רקע
מרדכי בן הלל הכהן
ועד הרבנים בשנת התרל"ט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

 

א

הקולות הגדולים אשר נשמעו בספרותנו אודות אספת הרבנים חדלו עתה. סופרי ישראל השמיעו קולם ברמה שנה תמימה וימהרו להביא את עצותיהם מה להשיב לשואלי הרבנים דבר, אך השמיעו קול גדול – ולא יספו. כי נעבור על פני ספרותנו החדשה, אז נראה כי סופרינו כמעט נגעו בקצה עטם בכל השאלות הנכבדות הדורשות פתרונים, ולא נשגה אם נגזור אומר כי לא הניחה ספרותנו אף שאלה אחת הנוגעת ליהודים וליהדות אשר לא פלפלה אודותה בענין וסברא, בשקלה וטריא, – אך לדאבון לבבנו היו כל הפלפולים האלה אך “מגע בקצה העט”. כי סופרינו לא נתנו את לבם לרדת לתוך עומקה של השאלה אשר המה דנים עליה בהגיון ישר ובכובד ראש, ללמוד את כל דרכיה ולבקרה מכל צד, כי אם הסתפקו במאמרים אחדים, בפראזען לקוחות מספרי המליצים, וילכו להם באשר התהלכו.

המקרה הזה עבר גם על הענין אשר נתנה השנה העברה אל הסופרים העברים לענות בו – ועד הרבנים. ממרומי עמודי מכה"ע השמיעו דבריהם כל הסופרים הטובים והרעים יחד, לכל אחד ואחד היה מקום להתגדר בו וישמיעו עצות מעצות שונות, ונביאי השלום התנבאו במחנה העברים כי קרוב יום הגאולה, עת אשר יעברו הרבנים לפני העם לגדע בריחי ברזל מעל שערי המחוזות הסגורים לפניהם: אך פתאום סוגרו דלתי שוק הספרים וכל אנשי החיל חדלו להתנבא במחנה. היושר והצדק ידרשו להודות, כי הפעם לא בהסופרים היה האשם, כי לא בררו כהלכתה את השאלה הזאת, אודות ועד-הרבנים, כי כאשר אין יודע מה דרך הרוח ככה לא יכלו הסופרים לדעת מה יהיו מעשי הרבנים בהתועדם, איזו שאלות יציעו לפניהם, ואם תהיה להרבנים השלוחים הצדקה והזכות להקריב עצות שונות לטובת מצב בני ישראל ההרוס. ומפני כי לא ידעו גם את רוח השאלות אשר תשאל הממשלה את פי הרבנים, לכן אין להתפלא אם נבוכו לא לבד סופרי ישראל אך גם גדלה המבוכה בין אוהבי בני עמנו בכל הערים, מבלי דעת במי לבחר ואת מי למאס, אם ישלחו רבנים ממש, בעלי תורה ויודעי הוראה, או יניחו את עטרת הרבנות על ראש משכילי בני ישראל וישלחו אותם אל האספה; פן ואולי תשאל הממשלה שאלות כאלה הנוגעות אל מצב בני ישראל החמרי, אשר פתרונן מובן יותר להמשכילים מאשר להרבנים, היושבים ועטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיו התורה ואינם יוצאים מתוך ד' אמות של הלכותיהם.

זאת היא הסבה אשר לרגלה נאנקו הסופרים העברים דום מבלי כלות את נבואותיהם על דבר ועד-הרבנים, כי באמת גם בראשונה אך התנבאו במחנה מבלי דעת אל נכון מאומה, ואולם לאחרונה עלו על לבם שאלות וספקות אחדות אשר לא מצאו להן פתרונים, ואז נסתלקה הנבואה מהם ולא יספו עוד. זאת ועוד סבה אחרת: ועד הרבנים גמר בלבבו להסתיר את השאלות מאת העם לא בצדק ולא במשפט, ומבלי שום אל לב כי תורת ישראל לא היתה מעולם חתומה ומחותלת בערפל מעיני העם, כי כל משפטי בני ישראל בימים מקדם היו תמיד “בשער לפני העם” וכי לכל אחד ואחד מישראל הכח והמשפט להשמיע דעתו בעניני איסור והיתר, לשפוט בין הטמא ובין הטהור, לפסול ולאסור אם אך יודע תורה הוא. אך הרבנים הנועדים אל האספה שכחו באספתם הראשונה את אלה אשר בחרום מקרבם וישלחום לדבר בשמם, כרתו אמנה ביניהם לבלי הודיע מאומה אל אלה העומדים חוץ למחיצתם ויסכו בענן להם לבלתי שמוע אל תלונות בני ישראל. ומה היה לסופרי ישראל לעשות? המה רבו חד את אחד על דבר קונסיסטוריום, אשר לפי דעתם בטח מתיעצים אודות זה הרבנים הנאספים, בעת אשר האחרונים התקינו תורף וסדר השבועות לעורכי-דין נשבעים; הסופרים נלחמו עד שפך-דם בעד סעמינאריום, בחשבם כי הממשלה תשאל אודות זה את פי הרבנים, אך בעת הזאת שאלה אותם הממשלה אם כפות (куполы ) פוסלות בהיכל ישראל, אם שתי האותיות בגט של ב. נכתבו כהוגן ועוד כאלה…

אולם עתה שערי ההשערות כבר ננעלו. על פי פקודת המפלגה של המיניסטעריום בעינינים הפנימים, העוסקת בעניני בני האמונות הזרות יצאה בימים האלה מחברת קטנה בת שלשים עמודים בשם: Журналы состоящей при министерствѣ внутреннихь дѣль раввинской коммиссіи 1879 г" על הספר הזה נכתבו כל השאלות אשר שאלה הממשלה את פי הרבנים וגם תשובות הועד עליהן, וכל אשר יהיה ראוי להודע ולהשמע נתן בזה לפני הקוראים, מבלי העתיק את כל דברי המחברת ככתבם וכלשונם.

