¹. (בקרת).

פרץ בן משׁה סמאלענסקין, חייו וספריו.

מאת ראובן בן מרדכי בריינין.

הוצאת “תושיה”. ווארשא, תרנ"ו.

כמעט אין דבר בכל הספר הזה על אדות ספרי סמאלענסקין, אבל תולדות חייו כתובים באר היטב וכפי הנראה לא חשך ה' בריינין מיגיעה נפשו, והשתדל לאסוף מכל עברים את החומר לספרו זה. פועל פעל ה' בריינין לשמחת כלנו, המוקירים את ערך סמאלענסקין, היודעים ומבינים מה פעל “עץ עושה פרי” זה (כאשר קרא לו המשורר יל"ג) בספרותנו החדשה, אשר הוא אמנם לא היה יוצרה ומכוננה, אך הוא נפח בקרבה רוח חיים להחיותה כיום הזה. אין דרכי וחפצי להתחכם יותר ולהעמיק שאלה: “מה היה, לולא…?” אבל כמעט מבלי משים נשאל את נפשנו: האמנם אהבנו את שפת עבר, האמנם יכלו רבים לכתוב בשפה מהירה וצחה, האמנם היו מרבית צעירינו את אשר המה עתה, – לולא קם סמאלענסקין וילמדנו לכתוב בשפה קלה, להביע את חפצנו בלי זעת אפים לחשוב ולכתוב עברית מבלי העתק משפה זרה, ויתן בלבנו בינה ויחדש רוח נכון בקרבנו? אנחנו, רק אנחנו, בני שנות השבעים נשאל כזאת לנפשנו. הצעירים אמנם כבר מצאו הכל נכון לפניהם: גם שפה מעובדת, גם סגנון קל, גם “חבת ציון” מוכנת; אבל אנחנו מה היינו בלעדו? – שיות אובדות, תועים בדרכי החיים"…

ואני עוד לפני עשר שנים התפללתי (בספר השנתי “כנסת ישראל” שנה ראשונה) אל ספר תולדות האיש המצוין הזה, מדעתי כי ברכה רבה בהן; קרבן גדול היה סמאלענסקין במותו בדמי ימיו, וידעתי כי כותב תולדותיו יתודה עליו את עונותינו, אשר נואלנו ואשר חטאנו לו; והבעתי שם תקותי, כי עתה, אחרי מות סמאלענסקין, תמות גם הקנאה, אשר קנאו רבים מן הסופרים המושבעים ביוצר “השחר”, והמולי“ם העברים יתנו מקום להציב לו יד ושם. כי אמנם, רק קנאה עצרה בעד המולי”ם העברים לבלתי הזכיר את “השחר” ואת יוצרו כל הימים אשר התהלך עלי אדמות. כלמת עולם היא לאדוני העתונים האלה, הן לו על פי כה“ע העברים לבדם היה נכתב ספר תולדות ספרותנו החדשה, כי אז יתעלם שם סמאלענסקין לגמרי, כמו לא היה ולא נברא, כי העתונים נזהרו מאד לבלתי הדפס גם מודעות ע”ד צאת “השחר” לאור, והשתדלו בכל אשר מצאה ידם לבל יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב. האם לא שחוק הוא, שחוק מוזר מאד, כי “הלבנון” אולי היה האחד אשר הזכיר את “השחר”, – הזכירו אמנם לרעה, ויחרף ויגדף אותו, אבל בכ"ז נתן לו זכרון, ואני בימי חרפי נודע לי ראשונה, כי יש “השחר” בעולם מפי – “הלבנון”!

מה היה סבת החזיון הזה? – מורך לב, “מה יאמרו הבריות”, צביעות יתרה? – לא, אך קנאה, קנאת סופרים. כי גם באחרית הימים, כאשר נהיה “השחר” את אשר היה: ראש המדברים במחנה ספרותנו, מורה דעה לרבים מצעירי בני עמנו, הד קול תקותינו הטובות, מקוה טובי הסופרים, – גם אז הכירו רק העתונים הלועזים אשר לעמנו את ערך סמאלענסקין. כה“ע אחדים בארצות המערב, “ראזסוויעט” הפטרבורגי ואחריו גם “הרוסקי יעווריי” – המה הרימו את “השחר” ועורכו על נס להראותם לקוראיהם; ו”המליץ" ו“הצפירה ו”המגיד" מלאו פיהם מים ויחשו מאד. האמנם נשאו עליו עון בן-מנחם אלילם? לא, אך קנאה הולידה בקרב המולי“ם העברים קצף על הסופר הצעיר הזה, אשר לא ידע התרפס ואיננו מוג לב, אשר טובי הסופרים יביא במשפט לא בדרך “חזון הספרים” ב”המגיד", – קצף אין-אונים המעורר שנאה ויעתיק מלים.

