רקע
זאב יעבץ
המורה לצדקה, או: שני המאורות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ווארשא: דפוס האחים שולדבערג; תרנ"ב 1891-1892

השנה הזאת מסֻיֶמת ומסמנת תהיה בתולדותינו מאד מאד. חבת ישוב ארץ התעוררה פתאום ותתלקח כמעט בכל פנות העם וקצותיו; אגודות רבות ועשירות וגדולות נוסדו לקנות אחוזות במדה מרבה; המונים המונים באו ארצה ישראל באניות. כל המראות האלה לא נראו לנו מתמול שלשום, ולב ישראל פחד ורחב עליהם. ופתאום, והנה דבר מלך שלטון סגר הארץ מבא. כמה לבות היו לאבן לשמע הפקודה הנמרצה, ולמראה גורל העולים האמללים, אשר לדאבון נפשנו לא מצאו את המנוחה אשר הם מבקשים. גורל הנדחים נגע עד לב כל איש אשר לב ישראל ולב אדם לו, אף עצם דבר הפקודה הכה בתחלתו את כל שומעיה בתמהון. אך מעט מעט נפקחו עיני רואי דבר לאמתו, לראות כי רעה מעין הטובה היא. השטף הגדול והנמהר עתיד היה לסחוף ולנתוש את כל נטעי הישוב הרכים עוד בשנים, והצריכים לגדוּל מתון מאד, ולכלכלה מדקדקת מאין כמֹה, ואשר כל נדנוד אֹנס להבשילו ולבכרו שלא בעונתו יכשיל כחו לימים הבאים לאין מרפא. ואם אזהרת אחים לבלתי צאת בחפזון לא הועילה, נתן ה' את דברו בפי מלך אדיר, ודברו הנמרץ לא שב עוד ריקם. וכל איש החי בארץ הזאת, היודע את אהבת השלטן יר"ה לאדם בכללו ולישראל בפרטו, הזוכר לכל זרע אברהם ברית אחים הכרותה ועומדת מאליה, במחצבתם המשתפת, הוא יקוה תקוה שלמה ומיסדת כי ממשלתו לא תאסוף את חסדה מאת אחי עמה. ובהעצר השטף, ובראותה, כי נאמנים לה היהודים היושבים בארצה אמונת אמת, תשמור אמונתה לבית ישראל, ככל אשר שמרה להם זה כחמש מאות שנה.

עוד עיני כל ישראל פונות קדמה, והנה מפאת מערב עולה שמש צדקה אשר לא היה עוד כמהו לעולמים. מזל אחד ברקיע המזיל את הזהב על ארץ הכסף “ארגנטינא” אשר הקצה לבני ישראל. מראה האיש הזה, ברון הירש יהי ה' עמו, עדות הוא לכל באי עולם, כי ישראל הוא העם המגַדֵל למין האדם כלו את גדוליו. מבני אברהם ראש לנדיבים, יצא האיש הגדול הזה, אשר את כל עשרו הרב הקדיש לעניי עמו. אך לדאבון לבנו, לא אל הארץ אשר ישראל מנשא את נפשו אליה זה ארבעת אלפי שנה, אומר הנדיב הגדול הזה להביאנו, כי אם אל ארץ רחוקה מאד. לבנו יהגה אימה, פן יתנכרו לנו ח"ו רבבות אחינו היוצאים שמה, גם לרגלי המרחק הרב אשר בינותינו, גם בגלל שנוי סדרי בראשית, כי אנחנו יושבים בפלח הצפוני אשר על פיו הסתעפה כל תרבוּתנו העתיקה משנות דור דור, והם ישבו בפלח הדרומי השונה מפלחנו גם בסדר היום, גם בתקופות השנה. אולם מעשה נדבת ברון הירש יחיד הוא בימות עולם וחיבים אנחנו לחשוב אותו כאיש שלוח מאת יחידו של עולם. ומי יודע אם לא הדבר הזה, הנראה רחוק מאד מדעת חבת ציון, כרחוק ארץ ישראל מארגנטינא, יהיה הוא הוא הגורם לזה; כי נפלאים דרכי ה‘, ומעשה ידו הוא אשר בכל משלה.  ובכן אין גם לנו קהל חובבי ציון, כי אם לברך ולכבד את האיש הגדול הזה, ואת מעשהו הגדול, ולאמר לו: יהי נעם ה’ עליך, ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיך, ובידך יתן ה' את תשועת עניי אחיך, וגם את תשועת ארץ אבותיך.

