את שמעון פינקל ראיתי לראשונה עוד בילדותי בהצגה “קשה להיות יהודי”. טרם הכרתיו אני נהניתי יותר ממשחקו של אהרון מסקין כסטודנט הנוצרי ולא את הסטודנט היהודי החלקלק והמשיי שהגיש פינקל. אבל הייתי מעוט בקרב חברותי. כולן חבבו את שמן הזית הנאה יותר פינקל. חספוסו של מסקין הכן היה חביב עלי הרבה יותר ומאז נשארתי נאמנה בהתמדה יתרה לחיבתי למסקין.
אבל שמעון פינקל שפסוקיו יוצאים מפיו כ“מעין המתגבר” הנעימה היהירה כל שהוא, מתנגנת ובמראהו המלא כל שהוא, והוא מהלך על הבמה בבטחונו של אדם שהכל שמור לפניו היה חביב הבנות שטעמן האמנותי היה נדוש כל שהוא.
ומאז ראיתיו כמעט בכל תפקידיו והם רבים עד אין ספור ומבלי לשכוח את “בני ערובה” ומשחקו שם ואת אדיפוס ומשחקו שם ואת פרגינט ואת האמלט – – לא אהבתיו בהאמלט. אז כבר חזרתי משנות למודי באנגליה ושם היתה לי הזכות לראות את לורנס אוליביה בהאמלט בראשית דרכו כשהוא שחקן צעיר יפה-תאר קל רגלים וקל גוף והוא מרחף על פני הבמה בתנועה ובמלים בחן בלתי משוער. לראות אחרי זה את פינקל המסורבל כל שהוא, הכבד, היוצק בכל מלה מנת דבש כבדה, מסוכרת היה קשה מנשוא. האמלט הארץ-ישראלי נראה בעיני אותה שעה כקריקטורה רעה להאמלט האנגלי. אבל אין זו אשמתו של פינקל. אלה היו תנועותיו וזו דרכו על הבמה. תנועה דרמתית רחבה, כבדה, רגלים נטועות במקום בחזות של יוהרה ופה נוטף דבש בשטף של מלים הזורם בחסד שמיים בלי מעצור ובלי יגיעה, ובלי גמגום, ובלי הפסקה כרצון אל המלים ממעל.
לימים נזדמנתי ל“בית דניאל” בזכרון יעקב ופגשתיו שם. ואז אף שוחחנו די הרבה. איש נאור, יהיר, ולתמהוני הרב למרות קולו המשיי מחוספס כל שהוא בנפשו פנימה. מתחת למעטה של שמן זית זך יש איזה שמץ של ברוטליות, של כח מלים שלא עבר עדון רוחני. משהו שלא סונן מבעד למסננת של רוחניות ושל הגות.
הוא נזדמן אף עם רעיתו האחרונה לבי פריבר בקרית הציירים בצפת ופגשתיו אף שם. אז כבר היה מאוכזב במקצת, ממורמר כל שהוא שאינו מוסיף לקבל את כל התפקידים הרצויים לו כבתחילה. מנהל תיאטרונו המתוסכל שכבר פינה מקומו לאחרים. מר נפש במקצת אף על חבריו ואנשי מקצועו. פונה לכתיבה, לחשבונות רבים, להתנגשויות. איש ריב במקצת, מגלה חרונו ברבים. איש חסר פשרות בשעה שמדובר בחפצו העז להוסיף ולהעמיס על פרשת חייו האמנותית עוד שורת תפקידים גדולה. ואיננו מרגיש שבינתיים שינה הקהל טעמו. ובינתיים נוספו רבים כמוני שאף בראשית דרכו העדיפו את מסקין עליו. העולם נחלק לשניים בארץ ישראל. אוהבי פינקל ואוהבי מסקין. אני כאמור נמניתי על המחנה השני.
בתו גרה בתל-אביב ברחובנו והוא היה הולך בדרכו אליה בצעדיו המדודים, הגאים, עובר על פנינו ומברכנו לשלום ברכה רחבה, רחבת תנועה. כשם שהוא מושיט יד חלקה גדולה מלאה לזולת כשהוא רוצה לברכו לשלום.
את ספריו טרם קראתי ואיני יודעת אם אקרא. אין לי ענין בהם. אין הוא נראה לי סופר. ואת חשבונותיו עם עולם האמנות והמשחק, המחזה והתיאטרון אינני כוללת בקריירה שלו.
עודד אבישר המנוח שזכה פעם על מחזהו בפרס “הבימה” התמרמר עליו שגנז מחזהו ולא הציגו מעולם.
כנראה שפינקל חלש לא רק על התפקידים אלא אף על המחזות. יש אומרים שהוצגו מחזות על פי התפקידים אשר זומנו לו. האמנם היה כל יכול או ששחקני “הבימה” סברו שכוחו גדול והוא שולט בקהל התיאטרון הישראלי הצנוע שלטון בלי מצרים?
כשהשתחררנו מאימת שליטתו של התיאטרון הלאומי ומ“קיסר” של פינקל ומתפקידים האיבסניים כגון אוסבלד ואחרים, חפשנו בקרב השחקנים הצעירים את יורשיו של מסקין ולא את יורשיו של פינקל.
משום מה לא רצינו בצאצאים תיאטרליים פינקליים בתיאטרון הצעירים החדש. ידין בקאמרי נכנס במקצת לנעליו של מסקין. מי נכנס לנעליו של פינקל? אף לא איש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.