יעקב חורגין הסופר בן-הארץ שהיום חוזרים אליו המבקרים בשמץ של נוסטלגיה נמנה על חוגי הימין והיה עורך “הבקר לילדים”. דבר זה כבר פסל אותו במיטב ימיו כסופר וכעורך בעיני רוב המבקרים אנשי השמאל ותנועת העבודה. כתיבתו הישראלית מאד בלא שמץ של גלותיות, העברית הצברית אצל איש בוגר כמותו וכל סגנונו הארץ-ישראלי וקשריו העמוקים אל נוף הארץ, מושבותיה הריה ועמקיה היו זרים במקצת לשאר עורכי העתונות-לילדים שהיו אנשים שילדותם ובחרותם עברה עליהם בגולה. והנה עורך עתון לילדים ומחבר סיפורים, המפרסם את דבריו בעתונות הימין ואף מעז להיות עורך עתון לילדים מטעם הציונים-הכלליים.
הוא היה עורכי ב“הבוקר לילדים” ומכאן הכרותנו הספרותית. אני הייתי חברת מערכת “הבוקר” והוא עודדני להשתתף בסיפורים ובתאור נופי הארץ, קבוציה ומושבותיה, אשר בקרתי בהם ותארתים כפי שהם משתקפים בעיני. הוא היה עורך נבון, זהיר שאיננו משכתב מחדש את אשר כותבים סופריו, אלא נוהג בהם התחשבות יתרה. כמי שאיננו נוגע ברשימה או בסיפור ולכל היותר מביע דעה או הערה כל שהיא והמבין יבין.
היה איש נוח לעבוד עמו ביחוד למי שאפילו לא נולד כאן בארץ אלא בא בילדותו ואשר ילדותו עברה עליו עוד בבית ספר יסודי בארץ, ואשר התחנך כאן כמוני למן היסוד בלשון העברית.
נעים היה לשמע עברית שלו של בן הארץ, ראייתו את החיים כאן מבפנים ולא ראיית הדברים מן החוץ. ראייה זו של הדברים בחותם של מקומיות, רעננות, פנים מכאן ולא פנים משם, מן הגולה, קסמה לנו שלא שמרנו כלל בלבנו נופים משם ורצינו להיות ילידי-הארץ כמותו.
קראנו לזאת ארץ ישראליות. אפילו סמילנסקי ובורלא לא היו ארץ-ישראליים כמותו. הם לא היו כלל ארץ-ישראליים. באשר כתבו בטעם של ארצות אחרות ומן הלשונות האחרות. אותה עברית ואף על פי כן לא אותה עברית. אצל שניהם רומנטיקה ערבית זרה ועלומה. ואילו הוא י. חורגין בהיר יותר. בלתי אמצעי, פשוט מכאן, בלא ירושה כבדה של התנגשות בין שני עמים ותרבויות היושבים כאן.
זכורני שבקרתי בשנת 1947, ממש לפני הכרזת החלטת האו“ם על הקמת המדינה בנובמבר בגוש-עציון. בקרתי שם לפני ראש השנה בספטמבר. כבר היתה מתיחות. כבר סגרו את שערי קיבוץ כפר-עציון בשש לפנות ערב. כבר היו יורדים לעת לילה לעמדות עם נשק. וכבר היה חשש לבאות. הבאתי לו את רשימותי משם בשובי והוא עט עליהן כמוצא שלל רב. העובדה שאני החילונית השתלבתי כה יפה באווירה המסורתית שם מבלי לסבול ומבלי לוותר על מנהג כל שהוא משלי, מצא חן בעיניו. גוש-עציון כולו על ארבעת ישוביו חצי שנה לפני נפילתו, או מעט למעלה מזה, היה איזו יחידת-סגולה בעיני כל תושבי הארץ, ולא המפד”ל בלבד, או המזרחי כפי שנקראו אז. הכל חרדו לו. הכל חששו לו על שום בדידותו בהרי חברון על שום יפי נופו, אקלימו האירופי הקריר, יחודיותו באשר היה בו אף עין-צורים הדתי ורבדים קיבוץ של “השומר הצעיר” מלבד משואות-יצחק, והיה בעיני הישוב בארץ מצפה חלוצי נועז, בלב אזור ערבי הררי עוין. איש עוד לא שכח אז את הטבח של שנת 29 בחברון. להתנחל בדרך לחברון היה מעשה גבורה בעיני כולנו. חורגין היה מוקסם מרעיון זה לנסע שמה, לטייל שם בין הקיבוצים, לשוחח עם אנשים לדובב אותם ולספר על כך לילדים בעיר תל-אביב ובשאר ישובי הארץ.
ביחוד שמח על פרשת הנערה הצעירה, ניצולת השואה שהתישבה בכפר-עציון ואמרה לי שהיא מקווה שסוף סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה; איני יודעת מה ארע לה לאחר נפילת הגוש במלחמת השחרור. אבל נערה זו שהבאתי אליו בכתובים היתה בעיניו סמל מכאן ומשם, וכל זאת בדמות צעירה, נצולה ומתישבת דווקא באזור כה מסוכן ומטיל אימה, וסוברת בלבה שהגיעה סוף סוף אל חיים שקטים ופשוטים בלב הכפר המסורתי ולמרגלות בית עובדיה בית הכנסת ובית התרבות שהיה מרכז הכפר באותם הימים.
חורגין הסופר לא היה סתם עורך. הוא היה עורך מתלהב, עורך מצית התלהבות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.