ואנחנו, חובבי ציון, איננו בני חורין להבטל מן הדבר אשר לו הקדשנו את לבנו ואת רוחנו. לא רחוק הדבר ממנו, כי גם דבר ארגנטינא יהיה לעזר לישוב ארץ ישראל גם בקום ועשה, אך בשב ואל תעשה כבר היֹה היה הדבר לעזר, כי הסב מעלינו את שטף המון האנשים אשר אין פניהם אל אהבת ארץ אבותיהם כי אם אל הלחם, ואנשים בלי כל משאת נפש, רק למשא ולנזק הם לישוב. ועתה אפשר יהיה לאוהבי ציון, בעלי זריזות מתונה, לעשות מעשיהם בשובה ונחת, ברצון ממשלת הארץ וברשיונה, עשיה כדרכה, שאינה נפגעת פתאום מן החוץ, ואיננה מעוררת בחפזונה תמהון וחשד של שוא בסביבותיה.

ועוד תועלת אחת תוכל לצאת לישוב ארץ ישראל ממעשה ברון הירש, תקון קלקלה גדולה מאד המלפפת ומולכת את הישוב ח"ו לכליון חרוץ.

יסוד ישוב ארץ ישראל, מגנוֹ ומשגבו, הוא השר בנימין בן יעקב שליט“א, ובדברנו במאמר זה על ישוב סתם, על פעלו הגדול אנחנו מכונים. על האיש הרם הזה נאמר: וצדיק יתן ולא יחשך. ואף כי נדבת ברון הירש עולה על נדבתו פי כמה וכמה, מי יגיד לנו, כי אין בית רוטשילד העומד למעוז לעמו עתיד גם הוא להגדיל את עזרתו לעמו למעלה ראש. הלא עד העשות מעשי הברון הירש שליט”א, היה מעשה השר בנימין גם הוא דבר אשר לפניו לא היה כן בישראל, וכבר נותן הוא והולך זה שמונה שנים, ונפשו לא תקוץ וידו לא תקצר. וסמן זה הלא מסר לנו ראש חכמי הגולה, הרמב“ם ז”ל, כי גדול הנותן אלף שקלים שקל שקל, מן הנותן את כלם בבת אחת. ומי ימלל את המון לב השר בנימין ורחמיו לאחיו בני ישראל, ואת אהבתו לארץ ולכל קדשיה, עד כי מרבית עתותיו, היקרות מאד לעסקיו, נתונות הן לעסקי הישוב. ובכן לא הקטינו מעשי הברון הירש את מעשה השר בנימין במאומה.

ובכן לא הוא, ולא רוחו, ולא לבו, ולא כל הדברים המסורים ללבו צריכים תקון, כי מתוקנים ועומדים הם מיום צאתם מידי יוצר לב האדם, כי אם גופי המעשים הנעשים במקום שאין עינו ואין ידו מגעת צריכים בקור וצריכים תקון, ולבקור זה, ולתקון זה, השעה דוחקת מאד מאד וכל היודע ומחשה ומצאהו עון אשר לא יסור ולא יכפר לעולם.

השעה דוחקת והשעה עוברת, כי לדאבון נפשנו ראינו כי רבים הם האנשים, ובתוכם גם אנשי לב, אשר רפתה רוחם מן הישוב הזה בראותם אותו, וכל היקר הנראה לעיניהם, לא עמד להשיבם אל חבתם הראשונה. ועתה אם לא עכשו אימתי? אם לא כעת נשיב את נבוני עמנו לבצרון, יראנו מאד פן יסחפו בזרועות השטף, והמירו את העולם הקים, של ישוב א“י, בעולם העובר של ישוב אחר, שאיננו טוב אלא לשעתו ולדורו. על כן נטלתי לי רשות לערוך לפני הקהל שאלות רבות שונות ומתמיהות, ותשובתן האחת הפשוטה, ולהעביר על פניהם המון קלקלות רבות שונות ומתמיהות ולהורות תקונן האחד הפשוט, ותקון זה יצא לנו ממעשה ברון הירש שליט”א.

