רקע
יחיאל יוסף לבונטין
הַיָּם והַמִּדבָּר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ע“פ ”בין תקוה ויאוש", תל אביב: מסדה; 1938

רצועת הארץ, המשתרעת לאורך החוף של הים הגדול, מתגאה בירק שדותיה, בהדר גניה, ברום הריה ובגאון עריה; כלולה ביפיה ובהמית חייה, נאה במעשה עובדיה, המשכללים והמפארים כל פנה וכל חלקה.

והים מתרפק עליה… הוא מלחך את הדום-רגליה, נוהם לפניה בנהמת-חיבתו, מתנאה בשלל צבעי גליו המופזים נגוהות-אור, לוחש לה את אהבתו בלחש טמיר.

ויש לפעמים והוא – יתקצף, יזעם, ירעש, וגליו מתרוממים, מסתערים על אורך החוף, כאילו רוצה הוא לכבוש את רצועת האדמה, להכניעה, לבלוע אותה ואת כל יופיה והדרה. אבל מהר יעבור קצפו, וחלף רוגזו, ושבה רוחו הטובה.

והנה הוא משחק, כילד ענוג, על חופיה, ברכּות ובחביבות; זהרי-חמה מתנוססים ומבריקים על גבנוני הגלים, המלטפים את חול החוף והמלחשים את סוד גישתם אליה ונסיגתם ממנה.

וכאשר תצמא הארץ ותערוג אל מטרות-עוז לרווֹת את צמחיה ודשאיה, ורעם הים ומיהר לספק את תשוקתה ושלח מאפקי השמים את העננים, המתפשטים על כל קצוות הארץ והמריקים את ברכתם על האדמה להשקותה ולהפרותה.

וגם הארץ שמחה לקראת הים, והיה בימי אור וששון ובאו בני הארץ והתאספו בהמוניהם, בחורים ובחורות, ילדים ותינוקות, והרימו קולם בשירים, בפטפוטים ובמילולים, והתערבו והתמזגו קולותיהם עם שאון הגלים הענוגים: להביע את חבתם, אהדתם, חמדתם, ובאו כולם ונפלו אל הגלים והתחבקו והתנשקו שטופי עונג ורוך.

ושם, הלאה מעבר ההוא, משתרע המדבר הגדול והזעום, השמם. דממה מעיקה שוררת ברחבי-המדבר… אין חיים, אין עץ, אין צמח. רק החול הכתום, הצורב מתחת, והשמש, הלוהט הבוער ממעל, שולטים מיום ליום, מן הבוקר ועד הערב.

ויש אשר תעבור רוח על פני המדבר, והתרוממו גרגרי-חול ושטפו ועברו בזרמיהם אל כל אשר תשאם הרוח המשתרבת ונהפכו לגלים, גלים מאובנים, קפואים, איומים בבדידותם ואפיסת חיים ותנועה.

ויש – ונשמע קול הד עמום וצלצולי-פעמונים בנהימה משעממת,מונוטונית: זו אורחת גמלים עוברת דרך המדבר אל הערים הרחוקות.

ולפעמים נשמע קול ענות-גבורה, צחצוחי חרבות, אנקות הרוגים, קללות עשוקים… כי שודדים נפלו על השיירה לבוז בז – ואין מציל, או כי נפגש שבט פרא אחד בשבט שכנו הנודד, אלה שבטי המדבר החיים על חרבם ועל הבזה, – והתלקחה בינהם אש הקרב, ונלחמו איש ברעהו ונפלו חללים, ודמם מוגר על החול, כזרם נחל.

והתקנא המדבר הזועם בארץ היפה והנחמדה, אשר הים חופף עליה.

ואיווה להבקיעה, לכבשה, לבלעה, לשום את גניה לשממה ועריה לחורבה.

ורוחות המדבר באות לפעמים ומסיעות חולות, שופכות סוללות וגבעות על דשאיה של הארץ הפוריה ומכסות כל חלקה טובה חרולים.

