סינדרום חיפה / חגי אשד
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הבעיה אינה “סינדרום ירושלים”. הבעיה היא “סינדרום חיפה”. הבעיה היא לא אם להוריד הצגה, או לסבסד בכספי ציבור הצגה זאת או אחרת שמעלה תיאטרון חיפה. הבעיה היא למה בחר התיאטרון להעלות אותה ודומות לה. ואולי להתחיל מראשית ולשאול: למה לכתוב אותה בכלל. סינדרום, בעברית, היא תסמונת, אוסף סימפטומים של מחלה. ואכן, כאשר מדובר בתיאטרון חיפה ובהצגות שבחר להעלות, יש לנו עסק עם מחלה. קל לאבחן אותה. זו מחלה של “התחזות כתיאטרון” בשעה שאינך אלא מוסד להפצת תעמולה. תיאטרון חיפה אינו תיאטרון פוליטי, על-פי הגדרה כשלהי של תיאטרון מסוג זה. הוא תיאטרון תעמולתי. ויש ביניהם הבדל קוטבי.
הצרה עם תיאטרון חיפה, שנשכח שתיאטרון ותעמולה הם תרתי דסתרי. כמו עתונאות ודוברות. למרות הדמיון והשותפות בכמה מהאמצעים הטכניים של שני מקצועות מנוגדים אלו. עתונאי ודובר ניצבים משני צדי המתרס. זה מייצג את ציבור הקוראים הרוצים לדעת ולהבין, וזה מייצג את השלטון שרוצה שהציבור ידע רק מה שהשלטון רוצה שהוא ידע, ולא יותר. אחד רוצה להסתיר, לטשטש ולייפות. השני רוצה לחשוף, לגלות ולפרסם. אחד רוצה לשבח, השני רוצה לבקר. שניהם משתמשים באותם אמצעים. דובר מפרסם קומיניקטים המתכוונים לשמש ידיעה לכל דבר. ועתונאי רוצה לפרסם ידיעה שיש בה כל העובדת השייכות לנושא, לא רק ממקור אחד, ולא רק בכיוון אחד.
כך גם היחס בין תיאטרון לתעמולה. תפקידו של תיאטרון ראוי לשמו הוא לחשוף את גיבוריו כמות שהם, עם כל הכוחות הסותרים המתרוצצים בהם ובסביבתם, בכל מצבי-הביניים שהם נמצאים בתוכם ונקלעים אליהם. בכל התמורות העוברות על הגיבורים השונים במהלך המחזה. ואילו תעמולה תפקידה לתאר את האדם, מעשיו, אופיו, תכונותיו, ואת הסיטואציות שלתוכן נקלע. לא כמות שהם באמת, אלא כמו שהתעמולה רוצה לצייר אותם לטוב או לרע. תעמולה עוסקת על פי רוב בהסתה לשנאת מישהו רע, זדוני, מכוער ומסוכן לציבור. סימן ההיכר שלה הוא החד-צדדיות והדו-ממדיות של האויב השנוא, לא ככישלון של תיאטרון רע, אלא כהישג של תיאטרון תעמולתי.
למחזות של תיאטרון חיפה מכנה משותף. הדמות של הישראלי היהודי והציוני המוצגת בכל אחד מהם היא תמיד דמות של גיבור רע, אלים, רשע ומכוער, המעורר סלידה ושנאה. והערבי הוא היפוכו, כמובן. הערבי הוא האציל הראוי לאהדה, להזדהות ואף לתמיכה ממש, היהודי הוא הנבל המאיים, הראוי להוקעה, לבוז, והמעורר פחד. הערבי הוא הקורבן והישראלי הרוצח. היש צורך לומר שזו תעמולת כזב המתכחשת לעובדות המציאות כמות שהן? היש צורך להסביר כי מי שמציג על הבמה חיילי צה“ל במדים – כרוצחי נשים וילדים, מציג כך את כולנו ולא רק חייל פלוני? אנחנו הרוצחים. צה”ל במדים הוא אנחנו כולנו. לא השוליים המטורפים של הימין. זו דוגמה לשימוש בסממן תעמולה סמוי.
