זלמן ארן / ישראל כהן
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
זלמן ארן, ששמו היה בפינו זיאמה, לא אהב הספדים. הוא היה חושד בהם שמא אין תוכם כברם. אך היה מחבב תיאורים, תיאורי דיוקנאות. אנהג איפוא ברוחו אם אשרטט את דיוקנו של ארן, במלאות שנה לפטירתו, למען ידע הדור הבא מי היה האיש ומה היה לנו.
במעלליו יתנכר נער. ואף תכונותיו היסודיות של ארן נתגלו עוד בילדותו, כשם שגם תווי פניו נשתיירו בו עד סופו: ראש גאה, עינים כחולות, פקחיות, מישירות להביט, מהיר-תפיסה ושקול בביטוי. מזג חם אך כבוש, שכל ישר ורגש ישר, השקפת-חיים שיש בה עירוב של הלכה ואגדה. אהב הומור אך לא היתול. בהיותו ילד, הסביר לו אחיו הגדול ממנו, שהאינספקטור שבא לעיירה הוא בעל שלוש רגליים, ולאחר שהוברר לו, שהוא היתל בו. היה מלא חימה ולא סלח לו. כזה היה עד מותו. לא היתל באחרים ולא סלח למי שהיתל בו. ההומור בא להמתיק את החיים, ואילו ההיתול מעקם את החיים, והוא שנא עקמומיות.
מימי ילדותו היתה לו זיקת רגש ושכל לעולם. אלוהים, שמים, ארץ, גבר, אישה, הורים ומורים, חיים ומוות – העסיקוהו מאד. או, בלשונו: “עם לימוד החומש נתגלתה האפשרות לקבוע יחסים ביתיים עם האלוהים”. הנסיון העצמי והמחשבה העצמית הרכים קבעו את יחסו אליהם. מגיפת החולירע המחישה לו את המוות; אימת-הפוגרום שיקעה בנפשו את בעית היהודי כיחיד וכעם. מאורעות העיירה שלו וטיפוסיה שימשו לו פרוזדור להכרת העולם כולו. ראשי הישיבה השפיעו על עיצובו המוסרי. מורגל היה בפיו, שחיי העם היהודי היו האוניברסיטאות שלו, שבהן למד וחקר.
מורד היה מנעוריו. מרידותיו היו קטנות בתחילה, לא-מורגשות, אך הן היו מצטברות עד כדי מרידה גדולה, ניכרת, משנה סדרי חיים. כך היה גם אחר כך. הוא לא היה מכריז על מרד, אלא היה עושה אותו. הרעש לא קדם למעשה, אלא בא אחרי המעשה.
בימי המהפכה הרוסית, וארן היה אז עלם, נסחף לתוך סערת הפעילות הציונית, שנמשכה עד יום מותו. השתתפות באיזו פעילות שהיא לא היתה לה לגבי זיאמה אלא פירוש אחד: מסירת-נפש. משניטל האויר לנשימה מן הפעולה הציונית והיה צורך להמשיכה במחתרת – ירד למחתרת והיה בין ראשיה; אם היה כורח להפיץ ספרות בלתי ליגאלית – ראה את עצמו מחוייב לקחת חלק בכך. וגם עלה ארצה מתוך מסירות נפש, בהבריחו את הגבול, דרך בורות, שיחין ומערות, על פני שדות ומושלגים, בכפור צורב, אך בלב קודח משמחה ומתקווה להגיע למחזור חפצו, לאחר שגמר את כל חשבונותיו עם המהפכה ועם הבולשביזם ועם האשליות בדבר פתרון יהודי בתוך הפתרון הכללי.
כך בא ארצה כחלוץ מזוקק ביסורים ומצוייד ברצון איתן. אולם לא אל המנוחה בא, כי אם אל הסערה. אופק חדש נפתח לפניו, שלא תמיד היה בהיר. שום דבר לא השיג בקלות. לא יכולת לעבודה גופנית, לא עבודה, לא דירה ולא מעמד. מעולם לא ידע קפיצת-דרך או זכייה בפייס, כאילו רצה שר-גורלו למתוח את כוחותיו ולהביאם לידי הגשמה עצמית מלאה בטרם ישיג את ההולם אותו.
