בתחילה קראתי את מסותיה ב“קשת” של אהרון אמיר. לאחר מכן סיפוריה בעיקר הסיפור על מות אביה. כתיבה אחרת תרבות אחרת תבלינים ספרותיים אחרים. טעם אחר. חיוניות אחרת. משהו שהכל חפשו בשנות המנדט שלפני קום המדינה. אנחנו התערות במזרח. היא אינה זקוקה לכך. כבר מעורה. כבר חלק מזה. כבר מגלמת בעצם אישיותה, חייה, הזיותיה ומחשבותיה את הפרי המזרחי-מערבי רווי החמדה הזה. היא היתה בשבילי איזו התגלות שצפיתי לראותה מגולמת באדם חי. לא ראיתיה אז כפי שהיא בחיים. אבל היתה לי איזו צפייה סמויה לתת בה עיני. כאילו הייתי מצפה לראות תמונה, פסל משהו שבעצם הוויתו חש מעשה אמנות.
יום אחד הוזמנתי לפגישה שנתית של פא"ן הישראלי שאני חברה בו וכנראה כפי שנודע לי לאחר מכן אף היא חברה בו. וזו היתה ההזדמנות שצפיתי לה בהסתר.
באתי לשם. בבית הספר. באולם הישיבות הקטן ישבנו מתי מספר כרגיל סביב שולחן גדול. מצד שמאל ראיתי אשה קטנה שלא יכולתי לגרע עיני ממנה. דבקתי במראיתה כאילו לשם כך בלבד באתי. כמעט שלא הקשבתי לדבריו של המרצה המזכיר או נשיא המועדון שחזר מקונגרס פא“ן (התאגדות עולמית של סופרים ומסאים) ומסר דו”ח על פגישות, החלטות, מחאות ושאר ארועים הכרוכים בקונגרס בינלאומי מסוג זה.
בפנים נבונות הקשיבה אשה זו באיזו אנינות משועשעת האזינה מקור סקרנותי לנאמר. בנמוס יתר הקשיבה. שאלתי שכני מימיני מי היא: “זו היא ז’קלין כהנוב.”
עם תום הארוע החלטתי לעשות דבר שאני כרגיל סולדת ממנו. לגשת אליה כאילו חששתי שזו הזדמנות אחרונה. ואמנם היתה זו הזדמנות אחרונה בשבילי בשנות חייה האחרונות.
“שמעתי שאת ז’קלין כהנוב” אמרתי והצגתי את עצמי.
לא התקשיתי לומר לה מה רב הענין שמצאתי במסותיה שטעמתי מהם לא רק מרעיונותיה ומגישתה המקורית אל אותו ענין של לבאנטיניות שבחיים שכה הבנתי למרות הרקע המזרח-אירופי שלי. אולם כיוון שבאתי ארצה בילדותי והתחנכתי רוב שנותי כאן ירדתי בקלות לעומק טעוניה. דברתי על סיפורה על מות אביה. היא עמדה נבוכה כשם שכולנו נבוכים כשמדברים בנו ועל הדברים שאנו כותבים. מבוכה טובה אבל אכזרית במקצת כלפי עצמנו. שאנו עומדים אפילו לנוכח הבנה ובהירות החדירה להוויתנו ככלי מלא בושה. פתאום אנו שוב חשופים לעיני כל במערומנו.
רק לאחר ששמעתי שכה היתה יראה מפני מגע גופני בה ובאשר לי הבנתי שבאיזו שהיא נקודה דווקא בהרעיפי עליה דברים טובים חטאתי לבדידותה, לעצמיותה כאילו כתבה ולא רצתה יותר לדון בזה בפרהסיה. דווקא בערטול אחד בכתב. אין צורך בערטול שני בעל פה. קשה ממנו.
אלא שלא ידעתי דרך אחרת לגשר בינינו ולומר לה שטעמתי אצלה טעימה של כנות הנוגעת לה ולי ולכל אחד אחר ואף על פי כן ספציפי ומיוחד לה ואיזה צרוף מערבי מזרחי לבאנטיני במובן הטוב של המלה כדבריה. ובאיזה נמוסים של בת טובים אצילה עמדה לפני ולא ידעה מה לעשות, בי ובדברי והכרותי הפתאומית עמה אף כי במסגרת של ארגון משותף ששתינו חברות בו. לא צפיתי לדברי תשובה, להעמדת פנים שקראה ספרי או מאמרי שלי. לא היה כל צורך בגמול. אהבתי את מראיה. את צרוף מראיה לדברים שבכתב. מצאתי לנגד עיני את הצד השני של דבריה שבכתב.
ומחשש כנראה פן אתאכזב אם ארבה עמה דברים לא קבעתי כל פגישה ולא נסיתי להאריך ההכרות. כשם שאתה רואה תמונה בתערוכה והולך לדרכך וזוכר רק זכר התמונה ותו לא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.