סדר העבודה ומחלוקת ועד הרבנים לשני ועדים קטנים – כל זה אינם נוגעים לנו עתה מאומה, אך מוצאים אנחנו לנכון להשמיע לשמחת לבבנו כי דברי הסופרים העברים ודעת הקהל חדרו גם אל הרבנים הנבחרים, כאשר נראה זאת מדרשת הרב פ. בלומענפעלד, ראש הועד, בעת אשר פתח את האספה הראשונה. בדרשתו זאת, אשר השמיע ביום הארבעה עשר לירח פעברואר, השמיע ה' בלומענפעלד, כי עיני כל ישראל ברוסיא נשואות אל האספה הזאת כי תיטיב את מצבם, ותקות ישראל גדולה כי תמורות נכבדות כרוכות בעקב האספה הזאת. סבת התקוה הזאת היא כי במקרה נפלא קראה הממשלה את הרבנים להתועד אך אחרי התקופות היותר נכבדות בממשלת מלכנו אשר ימלוך עלינו עתה לצדק. האספה הראשונה היתה בשנת תרי“ז (1857) אחרי מלחמת קרים והתמורות הגדולות שבאו אחרי המלחמה הזאת; בשניה קראה הממשלה אל רבני ישראל בשנת הרכ”ב (1862) אחרי אשר נקרא דרור לעבדי עולם לצאת לחפשי מתחת עול אדוניהם הקשים; וגם עתה אספה הממשלה את רבני ישראל בשנת תרל"ט (1879) אחרי המלחמה בתוגרמה, – זאת המלחמה אשר זכרה לא יסוף מקרב תולדות בני האדם לעולם, זאת המלחמה אשר בזרוע עוזה הוסר עול מושל עריץ מעל צואר עמים רבים, זאת המלחמה אשר על מזבחה הקריב גם ישראל אלפי בניו, ודמי גבורי יהודה נגעו בדמי חללי הרוסים. היהודים ברוסיא בטוחים כי הדם אשר שפכו אחיהם וחלבם יעלו לרצון לפני מלכם, מלך הגואל, לחונן אותם ולרומם את קרנם בכבוד. ואם אמנם כי היהודים המקוים ונושאים עיניהם אל האספה טועים מאד ותקותם היא תקות שוא, אך בכל זאת חלילה לכחד תחת לשוננו, כי מפעלות האספה הזאת לא ישאירו כל רושם בחיי אחינו בארצנו. אשר על כן, הוסיף ה' בלומענפעלד, עלינו החובה להתאמץ להשיב לשואלינו דברים נכוחים וישרים, ובתשובותינו על שאלות הממשלה נהיה לעזר למלכות להוציא את חפציה לטובת היהודים וכן להתאמץ כפי יכלתנו להביא סדר ומשטר באלה התנאים, אשר על פיהם יחיו היהודים חיי אזרחים בארצנו. הוא הדבר אשר עלינו החובה, בבואנו להשיב מענה לשואלינו, לשום לב גם אל הימים הטובים העתידים לבוא לאחינו בארצנו, ועל פי החיים אשר יהיו בימים ההם, יחד עם חקי דתנו, נוציא דין אמת לאמתו. – באספתם הראשונה לא השיבו מענה על אחת מן השאלות, אך תקנו להם סדר העבודה ונחלקו לשני ועדים: (субкоммиссіи ); חברי הועד האחד היו: דוקטור הרכבי, לעווין וגם ליוביטש, וחברי הועד השני היו: דוקטור קויפמאנן, הבאראן גינצבורג וגם שפירא, וראש הועד היה אלוף לשני הועדים יחד. על הועד הראשון היתה החובה להשיב מענה על כל השאלות בעניני גיטין וקדושין, ועל חברי הועד השני היה להתבונן אל השאלות הכלליות.

 

ב

חברי הועד חלקו את כל השאלות אשר הציעו לפניהם לשני מינים: שאלות-יסודיות: (принципіальные вопросы) ושאלות יחידים, לשפוט בין איש לאשתו בדיני גיטין ןקדושין. אך אנחנו נחלק את עבודת הועד לשלש פלגות, למען תמצא ידנו לשום עין בקרת על מפעלותיו ולא נאבד דרך; אל המפלגה הראשונה נחשוב את השאלות אשר שאלה הממשלה את פי הרבנים להשיב לה מענות נכונות הנשענות על יסודות דת ישראל. שנית מצאה הממשלה לנכון לפניה, על פי רוח התקונים החדשים אשר היא מתקנת יום יום לכל תושבי ארצנו, להציע לפני ועד הרבנים הצעות אחדות, בחשבה להביא לרגלן סדרים חדשים גם במנהגי ישראל. נוסף על זה מסרה הממשלה בידי הרבנים משפטים אחדים בין איש לאשתו או בקרב איזה עדה על דבר דינים שונים מתורת ישראל.

השאלה הראשונה.

הקטיגור מבית המשפט באדעסא שאל את פי המניסטעריום, אם יוכל איש ישראל לקחת אשה על אשתו הראשונה, – ולכן על ועד הרבנים להשיב תשובה: אם תראה דת ישראל חטא ופשע, אם בזמן הזה ירבה לו היהודי נשים? עוד זאת שאל הקטגור מאדעסא, אם ראוים הנושאים להם נשים הרבה להענש על פי דין ישראל?

הרב לעדת ישראל בפטרסבורג הד“ר ניימאן ז”ל, אשר בקשו מפיו מענה על שאלת הפראקוראר הזאת השיב אמרים, כי אם אמנם על פי חקי התורה והתלמוד מותר לכל אחד מישראל להרבות לו נשים ככל העולה על רוחו, אך במאה העשתי עשרה גזר רבינו גרשום מאור הגולה על כל ישראל, בדעת ובהסכם כל הרבנים בימים ההם, לבל יזיד איש יהודי לקחת לו שתי נשים. על ראש פורצי הגדר הזה הטיל רבינו גרשום את להט “החרם”, ואולם מפני כי בימים האלה אי אפשר להעניש את איש בשבט מוסר זה, לכן יחשוב הרב ניימאן למשפט כי אין בידנו הזכות לשום עונש על אלה אשר לא ישמרו את מצות ר"ג, אך עלינו להכביד אכף על האיש לתת ספר כריתות לאשתו השניה.