ויורשה לי להציגו כפי שהיה נראה בכל גילויי דמותו היסודיים:
חלוץ היה ארן, בתכלית הפשטות. עבד כפועל בחבורת “מעבר”, בסלילת כביש יפו ובעבודות בנין בחיפה. ואף במשימותיו הציבוריות העמיד עצמו לשירות הכלל לפי הצורך והקפיד שלא ידבק בו חלילה רבב כלשהו.
איש-ציבור היה. מנעוריו לא זו בלבד שהיתה לו זיקה עמוקה לעניני ציבור ועסק בהם באמונה, אלא היה לומד אותם ומעמיק בהם. מעולם לא הסתפק בידיעה מרפרפת מכלי שני, סוגיה, שהעסיקה אותו, היה יורד בה עד השיתין כדי להבינה כראוי ולחוות את דעתו עליה. והוא למד את עניני הציבור מבשרו, מנסיונו. ורבים היו התפקידים שמילא, ולא אפרט את כולם, אלא מקצתם: היה מזכיר משפט החברים במועצת פועלי ירושלים, מזכיר הועד המבקר של מועצת פועלי תל-אביב, מזכיר הועד הפועל של אחדות-העבודה, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב, מנהל מחלקת ההסברה של ההסתדרות, מנהל בית הספר לפעילי ההסתדרות, מזכיר כללי של מפא"י, ועוד ועוד, עד שנעשה שר החינוך והתרבות.
כל תפקיד ותפקיד שנטל על עצמו העשיר את ידיעותיו והניח רושם בלבו, וכולם יחד הכשירו אותו להיות מה שהיה בשנותיו האחרונות: אחד מראשי התנועה הסגוליים, שדבריו נשמעים בקשב רב, מפני שיש בהם חשבון השעה וחשבון-עולם של מפעלנו.
בעל השקפת עולם היה ארן. זו היתה בנויה משלוש אבני-יסוד: יהדות, ציונות וסוציאליזם. היהדות היתה מובלעת בדמו. היא נספגה בו בבית אבא, בישיבת קרמנצ’וג ובכל שנות היותו בארץ, שבהן חזר לעיין בתנ"ך ובמדרשים ובספרי חקירה עבריים. הציונות נקנתה לו בדם לבבו ברוסיה הטרום-מהפכנית והמהפכנית, שנעשתה לו חלק מן ההווה והעתיד. והיסוד השלישי – הסוציאליזם. הסוציאליזם נצרף אצלו באש המהפכה הרוסית וכל הסיגים הופרדו ממנו. זה לא היה סוציאליזם מדעי, שיתגשם בכורח-הטבע, אלא סוציאליזם הומאני, שניגוד-עולם בינו ובין הקומוניזם. הלא כך כתוב באוטוביוגראפיה שלו:
“לציונות הגענו מתוך יהדות; לסוציאליזם – מתוך הגינות. לציונות סוציאליסטית – מתוך פשטות, לאמור: אם ציונות דבר חיובי הוא ואם הסוציאליזם דבר חיובי הוא, נותנת הדעת ונותן הלב, שאפשר להיות סוציאליסט ציוני, או ציוני סוציאליסטי”.
זלמן ארן ידע והרגיש, שהרגשת-העולם קודמת להשקפת-העולם, האמונה במוסר החיים והשאיפה לחיים צודקים-יותר קודמות לכל אידיאולוגיה. האידיאולוגיה נותנת לבוש שכלי לערכי הרגש והמוסר, היא רציונאליזאציה של הבלתי-ראציונאלי. ארן לא דיבר על מוסר, אך כל גישתו לחיים ולאדם היתה רוויית מוסר חיוני. הוא שלל את הפראגמאטיזם, את הסתגלנות, שלא קשה לה להמיר את זהב-החזון בפרוטות התועלת הזמנית. הוא החשיב מאוד את ההגשמה, את המעשה הבונה, את היצירה המשקית והחברתית, והיה בעצמו שותף גדול להם, אך רצה שיהיו רתומים למרכבת החזון, חזון העם והאדם. הוא ראה בתנועת הפועלים העברית את המכשיר המתוקן ביותר להגשמת השקפת-עולם זו.
