רקע
מרדכי בן הלל הכהן
משה ליב ליליענבלום

לשנת־יובלו: תר“ד–תרנ”ד.


ראו, הנני קורא בשם ליליענבלום, ומבלי משים נזכור את התקופות הרועשות בספרותנו החדשה, את הימים האיומים והנחמדים אשר בהם ידענו לעורר “שאלות ארורות”, אם כי לא ידענו לתת להן פתרונים… האם תזכרו, קוראים, את ימי שאלות החיים, את התקופה “תקונים־בדת?” אז נלחמנו… איכם עתה, ימים מקדם, ימי תוחלת וחפץ, ימי התעוררות ורצון, ימי סערת הלב ומרוץ הדמים?! אז לא היה לבבנו כקרח הנורא כמו עתה, אז לא ידענו יאוש, אז לא היתה נפשנו יבשה אין כל מליצה ורוממות. נר אלהים טרם נכבה בלב, על מצחנו שכב טל ילדות, ונחלמה חלומות וחזיונות ראינו… אז עוד לא נכרתה בנו האמונה בישרת מפעלינו, ובצדקת המעשה אשר נעשה, ולכן דברנו רתת, לכן היו גם כל דברינו כאש, לכן מצאנו אז גם אזנים קשובות לכל הגה אשר יצא מפינו. ועתה…

ואני מאמין באמונה שלמה כי עוד ימים יבאו ויקום סופר תולדות תחית ישראל בארצנו, והוא יזכיר בכבוד והדר את שלומי ישראל אלה, את אוהבי עמם בחרף נפש, אשר אנחותיהם כסופה היו רבות, ולבבם נשרף ויהי לגל אפר על מזבח הדעה. והסופר ההוא, בטוח אני בזה, לא יעבור בשתיקה על השם הנכבד של מר ליליענבלום, ויאיר נתיב על מפעלותיו בספרתנו החדשה ויזכירנו בכבוד ובברכה. קטן ודל המקום אשר חלקו לי בני “אחיאסף”; והן הספר אשר למענו אנכי כותב דברי אלה הלא רק “לוח” הוא; והן הספר אשר למענו אנכי כותב דברי אלה הלא רק “לוח” הוא; והתקופות והמקרים עודם חיים, עודם קרובים מאד אלינו; ואולי, אם תחפצו, גם עטי דלה וכשרוני מצער, – אלה הן הסבות אשר לא יתנוני, לדאבון לבבי, לתאר לעיני הקוראים את ערך מר ליליענבלום בספרותנו כאשר חפצתי וכאשר לו יאתה, לספור אחת אל אחת את פעולותיו ביחס אל כל השאלות אשר התעוררו בין בני ישראל במשך חצי יובל האחרון. אבל גם אין אני בן חורין לבלתי ספר בקהל את תולדות האיש הנכבד הזה, אשר משפט־צדק ואהבת־העם – שלש אלה עוברים בסך דרך כל אשר פעל וכתב מאז יצא לדבר בשער, ומבריחים את חייו מן הקצה אל הקצה. והאמינו לי, קוראים חביבים כי גם גדולים וטובים בישראל לא יוכלו להתהלל באלה…


 

א.    🔗

הוא נולד בשנת תר“ד, ובאור ליום ב' כ”ט תשרי תרנ“ד הבע”ל, הלא הוא 25 סענטיאבר 1893, ימלאו לו חמשים שנה; ומולדתו עיר מצער קיידאן, פלך קאוונא.

הוא היה יחיד לאביו ולאמו, ומי לא ידע את השקפות אחינו וזהירותם בילדיהם הקטנים בכלל ואף כי בבניהם היחידים. “בן יחיד” היה למלה בפי כל וסמל דמות נער מפונק, ועתה הלא תבינו את חנוך מר ליליענבלום; והוא עוד היה יותר יקר להוריו, בהיותו לאביו בן אשה שניה, ולאביו ולאמו– פרי ישיבתם חמש שנים בלא בנים. רוח סכלות וקדושה היתה מרחפת על פני כל סדר הגדוּל הסובב את הילד מיום צאתו לאויר החיים, עד אשר הובא בזרועות אביו אל החדר בשנה החמישית להולדו. בחסד המלאכים הזורקים מטבעות ומגדנות לכל הילדים השוקדים על למודיהם ובעזרת כשרונותיו הטבעים, ידע הילד במשך שלשה חדשים לקרוא היטב בסדור התפלות. מן הסדור עבר אל החומש, אך לא אל סדר בראשית, כי אם אל סדר ויקרא, כי הלא לא לתהו נברא האל“ף זעירא במלת “ויקרא”, למען ידעו כל ההורים בישראל להחל למוד התורה מפרשת ויקרא. בכל לב התאוה אבי הילד, בעל מלאכה עני אך יודע ספר, לראות את בנו יחידו, את הילד הקטן יושב ולומד על פני הגמרא הגדולה; אבל המקרה נתן לו למורה את אבי אם הילד (שהיה מלמד תינוקות) והוא היה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק, ולכן לא נתן את תלמידו לבוא לטרקלין של התלמוד עד אשר הראה לו הפרוזדור של כתבי הקדש, עד אשר עשהו בקי בתורה ובנביאים ראשונים וגם עבר עמדו את כל פירוש רש”י שעל התורה. תאות לב האב נתנה לו אך תרי“א– אז החל הנער ללמוד גמרא, ולאט לאט למד את ידיו לשחות בים הגדול, ים התלמוד… בלי כל סדר ומשטר, או בסדר ומשטר התוו להם מחנכינו ומלמדינו, אותם הסדרים אשר הראה לנו רמ”א גינצבורג בספר תולדותיו, כן נתחנך גם מר ליליענבלום וכה רכש לו ידיעותיו בספרות התלמודית. הן העושר אשר ירכשו להם חכמינו בספרות התלמודית במקרה יבוא לידם: לקט, שכחה ופאה אשר יקוששו בעברם. הנער לומד גמרא, תוספות, מבאר את ה“כלומר” ברש“י, מישב בדוחק את קושיות המהרש”א, הולך רכיל בין המפרשים, ומסכסך פלפול בפלפול. וגם בחיי הנער ליליענבלום היו רגעים מאושרים אשר הלאה בהם את מורו ראש הישיבה בקושיות פליאות!

זה היה עולם הילד ומלואו. כי יש מחוץ לעולמו הצר עוד עולם אחר, גדול ורחב ידים, עם ידיעות וחכמות אחרות– לא ידע; ואף אם אולי שמע או ראה בעיר מולדתו בתי ספר וגימנאזיום לבני עם הארץ וגם לאחדים מבני ישראל, אבל מעולם לא עלתה על דעתו החפץ להיות תלמיד הבתים האלה, אחרי אשר טוב מאד היה לו בעולמו, בעת אשר בעולם הגימנאזיום היה, כפי אשר שמע בעולם “החדרים” ובית המדרש, רע מאד: שמה, בהגימנאזיום, היו מלקים את התלמידים באכזריות נוראה ולא נתנו את המוכים לבכות, ועוד תנאים נוראים כאלה אשר בדו להם המלמדים מלבם להפחיד את התלמידים. ומי פתי יואל לתת את צוארו בעול כבד כזה ולהמיר את חפשו ברסן ומתג?!