נשימה נא לב ונשאלה:

מדוע נקעה כיום נפש רבים מישוב ארץ אבותינו? –

מדוע לא תכריע בכח קדושתה ובהדרת שיבתה את ארגנטינא ארץ החול אשר לא ידענו מתמול שלשום? –

מדוע יאחז כל תיר עברי את דרכו לאחוזות הנדיב בלב חם ובבאו שם יפוג חמו? –

מדוע ישום כל עובר והניע ראשו לאמר: הבמעט הקטן הזה יצאו מיליונים? –

מדוע ידברו כל אוהבי ארץ אבותינו, על מעשה הנדיב, רק בסגנון של משא פנים בלבד, בעוד אשר לעצם כבודו הם מלאים אהבה, חבה וכבוד? –

התשובה על השאלות האלה מתבארת ומתפרשת מאליה: יען כי לדאבון נפשנו לא הצליחו מעשי נדיבנו באחזותינו! אך התשובה הזאת היא היא הפותחת מקור להמון שאלות אחרות: ומדוע אמנם הצלח לא הצליחו מעשיו? הבארץ תלויה הקלקלה?

האמנם חדלה ארץ אבותינו את תנובתה הטובה? והלא ראינו כי הארץ נותנת את תבואתה לעובדיה בעין יפה, ואף כי בהיותה מעבדת ומזבלת. אדמת מקוה ישראל עומדת ומעידה עדות נאמנה, לא מפי האֹמד, כי אם מפי נסיון גמור בדוק ומנוסה, כי ברכה רבה בעבודת הכרם ומעשה הזית ועבודת הפרדסים מעשרות את בעליהן, ותקוה רבה נשקפה גם לעבודת המשי. ואם תאמר: עם בני ישראל לא יצליחו לעבודת קרקע? הנה עינינו הרואות, כי הילדים הנולדים באחוזותינו, בריאים, מוצקים ואמיצי לב, ששים לקראת כל עבודה בשדה, ועבודת השכירים היהודים רצויה מכשרת וכשרה מאד; וחסר כסף, או חסר רצון, לא היה גם הוא מעולם צור המכשול בפני הישוב, כי לב מלא רחמים וכיס מלא כסף פתח הנדיב לארץ אבותינו ביד נדיבה מאד, והלב לב טהור והכסף כסף צרוף, אין סיגים בשניהם. הן ידע ידענו, כי על אחוזה אחת משכנינו הגרמנים לא יצאה העשירית, אשר הוציא הנדיב בידו הרחבה על אחת מאחזותינו, ואדמתם אינה טובה מאדמתנו ועבודתם אינה רבה מעבודת אחינו. וצאו וראו מה בין אחוזת זכרון יעקב ובין אחוזת הגרמנים אשר בחיפה ואשר בשרון: הגם לגרמנים יש גננים צוררי עמם אשר המהומה והמגערת שלוחה בכל מעשה ידיהם? הגם להם הרקיבו עשרת אלפי שתילי זית, ורבבות גפנים לא קלטו, וכל אנשיהם צריכים תמיכה? לוּ היה להם נדיב אדיר וחסיד, כאשר נתן ה' לנו, אשר הוזיל זהב לרבבות מכיסו למען למד בחורי עמו עבודת כרם, כי עתה העשוּ גם הם כמונו להעמיד את הבחורים ההם, לחצוב אבנים מסלע יורד עד התהום, למען הכשר את המקום הזה לפרדס? ומה פרי חמדת הפרדס הזה? שלש שנים כשנות ערלה עברו, בחורים למאות כלו כחם לריק ולבהלה, כמאת אלף פֿראנק יצאו, ובמקום פרדס צומח, יש לנו פרדס דומם, רמ“ח גלי אבנים, כגלו של עכן, כנגד רמ”ח אברים שבאדם. הינהגו שכנינו הגרמנים גם בשאר הליכותיהם כמנו? הימסרו גם את כל עסקיהם ואת כל מלאכתם לנו כאשר נמסרו כל עסקי האחוזה, כל מיני קבולת, כל מיני מַלְאָכוּת (קומיסיון) וכל מיני אומנות של זכרון יעקב לגרמנים ההם, שאינם אוהבים אותנו אהבה יתרה, עד כי יאמר עליהם בפה מלא: “לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם”, כאשר העידה “טעמפּעל-וואָרטע” (מכה"ע שלהם) עדות ברורה ומפורשת, כי מעסקי זכרון יעקב גדלו ויעשירו. ואם תאמר, כי לא נמצאו בתוך אחינו אנשים ראוים לעסקים כאלה – אין הדבר כן. הנה יש בחיפה בתוך אחינו הספרדים והמערבים, כמה וכמה בעלי כשרון וכיס, כמה וכמה אנשי אמנה וכבוד, הבקיאים מאד בטיב כל עסק כמהם, ובטיב המקום יותר מהם. ומה רחב לב הנדיב ולב כל איש ישראל, לוּ צלחה ביד הנדיב להקים, לפי דרכו, את עדת עמו הצעירה בחיפה תקומה קימת, כאשר הקימו אנשיו את הגרמנים, אשר אין מזונותיהם ואחריותם עלינו. הגם מאת הגרמנים נגנב בקר במחיר מאת אלף פֿראנק, כאשר נגנב מזכרון יעקב? אם גם להם נסחף ביום הגשם מיכל-מים אשר עלה בנינו לכמה עשרות אלפים פֿראנק? את הגרמנים לא קרו כאלה, כי ישובם היה חביב עליהם וידקדקו בכל, ולא מסרו את כל מלאכת הבנין לנרפה עושה מלאכתו רמיה, ככל אשר נמסרה בזכרון יעקב לארמֶני שכור, מחרף מערכות ישראל, אשר הוא וחרשי משחיתו יעלו כדי ארבה לרוב. ובני ישראל ילידי רוסיא ותימן, המופלגים במלאכת הבנין והסתות הנוהגת בארץ הזאת, והכשרים ורצוים באמונת לבם, לוּ בנו הם את הרפתים, כי עתה לא נגנב מהם מאומה, לו בנו הם את המיכל כי עתה לא נסחף. אך עזה האהבה לארמני השכור, שאינו נאה ומתקבל מאד גם ביפי תארו, גם בטוב טעמו. ומי יודע התלויה האהבה הזאת בדבר, אם לא? – מדוע יחפשו שכנינו הגרמנים בנרות אחד מאחיהם להַנוֹתוֹ ולמסור לו את מלאכתם? ועניי עמם קודמים להם בכל זמן ובכל מקום; ובאחוזות הנדיב הצריכות לחמשת אלפים שכירי יום, ימאסו בשכירי ישראל, אף כי יצא מידי כל ספק, כי עבודת איש ישראל שוה גם בערך כשרון מעשיה, גם בערך ישרתה, פי שנים מעבודת אחרים. הן חַיפָה לבדה מלאה היא עניים מדכאים מתוך אחינו הספרדים, המקבלים עליהם כל עבודה קשה. ולוּ הוכן רק דבר אחד, בית מעון ומזון, כי עתה נהרו שם שכירי ישראל מחיפה ומצפת לאלפים. הן אמנם כי גם בלעדי זה החלו לבא עניי ישראל להשתכר לעבודה, אך לא ארכו להם שם הימים, כי ללחם צר יצא להם לנפשם כפֿרנק ליום בקנותם הכל מן החנוני ויצאו משם בפחי נפש. אך מי ישים שם לב אל קדוש מאויי הנדיב להרגיל את דלת העם לעבודת קרקע? הן באחרית הימים בושים הם באחוזות הנדיב, מחצור (חדרי) ורחובות, ויחלו לקבל גם הם פועלים, ולהכין להם בית מעון ומזון. אך קטן בית המזון הזה וכל עצמו לא בא אלא למראית עין.