אוהב ישראל היה. במובן הפשוט והמסורתי של המלה הזאת. אוהב העם, ומוכן למסירת נפש למענו, חרד בכל נפשו ומאודו לגורלו, עוסק בתורת העם ועושה למען עתידו; הוא אהב את הדור הצעיר, דאג לו, רצה להקנות לו את מיטב המורשה והתרבות הלאומית והיה מתאבל אבל אישי על כל קרבן. לא פעם היתה עמדתו המדינית והצבאית מושפעת מן השיקול שמא כרוכה בה תוספת קרבנות של חיים צעירים. אהב להופיע לפני הדור הצעיר ולהתווכח עמו אישית, והאמין ביושרו ובכושרו.
איש מדיני היה. היתה לו תחושה מדינית עמוקה וחריפה, שבזכותה היה מקדים לראות התפתחות מדינית. ועם זה ידע לנתח מצבים ומסיבות באיזמל חד. עמדותיו המדיניות היו תמיד שקולות במשקולת האחריות האישית והלאומית. מעולם לא שילם מס-שפתיים, והיה לו עוז להתנגד בגלוי לקו שלא נראה לו או לפחות לא להצטרף אליו. הוא היה מיוחד גם בהסבירו ענינים מדיניים. כמה סופרים ואנשי רוח, שביקרו אצלו ושוחחו עמו על בעיות ישראל ועל בעיות עולם, יצאו מוקסמים ממנו, כתבו עליו בעתונות בשובם לארצותיהם, ואף הזכירוהו בספריהם. הם התרשמו מיושרו האינטלקטואלי, מחריפותו, ממשליו, מן הציטאטות שלו מתוך השירה, שהיה מתבל בהן את הוכחותיו המדיניות, וביחוד מניסוחיו המקוריים, שידעו להבליט את העיקר.
ב“האַרפּרס מאגאזין” משנת 1967 פרסם אלפרד קייזין, אחד הסופרים היהודים-האמריקניים החשובים באמריקה, את רשמי ביקורו בישראל. והרי דבריו על זלמן ארן:
“אחד האנשים המענינים ביותר שפגשתי כאן – הוא זלמן ארן. זלמן ארן, שר החינוך והתרבות, הוא הרבּי החביב שלי, מלמדי-להועיל, כשהוא מדבר, אני מאזין. ניחן הוא בכשרון להוקיר את יהדותו, להכיר בה כבנכס-פלאים. לגבי דידו אין היהודים בעיה, אלא נצחון של הדמיון האנושי. ארן מחבר את מדינת ישראל, על כל בעיותיה, אל הזרם של ההיסטוריה היהודית. שלא כאותם יהודים נואשים, המודים בזהירות מחרידה שאינם יכולים להסתלק מ”זהותם היהודית" – מתאר ארן היות-יהודי בשמחה, נוסח המשורר בלייק, במרץ של הגוף והתלהבות של הנפש. “אני יהודי פיסיולוגי”, אומר הוא בשפת התמונות הבסיסית שלו, ואני מאמין לו. על השאלה היסודית, שהציג ידידי אלי ויזל: “מה יעשה אדם ביהדותו?” יכול ארן להשיב בקלות: “חיה אותה!” כל תיאוריו חוזרים תמיד לאותה הארמוניה, העוברת על גדותיה, שהוא מייחס בין היהודי וההיסטוריה שלו, בין ארצו ובין נפשו. זהו אותו אידיאל של אחדות מוסרית מתמדת, שעל ברכיו גדלתי. כאשר הקשבתי לארן, בשעה שהייתי שרוי במחיצתו החיה, השגתי לי מחדש לרגע אותו חזון השלמות המוחלטת, שיש בה כדי להגן על האדם מפני כל רע".
שוחר דעת היה. כל ימיו למד. אזניו היו תמיד נטויות לשמוע דעות והערכות. כשנודע לו על מציאותו של ספר מענין לא היה נח עד שקנה אותו וקראו; כשהגיעה אליו שמועה על אדם מענין, לא הזניח כל שעת כושר כדי לדבר עמו. היתה בו סקרנות אינטלקטואלית רבה. התמורות הכבירות המתחוללות עוררו בו צמאון לדעת מקורן וסיבותיהן ולנתח את משמעותן. מכאן גם מידה אחרת שבו כמוקיר סופרים ותלמידי חכמים. ולא בלבו בלבד היה הוגה להם רחשי כבוד, אלא כשנעשה שר והיה בידו לפעול, היה מביע את יחסו החם במעשים, במכתבי ידידות וברכה, בכינוס עצרות לכבודם ובשיפור מצבם. הוא נענה לצרכי הספרות וציבור הסופרים. הוא היה אחיעזר ואחיסמך לרבים מהם בסתר ובגלוי. כשמת פתאום המתרגם-למופת של הספרות הקלאסית, שלמה דיקמן, אמר לי, כי אפילו ששים רבוא של עולים חדשים לא יעשו מה שהוא עשה יחידי, כי עבודתו אינה תלויה לא ברוב עם ולא בכסף אלא בנס של כשרון יחיד. ויפה אמר, כי עד היום לא קם לו יורש.