ולכן ברוך מר בריינין בעד עמלו לכתוב את הספר הזה. וברכתי זאת היתה יותר שלמה, לוא חפץ ה' בריינין לכתוב באמת ספר, בכובד ראש, ולא היה נותן רוח פוליטוני במקומות רבים בספרו. אינני בא במשפט עם ה' בריינין על אודות המקרים אשר לא כון לפעמים להאיר עליהם אור הראוי, מבלי דעת אותם אל נכון: חטא שלא מדעת איננו חטא. אך צר לי מאד, כי יש אשר גם ה' בריינין מרשה לו לדבר און בסמאלענסקין, כפי הנראה, רק כדי לצאת ידי כל הדעות. הסופר מ. ל. ליליענבלום אמר באחד ממאמריו, בבאו לבקר את שירי יל“ג, כי הוא לא בא להלל את שירי יל”ג המהוללים בפי כל, רק להראות את השגיאות אשר בהם, את המגרעות האחדות אשר מצא בהם, מפני כי החסרונות ספורים המה, ואם אשרי אדם שחסרונותיו ספורים – שירים לא כל שכן. בעיני מעריצי יל“ג לא מצא גם דרך ליליענבלום חן, וה'. פרישמן דן אותו ברותחין, כי באמת אין אצלנו גם סופר אחד הנכנס תחת סוג “המפורסם שאין צריכים ראיה”, כי חלק הבקרת בספרותנו עודנו דל מאד ושדה בלתי נעבד, וגם על הצד החיובי שבשירי יל”ג עוד לא נגה אור משפט, ומדוע, באיזו זכות, נמתח הדין רק על צדדי השלילה? אולם, לוא גם יש מלאך מליץ על ליליענבלום, בבאו לבקר ספר, שעינינו רואות אותו כלו, מן הקצה אל הקצה, – אין מגיד יושר על בריינין, בהביאו במשפט מעללי איש, אשר רק אפס קצהו יראה וכלו לא יראה, אם יגלה טפחים ממגרעותיו ואך טפח ממעלותיו! כן לא יעשה. את המדות הטובות אשר בהם הצטיין סמאלענסקין מספר בריינין בחטיפה, מן השפה ולחוץ, מבלי כל מופתים מוכיחים ומקרים מחייו; עוד גם משתדל לפעמים ה' בריינין להקטין את המדות הטובות האלה להודיע, כי אך במתת שקר התהלל הסופר באמרו: כזאת וכזאת עשיתי, וגם ההשתדלות הזאת צריכה חיזוק, כי אין מופתים לדבריו. ותחת זאת הוא מדבר ארוכות וקצרות, מתהלך באהבה וברחבה, בשעה שהוא יוצא לחלל את המנוח, להראות חסרונותיו, וכמעט מונה מספר לשגיאות הדפוס ומראה עליהן באצבע; ואת החסרונות ישתדל לחזק באותות ובמופתים ובעדי ראיה ועדי שמיעה.

לא! אם לדבר או לחדול. רבים המה אנשי הרוח אשר היו בקרבנו, וכל ימיהם היו רעים, וידעו מכאוב מבלי עזרה, ובני עמנו לא ידעו תולדות ימי חייהם, וגם סמאלענסקין יכול היה להיות כאחד מהם. אולם אם באמת עלה בדעת בריינין לשום דמעה בנאד ספרותנו לזכר סמאלענסקין, אז עליו היה לכסות דמעה את כל ספרו, למען נדע ונבין את ערך האבדה אשר אבדה לספרותנו, למען יהמו מעינו לו ולבבנו יכאב, כי אם ידינו אמנם לא שפכו את הדם, הנה גם עינינו לא ראו, כי אובד האיש הנפלא הזה, אובד בצדקו וביושר לבבו, ומבלי היות נגוע וידוע חולי מנעוריו גוע וימת בלא עת…

ויש מן הקוראים אשר עוד יזכרו כי היו ימים אשר אחרת היתה היתה בלב בריינין על סמאלענסקין. כפי הנראה חרד בריינין מפני דברי המשורר יל"ג (עיין אגרותיו II, 266 גם 271) ויירא מאד, פן לא יהיה ספרו “אלא אפותיאוז להמנוח”.

הרחיק, הרחיק מאד ה' בריינין ללכת ממאמרו “גסיסת הסופר” עד ספרו זה.

ישנם דברים פשוטים, המובנים לכל אדם בהשקפה ראשונה; הדברים האלה עולים על כל לשון, כל אדם משתמש בהם, כל אחד מאתנו יביע חפץ מוגבל באלה הדברים, ובגלל זאת מובנם מקובל וידוע. אולם אך יבא איש חריף ובברק שכלו יתחיל לחקור ולדרוש בהם, לרדת לתוך עומקם, להתבונן בהם בינה יתרה, אז – תחת להאיר את מחשכם יביא עליהם לילה, תחת הפשט הפשוט הנהו בא בעב הענן של מחקר מסובך, תחת השטח הנראה לעין כל יביאנו בתהום עמוק, ואז עוד לא נמצא ידינו ורגלינו במקום ההוא, אשר עמדנו עליו במרחב, טרם באה תאוה בלבנו להתבונן בחכמנותא יתירא. זאת עלה בלבי, בשעה שקראתי את דברי בריינין על אודות “פתח דבר” של סמאלענסקין ל“השחר” שנה ראשונה, באמרו, כי אך משתמש הוא בסתם פרזות שאין בהם כל תוכן, פרזות מצויות ושכיחות.