מדוע זה ישימו הגרמנים את כל לבם לזבל את שדותיהם ככל אשר זבלו אבותינו, ולאחינו בני האחוזות לא יתנו ולא יספיקו בידם לזבל, אף כי האגרונומים הצעירים שלמדו את אומנותם מחליטים כי האדמה צריכה לזבול? ומדוע זה לא ישימו למופת את הגרמנים השמחים על כל ענף פרנסה אשר יוכלו להרכיב על עבודת אדמתם? ובאחוזת זכרון יעקב אשר עשו האכרים החרוצים דבר גדול, וינהיגו את מרבית האוזים1 ויצליחו, קמו עליהם ויורו בהם חצים וימיתום באכזריות ובזעם, ועל מה? על כי יקוססו את הפרחים אשר נטע הגנן על פתחו ועל פתח בית הפקיד. הגם לגרמנים היה דבר קטן ונבזה כזה, פתחון פה להכרית מפי העם מחיה טובה כזאת? אַוז מביא בלי כל הוצאה ויגיעה כדונם אדמה אחד. אוי לישוב כזה אשר אין לו פרי כי אם פרחים!!

ולא רק פרחי אדמה תחת פרי אדמה יאמרו לתת לנו, כי אם גם פרחי אדם תחת פרי אדם הם אומרים לגדל בארץ אבותינו.