משורר-בכוח היה ארן. הוא כתב שירים. דבר זה היה ידוע לחבריו המעטים זמן רב לפני שנודע לקהל הרחב. אך יותר ממה שבולט בשירים-בפועל, היה משורר-בכוח. נפשו הפיוטית היתה באה לידי גילוי גם בנאומיו, בציטוטיו, במאמריו ובשיחותיו ובבחירת ספרי קריאה. חוט של פיוט היה משוך על כל חייו. הוא היה אדם מוּזי. הוא חזה חזיונות, התבטא בדימויים, תפס את העולם היהודי והכללי, וביחוד את עולמו הפרטי, לא רק תפיסה מושגית, אלא אימאג’יסטית, תמונתית. מכאן נטייתו להמשלת משלים ולניסוח דבריו בצורה אפיגראַמאַטית. היה יושב בישיבות המרכז וכותב חרוזים על הנושא הנידון ועל נושאים, שלא היתה לישיבה כל נגיעה אליהם. התחום הציבורי והתחום הפרטי נבלעו זה בזה. הספירות היו נושקות זו לזו.
בתחום זה למד את האחריות לכל דיבור ולכל מלה. ואמנם, מי שראה את ארן לפני הופעתו בכנסת או באסיפה, או לפני כתיבת מאמר, יכול היה לומר עליו: ביגיעת רוח ובזיעת אפיים תכתוב פסוק עברי. היה כותב ומוחק, וחוזר ומוחק, ומצמצם את הנכתב, עד שיצא משהו שהניח את דעתו. לא כי. בעצם שום דבר מוגמר לא הניח את דעתו, אלא פשוט הסיח את דעתו ממנו. אין ספק, שכל מי שאחריותו רבה כל כך לביטוי, קל וחומר שהיא רבה לעצם הדעה המבוטאת.
חבר נאמן היה. היה צמא לידידות אמת. על כן מעטים היו ידידיו, ואלה היו צריכים לעמוד במבחנים קשים. הידידות עמו היתה רגישה מאד, כמימוסה זו, שכל נגיעה גורמת לקיפול עלעליה. הוא לא סבל אבק של מעילה-באמון או בגידה. אך משנתקשרה ידידות עמו הוסרו מחיצות של יום ולילה, ונפתחה שיחה מנבכי הנפש, שהיה בהם וידוי וגם חזון פרטי, וכל אישיותו נתגלתה בשבע שמשותיה.
ואחרון אחרון: שׂר סגולי היה. כחמישים וחמש שנה הכשיר את עצמו לכהונה זו. וכשקיבל על עצמו להיות שר-החינוך-והתרבות, התיצבו כל נסיונותיו וידיעותיו לרשותו של תפקיד רם זה.
מפעל החינוך מורכב הוא בארצנו מאין כמוהו. וארן הפשיל שרווליו ועסק בגדולות ובפכים קטנים והיה יוזם ושותף בכל ענין וענין. שום דבר לא נעלם ממנו. ואולם היתה לו פילוסופיה של חינוך, שקנה אותה לעצמו מתוך הכרתו היהודית והציונית ומתוך המציאות הישראלית המיוחדת. הוא לא הניח לעבודה היומיומית האפורה שתהא מכרסמת את חזון החינוך שהאיר לפניו. גם בפולמוסאות הקשים מבית ומחוץ לא הסיח את דעתו מן העיקר ולא נכנע לקשיים בני חלוף. הוא ידע, כי האוטופיה הציונית הסוציאליסטית בדבר חברה חדשה, אינה יכולה להידחות לימים רחוקים, אלא ראשית הגשמתה מוטלת על דורנו, המניח יסודות למדינה יהודית מתוקנת. ומה, אם לא החינוך והתרבות, עשויים לסייע לכך? בעינו החדה ובלבו הנבון תפס זמן רב לפני אחרים, שאי-השוויון בדעה ובהשכלה הוא אבי אי-השוויון בכלכלה ובחברה. הוא גם ידע, שהעם היהודי הוא עם של “בני מלכים”, המרגישים את אי-השוויון בחריפות כפולה ומכופלת מאשר עמים אחרים. הוא לא ראה את “הפנתרים השחורים”, ואין ספק שהיה שולל את שמם ודרכם, אך הוא ראה את ההבדלים השחורים, את הפער הסוציאלי השחור, המורגש. שכן אפילו יבואו כל מדעני מזרח ומערב ויוכיחו, שהפער הסוציאלי בארץ צר יותר מאשר באמריקה ובאנגליה, לא יעלו אלא חרס. מפני שהרגשת הפער היא הקובעת. ויהודים רגישים להפלייה, הבאה מידי עצמם, שבעתיים מעמים אחרים. ויעויין יפה בתולדותינו בכל הגלויות.