ובאמת הדבר כן. סמאלענסקין מדבר את דבריו הראשונים בחם לבב וברגש עצום; כאיש האומר לברא חדשה, היה את לב סמאלענסקין לפעול על לב הקהל אשר אליו פנה בהשחר, וישם דבריו אל רגשות קהל הקוראים, להרעיש את מיתרי עצביהם. אמנם את תכלית חפציו לא הביע לנו בשפה ברורה, את המטרה אשר אליה שאף לא תאר לנו נכונה, גם לא הגיד מראש את הדרכים אשר בהם ילך; אבל הלא קהל הקוראים והסופרים הבינו אותו ואת דבריו, אם כי משפטיו היו כוללים, ואולי רק בגלל היות משפטיו כוללים; הם הלא הריחו את ריח “הפרזות הריקות” האל, אשר בהן יצא סמאלענסקין המערכה, ויבאו ויחנו תחת דגל “השחר” המונים המונים. הוא הוא הדבר, כי הפרזות אשר בהן השתמש אז סמאלענסקין לא היו מצויות ושכיחות בעת אשר נאמרו, כי הוא היה יוצרם ומחוללם, ואך עתה, אשר מרוב תשמיש בהן נתמעכו ויחדל ברק יפעתן ופניהן אין להם עוד, נראות לנו כמצויות ושכיחות. אבל אז… אז הלהיבו לבבות, אז התפרצו כסופה אל חדרי נפשנו, אז נבקע באמת אלינו אור שחר, כי כבר יצאו מאפינו ויהיו לזרא “האמת והשלום” של “המגיד”, ואף כי “דרך אמונה” של “הלבנון”, ושמחנו מאד אל “הבקע כשחר אורנו, אולי תצמיח מהרה ארכתנו”². כי אשוה ואדמה את הימים ההם היום – אז “חיה היא ההגדה, אבל הלב ימאן להאמין בה”. עתה אין עוד משכיל קורא עברית אשר לא יהיה חבר לחברת ישוב א“י, וכמו מרחם יקרא להיות חובב ציון, לאומי. אבל מי ידע כזאת לפנים, מי שמע שפת ציון לפני עשרים וחמש שנה, מי נשא על דל שפתיו מחשבות לאומיות, מי העיז לחשוב כאלה, בראש מי נולדו מחשבות כאלה? מה היו המטרות של משכילינו וסופרינו העברים בשנות הששים, מה המה החלומות אשר חלמנו? על מה ובמחיר איזו עבודה ספרותית ענדנו עטרות לראש סופרי ישראל? בעיני רבים מהם כל הספרות העברית היתה אך “לוח הפעלים” גדול, ובמחזה ראו את ה”תנועה גדולה" שולחת “דגש חזק” בלב ה“נסוג אחור”, וכל משאת נפשם היה הדקדוק ודקדוקיו… אחרים כתבו שירים אשר טובם ויפים מונחים בספק גדול, העתיקו ספרים קלי ערך, או חדשו “חדושים” משונים ב“הצופה” להמגיד – אלה המה מרבית פעולות חכמי ישראל וסופריו אז. המטרות היותר קדושות היו, לוא גם נאמין לדברי המשורר יל"ג – “טהרת הקדש” “והשכלת האומה”, – אבל הה, איך הבינו גם את טהרת הקדש גם את השכלת האומה! אור מתעה, ברק בול-עץ, הביאו אל היכל ד' אשר לעמנו, תחת אור המאיר, אור החיים, אור האמונה, אשר גרשו מתוכו; השכלת ישראל, דעת התורה והשפה, אשר מלאה לפנים כל בתי ישראל, השלכה הלאה; את הרבנים, מורי העם ומאשריו, אמרו לגרש מערי ישראל, ותחתיהם הובאו “רבנים מטעם” גם “השכלה מטעם”… ונביאי העם הזה עוד השתבחו כי כה עשו, עוד אמרו לעצמם: בני אל מות אנחנו, ויפרכסו זה את זה ויתרפקו איש על דודי רעהו!

והנה… והנה יתנער סמאלענסקין כארי, ויקרא קשר קשר אל כל הסדר הפרוע הזה, ויקרא ערלי לב לכל “גדולי הדור”, ויקרא בוערים לכל בני ההשכלה המתחכמת, ויקרא שונאי עם לכל

האפטרופסים המושבעים של האומה, ויקרא בשם ציון וירושלים במחנה המשכילים…. אלי, אלי, האמנם לא היה זה קשר? האמנם לא חדשה השמיע אז סמאלענסקין? יזכרו נא כל הקוראים, ואלה אשר לא יזכרו, ידעו נא, כי עוד בראשית שנות השמונים – עוד הפעם אשנה: בראשית שנות השמונים – היה גם “המליץ” במתנגדי חו“צ, כי “הצפירה” אך זה כעשר שנים נושאת פנים להדעה הלאומית, סובלת אותה; וסמאלענסקין קורא ראשונה, בראשית שנת תרכ”ח, יחד עם הר“ד גארדאן, בפתח דבר ל”השחר" שנה ראשונה: “לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה בי יבא קץ לגלותנו!” ואיך נאמרו הדברים האלה, מה גדל כח דבריו ומה ירחב לבבו בנשאו משא וחזון לעמו! לא עוד על גחון ילך הסופר העברי הזה כיתר אחיו, כאלה אשר לפניו, לא עוד ידבר ברתת וחיל, לא ישמיע דברים חצים תחנונים וחצים עצה-טובה, כאיש אשר בעצמו לא יאמין בצדקת משפטיו ובעוז חפציו, אך שפתו צחה וברורה וקולו קול עוז, כאיש היודע על מה ולמה הוא נלחם, היודע כי מלחמה לו, אך זה הוא חפצו, והמלחמה תשוה עליו הוד והדר. "לכן ידעו כלם מראש – יתן סמאלענסקין קולו בפתח דברו: – בי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים וכו', כן גם ארים ידי על המתחכמים הצבועים… " וטובי סופרינו אמנם הרגישו את הזרוע הנטויה, הרגישו כי הנה איש חיל חונה על צבאם ומפקד אותם, ולא יבושו כי ידברו בשערי “השחר” מלחמה, ויבאו ויחנו תחת דגלו…

