רקע
יחיאל יוסף לבונטין
הַשִּׁקְמִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ע“פ ”בין תקוה ויאוש", תל אביב: מסדה; 1938

מי ימנה, מי יספור את שנותיהן? כמה מאות שנים עברו עליהן.

מי נטע, מי שתל אותן? מי טפח ומי טפל בהן?

אולי – באמור אלוהים: “תדשא הארץ דשא, עץ פרי למינו”, – בצבצו מן האדמה גם חמשת השתילים הרכים ויצמחו בין שממות החולות ויגדלו וישגו ויהיו לשקמים?

מטל השמים ומגשמי-הברכה רוו, מלשד האדמה ינקו, השמש חממתן, ואף זיו קרניה נתנה לירק עליהן – וייפו ויתגאו ברוממות צמרותיהן ויתהדרו בפירותיהן.

במדבר החולות עמדו זקופות, גבוהות, רבות -פארות, ארוכות-ענפים, עטופות עלים רעננים, גזעיהן העבים עוקמו וקומטו מזוקן ומסערות רוחות הים, סדוקים וחרוצים מגשמי-זעף.

עתים פרושים עליהן השמים הבהירים; קרני-השמש מלטפות אותן; זהרורים מבריקים ניתכים בין העלים והבדים. אז תגדל עליצות הסביבה כולה, וכאילו כל עלה וכל ענף אומרים שירה.

והנה גם הצפרים הפזיזות מהגות לעומתן בגיל, מתאספות-מחנות-מחנות, טסות בחלל האויר השקוף, נפוצות בדשא ופתאום מתרוממות ועפות אל קניהן, אשר שמו להן בין דליות השקמים.

עתים מתקדרים השמים ועננים כבדים אפלים נשאים לכל רוח. רועמים הרעמים, מבריקים הברקים, סערה עזה מכה באכזריות את הענפים והעלים, גם הצפרים מתכנסות אל קניהן, רועדות מקור ומפחד.

הנה נדם הסער, חלפו העננים ונמסו – והשקמים עומדות איתנות.

דורות רבים עברו, דורות אחרים באו – והשקמים בודדות במרחבי החולות אשר על שפת הים; עלים נושרים ועלים רעננים צומחים; מתרבים מתגדלים הענפים ומשתערים למעלה; ובנשוב רוח קלילה, ונגעו ענפי שקמה אחת בענפי חברתה והתלחשו ביניהם; עלה לעלה יספר, בד לבד ידובב על כל המתרחש בסביבה הרחוקה: נקודות-נקודות שטות בים הגדול; בריות משונות מתנועעות על השפלה ועל הגבעות; עצים רבים צומחים כיער נחמד; בתים נבנו, ומסלות חדשות נסללו.

דורות עברו – ואורחות גמלים עוברות ובאות מן הישימון לבוא אל חופי הים, ובהגיען אל השקמים, עוצרים אותן האנשים מללכת הלאה, מבריכים את הגמלים, יושבים בצל העצים, סועדים את סעודתם ונחים במקום קריר זה; ובקומם להמשיך את דרכם, מברכים הם את האלוהים על העצים הרעננים רבי הפארות, שהצמיח למען תת מקום מנוחה מעמל הדרך.

עוד דורות רבים הולכים ובאים – והנה צבא רב נוהר, גדודים גדודים עוברים, מלחמות מתלקחות, חרבות מצטחצחות – ואחריהם הרס, אבדון, חורבן ושממה בכל הארץ. רק השקמים נצלו מכל החורבן…

אפילו אנשי החיל, עזי-הפנים, בהגיעם לשקמים יניחו את נשקיהם וינוחו בשלווה בצל, – ואין פגיעתם רעה בשקמים.

ועוד דורות רבים עברו – רבה היתה העזובה בארץ, גדול החורבן, אין תנועה ואין עבודה, רק זעיר שם, זעיר שם נראים כפרים עלובים, וצללי-אנשים מהפכים קצת רגבי האדמה החרבה.

אך פעם התעוררו הענפים, התנודדו ולחשו ולעומתם התקהלו גם הצפרים, מצפצפות וסוקרות בכל הסביבה: אנשים באו מארצות רחוקות ומקימים חרבות עולם, נוטעים, זורעים, בונים,עובדים בלי ליאות…

ושנים אחדות עברו – וענף לענף יספר, כי מתקדמים הבונים האלה גם אל שממות החולות, והשקמים מנענעות בצמרותיהן כאילו מקדמות בברכה את הבאים עדיהן.

– בואו, בואו אלינו. אנשים חרוצים! בצלנו תשבו ותנוחו מעמלכם הקשה, תחת ענפינו תחסו משרב צהרים, רוח קריר תשאפו וגם מפריינו תטעמו.

ועברה הרנה בין השקמים, כי חדל השממון, אפס החורבן, ובעצי-עדין יהיו כעת לעמלים.

אבל הבנינים המוזרים והמשונים מתקרבים אליהן; הנה אל השקמים הגיעו עד אפס מקום. רועדות השקמים וגדל פחדן; פלצות אחזתן כשבאו אנשים, בכשילים ובקרדומים באו – ואת הענפים הגדולים והרעננים גדעו.

התרוממו הצפרים, התקהלו מחנות-מחנות ובצפצוף עפו הלאה.

– לאן תעופנה, צפרים חביבות? אתנו הייתן כל השנים, בקניכן אשר בין העלים גודלתן ואוכל לרוב אספתן פה.

– את העצים, אשר נטעו אבותיהם, כרתו… גם עליכן יעלה הכורת… נעופה למרחקים, לירכתי צפון!

אבלות עומדות השקמים… מתגוללים הענפים הכרותים – שחורים ועלובים, כדומן על פני חוצות.

ושקמה לשקמה ממללה:

– מה להם, לאנשים, לכרות אותנו, להאבידנו, לשרשנו מן הארץ? מה עוול עשינו להם? הלא בצלנו יחסו תמיד ומשגשוגנו ייהנו, ואת רחובותיהם נשפר.

אבל אין דואג להן…

והמחבלים באים וכורתים במשור גם את הגזע…

כל היום עמלו הפועלים לנסר בשקמה, והנסרות נתזות ממנה כדם אנוש…

ולעת ערב נפל הענק הזה, כרגע נפל ארצה…

ובבוקר, כאשר האיר השחר, עמדו השקמים הנשארות חפויות ראש, וטל דמעותיהן נגר ארצה…

המלצות קוראים
תגיות