ומשהגיע ארן לידי הכרה זו, הטיל את כל עצמו והסתער בכוח עצום על נקודת-התורפה: הפער הפעור בין השכלתן של עדות שונות בישראל. והוא תבע ריכוז מחשבה ואמצעים לסתימת הפער הזה, ולפחות לצמצומו. אף קרא שם לאמצעי זה: פרוטקציוניזם ממלכתי. המום הזה בחברתנו עמוק כל כך ומסוכן כל כך, שאין לרפאו בדרך רגילה, על ידי הכרזת חוק חינוך חובה חינם או על ידי תמיכה במחוסרי אמצעים, אלא על ידי מעשים ותכניות יוצאים מן הכלל, שיתחשבו במצבם החמרי והשכלי של תלמידים נחשלים, כדי להזניקם לתוך זרם הלימוד וההשכלה ולהסיר במשך הזמן את אי-השוויון הזה.
בשני ענינים ריכז, איפוא, ארן בשנים האחרונות את מאבקו וכושר עשייתו: בריפורמה החינוכית הכללית ובתיקון העוול והפער בין תלמידים לתלמידים. בשני אלה שיקע פאתוס, כוח הוכחה ושידול מופלאים. בהיאבקות הזאת התיז ניצוצות ורעיונות לכל צד. לא חס על עצמו ולא על זמנו ולא על מרצו, אלא שקד בכל מאמציו הנפשיים והאינטלקטואליים לקנות להם חסידים ואנשי מעשה. הפרשה הזאת, הכתובה בספר, היא פואמה אדירה, שבזכותה בלבד זוכה אדם לחיי עולם הבא.
כשאנו סוקרים את חייו של זלמן ארן, שהשתרעו על פני שבעים ואחת שנה, אנו רואים מסכת מפוארת של אדם יהודי, בן לכנסת ישראל שברוסיה, שספג לתוכו יהדות ואנושיות, שהקדיש מנעוריו את כל עצמו למשאת-נפשו הלאומית והחברתית, שהלך מתפקיד לתפקיד, מעבודה לעבודה, מחלום לחלום, מתחנה לתחנה עד שהגיע בכוחות עצמו למלא שליחות של שר-החינוך-והתרבות במדינת ישראל. ומשהגיע למשימה זו, נטל אותה על עצמו בכל כובד הראש ובכל האחריות. מעיינות של תבונה ומרץ נבקעו לו והוא כיוון אותם אל האפיק הזה, היחיד והמיוחד. עוד ירונן וירועע על מפעלו זה, על מה שיש בעין ועל מה שסמוי היה מן העין והיה עתיד לצאת מן הכוח אל הפועל, אילמלא נסתלק מן התפקיד ומן החיים כאחד.
הוא הניח אחריו לא רק תכניות, מאמרים, אוטוביוגראפיה ושירים, אלא עוד נכס יקר אחד, שאפשר לכנותו בשם: נוסח ארן. היה לארן נוסח מחשבה ונוסח-דיבור, נוסח יחסים לאנשים ונוסח טיפול בעניני חינוך ותרבות, נוסח אחריות ונוסח שכנוע, נוסח הסכמה ונוסח התנגדות. נוסח זה היה מרהיב אותנו לא פעם, שכן היתה בו מזיגה של רגש ושכל, גישה מוסרית ושיקול מעשי, חובת הלבבות ותורת היעילות.
תשל"א
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.