כתריאל כ“ץ שגרירנו ברוסיה ומזכיר הממשלה היה מוכר לי בילדותי בתור כתריאל-הגדול לעומת כתריאל הקטן (לימים מפקד ידוע בצה"ל) ב”חוגים" היא תנועת הנוער הידועה לאחר מכן כמחנות-העולים. הוא שהביאנו עדיין בגיל בית-הספר-היסודי למעיין-חרוד וקבוצת ה“חוגים” שבאה לשם להתישב או בלשון אותם הימים להגשים, להגשמה לאחר מכן בלשונו.

כתריאל הגדול שבוודאי היה אז רק כבן עשרים או עשרים-ואחת היה צעיר סמוק לחיים, מגושם קצת אז מלא בגופו ולבוש תדיר אפודת עור עבה ונחשב לראש התנועה. מי בכלל העז מבין פרחי החניכים לפנות אליו בדברים. הוא היה עומד בראש פעולות ליל שישי ואילו בשבתות אחר הצהריים בחוג הילדים המצומצם שהורכב מבנות מבית ספר אחד “גאולה” ומבנים מבית-הספר-לבנים, היתה מחנכת צעירה היא המדריכה הסמינריסטית ניצה נפתלי. לימים מפקחת ידועה על גנים, מטעם משרד החינוך.

לאחר שפרשתי מהתנועה בגלל איסורים מאיסורים שונים (אסור ללבוש חולצת משי מבהיקה בלילות שבת (מה אעשה ובשוק הכרמל מצאה אמי פיסת בד זולה דווקא זו בפרוטות ולא שאלה את פי) ובגלל שברוב יושרי לא יכולתי להתחייב מיד בגיל שתים-עשרה שאצא להגשמה לקבוצה בעמק, פגשתיו שוב רק לאחר שנים באניה בדרכי ללמודי באנגליה. הפעם כבר העזתי לשוחח עמו. כתריאל הגדול נראה לי כבר יותר נמוך. לא מטיל מורא, לא מפחיד לא ראש לכל ולכל הסובבים אותו. סומק לחייו פחת וכבר יכולנו לצחוק על ולהזכיר בין בוגרי התנועה את נתן אלתרמן ואת עבריה, את אורי ברנר (בנו של ברנר הסופר) ועוד רבים אחרים. הבדל השנים נטשטש.

ולאחר מכן כשהיה מזכיר הממשלה ואני עבדתי בעתונות כבר נפגשנו רבות במסיבות עתונאים ובשאר ארועים וכתריאל היה כבר כאחד האדם חביב אבל לא עד כדי התבטלות. תמיד שמר על איזו עמדה, לא יהירה אבל מכירה בחשיבות עצמה.

כשנתמנה לשגריר ברוסיה אמרנו: מגיע לו. סמכותו, מנהיגותו, כושר דבורו, הבנתו, וגמישותו הרוחנית סימן לרצינות ולא להתפשרות וידע לשונות, הכל התאימו למשימה הקשה. הוא מתאים לארץ סלבית, אמרנו. ולא כל שכן ברוסיה, ארץ קשה לשמש בה נציג ישראלי הנתקל בעוינות, ונפש יהודית טובה בשביל מפגש עם יהדות מקומית וציונים-סמויים.

כל ימיו היה מצויד בסמכותיות זו שהכשירה אותו לתפקידים רמים. בשבילי היה תמיד ונשאר כתריאל הגדול. כך קראנו לו וכך נשאר בזכרוני. אף לאחר שסומק לחייו הבריא החוויר וקומתו כמו שחה מעט וכבר לא התנשאה ברום מעלתה מעל כולנו.