ובכן ענה הד“ר ניימאן על השאלה הראשונה של הקטגור כי אסור ליהודי לקחת לו נשים הרבה, אולם על שאלתו השניה השיב לו בשלילה, כי נקי החוטא מעונש. ההגיון הישר אשר בעזרתו השיב הד”ר ניימאן מענה כזה צולע מעט על ירכו, הן כל איש יודה אשר אם יחטא איש אז הנהו גם ראוי לשאת עונש, ואיך עלה בדעת הד“ר ניימאן לפטור את המרבה לו נשים מכל קנס ועונש, בעת אשר בעצמו יודה בראשונה כי דבר שלח רבינו גרשום ביעקב ונפל בכל ישראל, עד כי הלוקח לו שתי נשים יחשב לפורץ גדר ומפיר חק? את חסרון ההגיון במענה הד”ר ניימאן הרגישה, כפי הנראה, גם הממשלה, ולכן, מבלתי יכלת להסתפק במענה מי שהיה רב בפ"ב, פנתה בשאלתה זאת עוד הפעם אל ועד הרבנים, אולי ישיבו המה תשובה נכונה וישרה, ברורה וצודקת.

ועד הרבנים, אחרי אשר הראה כחו בפלפול וסברא, ואחרי אשר השמיע כי גם התורה והתלמוד, אם כי לא בפירוש, מתנגדים המה ברוחם לרבוי נשים, החליט כי על פי חקי דת יהודית אסור ליהודי להרבות לו נשים רק בעת אשר יש פחד לנגד עינינו פן ואולי יבאו צאצאיו לגלות עריות הכתובות בתורה; פן, למשל, ישא בנו מאשתו האחת את בתו מאשתו השניה היושבת בעיר אחרת, והיא כמו זרה נחשבת לו ולא ידע ואשם; אשר על כן אסור על פי הדין לאיש ישראל אשר לו אשה בעיר אחת לשאת עוד אשה בעיר אחרת. אולם לבד זה הנה היהודים באירופא המביטים בגועל נפש על רבוי-נשים קימו וקבלו עליהם בחרם להזהר מזה, ולכן הלוקח לו שתי נשים הוא פורע חק המוסר ואם כן לא נרשה הדבר הזה. בכל זאת גם קדושי השניה קדושין ועל הבעל לתת לה ספר כריתות, אך הילדים אשר יולדו מנשואין כאלה המה כשרים על פי דיני וחקי ישראל.

ובכן גם הרבנים בתשובתם זאת באו אלינו בעב בענן ולא השיבו להממשלה בשפה ברורה על השאלה השניה אשר שאל הפראקוראר: אם ראוי הוא החוטא לסבול עונש בעד חטאו זה? המה לא השיבו כי הנושא נשים הרבה ענוש יענש, אך כי “לא נרשה הדבר הזה” (дозволяется " оно не") (חוברת ההחלטות צד 10), בעת אשר עליהם היה לדבר דברים ברורים במקום אשר הד"ר ניימאן השמיע משפט כי אין עונש לאלה המפירים את החק הזה.

הסבה אשר עמדה לשטן להרב ניימאן וגם להועד להשיב להממשלה כהוגן, כי הפושעים חייבים עונש וקנס ויש ביד הממשלה לשום עליהם את העונש האמור בסימן 1558 היא, כפי הנראה, פחדם פן יתנו בזה יד אל זרים לבוא אל מקדש היהודים, ולא חפצו למסור את דיננו בידי שופטי הממשלה למען לא יהיו לה מהלכים בעובי הקורה של דתנו. אבל מלבד אשר הפחד הזה הוא פחד שוא, אחרי אשר האיסור לקחת נשים הרבה אין מקורו בדת ישראל אך בחיי היהודים האירופים, והחיים הלא נמצאו מכבר בידי הממשלה וכבר נתבוללו עם חיי יתר עם הארץ, ואם כן לא בעיניני הדת נתן לה מקום; מלבד זאת הנה עלינו בעצמנו להודות, על פי השכל הישר, כי אם נחשוב את הלוקח שתי נשים לחוטא, ומבלתי יכלת בזמן הזה להחרים ולנדות, מפני כי אין לנו רבנים סמוכים ועוד סבות רבות, אם כן עלינו להענישו בענש אחר לקיים מה שנאמר: ובערת הרע מקרבך.

אך לו שתו חקי הממשלה עונש קשה מאד על הלוקח שתי נשים, כי אז צדקו אולי הרבנים בתשובתם כי אין להממשלה להענישו ע"פ חקיה, אחרי אשר העונש המבואר שמה איננו נושא בד בבד עם העונש אשר על החוטא לסבול על פי דיני ישראל. אבל עינינו הרואות כי באמת דת ישראל תעניש את הלוקחים שתי נשים בעונש חמור מאד, עונש אשר רק בימים עברו, בשנות האפל והצלמות, הקנאה והנקמה היו ביכולת להמציא קנס כזה; בעת אשר הממשלה מקילה בזה מאד לעומת חקי ישראל. החק 1558 ישפוט את פורצי הגדר להרבות להם נשים לאסרם בכלא על זמן ידוע ולגרוע מהם זכיות אחדות ומשפטים אחדים. אבל איזה עונש תשים דת יהודה על החוטא,? – חרם!

חרם בקרבך ישראל! ואתה אל תחשוב, קורא, כי העונש הזה הוא קל מאד, ואל יעלה על לבבך כי שלוחי הקהל ורבני ישראל התנהגו עם הפותחים מכתבי רעיהם שלא מדעתם והנושאים שתי נשים להם בדרך אחד, אחרי אשר רב אחד אסר את שניהם, חלילה. גורל המוחרם היה מורה מאד. לא לבד כי נבדל הוא מקהל הגולה, ואין כוללין אותו לכל דבר שבקדושה, לא רק שאסור לכנוס לביתו ולשבת בתוך ד' אמותיו ולדבר עמו, אך גם אסור להנותו יותר מכדי חייו. ביד בית-דין, היינו הרבנים אשר היה להם דין סמוכים והיו מצוינים באלה שבע המדות אשר פארו את הדיינים, ביד בית דין כזה היה המשפט להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר (בקבר ישראל) אם ימות. על המוחרם אסור לרחוץ את פניו, לעשות את שפמו ועליו ללכת יחף כאבל, ואך בדוחק גדול התירו להתפלל בעודו בבית הכנסת, אולם בכל זה נהגו לגרשו מן הקדש לבל ידחוק רגלי יחידים שעליהם להתרחק מארבע אמותיו. ישים נא הקורא עיניו בסימן של"ד (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות נדוי וחרם) ואז יוכח כי כבד מאד למצוא בין העונשים הנוהגים בזמן הזה עונש קשה כעונש החרם. ומדוע זה נפחד ולא נמסור את הפורצים בין אחינו לידי הממשלה למען ישאו עונם? הסנהדרין בפאריז השיב לשואלו תשובה ברורה ונכונה, כי אסור להרבות לנו נשים, אשר על כן הוציא נאפאלעאן דבר מלכות מלפניו להעניש את העוברים על זה על מוסדות החקים הכוללים, וכמו כן כל בני ישראל בארצות אירופא וגם בחלק ארצנו, בממלכת פולין, נשפטים החטאים האלה במשפט יתר בני הארץ, ומדוע אך אנחנו, היהודים הרוסים, נהיה האחרונים להודיע כי חיים אנחנו חיי אירופיים?