כה עברו להם שנים אחדות. אבל הלב חומד… בלב ילד תמים, ענג ורך, יש רוח חיים, רוח צח מנשב בקרבו, ולרוח אשר כזה צרים עניני התלמוד ופלפולי מבאריו היבשים. מרבית היום והלילה אכלו ההגיונים העקומים והבריאים, אבל היו רגעים אשר קטף לו הנער גם פרחים ושושנים, בעת אשר הנפש הצעירה בקשה לה מעט השתפכות ופאָעזיע, והוא בקש את מחמדי שעשועיו באשר ימצאו. לא בגני חמד מטע ידי הטבע, וגם לא בשיחות ילדים וספוריהם אשר כתבו האפמאנן ואנדרסאהן וכאלה “גני שעשועים” לילדים השיב הילד הזה את נפשו השוקקה, רק בהגותו בעתות המרגוע בספר “עין יעקב”, ושם היתה הנפש הטהורה, נפש ילד תמים, מתענגת על הדרשות והספורים, החזיונות והאגדות אשר שם. ובכן קנה לו ידיעה הגונה באגדה עד כי מצא און בנפשו ליסד “חברה עין יעקב” של נערים כגילו, ויאהב את הפיוטים והפזמונים אשר בהם נרמזו האגדות.

וכאשר החלו ללמדו מלאכת הכתב, בשנת תרט“ז, שנת השתים עשרה לימי חייו, דבקה נפשו אחר ספרי השירים אשר היו ביד רעיו וביד מורו, ובדעתו את כתבי הקדש ואת הספרות האגדית נסה גם הוא לכתוב שירים ופיוטים אשר מצאו חן בעיני אביו… ובראות אביו כי ברכה בו, למד אותו גם הויות העולם, וימסור לו כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתן על שבעה כוכבי לכת, על החום והקור, היובש והלחות, בצרוף איזה כללי געאגראפיה, ע”ד אלדד הדני ובני משה וכאלה, עד כי אביו חשב אותו לאיש באנשים וכבר חשב עליו מחשבות… להרבות מחשבות לא היה לו, כי לא אלמן משדכנים ישראל, ובסוף תרי“ז, בהיותו כבן שלש עשרה שנה, ארש לו אביו ילדה בת י”א שנה, ומצד הכלה התחייבו לתת נדוניא שלש מאות רובל כסף במזומן, שתי שנים מזונות לפני החתונה ושש שנים אחריה,– אות ומופת הוא כי החתן דנן נחשב לעילוי דמינכר, ולשמחת לב אביו לא היה גבול.

ובאמת היו כשרונות טובים להנער, וביד חנוך טוב היה לעשותו לגדול בישראל. הוא היה אז מוכן לקבל צורה של אדם המעלה, לו אך נמצא יוצר חרש חכם. למרות הרוח הסובב אותו, היה שונא מעודו את הפלפול המחודד, התולה הרים בשערה, וימצא יותר קורת רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות “קימה, ציצית ותפילין”, אשר המה יבשים כחרש, מבלי כל מזון גם לההגיון. ויותר מלמוד הפוסקים היו לו לענג ושעשועים הספרים כעין “חכמת שלמה” עם פירוש “רוח חן”, “מאמר האחדות” וכאלה. אל אלהים, מי כנערי ישראל! ילדים בני ארבע עשרה שנה קוראים ספרי מחקר ופילוסופיא, מתחבטים בשאלות העטהיק ובחקר אלוה; וכאשר העביד הנער ליליענבלום את כחותיו הרוחניים עבודה גדולה עד אשר רפתה מעט גויתו, התחכמו– ויקדימו את יום חתונתו שנה שלמה לפני הזמן המגבל בספר התנאים, ובחודש מנחם אב (“הה חודש מוכן לפרעניות!”) ראו בני עיר ווילקאמיר ילד בן ט“ו שנה וילדה בת י”ג שנה מובלים בזרועות הוריהם אל תחת החופה…

שבועות אחדים אכל את מזונותיו בנחת, ואחר כן החלה חמותו, אחת מהחותנות האהובות אשר אלה פיהן מלא כל היום ואשר אין להן תקנה רק הקבר– להשקותו כוס תרעלה אשר שתה מצה מידה תשע שנים רצופות. האשה הארורה ההיא שפכה ממשלתה על “קנין כספה” על נער תמים בן חמש עשרה שנה, ותמרר את חייו באלותיה ובקטטותיה, בגחלים הבוערות מפיה, ותרב על היום בו ובאשתו ובחותנו, באמרו לעמוד לימין הנעלב על לא דבר. אז היתה לו התורה המזבח אשר התאחז בקרניו להסתר מחמת חמותו; הוא למד בשקידה עצומה, ויעבור על פני הקדמת הרמב“ם לפירוש המשניות, ומני אז נולדה בקרבו תשוקה למחקרי הקדמונים, אך מעט מהם השיגה ידו. המוסר והתוכחה אשר בספר “חובת הלבבות” לא לקחו לבבו, כי נפשו לא נטמאה, ואל הספר “מורה נבוכים” ירא לגשת פן יציץ ויפגע ולא יצא בשלום. תחת זאת למד בעיון ובחפץ לבב הלכות דעות והלכות יסודי התורה, וגם קבע לו עתים ללמוד תנ”ך עם פירש“י. התקרב, באופן הזה, אל עולם ההגיון הבריא, עולם הדעת והשכל, ויתרחק מעט מעולם הדינים והחקים. ויקנה לו את הספר “צמח דוד” גם את הספר “מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ, וישמח עליהם מאד. אבל מה השתומם לראות בספרים כמו אלה את שלומי אמוני ישראל מכחישים במציאות השדים ובכשפים שלא כפי דברי התלמוד, ובכל אלה אינם נחשבים לאפיקורסים ועל פני כל העם יכבדו. מדוע? במה כחם גדול? מפני כי המה גדולים בתורה וים חכמתם רבה; וחכמתם והשכלתם תרוממם על יתר הגדולים בתורה. ואיה איפוא אם כן מקום החכמה וההשכלה? אז באה בקרב הנער־האברך התשוקה לקרוא ספרי “השכלה”, וימצא “שנים ישנות” מהעתון “המגיד” ויקרא בהן, גם מצא לו רע אחד, בחור מופלג בתורה אשר השתעשע עמדו בוכוחים וחקירות שונות, ומענין לענין נתגלגל הדבר עד כי מצא און לו להכחיש את כפורו של בעל “שלשלת הקבלה” המספר באמת ובתמים כי הואיל משה בן עמרם להטריח ולרדת מן השמים להיות לעזר לרש”י בריבו עם “רבנו תם” בענין הנחת הפרשיות בתפילין. בעזרת פלפולים אחדים הצליח ביד האברך להכחיש את הספור הזה, וההכחשה הקלה הזאת עשתה רושם חזק על פרא־מבקש־אמת כמהו אז. לאט לאט חדל להאמין בכל האגדות הזרות, ואף חדל להשתדל למצוא להן באורים ופתרונים, אם כי גם את זאת עשה ברתת וחיל וילך כבהמה אחרי הבדרשי; ובכל זאת לא נועז להכחיש באמונת הגלגול, שהבדרשי מכחישה, בהיות האמונה הזאת אכן יקרה בחכמת הקבלה ובספר הזהר.