אז יעמדו גם עובדי-האדמה בקשיותם להלחם עם האויב, הבא לגזול מהם את נחלותיהם: גודרים גדרות, מוסיפים לנטוע עצים ושיחים למען בצר את שדותיהם וגניהם, לבל תבוא עליהם כליה.

אז יגדל כעסו של המדבר והתגבר זעמו – ושלח רוח קדים, רוח זלעפות, רוח בוערת, צורבת, מיבשת. מוציאה לשד כל צמח ופרי.

ורוח שרב נשבה כל היום, וגם בלילה, לא תנוח. האויר כולו לוהט ומחניק, גם הוא התיבש והשתרב.

קמלו העצים ויבשו, העלים תלוים כנובלים: הורידו הפרחים ראשיהם: אבלה הארץ, שוּדדו השדות, נבלה הקמה…

באין נשיבה קלה ורעננה מתענים האנשים: קדרו כל פנים, רפו ידיהם, אין כח בהם לעבוד. הסתתרו כולם במעונותיהם, הגיפו דלתות וחלונות – לבל יחדור השרב המיבש, הבוער והמחניק.

וגם הבהמה וכל החיה עזבו נאות מרעם והלכו למצוא להם צל ומים לשובב רוחן – הלוך וגעה – ולשונן לחכן דבקה.

והמדבר מוסיף חיל ועוז, ומלאכיו, הרוחות הרעות, שלוחים לכלות, לאבד, לחבל וליבש כל מעין מים.

גם השמש כאילו בא לסייע לרוחות המדבר: החמה לוהטת ומפיצה סביבה, לכל פנה ועבר, גלי-אש צורבים.

ועיני כל נשואות אל הים, כי משם יבוא עזר.

ואמנם, ראה הים בענות ארץ חמדתו – ויתקצף, ויהמו ויחמרו מימיו. רוח חזקה נשבה על פני הים ויתגעשו גליו: עבים התקבצו על שמי הים – ועוד לא עברו את הגבול.

נשבה רוח הים בכל עזוזה ונפגשה עם רוח המדבר. התלקחה ההתאבקות, גדלה ההתנגשות – ותהי המלחמה קשה בינהן. מי יגבר? מי ינצח?

ורוח המדבר אזרה כוח ותהדוף אחור את רוח הים, אז שלח הים את כל צבאותיו: התפשטו העננים על הארץ וכיבו את עין השמים: הבריקו הברקים ורעמו הרעמים בזעף איום.

כל הלילה נלחמו שני איתני הטבע, עד אשר גבר הים, ורוח קדים נסוגה אחור, כי אפס כוחה.

שטף מים אדירים ניתך ארצה, מבול ירד על הארץ, זרמו המים כנחלים לכל עבר, לכל מקום יבש ועד חולות-המדבר הגיעו.

וכשעלה השחר, וקוי השמש הזהירו את ראשי-האילנות ומגדלי-הבתים, – והנה עטפה כל הסביבה ירוק דשא, ירק ענפים; הרימו הפרחים את ראשיהם הכחולים, הוורוּדים, הצהובים, וריחם הטוב הוצף בכל המגרשים. כל חי וכל צמח שמחים לקראת האויר הצח והמענג והמרענן: כולם חידשו את כוחם ואונם: יצאו הצפורים מקניהן ותעופנה בששון-צפצופן, ויצא האדם לעבודתו.

כל היקום אומר שירה!

והים שמח, בהרגישו את נצחונו ואת התחדשותה הרעננה של ארץ חמדתו, וגליו מצטחקים בשלווה בנגוהות קרני השמש, המאירה בשובה ונחת.

מתנודד הים, מתקרב אל חיק אהובתו, מחייך לקראתה, מלחך את שוליה ומלטף את הבאים להיטבל במימיו השקטים, לרענן את גופם, להתחבק ולהתנשק עם הגלים – להביא תודתם על כל הטוב, שעשה הים, אוהבם ומחמדם.

המלצות קוראים
תגיות