באולם הספריה הקטן בוויטצ’פל האזור היהודי של לונדון בימים שקדמו למלחמת העולם השניה, הן שנות השלושים, התכנס קהל קטן של יהודים. היה זה ליל שבת. והם באו לשמוע הרצאה מפי מרת זנגביל, שכידוע לא היתה יהודיה.
היתה איזו הענות לאשה שלא מבנות ברית שבאה בליל שבת לקהילה יהודית צנועה זו לדבר בפניה.
היא הופיע כסופת שער, חולצה וחצאית. אשה מקשישה נעימת מראה. לא עברה שעה ארוכה מאז פתחה פיה לדבר והיא נטלה עטה בידה והכינה ניר לפניה לרשום השאלות ולהשיב התשובות.
כשסיימה דבריה ישבה והזמינה את השומעים להציג שאלותיהם. ללא הסוס החלה רושמת לפניה תזכירי שאלות ותשובות.
מי שלא ראה קהילה זעירה זו בהתרגשותה לא ראה יהודים יראי-שמיים חרדים לשבת ולשמירה עליה.
רחש ומלמול עברו בין כל היושבים ומלמול מאופק היה מסעיר איזו סערה סמויה שככל שהיא נמוכה היא זועמת ומתמרמרת.
בתחילה לא ידעתי גם אני מה מרעים את כל קהל היושבים שאינם פוצים פה ואינם מעירים דבר אבל רוחם נסערת מאד. ומיד תפשתי: חלול שבת… מרת זנגביל כותבת בליל שבת. בפרהסיה. באולם הספריה של הקהילה היהודית בוויטצ’פל.
המנחה שבהה לעבר הקהל וכנראה לא הבין אף הוא מה כל המהומה העצורה הזו תפש מיד מה הוא המעשה שהיא עושה ולחש משהו על אוזנה.
מרת זנגביל הפסיקה ומהרה להצפין העט והניר בארנקה. בקושי התאוששה מטעותה זו. כי כנראה הבינה מה גודל הפגיעה ומה עצום חטאה כלפי הסובבים אותה וכלפי אישה המנוח.
בהשיבה על השאלות היה עדיין קולה שליו, מתון, מיושב, רגוע אולם פה ושם התגנב איזה צליל משווע: סלחו לי.
נדמה לי שאף מלמלה: סלחו לי! אלא שהייתי רחוקה מדי לשמעו.
כל אין האונים של הגוי בפני חומרת היהדות נמזג באשה מקשישה זו שלא ידעה איך לחלות פני היושבים ולבקש מחילתם.
אלא שכל אותו אינצידנט עבר בשקט, בשלווה, כמעט בלא אומר. אף בצאתה מן האולם לא השמיע איש דברי נאצה באוזניה. הקהל נפרד לצדדים והניח לה לצאת. שכן בוודאי נסעה לביתה ברכב ולא הלכה בחוצות לונדון הגדולה ברגל. זו מוסכמה שנוסעת בליל שבת. אבל לכתוב בפרהסיה, לעיני הציבור? לא!
יתכן שהסכינה עם הרבה במחיצת אישה היהודי. ויתכן שלא הקפיד עמה בקטנות. אבל לאחר כל אותן שנים במחיצתו עדיין לא הסכינה עם חומרות הדת היהודית.
אך איש לא סח בענין זה בציבור ובין המתקהלים באולם הספריה הציבורית. כאילו לא ארע דבר. גם העתונות היהודית אשר סקרה לאחר כמה ימים הרצאה זו לא הזכירה אפילו במלה אחת שגגה זו של הגויה.
ורק לאחר ימים אמר לי יהודי מוויטצ’פל: גויה נשארת גויה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.