 

ב.    🔗

“תהו ובהו וחושך על פני תהום”–זאת תמונת האברך ליליענבלום במשך תקופה שלמה. הוא היה מלא אז הבלים וחקירות, פחד ומורא מפני גאון התלמוד, העיון וההגיון אשר בדברי הרמב“ם, הכחשות הבדרשי, קריצות עין של הראב”ע, הפילוסופיא של האברבנאל –כל אלה עלו בלולים לפניו וישימו חשך ואור סתרו, ויעוררו מלחמה גדולה וארוכה בין אמונתו בכל הקדוש לו משכבר הימים ובין שכלו המעונן, ההולך ומגשש כעור קיר מבלי דעת עוד אל נכון איזה הדרך ישכון אור האמת –, זאת אבן החן אשר בקש תמיד. הספק אכל חלבו והוביש מוח עצמותיו, ודמיו עליו יטוש מבלי הרף.

לא יום ולא יומים, לא שנה ושנתים, נטשה בקרבו המלחמה – והוא ממקומו כמעט לא ימוש, והוא עובד ביתר שאת, ולא ימוש מאהלה של תורה. בן שמונה עשרה שנה, בשנת תרכ“ב, השלים את הש”ס, ויחל ללמוד אותו מחדש מראשיתו בשקידה נוספת, עד כי היו ימים אשר למד חמשים דפים ליום, ושעשועיו היו פלפולים, דרשות ותשובות לשאלות אשר מצא בספרי שו“ת, ויחקה את מליצות הגאון מלבי”ם וסגנונו המלא צעצועים שונים אולם גם שעשועיו אלה הואילו לחזק את הספק אשר כבר התגנב אל לבו, בראותו עין בעין כי גם ידו תמצא לחקות תשובות גאונים שונים, ובכן הלא הגאונים האדירים, מחברי התשובות הנדפסות, אך אנשים היו, אנשים בני בשר ודם. המשפט הזה הרחיקו מעט מעל הפוסקים והתשובות, ובעתות הפנאי התקרב אל הצעירים בעירו, ומרד הפולאנים היה אז בארץ. ויהי ענין לענות בו, אז נעשה שותף אל “הכרמל”, והוא עם צעירי הימים נמנו וגמרו, לא פחות ולא יותר, להוציא בעירם עתון לשבועים, לא בדפוס, כמובן, אך בכתב הידים… בשחוק נערים הזה היה חלק השירים ליליענבלום, והוא כתב בעתון עירו שירים מדי שבוע בשבוע מענין – הפרשה של אותה שבת. מעשה נערות הזה הביא לו תועלת, כי בחפצו לכתוב שירים בסגנון הנביאים עם נקודות וטעמים, היה עליו ללמוד את דקדוק השפה על בוריה, ויעבור על פני הספרים “תלמוד לשון עבר” “צהר התיבה” וכאלה, עד כי באמת ידע לשמור את הסגנון, וכל חבריו העידו עליו כי מליץ הוא, ואחרי אשר הוא מליץ, החל לקרוא ספרי מליצה, ויבלע בחפץ לב את כל התבן והמספוא אשר נתנו רבים מסופרי הדור ההוא לפני נערי בני ישראל; ובשנת תרכ"ד עזב כמעט את כל פלפוליו, והיה שוקד על דלתי בית כורך הספרים, לקרוא את ספרי ההשכלה המונחים אצלו לכריכה…

את הפלפול עזב כמעט, אבל בכ“ז היה משים לילות כימים להגות בתלמוד, והיה קורא גם בספרים חיצונים. הוא אמנם ידע כי הספרים החדשים האלה אשר הוגה בם באות נפש – “חיצונים” המה; זאת הספר “שירי בת ציון” למיכ”ל היה קורא בבית המח…., מפני שהוא מעיר ספק (בשיר “קהלת”) בדברים העומדים ברומו של עולם. אבל הרוח לקח את שלו, – ולא עברו ימים מועטים וישלם מחיר הספר הזה בכסף ויביאהו אל תוך ביתו; אולם שם אותו מחוץ לארגז הספרים הקדושים, וקריאת שירים טובים נתנה מהודם עליו, עד כי עלתה בידו לכתוב בלי עמל שירים ולשמור התנועות, הדלת והסוגר, הכל כמשפט שירי המשוררים הראשונים, וגם היה את לבבו “להעניק” את הכרמל מטובו, אך ירא את חותנו פן יודע לו דרכיו עם האפיקורסים ויגרשהו מעל שלחנו…

ירא את חותנו פן יגרשהו מעל שלחנו, ואתה, קורא אל נא תמלא שחוק פיך טרם תשים לב אל החנוך אשר על פיו נתגדל האיש הזה; בלעדי פתבג מעל שלחן אבות אשתו לא ראה לו האברך ליליענבלום מוצא אחר למחיתו. אבל באמת כבר היה הלחם הקלוקל הזה מגואל בעיניו, וחמותו היקרה לא חשכה מכל יגיעה נפשה להפוך לו את לחם חקו ללענה באלותיה ובריבותיה עמדו כל היום. הן הוא הלא יצא לאט לאט מעולם ההלכות והפוסקים ויבוא אל פרוזדור עולם החיים, והמצב הזה הראה את תעצומותיו עליו, עד כי החל רוח החיים לפחת בקרבו. רוח החיים הזה התקומם נגד ההבלים האיומים, נגד המרה השחורה אשר חיי בני ליטא היו שקועים בתוכם אז, ואם כי בפועל לא הפריש את עצמו מן הצבור ויחי באחד האדם, אבל מעל דל שפתיו נפלו לפעמים התולים וחצים שנונים אל לב ההבלים ומחזיקיהם; וחמותו הצנועה ראתה ותבן כי מינות נזרקה מפי חתנה, – ותתעורר עליו למלחמה. נשקה היה המון קללות וגדופים, והוא השיב מלחמה שערה בדברי ליצנות וחדודים אשר הוסיפו שמן על המדורה. אז נהפך לו בית חותנו לגיא התפת, ויבקש את אביו לחוש לעזרתו להוציאהו לחפשי מבית תענוגיו זה. ובאמת כבר החל אז רוח ספק להתהלך בקרבו. לאט לאט, עקב בצד אגודל, נפלו בתגרת יד התולעת הזאת חומות רבות אשר היו עד כה סתרה על אמונתו. ספורים רבים באגדה ובמדרש, אשר האמין בהם מפני כי ממקום קדוש יהלכו, נראו עתה לרגלי הכחשת השכל, כשקרים פשוטים בעיניו; ובכן הלא ישנם גם במדרש גם באגדה הגזמות, והמקורים האלה הלא קדושים המה, – והדבר הזה הביא לו לא סערת מלחמה, אבל מכאוב לב ודאבון נפש: מדוע נהיתה כזאת בקהל קדושים? הצעיר הזה הכאיב את לבבו, ויוסף לקרוא בספרים, ויהגה בספרי חכמת ישראל. אבל כל זה לא הביא אותו אל טרקלין החיים, והאדם התמים הזה טרם ידע במה יזכה איש את ארחו בעולם המעשה למצוא לחם ביתו, וישב לאכל לחם על שלחן חותנו, אם כי היה הלחם הזה כסכין בלועו.