עתה יתחכם ה' בריינין למצוא קושיות וסתירות “ורמינהו” בדברי סמאלענסקין, וימצא כי לא היתה לו פרוגרמה מנוקדת ותכנית ברורה לכל פרטיה ודקדוקיה. כמעט הכשילני פי להגיד לבריינין, כי גם לקאטקאוו הרוסי לא היתה אולי פרוגרמה לפי מובנו של בריינין, כי הלא גם משפטיו היו לפעמים כוללים ולפעמים סותרים זה את זה; ובכל זאת סופר נפלא היה קאטקאוו בספרות הרוסית, ומי יתן גם לספרותנו מספר סופרים כאלה. לוא כזאת השמעתי, כי אז הריע עלי בריינין כהריע על “נסוג-אחור”, ויבא עמדי בוכוח ארוך בלי סוף על אדות קאטקאוו וערכו. ולכן טוב לי להשמיע, כי לפי דעתי, הסופר אשר אהבת-עם באמת נר לרגלו, לא אהבה אשר בכסף תמכר ובכסף תקנה, סופר אשר לו כשרון גדול ואיננו בעל מלאכה או בעל חכמה לחרוז ספירות מדויקות, סופר המטיף לעם ממעמקי לבו, לב רגש, המשתומם ומתחמץ למראה עיניו יום יום, – סופר כזה לא ישים לנגד עיניו לעולם פרוגרמה ידועה ומסומנה במצריה, אך ירוב ברקים אל לב הרעה, באשר רעה היא לעת כזאת, יחריד רבץ חטאים (חוטאים לא נאמר אלא חטאים) באשר המה שם, מבלי בקש חשבונות רבים. הגדילה חברת כי"ח לעשות – הרם קולך ושומה על נס; הרעה מעשיה – הך הכפתור וירעשו ספיה. עשקו גבאי הכוללים וישימו בכליהם כסף עניים ויגרשו תורה ודעת מציון – תן את ירושלים ועמה לחרפה; ירושלם למחתה בפי נביאי הריפורמה וערלי לב יעיזו לידות בה אבן ולהשליך עליה נעל – השב חרפם אל חיקם, כי קדושה ירושלם וכל אוכליה יאשמו, לנגדו אין איש, כי שנאת אנשים פרטיים רחוקה ממנו, ובכל זאת יתן מוראו על כל סביביו, כי אך נורא הוא לצריו ולבבו טוב תמיד. זאת התורה לכל הסופרים הישרים בעלי לב רגש ואשר להם כשרון, – מטיפים וחוזים המה לעמם באהבתם אותו, המה כותבים, כמו שאמר בערנע, במוח העצמות ובדם הלב, ודם לבבנו ומוח עצמותינו לא יחכו עד בוא הספירות המדויקות ומופתי הנדסה, כי אם יתגעשו ולא יתנו דמי לנו ויתנו דברים כמתלהמים בפינו, להשמיע לכל מי אשר אזנים לו.

וכזה היה גם סמאלענסקין. כזה ידעתיו מעל ספריו וכזה ידעתיו גם פנים בפנים. כה היתה פעולתו עלי בימי עלומי אני וכה היתה פעולתו גם על יתר הצעירים, כנוח עליהם רוח “השחר”. לב בשר היה לנו… ולבי אומר לי כי גם בריינין אוהב את סמאלענסקין ומכבדו. אך הוא ירא מאד מאד, פן יאמרו עליו חלילה, כי מחסידי סמאלענסקין הוא, ועל כן יסתיר את אהבתו אליו, ובהשתדלות יתרה, הראויה לדבר יותר טוב ונכבד, ישתדל להראות לכל, כי הוא איננו נושא פנים במשפט, וגם סמאלענסקין לא יזכה לפניו בדין…

גם בפתח דבר לשנה החמישית של “השחר” לא באר סמאלענסקין מפורש, כפי הדרוש לה' בריינין, את מטרת “השחר” ודרכו. סמאלענסקין אמר, כי דברו שלוח לאלה ההוזים כלואים בבתי המדרש, וחפצו להעירם מתרדמתם לבקש להם “חיים ועבודה ודעת”; כי יעורר צור חרבו, חרב לשונו, על מנהלי הקהלות בעמנו אשר ירמסו כל חדש ויבנו חיץ בעד כל רוח דעת ועבודה, למען יראו החנפים ויחתו, כי יש עין צופה מעשיהם ופה משמיעם בקהל; כי יבין את אלה, “אשר שחו עד הנה רק בבוץ הפלפול של הבל”, מה ספרות ומה טעם יש בה, ויבינו ערך החכמים הנאמנים אשר היו בישראל לתפארת עמנו. כאלה וכאלה ידבר סמאלענסקין, ואנכי הבאתי פה מתוך דבריו אפס קצותם, אך בריינין מוצא אותם בלתי מבוארים כל צרכם…

אבל מה לעשות, אם גם לוא ברורה היתה השפה “כל צרכה”, גם אז לא היה סמאלענסקין מוכשר, על דעת בריינין, להוציא את “השחר”, אשר מטרתו היתה “להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעבר ובהוה”. כי ה' בריינין הוא שופט נורא מאד, והוא דורש, כי כתר מו"ל ינוח רק על איש אשר יחסר מעט מהאלהים. הלא כה יאמר מר בריינין:

“הן הרוצה לעשות כזאת – לאסוף ספירות מדויקות מהעבר ומההוה, עליו לדעת את דרכי הכלכלה, אופני העבודות השונות ויחוסן זו לזו בכלל; עליו לאסוף לצורך זה חומר תולדי מעובד במדה מרובה: עליו לדעת את דרכי העמים אשר בקרבם ישב ישראל והתפתחותם הכללית והחקים אשר חקקו לישראל ויחוסם זה לזה. הרוצה להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות העבר וההוה, עליו לחקור ולדרוש אחרי כל דרכי הפרנסה והמחיה אשר אחזו בהן בני ישראל בעבר ובהוה; עליו לאסוף את האגדות, המעשיות, הפתגמים והמשלים אשר בשפה המדוברת וכל נוסחאותיהם השונות ולהשוות אותם אל אגדות העמים ומשליהם אשר בקרבם התהלכו; עליו לדעת מקור המנהגים והנמוסים בישראל; עליו לחקור ולדרוש אחרי כל המפלגות, המחלקות, הכתות והסיעות שהיו ושהוים בישראל ויחוסן זו לזו; עליו לחקור אחרי חיי הבית והמשפחה בקרב עמנו בכל פרטי פרטיהן, בכל צורותיהם ותמונותיהם; עליו לדעת דרכי החנוך, המספר היחוסי של המלמדים, החדרים והישיבות ובתי תלמוד תורה וכדומה ותכונתם המיוחדה בדורות שונים, ודרכי הלמוד ומהותם במקומות שונים; עליו לדעת היטב את סדרי הקהלות, מצב הרבנים, הדינים וראשי מתיבתא לפי מדרגותיהם והשפעתם על העם, בכל דור ודור, ועוד ועוד. “השחר” לא עסק מעולם בעבוד ידיעות כאלו, לכן הנני חושב את דברי פ”ס: על כן בחרתי לי דרך להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות אשר חלפו ואשר תחלופנה על פנינו… לפרזה ריקה".

ובכן ה' בריינין דורש מאת הבא לערוך מכ“ע אך מלתא זוטרתא – להיות בקי בשבע חכמות, לדעת כל הספרים שבעולם, “לדעת את דרכי הכלכלה ואפני העבודות השונות”; אין חכמה ואין ידיעה שלא נכנסו בחוג הרשימה הזאת, אשר ערך המו”ל את הירחון “ממזרח וממערב”, מהיום והלאה נדע כבר מה עלינו לדרוש מאת הבא להיות מו“ל מכ”ע לישראל, ולפי הרשימה הזאת נשאל ונבחן את האומרים להיות מולי“ם… קראתי הדברים ונזכרתי מאורע אחד. כאשר שבתי בשנת תר”ן ממסעי הראשון בארץ ישראל, הקיפוני, כמובן, רבים ממכירי וגם בלתי מכירי במכתבים ושאלות שונות. נפשי עיפה לכותבים, וקצתי במכתבים הרבים אשר באוני. והנה בא לידי מכתב אחד מאת איש יושב עיר ר. הקרובה אלי. בעל המכתב הוא מן אלה האברכים המתונים במדותיהם, אשר עוד קודם חתונתם ידעו, כמה יגדל סכום הרבית, אשר יביא להם כסף הנדוניא; האוהבים לדבר אט וכותבים מכתביהם כתיבה תמה, אינם נחפזים במעשיהם וחשבונם לפניהם תמיד. ולאסוני ידע אותי פנים, ובכן הלא ידידי הוא. ידיד נפשי זה חלה מאת פני דבר קטן – להודיע אותו בפוסטה החוזרת דברים ברורים ומפורטים ע“ד חקי תוגרמה בכלל וחקי ארץ ישראל בפרט, הן חקי קנסים והן חקי עונשין, מצב המסחר בתוגרמה בכלל ובארץ ישראל בפרט, מצב חרושת המעשה בתוגרמה בכלל ובא”י בפרט, וכו' וכו', רשימה גדולה, ואת הכל יבקש בפרוטרוט, בעבר ובהוה, דבר דבור על אפניו, במועדו ובזמנו; גם בקש, כי אסלח לו על אשר יטריחני, יען כי לו הידיעות נחוצות מאד, למען ילך לבטח דרכו ולא יכשל חלילה בבואו להספח אל “אגודת האלף”. והנה לקיים מה שנאמר: ענה כסיל כאולתו, עניתי לו: חביבי, אנכי אך בחמשים יום עשיתי כל מסעי; וארץ ישראל, אם כי לא גדולה היא, אך בכל זאת תגדל מדתה על כל מחוז ר. אשר אתה יושב בו; שפת הארץ לא אשמע, תושביה זרים לי, וכעובר אורח עברתי אך מעט בארץ, – ואתה דורש ממני מעשי כל הארץ ההיא. הנה, הלא מחוז ר. הוא מולדתך, ובו אתה יושב כל ימי חייך, תשמע את שפת הארץ, תתהלך עם העם היושב בו, תדע את התושבים, ואזרח רענן אתה בו, – הואל נא איפוא אתה להשיבני על אותן השאלות, אשר שאלתני על דבר א“י, בנוגע אך למחוז מושבך לבד”.

יתבונן נא ה' בריינין עוד הפעם בפרטי הרשימה הארוכה, רשימת הידיעות אשר לפי דעתו על מו“ל מכ”ע עברי לדעתם, אז יודה, כי אח ורע הוא לחביבי מעיר ר…. יקרא נא את “השחר” ויודה, כי אמנם עסק “בעבוד ידיעות כאלו”, וגם יודה, כי לא “פרזה ריקה” היו דברי סמאלענסקין, וגם יודה, כי השכלתו לא היתה “מעטה ודלה”, כמו שיאמר ה' בריינין, ודי היה כחו הספרותי למלא את אשר נטל עליו, לולא חסרו לו האמצעים, אשר על זאת נפשנו תאבל מאד. ידעתי גם ידעתי מדת ההשכלה של סמאלענסקין, וגם במאמרי על אדותיו ב“כנסת ישראל” העירותי על שטחיות השכלתו, אבל בכ“ז אומר, כי השכלתו היתה דיה להיות ראש “השחר”, באשר רבה היתה על השכלת יתר אחיו המולי”ם העברים בזמנו, וביושר לבבו ובאהבתו לעמנו ושפתו לא יבוש כי ידבר גם עם המולי“ם העברים בזמננו. זה הכח היה לסמאלענסקין, לאסוף כחות סביבו ולתת להם תוצאות לפי רוחם. יל”ג נהיה ראש משוררי ישראל אך בשיריו אשר באו ב“השחר”, כי הספר “אהבת דוד ומיכל” לבדו לא העיר אהבה לשפת עבר בקרב בני הנעורים; “שפתי רננות” של יהל“ל כבר נשכח, ושיריו בהשחר ענדו לראשו עטרת פז, והוא אהוב ונחמד לנו מאד; וליליענבלום – אם ינתנו מאמריו הראשונים בכף אחת והמאמר “עולם התהו” בכף שניה, הלא יכריעם, ומאמר כזה יכול לראות אור אך ב”השחר“. והד”ר רובין, והר“ד כהנא, והר”א שולמאן, ובראנדשטעטר, וכל יתר הסופרים הגדולים עם הקטנים – רוח מי קבצם, אם לא איש אשר “היה בעל כשרונות נפלאים” (בריינין צד 90), אשר “בעבודתו הספרותית לא היה אף אבק מסחר ותגרנות” (שם 76), ואשר “מעלותיו ומדותיו הטובות היו של אדם גדול וגם חסרונותיו ומדותיו הרעות היו של אדם גדול” (שם 105). גם בריינין מודה ואומר, כי הדברים אשר דבר סמאלענסקין, כי “השחר” הוא מטרת חייו ולא אל שכרו עיניו נשואות, עלינו להבינם כפשוטם", והוא היה “הסופר העברי היחיד אשר ראה ערים רבות ואנשים רבים” (שם 58). כשרונות נפלאים, ידיעות נכונות, אהבה רבה, יושר

לבב, לב רגש, אהבת רעים – המעט ממך, שופט זועם, בוחן ובודק נורא?![³]

ברצות ה' בריינין להוציא משפט מעוקל על סמאלענסקין, אז גם הדברים הטובים של הסופר המנוח, הדברים אשר טובם וישרם נראים לכל איש, יוצאים ונשקפים לעיני בריינין מבעד לערפל. ממכתביו של אדם, מכתבים מאת איש לרעהו, הוא ניכר בכל סמניו, נראה מן הקצה אל הקצה. האם ידענו את יל"ג טרם הדפיסו את מכתביו ויוציאו את אשפתו למקום רואים? ומן המכתבים האחדים של סמאלענסקין, אשר הביא ה' בריינין, יוצאת לנו כבמחזה הנפש היקרה, נפש עושה “השחר”. כזאת יוצא לנו, הקוראים, אנשים פשוטים, אבל בריינין אחרת יחשוב, או לפחות אחרת ידבר.

הנה באחד ממכתביו אומר סמאלענסקין כדברים האלה: “… לא בילדי רוחי אני שמח, כי אם בהגיון לב סופרי תומכי ידי, בדעתי, כי הם נצר מטעי ואנכי הוא אשר אספתי כל הכחות המפוזרים אל מקום אחד ויצא מהם כלי מחזיק ברכה לכל ישראל”. הלא הדברים ברורים וגם ישרים; המו“ל איננו אומר כי הסופרים המה תלמידיו, רק כי הוא נטע אותם ב”השחר" ויאסוף אותם אל מקום אחד מכל המקומות אשר היו פזורים שמה. אבל בריינין משתאה, איך ימלא לב סמאלענסקין בו לאמר, כי הסופרים הטובים המה תלמידיו. איה איפה המקום אשר הגיד סמאלענסקין כי היו חניכיו? זאת לא הראה לנו בריינין, אך הוא מכחיש את דברי סמאלענסקין אלה, ומשתמש באנדרלמוסיא של דברים, עד כי בעצמו ובכבודו נסתבך בפרזותיו. כי תוך כדי דבור אומר בריינין: “מקום הוצאת “השחר” ומגמתו וכשרונו של עורכו הם שגרמו, כי יתנו לו סופרים מובהקים את ידם וישמחו אם הדפיס פרי עטם, אף כי לא קבלו כל שכר, ונהפוך, כי רבים מעוזרי השחר ברוח היו גם עוזריו בחומר”. הטעמתי רק את המלות “ומגמתו וכשרונו”, כי מקום הוצאת השחר איננו מעלה ואיננו מוריד בנידן דידן, כי כמעט כל כה“ע העברים יצאו אז בחו”ל, וכח המושך של סמאלענסקין באמת היה רק מגמתו וכשרונו.

הדבר הזה, כי סופרים מובהקים, עטרת תפארת ספרותנו, עבדו חנם אין כסף את עבודת “השחר” ויש אשר עוד תמכוהו מכספם, צריך עיון ולמוד, ויסלח לי הקורא אם אימא בה מילתא. דעתי אני, כי מפני שהמולי“ם בימינו המה תגרנים פשוטים שהספרות סחורתם, אין על סופר המכבד את עצמו ואת עמלו כל חובה לעבוד עבודת חנם. המו”ל הוא סוחר, הבוחן ובודק, מה הקהל דורש ממנו, והיא מוציא לשוק הסחורה שיש עליה קופצים; ולכן, אם יודע הוא דרכי המסחר ויוכל למצוא לו קונים על מעשי ידי, אזי יתן גם לי חלק מחיר עבודתי, ואם לא יוכל למצוא קונים טובים, – בו האשם, וילך ויעשה לו מה שלבו חפץ ולא יתעסק בהוצאת ספרים, ואנכי מה כי אעבדנו חנם. אל הדבר הזה, לכונן מצב כזה בספרותנו התגרנית, הספרות השבועית או היומית, התפללתי תמיד. “אם אלהים הוא – ירב לו”, אם יש צורך בספרות אז, תכלכל את עובדיה, ואם אך חנם יוקחו עתונים עברים וכל כסף לא יתנו מחירם, אות ומופת הוא, כי למותר המה. ואמנם, עתה ברוך ה' כי יש גואל, וגם לא אחד, לעבודת סופרים טובים, עוד מתאוננים סופרים שונים, כי לא יבאו על שכרם, ימררו בבכי על גורלם, כי סופרים המה לעברים, אשר לא יבינו את ערכם הגדול והיקר, – אבל עתה היא לפי דעתי תלונת חנם. הנה גם ה' בריינין אומר בשחוק מר (לרגלי ספורו, כי יהודה ליב, אחי סמאלענסקין הגדול, שלם שכר פרוטה אחת במחיר כל גליון אשר כתב אחיו הקטן בילדותו), כי מחיר קטן כזה הוא “כמעט לא הרבה פחות מסך שכר סופרים, אשר הספרות העברית משלמת לבחירי סופריה” (צד 17). אבל האמנם צדק ידבר? האמנם אמת התלונה הזאת המתגלגלת בפי סופרים רבים? הן רבות פעמים שמענו תלונות סופרים עברים, כי לוא כתבו בשפה אחרת, שפה חיה, היו רואים ברכה מרובה בעמלם, בעת אשר מחיר עבודתם בשפת עבר – דאבון לב ונקיון שנים. אבל ללא אמת יגבירו מלים האדונים האלה עתה! עתה, בימים האחרונים האלה, לא מעט הוא שכר הסופרים העברים; רבים המקבלים שכר עמלם ביד נדיבה, רבים החיים על עטם ברֶוח ולא בצער, דבר אשר לפנים לא היתה כזאת בספרות עמנו. לוא היה מקבל סמאלענסקין מחיר עבודתו הספרותית כמחיר אשר ישלמו בעלי “אחיאסף” למשל, לעובדיהם, כי אז היתה עבודתו הספרותית לבדה דיה לכלכל אותו. ממילא מובן, כי על הסופרים כונתי, היודעים את מקצוע עבודתם ומבינים מה היא ספרות, ובקהלם לא יחד “כבוד” מפטפטי מלים “המושכים בשבט סופר”, אשר ככמהין ופטריאות יכסו את שדי ספרותנו. המה יעמלו תמיד לריק, כי ילדיהם בהלה; להם די המחיר כי ידפיסו את דבריהם, ולהם אין להתאונן על ספרותנו, כי כל ספרות אחרת לא היתה נותנת להם גם רמוס חצריה, ואך ספרותנו העלובה, מחמלתה ובאהבתה, לבשתה ולחרפתה, תתן להם יד ושם, ומי פתי ישלם להם עוד מחיר עמלם.

אבל שני מינים בספרות. לעמת הספרות התגרנות, שיש לה תשלומין והיא נקנית ונמכרת, מטבע עוברת לסוחר, יש עוד מראה ספרותי, ישנה עוד מטבע אחת, שאין אנו מוסרים אותה לסוחר, שאנו מוקירים אותה מאד, ובאוצר תנתן, כי מחירה יקר מפז ובכסף לא תסלא. זה חלק הסופר מאלהים כי לב רגש לו, ובהשתפך עליו נפשו, אז יעברו מחשבות לבבו דרך שפתיו, והעט יוציא אנחות השוברות חצי גופו. ישנם רגעים, רגעי קדש, לכל סופר, עת תתעטף עליו רוחו ותציקנו לחזות חזיונות ולשפוך בחיק העולם שיחו המר –

לספר לאדוני, לדור, מעשים בכל יום,

נוגעים עד הנפשׁ נוקבים עד התהום.

ואת פרי הגיונותיו אלה, את קדש הלוליו זה, לא יוציא לשוק, לא ימכרם לשורות, אך ישים אותם בטנא וילך אל המקום אשר ישכנו שמה האלהים אשר בחר לו. קדש קדשים המה לו הגיונותיו אלה, והוא יבקש לו מזבח אשר יביא עליו קרבנותיו. אז יבז ליושבי חנויות, ישט הלאה מעל אהלי תגרי הספרות, וילך לו אל האיש אשר כלבו לבו, עמו עמו ואלהיו אלהיו, והוא יהיה לו לכהן, ועל ידו יתן את המנחה. לכל לראש הוא “מגמתו וכשרונו” של האיש ההוא, ואם מגמתו טהורה, כשרונו אדיר ואמונתו בצדקת מעשיו רבה בקרבו, אז רבה היא גם על כל סביביו, אז יהיה לאב ולכהן, אז לו גם החמר לו גם הרוח… ויש אשר עבדו את עבודתם ב“השחר” בחרף נפש ממש.