מדוע תשלחנה מדי שנה בשנה, מספר נערות מבנות אחינו אכרינו, להיות באָמנה ולהתגדל בפריז? הלמען הביא בחזירתן לרעותיהן התמימות, את תורת התלבושת הפריזית, את משפט המחול, הלכות קידה והשתחויה ונגוני התיאטר? הלסלסול כזה, אוכל כרקב בעצמות הישוב, אוּמתנו העלובה צריכה בזמן הזה ובמקום הזה? הן לכך אכרי אחינו צריכים, לגדל את בנותיהם לעזר לאבותיהן ולבעליהן, לנשים ולאמות בישראל, לבנות חיל מגדלות את בניהן גדול הגון, תרבות אנשים חזקים; לנשים זריזות שומרות משמרת גן הירק ורפת הפרה. כי ענוגות ועדינות, משוררות ומחוללות בעלות עצבים רפים יש לנו די והותר, ומה יֵעשה כיום לגדול בנות אכרינו בזכרון יעקב פנימה? – בית ספר של שעשועים (שפּיל-שוּלע בלע"ז) אשר לא ידבר בו רק צרפתית – – גם הגדוּל גם הישוב אין לו פרי כי אם פרחים!

אך מה היתה לפוקדי הפרחים כי יצמיחו חוחים בין הפרחים האלה? מדוע ינהיגו בזכרון יעקב את הרפיון ואת העצלות בהאיר בעלי ההנהגה שם את עיניהם אל האנשים האחדים עושי מלאכתם רמיה, רודפי שכרון, הולכי בטל, מחרחרי ריב, מאחרי שבת על משחק הקלפים עד אור הבקר? מדוע יסבירו שם פנים רק להם? הן אמנם כי אחינו יושבי זכרון יעקב נֹחים מאד להטותם לכל מדה טובה, לאהבת העבודה, לאהבת השלום, לחיי מוסר, ליראת שמים ולאהבת הבריות, אך נחים הם יותר, ככל בשר ודם, לנטות לדברים שנפש האדם מחמדתן, ושבח גדול הוא לזכרון בני יעקב כי בכל הטובה הצפונה שם לאנשים שאינם מהוגנים, לא נטו רוב הקהל אחריהם.

ומדוע יהיו במקום קטן כזה שלשה בתי משקה מקוימים ומאושרים בידי בית הפקידות, מלבד המרזיחים שלא יצא עוד עליהם רשיון מפורש? הן חובת העומדים בראש הישוב להיות למופת גם בגופם, בנפשם, ובביתם במדת הסתפקות. ופה רבים הם מאד המרזיחים, והמרזיחים בתי מדרש הם, שפורעי מוסר יושבים שם ושונים את פרקם באזני הקהל.

ומדוע יכרו שם שוחה ויטמנו מוקשים לכל איש נאמן ומהיר במלאכתו? ומדוע ירמזו לכל איש הבא שם לשמור משמרת, רמז גס או רמז דק, הכל לפי דעתו של האיש, כי טוב שלא לדקדק במשמרתו מלדקדק? ואוי ואבוי לו לאיש שאין נפשו מסוגלת להבין רמז? ועוד יותר, אוי ואבוי לאיש שדוחה את הרמז מפני הפשט וגוף ההלכה, כי נושא הוא את ענשו בעולם הזה?

ומדוע ישב שם לבטח רק גבר לא יצלח? איש אחד מקתולי ארץ הקדם אשר אומנותו היתה כל ימיו מלאכת בשול קהוה על ספינה איטלקית, הפקד שם לרופא, ויחנך את בית הקברות בזבחי מתים רבים מאד, והאיש הזה ישב שם ימים רבים בכבודו של עולם. ומשהתחילו לבא רופאים מוסמכים, אנשי אמנה ויודעים את אומנתם, לא כלו עוד שלש שנים, והרופא השלישי כבר בקש גט פטורין. ולא ברופאים בלבד מדה זו נוהגת, כי בכל מין פקודה: גנן צרפתי פוסע על ראש העם, צורר היהודים, אשר בכל אשר יפנה ירע ישחית ויקלקל, מושל בכפה. ובבא גנן צרפתי אחר אשר בתומתו לא ידע עוד, כי קלקלת הישוב זוהי תקנת עצמו, ויתקן בשבעה חדשים את אשר לא תקן הגנן הראשון בשבע שנים, וירדפהו הגנן הראשון והפקיד, עד אשר כמעט קצרה נפשו למות.