שש שנה אכל את פתכגו, ובשביעית נטש את בית חותנו, ויצא לבקש טרף לו ולביתו. את כסף הנדוניא אשר הבטיחו לו לא שלמו, ולכן מבלי הדעת מאין ימצא לחמו עלה בלבבו עוד טרם בא הקץ למזונותיו לעשות את תורתו קרדום לחפר בו, ויאסוף לו חמש עשרה בחורים ויכונן לו ישיבה קטנה ללמד להם גמרא עם כל המפרשים, כנהוג; והוא אז בן עשרים ואחת שנה. וגם בהיותו “ריש מתיבתא” ראש לשועלים קטנים, מפקד צבא קטן במלחמת התלמוד, נשאר נאמן אל הספרים החדשים, אשר זה כחם ולא ירפו מצעירי הימים אשר טעמו פעם אחת דבשם, ספר אחר ספר, חוברת על יד רעותה, ואל ארגזו התלקטו אחד אחת. וראו זה חדש – גם ספר המלים רוסית־עברית למאנדעלשטאמם היה לקנין כספו ללמוד מתוכו שפת רוסיא. בעזרת הספר הזה נסה לקרוא ספרים רוסים, אבל מבלי דעת דקדוק השפה לא מצא ידיו ורגליו, והיא מוצא בכבדות איזה מלה בספר המלים, אשר כל הפעלים באים בו אך במקור, והשמות בדרך הישר ולא בדרך היחס. אולם בכל זאת הביאה לו “השכלתו” איזו תועלת, כי אחד מעשירי העיר לקחהו למורה לבנו, בשמעו כי האברך הזה הוא מליץ ומשכיל, ויקצוב שכרו בעד שמונה שעות ליום שלשים רובל לכל ימי החרף. לבד זה הכין לו בשנה ההיא, שנת תרכ"ו, שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, עד כי היה שכרו לכל ימי החרף ששים וששה רובל, ויהי מאושר בזה גם בעיני עצמו גם בעיני יתר המלמדים בעירו אשר קנאו בו קנאה גדולה.

אז החלו נערים רבים לבקש קרבתו, בהיות בו תורה ומליצה במקום אחד, והנערים אשר חתמו יחדו על “המגיד” כבדוהו בעלי העתון הזה בכל שבוע ושבוע. כל אשר היו ספרי השכלה בידו הביאו אל משה ליב ליליענבלום, ובבית העשיר אבי תלמידו מצא לו ספרים רבים אשר לא ראה אותם מימיו. שם ראה ראשונה את הספרים: “בחינת הדת”, “ארי נוהם”, “שרשי לבנון”. הוא קרא אותם בעיון, ומה השתומם לראות כי שלשתם מוכיחים זייפנותה של הקבלה. עוד הוא מסופק, עודנו נוטה לכאן ולכאן, והנה בא לידו גם הספר “מורה נבוכי הזמן”, והוא הואיל לזכך ולפתח את שכלו, עד כי חזקו עליו תעצומות הספרים האלה. אמונתו בקבלה כלתה בעשן, ועמה יחד חלפה ונגוזה אמונה רבה… התעיף עינך והנה נפזרו לכל רוח העננים אשר התכסו בהם התורה והתלמוד, הרמזים והסודות נגלו לעין כל, על הנתיבות הפליאות נגה אור, התורה – תורה כמו שהיא, התלמוד –פשוטו כמשמעו, אין רמזים, אין סודות, אין נסתרות, ואך השכל הוא האמת!

אז קרא גם את ספרי הריב"ל, והתבונן אל מטרת הספרים האלה – לברר את רוח התלמוד, שיטתו וסבת התילדותו בעם. העמיק להבין את מסתורי “זרבבל”, וירא ויתבונן כי גם התלמוד איננו קדוש, רק מעשה אנשים אשר ידעו עת לכל חפץ והבינו את מקומם וזמנם, והמבט החדש הזה על התלמוד הוסיף עוז ותעצומות לדעתו כי השכל הוא האמת,– וזה כל משפט צדק!


 

ג.    🔗

הוא בקש ומצא כי השכל הוא האמת, אך נשתכחה ממנו הלכה, כי בדרכי החיים לא יכון האמת, לא יועיל השכל. במסתרים יסתיר איש את האמת פן תהיה לו לחטאה, ועל שכלו יתן מסוה פן יהיה לו למוקש. אמנם, צר לי מאד מאד להשמיע משפטים מוזרים, נוראים כאלה, – אבל מה נעשה אם אלה המה דרכי החיים הרעים, ולא ביד אברך חלש ורפה כח לשנות את הסדרים האלה, ומה אמלל היה ליליענבלום בנסותו לשנות ממטבע שטבעו החיים, – בחפצו לחיות על פי האמת והשכל! הנה ראה כי ספרים קטנים אחדים אשר קרא ואשר נתן לאחרים לקרוא בם, איזו חברה של נערים אשר יסד או אשר לקח חלק בה, מכתב קטן אשר שלח מעירו להמליץ לא לפי רוח אנשי עירו – אלה היו דים לרדפהו באף ובחמה ובשצף קצף.

לאט לאט נתגלגלו הדברים, ובקהל ועדה החלו לרנן אחרי ליליענבלום כי הוא “מהחדשים”, והרב מרא דאתרא נכנס בעובי הקורה להניף עליו שבט מוסר, וישלח ויקח את ספרי ההשכלה אשר היו בביתו הן שלו והן אשר היו שאולים בידו. בתם לבב יודע צדקתו אמר ליליענבלום להתוכח עם הרב; אבל היודע את רבנינו, שרובם אנשים שאינם מן הישוב, מהירים ודרכם תמיד דרך עקש ופתלתל, הוא יבין עד כמה הועילה תמימות איש ישר להוכיח להם צדקתו. והוא מדעתו כי לו הצדקה ולהרב בושת הפנים, לכן לא התרפס לפני הרב, ויהי בגלל הדבר הזה לדבת נכבדי עירו ולמנגינות ההמון, אשר שפכו מהתלות וגדופים עליו ועל רעיו. חבריו מהרו להתרחק מעליו, בפחדם מאבותיהם, מחותניהם ומנשיהם, ויהי בודד בין כלבים עזי נפש בודד בשדה המלחמה. והמלחמה היתה לו חזקה גם מביתו כי אשתו מררה בבכי עליו כל היום ותפצר בו להצטדק לפני הרב ולשוב בתשובה; וביותר הריעו עליו בני ההמון כהריע על הגנב, ויקראו לו מסית ומשטין, וגם נמצאו קנאים אשר אמרו לארוב לנפשו בלכתו לשוח במסתרים להכותו מכות נאמנות. עין בעין ראה כי קיר ברזל עלה בינו ובין תופשי התורה חבריו, אשר דחוהו בשתי ידים, ויצא מתחת אפוטרופסותם להיות חפשי לנפשו, ויחל לכתוב בכל העולה על רוחו. בשפת עבר צחה הודיע בהמליץ את סכלות בני עירו, הניף שוט על כל קלקלותיה ויתן שבט לגו כסיליה, ויחתום את שמו מפורש מבלי שים לב אל קצפם ואל רגזם ואל כעסם, אז נמנה את פושעי ישראל בפי האדוקים בעיר, אז היה לגבור חיל בעיני “המשכילים” ולפועל טוב לכל הצעירים, ואז התחילו העתונים העברים להעלות על שפת לשון את שם ליליענבלום, אלה לברכה ואלה לקללה…

בני עיר ווילקאמיר אמרו להסיר את “הנגע” אשר נראה בקיר עירם באחד האמצעים אשר היו לנו ירשה מאת “הקהל” הקדוש; המה אמרו לשלחו לארץ גזרה, למסרו לצבא, וכאלה. אולם נגד הקנאים האלה נמצאו גם משכילים אשר קנאו את קנאת ליליענבלום, ומעיר הפלך, מקאוונא, נמצאו גואלי דם הנרדף, אשר גערו בקנאי ווילקאמיר לעזוב את המשכיל לנפשו “למען השלום וכבוד ישראל”, אף העד העידו בם כי יעשו שפטים בשופטיו. לרבי יצחק אלחנן הכבוד והתהלה, כי הוא שלח ביד הטלגרף דבר אל הרב דווילקאמיר, ובזה קצץ את כנפי הקנאים לבל יעלו אבר; וראש משכילי קאוונא אז, הד"ר שפירא, גם הוא מצדו שלח להרגיע את הנרדף לבל יחת מחמת מקנאים, כי לא יתנו לאויביו לעשות עמו רע וכי כבר מצאו תחבלות להגן עליו. המרקחת הזאת בקאוונא היתה מעשי המשכילים הצעירים אשר באות נפשם שאפו את דברי הסופר החדש הזורק חצים ואבני בליסתראות מול הרבנים. ומשכיל אחד, הסופר מר משה הכהן פראזער, היה רוח החיה באופני התנועה בקאוונא, ובמכתביו לליליענבלום חיזק אז את ידיו הרפות לבל יפול עליו לבו וכי ישב שקט ושאנן מפחד רעה, כי רבים עמדו.

המלחמה הזאת והנצחון הזה אשר ראה ליליענבלום ברודפיו חנם העירו אותו ללכת הלאה. הן עזרה מרחוק נמצאה לו, הן גם מקאוונא וגם מערים אחרות מהלל שמו, ובכן הלא מלחמת האמת הוא נלחם, ולכן חזקו ידיו. הוא הוסיף לכתוב, ויעזוב את עניני עירו ועדתו, ויצא המערכה לדבר בקהל הקוראים העברים על “ארחות התלמוד”, על הרועים הרעים אשר מאפס שכל ודעת המה מחמירים נגד רוח התורה והתלמוד, ויורה דרך לכונן תקונים בדת, ויאר נתיב על דינים, חקים מנהגים וחומרות אשר אין שרש להם בתורה ולא ענף בתלמוד. ליליענבלום הביא בחומת החומרות את מחי קבלו נאזר בגבורת התורה והתלמוד אשר ידיו היו לו רב בהם כאחד מגדולי הרבנים, והמשורר הגדול י“ל גארדאן ז”ל, אשר נתן ראשונה ידו אל הסופר הנרדף וימשכהו חסד ואהבה, שלח בלב הרבנים והקנאים את חדודיו המלאים רעל ואת חצי התוליו השנונים,– ותטוש המלחמה הרחק מעל לתחום ווילקאמיר ותהי לחרדה בכל גבול ישראל. “המליץ” החזיק מגן וממנו יצאו אילי הברזל תחת פקודת לל“ב להרעיש את “חומת בבל” עד רדתה, והרודפים הקלים תחת צבא יל”ג שלחו רסן מפיות הסוסים בעלי הכנפים, ובמאמרי דעת ובשירי חתולים הסירו את העטרה מעל הפוסקים והרימו את מצנפת הטהורה והקדושה מעל ראש הרבנים. אז התבצרו הרבנים ומקנאיהם “בהלבנון” ובחוברות מיוחדת, ובאף ובחמה ובקללות שתי התוכחות ביחד לחמו נגד הרוח החדש הזה, אשר כמו פתאום הגיע כסופה, ודרכו להזיק, להרוס ולנתוץ, או כן היה בעיניהם.

דעת לנבון נקל כי לא ליליענבלום הוליד את התנועה הזאת, כי היוכל איש לחולל תנועה עם בלא־עת?! כעשרים שנה נצבה וגם פעלה “ההשכלה” בקרב בני ישראל בארצנו, על חיי בני ישראל היה בהכרח לקבל תמונה חדשה, שנות החמשים והששים היו בארץ, דעות חדשות גדלו ועשו פרי בקהל ישראל בליטא, – והמה, קנאי בני עמנו, אמרו, כחוני המעגל בשעתו, כי לא ימושו ממקומם, כי לא יסורו מן הדרך אשר חיו בו בימים מקדם, ימי השחר לעם ישראל. היהיה כדבר הזה? צר לי מאד כי המסגרת הצרה של מאמרי וגם תוכנו – תולדות ליליענבלום, דברי ימיו – לא יתנוני לתאר את השתלשלות הענין הזה לארכה ולרחבה; אך אני מוצא חובה לעצמי להשמיע כי השאלה ע"ד התקונים בדת היתה תולדה מוכרחת בחיי בני ישראל בליטא, וליליענבלום היה אך מקרה, והמקרה נתן את הסופר הצעיר בווילקאמיר עליון לדורשי תקונים בדת ישראל בארצנו בעת ההיא.–

מטה זעם היה ליליענבלום ביד המקרה לבקוע את ים התלמוד, – ומטה לחמו הוא, הלחם לפיו ולפי הטף אשר ברגליו, נשבר באפס עוזר ומתגרת יד הקנאים; והוא בכל קניניו הרוחנים הלא היה איש עני, גונן באשה בילדים אחדים; ואם כי ילדים גדולים ונערים שובבים עפרו בעפר לעמת הילדים האלה, ויתקלסו בהם ויקראו להם “בני אפיקורס”, אבל גם לילדי אפיקורסים קיבה ובטן, והמה ירעבו ללחם באופן נעלה, ודורשים את לחם חקם בבכי ובתחנונים. תלמידים לא היו לו עוד, חנותו נהרסה, וגם בית חותנו התרושש, ומה תקותו כי ייחל? מקאוונא קבל אמנם מכתבים מאת משכילים נלהבים המחזקים את ידיו במלחמת האמת; אבל גם המשכילים האלה, שאולי היו בעצמם ובכבודם אנשים קטנים, אנשים עניים, לא הרחיקו לכת מעל לגבול נאומים נעימים ומליצות יפות, וקריאות גדולות: “ניכט געזארגט, ברודער, עוד אוהבך חי!”. וההבטחות דברו שוא, וימין אוהביו – קנה רצוץ. הוא פנה, נשא עיניו אל ההרים, ונפשו אותה לכונן לו מצב בחיים, ללמוד איזה חכמה אשר תכלכלהו בנחת ולא בצער, אבל טרם ידע מה לעשות לאשתו ולילדיו. אוהביו יעצוהו לעזוב את ביתו ביד המקרה וללכת לחו"ל ללמוד שם חכמה, ויאמרו לו: הן גם מענדעלסזאהן, שלמה מימון שניאור זקש גלו לארץ אחרת, סבלו רבות וימצאו טוב לאחרונה. אבל גם הוא ענה להם: הן הראשון נער היה בבאו לברלין, השני הקשיח לבו מביתו ויהי גם הוא כנער, והשלישי מתאונן על גורלו עד היום.

