ישראל גורי / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אחד מבני-העליה המועטים היה. אחד מאלה, שמצליחים לשמור על עצמיותם ועל טוהר מחשבתם ומעשיהם בתוך העסקנות ההומה ומהמה, המטשטשת לא פעם ייחודו של אדם. הוא היה יחיד מובהק בתוך ציבור גדול. אהב את הציבור, והציבור הוקיר אותו. משחר נעוריו עשה למען תנועת התחייה הלאומית. ב“צעירי ציון” אשר בקישינוב התחיל, במפלגת “הפועל הצעיר” המשיך, ובמפא"י פעל עד אחרית-ימיו. בקו-מישרים התנהלו חייו הפרטיים והציבוריים. הוא לא גרס חציצה בין אלה. תורת-המידות שלו היתה שלמה ולא ניתנת לשיעורין. מידה רעה בתחום חיי הפרט אינה טובה גם בחיי הכלל. ובנידון זה היה מחמיר על עצמו ביותר עם שהיתה לו הבנה לחולשותיהם של אחרים והיה דן אותם לפנים משורת הדין.

רגש-האחריות היה מזוג בדמו. ענין שנמסר לטיפולו מובטח היה שלא יוזנח ויגיע לידי סידור טוב; מוסד או ועדה, שעמד בראשם, לא הכזיבו מעולם. לא היה גבול להתמכרותו אליהם ולא היה מספר לשעות עבודתו בהם. כוחות מופלאים היו גנוזים בו. האיש הזה, שהיה מתקיים על מזון טבעוני חמור, שפע חיוּת ורעננות והיה יכול להתחרות עם צעירים ממנו בעשרות שנים בעירות בלילה ובעירנות ביום. שום פרט לא נעלם ממנו וכוח-המנסח שבו לא נטש אותו גם לאחר חצות. דיוק וסדר היו נשמת אפו. כל אלה הכשירוהו בעיני הכל לפעול בשדות-הפעולה הרגישים ביותר: בשדה הבקורת והשיפוט, בהסדרת ענינים דקים של חבירות ואמון הדדי. ועל כל התפקידים שנטל על עצמו, אם בתחום ההסתדרות, המפלגה, או הכנסת – שבה היה יו"ר ועדת הכספים – היה שוקד במסירות, ביֶדע ובכושר התמצאות, שהפליאו עד מאד.

כשנפל סכסוך בין מוסד למוסד, בין נושא-תפקיד לנושא תפקיד או בין חבר לחבר, והיה צורך באיש מהימן על כל הצדדים, איש, אשר ירד לעומקו של הנדון השנוי במחלוקת ואשר פסיקתו תהיה ללא עוררין – מיד נתנו עיניהם בישראל גורי. והוא נטל על עצמו בכובד ראש תפקיד זה לשמו, בלא כל דמי בוררות, והיה לומד את הענין בשקידה וממצה כל מה שניתן לדעת עליו – וכותב פסק-בוררות מנומק מכל צדדיו, שאי אפשר למצוא בו פגם. והיו בוררויות חמורות – כגון הפילוג בבית-אלפא – שעשו צלקת בנפשו.

גם השתתפותו בעתונות התנועה היתה בלי כל תשלום בצדה. מעולם לא קיבל שכר-סופרים בעד מאמר או בעד הרצאה, שכן הוא ראה עבודה זו כהמשך וכהשלמה לתפקידו הציבורי, והא כיצד יקבל שכר, שהוא כעין משכורת כפולה! ואף על פי שהיה עסוק בעניני ציבור, בישיבות ובבירורים, הגוזלים רוב שעתו, ואולי כל שעתו, של עסקן, לא ויתר על קריאה בספר-הגות או בסיפור עברי. לא פעם שאלני לטיבו של ספר, של סופר צעיר או למהותו של פולמוס סופרים, שנתעורר בעתונות. צמא היה לערכי נוי, לספרות ולאמנות, והיה משתדל ליהנות מהם ככל שידו מגעת. ורב היה סבלו לאחר שנתמנה יו"ר ועדת הכספים בכנסת, כשזמנו נאכל בתפקידו זה ולא היה סיפק בידו לקרוא אפילו המוסף הספרותי. מאמרים ומסות נערמו בביתו, שהועידם לקריאה – לכשירחיב. גם כתיבתו היתה מתעכבת מחמת דוחק הזמן, ורק לאחר שהייתי מאיץ בו אחת ושתים, היה מפנה עצמו בשעה מאוחרת בלילה וכותב את המאמר המובטח ומביאו למערכת בעתו. ולא פעם הודה לי על לחיצותי, בהטעימו, שאילולא הן לא היה מגיע לכלל כתיבה.

גורי היה דימוקראט מופלג, שערך החירות יקר לו מכל הערכים. “החירות – כתב – היא אחד הבנינים היקרים ביותר לאדם. מאז ומעולם נלחם האדם על חירותו ומוכן למסור עליה את נפשו”. עם כל היותו איש-רגש ובעל נפש רכה (הן בגלל זה היה צמחוני) חשש מפני עודף רגשיות. כבסיס האיתן באדם ראה בתבונה, בשכל. דמדומי המיסתורין אינם יפים לחיי ציבור. “רק אלה הנושמים באויר הטהור של שלטון השכל והתבונה זוכים לחירות פנימית”. הוא דחה כל קנאות חשוכה בין דתית ובין חילונית. בדברו על מגיני השבת כתב: “יש לרומם קדושתה בעיני העם על ידי דוגמה אישית ובדרכי הטפה שונים, אך אין ללחום מלחמת השבת במקלות ובאבנים ואין להפוך ענין השבת נושא למיקוח פוליטי” (“הפועל הצעיר”, 23.7.1957).