זאת נחוץ תמיד לשום לנגד עינינו, בחפצנו לתאר את ערך סמאלענסקין. “כי לא לחותמים אשים לבי – יכתוב סמ. לסוכנו – לא לחותמים אשר במחיר כספם יחפצו רק אשר ינעם להם… יפנו וילכו ואני לא ארוץ אחריהם”. הכל תכו לרגליו, רק מפני “מגמתו וכשרנו” הכל לאתויי גם יל“ג. אם איש כיל”ג, אשר ידע צורת מטבע, אשר קבל מחיר עבודתו ב“המליץ” שלשה אלפים רו“כ לשנה, אם זה האיש יל”ג, אשר לא אהב את סמאלענסקין, ובכל זאת עבד חנם את עבודת “השחר”, עבד באהבה ובשמחה – אות ומופת הוא, כי ידע, כי הרגיש בלבו הרחב ובכשרונו הוא הנעלה, כי אמנם יש לסמאלענסקין “מגמה וכשרון”, ולמחיצה כזו הכל נדחקים להכנס. בריינין אומר, כי אך בעיני בחורי הישיבה היה סמאלענסקין כנביא וכמטיף ומוכיח. אבל הנה הד“ר בירנבוים איננו בחור הישיבה, וגם הוא העיד על עצמו (156), כי ראה את סמאלענסקין עומד לפניו “כמטיף ומוכיח, כנביא וחוזה, ולא כסופר ושופט הדורות”. וזאת היתה ימים אחדים לפני לכת סמאלענסקין למעראן, בדרך אשר לא שב בה, בעת אשר כבר “המות הטביע חותמו על פני הסופר, אשר השח קומתו ויתן אותותיו גם בקולו הנחר והרועד”. וגם לעוואנדא, האם לא שב לאהוב את שפת עבר אך לרגלי ספרי סמאלענסקין, כאשר העיד בעצמו במכתביו? והפרופיסורים ד. קויפמאנן, ד. ה. מיללער, הד”ר העללער, אשר נפשותיהם היו קשורות בנפש סמאלענסקין – האם בני ישיבה המה?

אך בכל זאת, ואחרי כל אלה, מברך אני את ה' בריינין על אשר התעורר לכתוב בספר את תולדות סמאלענסקין. כי איך שהוא, הנה זה ספר “תולדות” הראשון בלשוננו הנכתב בעט סופר מהיר³. רוח בקרת ישא את הרוח הרעה אשר בעתה את בריינין והמרחפת בספרו על פני מקרים אחדים מחיי סמאלענסקין והמשפטים על פעולותיו. אבל המקרים נאספו והפעולות לא נעדרו, וכאשר יפוח הרוח הרע וינוסו הצללים הסוככים עליהם, אז יצאו חיי סמאלענסקין ופעולותיו בצביונם האמתי – כלולים בהדרם, אז תראה לעינינו התמונה המאירה הזאת בכל כחה והודה, וכשם שמקללים על הרעה כך מברכים על הטובה, אשר גם היא מידי ה' בריינין באה לנו. ואנחנו תקוה, כי עוד יבוא גואל להשיב לסמאלענסקין את צדקתו ולשלם ביושר וצדק את החוב הגדול אשר רוח סמאלענסקין נושה בספרותנו – גודל וכבוד.

וחלילה לי מכחד תחת לשוני דבר אמת, כי אך יגיע ה' בריינין אל השנים הרעות, אל הימים הנוראים אשר חלה סמאלענסקין את חליו, אך החל סמאלענסקין לגשת אל עברי פי שאול, – והנה יסור השחוק מעל פי בריינין, משפטיו הקדומים ילכו להם לעמת שבאו, כמו עב קטנה תעלה ממסתרים, ולאט לאט ימר לו על האור הזה כי חשך אורב לו, יחר לו על נחל עדנים זה כי יחרב וייבש, ולמראה הקץ הנורא, המות ההולך וקרב, יחרד לב בריינין וירתע לאחוריו. מסוה קרירות הלב לא יועיל אז; הננו רואים, כי נפשו לו הומה מאד ולבו הוגה נכאים…

זה הכח להמות, אשר אין עושה שלום כמהו. הנה על “קול הקורא” הנשלח ביעקב אחרי מות סמאלענסקין באו על החתום שמונה עשר איש מראשי בני הגולה, מטובי בית ישראל, בהם פרופיסורים ורבנים וגדולי החכמים, והם הלא ידעו בודאי, כי השכלת סמאלענסקין לא היתה מלאה ושלמה, ובכל זאת קראו כלם אל חכמי ישראל: "הרימו כשופר קולכם והגידו בבית יעקב, כי אדם גדול נפל בישראל! " ועוד יותר יפלא בעינינו, כי רוב החתומים מתחת קול הקורא התנגדו⁴ ברב או במעט אל פעולות סמאלענסקין ויריבו עמו על דבריו. אך למראה המות השלמו לו כלם, למראה החלל הגדול הזה, למראה השבר אשר השבר “עט סופר אשר היה בידו לחרב גבורים”, למראה היד המתה “האוחזת חרב שלופה להכות קדקד כל מתחסד וזר”, – זכרו את אשר עוללו לו, ויראו כלם, כי נתן ד' דם נקי בקרב עמו, ועליהם, על זקני ישראל וראשיו, החובה לשאת ידיהם ולהתודות: כפר לעמך ישראל…

אלול תרנ"ו. ים-המלח קויאלניק אצל אדעסא.

(הערת עורך “השלח”).