רקע
יחיאל יוסף לבונטין
שִׁירַת הַזָמִיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ע“פ ”בין תקוה ויאוש", תל אביב: מסדה; 1938

…שקט…

גם הארמון הנהדר וגם הגן המפואר, המשתרע סביבו, כאילו קפאו בדממת לילה.

המלך שוכב בחדר משכיתו ונם… ששים גבורים שומרי ראשו סוככים את מנוחתו.

הירח עובר בגובה השמים ומפזר את קוויו החיורים והעגומים על מגדלי הארמון ועל חלונותיו, על עצי הגן, העומדים זקופים בלי נוע, ועל הדשא והפרחים, שנטמנו בצללי-הערים.

שקט מסביב…

תוגת-חרדה שוררת בכל המקום…

ופתאום נבקעה הדממה…

נשמעה השירה הצוללת, השירה העגומה והנעימה, שירת הזמיר מבין העפאים…

והשירה נשפכת בגלי-צלילים, עולים ושוקעים, והמתפזרת בכל הסביבה המקוסמה והמכושפה בזהרי אור הירח.

גם השמים והכוכבים כאילו מקשיבים אל צלילי-השירה המשתפכים בסלסולים, בצלצולים, בנעימות תוגה ובעמקות יגון, כמנגן נעלה עלי כנור.

וגם העצים הניעו לאט את ענפיהם ועליהם וכעולפים מאזינים הם לקולות השירה; וגם הפרחים כאילו הקיצו משנת ליל, פתחו את עלי נצניהם לקלוט את יפי-הזמרה אל תוך פנימיותם. וגם אל הארמון העומד כמכושף חדרו צליל השירה, ועד משכב המלך הגיעו.

…על החיים הנאצלים שר הזמיר, על חיי האנשים, המוסרים את נפשם על גדולת עמם והמסורים לעינויים ולמצוקות, על צרותיהם ודלדולם של המוני-העם…

– שלשה בנים היו לאשה האומללה… האחד נהרג במכרות בשעת העבודה; השני נטבע במים האדירים של הים הגדול, כשהיה עובד כמלח על האניה ונחשול הגלים הציף את ספון-האניה; השלישי לצבא לוקח, כי רצונו של המלך להלחם בעם זר, להכניעו, לשעבדו ולהגדיל את גבולות ממלכתו…

אנחות ונאקות נשמעות בין צלילי-השירה, המרעידים ומכאיבים את נפש השומעים, העובדים האובדים בין צלילי-השירה, המרעידים ומכאיבים את נפש השומעים, העובדים האובדים, המכונסים בנוייהם הדלים.

– חלקה קטנה למשפחה העמלה… בעמלם המאומץ, בעבודתם המתמדת, מוציאים בני המשפחה את היבול מן האדמה הרטובה בזיעת אפיהם…

ובאו הפקידים ולקחו את רוב פרי-עמלם: מס הוא למלך, הדרוש לכלכל ביתו ופקידיו וצבאיו… ורעבים – אהה! – רעבים העמלים…

וגלי-הצלילים מתפזרים לכל הרוחות, מתפזרים ומגיעים גם אל אהלי ההמון הרב ומעוררים בהם רעדי­-נפש, געגועים ועקת לב.

וקול הזמיר עולה ומתגבר: על העלובים והנרדפים הוא שר, על המדוכאים והמעונים תחת תגרת השלטון, על הגזירות ועל הצרות הנופלות על ראשי-המסכּנים כאבני-ברד – ואין להם תקומה, ואין להם הצלה. הוא שר על המלחמות והפורעניות, המהרסות ומחריבות עולם ומלואו, על הדלדול והשפלות, החודרות אל נפשות כל ההולכים בחשכת-בערותם, על החנופה והבישות שהתרבו במלוא הארץ, על העריצות והאכזריות של כל הרודים בעם ועל האכזבות של כל המעפילים להאיר את דרכי ההמונים…

מה ערב קולו ומה עגומה השירה, מלאה תוגה ומחרידה כל חלל חלל העולם!…

גם הירח נרעד והתכסה בצעיפי עננים ואת קרניו המכוספות הסתיר; גם הכוכבים הרועדים כבו אורם, והאילנות בגן הורידו בדיהם והתנועעו לאט בפחד, והפרחים צנפו נצניהם על עליהם רטובי-הטל להסתתר מזעם ומרעה.

ומכל החצרות והבקתות, ששם גרים עמלי-העם עלובי-החיים יצאו המונים, נמשכים עמדו כולם על מקומותיהם ולא נעו ולא זעו, כאילו קפאו מזרמי הרנה, שחדרה לנפשם הנלאה והכאובה מיסורי החיים הגסים שלהם.

גם הגבורים, שומרי-ראש המלך, התעוררו, חגרו חרבותיהם ועמדו הכן, כאילו פחדו, פן יבואו כל הנענים והאומללים לדרוש את טוב מזלם.

ושנת המלך נדדה…

התהפך המלך מצד אל צד ולא ידע מנוחה לנפשו. נתן אות, והופיע לפניו ראש שריו ויעמוד בהכנעה לשמוע את דבר-השלטון.

– חזות קשה חזיתי… חלומות רעים בעתוני… את קול שירת הזמיר שמעתי ונפשי נלאתה…

– מה תצוה, אדוני המלך ואעשה?…

– גרש נא את כל הזמירים מגבולות ארצי…

– כן יעשה!…

המלצות קוראים
תגיות