משה שרת / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

ב-71 שנות חייו מקופלות מגילות מחשבה ופעולה, שיש בהן כדי להפליא. משחר נערותו ועד ימים אחדים לפני מותו היה שופע פעילות יוצרת, כל תקופה לפי אופיה וכל שעה לפי צרכיה. מן הגימנסיה “הרצליה”, שהיה מבני מחזורה הראשון, ועד להנהלת הסוכנות שהיה בה יושב-ראש, נמשכת שלשלת-הזהב של יזמתו העיונית והמעשית, חוליות חוליות, פרקים פרקים. והחוליות היו מרובות: שירותו כקצין בצבא התורכי, כמזכיר למחלקה לעניני קרקעות והערבים בימי “ועד הצירים”, פעילות בתנועת “פועלי ציון” בלונדון בשהותו בה כתלמיד בית-הספר לכלכלה ולמדע המדינה, כסגן-עורך של “דבר”, כעורך המוסף האנגלי של “דבר”, כפובליציסט ב“קונטרס” וב“דבר”, כמזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, כראש המחלקה המדינית הזאת, כאיש מרכזי במפלגת פועלי א“י, כיושב-ראש ועד הבטחון הישובי, כיוזם גדודי הנוטרים היהודים, כמפעיל את תנועת ההתגייסות של הישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, כמחולל הבריגאדה היהודית, כלוחם תקיף עם שלטון המאנדאט הבריטי, שהתכחש לתפקידו בתחום העליה, ההתישבות והביטחון; בהופעתו לפני עצרת או”ם שדנה בגבולות המדינה היהודית, כשר-החוץ הראשון של ממשלת ישראל, כראש ממשלת ישראל, וכיו“ר ההנהלה הציונית; כראש הוצאת “עם עובד”, כיו”ר הנהלת “בית ברל”, כחבר-הפיסגה של האינטרנציונאל הסוציאליסטי, כמרצה וכמחנך.

ואלה אינם אלא ראשי תיבות בלבד, ובכל תיבה ותיבה טמון עולם מלא של יזימה ועשייה, תיכנון וביצוע, הדרכה וחינוך, מסע ומסה, דברים שבעל-פה ודברים-שבכתב.

ואף על פי כן, לא פרודות של מעשים ומחשבות לפנינו, אלא מסכת שלמה ומנומרת של אישיות שלמה ומגוונת. איזה חוט של חן ושל שלמות, חין-שלמות, משוך על פני חייו ופעילותו. כאילו שירטט שר-חייו של שרת תכנית לסעיפיה מראשית ועד אחרית. תמיד היה נאמן לעצמו ולתפקידו. מעולם לא מעל בהכרתו ובאמונתו. אפילו דילוגיו ושיבושיו היו פרי נאמנותו לעצמו. בבית ובחוץ, מעל במת המפלגה ותנועת העבודה והכנסת, כבעל-הלכה וכאיש-מעשה, כהוגה דעות וכמוציא אל הפועל. כל הופעה והופעה היתה עושה רושם וגורמת הנאה. כי היה רחב-דעת ונקי-דעת, בעל משנה סדורה ושנון עט, איש-פולמוס ומהיר-תשובה. אף היה בעל תרבות נימוסים, ששמרה עליו מפני מידחה ביחסיו עם חברים ועם יריבים. לפיכך שילמו לו מידה כנגד מידה ונהגו גם בו כבוד.