אין שום טעם לחדור לנבכי נשמתו של יהושע סובול ולשאול: למה הוא שוקד כל כך לחשוף אותנו במלוא כיעורנו ורשעותנו המדומים. ולמה הערבים הם בעיניו תמיד כה יפים וכה צודקים. מניעיו וכוונותיו חשובים הרבה פחות מתוצאות פועלו. הצגותיו הן חביבות הקהל האירופי שהאנטישמיות טבועה בו. תיאטרון חיפה מציג בפניהם את היהודי, הישראלי והציוני באור שלילי ומכוער, המייפה את כיעורה של האנטישמיות וכמעט נותן לה צידוק. כאן בישראל מחזותיו של סובול הם תעמולה “נטו” לטובת כהנא והליכוד. כל מה שהוא מעלה על הבמה מיוחס ל“שמאל” שמפלגת העבודה היא המייצגת העיקרית שלו בעיני הציבור הרחב והבלתי-מזוהה. סובול הוא “מתחזה שלא מדעת” גם במישור הפוליטי ולא רק במישור האמנותי. הוא משניא על הציבור את ה“שמאל” כולו, “האכול בשנאה עצמית”, ולא רק את השוליים של השמאל שסובול נמצא בהם.
אל מנגנון התעמולה המשוכלל הזה נלווה מנגנון הגנה אדיר של הוקעת כל מתנגדיו כסותמי פיות, כצנזורים וכמתנקשים בחופש היצירה. לאחד אומרים: לא ראית. לשני: לא הבנת. ומגדילה לעשות יהודית אוריין ב“ידיעות אחרונות” המשווה את יהושע סובול לריינר פאסבינדר ואת “סינדרום ירושלים” ל“האשפה, העיר והמוות”. אין היא מהססת להגדיר את פאסבינדר כאנטישמי ובמשתמע גם את סובול. ואף על פי כן היא כותבת: “מפאסבנידר עד סובול, שניהם בסינדרום האנטישמיות… את ‘סינדרום ירושלים’ קשה לראות אפילו במדינה של יהודים. אבל מי שבעד העלאת סובול בחגיגות הארבעים – ואני מאד בעד – חייב להיות גם בעד העלאת פאסבינדר בפראנקפורט ובאמסטרדם. עקרון חופש היצירה אינו ניתן לחלוקה. יש להתריע, לחלוק, לערוך סימפוזיונים, להצביע על דעות קדומות – רק לאחר ההצגה. זוהי האוטונומיה של האמנות”.
האומנם תגן כך יהודית אוריין גם על העלאת מחזה של כהנא שכל כולו השחרת פני הערבים כמפלצות וכתת-אדם, בתרגום מגרמנית של שנות השלושים והארבעים? גם אם הוא יקח מן המוכן את סרטי התעמולה הנאציים ויחליף האת היהודים בערבים? האם גם הצגתם של סרטים כאלה תיהנה מהגנתם של יהודית אוריין וחבריה? או שאז תיגמר אצלה “האוטונומיה של האמנות”? אצל סובול לא מדובר בהצגה אחת, אלא כמעט בכולן. ומי אמר שהצגות אלה הן אמנות ולא תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית, המזכירה בתכניה ובמסריה את התעמולה ה“אנטי-ציונית”, שהיא תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית, הנובעת ממקורות ערביים וסובייטיים? יש לקוות שסובול לא מתכוון לכך. אבל מה זה חשוב למה הוא מתכוון? סובול סיפר שהוא הוזמן להיות מחזאי-בית בשאושפילהאוז של האמבורג. אדרבא. שיעשה זאת. לפחות עד אחרי הבחירות.
6.11.88
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.