רקע
יחיאל יוסף לבונטין
הַדֶּרְוִישׁ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ע“פ ”בין תקוה ויאוש", תל אביב: מסדה; 1938

רכבתי בערבה הגדולה אשר במדינת פרס, ערבה שוממה… רק נקודות-נקודות נראות באופק הרחוק, מפוזרות ברחבי הערבה כנאות-מדבר… נקודות-ישוב הן; כפרים קטנים ושדות, וגני עץ פרי סביבהם. ולמולי, לצד צפון, מתרוממים ההרים הגבוהים, שראשים מכוסים שלג, ומן ההרים האלה זורמים מים מרובים בתעלות, הנחפרות מתחת לאדמה, ומשקים את מקומות היישוב.

יחודי ובודד רוכב אני במשעול, המתפתל בין סלעים וגבעות. השמש לוהטת בחומה, כל האויר ספוג חום, ואפילו הסלעים ואבני הגבעות מפיצים ניצוצות-להבה. שעות אחדות כבר עברו, ועוד הדרך רבה לפני עד מחוז חפצי.

מכוסה זיעה מרגיש אני חולשה ועייפות. הרסן משתמט מידי… הסוס העיף מקשי הדרך, צועד לאטו.

צמא אני מאוד… מביט אני סביבי, אבל סימני-ישוב לא נראו… רק גבעות, בקעות וצורי-מכשול אפפוני.

פתאום נשמע קול צרוד, קול עז צורח:

– בשם אללה!…

צמרמורת עברה בגופי… גם הסוס נפחד וקפץ מן המשעול. מהרתי ואחזתי ברסן והתחזקתי באוכף. הטיתי ראש לעבר הקול – וראיתי לפני איש גבה-קומה, צנום מאוד, לחייו שופו, שערותיו הצהובות-אפורות, ארוכות ויורדות פרועות עד שכמו; זקן כמעט צהוב מכתיר את סנטרו ומכסה את חצי פני עד העינים; עורות-כבשים מכסים את גופו, ואזור עור על מתניו, ומבגדו המשונה נראו עצמותיו וחצי גופו הצנום והלהוט ששזפתו השמש. ראתי לפני את אחד הדרווישים הטפוסיים.

בין הסלעים נראה כעין אוהל בנוי מענפים ומסמרטוטים, והלאה – כעין מערה.

רסנתי את סוסי וכיוונתי את צעדיו למקום הדרוויש.

– בשם אללה! – צעק שוב. – הוי! כל צמא לכו אלי… אני ארווה את צמאונכם… מים חיים, מים טובים… בשם אללה!…

נגשתי אליו ואמרתי לו שלום.

הדרוויש נתן על ידי כד מלא מים צוננים. שתיתי בעונג רב ושברתי את צמאוני.

– ברוך תהיה לאלוהים, דרוויש נכבד, – אמרתי לו וזרקתי פרוטות אחדות אל קערת הבדיל שעמדה על קצה האבן.

עמדתי לנוח קצת.

– טוב הדבר שאתה עושה. – אמרתי, – להשקות צמאים בדרך הערבה… בשעה שהחום גובר…

– הה! רבים המה הם האוילים המשוטטים בערבה החרבה הזאת באין להם מים לשתות, לשבור את צמאונם… והאוילים הללו יקללו את יומם ויגדפו את אללה, אלהי הרחמים והתחינה וינאצו את קדשינו…

– ואני – הוסיף בקול גדול וצרוד – ואני על משמרתי אעמדה!… על משמרתי אעמוד – אמר בהביטו למעלה אל השמים הבהירים ובנשמו את האויר הלוהט, – בשם אללה!…

ובהושיטי לעוברי-אורח מים לשתות, יברכו את שם אללה, כי הוא שלחני הנה לרוות נפש צמאה, ולהגדיל ולהאדיר את חסדו של אלהים בשמים…

– על משמרתי אני עומד! בשם אללה!… – הוסיף והביט עלי בעיניו, הבוערות כגחלי אש…

תפוס במחשבותי הנוגות אחזתי ברסן הסוס, המשרך בדרכו…

המלצות קוראים
תגיות