*******************

על כל השאלות המפורשות בזה אשר רבות ויתרות מהן מנעתי בתוך חכי מפני הכבוד, יש לנו רק תשובה אחת; רק טעות אחת נפלה בישוב ארץ אבותינו, טעות בדבר הלכה אחת השקולה כנגד תורת כל הישוב כלו, והלכה זו היא שגורה מאד בפי הברון הירש שליט"א לאמר:

"לא צרך הכסף הוא המפגע העומד בפני על דרכי אשר אני הולך בה לעשות לעמי, כי אם צרך הנפשות. הן פקידים צריכים לי מאד, ומה כבד הוא למצא בעלי הכשרון הראוי, ובעלי מוסר הראוי לעסק מסכסך וקשה כזה. ראשית חפצי בסדר עבודתי הוא ליסד אגודה גדולה מראשי כלל ישראל, ומראשי העולם המתוקן, והאגודה הזאת תבחר מתוכה ועד גומר, מוציא ומביא וכו' וכו' ".

מכלל דבריו שמענו כי צרך הכסף נמנה לו שני, וצרך הנפשות נמנה לו ראשון, לאמר: כי ערך הנפשות הוא למעלה מערך הכסף; כי כלכלת הישוב צריכה לכשרון; כי כלכלת הישוב צריכה למוסר; וכי כלכלת הישוב צריכה לדעת רבים; כי איש גדול ומפורסם בבינתו העמוקה בכל דבר עסק כברון הירש איננו סומך על דעתו, ומוסר את הדבר לצבור, ואת יד הצבור הוא ממלא לבחור מתוכם את הועד הפועל. ומשנה זו היא שנשתכחה בישוב ארץ אבותינו, כי הפקדו עליו אנשים אשר אין להם “הכשרון הראוי”, לאמר: אנשים שאין להם שום ידיעת בית רב, גם בתורת האיקונומיה בכללה, ובתורת גופי העבודה לפרטיהם, גם בתורת המשטר המשפט והיושר, גם בתורת תקון ישוב מחדש, גם בתורת ערך ארץ אבותינו וטבעה, גם בסדרי הוצאת קהל רב מחיי מסחר לחיי עבודת קרקע; אנשים אשר אין להם “המוסר הראוי” לדבר זה, לאמר: שאין להם חבה לעצם הדבר שהפקדו עליו; אנשים אשר כל משאת נפש אדוניהם כשחוק היא בעיניהם; אנשים אשר שערי מוסר זה נעולים להם בשלשה בריחי ברזל: האחת: שנאתם ליהודי הצפון, אשר רק בשבילם לא ינום אדוניהם נותן לחמם, ולא יישן, ושנאה מוטבעת לא תהפך לאהבה לעולם; השנית היא גאותם העוברת כל חק וכל גבול, אשר לא יאמינו כי יסופר, האומרת להם כל היום כי כל הישוב שברא הנדיב, לא ברא אלא לכבודם ולהנאתם, וכל נדחי אחינו רמש ממש הוא בעיניהם, קליפת השום כפשוטו וכמשמעו, וגאוה כזו שאינה תלויה בשום דבר איננה בטלה לעולם; והשלישית היא בערותם הגמורה והחלוטה בכל דבר הנוגע לספרתנו ולדברי ימי עמנו מקדם: אנשים אשר טובה בעיניהם שיחה בטלה אחת, ולעג תפל אחד של וואלטער, מתורה שלמה שלנו, מכל חמדת ישראל ומכל טובת אומתנו, ובכן, מאין תתחדש להם אהבה לאחיהם?  ומדוע הוקמו לראשי הישוב אנשים אשר גם כשרונם, גם חבתם, גם מוסרם אינם מספיקים בידם להיות לפקידי אחוזות הישוב החדש? – יען כי כלכלת הישוב הצריכה לדעת רבים מסר הנדיב לפקיד יחיד, אשר הוא הפקד בראש הישוב, איש, אשר בכל דבּרוֹ היטב שפת צרפת, לא יצא לו כל שם גם בישראל, גם בצרפת; איש כאחד האדם, לא “מראשי כלל ישראל” ולא “מראשי העולם המתוקן”; איש אשר לא עשה חיל גם בחכמה גם בכשרון, גם במוסר גם במעשים טובים, איש אשר לא עמד עוד בשום נסיון. האיש הזה היה לשליט יחידי, לדבר הקדוש והיקר בעיני כל ישראל, והוא יוצר לו משרתים, עומדים ברום עולמנו, אנשים אשר לא הגיעו בכשרונם כי אם להיות לעוזרי מורים בבית ספר בינוני (רק לצרפתית לבדה, לא לשום מדע ולשון אחרת) או לעוזרי סופרים בחנות סוחר בינוני, והאנשים האלה מכריעים בדעתם העניה, ובידם החזקה, את הנוטע בנטיעתו, את הבנאי בבנינו, את הרב בהוראתו, את המורה בלמודו, את הרופא בדרך רפואתו, את הסמם בשחיקת סממניו, את הגבאי בעליותיו ואת הקהל בנוסח התפלה (בזכרון יעקב שנתה הפקידות ביד חזקה את נוסח התפלה שהורגלו יושבי המקום מילדותם, אל הנוסח שהפקיד הורגל בו) ואם ינסה אחד יושבי המקום להשיב על דברם בנחת, בכבוד ובשפה רכה והיה חלקו כסף ענושים במדה מרובה יותר מאשר יוכל האֻמלל שאֵת, ופתגמם השגור בפיהם Nous tous savons לאמר: “אנחנו יודעים הכל”.