היה יהודי נאמן ואדם נאור. מדבריו שנתפרסמו עולה השקפת-עולם חברתית שלמה, ציונית-סוציאליסטית. חזון החברה החדשה האיר לפניו תמיד והיה מכוון את מחשבתו ומעשיו. הוא ראה את “ריבוי המחיצות בין עם לעם, בין מעמד למעמד, בין פלג לפלג בתוך מעמד אחד” (הפוה“צ ניסן תשי”ט) וידע שלא בנקל מסלקים מחיצות אלו; אך האמין בחינוך עצמנו לקראת עם-אדם במובנו של א. ד. גורדון.

“האדם הוא יצור בעל הכרה, ואולם היצרים מעבירים אותו על דעתו. לכן תפקידו של המחנך לחנך את האדם להעביר רגשותיו דרך המסננת של ההכרה. ההכרה בלבד אינה מספקת; הוא צריך להיות בעל הכרה מוסרית, שהיא הדרגה העליונה של ההכרה. במידה שנוכל לקדם הכרתו המוסרית של האדם – יש תקווה לאנושות”. (הפוה"צ, 23.7.1957).

“אם העולם לא יוחזר לתוהו ובוהו בכוחה של פצצת-המימן או פצצה אחרת – – – הרי אני רואה באופק הרחוק דמותו של איש-העתיד במלוא המשמעות של המושג “אדם” (מתוך דברים בכנסת, אב תשט"ז). אמנם ההתקדמות אל עבר מטרה זו מלאה נסיגות ואכזבות, אלא שאין ברירה, מפני שמטרת המטרות היא הקמת חברה לאומית-אנושית, שיש בה אמת, צדק, שויון ויושר. ביחוד דוחה גורי את ההנחה, שהשויון הוא נגד הטבע, מפני שגם הטבע עצמו חלק מתנות-שמים באי-שוויון. גורי גורס, ש”ההנאה מיתרונות חמריים במשך דורות היא המסייעת ליתרונות רוחניים וליתרונות חן ויופי. טול את היתרונות החמריים ונטלת העליונות ושלשלת-היוחסין החוצה בין בני אדם" (“הפוה”צ, ניסן תשי"ד). ומסקנתו היא, כי “בחברה האנושית שהשוויון החמרי ישרור בה ולכל אדם בתוכה תינתן אפשרות שווה לטפח ולהביא לידי גילוי את כוחותיו הרוחניים הגנוזים בו – ישרוד רק שטח מצומצם מאד ליצר לב האדם. אף אם הוא רע מנעוריו, יהיה מקור יניקתו דל מאד, בחינת חיידקים שניטל מהם שטח-מחייתם” (שם).

גורי לא היה איפוא רק מעושי המלאכה, אלא גם בעל מחשבות. הוא עיכל בדרך מקורית מחשבות של אחרים והגה דעות משלו ואף ידע להביע אותן כהלכה בכתב ובעל-פה. מאמריו, שמרביתם נתפרסמו ב“הפועל הצעיר”, היו תרומה נכבדה לפובליציסטיקה העברית הרצינית, העוסקת בשאלות הזמן מנקודת-מצפה ציבורית ומוסרית גבוהה. הם כבשו את הקורא בתרבות הביטוי, בנקיון דעתו ובישרות לבו. גם אלה, שלא הסכימו עם דעותיו כיבדו אותן, בידעם שהן נובעות ממקור טהור, מאמונתו התמה. היה לו הכשרון להאזין לדברי הזולת, למהלך מחשבתו ולנימוקיו, ואף להודות בצדקתם. אולם משהגיע לידי עמדה משלו לאחר לבטים מרובים, שוב לא היה קל להזיזו ממנה.

בדונו במשברים, שעברו על המפלגה בשנים האחרונות, לא ידע כל משוא פנים, אלא הלך אחרי קול לבו. האמת שלו, אם כי היתה מעציבה, היתה יקרה לו מכל. הוא הגן על קניני נשפו היקרים, שראם כקניני התנועה כולה ולכן לא נמנע מלנתח באיזמל חד חזיונות שליליים שנתגלו בחיינו ואף להגיע לידי מסקנות קשות.

מבחוץ היה נראה כשוקט ומעולם לא הרים קולו בזעיפה ולא בנזיפה, אפילו היתה השעה צריכה לכך. אך בנפשו פנימה היתה אש דלוקה תמיד, שבאה לידי גילוי בכתיבתו יתר מאשר בנאומיו. אש זו אָצלה חמימות למשפטיו וכוח חדירה ללב הקורא.

ישראל גורי היה מופת לעסקן, העוסק בעניני ציבור באמונה ומתוך הרגשת שליחות, שמילאה את כל נפשו.

תשכ"ה

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.