 

ג

כבר העירותי כי קהלות ישראל באו במבוכה גדולה טרם בחרו שלוחים מקרבם לשבת בסוד אספת הרבנים, כי מבלי דעת את השאלות אשר תעלינה על שלחן האספה, לא ידעו את מי יבחרו: אם רבנים יודעי דת ודין, או חכמים משכילים, היודעים חיי בני עמנו ומחסוריהם. רבים מקהל אחינו היו בטוחים כי באין כל ספק השלוחים נקראים אל האספה רק להתיר שאלות בחיי העם וצרכיו, אך מפני השם אשר ישאו עליהם השלוחים, שם “רבנים”, ומפני כי יראו פן יציעו לפניהם באמת שאלות בדת ישראל לכן התחכמו אחינו בני ישראל ויעשו כמעשה יעקב אבינו לחלק את השלוחים אשר בחרו מקרבם לשני מחנות: ברב הערים והקהלות נבחרו שנים שנים, אחד רב ואחד משכיל. אך כאשר קימה הממשלה שבעה נבחרים מן המשכילים “והמליץ” הודיע אז כי כל השאלות תהיינה אך בענינים הנוגעים לדתנו, הגיעו רב היהודים בידיהם על כל האספה וידעו ויבינו כי מן האספה הזאת אין כל תקוה לאחינו. גם לא עמלו הקוראים לדעת את תשובות האספה על השאלות הדתיות, מדעתם היטב כי לא מן האספה תצא תורה ותקונים עקריים וחדשים מן הרבנים הנועדים אליה, אחרי אשר אינם מוסמכים בעיני העם. ולו אף היה את לבב השלוחים לחדש מאומה, גם אז לא היה שומע להם, כי אינם מקובלים אצלנו לרבנים ומורי העם. מביני דבר הבינו כרגע כי אין האספה בכללה ראויה לשית לב אליה, ולכן השרישו מקרב לבבם על ידי אנחה גדולה גם את התקוה האחרונה אשר קוו מאת האספה הזאת, ואך היראים והחרדים, פן ישיבו השלוחים על שאלות הממשלה שלא כדת, קראו הנה לעיר הבירה רבנים אחדים מזקני הרבנים בערי השדה לבקר אחרי מעשי האספה.

זהו המבט אשר ממנו יצאו כל בני ישראל להשקיף על פעולות האספה. לכבוד החכמים הנכבדים חברי האספה עלינו להודות, כי גם מהם לא נעלם מבט שולחיהם עליהם, הבינו את ערכם בעיני העם ולכן כוננו את מעשי ידם רק על פי חפץ העם והתאמצו למצוא חן בעיני בני ישראל למען יאמינו בהם לעולם. כבר ראה הקורא כי הרבנים היו זהירים מאד במענה לשונם לבלי השיב מאומה, אשר יוכל איש להגיד על זה לאמר: ראה זה חדש הוא אשר חדשו הרבנים. ותחת אשר לא אספוק אף רגע כי לו שאלה הממשלה את פי רבנים אמתים, רבנים ממש, אם ראוי הוא הלוקח שתי נשים לעונשין הכתובים בסעיף 1558, אז ענו הרבנים בחיוב על זה, הנה האספה ענתה בשלילה. סבת מענה כזה היתה הזהירות הנפרזת אשר נזהרו חברי האספה. ולאות כי צדק משפטי זה יוכל להיות המענה אשר בישיבתם האחרונה, ביום הראשון לירח מארט, בעת אשר נטלו עליהם לסדר נוסח שבועה לפקידים ישראלים. בחוברת שלפנינו (צד 30) הננו קוראים דברים כאלה: “אחרי התוכחה (אשר על המשביע להטיף קודם השבועה) מניח הנשבע, את ידו על כתבי הקדש הפתוחים לפניו, הדרושים להיות כתובים אך ורק בשפת עבר, קורא את השבועה מלה במלה וככלותו לקרוא יטה את עצמו אל התנ”ך וינשקו במו פיו. כמדומה לי כי בזה אשר החמירו הרבנים כי התנ“ך צריך להיות כתוב אך ורק בשפת עבר היא חומרא יתירה וזהירות נפרזה. ביורה דעה סימן רל”ז אמנם מביא הרמ“א כי הספר אשר ישבעו בו דרוש להיות נכתב בכתב אשורית, כדברי הרא”ש והמרדכי בשם רב האי גאון ובא על זה הסכם הבית-יוסף. אך הלא עלינו להודות כי הפוסקים האלה הקדישו את הכתב לבד, כתב אשורית, באמרם בשפה ברורה, כי אף אם יהיה ענין הספר גם בלתי קדוש כחכמה חצונית או אפילו אלפא ביתא, בכ"ז יפה כח הכתב אשורית להחשב כדבר קדוש והשבועה נקראת שבועה בנקיטת חפץ. ­­­–

מזה הננו למדים שני דברים: א) כי על הנשבע שבועת התורה לשום עיניו, ידו ולבו באיזה חפץ אשר קדושה חופפת עליו; ב) כי לא על ספר תורה לבדו הקדושה הזאת שורה, רק ישנם עוד חפצים רבים אשר קדוש יאמר להם כמו תפלין, מילה ועוד, וגם לכתב אשורית הקדושה הזאת. אשר על כן ספר אשר ענינו חכמה חצונית הכתוב בכתב אשורית ראוי לשבועה, יען כי קדוש הוא, ואם כן הלא תנ“ך בשפה זרה ג”כ כשר לשבועה, אחרי אשר קדושה חופפת עליו גם על פי הדין, כי טעון גניזה ונוהגים בו כבוד ויתר הדינים הנוהגים בספרים אשר קדושה בהם! אך כבר אמרתי כי הרבנים הנבחרים לשבת בסוד האספה, בהבינם את ערכם בעיני העם, היו זהירים רב יתר מאשר היו נזהרים בזה רבנים נאמנים שומרי משמרת הקדש ואוכלים גם חולין של בני ישראל בטהרה.