לא לנחת לנו היו דברינו אלה. כל יודעינו יעידו, כי מעודנו שמרנו את עטנו מכל מלחמת סופרים, ולולא נשקפה רעה גדולה לישוב, מרפיון הרוח אשר החל להראות בקרב אחינו, כי עתה החשינו גם עתה, אך מי יודע אם לא תקע ממנו נפש כל העם, אם יהיה הישוב הזה כמנהגו עד היום לנו למופת; אם לא תאבד ח"ו כל תקותנו, וגם כל כבודנו יהיה לאין, כי דברי ימינו הם המה יעטו עלינו חרפת עולם אשר לא תמחה לאמר: כעשר שנים דבקו בני ישראל בארץ אבותם, ויקדשוה קדש קדשים, וישימוהו ליסוד לכל משאת נפשם ולכל קדשיהם, ויהי אחרי כן וימצאו אחרת נאה ממנה, וישכחו מהר את ארץ קדשם, ויפנו לה ערף ולא זכרוה עוד.

על כן הננו קוראים לכל אחינו: אם נוי אתם מבקשים, אם דשן אתם מבקשים, הנה ארץ אבותיכם נאה ומתקנת, דשנה ובריאה, טובה ראיתה ונאה ישיבתה, ונדיב אדיר מגן הוא לישוב ארץ אבותיכם, וגם דבר ארגנטינא לא יהיה לנו למוקש, כי היא היא המספקת בידינו לכונן את הישוב בשובה ונחת, בהסיעה אליה את השטף הגדול המזיק לישוב ארץ אבותינו.

אפס כי לא בדבר הזה בלבד יעמוד רוח לישוב ארצנו, לא ממעשה הברון הירש בלבד כי גם מדברו אשר שם נר לרגלו, כי עיקר הישוב תלוי בפקידים ראוים ובכלכלה ראויה יאָצל אור גם על ישוב ארץ ישראל, והיה הדבר אשר דבר הברון הירש, מורה לצדקה, להורות איככה תעשה, מה עיקרה ומה יסודה, וראש תנאיה והדבר המעמיד אותה.

כשעלה משה ברקיע אמר למלאכי השרת: כלום קנאה יש ביניכם? כלום תחרות יש ביניכם? אף אנו נאמר כן לשני נדיבי עם אלהי אברהם, למלאכיו עושי דברו: כלום אחד מהם נכוה מחופתו של חברו? יעלו נא שני המאורות הגדולים ככוכבים במסלותם, איש נכחו, אין זה צריך לאורו של זה, אך האומה הישראלית צריכה לאור שניהם. יאצל נא הברון הירש על השר בנימין מאור סדריו ודעותיו המתונות והמיושבות, ויאצל נא השר בנימין בן יעקב על ברון הירש מאור אהבתו לארץ אבותינו. וזָכר נא צבי ישראל, כי ארץ ישראל היא מקור כבודנו וגאון מולדתנו, כי הארץ הזאת היא הנותנת תפארת אבות, דעת נפש וערך דברי הימים, לעם אשר לו הקדיש כל כחו ורוחו, והטה גם אליה את שפעת חסדיו הנאמנים, ויסד גם הוא פה אחזות אשר נקוה לה' כי תהיינה לאותות ולמופתים בישראל, וידעו כל העם כי עוד ארץ חיים היא, לבה לא מת ושדיה לא צמקו, כי עוד זרעה יתן פריו, גפנה תתן יינה, וזיתה יתן שמנו והתמר את דבשו, כי עוד רב דשנה ורבה תבואתה ויכולה היא להיות למקור חיים וברכה גם בגוּשה גם באוירה לאדם רב.

