שוב לאדם עוד יותר קרוב. בבחינת יש כל מיני נימי דמיון בינו לבינינו, אף שאנו משתייכים לעדות שונות. ועקב אשתו הרוסיה מכיר אף את עולמנו שלנו מאותו המוצא האוקראיני הרחוק ומעולם הפולקלור היהודי האנסקאי.

ואף על פי כן היה בורלא תמיד בעיני סלע נדיר, אבן יקר נדירה הנמצאת במחרוזת אחרת ובענק אחר. עולמו ועולמנו. המזרח.

לא פעם פגשתיו באספות סופרים, בכנוסים, במסיבות, והוא כשומר אותה צורה, אותו מבע מוקפא של מי שעולמו מחוור לפניו והוא יודע מוצאיו ומבואיו. כשזכה בפרס ביאליק אצתי לבית ביאליק לברכו. ומצאתי שעדיין זכרתי לו טעם ילדות.

עם השנים, ככל שהרצין כתיבתו והעשירה, ועבר לכתיבה הרבה יותר מחלחלת ומרחיבה עצמה על סביבותיה, עדיין זכרתי לו את ספריו הראשונים, הנאיביים יותר והקסומים בגלל תבליניהם המזרחיים החריפים. לגבורותיו היה יופי מזרחי שאין למצוא כיום בינינו אלא במציאות בלבד. לא בספר ולא בסיפור.

ועדיין כאשר אני עוברת ביפו העתיקה ורואה חלון נבט בחומה מעל לקמרון רחוב אני מצפה לראות בבואה משלו מבטת משם ואומרת: “הנה חלונו של בורלא!”