עם השאלה בדבר סדר השבועות לעברים תמו השאלות אשר שאלה הממשלה את פיהם, והחלטות המשפטים אשר הגישה הממשלה לפני האספה, כמו ריב העדה בליבויא על דבר הכפות אשר עשו על גג היכל ד' ומשפט הנשים עם בעליהן אשר גרשום שלא ברצונם וכדומה – החלטות הענינים האלה לא מצאו להן מקום בהחוברת אשר לפנינו, ומפני כי בכלל אינן נחשבות למאומה לכן לא נדבר על אודותן דבר, ונשים פנינו אל ההצעות אשר הציעה הממשלה לפני הרבנים, – הצעות אחדות אשר מטרתן להביא סדרים ישרים בחיי היהודים כאזרחי ארץ רוסיא וכעבדי המלך.

שר הפנים שאל את פי הרבנים בעד איזה דברים יכול אדם לגרש את אשתו, או יכולה האשה לדרוש את ספר כריתותה? על השאלה הזאת השיבה האספה כהלכה ולכן אין לי לדבר מאומה על דבר השאלה הזאת. ואת מבט האספה על נשואי בני ישראל ואם השיבה כהוגן להממשלה בדבר הצעות שר הפנים בדבר הזה – את זה יראה הקורא במענה האספה בשתי ישיבותיה, בראשון ובשלשה עשר לחדש מארט. המענה הנכבד הזה, אשר כפי הנודע לי ידי החכם הד"ר קויפמאנן כתבוהו, עוטר כבוד ותהלה לחברי האספה. ולמשפטי החרוץ על הרבנים האלה בדברים הנוגעים אל הדינים והמנהגים – למשפטי זה אין מקום ונחלה ביום שידובר על מענה השלוחים בעת אשר נשאלו בדבר ענינים הנוגעים לחיי בני עמנו. בלי כל מורא ופחד, כאנשים היודעים חובתם וצדקתם, השמיעו את כל אשר עליהם היה להשמיע כאשר עם לבבם מבלי כחד מאומה תחת לשונם, וכיודעים היטב את חיי בני עמנו בארצנו גלו לפני הממשלה את המסך, למען תדע את הסבות אשר הביאו אותנו לידי מעשים רבים; וכאזרחים נאמנים ונכבדים אשר לא יחפצו להוליך את הממשלה שולל התוו לפניה את הדרך תלך בא בבאה להביא סדרים חדשים בחיי בני ישראל בארצנו. עוד הפעם הנני אומר כי את מלאכתם זאת לא עשו רמיה ואך צדק היה להם לקו ואהבת אמת למשקלת – ועל זה יהי שמם מבורך. –

 

ד

בדרכי החיים תחזינה עינינו לפעמים כי מעשי ידיו יהפכו לאדם לרועץ לו ועץ נטע יטפח לו על פניו; בנים סוררים ותלמידים בעטים המה מעשים בכל יום, עד כי לא יוכל הנוטע לדעת בטח כי מטעו פרי ישוה לו. מקרים מעציבים כאלה נפגוש לא לבד בחיי אנשים פרטים, אך גם בעסקי הממשלה ובמפעלותיה להשיג איזה מטרה אשר תציב לה, ודברי בן-אמוץ: “בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי” תוכל ממשלתנו הרוממה לקרוא בכונה שלמה על הרבנים אשר נתנה ליהודים, המה הרבנים אשר אנחנו רגילים לקרוא אותם על שמה. כי המה, הרבנים מטעם הממשלה, עשו את אשר לא חפצה הממשלה והצליחו בזה אשר מעלו ברצון השולחת אותם…

לא פה המקום2) לדבר אודות סבות הדבר כי מעלו הרבנים בשליחותם, אך בקצרה אשמיע כי לא בישראל האשם וגם לא בהרבנים כי המה היו נתונים במשעול צר גדר מזה וגדר מזה, ולכן בהיות המשרה הנתנה עליהם לא לפי שכמם השליכוה מעליהם, או בידיהם האבידו את כל המשא בדרכם ואך המכסה אשר היה עליו נשאר בידם. ובעיני יודעי דעת לא יפלא מאומה אם גם הממשלה לא השיגה את מטרתה, אחרי אשר היא בעצמה העמידה את עצמה במצב כזה אשר לא היה לאל ידה למצוא ממנו מוצא אל מחוז חפצה. היא בקשה להטיב את מצב האזרחי של היהודים בבנותה על יסודות חדשים את עסקי אמונתם, למען ישאו בד בבד עם הגיוני לבה, ואת התמורה הגדולה והכבדה הזאת אמרה להביא בחיי העברים על ידי רבנים חדשים אשר לקחה עליה לגדל למענם, לכן למדה את הרבנים להיות פקידים מדיניים מטעם הממשלה ( (чиновникиויחד עם זה גם רבנים עברים נושאי דגל תורת ישראל ודתו, ותחפוץ לאחד שני הפכים בנושא אחד. אם אמרתי בזה שני הפכים אל ישאלני איש: מדוע לא יחשבו להפכים אם בקרב כהני יתר האמונות תתאחדנה המשרות ברוח הממשלה ורוח האמונה מבלי התנגד אשה אל רעותה? אין הנידון דומה לראיה: אצל יתר האמונות התאמצה הממשלה להכין את חקי החיים ודרכי המדינה על דרך באמונה, וחקי האמונה ישימו חחים באף חקי המדינה לבל יסיגו את גבולה, לכן האמונה היא הגבול והגדר אל חקי הממשלה; לא כן בנידון אשר לפנינו, כי פה היה את לבב הממשלה להכריח את האמונה לכוף את ראשה, ומלאכות כזאת מסרה בידי אנשים כאלה אשר התעתדו להיות רבנים, ותאבה לאחד באנשים להיות חרובי קרתא ונטורי קרתא יחד, – האם יפלא עוד בעינינו כי לא השיגה את חפצה?