ולא זו בלבד אנחנו מבקשים, כי אם גם את זאת: כי יכלכל ברון הירש את חוסי חסדיו באֵי ארגנטינא באהבת ארץ ישראל, עד כי יחשבו גם הם את ארץ אבותיהם לאֵם, ואז, רק אז, תחשב גם בעיניהם, גם בעיני כל ישראל, ארגנטינא לבת כשרה ומיוחסת ולא לאסופית; וכי יפקד הברון הירש גם על רבני קהלותיו להחזיק שם את תורתנו ואת דתנו בעצם תמה, ובכל מאמצי כח, ועל מורי בתי הספר ללמד ולחבב על תלמידיהם את תורתנו הקדושה ואת לשוננו מורשת אבותינו, כי יותר הרבה מאשר אנחנו צריכים למרכז לתורה, לדת וללשון, צריכים לזה אחינו באי פלח הדרום, כי מקומנו הישן, גם בטבעו, גם בתכונתו, זוקק אותנו באלפי זקים ומוסרות לתורתנו אשר פה נתּנה ולמולדתנו אשר פה נולדה. לא כן הישוב החדש בארגנטינא, כי כקטן שנולד יהיה ואותו יש לשמור מכל משמר, כי תנוק זה לא ישכח מוצאו ולא יתנכר חלילה וחלילה לאביו שבשמים ולאחיו אשר בארצות האחרות. ובטוחים אנחנו באחינו הגדול, בברון הירש ה' יחיהו וישמרהו, אשר “כל ישראל חברים” היתה משאת נפשו מנעוריו, כי בדעתו העמוקה יבחין ויכיר, כי התורה היא הנשמה האחת לכל ישראל, הלשון היא הפה האחד אשר לכלם וארץ ישראל היא המקום אשר כלם מכונים אליו את לבותיהם זה ארבעת אלפי שנה.

יזכר נא האדם הגדול הזה אשר כרבות נדיבות לבו גדלה חכמת אלהים אשר בקרבו, יזכר נא הברון הירש ימות עולם: רק נהר קטן, הירדן, היה מפריד בין גלעד ובין כנען, ויבנו בני גלעד מזבח לעד כי עם אחד הם ואחיהם, ואֵל אחד להם, לבלתי אמור אלה לאלה “גבול נתן ה' בינינו וביניכם את הירדן”. ועתה הנה האטלנטיק הגדול והנורא הזה מפסיק בינינו ובין אחינו באי ארגנטינא. אנא אלופנו אדירנו, הושב אחיך בטוב בעיניך, וישבו שם והצליחו שם, אך בנה מזבח בין קירות לבם, לא לעולה ולא לזבח, כי אם לעד בינינו וביניהם ובין דורותינו אחרינו, כי עם אחד אנחנו ואל אחד לנו, ומולדתנו היא ארץ ה' אלהינו אשר לפני משכנו.

את הבקשה הזאת אשר כנסת ישראל מבקשת מאת הנדיב ההוא, המכונן לעמו מרכז ביבשת החדשה, אין לנו לבקש מאת השר בנימין, השם לבו, רוחו, נפשו ונשמתו אל המרכז העתיק אשר לעם העתיק, ביבשת העתיקה, כי ידוע ידענו בו וכל ישראל הוא יודע את לבו הער ואת אזנו הקשבת; יודע הוא, כי כל הגה וכל רגש בו, קדש הוא לתורת אלהינו, לארץ אבותינו. לא שנוי דעת, ולא תוספת נדיבות, יבקש עמו ממנו, כי אם את הדבר האחד הזה: אל נא תתן, אבינו נדיבנו, את הדבר הנוגע בלב רבבות אלפי ישראל בידי איש אחד, או בידי אנשים אחדים, כי אם בידי ועד אנשים בעלי גדולה, בעלי מדע, בעלי דעה רחבה בכל עסק גדול בכללו ובכל דבר הנוגע נגיעה כל שהיא בענין הקדוש הזה לכל סעפי סעפיו; אנשים שאין בהם נדנוד חשש מחשבה זרה של הנאת עצמם ושל כבוד עצמם; אנשים אשר יצא להם שם בחבתם העזה העמוקה והפנימית לעמם, לארץ אבותיהם ולכל קדשיהם. וסוד האנשים האלה יבחרו את האנשים הראוים והרצוים להיות פקידים על הפקודה הקדושה והרוממה הזאת, להשיב בנים אל עבודת אבותם, על אדמת אבותם, והיה שמך לברכת עולם בפי עם עולם לעד לעולם.

ירושלים אלול תרנ"א.

זאב יעבץ.


  1. גאֶנזע צוכט.  ↩

המלצות קוראים
תגיות