ועצת אחדים מאוהביו בקאוונא היתה כי ישים פניו אל העיר אדעססא, ויתנו על ידו מכתבים לאנשי שם, ויפקידו בידם את עתות האיש הזה. ברוח נשבר ונדכה בא אל העיר אשר כמעט לא שמע את לשון יושביה, והחל לדפוק על פתחי האנשים אליהם היו לו מכתבי המליצה, וימצא – קורת רוח, סבר פנים בלתי יפות, הבטחות שווא…. חברת מרבי השכלה נתנה לו מקופתה עשרים וחמשה רובל, אשר ארבע הידות מהם שלח לאשתו לפרנסתה, ובעד הנותר קנה לו ספר־מלים, ויחל ללמוד…


 

ד.    🔗

הוא בא לאדעססא בראשית שנת תר“ל. אבל התדעו את פתגם האבות: “הוי גולה למקום תורה”? ופתגם זה אמת וצדק, כי אמנם המקום גורם; “אוירא דארץ ישראל מחכים”, ומקום תורה מראה את פעולתו על המשתוקקים לתורה ולדעת כי לא יפנו את לבם לבטלה, וישקדו על למודיהם ויראו ברכה בעמלם. ובאמת, לו גלה ליליענבלום למקום תורה, לברלין למשל, כי אז היה – ברעב ובצמא, בבכי ובתחנונים, בעמל ובעבודה, בכל אלה הדברים שהתורה נקנית בהם, – אבל היה מגיע אל המטרה אשר אליה שאף, ולמענה עזב ביתו וצאצאיו. אולם בא אל אדעססא, אל העיר העליזה והשובבה, שאיננה בשום אופן מקום תורה. היא אמנם עיר משכלת, אבל השכלתה יותר קרובה אל שרירות הלב מאשר אל השכלת אמת הנובעת ממקור העיון בחכמה ובהגיון, רוח חפש קר מנשב על דרכי החיים של מרבית בני עמנו תושבי העיר הזאת, כי המה אינם מרבים לחשוב מחשבות ולשאול שאלות: זו אסור או מותר? המסחר וחרושת המעשה מכלכלים את בעליהם ועובדיהם ברוח, ביחס אל יתר ערי בני ישראל,– ומדוע לא ירשו לעצמן לדוש בעקבותיהם מצות שונות וחקים אחדים ומנהגים רבים?! המה לא יתבוששו, כי העיר חדשה מקרוב נוסדה ותושביה חדשים הבאים מארבע כנפות הארץ, ואדעססא לכלם מקום שאין מכירים אותם, ולכן יעשו מה שלבם חפץ. וגם הסבלנות השוררת בה היא אך מפני כי כל איש בודד בה לנפשו, ואין איש משים לב אל רעהו, משלח ידו ודרכי חייו. זאת היא אדעססא, וליליענבלום לא מצא פה, כמובן, את אשר בקש. ספרות עברית לא היתה בה, המון העם לא הבין שפת עבר, והמשכילים שנאו אותה, ספריה וסופריה. ובעת בעיר מושבו היה איש חי, מרגיש ונרגש, איש מלחמה ובעל פעולות, הנה פה, באדעססא, נם שנתו באפס עבודה, ובצרת נפשו זכר זכרונות ימי קדם. “הנני מבקש מנוחת נפשי – התאונן אז במכתב אל הרי”מ פינס – בעיר שאין בה כל ספרות לישראל, במקום שהאור המדומה והחשך המחשיך משתמשים בו בערבוביא, במקום שהפרוד והבדידות שוררים בשררה בלתי מגבלת: החסיד מתחסד, הסוחר אוסף הון ואלפי שארלאטאנים חיים חיי הפקר, חיים שאין בהם כל רגש לאומי, חיים שאין בהם התאחדות מוסרית בין איש לרעהו…” “טובים היו לי – הוא קורא באנחה גדולה – הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי אפיקורוס, מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני ההולכים בשרירות לבם, ואזני תשמענה מוסר כלמתי על בלי אכלי מרק פגולים ועל בלי מלאי שחוק פי על כל קדוש ויקר לאומתנו!”

זאת תבנית חיי הנפש אשר הראה ליליענבלום בימים הראשונים לבאו לאדעססא. וחייו החמרים לא היו טובים מחייו הרוחנים. מעון של חסד בבית אחד מבני עירו היה משכנו, שבועות מספר לא בא אל פיו רק לחם יבש וטהעע,– אין קמח ואין תורה! ואך כעבור חדשים אחדים לשבתו נמצאו לו תלמידים אחדים, ומצבו החמרי הוטב מעט, אך מצב מורה שפת עבר בעיר כאדעססא איננו איתן, בפרט אשר רוב תלמידיו היו תלמידי בתי ספר שונים, המבכרים את למודיהם הכללים על פני למודיהם העברים. חודש אחד היה שבע וחודש אחד רעב, – ובמצב כזה עליו היה ללמוד, עליו היה עוד לאסור מלחמה עם סופרי הלבנון! לעזרתו גמר אז את ספרו “קהל רפאים”, וידידים אחדים נמצאו לו באדעססא, (“שבלים בודדות” גם בשדה ציה הלא תצמחנה), אשר הדפיסו את ספרו זה על חשבונם והמה אמרו כי החסד הזה אשר המה עושים עצמו יעמידהו על רגליו, אחרי אשר בעיר כאדעססא כל הפושט יד וספר בידו מוצא לו “קונים” על נקלה. אבל נפשו היפה בחלה בדרך, אשר סופרים ידועים אחדים סללוה אז לבשתם ולחרפתם; ובכן נתנה לו מכירת ספרו מעט כסף והרבה עמל ועבודה, ולא היתה ההכנסה שוה בנזק הטרדות והזמן. עין בעין ראה כי מטרתו ממנו והלאה, כי בלי עזר לעצמו, בלי כסף לשלוח לאשתו ובלא מורה ילכו כחותיו תמם… מה לעשות! ובין כה וכה, וגם המלחמה אשר נבראה בהבל פיו עוד קראה אותו המערכה. חוברות מאמרים נדפסו נגדו ונגד חבור הדת והחיים אשר בדה; ואם כי באמת לא נגעו הרבנים ומשמשיהם בעיקרי הטענות, ועל פי הרוב היו כל דבריהם חרפות וגדופים או דרשות ופלפולים, אבל הוא מצא חובה לעצמו להשיב עליהם לבל יאמרו כי נסתמו טענותיו. נחת רוח לא נתנה לו עבודתו זאת, אולם הוא הקריבה אותו אל הספרות, ובשנת תרל“א קראהו הח' האר”ז, אשר הדפיס אז את המליץ באדעססא, כי יעבוד את עבודת הרידקציה בשכר הגון לפי צרכי איש כמהו. העבודה הזאת היתה כעין עבודה ספרותית, כי באמת לבו לא היה עמו בהתעסקו בענינים אשר היו זרים לרוחו; אבל, אם כה או כה, הנה לקחה אז את כל עתותיו ולא יכול ללמוד מאומה ולהשתלם במדעים.

אז היתה לו עת להתבונן אל כל אשר פעל ועשה, להביא את חשבון נפשו. הנה הוא הקריב את כבודו, אשרו ומנוחת נפשו על מזבח דעה נשאה ונכבדה. הנה ראה את בני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ופוסעים בשרירות לבם על הדת ועיקריה; וכבוד הדת היה יקר בעיניו, קדוש אמר לה; והאמין באמונה שלמה כי גם כל “המשכילים”, כל בני הדור החדש, מוקירים כמהו את הדת, ולבם כלבבו ידאב על קיום התורה ואמונת ישראל; ויקנא לדת קדשו, ויעורר את לבבו לדרוש מאת העם כי יחברו את הדת והחיים, והאמין כי כל העם יקרא את דבריו אשר כתב, אלה הדברים אשר כתב בדם לבבו ובמוח עצמותיו, והדברים היוצאים מפיו יעשו את מלאכתם ויעוררו את הרבנים לצרף את הפוסקים כצרף כסף ולהרחיב את צעדי הדור החדש למען יוכלו לחיות ותורת ישראל בתוך מעיהם. זאת היתה הדעה אשר בתם ובטחה נשא על נס, והאמין כי המונים המונים מתקבצים תחת דגלו! ובגלל דעה כזאת ראוי ונכון לשאת עמל ותלאה. ויט שכמו לסבול, ויתן כבודו לכלמה, בדעתו כי הוא נרדף תחת רדפו טוב, אבל…

אבל מה אמולה לבתו בהתבוננו לאט לאט, והנה ראה ונוכח כי אור מתעה הטה אותו מני־אורח, ואך צל האמת נראה לו כאמת. הה, הספקות וההכחשות, ילדי העיון והמחשבות, לא עמדו על גבול האגדות והמדרשים, הקבלה והתלמוד. המה, הספקות, הרחיקו לכת מבלי שאול את פי בעליהם. הנה האגדות והמדרשים, הקבלה והתלמוד המה העמודים אשר נתנו בני האדם תחת מקדש התורה למען הגדיל את התורה ולהאדירה; והעמודים האלה התמוטטו אמנם, כי אבני פנתם הנתקו ממקומם בתגרת יד הספק; אבל המרום מראשון, התורה, עוד בקדשו הן יעמוד. והנה… בא ה' א. קראחמאל כחתף ולא ידע רחם, ובקול כנחש משמיע השערתו, כי גם התורה בעצמה, קדש הקדשים, בתבניתה שהיא עתה נכתבה בזמן מאוחר. שמונה חדשים התהפך ליליענבלום בשרעפיו, הוא חושב ומעיין, נפשו תמאן, ללבו מתקומם – וסוף סוף הוא מסכים להשערת קראחמאל, מקבל דבר נורא, וכל השאלות אשר בהן הסתבך נתישבו בהולם פעם אחת… זאת היתה בראשית שנת תרל"א, ־– ומצבו הרוחני התמוטט לרגלי הדבר הזה באופן נורא מאד! “כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי, – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת קראחמאל!” כותב ל. לבו בו התפורר, חייו עליו למשא היו, רוחו חבלה…

כן הלך שחוח תחת סבל רעיוניו, אך בראשית 1872 באה אליו לאדעססא אשתו מווילקאמיר, ותשכיחהו את כל הרהורי לבו, הרעים והטובים גם יחד… דאגת יום יום הסיחו את דעתו ממחשבות רבות. עין לעין ראה את החיים, חיי עני בישראל, בעצם שפלותם עם טרדותיהם השונות המכלים כל מנוחת נפש והתרוממות, והמה מאבידים גם את הרעל המסוך בצרות הלב. חיי המשפחה הפריעו אותו מהתמכר אל עיון ואל דעה, והחשבון הבזוי והפשוט: חשבון של פרוטה, שם משטרו בבית, וגם הוא או אולי אך הוא, כרע לפניו ברך…. וכה היו חייו, חיי מלמד, תלואים לו מנגד עד חצי שנת 1872. אך בחודש יולי של השנה ההיא מצאו לו אוהביו עבודה באחד בתי המסחר באדעססא ותהי משרת גזבר על שכמו, בעד עשרים וחמשה שקלים לחדש ומעון לו ולביתו, וישמח מאד על התמורה הזאת בחייו, כי תכלית שנאה שנא את המלמדות. וכעבור שנה אחת הוסיף לו אדונו על שכרו עשרה רובל לחדש. בעתות המנוחה החל עתה ללמוד חכמת החשבון, למען יוכל אחר כן ללמוד ידיעת הבוכהאלטעריע, וגם חשב מחשבות ללמוד איזו שפה אירופית אולי יזכה לקנות לו משענת בטוחה בחיים בימים יבאו –לעת זקנה.

הנה כי כן יקולל גבר עני, כה יאבד דרך וכה תקפץ עליו הזקנה בימי העלומים, בטרם עוד הגיע לשנות הכח!…


 

ה.    🔗

גליון גדול יוצא חלק בחיי ליליענבלום. משנת תרל“ג עד תרל”ז אין דבר נכבד כמעט. תורתו פנה ממנו, מוחו התרוקן, השאלות ע"ד חבור הדת והחיים אבדו את מובנן הבריא; חדל להיות יהודי, חדל להיות גם אדם, ויהי כקרח הנורא וכאלון בשלכת, ויהי כל חלקו בחיים – שלילה. לא היה לו דבר: לא אמונת נועם ולא מדעים מחלטים. “אין לפני – כתב אז – לא התרגשות הדמיון, לא התנשאות הרוח, לא תקוה נעימה ולא שעשועים רוחניים”. ולהתמונה השחורה הזאת יהיה ברק־אבל אם נוסיף עליה מחסר ועני…

אבל גזרה היא: על כרחך אתה חי, וכל אדם חי הוגה דעות, ובלא חפץ ישאנו זרם הזמן ויטלטלנו טלטלה אל אשר יהיה הרוח אז. ואז היה רוח אחד על הארץ, אשר מרבית צעירי בני עמנו נשאו על כנפיו, ויחזו משאות שוא ומדוחים ויחלמו חלומות הכל, וגם ליליענבלום בין החולמים. הוא השיג למקרא את הספר הנודע בשפת רוסיא “מה לעשות?”, והספר הזה הלם ומחץ את ראשו בדעותיו החדשות. ומדוע לא יעשו הספרים האלה רושם על איש כליליענבלום? הן מכל מחמדיו שהיו לו מחנוכו ומימי קדם לא נשאר לו מאומה בלתי כשרונותיו הטובים המסוגלים לקבל כל דעה אף היותר מסובכה; הן תורתו ואמונתו נתחללו, באוצרותיו הרוחניים שלחה ההכחשה יד, – והנה נמלא החרבה, הנה נביאים חדשים עומדים ומתנבאים במחנה האדם! ראה ונוכח כי אמנם ישראל מת, אבל עוד אדם בקרבו חי, ותראה לפניו יבשה חדשה ומרחב־יה לא שער מראש נגלה לנגד עיניו! תחת עלים נובלים אשר אין חפץ בם צמחו מתחתיהם ארזי אל אשר שתו כליל צלם בענפיהם הרעננים: אושר האנושי, כשרון המעשה, העבודה והרכוש, ממלכת הטבע… כת “מבטלי היש” פרצה אז בצעירי ישראל, והוכוחים והפלפולים אשר נולדו הדעות החדשות האל נתנו גם לליליענבלום מזון לנפשו תחת המזון אשר חסרה למן היום אשר נתן ספר כריתות להטהעאלאגיע העברית, והדעות והמשפטים החדשים הניעו את דמיונו תנועה חזקה וישיבו אותו לתחיה.