אולם הממשלה לא השיגה את חפצה באשמת אלה מבני אחינו בשנות הארבעים אשר לא ידעו את עמם ולא הבינו באיזה דרכים יביאו את הדעת אל משכנות יעקב; והרבנים נשארו כשעירי העזאזל לשאת את חטאת העם, כי החיים החמרים והנסיון היומי הוכיח להם כי לא יוכלו ללכת נגד השטף, ולכן השלימו את הקהלות, ובכח החקים אשר נתנה להם הממשלה לעשות בקהלות ישראל כחפצם הרבו הרע ויביאו עוד חשך ענן וערפל במקום אשר גם בלעדם היה צלמות ולא-סדרים –

את כל זאת נוכחה הממשלה לדעת זה כבר ולכן סגרה את בתי מדרש הרבנים, אחרי אשר הרבנים שיצאו מן הבתים האלה היו על אפה ועל חמתה. אולם דעת לנבון נקל כי בזה לבד לא השיגה עוד את המטרה הדרושה: להביא סדר ומשטר בחיי היהודים, לדעת תמיד מספרם אל נכון ולהתאמץ כי יקחו חלק כחלק בכל חובות האזרחים, אך עתה תכבד העבודה הזאת עוד יתר מבראשונה, בעת אשר נגשו הרבנים אל המלאכה הזאת, אז ידעו מראש כי צלמות במשכנות היהודים ולא סדרים בסדרי חייהם כאזרחי איזה ממלכה; אבל עתה הממשלה אחוזה וסבוכה באי סדרים שנעשו בכח הממשלה עצמה, כי הן הרבנים העמידו את דבריהם ומעשיהם על תוקף החקים. הוא הדבר אשר יש את לבב הממשלה להעביר את הרבנים מגדולתם ולמסור את הנהגת ספרי החיים והמתים, הנשואין והגרושין בידי פקידים אחרים אשר יהיו יותר נאמנים במלאכתם, ולכן התיעצה את ועד הרבנים ביד מי למסור את הדבר הזה, ותציע לפני הנבחרים שלש הצעות:

א) אולי טוב בעיני הועד כי גם עניני הגרושין בין היהודים יבואו לפני בתי המשפט הכוללים לגלילותיהם (окр. сyд.) על משענת ספר הכריתות אשר יסדר הרב ע"פ דיני היהודים?

ב) במה יוכלו השופטים לדעת כי הגרושין נעשו כדין ואיך יוכלו להתיר את ספקותיהם? ועוד

ג) אולי יוכל להביא תועלת תורף הגט אם יהיה מתוקן ומסודר פעם אחת, למען יוכלו השופטים, אם יבא דבר הריב עד בית המשפט, לגזור אומר כי אך לגט כזה כח הגרושין ולא לגט כתוב בנוסחא אחרת?

הקורא המבין יבין היטב כי שלש ההצעות האלה כוננו חציהן אל לב הרבנים מטעם הממשלה, כי ממשלתנו בטובה תחשוב מחשבות למסור מראש את עבודת הנהגת ספרי המעטריקל בידי פקידים חדשים, ומפני כי זאת היא עתה כל עבודת הרבנים האלה, לכן כאשר העבודה הזאת לא תהיה להם עוד, אז תוכל לבטלם לגמרי; אך ועד הרבנים לא הסכים לכל שלשת ההצעות האלה, וטעמו ונמוקו עמו.

ראש דבר השמיע הועד, כי אם אמנם נשואי היהודים המה לא ענינים דתים במהותם, ואולי עודם יותר קרובים אל נשואי אזרחים, אך הדינים והמנהגים השייכים להנשואים המה קדושים בעיני בני ישראל ויסודם בדת, אשר על כן המה תלוים באמון הלב, ולכן דעת ומשפט כל חברי הועד אחד, כי אין בתי משפט הכוללים יכולים לפעול בזה מאומה. כי אחרי אשר הדבר הזה מסור ללב, אם כן קצרה יד בתי המשפט לעשות בזה מאומה בכחם, כח עונשי העולם הזה. לבד זה, צדק הועד מאד בדבריו, כי אם תגזור הממשלה אומר לשפוט את כל עניני הנשואין של בני ישראל בבתי משפט הכוללים, תגביל בזה את זכיות אמונתנו להביא את המשפטים בדת ישראל לפני השופטים, בעת אשר דברי ריבות כאלה בקרב בני אמונות אחרות נחתכים על פי שופטי האמונה אשר להם, ואין מקום למשפטים כאלה בספר חקי האזרחים3 ).

לבד זה הנה אין לאל יד איש לחבר ספר החקים אודות הקדושין והגרושין, אשר יוכל להורות את הדרך לשופט מבני הנכר לשפוט בדברים כאלה, כי הדינים רבו מאד ואנו חיים לא מפי התורה והתלמוד לבד, אך באורים רבים להמה אשר יבארו כל ספק וכל הדבר הקשה, שאלות ותשובות לאין מספר, ואין איש אשר יוכל להביא את כל הדינים הרבים ההם יחד בחוברת. כי דיני גרושין וקדושין אחוזים וסבוכים בפרקים ועוד ענפים רבים מהלכות ישראל; למשל על השופט לדעת היטב הלכות עדות למען ידע מי הוא הכשר להעיד ועדות מי פסולה ועוד הלכות אחדות בדיני ממונות וכדומה. “ובכן על ועד הרבנים לבחור אחת משתי אלה: אם למסור עניני הגרושין בידי השופטים הכוללים או להודות כי על פי מצב היהודים עתה ומצב חקי הארץ אודות הנשואין בכלל אי אפשר לתקן את נשואי היהודים בדרך הזה; ומפני כי חלילה לועד הרבנים לחלל את קדשי עמם, לכן עליהם להשמיע לחדול מן התקון הזה”. (חוברת ההחלטות צד 1). –

 

