כשעוד הייתי תלמידה בבית הספר התיכון נפלה לידי חוברת אולי של “דבר הפועלת” ובה בעמוד א' העתק שתי תמונות של מירון סימה. לא הכרתיו אלא ראיתי רק העתק של תמונותיו מתקופתו הסוציאלית. ילדים מזי רעב ואם ידועת סבל דומני. רושם התמונות עלי היה כה עז עד כי אמרתי למי שאמרתי: “בתמונות כגון אלה אפשר להשפיע על רגשות הזולת יותר מאשר במאמרים ובנאומים ובהכברת מלים הרבה”.
לא הכרתי את הצייר באותם הימים. היה זה כנראה בראשית עלותו ארצה והוא התישב אז בירושלים. כעבור כמה שנים ולאחר שובי משנות למודי באנגליה ובעבדי כבר כחברת מערכת “הבוקר”, הציג לפני שאר בשרי אמן-האות-העברית צבי ברגמן באחד מבתי-הקפה איש גוץ בעל שער מקורזל ופנים עגולות ולבביות, את הצייר מירון סימה היוצא בקרוב לפריז לערוך שם תערוכה מתמונותיו. אמרתי לו:
“אותך אני מכירה מזמן משתי תמונותיך שראיתי העתקן באקראי”.
כל אדם קרוב אצל עצמו. דברי החמיאו לסימה שאני זוכרת מזה כמה שנים שתיים מתמונותיו. וכך התחילה ידידותנו.
סימה הוא שצייר את הציור על עטיפת ספרי הראשון, קובץ סיפורי משנת 1947 “היאור הירוק”. ספרתי לו תוכן אחד מסיפורי שעל שמו נקרא הספר, והוא הואיל להפעיל דמיונו היוצר לתרגם ענין זה באמצעי הציור.
כשערך תערוכותיו בפריז שלח לי תמונות משם שנערכו שם הדברים ברוב עם. לא פעם הסבנו בבתי קפה והייתי שומעת מפיו מחשבותיו על ציור ואמנות בכלל. הוא ישב באותם הימים ב“חצר שטיינהארדט” בירושלים וכשבאתי לשם הופתעתי מצבעי ציוריו, מהפורטרט העצמי שלו ומשאר נופיו, כל אותם ערכים שלא הכרתי כי ראיתי תמונותיו בראשונה בעתון בצלום בלבד. מי ידע שכה מפליא הוא בצבע ולא רק בקו?
ולפתע נתגלה לי שכבר הניח מאחריו את תקופתו הסוציאלית המובהקת משנות ישיבתו בגרמניה ועבר אל אהבתו השניה אל ירושלים. מירון סימה מעולם לא נטש את ירושלים. כשם שלא נטש את דרכו הערירית.
אף בסוף שנות השבעים עדיין פניו העגולים העטורים בשערו המקורזל שופעים נדיבות לב וחמימות מעודנה.
כשאחיו המנוח הארכיטקט נשא את שחקנית “הבימה” עדה טל סיפר, שכיוון שדירת מגוריו סמוכה למשרדו אין הלקוחות מבינים מה קולות משונים עולים מדירתו בשעה שרעייתו משננת את תפקידיה בקול רם, העיר כלאחר יד:
“טוב שלי יש אמנות אילמת. לא כל-כך אילמת. אבל בלי קול רם, אז אף שכן לא יכול לעשות לי סקנדלים ב”חצר שטיינהארדט". "אשת הפרופ' קויגן שהתגוררה בשכנות באותה חצר והיתה כצפור נעלמה, לא התלוננה עליו מעולם. שפע הציור הססגוני שבקרבתה היה לדבריה משכר ולא מרעיש. קוסם ולא מטריד. משלהב לא מזעיף. בבחינת עולם צבעים יחיד שאפשר לחיות בקרבתו מבלי להינזק אלא להפך להתמך בו במצוקתה של זיקנה ועזיבות.
העברית של סימה היתה בסיסית תמיד. כאילו שפה שאינה נענית לו ביותר. מעין שפה חורגת לאחר הרוסית והגרמנית ושאר שפות שהוא יודען על בורין. העברית שירתה אותו בלית ברירה. ולכן היה אומר בה דברים יפים במלים מועטות. פשוטות. ולכן היה קולע אל המטרה בדרך הקצרה ביותר כאילו לא רצה להשתהות מדי במשפט העברי פן ינגף. בפתיחת תערוכותיו היה מהלך כמעט מבויש, בחיוך נלבב בפניו ומתביש אפילו מפני דמות דיוקנו המתבוננת על הקיר מעשה ידיו. היה זה במוזיאון הישן בבית דיזנגוף כשפתח אחת מתערוכותיו, מקום שהציג לפניו מארק שאגאל והוא כאילו הצטנע בשלו והיה מהלך מבויש, עמום במקצת, אף שבוטח במעשה ידיו ובמה שיש לו להגיד ולתת בציור.
היה מי שהעז לומר דבר של שטות: “תגיד סימה, איזה ציור אהוב עליך מכולם?” סימה שאינו אוהב לצמיתות אלא אוהב ביד רחבה, העיף בשואל מבט שובב כביכול מכריחו זה לאצור אהבתו בציור אחד בלבד, יצור אחד בלבד, תופעה אחת בלבד, וענה במבטאו הרוסי המובהק: “בכולם. יש לי מספיק מקום בלב בשביל כולם”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.