אבל התחיה הזאת היתה לו תחית ישראל כי אם תחית האדם. במשך ארבע שנים שלמות נחזה אותו רק לפעמים רחוקות בשדה ספרות ישראל, וגם זה לא בעניני אמונה ודת, אשר כבר השליך מידו את הדגל ההוא; כי הוא נבא אז ימים נוראים לרוח לאומנו וקיום עמנו, כי “יכרעו לפני רוח ההפקר, וכי החיים האזרחות ושכרות הלב ישאו את חמודתינו אלה על הררי נשף, והיתה אחריתם־הריסות עולם”. ולכן בצאתו לכתוב עברית לאחיו נראו פעולות הדעות החדשות על פני מאמריו. לא חבור הדת עם החיים היו עתה מחשבותיו, אך החיים לבדם, החומר אשר בהחיים, האמת אשר בהם, החיים לפי המובנים החדשים ולפי הרוח החדש… מבטיו אלה נוצצים מבין כל שורות מאמרו הגדול “עולם התהו” אשר נדפס בהשחר תרל“ד, וכן ביתר המאמרים הקטנים אשר נדפסו מאתו במשך התקופה הזאת, וביניהם הכי נכבדה תשובתו על השאלה “מה היא השכלה?” בהצפירה תרל”ו. ממילא מובן, כי הרוח החדש אשר היה אז לרוח מתעה לרבים מבני הנעורים, ורבים ממבטלי־היש השחיתו כל מוסר ודרכי בני האדם ויפתו נערות לברוח מבית הוריהן ויכו שאיה משפחות רבות בישראל, – הרוח הזה נח רק על דעות ליליענבלום, רק הטהעאריע החדשה לקחה את לבבו, אבל לא על דרכי חייו.

ודרכי חייו לא חדלו מהיות אבלות, ולכן החל בשנת תרל“ז לחשוב מחשבות על דבר תעודת בגרות פן יצלח בידו להכנס אל בית מדרש גבוה, למען יהיה לחמו נכון לפניו לכל הפחות לעת זקנה, ויחל להכין את עצמו וללמוד ברגעי מנוחתו כל הלמודים הנחוצים. ואולם הלמודים והרוח החדש הקריבו את ליליענבלום עוד הפעם אל עניני בני ישראל. כי באחרית שנות השבעים התעוררו אחדים מאנשי הלבב בבני הנעורים מבטלי־היש, בבקשם אמללים באשר ימצאו להכין מהם כלים למעשיהם זר מעשיהם, ויתנו את לבם להתבונן אל מצב אחיהם בני עמם, והנה ראו– אך עתה ראו! – כי אם אמנם יש חובה לעבוד לטובת אמללים האדם, הלא אז פי שנים תגדל חובתם לעזר לאחיהם בני ישראל האמללים פי שנים: כבני אדם וכבני ישראל. והחובה הזאת אך עליהם, בהיותם באונס או ברצון “קרובים אל החלל”, יודעים יותר מאחרים את צרכיהם ומצב חייהם. אלה אשר דרכי עמנו מוזרים להם גזרו אומר כי נחוץ מראש להכין את בני ישראל להכשירם לקבל את הטוב אשר המה אומרים להיטיב עמהם, וינסו ללמדם תורת “האמת”, אשר היתה בכזיב בלדתה. אבל הטובים והחכמים, בעלי דעה וכשרון, נבדלו מעל אהלי בעלי האמת, ויתבוננו אל חיי בני ישראל בעין מלאה רחמים וחמלה, ויבקשו עצות להיטיב את מעמדו של עמנו בארצנו לא בדעות ותורות חדשות אך בפועל. ובין האחרונים היה ליליענבלום בשורה הראשונה. אספת הרבנים אשר קראה הממשלה בשנת תרל”ט, הצעת הארז לכונן מושבות לאחינו ברוסיא, וכן יתר ההצעות אשר נגעו בחיי בני עמנו, בחייהם יום־יום, כל אלה נתנו ענין למר ליליענבלום לענות בו, והשקפותיו ודעותיו היו תמיד רחוקות מן הפלפול ומלחמת־סופרים וקרובות אל משפטי ההגיון, וחותם דעת החיים של אחינו היה עליהן תמיד.

הרעיון להשיג תעודת־בגרות ולהכנס לאוניווערזיטעט נדחה כליל בשנת תרמ"א, בעת אשר עלה כיונק רעיון ישוב ארץ ישראל. אז נתן ליליענבלום ספר כריתות לכל רעיונותיו לבקש לו משענה לעת זקנה ככלות כחו, ויתיצב בראש התנועה החדשה הזאת, אשר בכחה הפיחה רוח חיים באף כל אנשי לב בישראל, ותתן אותותיה אותות כי עוד שביב חיים בנו, כי עוד טרם נשקפים אנחנו שאולה… גם באגודת “חובב ציון” באדעססא, גם כאשר התאחדו כל האגודות באספת קאטאוויץ, היה ליליענבלום רוח החיה ופועל אמת.

הנה באתי עד הלום, עד יחוסו של מר ליליענבלום לענין ישוב א"י. התקופה הזאת קרובה מאד אלינו, הנה הוא עוד עתה גם היום סופר בבית הועד של חברת התמיכה, ועל פי הכלל בהלכות דרך ארץ: אין משיחים מאלה היושבים במסבה לפנינו, אין חפצי להביא במשפט את פעולת ליליענבלום בכל הנוגע לישוב ארץ ישראל. נכבדה עבודתו בתור אחד הפועלים בבית הועד, בתור אחד הגלגלים במכונת החברה, וכן גדול ונכבד ערכו בתור פובליציסט, הלוחם את מלחמת רעיון הישוב בכשרון וברב דעת ובתם לבב. ההגיון האורח לחברה עם מר ליליענבלום בכל פעם אשר יצא לדבר בשער הוא שעמד לו פעמים רבות לברר וללבן דברים רבים בשאלת הישוב ובכל ענפי הרעיון הזה, ולהפיץ לפרקים ענני ההזיה אשר סופרים רבים מביאים עליו. הוא כתב את דבריו עברית, רוסית גם בשפה המדוברת, אם אך ידע כי השעה צריכה לכך או לכך, וכסופר יודע מטרתו היו דבריו כמעט תמיד דברים בעתם.


ד' מנחם אב, תרנ"ב. האמעל

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!