ה

לא בעצלתים ישבו הרבנים לשפוט על דבר ההצעות אשר שמה הממשלה לפניהם ולא בשפלות ידים חפרו את הבאר למצוא פתרון החידה: מה הניעה את לבב הממשלה לבקש לשנות בקרב ישראל את הסדרים העומדים וקיימים בתקפם עד היום? אנשים מן השוק חשבו למשפט, כי אך בעבור זאת תחפוץ הממשלה למסור את עסקי הקדושין והגירושין ביד שופטי-השלום, מפני כי בימים האחרונים הציבה לה ממשלתנו למטרה: לאחד את כל עסקי אזרחי הארץ בידי שופט אחד, שופט היושב ודן על מוסדות החקים החדשים מן 20 נאוועמבער 1864 ולא יהיו עוד שופט אזרחי לבד ושופט דתי לבד, ואך לפני בית משפט אחד יבאו כל דברי הריבות באין נגרע, גם הדברים אשר בין איש לאשתו. על אמתת המטרה הזאת יעידו חקים רבים שנחקקו בימים האחרונים ולכן שפטו כי גם בהצעתה זאת תרדוף הממשלה אך אחרי חפצה הכללי מבלי לבקש לנגוע בעניני דת היהודים (עיין הצפירה שנה זאת 11 №). אולם משפט כזה היו יכולים להשמיע אנשים מן הצד, ולא היה יכול להתקבל על לב הרבנים, כל עוד לא ראו את הממשלה מביא חקים כאלה, בנוגע לעסקי הנשואין, בגבול יתר האמונות; ולכן המה, הרבנים, העמיקו חקר לדעת פשר דבר. המה לא הלכו למרחוק, לא צללו במים אדירים, ובצדק נוכחו מן ההצעות, כי אין דעת הממשלה נוחה ממעשי הרבנים, ולכן כוננה בהצעותיה אלה חצים שנונים אל לב הרבנים אשר מרו ועצבו את רוחה, ותאמר להסירם מפקודתם בזאת אשר תקח מהם את כל עבודותיהם ותפטרם מכל החובות אשר היו עליהם עד כה. ובדבר הזה מצאו חברי האספה מקום לגלות את אזן הממשלה, כי לא לבד אשר לא בהעם האשם, כי מפני מצבו המורה מאד לא ישים לבו להתנהג על פי חקי החברה, – אך גם לא בהרבנים האשם בהביאם צלמות ואי-סדרים במלאותם את חובותיהם המוטלים עליהם. בהרי-חשך יתנגפו רגלי ההולך על אבני נשף, במקום שאיה יוכת שער ירקדו שעירים, ואיך יפלא עם שערוריות תמצאנה להן מקום בחיי בני ישראל ברוסיא, חיי צאן מרעיתם של הרבנים מטעם הממשלה, חיים הנתונים בתוך צרה יגון וצלמות?..

חברי הועד לא יאמינו כי אך בגלל זאת תאבה הממשלה למסור את עניני הנשואין בידי השופטים הכוללים, יען כי לא תחשוב את הרבנים לאנשים מוסמכים בדבר הזה ; כי הלא עינינו הרואות כי מעט מאד מספר התלונות אשר התאוננו הנשפטים על הרבנים, עד כי בתקופה גדולה, מאז נאספו הרבנים בשנת תרכ“ב הקריבו רק אנשים אחדים בקשותיהם לפני הממשלה נגד משפט הרבנים. אולם מקור התלונות אשר בעבורן קצה נפש הממשלה ברבנים הוא, לא מפני כי לא ימלאו את חובותיהם לבני עמם, אך מפני כי לא ישמרו את תפקידם כפקידי המלכות, ובעת אשר כהני יתר האמונות יסדרו את ספרי הנולדים והנפטרים, הקדושין והגרושין כמצוה עליהם ולא יעשו מדחה, הנה מעשי הרבנים העברים, הרבנים מטעה”מ, נותנים יד לתלונות אין מספר וברוב זיופיהם בפנקסיהם השיבו את עולם היהודים לתהו ובהו. דעת לנבון נקל, כי אם תפתר השאלה: ביד מי ימסרו את ספרי הנשואין, אז תתעורר שאלה אחרת, אודות תורף הגט מתוקן ומסודר על פי אופנים חדשים.

אשר על כן מצאה אספת הרבנים לחובה לה להשמיע, כי ספר כריתות הנהוג בין אחינו היום נחשב לספר-דתי נכבד מאד, ואין להרבנים רשות לדון בזה, אחרי אשר גם חברי הועד ככל בני ישראל חייבים בשמירתו; לכן חלילה להם לחרוץ משפט להעביר את הגט הישן מפקודתו. ולמען דעת כי ועד הרבנים ידאג גם לטובת החובות אשר על היהודי למלאות כאזרח הארץ, היינו כי יהיה כל דבר נכתב בספר; לכן עצת הועד אמונה, כי תחוק הממשלה חק ולא יעבור, כי בטרם יכתב הגט ככל משפטו וחקתו, יעריכו גם ספר כתוב בשפת רוסיא, אשר בו יתבארו סבות הגט ותנאיו בדבר חלוקת הילדים והנכסים ועוד דברים כאלה, ואשר להספר הזה, הערוך ע"פ החקים, יהיה הכח והעז על פי דיני הממשלה בעת יצאו הגרוש והגרושה לריב בגלל איזה תביעה או טענה, וגם בעת אשר יחפצו לבוא בברית הנשואין שנית. ספר כתבנית זה יעריכו גם בטרם יקח איש אשה, קודם הנשואין כדת משה וישראל יכתבו החתן והכלה אמנה ביניהם בשפת רוסיא, ובספר הזה יהיה מבואר כי בחפץ לבבם יכרתו את הברית וכו'. –

אחרי הדברים האלה העירו הנבחרים את אזן הממשלה להיות זהירה מאד בבואה לבחור את האנשים אשר בידם תמסור את הסדרים החדשים אשר תחפוץ להביא בחיי היהודים. עליה להתאמץ לבל תתן בזה יד ליהודים לחשוד אותה כי אך משנאתה אותם ומפני כי לא תתן אמון בהם, לכן מסרה את הסדרים בידי אנשים אחרים, אחרי אשר החליפה כליל את המנהגים הישנים ותתן להם תמונה חדשה. ועד הרבנים יחשוב לו לחובה להודיע גלוי להממשלה כי אם תמסור את הסדרים בידי אנשים כאלה אשר לא יאמינו היהודים בהם כי את טובת הכלל ידרושו, אז לא לבד כי העמל לא ישא פרי, אך לא יוכלו חברי הועד גם להבטיח אל נכון כי לא תהיינה תוצאותיו רעות מאד; וגם הדרכים אשר נתקנו בשנים האחרונות יתקלקלו, אם לא ידעו הפקידים החדשים אשר יקומו תחת הרבנים לכלכל מעשיהם בדעת ובהשכל, בצדק ויושר.