הוא היה מדינאי, שגדל מתוך המציאות בארץ, כבן למשפחת בילויים. הוא שירת את העם והמדינה במיטב סגולותיו של איש מדיני: בהכשר-דעת, בכוח-שיכנוע, בידיעת לשונות, בבקיאות מופלגת בענין הנידון, בצורת הופעה מהודרת, בגאון יהודי ואנושי, באמונה בצדקתו וביכולת להאזין גם לנימוקים שכנגד ולקשיים של הצד השני, בדיבור אחד: בראיית שני הצדדים של המטבע, שהביאה אותו להתייחס לבעיה הערבית בכובד-ראש מדיני וביחס הומני. כל אלה עשאוהו לנציג מובהק ומכובד, שהאמינו בו, כי ההן שלו הן והלאו שלו לאו. לנסיונו המדיני העצמאי, ניתווספו משנתו המדינית של חיים וייצמן ואורח פעילותו המדינית של חיים ארלוזורוב. נאמנותו לדרכם לא טשטשה את עצמיותו, שכן תרומתו לתוכן המאבק המדיני ולנוסחו היתה בולטת בייחודה.

למדיניות דינאמית עצמית ומרחיקה ראות הגיע שרת בימי מלחמת העולם, כאשר כל העולם ציפה לתוצאות גדולות ואף אנו קווינו לכך. אותה שעה אנו רואים את שרת כיצד הוא בונה את הכוח העברי מפרודות קטנות, בלתי נחשבות, עד שזכה להקמת הבריגדה העברית, שהיא חלוץ צה“ל והרוח החיה במלחמת שחרורנו. הוא הפליא אז בעירנותו וביכולתו לשכנע את הבריטים, שתחילה התנגדו לכך, שיהודי א”י יצטרפו ככוח מיוחד ובולט למאבק עם היטלר. מי שראה את שרת באותה תקופה ראה לפניו לא רק אדם גדול, רב-כשרון, נבון-מעש וגיבור התקופה, אלא ראה לפניו גם בעל חזון לאומי מרהיב, ששר-ההיסטוריה מסר לו את תחושת העתיד של האומה, ותחושה זו חלחלה בו והביאתו לידי יזמות ועלילות נועזות ונפלאות. לרבים זכור עדיין איך היה מבקר אצל כל פלוגה בחזית בחו"ל, מדבר עמה, קושר קשרים עם הצבא הבריטי מתקן מה שניתן לתיקון, מביא דרישות שלום, וכולו בוער באידיאל של הקמת כוח צבאי יהודי, שתפקידיו ועתידו היו עדיין מיסתוריים ומעורפלים.

וכן היה בשלבים שלאחר כך, בפרוץ המאבק עם הבריטים, ששמוהו במעצר לאטרון עם מנהיגי ישוב אחרים, מתוך חשד שהם מעודדים את הטרוריזם. וגם בשעה טרופה ומבולבלת זו ידע למצוא את האיזון בין ההווה המר ובין העתיד המקווה.

אך עזוז כוחותיו ותפארת סגולותיו נתגלו לנו עם הקמת המדינה, בשעה שהיה צריך להופיע כשר-החוץ לפני האומות המאוחדות, להסביר את עניננו, לסתום פי מקטרגים ומשטינים, ולתאר את חין-ערכה של מדינת ישראל. הוא חצב להבות, כבש בסערה את דעת הקהל בחוסן אמונתו, בהגיונו ובכושר ניתוחו. כל הופעה שלו לפני העמים והמדינות בעולם היתה מוסיפה לנו כבוד ועוז וגילתה את אופיו ויופיו. נאומיו היו נקראים על ידי הכל ובאו אל קרבנו כיין הטוב, יין של תקווה ובטחון עצמי, שכל כך היינו זקוקים להם בימים ההם. כך היה בהתחלה, בטרם היינו חברים באו“ם, וכך היה בשעה שנאבקנו על כניסתנו לאו”ם. נאומיו לפני העמים לפני קום המדינה ובראשית תקומתה – מכונסים בספרו “בשער האומות”, שהדורות הבאים ילמדו מתוכו מה פעל ואיך פעל למען ישראל.

מעולם לא השלה את העם ולא הבטיח לו נצחונות קלים, אך תמיד סיפר לו את האמת, בין היתה נעימה ובין היתה מרה, וחינך אותו לראות נכוחה ולשקול בפלס השכל והאחריות את המסיבות. ובזה מילא תפקיד של מחנך האומה, של מדינאי פדגוג.

אולם גם לאחר שפרש ממשרד החוץ, הוסיף ליצור ערכים מדיניים ולכבוש הישגים מדיניים לאומה ולמדינה ולתנועת הפועלים.

בועידת היסוד של האינטרנציונאל הסוציאליסטי האסייני, היה שרת לא רק הרוח החיה, אלא הוא ניסח את יסודותיו, ודבריו היו נשמעים בהוקרה ובהסכמה. ובימי מערכת סיני, כאשר העולם האסיאני היה נסער ודעתו לא היתה נוחה ממעשה זה, הוטל אז על שרת לערוך את מסע ההסברה בהודו ובקרב כל הנציגים שנתכנסו אז לועידה הסוציאליסטית בבומביי. הוא הדף קטרוגים וכיבה להבות שנתלקחו נגדנו. וגם באינטרנציונל הסוציאליסטי באירופה פיאר את שם ישראל ושם תנועת הפועלים שבה, חיזק קשרים רופפים, יצר קשרים חדשים, וביצר את מעמדה של ישראל בעולם הסוציאליסטי. ספרו “משוט באסיה”, שהוא פרי ביקוריו באיזור עולם זה, הוא חידוש בספרות-המסעות העברית וערכו רב.

הוא היה פרשן יוצר לערכי-השתייה של תנועתנו. גדול היה כוחו בחיבובן של דיברות-ראשונים על הדור הצעיר ועל העם. כי ידע לא רק להעמיק בהן ולחדש בהן, אלא גם לגלות את הטוב והמועיל, החיוני וההכרחי. משנתו הציונית-סוציאליסטית היתה סדורה וברורה. היה מרצה עליה דרך חירות, בלא דוגמאטיות ולכן היה כובש לבבות. ומי לא התרשם מאופן הרצאתו! שפתו היתה מדוייקת ומלוטשת, סגנונו קפדני, ניסוחיו קולעים אל המטרה, רעיונותיו ברורים וכולו יראת כבוד בפני קודמיו. יראת כבוד זו נטע גם בלב שומעיו הצעירים או הותיקים. תנועת העבודה היתה מקום חיוּתוֹ ומקור השראתו, כשם שהוא היה מקור-השראה בשבילה. עם זה ידע להיות נציג האומה כולה ומצא שפה משותפת עם דתיים ואף עם אלה, שערערו על שיטתו המדינית ולא גרסו את אופן טיפולו בבעית יחסינו עם הערבים.

טהור-לב היה, אמר מה שעשה ועשה מה שאמר ולא ידע עקמומיות ולא סבל קנוניות, המצויות לא פעם בחיים הציבוריים. הבטחתו היתה הבטחה, והתנגדותו – התנגדות. על כן היה אהוב על כל העם וחבריו כינוהו בחיבה ובקיצור: משה. בסבלותיו הגדולים בשנים האחרונות, לאחר שהיה אנוס להתפטר מתפקידיו בממשלה, היתה מורגשת אהדת הציבור אליו. ובכל הופעותיו הפומביות היה זורם אליו גל חם של מחיאות כפיים ואותות-עידוד. במחיאות-כפיים אלו היתה כלולה גם מחאה על פגיעה במעמדו.

הוא לא היה רק איש מדיני, אלא גם איש מוּזי. כמה מוּזוֹת נשקו לו בלידתו. הוא אהב את הלשון העברית אהבה בלי מצרים, טיפח אותה כיחידתו ונשמתו, כמלכת שאר הלשונות, שקנה לעצמו בקיאות בהן; הוא היה סופר והקפיד בשימוש הלשון העברית לבל יימצא רבב עליה. בכל מקום שבו היתה לו יד ושם – שם פרחה העברית ונתבצר לה מקום כבוד. הוא טבע מונחים רבים, שחיינו הממלכתיים חייבו אותם, בדק טביעותיהם של אחרים, והיה עומד על משמר הלשון כחייל נאמן. בשעות הפנאי היה מתרגם שירים מלועזית, שהופיעו זמן-מה לפני מותו במחברת מיוחדת. והיתה לו בקיאות גם בחכמת הנגינה ולא פעם ראינוהו ליד הפסנתר. סגולות אלו ייחדוהו בקרב מנהיגים ועסקנים והוסיפו נופך של ברק לאישיותו המגוונת.

היה שכן קרוב מאד לספירת היופי. מעולם לא ראינוהו מופיע במרושל. כמעט תמיד היה צח ומצוחצח, צח בבגדיו ומצוחצח בדבריו. ערבוב ובלבול היו תכלית הכיעור בעיניו. אולם צחצוח זה עם שהיה מוטבע בו נקנה לו ביגיעת נפש. יומנו שבו רשם מאורעות, חוויות ומאבקי נפש, שלא היה יכול כאיש רשמי לפרסמם ברבים, מכיל הארות והערות מאלפות וחריפות רוח, המעמידות אותנו על כמה מתכונותיו וביחוד על מידת השקידה והאחריות שבו. הקהל הרחב רגיל לחשוב, שאיש-ציבור, המאומן בדיבור לפני המונים שוב אינו צריך לעמול על נאומיו, והם מפכים, כביכול, מאליהם. אך לא כן הדבר. ביום 4.5.1954 רושם שרת ביומנו:

" – – – זה ימים אני נתון במועקה נפשית ושכלית, שזה כבר לא התנסיתי בשכמותה – לרגל הפורענות שקפצה עלי עם העלאת עצמות הבארון. עלי לשאת עליו משא בישיבה חגיגית של הכנסת ואין לי מושג מה אגיד. יותר נכון: יש לי כמה וכמה מושגים אך הם היוליים ביותר וקשתה עלי כקריעת ים סוף מלאכת גיבושם וניסוחם. כדי להכניס עצמי לאוירת הנושא ולהבהיר לעצמי כמה עובדות, קראתי חומר רב, בכלל זה מסתו של דינור והספדו של אוסישקין, והיה מנוי וגמור עמי להקדיש ערב זה לכתיבה. אך את חיבור התשובה לראש הממשלה הבריטי לא יכולתי לדחות ואחר-כך התברר לי כי מכיוון שאפגש מחר עם בן-גוריון בזכרון-יעקב, אגב טקס הקבורה, מוטב לי לענות הערב על מכתבו המונח אצלי ללא תשובה זה ימים, שאם לא כן עלול הרוגז להיות רב וגם צודק. הרי שכדרכי בקודש דחיתי את כתיבת הנאום למחר, שהוא הערב האחרון ממש, וישבתי עד אחרי אחת על חיבור התשובה לבן-גוריון".

לאחר שהוא מתאר את הספרים הנוספים שקרא על נושא זה, וביחוד לאחר ששחה ב“בריכתו רבת המרגליות הנוצצות של נחום סוקולוב” – לא נשאר לו אלא ליטול קולמוס בידו ולגזור על עצמו את המאמץ של הכתיבה. וכך היה הדבר:

"השעה היתה קרובה ל-10, ומאחורי יום ארוך ומייגע וליל-שינה קצר. אך בלי משים, כבהתגנב, כאשר יפציע הבהובו הראשון של שחר או תיטופנה טיפותיו הראשונות של גשם גואל, החלו מבצבצים סימניו הברוכים של אותו תהליך אשר שמו, כנראה, בשפת אנוש – יצירה. פתע נצנץ רעיון: כדי להימלט מן הנדוש ולרתק אלי את השומעים מן הרגע הראשון, גם לתת מבע לרחשי לב רבים בימים אלה, הבה ואפתח לא בקילוסים לאיש, אף לא בהזכרת שמו, אלא במתן גודל לחווייה ולמעמד של קבורתו כמאורע בחיי האומה וכמיבצע כביר של חינוך לאומי לדור.

"כתבתי פתיחה של חצי עמוד וקראתיה לצפורה וישרה בעיניה. עוד כמחצית העמוד ושוב קראתי. וכך הייתי מגשש דרכי עקב בצד אגודל ומבקש באישורה של רעיתי סעד לפסיעות הבאות. בינתיים עייפה נפשה ושכבה על הספה בחדר עבודתי ונרדמה, אך אני כבר יצאתי לדרך המלך וקצב הדברים החל פועם בי ומצעידני קדימה בבטחון גובר והולך. באחת וחצי סיימתי טיוטה ראשונה ואז העירותיה ועשינו תה וקראתי באזניה את כל פתשגן הכתב ואחר שלחתיה למיטתה ובכוחות מחודשים ניגשתי להעתקת הכתוב מחדש אגב מחיקות והוספות וליטושים. קרוב לארבע נשלמה המלאכה והערכתי, כי קריאת הנאום תארך כעשרים וחמש דקות.

“מי ימלל בשיר הלל מתק העייפות שאתה נוחל עם תום עבודה שנעשתה במועדה ויצאה כהלכה מתוקנת מידך! ובכל זאת היה המתח כה גבוה, שרבות התהפכתי על משכבי עד שסוף סוף אחזתני התנומה” (קטעי יומן, “דבר”, 24.6.1966).

כך נתן ביטוי עז לחוויה חריפה של איש-ציבור, המופיע, לכאורה, בנאום מוכן וערוך בשפה מלוטשת, בלי ששומעיו משערים כמה חיבוטי נפש וכמה נפתולי ניסוח וגיבוש התרחשו מאחורי הפרגוד עד שהבשיל הנאום ההיולי והוכשר לבוא בקהל.

החוש ליופי הוא גם שהכשיר אותו לשאת מכות-גורל בעוז שבתפארת. יעידו על כך השנים האחרונות, שבהן סבל תוך כיבוש עצמי, שרק ענק-רוח מסוגל לו. אכן, הכל השתאו ליכולת נפשית זו.

גם לענין זה ראוי להביא קטע מן היומן (יום ב' 18.6.1956), שבו הוא מתאר את פרידתו מן הממשלה ומה שאמר באזני חבריו: “לא אכחד – אמרתי – כי אני נפרד בצער מהחבורה הזאת, אשר עם אחדים מחבריה אני קשור עוד מימי הסוכנות היהודית; נוטש בצער את הכסא של חבר ממשלת ישראל; פורש בצער מהמשרד שאני אביו. יש בהליכתי משהו מעקירת שרשים חיים. אבל כל אלו הן הרגשות אישיות. מבחינת הכלל אין כאן שום טראגדיה, אלא זוהי תמורה בלתי נמנעת בחייה המדיניים של דימוקראטיה. “כזאת וכזאת תאכל החרב”, ואפשר גם שימוש בפסוק זה מוגזם. אני נשאר בתוך עמי, בתוך ארצי, בתוך תנועתי. אני מקווה כי אמצא דרכים לתרום למחשבת הכלל ולתקנתו. אני מאחל לחברים עבודה פוריה והצלחה בכל מעשיהם”.

“היה זה רגע נוקב וחמור בחיי, אשר קרע קריעה עמוקה שבנפש – ולא משום עצם הפרישה מהשולחן ומהעמדה ומהאחריות, אלא מהעדר יד חברית מוּשטת בכל חום הלב, מתוך התגברות על כל קושי ופריקת כל כבל. היה זה לקח אכזרי. ידעתי כי הם היו מאד לא מאושרים – אך נוכחתי כי גם גיבורים לא היו”.

משה שרת היה איש-סגולה וחבר יקר, מורה ומחנך, מדינאי ובנאי, ממכווני דרכה של המפלגה והתנועה הציונית. עם הסתלקותו בוכה הנפש למראה הזיוו וההוד שנסתלקו עמו.

תשכ"ה-ו

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.