את ימימה מילוא שחקנית הקאמרי ורעיתו של יוסף מילוא הכרתי עוד בילדותה. אחותה הבכירה שולמית פרסיץ לימים שוקן למדה יחד אתי נגינה בכנור אצל המורה גליקסון הרץ, כנרית שחזרה מהשתלמותה בגרמניה ונחשבה אז לפדגוג הכנור הטוב ביותר בעיר תל-אביב. יום אחד התכוננו לקונצרט תלמידים ושולמית ואנכי נגנו יחד בשישיה של כנרים. אחותה הקטנה ימימה נלוותה אליה לחזרה זו. הסנובית הקטנה והעדינה נכנסה לחדר ומיד אמרה לי ולכולנו:

“אני הבת של שושנה פרסיץ”.

אמה היתה אז ראש מחלקת החינוך בעירית תל אביב ובעלת הוצאת הספרים “אמנות” ברחוב שנקין ושם דבר. אשה שהלכו עליה אגדות כגון ביאליק שאמר לה בבואה לבקרו “קחי בבקשה שני כסאות ושבי” בשל ממדי גופה הגדולים. הגב' שושנה זלטופולסקי-פרסיץ היתה לשם דבר בעיר וכיוון שאבי יחד עם מורים אחרים עסק בראשית עלותו ארצה בהפצת ספרי אמנות יפים ומהודרים ועורך ההוצאה סמיאטיצקי היה חברו, הכרנו המשפחה כולנו ולא התפלאנו על שימימה הציגה עצמה כך. ובכל זאת לא נהגה אחותה הבכירה כמותה.

עברו שנים. את שלומית הבכירה פגשתי גם בלונדון באגודת הסטודנטים הישראליים בשנות למודנו שם. את ימימה לא ראיתי עד שהוקם התיאטרון הקאמרי. תיאטרון הצעירים של אותם הימים בתל-אביב וימימה היתה שם לשחקנית ולאחר מכן למורה לתיאטרון. פגישתי הבאה עמה היתה בראותי אותה על במת הקאמרי בתפקיד “אנטיגונה” לאנואי, ואני כותבת לאחר הצגת הבכורה בקורת על ההצגה בעתון “הבוקר” שנמניתי אז על חברי המערכת שלו.

ימימה היתה בעיני לפתע יצור אחר לגמרי. לא עוד הסנובית הקטנה המתקשטת בנוצות אמה הנאורה ועסקנית התרבות הברוכה אלא יצור רגיש, מעונה, עם ניואנסים דקים של משחק מעולה. ודומה שכוחות הגוף בחולשתם לא עומדים לה לעזר לרגישותה הרגשית הרבה.

אהבתי את אנטיגונה של ימימה מילוא. כבתפקידי צעירים אחרים כגון ב“חיים של חיות” לצ’אפק, היתה גם כאן איזו חינניות נפשית אלגנטית, איזו גישה אצילה של אצילי נפש וגוף. ראיתי בה שחקנית רגישה ואינטליגנטית מאין כמוה. אלא שכוחות הגוף כנראה לא עמדו לה במלאכה המפרכת של הופעות על במה חיה והיא הפכה למדריכה ולמורה לשחקנים ואפילו לבמאית לעת מצוא.

היא נפטרה בדמי ימיה אף שהיתה הצעירה במשפחה. ואתי נשארו הפנים הדקות הלבנות והרגישות של הילדה הקטנה והמתיהרת והגבורה היוונית המעונה, ולא הנפש ידועת החולי. וכך הבאתיה עמי הנה.