מלבד זאת, אם תאות הממשלה לשמוע לעצת ועד הרבנים, אז אליה להתאמץ, כי ספרי-האמנה החדשים לא ידרשו הוצאות ומסים, כי גם המס היותר קטן מכביד אכפו על היהודים ומעיק עליהם מאד. צרכי בני ישראל מרובים מאד ודלותם מורה היא, רוב בני ישראל יעמולו בזעת אפים להמציא לחם לפי הטף אשר ברגלם ובגלל פת לחם יפשעו פעמים רבות, ולכן כבד עליהם מאד לשאת על שכמם עוד מסים חדשים נוספים על המסים אשר ישלמו כאזרחי הארץ וכבני ישראל. ענות עם-בני ישראל גדלה מאד, עד כי לא היה ביכלתם לשום לב אל איזה סדרים, אחרי כי עליהם לרדוף לבקש אוכל כל היום, ואך חק עבודת הצבא החדש הבין את היהודי דעת כי אין טוב לפניו, באשר הוא אזרח, רק להתנהג על פי סדרי ומנהגי כל הארץ, למען לא ישא הוא עון זרים ולא יתן את בניו כפר בני הנכר. הדבר הזה אמנם פקח את עיניו על דרכיו עד כה, אך אם יש את לבב הממשלה להביא סדרים במשכנות יעקב ולספור את רובע ישראל, חלילה לה לשום על העם הדל הזה מסים חדשים, אחרי אשר גם תחת סבל המסים הישנים המה רובצים באין כח להרים ראש…

אלה הדברים שנדברו באספת הרבנים. אם אמנם כי לא נקרא תגר על חברי הועד על אשר לא הציעו המה דברים אחדים לפני הממשלה, אחרי אשר לא היה להם כל זכות לזה, כי עליהם היה אך להשיב מענות על שאלות הממשלה, אך לא נוכל להתאפק לבלתי השמיע כי רגש תוגה ישאר בלב כל איש ישראל בארצנו בכלותו לקרוא את כל דברי האספה. שבע עשרה שנה חכינו וקוינו מיום אל יום מתי יהיה לרצון לפני הממשלה לשאול את פינו על דבר צרכינו, מתי תבוא העת המאושרה כי יבוקש עון ישראל מאת ראשיו והמה יוכיחו כי אין בו עון אשר חטא, ומורינו ישמיעו כי לא תמצאנה חטאות יהודה. ובראותנו כי אין קורא לנו הציעו רבים מחכמי ישראל לבקש את הממשלה לקרוא ולאסוף אליה מרבנינו וקצינינו. ועתה, כאשר אחרי הדיו הרב שנשפך והקולמסים הרבים שנשברו נאספו רבנים אל עיר הבירה, הנה יצאנו מן הועד הזה וידינו על ראשינו… תוגה חרישית מסתתרת בעמקי הלב ואנחה גדולה תגלה את הטמון שמה…

ומה יהיה עתה?

בעמנו בארצנו כבר ימצאו רבים אשר נפשם לא תרוה נחת מן הדעת כי עליהם כעל יהודים לסבול עול הגלות; המה אמנם יודעים כי הנם יהודים, אבל לא ידעו ולא יחפצו לדעת, לא יבינו ולא יוכלו להבין מדוע היהודי דרוש להיות עשוק משפט? מדוע רק לזכיותיו הושם מעצור? בימים האלה יצא היהודי לאויר העולם, אור הדעת הציץ עליו, והוא הנהו מתהלך לנגה זרחו בקרב תבל לארכה ולרחבה. גם בחיי היהודים בארצנו ישנם רגעים, ימים, ירחים וגם שנים שלימות אשר יוכל לשכוח כי משפטו מוגבל, לכן כבד עליו מאד להפרד מאלה הזכיות אשר נהנה מהם זמן ידוע, לחיות חיי “עם לבדד ישכון”. זאת היא בארצנו, ומי ידבר אודות יתר הארצות הנאורות? שמה, בארצות המערב, חדל היהודי להיות רק יהודי ויהי לאיש, לאזרח, לבן ארץ מולדתו. ומי המה אחינו בארצות המערב? האם לא אחינו בני בריתנו? האם לא אב אחד לכלנו, אם לא יוצר אחד בראנו?! במה הגיעו למדרגתם ובמה זכו לזכיות האדם? או טוב מזה נשאל: מה חטאנו אנחנו כי נגרעו משפטינו ועל מה יצדיקו עלינו את הדין למנוע ממנו ברכת הארץ? שוא ידברו אלה כי אין להעריך את יהודי ארצנו אל יהודי ארצות אירופא, אך שקר יחשבו בלבבם ושקר יחפצו להנחיל לאחרים באמרם, כי אנחנו איננו מוכשרים לקבל את הטוב ליהנות מזכיות הארץ, למען הבאיש ריחנו בעיני הדורשים טובתנו. גם בלבנו רגש שואף דרור מחוקים מגבילים זכיותינו כיהודים, כמו בלב אחינו בארצות אירופא, כמוהם נאהב את הדעת ולהיות לנס באהבתנו לעמל ולעבודה, להיות אזרחים מועילים לאדמת מולדתנו ובנים נאמנים לממשלת ארצנו. אנשים אחים אנחנו לבני בריתנו העברים בכל הנוגע לתורת מורשה, ולבני ארצנו הרוסים כאחי מדינה, ומדוע תהגו ריק לתלות הקולר בצוארנו, לשים אשם נפשנו, כי אין אנחנו ראוים לעמוד במדרגה אחת עם אחינו הרוסים, ובאמת אך צוררינו ומשטינינו אשמים בדבר. אמנם כן התשוקה להשיג זכיות אזרחים גדולה בנו מאד, יען כי חסרון הזכיות יביא בכנפיו רעה רבה גם לבני עמנו גם לארצנו, כי בלב בני הנעורים תבוא שנאה כבושה נגד אלה אשר העיקו עליהם בסדרים לא נכונים, ובבואם באנשים יטו אחרי המתלוננים על הסדרים אשר האכילום מרורים.

ומאין תבוא עזרתנו? אל אלהים יודע!

ס“ט פעטרסבורג, מנחם–אב, תרל”ט.


  1. נדפס בשעתו “בהמליץ”  ↩

  2. מקום חלקתי לשאלה הזאת במאמרי “דור הולך ודור בא” (השחר, ש"ט, חוב' א – ד) ועל הצמא לדעת לעיין שמה.  ↩

  3. מכה“ע ”Рyсская Правда " מודיע כי לא יארכו הימים ויבואו דברי ריבות בעיניני נשואין של יתר האמונות גם המה לפני השופטים הכוללים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות