הדמיון בספר זה עולה על המציאות, ולא כפי שקורה אצלנו לפעמים, שהמציאות עולה על כל דמיון. גם האנשים המזוהים בשמם אינם אחראים למיוחס להם, לא כל שכן – מי שנותרו עלומי שם; רק המחבר אחראי.

בכתיבת הפרק על פרשת כפר קאסם (1956) נעזר המחבר בכתבה מצוינת של דליה קרפל, שנתפרסמה ב־1986 בעיתון “חדשות”.

הזכויות בשיר “בהעלותך את הנרות” מאת שלום שפירא שמורות למחבר ולאקו"ם.

לאנשי מושב מרגליות שעל לגבול הצפון – לאושרת וללירן דוידי, לדורית ולאיתן דוידי, לאירית ולקובי סרמילי, לרחל ולעזרא מירג’ני, שפתחו לי בית לעת כתוב בקיץ, שנה לאחר הרעש.

 

חוות דעת    🔗

ראשית, ברצוני להודות בכל לשון של תודה למו“ל ספר זה, המוּכר לי שנים רבות כאדם אחראי ורציני, על שביקש ממני חוות דעתי על החיבור הזה, המכוּנה “לפיכך נתכנסנו”. לא אכחד: דעתי אינה נוחה ממנו. כבר בפתח הדברים הבחנתי שיש בו מידה עצומה, מופרזת לכל הדעות, של סילופים מדעת ועיוותים במזיד, שאסור בתכלית האיסור להותירם בלי תגובה מתקנת; לפחות תגובה, אם כי מוטב לסֵפר זה שייגנז כליל משיפורסם, לבל יַטעה הרבים, שבלוא הכי אינם מתמצאים די צורכם בתולדות מדינתנו, והן כספר החתום בעיניהם, לבושת כולנו. מפעם לפעם נשאלים תלמידים של בית רבן מי היה בן־גוריון, ורק למעטים יש מושג ברור. למדינה ששוכחת ומשכיחה אבותיה אל תהי תקווה, לא תהיה תקומה, ותוחלתה תיכזב. על אחת כמה וכמה מדינה שמתירה לסלף ולרסס, לעוות ולקמט דמויות מייסדיה. חז”ל אמרו שאם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים. והמחבר מבקש לשכנע אותנו שלא נותרו בארץ הזאת אלא חמורים, וכל מי שיֵצא לחפש מלוכה ימצא אתונות, ורק נְערה עולה מכל עבר השמימה; ארץ הצבי הפכה לארץ החמור. ולא היא, ולא רק קִנים וָהִיא; ולא אבדה תקוותנו, היא רק מסתירה פניה משום־מה.

לא רק המו"ל, גם המחבר עצמו מוכר לי שנים הרבה, ותמיד תמהתי איך ולמה אִפשרו לו גישה חופשית לקברניטי המדינה ולסודותיה המוצפנים. הפוסל במומו פוסל, והמעַוות במומו מעוות, והאיש הזה הוא איש מעוות שלא יתקון, שמיום שעמד על דעתו נגוע בשנאה עצמית, ואותה הוא מפזר כאבקנים עקרים המצמיתים פריחה. מעולם לא הבנתי מה מצאו בו גדולים וטובים, מה היה סוד קסמו, ומה הפלא אפוא אם במרוצת השנים פג הקסם והמחבר נותר ככלי אין חפץ, ולמרכולתו אין עוד ביקוש. הבה נקווה שספר זה, אם יראה אור למרות הכול, לא יהיה אלא צעקתו האחרונה לתשומת לב.

אפשר, כמובן, לצרפו אל הרשימה המתארכת של היסטוריונים חדשים, פוסט ציוֹנים, אך זאת תהיה שגיאה, מחמאה שאינו ראוי לה. גם היסטוריון חדש הוא בכל זאת היסטוריון המחויב להעמיד פני חוקר ולהסתמך על מקורו, ואילו המחבר אינו היסטוריון כלל, ולא במקרה סירב להצמיד לספרו רשימת מקורות או ביבליוגרפיה מסודרת. הוא מבקש לעקוב אחרי השנים הראשונות של מדינתנו, אולם דרכו דרך עִוועים: הוא מסתפק בראיונות¹) עם מיני אישים, שלא מצוינים בשמם ושאין לדעת על מה דברם נסמך. כהיסטוריון וכביוגרף, אני תוהה מניין נטל לעצמו זכות לתאר דברי הימים באופן משונה שכזה, רווי ברכילות, באנקדוטות ובעירוב מין בשאינו מינו; יתכבד במטותא המחבר ויביא הדברים בשם אומרם, יספר לנו את מי ראיין, מתי ובאיזה אופן, ויתאר אילו בדיקות ערך כדי לטעת הדברים בקרקע המציאות. לא אתפלא אם בדה הדברים כולם מלִבו, הפריח אותם, במחילה, כנפיחה.

ניתנה השאלה להישאל – מדוע יסתפק הקורא בבוקי סריקי, בדברי הבל שאין בהם ממש, שאין בהם שיטה, עיגון או אסמכתה, ושלא נועדו אלא להכפיש ולהשמיץ, ולהציג גדולי האומה כאנשים משכמם ומטה. האם אין בקריאת התיגר שלו משהו אינפנטילי, ילדותי עד כדי גיחוך, והמחבר עצמו כבר מזמן אינו ילד, אם כי עדיין מתנהג כילד פלא, שפלאו נמוג זה כבר, היה לא היה, ורק הילד הבכיין נותר. ואף על פי כן, אין זה ראוי להשאירו כמות שהוא וללא מענה, פן ייפול גם לידי ילדים וישחית נפשותיהם, ובאקלים הפוליטי של היום הוא עוד עלול להיכנס לתכנית הלימודים, מי יכול לדעת. מה אומר ומה אדבר: מים רבים ועכורים זרמו בנחלי הארץ מאש הכתיר “דבר” את ב.ג. כ“יחיד בדורו” ועד לספר פיגולים זה.

אני סמוך ובטוח שהמו“ל האחראי יביא דבריי בשם אומרם, ללא צנזורה, והערותיי תופענה במלואן ותעמדנה דברים על דיוקם. לאמתו של דבר, לא בדיוקים עסקינן אלא בעולם לגמרי הפוך, שצריך לשוב ולהופכו, ולהעמידו על רגליו, במקום שיעמוד על ראשו. אמנם ב.ג. עצמו נהג לעמוד מדי יום על הראש בהדרכתו הצמודה של הד”ר פלדנקרייז, כדי להזרים יותר דם וחמצן למוח, ומוחו של ראש ממשלה הוא נכס לאומי. ואילו עולמו ההפוך של המחבר, במחילה, מעלה עליו את החשד שמא לקה בשבץ מוחי, נשתבשה זרימת הדם, והזיכרון ההיסטורי הפך לשטח הפקר ולאדמה חרוכה, שמצמיחה קוצים ודרדרים בלבד. באחרונה נודע לי, מקורותיי אינם מאכזבים לעולם, שהמחבר עבר ניתוח גדול להסרת גידול במוח, ראשו נוסר מאוזן לאוזן, ואפשר שהוא ראוי יותר לחמלה ופחות לביקורת. לא נוח לי לפשפש בצרותיו האישיות, ואני עושה זאת על כורחי, רק משום שהוא עצמו לא נמנע בספר זה מדבר רכילות זולה המטפחת ספרות זולה.

אתן דוגמה, אחת מני רבות: כבר בפרק הראשון, העוסק ב־1948, מתקשה המחבר להתגבר על יצרו, והופך אישה תשושה בבית אבות לדוברת מוסמכת. אני מכיר היטב האישה הזאת, שנוהגת בשנים האחרונות להציג עצמה כמזכירה הבלעדית והקרובה של ב.ג., והאמת היא שהייתה מזכירה אחת מני מזכירות רבות, ולאו דווקא הבכירה שביניהן. ומה כבר אפשר לצפות מאישה בגילה המופלג, שמוצאת לנכון לחשוף דווקא רגליה, שלדעתה הן יפות במיוחד, והיא עוד משווה אותן לרגליים של פולה, שגם תבשיליה ולא רק רגליה אינם לטעמה, כמו הקוטש מוטש, לדוגמה, שתרם לא מעט לבריאותו של בעלה. המזכירה הזוטרה הזאת פיזרה לא פעם רמזים כאילו ב.ג. עצמו היה שולח מבט בקרסוליה אם לא למעלה מזה, ופעם אחת אפילו רמזה שהגיע לקרסוליה. לפחות הפעם נחסך מאתנו תיאור מרושע זה, אך לא יהיה נכון מצדי להתעלם ממנו כליל כאילו לא נשמע מעולם; נשמע גם נשמע, וההיסטוריה מחייבת הבהרה: להד"ם, ודינו של סיפור זה כדינם של סיפורים נוספים על רומנים כביכול של בן־גוריון בארץ ובחוץ־לארץ. ב.ג. היה נאמן לפולה ממש כשם שהיה נאמן למדינה, אמנות ללא סייג. לשתיהן היה נשוי בנישואי קודש וחול, עם שתיהן כרת ברית עולם, מבלי להסב מבט לצדדים.

לא רק לב.ג. היא נטפלה, המזכירה “הבכירה והאהובה”, גם לאנשים אחרים בסביבתו ניסתה להיטפל. היא מציינת – ואולי המחבר שם מילים בפיה – “בחור צעיר”, קרייריסט חסר תקנה, שהסתובב בלשכה סמוך לאוזנו של ראש הממשלה. כולנו מבינים היטב למי הכוונה. אני נזכר שפעם נכנסה לחדרו של ב.ג. וסיפרה לו סיפור מבחיל על הבחור הצעיר הזה, שניסה לחזר אחריה, לטענתה. זה היה בימים הראשונים למלחמת השחרור, ובאחד הערבים נקראו השׂרים וראשי מערכת הביטחון להתייעצות דחופה וחשובה. המזכירה טענה שעוד לפניה ישיבה, ניגש אליה אותו בחור צעיר, דחף אותה לפינה וחיבק אותה, ופתאום הרגישה, כך סיפרה בהתרגשות, שהוא תוחב לשונו אל פיה, ואחר כך, תוך כדי סיפור, פרצה בבכי. ב.ג. לא ידע נפשו מרוב מבוכה. אני לא יכולה לסלוח לעצמי, אמרה, על שלא סטרתי לו בפרצופו, שלא צעקתי; הייתי משותקת, הסבירה. ב.ג. ניסה להרגיע אותה. הוא הבטיח לה שידבר עם הבחור, אבל הוא לא באמת דיבר, לפי מיטב ידיעתי. אני חושב שראש הממשלה התבייש בסיפור הזה, לא כל כך בגלל הבחור ויותר בגלל הבחורה דווקא, עם מי ועם מה היא מתעסקת בשעת חירום לישראל. והבחור הצעיר היה בעיניו בחור יקר, מהיקרים שהיו לנו, שהמדינה חייבת לו הרבה, ועוד תהיה חייבת הרבה יותר. כל זה סיפרתי כאן כדי לשאול עד כמה רשאי הקורא להתייחס באמון אל גרסתה של המתלוננת, שכבר בצעירותה הייתה ידועה כבעלת דמיון מפותח, ובמובן זה אין זקנתה מביישת נעוריה. ודווקא היא משמשת למחבר כעדה להתרחשויות גורליות בימי סער ופרץ, מסה ומעש. אמור לי מי המקורות המוסמכים שלך, ואומר לך מי אתה, מחבר נכבד, ומה ספרך, ואולי התשובה צריכה להינתן על ידי המו"ל דווקא.

אל תראוני שאני חסיד שוטה: חסיד כן, במפורש, ושוטה – לאו דווקא. נאמנותי לב.ג. היא תוצאה של בחירה חופשית: בחרתי בו לאחר שהכרתי מקרוב אותו ואת כל המנהיגים האחרים. לאכזבתי, עליי לומר, שהוא מעולם לא בחר בי, ומעולם לא הכיר בי כביוגרף הרשמי שלו. ב.ג. רצה להיות הביוגרף של עצמו, הוא תמיד סמך רק על עצמו. אבל מאז נפטר, והוא עצמו אינו יכול להשמיע גרסתו, אי־אפשר עוד להתעלם מששת הכרכים שכתבתי עליו ועל פועלו. בכל הזדמנות מזעיקים אותי כדי שאומר מה הוא היה אומר. הזדהות שלי אתו מוחלטת, כי אני רציתי להיות בן־גוריון, ורק לאחר שנכשלתי החלטתי להיות הביוגרף שלו. אפילו נבחרתי פעמיים לכנסת, ולאשתי אמרתי שאני בדרך הנכונה, אך בתום שמונה שנים של כהונה נוכחתי לדעת שיקשה עליי מאוד להיחלץ מהמושבים האחוריים. חברת כנסת אחת אמרה לי פעם, שאני מוכשר מכדי להיות פוליטיקאי מצליח, מכדי להיות מנהיג. אני חושב שהיא צדקה: הדור הולך ופוחת, וכבר אין כאן בן־גוריונים, ואינטלקטואלים והוגי דעות נדחקים החוצה, וגם אני הרגשתי בין הפוליטיקאים כמו צמח בר, כאישיות בלתי רצויה. אחרון הנפילים הוא דווקא הבחור הצעיר ההוא, שבינתיים הפך לבכיר המדינאים; ב.ג. צדק גם בקשר אליו; והיום אני חוסה בצִלו, ולאחר שב.ג. מת, והביוגרפיה שלו תמה ונשלמה, החלטתי להיות הביוגרף של היורש האמִתי, של התלמיד המובהק. החיים שלי לכל אורכם הם חיים של אחרים, ואין לי טענות, יש שכר לעמלי. מדוד עד דוד לא קם כדוד, ואין זו פחות כבוד לכתוב התנ"ך של זמננו.

המחבר, כאמור, אוהב ללכת רכיל, ובמשתמע הוא מייחס לב.ג. אמירות מגונות כלפי עדות המזרח, כפי שיוחסו בשעתו למשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, וכבר הופרכו מכל וכול על ידי חוקרים יודעי דבר. אמנם, אין לכחד, ב.ג. היה מודאג מעלייה בלתי מבוקרת של ספרדים בעיקר מארצות המגרב, העלולה לשטוף הארץ בגלים לוונטיניים, בריליאנטיניים, ולהטביע תרבות המערב במזרחיות מופרזת. ייתכן אפילו, שכמו המשורר, גם הוא הצביע פה ושם על דמיון מסוים בין ערבים ליהודים יוצאי מדינות ערביות, דמיון העלול לשלב ישראל במרחב במידה מוגזמת, ולמחוק ייחודה כ“וילה בג’ונגל”. אין זה סוד שב.ג. ביקש במדיניות עקבית, להתבדל מן הערבים ומן הערביות, ובכל פעם שמאן דהוא דיבר בשבח התרבות המזרחית ערבית כיהודית, היה ב.ג. שואל לגיבורי התרבות המפוארת הזאת, ואם יש לה גיבורים כאלה שחיו לאחר המאה השלוש־עשרה. לא חייבים לפאר מה שאין, אמר, ולא חייבים לשלם מס שפתיים למה שיש, והאין לא יוכל להצמיח יש. עם זה, ב.ג. מעולם לא התכחש לתרומתם של העולים החדשים למדינה, למרות כל הקשיים העצומים, ולמוטרדים מהפגנות לחם־עבודה היה משיב שבכור ההיתוך לשנו יישרפו עד מהרה כל הזיכרונות הרעים. בעוד עשר־עשרים שנה, לכל המאוחר, הם ישכחו איך ריססו אותם, ואיך פרקו אותם מהמשאיות על טרשים ועל חולות; הם יתאקלמו ויהיו ככל האדם. ואם התחזית הזאת של ב.ג. לא עמדה במבחן המציאות, זה לא משום שהוא טעה, אלא משום שאחרים טעו בהצטרפם לבכי הכללי – אוי, אוי, אוי, איך לא השכלנו לקלוט ברינה, ואיך קלטנו בשמעה ובייסורים, ואיך חבלים שנפלו לנו בנעימים הפכו בלי משים לחבלי משיח, ואיך ואיך ואיך. וגם אם העולים כבר נטו לשכוח חבלי קליטתם, תמיד נמצאו מי שהזכירו להם, ולאו דווקא מתוך כוונות טובות. גם מהומות ואדי סאליב לא היו כל כך תמימות וספונטניות, כפי שנתפסו בשעתן. היה מי ששלהבו הרוחות, זרעו רוח רעה כדי לקצור קפיטל פוליטי. אולי נעשו שגיאות, בוודאי נעשו, כי ב.ג. עסק בעשייה בעוד בגין עסק בדיבור, כל הזמן הוא רק דיבר ודיבר.

כדי להמעיט דמותו של ב.ג., בחר המחבר להגדיל דמותם של שרת ואשכול וספיר וארן, ואין לי ספק שהקורא המשכיל יודע לזהות המכנה המשותף שביניהם. הארבעה היו ידועים מאז ומתמיד כפוליטיקאים בעלי עמדה מתונה, שלימים הוגדרה כ“יונית”, והמחבר חבר אליהם כבר לפני עשרות שנים. כבר אז הוא בלט כאיש צעיר שמתגודד עם זקנים, בעוד הצעירים האמִתיים נהו אחר ב.ג., שכזקן התאפיין בנפש צעירה. הוא היה יותר צעיר מכל הצעירים,יותר נמרץ ונלהב. המחבר סובל כנראה מתסביך אב, שאופייני מאוד לבנים שגדלים בבית של פדגוגים, שמרוב פדגוגיה משגעים את ילדיהם. הגיע הזמן לומר האמת ההיסטורית שהיא אמת רצינית ואחראית, גם אם מנסים להפוך אותה לבדיחה גרועה: כל הארבעה לא היו מתונים, הם סתם היו פחדנים ורכי לב. לו עצמאות ישראל הייתה תלויה בהם ובשכמותם, עד עצם היום הזה לא היו מכריזים עליה. הם כל הזמן התעניינו רק מה יאמרו הגויים, וב.ג. הסביר להם מה באמת חשוב: חשוב מה יעשו היהודים. שרת, לדוגמה, היה גיבור גדול בזמן הוויכוח על השילומים מגרמניה, רק משום שב.ג. התייצב מאחוריו במלוא שיעור קומתו. כאשר היה שרת בודד במערכה, הוא היה כעלה נידף. המחבר מרומם את שמם לתכלית ברור לחלוטין: באמצעותם הוא מבקש להכשיר פחדנותו שלו, ולשוות לה אופי של פוליטיקה רֵאלית שאופקיה רחבים.

כלל לא רחבים אלא צרים כעולם נמלה, והפוליטיקה הציונית מלאת נמלים, מלאה באנשים קטנים. ומה מבדיל בין אנשים גדולים לאנשים קטנים? האמונה, היא שמבדילה, היא שמבדילה גם בין יום הרה עולם ליום קטנות. הצרה עם שרת וחבריו, צרה צרורה, שלא היה להם חזון, והכול יודעים מה עלול לקרות באין חזון. פעם ראיינתי את שרת לאחד מספריי, באתי אליו בלי דעות קדומות, בי נשבעתי, ושאלתי אותו מה החזון שלו, איך הוא רוצה לראות המדינה בעוד עשרים או חמישים שנה. והוא השיב לי, שהוא רוצה לראות כאן מדינה ככל המדינות המתוקנות, “מדינה נורמלית”, הגדיר, ואני לא האמנתי למשמע אוזניי: איך יכולה מדינת ישראל להיות מדינה נורמלית אם נסיבות לידתה אינן נורמליות, ואם עצם קיומה באזור הזה לא נורמלי. ומה בצע בלהיות נורמלית, עוד מדינה אחת מני מדינות הרבה, בלי ייחוד משלה, בלי המוֹתר היהודי מההתבהמות הגויית הכללית. ולמה שתהיה אבן שואבת למיליונים של יהודים ממאה גלויות ויותר אם היא כל כך נורמלית? אמנם אין כאן המלצה להיות לא נורמלי, אני לא ממליץ להשתגע, אבל אני כן ממליץ להתבדל, להתייחד, ולא לשקר לנצח ישראל.

בפעם אחרת, לאותו הצורך, הלכתי לראיין את אשכול, לאחר שנבחר לראשות המשלה. אמנם אני הביוגרף החצי רשמי של ב.ג., ואף על פי כן נתתי לראש הממשלה החדש אשראי, וגם אותו שאלתי מה החזון שלו. הוא היה נבוך לרגע, ואחר כך התעשת, חייך ואמר: אתה יודע, החזון שלי שונה מזה של החבר שלך, והוא יותר צנוע. לי אין יומרה להיות אור לגויים, ודי לי אם נצליח להיות אור ליהודים, ואסתפק אם נהיה כמדינה אור לעצמנו. אלה היו דבריו, הם רשומים אצלי. גם אני חייכתי במבוכה ואמרתי לו, שתשובתו מזכירה לי תשובה של שרת. הוא הבין מן הסתם שלא חלקתי לו מחמאה; אפשר להגיד על אשכול הרבה דברים, אני עצמי אמרתי ועוד אומַר, אבל טיפש הוא לא היה; הוא היה חכם, חכם אך חלש וטועה, טועה ומטעה, והצירוף הזה של חכם וחלש וטועה הוא צירוף קטלני. מה הוא חשב לעצמו כאשר העלה עצמות ז’בוטינסקי ארצה? האם ב.ג., שהכיר את ז’בוטינסקי מקרוב מפגישותיהם בלונדון, ואף כיבד אותו ככבד יריב מר, היה סתם אשמאי זקן ועקשן כשסירב כל השנים להקצות חלקת קבר באדמת הקודש לנביא הציונות הרוויזיוניסטית, למנהיג הצה“ר ובית”ר? האם אשכול באמת חשב שבארונו של ז’בוטינסקי מוטל זאב מת?

ומה הוא, אשכול, חשב לעצמו, כאשר החליט לבטל באחת הממשל הצבאי? האם לא הבין שהממשל הוא סכר, שעוצר את השיטפון הערבי הלאומני? שבלעדיו יגיחו ממאורותיהם האפלות כל אויבי ישראל מבית, ויאיימו על עצם קיומנו בשנאתם התהומית? האם כל הגולים והפליטים והנוכחים־נפקדים והנפקדים־נוכחים ישלימו אי פעם עם האסון שהמטנו עליהם, לטענתם? אשכול היה חייב להבין, שביטול הממשל הצבאי הופך המדינה הזאת למדינת כל אזרחיה ולאבדנה של המדינה היהודית. ערבים, כבר למדנו להכיר, מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח והמרות, ואשכול החליט לדבר אִתם בפרחים; בדרך אל המדינה־הנורמלית הוא מאבד המדינה, זה מה שהוא עושה.

כבר מהשורות הראשונות של הספר מתברר, שאין המחבר נוטה חסד לב.ג. ולפועלו. ואף כי ניתן להסביר עמדתו הביקורתית, החתרנית, בהסברים פסיכולוגיים ואידיאולוגיים, בכל זאת קשה למצוא ההסבר המלא – קשה, ושמא בלתי אפשרי. הרי דווקא המחבר, שידוע בציבור כשמאלן, היה צריך למחול לב.ג. על כל עוונותיו, שהם עוונות לדידו בלבד, ולגבי דידם של אחרים הם מעשים להתפאר אם לא מעשי־נִסים; הרי ב.ג., הוא ולא אחר, הוא ולא אשכול או ספיר או ארן, סיכל בעוד מועד הפורענות הכי קשה שעמדה ליפול על ראש של מדינתנו. ספרי החדש, שעוסק במאורעות 1967, עומד על כך בפרוטרוט, והוא עתיר גילויים מרעישים על גבורתו של ב.ג. ועל תבונתו. המחבר היה מיטיב לעשות לו נועץ במומחים לאותה תקופה ומאורעותיה, אשר אינם קלים להבנה כלל ועיקר; ולא היה מסתמך על ארחי פרחי שתבן אין ניתן להם, ובכל זאת הם בונים מגדלים פורחים באוויר.

 

1948    🔗

מה אומר לך, אתה בא אליי קצת מאוחר, אני חוששת. אני היום כבר למעלה מתשעים, בעוד שבוע אני בת תשעים ואחת, ויש הרבה דברים ששכחתי. ביום ההולדת שלי יבואו אליי כל הנכדים שלי, יש לי עשרה וגם שני נינים, נינה ונין, ואם אני שוכחת משהו אז הם מזכירים לי, כי הם כבר מכירים את כל הסיפורים שלי בעל־פה. טוב שיש לאדם נכדים, הם הזיכרון שלו, והוא הרבה יותר טוב מהזיכרון של שתי הבנות והבן, שיהיו בריאים, שלהם אין ראש לסיפורים. אולי תבוא גם אתה ליום ההולדת, יש כאן מספיק מקום על הדשא, ותוכל לשמוע מהם כמה דברים שיעניינו אותך. אני מזמינה גם אותך למרות שאני לא ממש מכירה אותך, ואין לי מושג מה בדיוק אתה רוצה ממני, ומה אתה מצפה לשמוע. הרי הכל כבר סופר ופורסם, וגם דברים שבכלל לא היו, בוֹֹבֶה מאייסעס, וגם דברים שלא היו צריכים להתפרסם. יש דברים שצריך לרדת אִתם אל הקבר, וגם לך לא אספר אותם. ואם אני לא אספר, אז אף אחד כבר לא יספר, כי כולם מתו והסודות מתו אִתם, ואתה יודע מה – יש משהו נעים ומכובד בלמות עם סוד אחד לפחות, רק עכשיו אני חושבת על זה. ואל תחשוב לרגע שתוכל למשוך אותי בלשון. בן־גוריון ידע שאת הלשון שלי אי־אפשר למשוך, אפילו לא בעינויים, ולכן הוא סמך עלי בעיניים עצומות, רק עליי הוא באמת סמך, אבל העיניים של בן־גוריון אף פעם לא היו ממש עצומות, וכבר אמרתי לך יותר מדי. לפעמים היה נדמה לי שגם כשהוא ישן, וראיתי אותו הרבה פעמים ישן, הוא היה קצת ער. הוא בלל לא היה דומה לאלה של היום, שכדאי להם לישון לפעמים כדי שיוכלו להתעורר סוף־סוף.

אני לא יודעת אם מותר לי לגלות לך סודות, אבל בכל אופן אני לא רוצה שתצא מכאן בידיים לגמרי ריקות. קח, קח תפוח. אחותי שלחה לי ארגז שלם, היא גרה בגליל, בקיבוץ שלה, ויש להם שם מטעים נהדרים. התפוחים הכי טובים בארץ. גם היא, שמה צביה, הייתה ב“הגנה”, וכשהייתה חוזרת משבת בקיבוץ, הייתה מביאה תפוחים, שתינו היינו מסדרות אותם יפה בקערה על השולחן שלו, ולפעמים הוא היה אוכל מהם. הוא הכיר גם את ההורים שלנו, של אחותי ושלי, שגרו במושב, ותמיד אמר לנו אותו דבר: התפוחים שלכן, חברות, לא נפלו רחוק מהעץ, וזאת הייתה התודה שלו, כך אני מאמינה, כי אף פעם הוא לא אמר סתם תודה.

אף על פי שאני לא סותמת את הפה ומדברת הרבה, אני יודעת בדיוק מה מותר ומה היה לי אסור להגיד, אל תדאג. למה אתה לא לוקח תפוח? קח, קח, הם באמת טובים, לא תשיג כאלה בשוק. מצבי, תודה לאל, הרבה יותר טוב ממצבם של הרבה אנשים בגילי, ואני מתכוונת בעיקר לנשים בגילי, כי גברים בגיל הזה ברובם מתים. אני חיה עכשיו על ההפרש בן תוחלת החיים של הנשים לזו של הגברים, ויש הפרש כזה, אתה בוודאי יודע. היו שנים שעדיין חיפשתי גבר ולא מצאתי, לא ממש חיפשתי, רק הסתכלתי סביב, אולי אמצא בלי לחפש. בעלי מת מסרטן כבר לפני ארבעים שנה, והיה לי מאז הרבה זמן להסתכל, אבל גם כשבעלי היה בחיים, לא ממש אהבתי אותו, אומר לך את האמת. הוא היה איש טוב, שלא תטעה, אבל אהבתי יותר את בן־גוריון. אולי זה לא היה הוגן מצִדי, אולי עשיתי לגדעון שלי עוול, כאשר השוויתי אותו כל הזמן לבן־גוריון. זה לא הגיע לו, למסכן שלי. לא נאה לאישה בגילי להשוויץ ולהשמיץ, אבל אני הייתי לדעתי יותר מוצלחת מפולה, שהייתה, בינינו, אישה די פשוטה ולא מציאה גדולה. גם את שתינו נהגתי להשוות; לי היו רגליים יפות יותר, וגם לא הייתי פטפטנית ורכלנית כמוה. אפילו התפוחים של אחותי ושלי היו הרבה יותר טעימים מהקושט־מוטש הזה, שהיא הכינה לו כל יום, כל יום, ולא הבנתי איך הוא מוכן לאכול את הגועל נפש הזה.

מצבי, ברוך השם, טוב יותר ממצבה של החברה שלי, פניה שמה, שיחד למדנו בגימנסיה. לה כבר אין זיכרון בכלל, מה אני אומרת זיכרון, אין לה בכלל מוח. המוח שלה לגמרי מחוק. היא לא יודעת מה שנעשה אִתה, ויש לה פיליפינית, אסור להשאיר אותה רגע לבדה. אם אני הייתי צריכה להיות עם פיליפינית, לא הייתי חיה. אתה רואה, אין לי פיליפינית ואין לי רוסייה ואין לי קלנועית או איך שקוראים לזה. ואני הולכת על הרגליים שלי שהן עדיין די יפות, והחברה שלי מהגימנסיה לא זוכרת מה קרה לה אתמול או שלשום, אבל היא כן זוכרת מה קרה לה לפני שבעים שנה. אתה חושב שזה מוזר? גם אני חשבתי ככה עד ששאלתי את הרופא שלי, יש לנו כאן רופא בית. והוא אמר לי שזו תופעה מוכרת, שזוכרים דווקא את הרחוק כשלא זוכרים את הקרוב. והאמת שגם לי זה קורה, ולכן שאלתי. החברה מהגימנסיה מדברת פתאום פולנית, כל הפולנית שלה חזרה אליה, למרות שעלתה ארצה כשהייתה בת שלוש עשרה בסך הכול, וכמה פולנית היא כבר יכלה לדעת. לא תאמין, אבל בכל הזדמנות היא שרה את ההמנון הפולני, זוכרת כל מילה, והיא אפילו קמה כשהיא שרה, משוגעת על כל הראש המסכן שלה. גם אני זוכרת כל מילה ב“התקוה”, אתה יכול לבחון אותי, ועוד לא קרה לי שהתבלבלתי בין נפש־יהודי־הומייה לעין־לציון־צופייה. אבל יש לי קושי לזכור מה שקראתי הבוקר בעיתון. של בוקר אני קראת “הארץ”, כי קודם לקחו לי את “למרחב” ואחר כך לקחו לי את “דבר”, וזה מה שנשאר. את “דבר” אהבתי, ועד ליום שנסגר חיפשתי את המאמרים של ס"ש יריב, וגם את דוד זכאי מאוד הערצתי, שלא לדבר על נתן והטור השביעי שלו. את נתן, כך הוא ביקש לקרוא לו, הכרתי באופן אישי. הוא היה בא לעתים קרובות ללשכה שלנו, ואכל מהתפוחים שלנו, לבריאות. בן־גוריון מאוד החשיב אותו, ובכל יום שישי היה מבקש ממני את עיתון ואומר – בואו נראה מה נתן כתב היום, ובדרך כלל הוא היה מרוצה, אבל לא תמיד, לא תמיד. פעם הוא כתב משהו על כפר קאסם, נדמה לי שעל כפר קאסם, ובן־גוריון חשב שהוא הגזים. בכל זאת הם נשארו חברים טובים, והיה נחמד לראות את שניהם צוחקים כשהיה עצוב או עצובים כשהיה שמח. למרות שאני זוכרת כל מילה בהמנון היפה שלנו, אני לא מרבה לשיר אותו, כי זה קצת מגוחך לשיר המנון לבד. ולא נשארו לי הרבה אנשים שפתאום מתחשק לי לשיר אִתם. אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי. אתה מבין מה שאני אומרת? קח, קח עוד תפוח, יש עוד הרבה, לא חסר.

הוא רצה לעבוד רק אִתי. כל פעם הציעו לו מזכירות חדשות שיודעות גם לכתוב מהר, הקצרנות לא הייתה אז כל כך מפותחת. אתה לא יכול להרוג אותה מהבוקר עד הלילה, הם אמרו לו, אבל הוא אמר להם שהוא סומך רק עליי. אולי הן יודעות לכתוב מהר אבל אני צריך מישהי שגם חושבת מהר ומבינה מהר. הכי חשוב זה להבין, וזה לא פשוט להבין אותי, הוא אמר להם, וככה עבדתי ימים ולילות, כי הוא עבד ימים ולילות, ובזמנים ההם לא הכירו את המושג “שעות נוספות”, כל השעות היו אותה שעה, מי עשה חשבון. יום אחד בא ללשכה בחור אחד, קצין ביטחון קראו לו, נכנס לחדר של בן־גוריון, והם הסתודדו ביניהם. בן־גוריון קצת התעצבן, אוהו – הוא היה מתעצבן כשכל מיני נודניקים נתנו לו הוראות, כשהיה נדמה להם שהם בעצמם חצי בן־גוריון, אם לא שלושת רבעי. אל תשאל איך שהוא היה מרים את הקול. אני הבנתי כל מילה כשהוא שתק, ובטח הבנתי כשהוא צעק. והוא צעק עליו שהיא – כלומר אני – לא תעבור שום בדיקה ביטחונית, הוא יעביר קודם את כל קציני הביטחון בעולם בדיקה ביטחונית ורק אחר כך אותי, אם בכלל. הייתי מאד גאה בעצמי, אבל בעיקר התגאיתי בו, שהוא יודע מה יש לו בלשכה. אם השמנדריקים האלה מהביטחון היו עומדים על הבדיקה שלהם, לא הייתי מסכימה בשום פנים, עד היום אני נעלבת מעצם המחשבה, ואני גם נעלבת בגללו, כאילו בדיקה ביטחונית שלהם עדיפה משלו.

הרבה בחורים צעירים הסתובבו שם בלשכה, הרבה מדי, ותמיד שאלתי את עצמי למה הם נדבקים אליו ולא הולכים לצבא כמו כולם. בעיקר לא סבלתי בחור אחד, בן עשרים וכמה, מקסימום שלושים, שכל הזמן הסתובב לבן־גוריון בין רגליים, דחף עצמו לכל הישיבות, כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו. כבר אז ידעתי שיום אחד הוא יציג את עצמו כבן־גוריון, ואת בן־גוריון יציג כעוזר שלו. אתה רוצה שאני אגיד לך את שמו של הצעיר הזה שעלה לי על העצבים, אבל אני לא אגיד לך, כי אני לא רכלנית, ובן־גוריון ידע שאני לא מרכלת. כל רגע הוא היה נכנס אליו, הבחורצ’יק, סתם היה נכנס, להראות שהוא בעניינים, להראות לכולם שהדלת תמיד פתוחה בפניו והוא אפילו לא צריך לדפוק. יותר מכל דבר אחר, אני זוכרת את הכניסות שלו עם פתקאות של שמות, שמות ומקומות, זה נפל כאן וזה נפל שם, ויש לנו מהבוקר עוד שנים עשר הרוגים או עשרים. בן־גוריון היה מרכיב את משקפיו, מסתכל בפתק, קם מהכיסא שלו, היה נדמה שהוא עומד לצעוק, אבל תכף ישב ולא נשמע הגה, ורק את הפתק הוא מעך, והחזיר אותו מעוך לשליח. מאז, בכל פעם שאני רואה אותו, ואני רואה אותו הרבה בטלוויזיה, הוא מתקשר אצלי עם פתקים של הרוגים, ואני בעצמי רוצה לצעוק את מה שבן־גוריון לא צעק, אבל גם אני שותקת, כי מי ישמע, ועוד יחשבו שאני משוגעת. באנשים זקנים שצועקים תמיד חושדים שהם לא לגמרי נורמליים. רק בלילה אני צועקת לפעמים. הילדים הנכדים שלי אומרים שמותר לי בגילי, אחרי כל מה שעברתי. רק עכשיו, כשאני מדברת אתך, אני חושבת, שאולי הנכדים לא כל כך אוהבים לישון אצלי כשאני מזמינה אותם, כי הם מפחדים שאני אצעק פתאום, והם נורא נבהלים, זה כבר קרה לנו פעם־פעמיים. אתה עדיין רוצה שאני אגיד לך איך קוראים לו, לבחור מהפתקים ומהטלוויזיה, אבל אין לך סיכוי אצלי, עם הסוד הזה ועוד כמה אני אמות. האמת, שעד לרגע זה אני לא יודעת אם באת אלי כהיסטוריון או כעיתונאי, מה אתה בעצם. אני שמחה על ההזדמנות לדבר עם מישהו, אין לי יותר מדי הזדמנויות כאלה, אבל יותר קל לי כשאני יודעת עם מי אני מדברת. אם אתה היסטוריון אז הדברים שיש לי לספר והשמות שיש לי למסור, לא חשובים עד כדי כך. ואם אתה עיתונאי, אז הדברים שלי והשמות שלי יותר מדי חשובים. גם בן־גוריון אמר שעיתונים לא חשובים לו, רק ההיסטוריה חשובה לו, והוא למד הרבה היסטוריה, בוודאי שמעת. אני רואה שהתפוחים שלי לא כל כך מוצאים חן בעיניך.

אולי אני אעשה כאן הפסקה, כבר דיברתי יותר מיד, אני לא סותמת את הפה, וחוץ מזה אני כבר די עייפה. לא היה מזיק לי לישון שעה־שעתיים. ואתה נותן לי לדבר, וזה מאוד יפה מצדך, אתה בטח מקווה שתהיה לי בסוף פליטת פה, אבל עם פליטות פה לא עובדים אצל בן־גוריון. לבן־גוריון בעצמו היו לא מעט פליטות פה, אבל אני כמעט בטוחה שהן היו מחושבות, הוא תכנן אותן ככה. הנה, בכל זאת גיליתי לך סוד מהלשכה: פעם הוא הכתיב לי משהו, ואז הוא אמר לי שבגלל הקטע הזה בגין והחברים שלו מהאצ“ל והלח”י יקפצו עד השמים. והם באמת קפצו וצעקו בכנסת ונופפו בידיים, וגם המפא“יניקים לא היו לגמרי מרוצים, הם חשבו שהגזים קצת, זה היה הרושם שלי, ובן־גוריון עמד שם בפנים רציניים כאלה, ורק אני ידעתי שהוא מרוצה, ובלב שלו הוא צוחק, ומתפקע מצחוק, וביום שישי הוא יצחק עם נתן. הוא מאוד אהב להקפיץ את בגין כדי שיחשבו שבגין לא לגמרי נורמלי, ואי־אפשר לתת את המדינה בידיים של אדם כזה שבקלות מאבד את העשתונות, וגם אי־אפשר לשתף אדם כזה בהנהגת המדינה. אני מוכנה לתת לך רמז: למרות הכול הוא חשב שלבגין יש גם תכונות טובות, וחבל שהוא משחק לפעמים באש, כמו באש של מלון המלך דוד, לדוגמה, או באש של אלטלנה. פעם הוא אמר לי שיום אחד הוא ישתף אותו יותר בעניינים, אבל בינתיים זה לא בא בחשבון. נדמה לי שאת ההערה הזאת שלו רשמתי לי באישזהו מקום, למרות שמעולם לא היה לי יומן מסודר, כי הוא לא היה רוצה שיהיה לי יומן כזה, רק זה עוד היה חסר לו ולי. נשארו לי רק כמה פתקים, אבל זה לא חשוב, באמת לא חשוב, והבת שלי שומרת עליהם בכספת, בעלה עובד בשב”כ והם יודעים איך לשמור. על רבין הם לא שמרו כל כך טוב, אבל פתקים זה משהו אחר. ואם כבר מזכירים את רבין, אז אחותי מאותו קיבוץ של אחותו, ואני יודעת שגם היא הייתה מביאה לו וללאה ארגזים של תפוחי עץ.

אתה שואל איזה יום היה הכי מעניין בחיים שלי? אני אגיד לך, זה היה יום שישי, ואתה מבין בעצמך לאיזה יום שישי אני מתכוונת. עד היום אני לא מבינה איך הצלחנו להספיק את הכול ולא להיכנס לשבת. לא תאמין, אבל בבוקר כמעט שום דבר לא היה מוכן, והמון ניירות עברו מיד ליד, ואני הייתי צריכה להשגיח ששום נייר לא ילך לאיבוד. רצתי מאחד לשני, מאחד לשני, כל אחד רצה לתקן משהו, להוסיף משהו, כל אחד רצה להיזכר בזכות מילה אחת שהוא הציע. שיוכל לספר לנכדים שלו, כמו שאני מספרת לנכדים שלי, שאת המילה הזאת – אתם רואים – אני, סבא שלכם, המציא, כאן, כאן – זאת שלי, ומה הם היו עושים שם בלעדיי, ובלי מהילה הגואלת שלי. אני לא בטוחה כמה אנשים בכלל שמו לב שבן־גוריון קרא את ההכרזה מנייר טיוטה, כי המגילה הרשמית לא הייתה מוכנה בזמן, ואני ראיתי את זה כפשלה שלי, למרות שלא הייתי אשמה. בין כל כך הרבה אנשים פשוט אי־אפשר להתארגן כמו שצריך, ואין לך מושג כמה קיביצערים היו שם באותו בוקר עד הצהריים, עד שבן־גוריון דפק על השולחן וסילק את כולם. ברגע האחרון עוד הציעו לו תיקון נוסף, גם הבחורצ’יק שאת שמו אינך יודע רצה טביעת אצבע, איך לא, אבל בן־גוריון כבר לא שמע, הוא נשאר לבד, לגמרי לבד, ורק אני נשארתי אתו, ובקושי העזתי לנשום. במוזאון כבר התחילו להתאסף החברים במועצת העם, כך קראו אז לכנסת, ורק בשלוש וחצי גמרתי את ההדפסה, אני זוכרת כל דקה. בן־גוריון הלך לשירותים, שטף את הפנים שלו, ביקש ממני לעזור לו עם העניבה, ושכח להסתרק. הרצל בתמונה שמעליו נראה יותר מסורק ממנו, תסתכל פעם בצילום מהטקס. במכונית, שום שינוי, היינו רק שלושתנו – בן־גוריון, הנהג ואני, ודהרנו כמו מטורפים, ובן־גוריון אמר שהרב פישמן יהרוג אותו אם נאחר ונחלל שבת, ויהיה משבר גדול. ובשעה ארבע בדיוק נמרץ הטקס התחיל, הוא נמשך ארבעים דקות או משהו כזה, הכול דפק כמו שעון, ובן־גוריון הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו, אבל לא ממני. ממני הוא לא הצליח להסתיר שום דבר, וכשהיינו שנינו לבדנו הוא אפילו לא התאמץ.

בסיום הטקס הייתי לגמרי תשושה למרות שהייתי צעירה. הרבה יותר תשושה ממה שאני עכשיו כשאני זקנה. בכל כמוה שעות, ביום ובלילה, משה הביא עוד טיוטה ועוד אחת, ובכל פעם יותר ארֻכה ויותר מפורטת. אתה מכיר את משה, את שרתוק אני מתכוונת, כלומר את שרת, הוא תמיד היה הממונה על העברית. מאוד חיבבתי אותו באופן אישי, למרות שלבן־גוריון לא הייתה סבלנות אליו לפעמים. מאוד אהבתי לשמוע את השרתוק הזה, שהעברית שלו הייתה כמו מנגינה, אבל בן־גוריון לא היה מוזיקלי בכלל, אני חושבת שמעולם לא שמע מוזיקה, וזה באמת חבל, כי מוזיקה מתאימה לאנשים בודדים ועוזרת להם. אני דווקא קיבלתי חינוך מוזיקלי, ניגנתי ארבע שנים בפסנתר, וככה אימנתי גם את האצבעות שלי ליצירות גדולות כמו הכרזת העצמאות של שרתוק. הלוואי שהייתה לי גם היום יצירה לתקתק, והיית יכול לראות במו עיניך ולשמוע.

מרוב טיוטות ותיקונים, יצאתי לגמרי מבולבלת, אבל יש שני תיקונים של בן־גוריון שכדאי לך לדעת, הם מאוד מצאו חן בעיניי. תיקון קטן אחד עושה לפעמים הבדל גדול. בהתחלה היה כתוב, אם אני לא טועה, שמדינתנו תעניק שוויון זכויות לכל האזרחים בלי הבדל גזע ודת. ואז בן־גוריון אמר – לא מקובל עליי, לא מקובל, והחברים שלו לא תמיד הבינו מה לא מקובל עליו ולמה. לא מקובל עליי – הוא אמר – “גזע ודת”, ומה עם מין? מין זה לא חשוב? אין כאן נשים במדינה? והחברים תכף הסכימו והוסיפו מין. ואז בן־גוריון שאל, ומה זה ה“תעניק” הזה? אנחנו נותנים מתנות? אנחנו עושים טובות למישהו? במקום תעניק־שוויון־זכויות, אני מציע תקיים־שוויון־זכויות, והחברים תכף הסכימו, והחליפו את התעניק בתקיים. אם כל האזרחים באמת שווים, מגיע להם שוויון, בזכות ולא בחסד. תודֶה שהיה בו משהו, בבן־גוריון שלנו, אני מתביישת לומר בבן־גוריון שלי, הוא כאילו נולד להיות הראש שלנו, ראש גדול, או שהראש גדל עם האחריות, אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. נדמה לי שיש לי פתק בעניין הזה של המין, גם הוא שמור אצל הבת שלי ובעלה משירות הביטחון הכללי, כי בתור אישה הרגשתי שזה פרט חשוב, ומי דיבר אז פמיניזם, ובן־גוריון היה פמיניסט בלי לדעת בכלל שהוא כזה.

תן לי לקחת אוויר לרגע, ואתה בינתיים תיקח תפוח, ולפני שניפרד אני אספר לך עוד סיפור אחד ודי, להפעם זה יספיק, אם תרצה תבוא עוד פעם. נו, אני מוכנה, ואתה מוכן? כבר אפשר לדבר? אתה אולי לא ידוע, אבל כל הסיפור של ההכרזה עמד להתפוצץ ברגע האחרון בגלל ויכוח. הוויכוחים של היום מתחילים בימים ההם. גם הוויכוחים וגם המריבות התחילו אז. קשה להסביר למה, אבל אנשים גדולים הם גם אנשים קטנים שלא יודעים לפרגן אחד לשני. בן־גוריון ושרת היו בעיניי זוג אידיאלי ממש, הם כאילו השלימו אחד את השני. דווקא בתור בן־גוריוניסטית מושבעת, חסידה גדולה, לא אהבתי את היחס שלו לשרתוק, שאולי קינא בו אבל מעולם לא חתר תחתיו כפי שחותרים היום. שרתוק היה אדם אצילי, ובן־גוריון לא תמיד ידע להעריך את האצילות שלו, ואולי הקנאה לא הייתה חד־צדדית. שניהם היו משכמם ומעלה, ואני הכרתי את כולם שם.

את ציזלינג, למשל. שמעת על ציזלינג? הוא היה חבר מִנהלת העם, ופתאום, בישיבה האחרונה, הוא קופץ ומבקש להשמיט את הפסוק על צור־ישראל־וגואלו. הפסוק הזה מפריע לו כי הוא יהודי חופשי, והוא לא מסכים שיכפו עליו ועל חבריו בשמאל מושגים לא להם, שיהפכו אותו יהודי מאמין. ראיתי שבן־גוריון מתרגז, ואגיד לך את האמת – גם אני התרגזתי, אבל מי אני. גם אני יהודייה לא דתית, אני לגמרי חילונית, אבל לא אכפת לי בכלל שבמגילת העצמאות שלנו ייתנו לאלוהים כבוד, ושהדתיים יהיו מרוצים. ומה אכפת לציזלינג, אולי הוא הוא פחד לחזור למפלגה שלו ולקיבוץ שלו עם הצור־ישראל. אני במקומו הייתי מסבירה, שצור ישראל וגואלו זה לא בדיוק אלוהים, ואם הרב פישמן דווקא רוצה לראות בו אלוהים, שיהיה בריא, שנהיה כולנו בריאים. לבן־גוריון מאוד חרה הריב הזה, אבל ראיתי שהוא מתאפק, והוא אמר לציזלינג שהפשרה שנמצאה היא פשרה יפה של חבורה יהודית, ואין לו בעיה לקבל אותה. וליתר ביטחון הוא הזהיר אותו מקרע של הרגע האחרון, והוא נרגע. ואולי, מי יודע, אולי מלכתחילה הוא יהיה די מרוצה מהפשרה, אבל הוא היה מוכרח להעיר משהו, להתנגד כביכול, כדי שיוכל לרוץ ולספר לחברֶה, כמו שאומרים היום, והחברֶה יסתפקו בלית ברירה בהערה החשובה של ציזלינג לפרוטוקול שאני רשמתי במו ידי, ואף אחד לא מכיר פרוטוקולים יותר טוב ממני, ושלא יספרו לך מעשיות.

ואחרי הטקס, ועוד לפני כניסת השבת, חזרנו למשרד, ובן־גוריון נשאר במשרד, למרות שפולה טלפנה עשר פעמים, ולמרות שהאוכל שהכינה לו כבר התקרר עשר פעמים. ותנחש מי בא אתנו ונשאר אתנו? נחשת – הבחורצ’יק הזה שלא סבלתי. כעבור כמה שעות, זה ידוע, התחילה המלחמה, הקרבות הראשונים, והעוזר הכין ערמה של פתקים כדי שבן־גוריון יתעדכן מה קורה בחזית, והיו כמה חזיתות. אבל בן־גוריון ביקש שהדלת תישאר סגורה, הוא לא זקוק לעדכונים, כי מי כמוהו ידע מראש שהמלחמה תפרוץ עוד באותו הלילה והמצב יהיה קשה, ויהיו לנו הרבה אבדות. הוא ישב לבדו בחדר, ישב וקם והתהלך וישב, ואני ישבתי לבדי בחדר הסמוך, ולעצמי חשבתי שאף פעם לא שמעתי את בן־גוריון בוכה.

היה כל כך שקט באותו הערב, דווקא באותו ערב. אני יודעת שזה נשמע כמו השתפכות של אישה זקנה, ואולי לא תאמין, אבל שמעתי צעדים בשביל ואחר כך במדרגות, ומישהו פעם אמר לי בצחוק שבטח שמעתי אז את המדינה בדרך; והוא גם שאל אותי אם כבר אז היא נשמעה לי קצת צולעת.

 

1949    🔗

אימא ואבא שלי היו שניהם מפא"יניקים שרופים, תיעבו בורגנים ומתעשרים חדשים, ואת תיעובם הורישו לי; ההכרה המעמדית שלהם היא חלק חשוב בירושתם. הם לא רק תמכו בבן־גוריון, הם ממש היו כרוכים אחריו, ובמיוחד אמי, שחיבבה מאוד גם את פולה מתוך אמונה שהיא דואגת ומסורה לבעלה. אצלנו בבית לא קראו לו “הזקן”, כי הוריי לא היו בדיוק מחוג המקורבים, הם היו מורים בסך הכול, ואמי פעם אמרה, שעם זקן כזה מי בכלל צריך צעירים.

כשהייתי בן שש או שבע, העזתי לומר משהו בגנותו של בן־גוריון. אבי, שכמנהל בית ספר היה אדם מאופק בדרך כלל, דחף את הצלחת אל אמצע שולחן ארוחת הערב, קם ועזב וטרק את הדלת מאחוריו. אולי כבר אז חשש ממה שעוד נכון לו מבנו יחידו, וייתכן מאוד שדווקא קצפו גרם לי להסתייגות קבועה מראשי ממשלות לדורותיהם. לו במקום טריקת דלת היינו מלבנים את המחלוקת בחוג המשפחה, אפשר שכל חיי היו נראים ונשמעים אחרת, קשה להעריך. אבי נשאר בחוץ רגעים ארוכים, בחרון אף התהלך אנה ואנה בחצר הבית, שמעתי כל צעד מצעדיו כי החצר הייתה מכוסה ביריעות פח, והן הרעימו תחת רגליו על כל צעד. בעל הבית שלנו היה מסגר, אדון גלמן, שעיסוקו בפחים ובברזלים. אמי שתקה, ושתיקתה הוכיחה אותי על פניי: ראה מה עוללת לאבא שלך, ואני כבר לא מדברת על בן־גוריון שהוא כמו אבא של כולנו.

כבודו של בן־גוריון במקומו מונח, אבל את אי הערצתי כאילו היה בן־גוריון והרבה יותר. שנים רבות האמנתי שבן־גוריון נישל את אבי ממעמדו, ונטרתי לו על כך. הייתה לי סיבה טובה לתחושת המרירות, שליוותה אותי מיום החלטת החלוקה. למי היה רדיו בסוף 1947? רק לעשירים, שלא נמנו עם באי ביתנו, שהיה בית ועד למורות ולמורים, לאינטליגנצייה־עובדת. לכן, לקראת ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, חיפשנו שכן שיש לו רדיו. רופא המושבה נתגלה כיחיד סגולה, והוא התחייב להשאיר את החלונות פתוחים בזמן השידור. התרחצנו, התלבשנו יפה, וכאיש אחד הלכנו אל חצר הרופא. בינתיים התאספו בה שכנים מקרוב ואף מרחוק שלחצו ידיים בהתרגשות; היינו כחולמים אחר הצהריים.

השמש התחילה לשקוע, צינת הסתיו הרעידה ואנתנו, הצטופפנו, ופתאום אבי ביקש שקט, אנשים נענו לו והשתתקו, כי אבי היה פדגוג גדול בצאתו. במקום הושלך הס, כפי שיודעים ספרי ילדים לתאר, עוף לא צייץ, והציוצים היחידים עלו ממקלט הרדיו. ואז, כמו בסיפורי המקרא, שמענו את הקולות, ובעצם ראינו אותם, ואבי היטיב מכולם לשמוע ולראות. הוא שלף דף נייר מכיס מכנסיו, ועט לעת מצוא שלף מכיס חולצתו, והתחיל לסמן, נתן סימנים בכל מדינה: זאת תומכת וזאת מתנגדת וזאת נמנעת, ועוד שלוש תומכות ברצף ופתאום שתיים נמנעות להן, מי יודע מה תלד ההצבעה הגורלית שמורטת את עצבינו. רציתי להחזיק בידו של אבי, לחזק אותו ולהתחזק בעצמי, אך שתי ידיו היו תפוסות, עסוקות ברישום שקיבל על עצמו, וחייב להיות מדויק. אותו דבר קרה לי גם בהזדמנויות אחרות, כאשר הייתי זקוק לידו והיא הייתה תפוסה. אמי הרגישה שחסרה לי יד, ועטפה אותי במעיל הקצר שלה לגונן עליי מפני הצינה של סוף נובמבר או מפני בדידותי, או משתיהן. ויש גם אפשרות שלישית, שגוננה על בעלה העסוק תמיד מפני הטינה שלי שעלולה לחנוק כגוש בגרון. אמי תפקדה כנציגתו של אבי עלי אדמות, כשהוא התרחק – היא התקרבה, וכך הבנתי שמשפחות הן בדרך כלל חד־הוריות, במקרה הטוב. הבנתי גם שאבי חייב לדאוג למאות ואחר כך לאלפי ואחר כך למאות אלפים של ילדים,ולי כילד הפרטי שלו – אסור שתהיה העדפה מוגזמת; וקיבלתי את זה, באמת שקיבלתי, ולימים אף השתמשתי במוסר אמי כדי להצדיק בעיני עצמי את אבהותי הפגומה.

הדף התמלא בסימונים, אבי חילק אותו מראש לשלוש קבוצות של מדינות, וכל העיניים בחצר של הרופא נישאו אל המנהל שהיה מרוכז וחיוור. ואז, בחטף, הסתיימה ההצבעה, וגם הרדיו שתק, ואנחנו במושבה שמענו את התוצאה מפי אבי עוד בטרם שמעו אותה בצד השני של העולם מפי הכרוז; היינו הראשונים לשמוע בכל העולם, כי אבי היה יותר זריז וממוקד, וכעבור רגע קרא – חברות וחברים, ניצחנו! וכולם שם התנפלו עליו לחבקו, ומי שהתבייש לטלטל את ידיו בהכרת טובה, ואיש לא היה ספק שהניצחון בא לנו בזכותו, אך ורק בזכותו, ונִשמתי כמעט פרחה מרוב גאווה באבי, שהנחיל למדינה שלמה את העצמאות שלה; אלמלא היה קשוב ודרוך כל השידור, ואלמלא ידע לתבוע שקט מוחלט, ואלמלא הכין את הדף המחולק לקבוצות בעוד מועד, ואלמלא דייק ברישום ולא התבלבל – ספק רב אם הייתה נרשמת אותה תוצאה. וכשחזרנו הביתה, שאלתי האם ייתכן שהאיש מהרדיו שמע את אבי, באמריקה, כשם שאנחנו שמענו את האיש כאן, ברחובות, והוא רק חזר שם על התוצאה שנקבעה בחצר של הרופא ואין עליה עוררין. אבי אמנם צחק, אבל אני ראיתי על פניו ששאֵלתי שאלה טובה. ככה זה עם הורים שהם גם מורים, שאת ציוניהם הם נותנים בדרך מיוחדת משלהם, מרומזת.

באותו הלילה רקדו בחוצות, את כולם הכניסו למעגל, רק אני נותרתי בבית עם אמי, שנינו, לבדנו, כשאבי ואחותי הגדולה הלכו לחגוג עם כולם. לא לקחו אותי לרקוד ולשמוח, הייתי נשאר בתוך המעגל, ומאז הייתי מניף רגל ודגל בכל הזדמנות, אבל השאירו אותי בבית, וזאת ההרגשה שלי עד היום, של מי שנשאר בחוץ, ובעיקר בשעות של שמחה. בשעות העצב שלי אני לא סובל חברה בלאו הכי.

כעבור שנה וחצי שלח לנו דוד מאמריקה מקלט רדיו, גם אנחנו מתברגנים בזכות קרובים־רחוקים עשירים, אם כי אמי סייגה והעירה ששם לא צריך להיות עשיר כדי לקנות רדיו פשוט כזה, אפשר להיות גם מורה. לאימא שלי היה קשה לקבל שמישהו במשפחה מרבה נכסים, ודאגות יש לנו ממילא לרוב. מרגע שהגיע המקלט לביתנו ונפתח, כבר הייתי בן שמונה, הוא לא נסגר. הוריי אבחנו מיד את ההתמכרות הראשונה שלי. לא שודרו אז הרבה מהדורות של חדשות, אך שודרו הרבה חדשות, בשבילי כל דבר היה חדש. השידור ההוא מהאו"ם התרחק מזמן, ורק זיכרון עמום אחד המשיך להכאיב – איך גזל בן־גוריון מאבא שלי את ניצחונו, אך הוא התעלם ממנו לחלוטין כשהכריז על העצמאות, שמו אפילו לא נזכר. בלבי ידעתי שגם אבי נעלב, היטב חרה לו, אך הוא החליט למחול ולא למחות, ולא להטריד את בן־גוריון באמצע המלחמה בעניינים אישיים. אולם אני לא מחלתי על כבוד אבא.

כך הפכתי לקַשָׁב המשפחתי, וכך החלטתי להיות קריין ברדיו כשאהיה גדול, וזה סופי. הייתי משוכנע שקריין, אם רק ירצה, יכול להשפיע על החדשות ולא רק לשדר אותן. הוא יכול לעכב מלחמות, אם לא לבטלן כליל; ויכול להתעלם ממהפכים בלתי רצויים, אם זה באמת חשוב לו. ועד היום אני מאמין שמשה חובב כזה או חיים יבין כזה היה יכול לעשות יותר. זה לא מי יודע מה לקרוא רק מה שמכתיבים לך; קריין תוּכִּי אני לא רוצה להיות.

בשעת ארוחת הערב, הייתי מעדכן את הוריי ואת אחותי במצב, וגם כשאבי נעדר כהרגלו, היו אמי ואחותי הנשים הכי מעודכנות בארץ. אמי אמרה לי שרדיו זה חשוב, במיוחד בזמן קרבות, ובכל זאת לא כדאי שאזניח את הספרים מהספרייה של בית הספר, ולא כדאי שאפסיק לקרוא את “דבר”. ואילו אני השבתי לה שרדיו יותר מעניין מה“דבר” של אבא. זאת הייתה ההעדפה שלי בגיל שמונה, והיא לא השתנתה בהרבה כשהתבגרתי; היא לא השתנתה גם כשהופיעה הטלוויזיה; הייתי ונשארתי איש רדיו.

דיווחתי למשפחתי ממקור ראשון על הבחירות הראשונות ותוצאותיהן, ועל בחירתו של וייצמן לנשיא הראשון שלנו, ועל קבלת ישראל כחברה ה־59 באו"ם, ועל המצעד שלא צעד – התאכזבתי והתביישתי – ועל הארון של הרצל החוזה שנטמן בירושלים, ועל מה שהודיע שר החינוך שכל ילד עד גיל ארבע עשרה יהיה חייב ללמוד בבית ספר יסודי, ואני שאלתי את אמי מה יהיה עליי אחרי גיל ארבע עשרה, והיא הציעה לי לשאול את אבא, הוא יודע. כרגע אני לא יכול לזכור את כל הדיווחים שלי, שהיו רבים ומדויקים במאה אחוז, לא כמו היום. לפעמים סיפרתי להם סיפורים שנשמעו דמיוניים בהחלט, למשל את הסיפור על בית ספר לעבריינים צעירים שמקימים באילת, הכי רחוק שאפשר, ומובן ששאלתי מה זה עבריינים צעירים, מעולם לא התביישתי לשאול, ואמי השיבה שילדים מתקלקלים לפעמים אם אין להם הורים טובים. לפי התשובה שלה הבנתי, שלעולם לא אהיה עבריין צעיר. לא כל הידיעות חשובות באותה מידה, את זה ידעתי מההתחלה, ולא דומה ידיעה על המשלוח הראשון של שלושת אלפים פרות מאמריקה לידיעה על קרבות בצפון ובדרום או על הסכמי שביתת נשק עם הערבים. השתדלתי להתרכז באירועים המרכזיים, אך מי יכול להתעלם לדוגמה ממרבד קסמים שמעלה המון תימנים לארץ, יהודים־תימנים הם לא פרות מאמריקה, אחרי הכול, והילדים שלהם יבואו ללמוד בבית הספר של אבי. עדיין לא הבנתי איך מרבד אחד מביא למושבה שלנו כל כך הרבה אנשים, אבל דווקא את השאלה הזאת כן התביישתי לשאול, כי איכשהו הרגשתי שהיא שאלה שטותית. האם המרבד באמבטיה יכול לשאת אותי לתימן בחופש הגדול?

קשה לומר ביטחון מה הייתה הידיעה הכי חשובה בימי הרדיו הראשונים שלי, קשה מאוד לבחור ביניהן, ולמה בכלל לבחור. ואולי דווקא כן חשוב, כדי לדעת מה היה כאן ולא יהיה עוד; הוריי מתו מזמן, לפני עשרות שנים, אבל הם היו מתים עוד לפני שמתו, היום זה ברור. ערב אחד סיפרתי להוריי, אבי היה בבית לשם שינוי, שבן־גוריון הודיע בכנסת על “הנהגת משטר צנע”, מילה במילה זכרתי. ודב יוסף, החבר שלו, יפרט בקרוב מה הוא מרשה לנו לאכול, כי אין במדינה מספיק אוכל. חשבתי שהוריי יהיו מודאגים, אך אבי הפתיע ואמר, שלא ברור לו למה זה לקח להם שם כל כך הרבה זמן, הרי ברור שבתקופה כזאת אי־אפשר לאכול מה וכמה שרוצים. כעבור יום־יומיים, שמעתי את הדב הזה חוקר ברדיו, היה לו פרצוף צנע, ראיתי פעם תמונה שלו ב“דבר”, והיה לו גם קול צנע. לא הספקתי לרשום את כל הפרטים, אך “דבר” פרסם אותם למחרת במלואם: שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, מודיע לציבור את ההודעה הזאת: כל אזרח יקבל בכל חודש מזון בשווי של שש לירות. והתפריט היומי יכלול את המוצרים האלה: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גר' תירס, 58 גר' סוכר, 80 גר' קמח, 17 גר' אורז, 20 גר' קטניות, 8 גר' אטריות, 200 גר' גבינה רזה, 600 גר' בצלים ו־5 גר' ביסקוויטים. כמות הבצל נראתה לי מוגזמת, למען האמת. ואילו המנה של הביסקוויטים נראתה לי קטנה מדי, הלוואי שאפשר יהיה לחליף במכולת. ושכחתי להזכיר שמצב הבשר בארץ היה הכי קשה, כנראה, ולכן הסכימו בממשלה למכור לנו רק 75 גר' בחודש לנפש. לי לא היה אכפת במיוחד, כי ממילא לא אהבתי בשר. אמי הוסיפה לי מידע, היא תמיד הייתה הדב יוסף המשפחתי, וסיפרה שמהיום יהיה לכל אחד מאתנו פנקס תלושים קטן, ו“במכולת הסמוכה למקום המגורים” ימכרו לנו רק מה שמותר. אמי גזרה את ההודעה מהעיתון והדביקה אותה על מקרר הקרח למען נזכור מה יש ומה אין, ושלא נחפש ושלא נבקש מה שאין. ההודעה הייתה תלויה על המקרר חודשים ושנים, אפילו כשבוטל הצנע היא נשארה שם, כאילו התקשתה אמי להיפרד מהימים היפים בחיינו. וכך זכורים לי הפרטים, פרטי הפרטים, מהאורז ומהקטניות ועד לאטריות ולגבינה הרזה, הספקתי ללמוד ואתם בעל־פה מהרשימה על הפריג’ידר.

מיום שפרץ הצנע, התחילו אנשים במושבה הקטנה שלנו להסתכל בצלחות של השכנים, להסתכל מתחת לשולחן של הקצב והמכולניק, ואנחנו, הילדים בבית ספר, התחלנו להסתכל בסנדוויצ’ים שהביאו החברים שלנו מהבית. גם במשפחות בלי הכרה מעמדית התחילו לדבר על “שוק שחור”, בהתחלה דיברו בשקט והילדים לא שמעו, ואחר כך דיברו בקול רם ואפילו צעקות. אבא שלי צעק פעם שאת השכן רבינוביץ' הוא לא רוצה לראות יותר, ולא בא בחשבון שיתארח אצלנו בשבת אחרי הצהריים, כי רבינוביץ' הוא ספסר, “ספסר של שוק שחור” – כך הוא קרא לו. ואז הבנתי שיש כאן בינינו מי שלא מסתפקים בארוחות של הממשלה, והם עושים שבת לעצמם עם הרבה יותר מכמה גרמים של בשר קפוא לכל סועד.

אמי העריצה את בן־גוריון, אבל את דב יוסף היא ממש אהבה. הייתה לה הרגשה שסוף־סוף יש מישהו שמשתף אותה במאמץ הלאומי באופן אישי, והיא הנציגה הלא רשמית שלו במושבה. לא היה אדם בארץ שריכז יותר ממנה מידע על פורצי גדר. לעומתה, אבי גינה אותם בכל לשון של גינוי, אך הוא האמין יותר בחינוך ופחות במשטרות. הם כמו חילקו ביניהם את עבודת הקודש, ובעיניי הם היו צוות לעניין.

אבל גם לאמי, חייבים לזכור, היו שני ילדים קטנים, ומחובתה הראשונית לדאוג להם, והיה מותר לה לחשוש שתזונתם לקויה, והם עלולים שלא לצמוח, להישאר גמדים או לסבול מרככת עצמות. מודרכת על־ידי אינסטינקטים אימהיים ורגש עמוק של חובה, היא ציוותה עליי מעת לעת ללכת ברגל מרחובות לכפר ביל"ו הסמוך, לגשת ללאה ולנחמיה, לדפוק על הדלת, ולהגיד שאימא שלי ביקשה שיבשלו לי ביצה. ביצים היו נדירות במיוחד, וכבר אז ידעה כל אם עברייה במה טמון עתיד ילדיה. ואם כבר מבשלים ביצה, אפשר באותה הזדמנות לבשל מרק מתרנגולת מטילה שהפסיקה להטיל, ואין מרק עוף כידוע, שאין בו תוכן מזין וטעים.

כפר ביל"ו היה מושב קטן, שניים־שלושה קילומטרים מהבית שלנו, הייתי צריך לעבור בין פרדסים, ועד היום אני תמה איך העזה אימא אחראית לשלוח את ילדה לבדו. בימים ההם לא היה, לפחות, פחד מיהודים, והערבים כבר לא היו שם עוד. אהבתי מאוד את הכפר הזה ואת יושביו, שחיו מיגיע כפיהם, ילדיהם למדו כולם בבית החינוך לילדי העובדים, ובאחד במאי הם עמדו אתנו שכם אחד מתחת לדגל האדום, ויחד שרנו את האינטרנציונל, לאחר שאבי סיים את נאומו, שהיה על פי רוב די ארוך בשבילנו, הילדים.

בשנה ההיא לא היה בכפר ביל“ו בית, שלא היה בו חייל אחד לפחות. וההולכים ראשונה היו תלמידים בוגרים של אבי. גם כשניהל לא חדל יום אחד מללמד; זה היה אצלו עיקרון בל יעבור. והיו להם גם שמות נפלאים, לבני ביל”ו המגויסים – עירא ועובד ואפרים וצבי וזוריק שהוא ארלוזור, שהוא הבן הבכור של לאה ונחמיה. אפילו בשמות שלהם קינאתי, כשאני תקוע עם היוסף שלי, שקצת מתרכך ביוסי – והכל באשמת סבי מהשואה; ותקוע עם אימא שלי מהפיקוח על הקיצוב ועם ה“רבע עוף שלי”, כלומר אני עצמי, שעוד מעט אוכל באמצע המלחמה רבע עוף במטבח של לאה; הייתי גם תקוע עם הגיל הזה שלי, שלא מאפשר להתגייס למרות החירום ולמרות כל ההודעות ברדיו.

אפרים וצבי היו אחים, שהתכתבו מהצבא עם המורה שלהם, עם אבא שלי. כל שבוע קיבלנו מכתבים מהחזית, ואבי היה קורא אותם בקול רם, והתפאר בתלמידיו. הם כתבו לו מה עובר עליהם, והרבה פעמים שאלו לעצתו, ואז היה גאה עוד יותר; מעטים המורים שתלמידיהם מתייעצים אִתם לאחר שסוף־סוף נפטרו מהם. בכל זאת היה בו משהו, באבי, והוא לא סתם נחשב במושבה למחבר הפואמה הפדגוגית, עד שגנבו לו גם אותה כמו את החלטת החלוקה, ונתנו אותה לאחד מקרנקו. יום אחד שמתי לב שהמכתבים הפסיקו להגיע, קודם של צבי ואחר כך של אפרים, ושאלתי את אבי למה. הוא לא ענה לי, אבל כשהלך לעבודה, אמי הסבירה לי במקומו: צבי נהרג וגם אפרים נהרג, אמרה, ובקושי השלימה את המשפט. והתפלאתי שלא אמרו שום דבר ברדיו; במלחמה ההיא לא נהגו להודיע מיד, אלפים נהרגו, ורק כעבור זמן הודיעו או סיפרו מפה לאוזן. וזאת לא הייתה המלחמה האחרונה, בעקבותיה באו עוד אחת ועוד אחת, מי סופר, ולא היה בפר ביל"ו בית שאין בו הרוג. גם עירא ועובד וזוריק ואחרים שהספקתי לשכוח נהרגו, כל אחד בתורו. מכל הבחורים עם השמות היפים לא נשארו רבים, ואבי דאג ללוח זיכרון יפה בבית הספר שלהם, אף על פי שהוא עצמו לא היה זקוק לשום לוח; הוא דיבר אִתם עד יומו האחרון, וזכר כל אחד בשמו.

כשסיימתי לאכול אצל לאה, ולפני שעזבתי, היא שידלה אותי לקחת אתי משהו הביתה, משהו סמלי – חצי עוף ושתיים־שלוש ביצים, שיהיה בבית. סירבתי בתוקף, כי אמי לא הייתה מוכנה בשום פנים להמרות את פי בחיר לִבה, השר, ובעיקר מאסה בתירוצים ותחבולות. לאה לא ויתרה, אשים לך משהו בכיס, אף אחד לא יראה, אך גם אני לא ויתרתי, אני כבר לא ילד, אני בן תשע עוד מעט. רק פעם אחת הסכמתי לקחת שתי ביצים, והבאתי אותן לאימא שלי; היא נדהמה, ובכל זאת לא רצתה לבייש אותי. היא שמה את הביצים במקרר, ולא אמרה מילה; ואני הבנתי.

הביצים של לאה שכבו שם שבועות רבים, אף אחד לא נגע בהן עד שהסריחו. אמי שברה אותן והשליכה לפח. כעבור חמש עשרה שנה בערך היא התאבדה, כי הרבה דברים הסריחו לה ונשברו לה מאז ביצי 49'.

 

1950    🔗

כאשר קרא לי העורך והורה לי לסקר את טקס בחירת מלכת היופי, לא האמנתי למשמע אוזניי. לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. דווקא בי בחר? דווקא אני, שלא מזמן חזרתי פצוע מהקרב בחוליקאת? אמנם פצוע קל ולא מירי אלא מציפורן חודרנית, ובכל זאת הפצוע היחיד בכל המערכת התבוסתנית הזאת. מה הוא רצה להגיד לי בבחירה הזאת, מה? שתמו ימי הגבורה והתחילו ימי הנורמליות? שלא אנפח את חזי, כי בעיתונים של היום אין עונדים עיטורים על החזה? ואולי לא רק את החזה לכווץ אלא גם את העברית שלי, ואם אני דווקא רוצה לכתוב שירים, כדאי שאכתוב אותם במקום אחר, לא אצלו ולא בשבילו. אני חייב להגיד שנעלבתי עד עמקי נשמתי, ובאותו הרגע אף שקלתי להניח מכתב התפטרות על שולחנו, ורק ברגע האחרון נרתעתי, כי מצב האבטלה בארץ היה מוכר לי מרשימות קודמות שלי.

ברשימות האלה אני מתגאה מאד, לא מזמן קראתי אותן לעצמי בפעם המי יודע כמה, ולדעתי הן משלבות לא רק דיווח יבש ומדויק, כי אם גם עמדה ברורה, שאפשר לזהות אותה בין השיטין. אני אומר “בין השיטין”, יען כי בעיתון האזרחי המפוקפק הזה צריך להפריד בין ידיעה לעמדה, וזאת הנחיה חד־משמעית כאן במערכת. אבל אני לגמרי לא תמים כפי שאני נראה או נשמע, ואני יודע איך מגניבים השקפת עולם ודבר הגות קטן אל תוך הנתונים והתיאורים מהשטח. מעולם לא האמנתי שעיתונאי בעל הכרה ומצפון יכול להסתפק בתיאור המצב כאילו היה צלם. אם יש לו עמדה, שומה עליו להביע אותה, ואסור לו להחביא אותה. זה כל האני מאמין שלי על רגל אחת, ובגלל הציפורן החודרנית שלי, שהסבה לי הרבה כאב, אני יודע לומר, שגם רגל אחת היא לפעמים שתי רגליים ויותר. לא היה נוח באמצע המלחמה להתעסק עם ציפורן, ועל כן הזנחתי אותה, וכשהגעתי לבית החולים הייתה הרגל כולה נפוחה ואדומה, כמעט נשארתי בלי רגל בכלל. אפילו דברים קטנים אסור להזניח, והממשלה שלנו מזניחה דברים גדולים, וגם העיתון שלי מזניח אותם, ובדיוק על ההזנחה הזאת אני רוצה לכתוב, ולא על השטות הזאת של מלכת היופי.

בחורף, לדוגמא, רציתי לכתוב בהרחבה על המעברות שכוסו בשלג וטבעו בשיטפונות, והעורך אמר לי שזה לא התחום שלי. עד היום אני לא יודע מה כן התחום שלי. הייתי רוצה להיות עיתונאי רב־תחומי, כי יש קשר הדוק בין התחומים השונים, והם אינם ניתנים לחלוקה. רק עצלנים אוהבים את סידור העבודה הזה – כל אחד מתעסק בענייניו, כפי שהעורך אוהב להדגיש. אבל אני לא עצלן בכלל, אני דווקא חרוץ, ולא אכפת לי לכתוב כל יום על נושא אחר, כי כולם בוערים והשרפה היא אחת. עוד לא היה כחורף הזה, אפילו זקני צפת וטבריה וירושלים אינם זוכרים, כאילו מישהו הכין לעולים החדשים קבלת פנים מיוחדת; כאילו להוכיח להם שבארץ חמדת אבות מתגשם גשם לפני שמתגשמות התקוות, והארץ זבת מים יותר משהיא זבת חלב, ולא מלקקים כאן דבש, וכדי להסתדר בחיים חייבים ללקק דברים אחרים, וכל אחד מבין למה אני מתכוון ולי אני מתכוון. אולי העורך שלי צדק, כשהוא מבחין אצלי בנטיות פואטיות מוגזמות לעיתונאי, וגם בדעתנות יתר, כך קוראים לזה היום – דעתנות. כזה אני, לטוב ולרע, ולתומי סברתי, שחשוב לעיתון בורגני, שדווקא אשכנזי כמוני יכתוב על התלאות של העולים, ולא סתם אשכנזי, אלא בן למשפחה של ניצולי שואה. אני אפילו לא יכול לספור את כל הדודות והדודים שהיטלר הרג וגם שני סבים וסבתא אחת.

כשכתבתי על המובטלים המסכנים, עד היום מדברים עלה כתבה הזאת, חשבתי שיהיה לה המשך, רציתי לכתוב סִדרה. הצעתי לעורך, הכול רשום אצלי, לכתוב על הריסוס בדי־די־טי, במו עיניי ראיתי והתחלחלתי. כבר אז ידעתי שעל הדי־די־טי הזה עוד נשלם ביוקר, והרבה שנים הוא יעמוד באוויר ולא יתנדף. ורציתי לכתוב, אני מסתכל בפתק ששמור אצלי, על האוהלים והפחונים והבדונים והצריפונים שאינם למגורי בני אדם. אף פעם לא הצלחתי להחליט מה נורא יותר – פחון או אוהל, בדון או צריפון – זה עדיף בחורף וזה עדיף בקיץ, קשה לקבוע, וכולם אותו דבר, ורק השמות שונים, כי יש מישהו באפסנאות הלאומית שצריך למיין ולרשום, וצריך לדווח לממונים עליו, והממונים צריכים לדווח לבן־גוריון ולאשכול. ורציתי לכתוב כתבה ואולי אפילו מאמר על המצעד של אחד במאי שהתבטל בגלל ריב בין מפא“י למפ”ם על הסיסמאות. וכבר היה לי רעיון מצוין לפתיחה – קריאת הבוז של גולדה כלפי הכרזה שהונפה נגד בן־גוריון. הייתי עושה מכל המפא“יניקים והמפ”מניקים האלה יחד גל של עצמות – במעברות רעבים ללחם, ואילו העסקנים רבים להם על סיסמאות. הייתה לי כבר כותרת בראש – "הבושה. אבל העורך הרגיש לאן הרוח נושבת אצלי, ואמר לי שהוא יסתפק בכתבה על האבטלה, שעליה מדברים עד היום. והוא גם אמר, עכשיו אני נזכר, שאי־אפשר לכתוב על אותו נושא אלף פעמים, ויש עוד דברים חשובים לכתוב עליהם, כמו למשל העלאת שכרם של השופטים בחמישים אחוז. גם שופטים צריכים לחיות, אמר, וגם שופטים קוראים את העיתון שלנו, בעיקר שופטים, וגם העיתון צריך לחיות.

מאז אותה שיחה, נשלחתי אך ורק למשימות בטלות ומעליבות, וטקס מלכת היופי הוא רק דוגמה אחת מרבות. ממש התעללו בי שם, והרושם היה שמתכוונים להיפטר ממני, שכל הזמן רומזים לכיוון דלת היציאה. אותי לא עשו באצבע, סליחה על הביטוי, ואותי לא זורקים לרחוב, זה עניין עקרוני מבחינתי, ועל עקרונות איני מתפשר. אמנם אפשר לראות את המקרה שלי כמקרה פרטי, אך בעיניי הוא אינו פרטי כלל, הוא ציבורי בהחלט, ואין מי שמוכן כמוני לנהל מאבקים ציבוריים; עד חרמה אני מנהל אותם. אם יום אחד אלך מכאן, מהמקום העלוב הזה, אקום ואלך ביזמתי, מרצוני החופשי, כאדם בן חורין, כסוציאליסט – כן, אני לא מתבייש לומר – כסוציאליסט; כזה אני, לטוב ולרע. כשהגעתי להחלטה להישאר בינתיים, והיא לא פשוטה לאדם כמוני, בעל עשרה אחוזי נכות זמניים, לא הייתה לי ברֵרה, והלכתי באשר שלחו אותי. רק אני מחליט מי מסוגל להעליב אותי, להשפיל אותי, והם לא יצליחו, מנוי וגמור אתי; מצאו להם עם מי להתעסק.

וכך נשלחתי לדווח על הטקס שבו הוכרזה רמת גן לעיר, ונאלצתי לצטט דברים מפי כבד הפה הזה, ראש העירייה, קריניצי; וכך נשלחתי לדווח על תחנת גלי צה"ל, שפתחה את שעריה ואת שידוריה, והציגו לי שם רב־סמלת אחת, רחל לויזון שמה, שהייתה השדרית הראשונה ונראתה לי בחורה נחמדה, אך מה לי ולה, ומה יש לה להגיד. ונשלחתי ליפו, אוי לאותה בושה, עוד בושה אחת, כדי לדווח על בית הבושת שהמשטרה חשפה – בית הבושת העברי הראשון – ועצרה שתי פרוצות ושלושה גברים שבילו במקום להנאתם; ואפילו שלא התעניינתי מעודי בספורט, שלחו אותי לסקר את טקס פתיחת המכבייה השלישית באיצטדיון רמת גן, כי מכבייה, הסבירו, זה לא בדיוק ספורט, זאת ציונות. וגם את הלוקש הזה נאלצתי לבלוע במאבקי על עקרונותיי. אז מה קיבלתי? פעמיים רמת גן ופעמיים יפו, כאילו כל ישראל היא גוש דן, ומחנה שער העלייה ליד חיפה הוא מחוץ לתחום, בפלנטה אחרת. ופתאום מצאתי את עצמי במעמד של כתב לענייני טקסים, והרגשתי כמו זונה מיפו.

טקס מלכת היופי היה הקש האחרון ששבר את גבי, כמעט. לטקס הזה הייתה לי גם התנגדות אידיאולוגית עזה: ראשית, המדינה הצעירה בצרות צרורות, עתה זה נולדה ועדיין בחיתוליה, והבחורות הצעירות האלה כבר מתפשטות להן, אם כי בגדי הים של אז, זה ברור, היו חושפניים פחות מבגדי הים של היום. ושנית, הצעירות שלנו יכולות וצריכות להתגאות ולהתנאות בשכלן הטוב, ולא בגוף החטוב שלהן, כי הגוף הוא רק בשר ולא רוח, והבל היופי. נזכרתי בבנות שהיו אתנו מלחמה, ויכולתי להישבע שהבנות על הבמה שמעו יריות רק ברדיו, או בלונה פארק, ואולי לא שמעו בכלל. הטקס כשלעצמו, אני חייב להודות, היה דווקא די מסקרן, אני בכלל לא אדיש לנשים יפות, להפך, אבל המשמעות שלו, אלוהים אדירים, המשמעות היא שלילית לחלוטין ואנטי־חינוכית. על מה ועל מי אנחנו מגדלים כאן את הדור הצעיר: על מלכת יופי או על חנה סנש, שאת עצמותיה העלו למולדת לפני כמה שבועות, ואת טקס הטמנת ארונה בהר הרצל לא סיקרתי, משום מה.

למה לי להתאמץ ולזכור מה כתבתי על הטקס, אם אני יכול תמיד לשוב ולקרוא מילה במילה מהקטע שגזרתי ושמרתי, זה היה טקסט חתרני, והעורך שלי לא שם לב, למזלי, לא הייתי רוצה לשחק לידיו. בתחבולות אני עושה כאן את מלחמתי על הדברים החשובים באמת, רק מבפנים ניתן לשנות, לא מהרחוב.

המעבר הזה בין המשלט בחוליקאת לאמפיתאטרון ברמת גן היה כנראה מעבר חד מדי בשבילי, ומה הפלא אם הכאב חזר פתאום לרגל הדואבת שלי. כשאני קורא עכשיו את מה שכתבתי לפני חמישים שנה, אני מבין שהכול השתנה מאז, העולם כבר לא מה שהיה פעם, גם לא העולם שלי, אף על פי שהייתי ונשארתי סוציאליסט, שלא יהיה ספק. אפילו העברית שלי השתנה, קלקלתי אותה בכוונה, כי רציתי להיות מובן. לו כתבתי היום כפי שכתבתי בימים ההם, רק דינוזאורים היו קוראים אותי, ואין כבר דינוזאורים מזמן, וגם לי אין קוראים מזמן, כי פוטרתי לפני עשרות שנים, בסוף הצליחו לפטר אותי, אבל זה סיפור ארוך להזדמנות אחרת. מרגע שהתפניתי, אני עסוק בכתיבת ספר, ספר זיכרונות, ורבים לא היו רוצים שאזכיר אותם בספרי, הם יודעים בדיוק מה אני חושב עליהם. אני כותב וכותב, הספר לא נגמר, כי הזיכרונות לא נגמרים, ובכל יום אני נזכר בפרטים נוספים.

מי עוד כותב היום: “במעמד דיפלומטים, עסקני ציבור, אמנים וקהל רב, לאור ברקי מצלמות קולנוע של חברות הסרטים העולמיות, החל הטקס, שעה קלה לפני 9 בערב. לאחר פתיחה קצרה על ידי הקונפרנסייה, מר י' גולאנד, ונאום מזכיר הוועדה הבין־לאומית, מר ציילר, החלו מלכות היופי של אירופה, לאון ולוזאן, בתצוגת אפנה של הפירמה הפאריסאית ‘אדרא לא דו’. במשך 45 דקות הציגו שלוש היפיפיות עשרות מודלים מפוארים, אשר הביאו את הקהל להתפעלות, מחד גיסא, ולצער (בשל הקיצור בלבוש) מאידך גיסא. מיד לאחר כך הציגו כובעים של בית אפנה פאריסאי אחר. כעבור הפסקה קלה החל החלק הפיקנטי של התכנית – תצוגת בגדי ים מהמודלים של שנת 1900 (מקסימום) עד למודלים האחרונים הנהוגים כעת על הפלאז’ות של אירופה (‘בגדי מינימום’). גולייאט פיגראס, מיס אירופה, שהיא רקדנית בלט לפי מקצועה, הציגה בחלק אחר של התכנית את ‘מות הברבור’ לסן סאנס. סמוך לשעה 11 החלה בחירת מלכת היופי הישראלית. לפני השולחן המוארך של חבר השופטים עוברות 15 המתחרות שנבחרו מבין 1,020 הצעירות שהציגו מועמדותן. הן צועדות בשמלות חגיגיות, כשמספרן צמוד לצדן, ומסתדרות אחר כך מאחורי שולחן השופטים. השופטים מתייעצים התייעצות קצרה וההחלטה, שהקהל מצפה לה בדריכות, מתקבלת: מרים ירון, שחורת השׂער וגבוהת הקומה זוכה בתואר. מיד לאחריה נבחרות שתי סגניותיה, שאת שמותיהן מגלה יושב ראש חבר השופטים, הפסל ציפר”.

צריך לשים לב לכל מילה, לכל מילה, הן לא נבחרו במקרה, המילים. המילה “פלאז’ות”, לדוגמה, “הפלאז’ות של אירופה”. כלום מישהו יחשוד בי שאיני יודע שפלאז’ה היא חוף, חוף הים? ברור שאני יודע. אבל השימוש בפלאז’ה יש בו יותר משמינית של אירוניה, והוא יותר מרמז לתחושת הבחילה הפנימית שלי. בעצם רציתי להביע בוז עמוק לכל המעמד הזר והמוזר הזה, שלא מתאים לנו, בוודאי לא מתאים בתקופה של צנע, וכאילו נמכר לנו כאן בשוק שחור. מה דב יוסף חושב על כל זה, על המודלים־המפוארים ועל התפעלותו של הקהל, שמטייל לו בלילה על הפלאז’ה כשצריך לקום מוקדם בבוקר וללכת לעבוד. להבריח חלומות מצרפת זה לא פחות גרוע מלהבריח ביצים או עופות. וגם לא במקרה הדגשתי את הצער באולם “בשל הקיצור בלבוש”, זאת הייתה ממש הברקה, ואני פטור מלהסביר שהתכוונתי לרמוז לגעגועים הקבועים שלנו לסיר הבשר. כן, זה היה ערב שכולו בשר, גועל נפש.

אך למי שעדיין לא ירד לסוף דעתי, הוספתי לדיווח כמה מילים של פרשנות: “חבר השופטים כלל פסלים, ציירים, רופאים, מומחי קוסמטיקה. והנערות שהשתתפו בתחרות הן יוצאות ארצות שונות ומשתייכות למעמדות ושכבות שונים. היו ביניהן פקידות, גננות, אחיות, רקדניות, חיילות”. כאן העורך שלי נפל בפח שטמנתי לו. הוא לא הבין שבקטע הזה מתחבאת לה אזהרה חמורה ביותר. כל העם הזה מועד לפורענות, כולם – מפסלים ועד רקדניות – רוקדים סביב העגל, שהוא אפילו לא מזהב, הוא סתם חיקוי זול. גם בארזים נופלת השלהבת, וארזים מתנהגים כמו ארסים, ושוב סליחה על הביטוי. אני חייב להיות מובן ככל האפשר.

בקטע האחרון של פרשנותי, אני רואה עד היום את שיא פעילותי הז’ורנליסטית. ברגעים של דכדוך לעת זקנה, הוא מנצנץ לי כפנינה אמִיתית – לא בזבזתי את חיי, לא הִשחַתִּי את כישרונותיי לריק לא בגדתי. הנה: “חבר השופטים בחן את המועמדות לפי אמת המידה של הוליווד בנוגע למידות הגוף, המשקל ויתר נתוני הדמות. ואולם הדגש לא הושם רק בתווי הפנים בלבד, אלא גם ההופעה הכללית הובאה בחשבון, גם דיוקן הגִזרה, ההילוך והתנועה, ומידת הטיפול בחיצוניות בכללה. בתחרויות המוקדמות הללו יכולת להסיק מסקנות מעניינות לגבי נערותינו בכלל: בנוגע לגִזרת הגוף, יפי השׂער והשיניים יכולים אנו להתמודד עם יפהפיות מכל העולם; לעומת זה, נופלות נערותינו במבנה הרגל ובאופן ההילוך והתנועה, דברים המעידים על נערותינו שממעטות הן בתורת הגוף, בהתעמלות ובכל הכרוך בה. מי שהיה סבור למצוא כאן טיפוס יהודי מודגש, או ליתר דיוק מה שנחשב בעינינו כ’יהודי טיפוסי', הגיע למסקנה שאין זהות בין התאוריה ובין המעשה. היו נערות כל גוֹני השׂער (החום הבהיר – ה’שאטיין' – בלט ביותר), היו כאן נציגות של טיפוסים שונים, ואולם כולן בתווי פנים עדינים ורכים – נערות, שיכולות לייצג באותה מידה כל ארץ אחרת באירופה. אך אפשר שהכלל הבין־לאומי של גובה 162 ס”מ לפחות הוא שהוציא מכלל התחרות את הטיפוס המזרחי של הנערה, שגובהה בדרך כלל נמוך מזה. אף על פי כן, יש משום עניין בתחרות מעין זו כשנעשה כאן בפעם הראשונה ניסיון כן לקבוע קבל־עם את טיפוס הנערה היהודייה כ’מיס ישראל',, ועל ידי כך הוצגו דרישות חדשות לפני נערותינו לטיפוח היופי ותרבות הגוף".

אני עצמי מתפלא, לפעמים, איך הדברים האלה הצליחו לעמוד במבחן הזמן, כאילו אין לזמן שיניים. לא נגעתי, לא היה צורך לגעת. הצבתי להם מראה מול פניהם, איך הם נראים, איך הם נראים, הגזענים האלה, שמשאירים נערות מזרחיות מחוץ לתחרות רק בגלל²) גובהן. הם לא השתנו, היו ונשארו גזענים, אבל הנערות המזרחיות השתנו, והן כבר מזמן מעל ומעבר לגובה המינימום הבין־לאומי של 162 סנטימטרים. וההיא משדרות, מירי קוראים לה אם אינני טועה, יכולה להתמודד עם מרים במבנה הרגל שלה, ועוד איך יכולה, למרים ירון אני מתכוון.

הרבה שנים עקבתי אחריה, אחרי מרים, ולא היו לה חיים מאושרים, לפי התרשמותי. היופי שלה נשמר, אבל מה נשאר לה מכל היופי הזה; התחתנה והתגרשה, ועוד פעם התגרשה ועוד פעם התחתנה, ונדדה בחצי העולם עד שחזרה ארצה, ומתה כאן מסרטן. אני בכלל לא בטוח שלמלכות יופי מובטחים חיים של עושר ובעיקר אושר, ולא צריך לקנא בהן. לא כל אחת נעשית נשיאת ויצ"ו העולמית, ומיליונרים יהודים מחוץ לארץ הם לא תמיד החתנים הכי טובים, ולפעמים הם נוכלים לא קטנים, ויש להם נטייה להחליף מלכה במלכה, מלכה מזדקנת במלכה צעירה.

אני דווקא שמרתי אמונים למלכה הראשונה, היא מצאה חן בעיניי באותו הערב. אני לא חושב שהייתי מאוהב בה, אבל מאז ראיתי אותה על הבמה לא מצאתי מישהי אחרת, זאת עובדה, וכל אחד יפרש אותה כפי שהוא רוצה. בספר הזיכרונות שלי אני מספר על כמה בחורות שהיו לי, היה לי גם רומן קצר עם המזכירה של בן־גוריון, אך משהו בהילוך ובתנועה שלהן הפריע לי; פעם אפילו חשבתי לכתוב לה מכתב, למרים, רק כדי לשאול אותה מה שלומה, אחרי כל כך הרבה שנים.

 

1951    🔗

ייחרב ביתם, ייחרב ביתם של הציונים האלה, ואין לי בעיה להגיד לך את זה גם בערבית, אני תימני אסלי, ולא תימני מהמרבד, לא תימני צעצוע. ההורים שלי באו לכאן עוד לפני בן־גוריון, ואימא שלי הספיקה לרחוץ הרבה רצפות של אשכנזים. אבא שלי היה מורה בצנעא, אבל פה אמרו לו שהוא מבולבל, ואי־אפשר להבין מה הוא אומר. אני נולדתי בשעריים, ולי אי־אפשר למכור את הזבל הציוני שלכם, כי אני מומחה לזבל, פעם אפילו עבדתי בזבל. להורים שלי לא היה מושג לאן הם באים, ועד היום אין להם מושג מהחיים שלהם, מהחיים שלכם. הם חשבו שהם באים לארץ של יהודים, והם באו לארץ של ציונים, של אשכנזים יימח שמם וזכרם, וגם את זה אפשר לומר בערבית. ערבית היא שפה מאוד חזקה בקללות, וגם הברכות שלהם קללות, יימח שמם. עד היום לא החלטתי אם אני שונא יותר ערבים או שאני שונא יותר יהודים משומדים, וכופרים יותר גרועים מגויים, ואפילו מערבים, והכי גרועים הם המפא"יניקים. ואני שואל אותך, תגיד לי בבקשה מה הביאו לכאן את כל היהודים המסכנים, בשביל מה, כדי להשמיד את מה שהיטלר השאיר, את שארית הפליטה? הרי כל המדינה הזאת היא מחנה שמד אחד גדול, ומה בדיוק ההבדל בין השמדה לשמד; אין הבדל. הלכתי לבקר קרובים שלי במעברה, וראיתי איך ריססו אותם, ואיך גזרו להם את הפאות, ואיך חטפו להם ילדים, ברור שחטפו להם, מה השאלה, בעיניים שלי ראיתי, והיה יותר טוב שהיו נשארים בתימן שהיא יותר טובה מסדום ומעמורה. זה מה שקורה, זה מה שמוכרח לקרות, כאשר רוצים להקדים את המשיח, כשרוצים לבוא במקומו, כשבן־גוריון מתחזה למשיח, יימח שמו של משיח השקר. כל האסונות הכי גדולים באו ממשיחי שקר, ועכשיו יש לנו עוד אחד, עוד שַׁבְּתַי צבי מנוול. ומי שאין לו אמונה באלוהים, לי אין אמונה בו, פשוט מאוד.

אני, אין לי ילדים, כי לא רציתי ילדים, כי רק משוגע יביא ילדים אנוסים, שהאינקוויזיציה של הציונים תתלוש להם את הפאות, ותעיף להם את הכיפה מהראש, ותלביש אותם במכנסיים קצרים ותשלח אותם לקיבוץ. ובקיבוץ הם יפגשו ילדות עם מכנסיים קצרים, ומהר מאוד הם ייתפסו בלי מכנסיים בכלל. פעם אחת, רק פעם אחת, הלכתי לראות איך נראה קיבוץ, ואוי לעיניים שכך ראו, חשכו עיניי; כמעט התעלפתי, ואז נדרתי נדר אני ילדים שלי לא משליך לבור הזה כדי שישמעאלים, דווקא הם, יצילו אותם. ההורים שלי, מסכנים, התאכזבו מאוד שלא יהיו להם נכדים ממני, מהבן־היחיד שלהם, יש לי שש אחיות, אבל בסוף הם הבינו שאני חתן תורה אמִתי, שאני מתחתן רק עם התורה הקדושה. ואם עוד היו לי ספקות בקשר לילדים, אז בן־גוריון עצמו התיר לי את הספק האחרון, כשנתן את המאה לירות העלובות שלו לאימהות עם עשרה ילדים, פרס נתן להן, כי הן המכונות שמייצרות חיילים לצבא שלו. ולי אין שום חשק לשלוח ילדים שלי לצבא, שהוא לא צבא השם, ואם לא אסכים לשלוח, אז יחטפו לי אותם והם לא יחזרו, יש לי הרבה דוגמאות.

כשהכנסת החליטה על שירות לאומי גם לנשים, התחלנו להתארגן. זה כבר היה באמת יותר מדי, לחטוף לנו גם את הבנות. ואיזו חוצפה, ממש חילול הקודש, לקרוא למאה ועשרים ריקים ופוחזים, לקרוא להם כנסת ישראל, יום אחד עוד יקראו להם סנהדרין, רחמנא ליצלן. ואם כל זה לא מספיק, אז החליטו שכל הילדים ילמדו רק בחינוך שלהם, חינוך ממלכתי קוראים לזה, אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה, והישר בעיני מפא"י הוא לגמרי עקום. והיה שם בכנסת ויכוח גדול, הרבה צעקות, ובסוף נפלה הממשלה, כאילו נפלה, משבר ממשלתי קוראים לזה, כאילו משבר אבל הם שם בכנסת כולם אותו דבר, וכל הוויכוח ביניהם הוא הצגה אחת גדולה. אני יודע שבמושב לֵצים יושבים גם אנשים דתיים, כאילו דתיים, דתיים ציוניים לאומיים קוראים להם, ומשתפי פעולה קשים לישראל כספחת, הם כמו הקאפואים של בן־גוריון, הם הראשונים שצריך להחרים ולנדות, הם בעצמם יהודים משומדים, אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים. החינוך הממלכתי־דתי שלהם הוא פח יקוש ליהודים תמימים, ורבים נופלים בפח. ברגע האחרון הסכימו לעשות אִתנו חסד, שרק לעולים מתימן, לאלה מהמרבד, יינתן חינוך שכולו דתי, בלי לימודים כלליים, תודה רבה להם, באמת תודה רבה. בלאו הכי התימנים הם פרימיטיביים, הציונות יכולה לוותר עליהם, אז נזרוק לדתיים את הילדים התימנים, ואת הילדות ניקח לעצמנו, לשטיפת רצפות ולניקוי מחראות, כפי שלקחו את אימא שלי וזרקו את אבא שלי. הכי קל לזרוק תימנים.

אני נולדתי כאן, ואותי לא זורקים בקלות כזאת, אמנם רק שלוש שנים עברו מהיום שקמה מלכות בית דוד, לדוד בן־גוריון הכוונה, מלכות רשעה, שדינא שלה לא דינא, מה פתאום דינא, ואנחנו ניקח את הדין לידיים שלנו; רק שלוש שנים עברו, וסוכת דוד, לבן־גוריון הכוונה, כבר נופלת להם על הראש. כל יום שביתות וכל יום הפגנות וכל יום פילוגים ולא בכל יום יש לחם, ואפילו רעידת אדמה בתל אביב, שהיא הבירה של מדינת סדום, ואפילו הקיבוצים מתפרקים. המצב כל כך קשה, עד שאין להם ברירה והם פושטים יד לנאצים ומתחננים לפיצויים; אין להם בושה, כי אין להם אלוהים. יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי כתובת על כל הקירות, מספיק ודי בשלטון מפא"י, וזה בדיוק מה שגם אני חשבתי, ואחר כך הבנתי שזאת סִיסמה של מפלגת הציונים הכלליים, מפלגה מצחיקה של חנוונים, של מוכרי גזוז, שמוכנים למכור את אימא שלהם במכולת שלהם, וכל אחד שם הוא בן־גוריון לעניים שרק רוצים להתעשר על חשבון העניים. ואותנו לא עניין בכלל מי ינצח בבחירות ומי יפסיד, כי מי שבחר בנו מכל העמים – אנחנו בוחרים רק בו.

השם שלי אף פעם לא פורסם, אף על פי שהייתי בין הראשונים שהצטרפו למחתרת; ועד היום אני מאמין שיכולנו להקים כאן מדינת הלכה במקום המדינה החילונית, אלמלא שָׁרצו בינינו כמה בוגדים, מוֹסרים מנוולים, שהלשינו עלינו. ומאז חל עליהם דין מוסר, עליהם ועל צאצאיהם, עליהם ועל יורשיהם, ואין מי שיכול לבטל דין מוסר, כשם שאין לבטל דין עמלק. מוסר הוא לעולם מוסר ועמלק הוא לעולם עמלק, ומה שעשו לנו היה זוועתי באותה מידה: עצרו אותנו, תפסו את הנשק והפצצות שלנו, כלאו אותנו, השפילו אותנו, עינו אותנו, ואפילו השלטון הציוני נאלץ להקים ועדת חקירה מטעם הכנסת, אך מה כבר אפשר לצפות מכנסת שלא מזכירה בכלל בית כנסת, וכן מזכירה בית בושת, וזונות ציוניות מפרכסות זו את זו יותר מכל הזונות שבעולם; איכה הייתה לזונה קריה נאמנה.

אני היחיד שהייתי חבר גם במחתרת־ברית־הקנאים וגם במחתרת־מלכות־ישראל, הם לא הצליחו להפחיד אותי במכות שלהם ובעלבונות שלהם. שמי לא פורסם, רק השמות של מרדכי אליהו ושל שלמה לורנץ פורסמו, כי תימני, אף על פי שהוא חבר במחתרת, בשתי מחתרות, נשאר תימני. אין מה לעשות. האמת היא שמעולם לא יצאתי מהמחתרת, אני החפרפרת של המפעל הציוני שלכם, שכל הזמן מכרסמת את יסודותיו. בן־גוריון שתל את הסוכנים שלו בתוכנו, והקדוש ברוך הוא שתל אותי בתוככם, ואני המוסר שלו, תמיד אהיה, עד שיכלאו אתכם ויענו אתכם בגיהינום.

השניים המפורסמים האלה, אליהו ולורנץ, היו המנהיגים שלנו, והם הסבירו לנו, שהמדינה הציונית היא גוף בלי נשמה, שברית־קנאים קמה כדי לגבור על ברית־החטאים, שעלינו להשליט את חיי התורה במדינה ובעם, בכל הדרכים וגם בדרכים תוקפניות. הם אמרו לנו להכין את הפצצות ואת המטענים, והם שקבעו את היעדים – שגרירויות של עכו“ם, משרד החינוך של המתייוונים ובניין הכנסת של עובדי עבודה זרה. האמנו בהם, למרות שהיום אני חושד בשניהם, ולפחות באחד מהם, שהם הסגירו אותנו; ואם רק אחד מהשניים, אז זה מוכרח להיות לורנץ, כי אשכנזים יותר מספרדים הם אוכלי קורצא; הטוב שבאשכנזים גם הוא חשוד. ואחריתם, מה יש לדבר, אחריתם מביישת את בחרותם, מביישת את כל ארבעים הבחורים מהמחתרת, מביישת אותי באופן אישי. אחד נעשה ראשון־לציון, לא פחות ולא יותר, פתאום הוא ציוני, ולא סתם ציוני אלא ראשון לציונים, והמדינה שפכה על ראשו את הכבוד שלה ואת הכסף שלה, והוא התהלך, ראיתי אותו מאז הרבה פעמים בטלוויזיה, כאילו יצקו על הראש שלו את שמן המשחה, מלך חדש קם לנו, שגם ביתו ייחרב, אמן. ולורנץ זה, עוכר ישראל, הסכים להיבחר לכנסת, ועוד שימש שם כיושב ראש ועדת הכספים, חילק כספים לא כשרים לכל מטרה טמאה, חזיר שכמוהו, שפתאום לא יודע שמגדלים כאן חזירים ומוכרים בשר חזיר בכל פינת רחוב, ופתאום הוא לא יודע שנוסעים כאן בשבת; הרי אנחנו, במו ידינו ובפקודתו, הצתנו מכוניות שחיללו שבת בפרהסיה, הצתנו אטליזים שמכרו טרף לכל דכפין. מה קרה להם, לשני המפקדים הנערצים שלנו? איך אפשר להסביר את זה? רבנים גידלנו ורוממנו והם פשעו בנו. אליהו ולורנץ, אני אומר זאת בגלוי ולא במחתרת, שניהם מכרו את נשמתם לשטן. לורנץ כבר הלך לעולמו, אלוהים ירחם עליו, ואליהו עדיין חי, והוא פוסק הלכות למפד”לניקים, ולחרד"לניקים ולמתנחלים, כך אני שומע, ואני מציע להם לנהוג בו מנהג של חשדהו וחשדהו, כי מי שבגד פעם אחת, והשאיר פצועים בשטח, יבגוד פעם נוספת. כן, אני פצוע, הלב שלי פצוע, שותת דם, ואילו הוא רוקד לו עם כיפות סרוגות – עוצו עצה ותוּפר, ואיך תוּפר עצה אם כל הזמן רק רוקדים ריקודי מה יפית, מכבדים ומתכבדים? יום אחד גם ביתם של המתנחלים ייחרב, אם הרב הזה הוא האפוטרופוס שלהם, אלוהים ישמור.

בינתיים השליכו את המפא“יניקים הרקובים לפח, אבל מי שזקר אותם, וירש אותם, לא יותר טוב מהם, אולי יותר גרוע. המפא”יניקים האלה, לפחות לא גלגלו את העיניים שלהם לשמים, כמו שגלגלו החירותניקים האלה, בגין ושמיר ושרון והצעיר הזה שאוכל נבלות וטרפות. אני מעדיף אותם כפי שהם, גלויי ראש, עירומים, ואני בז להם כשהם מתחפשים, שמים על הראש כיפה ומסלקים אותה, שמים ומסלקים ותוחבים בכיס, כי התורה בשבילם היא ספר כיס. אני בז להם ושונא אותם, ולכן אני עוקב אחריהם, כל יום אני עוקב ויודע מה הם עושים, אין להם סיכוי להסתתר מפניי. פעם, לפני איזה עשרים או שלושים שנה, ביקרתי בכנסת, וראיתי אותם מהיציע, וראיתי גם את החתול השמן הזה, את בורג, שכל הזמן נראה כמו חתול שמלקק את השמנת על השפתיים שלו, ובא לי לפוצץ ואתם שם. בעצם, נסעתי לכנסת כדי לבדוק את עצמי, כדי לברר אם האש בעצמות שלי כבתה או שהאש עדיין בוערת, והיא בערה כמו בימים ההם, כמו בהתחלה, ברוך השם יום־יום. הרצון לפוצץ עדיין קיים, אבל אין לי פצצות, לקחו לי אותן כשעצרו אותי ופירקו אותן, אבל אותי ואת הרצון שלי לא הצליחו לפרק, למרות המכות שקבלתי. יום אחד עוד תיפול לי לידיים פצצה מהשמים.

כל יום, במעקב הצמוד אחריהם, אני נותן סימנים לחורבנם, אני אוסף אותם אחד־אחד, סימן לסימן. כבר ב־1951, כשרק התחלנו להתארגן, שמתי לב שהעצמאות שלהם היא המדבר שלהם, יצאו משעבוד ולא מצאו גאולה, ומיד התחילו להתגעגע לסיר הבשר של המנדט, לבצלים ולשומים. אלוהים העניש אותם בדֹב יוסף הזה, שנראה ונשמע כמו הצרות שלהם, ואני ישבתי בצד וצחקתי, ובכיתי, עד שלא יכולתי לשבת עוד, בצד. אני איש קטן, אבל אני לא איש בצד, ויש לי מה להגיד, ויש לי מה לעשות ועוד אעשה. לפעמים דווקא אנשים קטנים נועדו למעשים גדולים, אולי אפילו משיח בן דוד יתגלה כאיש קטן, ואולי אני המשיח, מי יודע.

ואז מצאתי עוד סימן לחורבן. הם החליטו המשוגעים לייבש את החולה. אני אפילו לא יודע איפה בדיוק החולה הזאת, אבל אני כן יודע שבורא עולם שם אותה בדיוק במקום שלה באותו מקום שהיא צריכה להיות. מה הציונים חושבים לעצמם, שהם השותפים של האלוקים? שהם בעצמם אלוקים חיים? שהם יחליטו במקומו איפה ארץ ואיפה מים? שהכל נהיה בדברם, ובהבל פה שלהם יינשא כל גיא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה? עד היום הם לא למדו שאסור לשנות סדרי בראשית, שאסור להתערב בסדרי הבריאה, וכל מי שמתערב משלם ביוקר, ובורא עולם מעניש אותו ועכשיו, זה מה שאני שומע, הם רוצים לחבר ים לים, כל פעם יש להם רעיון חדש, פעם מחברים את ים סוף לים המלח, ופעם מחברים את הים התיכון לים אחר, ובסוף אלוקים יטביע אותם, והם יצללו כעופרת במים אדירים, ואני אעמוד ואשיר את שירת הים. רק למשה היה היתר להוציא את בני ישראל ממצרים, ואפילו משה עצמו לא בא לארץ, ורק פֶּרס מאמין שהוא משה, שממשה עד משה לא קם כשמעון, והוא מאמין שתהיה לו קפיצת הדרך; ולא תהיה לו, לאף אחד לא תהיה.

ואיך אני יודע שהסוף של המדינה החילונית קרוב? אני יודע, כי הם בעצמם הפסיקו להאמין בעצמם, והתחילו להאמין במזל, ומי שמאמין בכוכבים ובמזלות מקרב את קִצו במו ידיו. לא עברו שלוש שנים מיום שקמה ישראל הישמעאלית הזאת, וכבר הקימו להם מפעל פיס, וכל אחד התחיל לסמוך על הנס שאסור לסמוך עליו; כל אחד חולם להרוויח ולהיות עשיר. לתימנים במעברות אין לחם, אבל יש מיליון לירות לחלק בהגרלות. ולמי שזוכה הם קוראים “הזוכה המאושר”, ואני זוכר שהזוכה הראשון היה מרמת גן, מהעיר שלי, עכשיו אני גר ברמת גן. גם אחריו עקבתי כמה שנים, ואני יודע שהזוכה־המאושר הוא זוכה אומלל, פשט את הרגל, מסכן, והפסיד את כל מה שהיה לו בחיים עוד לפני שהרוויח בפיס. מהברכה יצאה לו קללה, ורק אלוקים מסוגל לקלל ככה, אפילו שרבנים כמו מרדכי אליהו גם נוהגים לקלל, הולכים אליהם לקבל ברכות ולקבל קללות, משלמים להם במזומן, אבל שום דבר לא יוצא מכל זה, ברכה לבטלה וקללה לבטלה.

יכול להיות שאני כבר מבוגר מדי לאקדחים ולפצצות ולמטענים, וגם לא ממש מעוניינים בי, בגילי; כמה פעמים דווקא ניסיתי להתעניין ודחו אותי. לא נעלבתי, באמת שלא נעלבתי, כי אין אדם מתקנא בתלמידיו וגם לא נעלב מתלמידיו, ויש לי הרבה תלמידים, ברוך השם. קמו מחתרות בישראל, והם כולם תלמידים שלי, והיום כבר לא אומרים עליהם שהם טרוריסטים כפי שאמרו עלינו; ואם אומרים אז מיד מבקשים יפה סליחה ומחילה, כי כל אחד אוהב את הטרוריסטים שלו, שהם עצם מעצמו, בשר מבשרו; ומיד נותנים להם חנינה. את החנינה נותנים וחרטה לא מקבלים, כי הבחורים האלה, ממשיכי דרכי, לא מתחרטים. הם כבר מתכננים את הצעד הבא, שיחריב את הבית הציוני שלכם, ויבנה במהרה בימינו את בית המקדש שלנו. רק שייזהרו שלא ישתלו להם איזה מרדכי אליהו כזה או שלמה לורנץ כזה, שיהרסו להם את התכניות ואת החיים לפני שיספיקו לגלח את המסגדים. אם יזמינו אותי, אני מוכן לתת להם ייעוץ חינם, איך מריחים מוֹסרים, שלא במקרה קוראים להם שטינקערים, הם באמת מסריחים, והאף שלי תכף קולט אותם. אני מבין קצת יידיש, כי הייתי מוכרח להבין את לורנץ, שדיבר מאמע־לושן, והסתודד עם החברים שלו מבני ברק.

והתלמיד אני הכי מתגאה בו הוא יגאל עמיר, תימני אסלי, כמוני, שלא רק חשב ולא רק דיבר, הוא קם ועשה, השם יברך אותו. יצחק רבין רצה להיות בן־גוריון, ואני רציתי להיות יגאל עמיר של בן־גוריון.

 

1952    🔗

נהרגתי בגיל תשע־עשרה, ומאז אני ממשיך לחיות, מת חי.

אני בא מעיירה קטנה על גבול פולין־אוקראינה, לפני המלחמה הייתה בפולין, ואחרי המלחמה באוקראינה. היא הייתה כל כך קטנה, העיירה שלי, עד שלא ניתן היה למצוא אותה על המפות הרגילות, רק על מפה צבאית בקנה מידה גדול היא הופיעה. הייתי פרטיזן ביערות, ואחר כך הייתי חייל בצבא האדום; ראיתי הרבה מפות בחיים שלי, ואמרו עלי שאני יודע לנווט יותר טוב מכל חייל אחר בפלוגה. הלוואי שזה היה נכון; כל כך הרבה פעמים בחיי איבדתי את הדרך.

תמיד ידענו שרפלובקה היא מקום נידח, כי לא תמיד אנשים מודעים למקום שלהם, ולפעמים אנשים שגרים בחור חושבים שהם גרים במרכז העולם. היינו רגילים לומר שגודלה של העיירה הוא כגודלו של פיהוק, והיינו אומרים את זה ביידיש – גויס וִי אַ גענעץ – אבל גם היידיש כבר הספיקה למות. מרגע שפערת את הפה, בפיהוק גדול, ועד שסגרת אותו, כבר עברת את כל העיירה.

למדתי בחדר, וכאשר הייתי חוזר מהמלמד, ילד בן ארבע, הכי קטן, הייתי מקיף את הכנסייה הפרבוסלאבית, שעמדה על גבעה, כמה פעמים ביום הקפתי אותה, והייתי אומר – חורבן עלייך, חורבן עלייך – גם את זה אמרתי ביידיש – א חורבן אויף דיר. ובאמת האמנתי שהכנסיה תיחרב בסוף; והיא לא נחרבה, אנחנו נחרבנו.

בקיץ של 1942 לקחו אותנו, את כל יהודי רפלובקה הישנה ורפלובקה החדשה ואוליזרקה וז’לוצק והסביבה, הובילו אותנו אל היער, בדרך לכפר סוכובולה, אמרו לנו לחפור בורות, ואחר כך ירו בנו. ירו באבא שלי וירו באימא שלי וירו באחות שלי וירו בשני הילדים הקטנים שלה, בן ובת, והם נפלו לבור שלהם, והילדים הקטנים נפלו עם אִמם לבור אחד; הצלחתי לראות הכול, ואני זוכר הכול. גם בי ירו, ואין לי מושג איך שרדתי. אני חושב שנפלתי לבור שלי לפני שהכדור השיג אותי. כך נהרגתי בפעם הראשונה, ועד היום אני עדיין שם ביער עם ההורים שלי ועם אחותי וילדיה, ברגעים האחרונים שלהם, ואני חי כל רגע מחדש, וכל רגע אני מת.

כשהיער התרוקן והשתתק, ורק ההדים נשארו, התחלתי לזחול ולהתרחק. ואחר כך, כאשר העצים הצטופפו עוד יותר, ואפילו השבילים והקרחות נעלמו, קמתי ורצתי, ימים שלמים רצתי בסבך הרבה פעמים אני שומע, בעיקר בימי זיכרון, שהעם היהודי קם מאפרו, אבל אני מהאפר האישי שלי לא קמתי, למרות שניסיתי ואני עדיין מנסה; רק אני יודע שלא באמת קמתי, ואני עדיין זוחל.

כל הסיפור שלי הוא סיפור ארוך כמו הגבולות שהצלחתי לגנוב, כמו הנהרות שליוו אותי בחודש אוגוסט; איזה מזל היה לי שירו בי באוגוסט, באמצע הקיץ, ולא ירו בי באמצע החורף. כך יכולתי לברוח חצי עירום ולא לקפוא, בחולצה ובמכנסיים נים ולא נים, והשקט והחושך אִפשרו לי לשמוע כל מילה שמגיעה מרחוק. לילה אחד שמעתי אנשים מדברים ביניהם, הם לא דיברו גרמנית, לא הצלחתי לקלוט מה הם בדיוק אומרים, אבל הם כאילו דיברו אליי. שמעתי קולות של גברים ושמעתי קולות של נשים, וקול אחד נשמע לי מוכר, ולרגע היה נדמה לי שאחותי מדברת. רציתי להתקרב ורציתי להתרחק, בני אדם משכו אותי ובני אדם הפחידו אותי. מאז שנפלתי לבור, מאז שנטרפה משפחתי, אני לא מבחין בין בני אדם לחיות רעות, וביער הזה נשארו רק חיות. וגם אני חיה שרוצה לטרוף, ואין לה מה, ורק הרעב החזיר אותי לחברה של אנשים. הם היו פרטיזנים, כי כל מי שנשאר בלי מקום לשוב אליו, בני משפחה ובלי תקווה, היה פרטיזן; כל מי שרצה נקמה, ונקמה היא ההפך מתקווה, וכל מי שלא היה לו אומץ למות לבדו, היה פרטיזן. צריך להגיד את האמת: אף אחד בינינו לא חשב אז שאפשר לנצח את הנאצים, לכל היותר אפשר להכאיב להם קצת, וגם זאת מצווה, וממילא נפשנו מתה ולא תוכל למות בידיהם.

קשה להאמין, אבל האישה הזאת, שהיה לה קול כמו לאחותי, היו לה גם פנים כמו לאחותי, ואולי רציתי שיהיה ביניהן דמיון; וככל שהכרתי אותה יותר, הדמיון הזה רק התחזק, וכעבור זמן כבר לא הבחנתי בהבדלים. גם היא הייתה מתה, ושנינו היינו שתי נפשות מתות. אבל מי אמר שנפשות מתות לא יכולות להיקשר, והן באמת נקשרו, עד שגם הבשר נקשר איכשהו, והחברים שלנו הרגישו וניחשו, וחבר אחד שהיה פעם דתי ועדיין האמין באלוהים אמר לנו שביער אין בעיה להעמיד חופה, אם רק תרצו. ויום אחד רצינו; כבר עברו מאז חמישים שנה ולא התחרטנו. אני כתבתי לה שירים, אבל היא לא אהבה את השירים שלי, עד היום היא לא אוהבת אותם, כי כל השירים שלי הם על מוות, היא טוענת, והיא צודקת. רק שיר אחד שכתבתי מצא חן בעיניה, שיר על הנכד שלנו, וגם הוא יותר מדי עצוב בעיניה, אף על פי שהיה צריך להיות שיר שמח.

אין טעם לחזור על כל סיפור היער – איך התקדמנו מזרחה, כל הזמן מזרחה, ואיך חמקנו מהגרמנים רגע לפני שנתפסנו, אולי עשרים פעם הצלחנו לחמוק ברגע האחרון, ואיך השגנו נשק, ואיך תלינו על עץ שני גרמנים שתעו ביער, ואיך חברנו לחיילים של הצבא האדום, ואיך הלכנו אִתם מערבה, כל הזמן מערבה, ואך בסוף המלחמה מצאנו את עצמנו לא רחוק מהבורות של רפלובקה, אבל אחותי־אשתי אמרה שלא כדאי לנו להתקרב יותר מדי. ואולי זאת הייתה טעות מצִדנו, לוּ התקרבנו היינו מצליחים לוודא סופית את מותם ולוודא את חיינו, ולהעביר סוף־סוף את הגבול בינם לבינינו. אין טעם לחזור על כל זה, כי כתבי ספר שלם על שנות היער שלנו, מהרגע שנכנסנו ועד לרגע שיצאנו, והוא יצא בהוצאת יד ושם, הספר שלי, ואולי מאה אנשים קראו אותו, לא הרבה יותר, ואלה שקראו הכירו בלאו הכי את הסיפור שלנו, כי זה היה גם הסיפור שלהם.

כשהסתיימה המלחמה, חיפשנו יהודים, וכך הגענו למחנה של הסוכנות בגרמניה, על יד פרנקפורט, ושם חינכו אותנו מחדש לקראת העלייה ארצה. השליחים לא אהבו אותנו במיוחד, את אשתי ואותי, כי העברית שלנו מהעיירה הייתה טובה, לפחות כמו היידיש שלנו, והם הבינו כל מילה שאמרנו, והם הבינו שאני קומוניסט; אמרתי להם את זה במפורש. בארץ לא כל כך אהבו אז קומוניסטים, אפילו יותר לא אהבו מהיום, בלשון המעטה, והחינוך מחדש נועד קודם כול לפקוח לנו את העיניים. אני נשארתי עיוור, ואשתי החליטה שבשלב הזה של חייה היא אמנם בעד ציונות ובעד סוציאליזם, אבל פחות בעד אחוות עמים. אני נתקעתי עם הקומוניזם שלי, כי סטלין והצבא האדום שלו הצילו אותנו, זאת סיבה אחת, ומשום שהייתי חייב להיאחז באיזושהי תקווה, לאחר שתקופת הנקמה עברה. חשבתי שהקומוניזם שלי יהיה תחיית המתים שלי, ואם יוסף ניצל מהבור שלו על ידי ישמעאלים, מותר גם לי להינצל על ידי גרוזיני. שליחי הסוכנות התאמצו לרפא אותי, וכשלא הצליחו, העדיפו כנראה לוותר עלינו, ומבחינתם יכולנו להישאר בגרמניה. לישראל אין צורך באדומים, בעושי צרות מקצועיים, שיש להם יותר ממולדת אחת ויותר משמש אחת. והם בכלל לא ידעו, ולא קלטו, שאני חי בחושך ומחפש בנרות קרן אור, ביער.

מאז עלייתנו ארצה, בסוף 1946, הספקתי ליהרג עוד פעמיים־שלוש, תלוי איך סופרים. התחנה הראשונה הייתה אצל הדודה שלי בקבוץ יגור, אחות של אמי. דודתי דבורה אמרה שכדאי לנו ללכת לקיבוץ, אבל יגור הוא לא מקום טוב בשבילנו, כי התקופה חמה ומתחממת, ואילו קומוניסטים רדומים אינם רצויים עכשיו, ובמיוחד קומוניסטים ערים כמוני. אתה יודע, אמרה, ברית המועצות שלך התחילה לרדוף יהודים, לשפוט אותם ולהוציא אותם להורג, ואמנם כאן, ביגור, אין לנו הרבה מפאי"יניקים, אבל גם בשביל הקיבוץ המאוחד זה מתחיל להיות קצת קשה, קצת יותר מדי, כל המעצרים והמשפטים האלה במוסקבה. מי יודע לאן זה עוד יגיע – לא קל, לא קל, נאנחה. ואני אמרתי לה, שלא כל יהודי הוא צדיק, ואם שופטים אותם סימן שמגיע להם; הכרתי ביער ובמחנות של הסוכנות לא מעט יהודים מנוולים, והיו גם יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, זה ידוע, והכרתי יהודים שעשו רווחי מלחמה ורווחי שואה וספסרו בדם של האימא שהם. דודתי בכתה, כי היא נזכרה באימא שלי, באחותה, וראיתי שכואב לה להיפרד מאתנו ולשלוח אותנו לקיבוץ אחר, אבל לא הייתה ברֵרה. היא אמרה שיש קיבוץ אחד שכל חבריו קומוניסטים, והם בוודאי ישמחו לקלוט אותנו. אני לא במיוחד שמחתי, כי אם שם, בקיבוץ ההוא, כולם כמוני, אז לא יהיה עם מי להתווכח, ולא יהיה את מי לשכנע בחשיבות המהפכה, ולא יהיה את מי להרגיז, ואין לי הרבה מה לעשות במקום כזה, אין לי שליחות. אני מרגיש בבית רק כאשר נמצאים בסביבה גם כמה קונטרה־רבולוציונרים שאפשר לתעב אותם. וחוץ מזה, אני מכיר את עצמי, יותר מדי אנשים כמוני, במקום אחד, זה קצת צפוף וקצת מחניק. אם כן, אמרה דודתי, אז תלכו לקיבוץ מעורב, שיש בו גם חסידים של משה סנה, ואני לא בדיוק ידעתי מי זה הסנה הזה, רק הבנתי שהוא מין חוזר בתשובה, אחד שמבין שהעתיד טמון בברית המועצות, היא שהצילה אותנו פעם אחת, ורק היא שתציל אותנו בפעם הבאה. ומוכרחים לעזור לסטלין גם אם הוא טועה לפעמים שלא באשמתו אלא באשמת הסובבים אותו. אני בטוח שהוא אפילו לא יודע על עוול שנגרם למישהו, אם בכלל נגרם, ובטח לא הוא שמתעסק אישית עם ספסרים קטנים או עם מרגלים קטנים, שלא יזיק להם ולמהפכה אם יצטננו קצת בסיביר; אני הצטננתי הרבה יותר ביער, שלוש שנים רצופות של חורף גם בקיץ.

לא רק עם הדודה שלי מיגור התייעצתי, התייעצתי גם עם חברים במפלגה, לא היה פשוט למצוא את הכתובת שלהם בתל אביב והם אמרו לנו שנלך לקיבוץ הראל, קיבוץ של צעירים מתקדמים ותוססים, והם כמו משפחה. זה מה שכל כך משך אותנו, כי גם אשתי וגם אני חיפשנו משפחה, כל החיים שלנו נחפש משפחה, וכל החיים שלנו לא נמצא. קיבוץ הראל הוא לא רחוק מלטרון, בדרך לירושלים. היינו בקו הראשון של החזית, ומאחורי קווי האויב אני תמיד מתפקד מצוין. בקרב על לטרון לא השתתפתי, אף על פי שהרבה אנשים כמוני, עולים חדשים, השתתפו; החליפו להם את המספר מאָאוּשוויץ במספר אישי, ואפילו את השם שלהם לא ידעו.

לאחר שלא נשארו עוד שיירות ללַוות, כל האספקה כבר הגיעה לירושלים, ולאחר שכל המשוריינים השרופים בבאב אל ואד הספיקו להתקרר, אצלנו בקיבוץ התחילו הדברים לבעור. יענקל’ה ודני ועוד דני ואלימלך וברל’ה היו חברים טובים שלי, אף על פי שלא היו בדיוק קומוניסטים. היה חסר להם רקע תאורטי, ואני מטיל ספק אם אי פעם קראו את מארקס ואת לנין. הם פשוט היו מוקסמים מסנה, הלכו אחריו שבי, לא היה נואם טוב יותר ממנו, והוא האמין שהמחר שייך לסובייטים, ולא כדאי להתגרות בהם ולהשתעבד לאמריקנים. זה מה שהוא האמין, והם האמינו בו, ולכן הם שרו את האינטרנציונל, הלכו לכל הפגנה של אחד במאי, והדגל האדום היה הדגל שלהם. אפילו בעיני מפ"ם השמאלנית הם היו שמאלנים מדי, אדומים מדי, סמרטוט אדום. הם לא היו נחמדים, החברה מהראל, גולדה לא אהבה אותם, ובמיוחד לא אהבה את הבנות שהופיעו להפגנות במכנסיים קצרים מדי לטעמה. ואז גולדה דיברה כנראה עם חזן, אף על פי שהם היו אז יריבים; הם מעולם לא היו באמת יריבים, שניהם; וחזן החליט להרוג אותנו. כך נהרגתי בפעם השנייה.

כבר מצאתי בית, מצאתי משפחה, ובא חזן והרס הכול. יום אחד ירד אחד החברים מהאוטובוס על הכביש הראשי, ובדרך מהכביש לשער, נפל לו מהכיס גיליון של “קול העם”. זה כבר היה יותר מדי, וזאת הייתה הזדמנות בשביל חזן לחסל אותנו. עד היום אני חושב שחזן והחברים שלו בהנהגה העליונה בתל אביב לא היו הרבה יותר טובים מהפוליטרוקים במוסקבה. מישהו הלשין על החבר עם “קול העם” שלו, ואז התברר שלא רק החבר הזה חותר תחת הקולקטיביות הרעיונית של מפ"ם, ואז פירקו לנו את הקיבוץ, וכל אחד ארז את החפצים ונדד למקום אחר. היו כאלה שהלכו לקיבוץ אחר, אחד הלך לשובל ואחֵר הלך לדליה, וחברים אחרים החליטו ללכת העירה; וגם אנחנו, דרוז’נה ואני, החלטנו ללכת העירה, לתל־אביב, כי תל אביב היא יער שאפשר להיעלם בו; יותר לקיבוץ אני לא הולך, אין סיכוי, אויס קיבוץ. והחלטנו לחפש דירה על שפת הים, אף פעם לא גרנו ליד ים, אפילו לא ראינו ים עד שעלינו לארץ. אם חושבים על זה, אז ים הוא ההפך מיער.

עכשיו יכולתי לקרוא את “קול העם” באופן חופשי, אף על פי שאשתי כבר הייתה לגמרי ציונית ורצתה לקרוא עיתון אחר. פעם עברנו על יד גן ילדים בפינת פרישמן שלמה המלך, ודרוז’נה אמרה לי שהיא חושבת שהיא נדבקה בציונות. ואני אמרתי לה שאם כך, היא יכולה ללכת להיות גננת, כי קומוניסטים לא מתקבלים כאן להוראה, זה ידוע, ואני אלך לעבוד בבניין. וזה באמת מה שקרה לנו, לשנינו, ואשתי התקבלה כעוזרת לגננת.

יום אחד קראתי ב“קול העם” שבן־גוריון מציע את איינשטיין לנשיא המדינה. מזל שהוא לא הציע את הנשיאות לאיזה יהודי שהמציא את הפצצה הארורה, מזל גדול. ומזל שאיינשטיין סירב, כי מי צריך כאן נשיא מאמריקה, רק זה עוד חסר לנו. וביום אחר קראתי, שאלפי עולים משלוש המעברות הכי גדולות בארץ הפגינו ותבעו שיפנו אותם כמו את האשכנזים, ושלא יזרקו אותם לכלבים, והזדהיתי אתם במאה אחוז. אפילו שמחתי על מה שקורה, אף על פי שהיו פצועים, כי זה סימן ראשון להתעוררות של הפרולטריון ולמלחמת מעמדות שמקדימה את המהפכה. והמפלגה חייבת לחשוב איך היא מתחברת לאנשים האלה, ואיך היא משלבת בוועד המרכזי נציגים שלהם. נכון שלנין לא האמין בתרומה של החלשים למהפכה, של אלה הנמצאים בתחתית הסולם, והוא האמין יותר באינטלקטואלים, אבל לנין מת לפני יותר משלושים שנה, והרבה דברים השתנו מאז. לדרוז’נה ולי הצנע לא במיוחד הפריע, בלאו הכי לא היה לנו כסף למותרות, ואת הספסרים בשוק השחור הייתי מעמיד לדין כמו ברוסיה הסובייטית, ושולח אותם לנֶגב הכי רחוק והכי חם לכמה שנים טובות.

את 1952, מכל השנים לפני ואחרי, לא אשכח עד יומי האחרון. זאת השנה שבה איבדתי שוב את חיי ואת טעמים; זאת השנה שבה הבנתי שלא המהפכה תנצח אלא המהפכה־שכנגד תנצח. מ־1952 אני זומבי, ואני זוכר את התאריך המדויק של חורבן הבית – 10 בספטמבר. שר החוץ הזה, נער השליחויות של בן־גוריון, חתם על ההסכם עם הגרמנים, הסכם השילומים, ואני לא מסוגל עד היום להוציא את המילה הזאת מהפה, כל התועבה במילה אחת – תשלומים שלמונים, השלמה, ואני לעולם לא אשלים. עד לרגע האחרון לא האמנתי שיחתמו. ומההחלטה בכנסת, מינואר, עוד האמנתי שאלוהים יכה אותם, את בן־גוריון ושרת ובורג הדתי שאין לו אלוהים, וגם לי אין אלוהים ולא היה מאוגוסט 1942, אבל לילה אחד שמעתי את עצמי צועק – אלוהים, תן להם עונש, אלוהים – וגם אשתי שמעה. הוא לא עשה כלום, וזאת בשבילי ההוכחה הסופית והמוחלטת שהוא איננו, ומעולם לא היה, סתם סיפור. וככה מכרו הציונים הגדולים את הדם של אמי ואבי ואחותי והילדות שלה, וככה הם מכרו את זכרם, וככה הגרמנים רצחו והציונים ירשו. ואחר כך הם עוד אומרים בימי הזיכרון שלעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח, וכל ההבלים המרושעים האלה, ושרים שירים עצובים; ואני צוחק להם בפנים, זה מה שאני עושה להם.

בגין צעק וצעק, כל השנה הוא צעק, שלא יקום ולא יהיה כדבר הזה, ושהוא מוכן להיפרד מהמשפחה שלו, ללכת לבית הסוהר, ולעמוד בעינויים כדי למנוע את החרפה, הוא אפילו מוכן לעלות לגרדום. והחסידים שלו התפרעו, הפכו מכוניות ושרפו ואתן, הסתערו על הכנסת ורגמו אותה באבנים. אבל אני לא האמנתי לו לרגע, בגין היה פאשיסט ונשאר פשיסט; ובכלל לא התפלאתי שקנה אופנועים גדולים מגרמניה כדי שייסעו לפניו כראש ממשלה, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר.

 

1953    🔗

הייתי מורָה למעלה מארבעים שנה. אני באה ממשפחה שכולה מורים, וכולם ראו בהוראה שליחות, כך אני מאמינה. בלי תחושת שליחות לא הייתי מחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים, ובשנים האחרונות נעשתה ההוראה קשה יותר ויותר. הרבה פעמים שקלתי לעזוב, ורק התלמידות והתלמידים שלי שכנעו אותי להישאר; אהבתי אותם, בסך הכול, והאמנתי שהם עדיין זקוקים לי. לא ממשיכים להיות מורה בגלל המשכורת העלובה, ועוד בשיא הוותק.

היום, כפנסיונרית, אין לי סיבה להצטנע, הצטנעתי כל חיי. הייתי מורה מצטיינת. הצטיינתי, כי גם לאחר כל כך הרבה שנים ולמרות כל הניסיון שצברתי, בכל זאת התכוננתי לכל שיעור כאילו היה השיעור הראשון שלי. אחי, שגם הוא איש חינוך בדרכו, תמיד היה צוחק עליי, כשאמרתי לו שאני עסוקה מאוד ואין לי פנאי לדבר בטלפון, כי אני מכינה “מערך שיעור”. עד היום את תקועה עם מערכי השיעור שלך? שאל בכל פעם מחדש; הרי הוא כבר יודע שאני כזאת, רצינית ומסורה.

גם כילדה הצטיינתי, אמרו עליי שאני מוכשרת כמו שד. אצלנו במשפחה, ההצטיינות היא הכרח, והוריי לא סבלו התרשלות ומתרשלים. כל אחד חייב לעשות את המוטל עליו, מוכרחים להתאמץ ולהקפיד. אפילו על העברית שדיברנו הקפידו, ולא היה הבדל גדול בין בית הספר שלנו לבית שלנו, בית אימא ואבא. היינו מתקנים זה לזה שגיאות, ואבי הגדיל לתקן, גם כאבא וגם כמורה לעברית. הוא ניסה לתקן לכולם, ולא רק לבני המשפחה, גם למלצריות בקפה, לדוגמה. הוא הזמין קפה בכוס, בכף רפה, בלי דגש, ולכן הוא לא קיבל את מה שביקש – אין לנו קפה כזה, מצטערים, אמרו. הרבה פעמים קרה לו, וגם לי קרה, שלא קיבלנו את מבוקשנו בגלל העברית שלנו, ואולי לא רק בגללה, אלא גם בגלל התלישות והתמהונות שהשפה שלנו ביטאה. היום, בלית בררה, אני משבשת במודע את מה שאני אומרת כדי להיות מובנת. אני לא בטוחה שזה באמת עוזר.

בילדותי, הקפיצו אותי כיתה, פעמיים הקפיצו, כי אני התקדמתי בלימודים, והכיתה פיגרה אחריי. זאת הייתה שגיאה. לא היו צריכים לעשות לי את זה. לא טוב להדביק לילד תווית של מחונן, הוא עלול להתייהר מדי, אך הוא עלול גם להסתגר ולהתבודד. אני התבודדתי, כי תמיד הייתי הכי קטנה, ותמיד הייתי צריכה להוכיח. גם לא הייתי לגמרי בריאה, בגיל שבע חליתי בשיתוק ילדים, ומאז אני גוררת את רגל שמאל. כל חיי הם מאמץ אחד רצוף להעלים את הצליעה הקלה שלי. בספרטה המשפחתית שלנו, לא בדיוק ידעו מה לעשות עם ילדה צולעת, ואולי דווקא משום כך הקפיצו אותי והריצו אותי לאורך המסלול.

הצבא סירב לגייס אותי בגלל הרגל, וכך מצאתי את עצמי בתפקיד המורה כבר בגיל שמונה עשרה, לאחר שהספקתי לסיים סמינר, המורה הכי צעירה בישראל. אמי התחננה לאבי שישבץ אותי לעבודה במרכז הארץ, קרוב לבית, כבר אז היה אבי איש די חשוב במערכת החינוך. אחרי הכול היא עדיין ילדה, אמרה. אבל אבי אמר שהוא לא עושה פרוטקציות. כך נשלחתי ב־1954 לגוש תל מונד, שבימים ההם היה ממש סְפָר, ובלילות פקדו אותו מסתננים. לקראת סוף השנה, אני זוכרת, הטילו מחבלים רימון לתוך בית בכפר הס, אישה נהרגה ובעלה נפצע קשה, וכל הגוש רעד מפחד. אמי צעקה על אבא שלי שהיא לא מוכנה עוד, שחייבים להוציא אותי משם, אבל אבי הסביר לה בשקט שכל הארץ סְפר ואין מקום בטוח, ואני נשארתי באותו מקום גם בשנה הבאה. ההסברים של אבי תקפים עד היום, לצערי, הם כמו צוואה בשבילנו, הרבה לא השתנה מאז, ולכן אני לא מתפלאת על אחי, שבכל כמה שנים הולך לסְפר כדי ללמד, אף על פי שאצלו ההוראה היא רק תחביב, ואימא שלנו כבר לא כאן מזמן כדי לצעוק עליו, ובלאו הכי הוא היה צוחק כשהיא היתה צועקת, וזה הרגיז אותה עוד יותר.

מהשנה הראשונה שלי בהוראה הבנתי שקשה להיות מורה, קשה מאוד, ולא בגלל השכר אלא בגלל הצער. עמדתי שם בכיתה, לגמרי לבדי, וכל הצרות של המדינה היו על הגב שלי כמו שק כבד. את השק הזה סחבתי ארבעים שנה, ובכל שנה הוא נעשה כבד יותר. הרבה דברים מסובכים הייתי צריכה להסביר לתלמידים שלי, ובעיקר הייתי צריכה להסביר אותם לעצמי, ולא תמיד היו לי הסברים, ומשנה לשנה הם פחתו, ומשנה לשנה הפכו ליותר נלעגים. המזל שלי היה שהתלמידים לא קראו אז עיתונים, אני בכלל לא בטוחה שהגיעו לשם עיתונים, ולכן לא נשאלתי הרבה שאלות שעליהן לא הייתה לי תשובה.

איך הייתי מסבירה, לדוגמה, את הפעולה של שרון והיחידה המהוללת שלו בכפר קיביה, לא רחוק מאתנו. הרגו שם שבעים תושבים, רובם נשים וילדים, כשפוצצו עליהם את הבתים. לא ידענו, הם טענו, שבתוך הבתים מתחבאים אנשים. ואיך אפשר היה שלא לדעת? הרי בתוך בתים יושבים אנשים, זה ברור, ובלילה הם ישנים במיטות, והפעולה הייתה בלילה. ה“לא ידענו” הזה, ה“לא שמנו לב” הזה הפכו מאז לשיטה, שישים שנה אותה שיטה, והיא לא מקובלת עליי, במחילה. לתלמידים שלי הייתי אומרת: ילדים, “לא ידעתי” או “לא התכוונתי” זה לעולם לא תירוץ, אל תשתמשו בתירוץ הזה. הייתי בטוחה שאבי יסכים אתי, אך הוא אמר שבן־גוריון יודע מה הוא עושה, ובטח גם בן־גוריון עצמו לא ידע. את לא מכירה את הקצין הצעיר הזה, את אריק שרון הזה – אבי אמר – שאצלו לעולם אין לדעת מה בדיוק קרה; אז מה את רוצה מבן־גוריון? מה הוא אשם? ואני חשבתי שאולי באמת טעיתי בשיפוט שלי, אולי באמת הייתי פזיזה מדי, לא הייתי בטוחה בעצמי. אבל מה עם משה דיין, שהתמנה בינתיים לרמטכ"ל, מה אתו – גם הוא לא ידע?

כל העולם רעש וכל העולם גינה בגלל הטבח בקיביה. ידעו או לא ידעו, זו אמנם שאלה, אך אין שאלה אם זה היה טבח או לא; היה גם היה. ואז בן־גוריון הכריז בכנסת שאת הפעולה לא ביצעו חיילים של צה“ל אלא תושבים נזעמים של יישובי הספר, שלא יכלו לסבול עוד פיגועים ושהסבלנות שלהם פקעה. אמרתי לאבי, למי היה לי לומר, שבן גוריון הגזים הפעם, ועוד איך הגזים, עשה צחוק מהבכי. אם שואלים אותי, זה היה השקר הראשון של המדינה, ולאחריו באו עוד הרבה שקרים, מי זוכר ומי סופר, כולם שקרים מתוך הגנה עצמית. וגם אני “לא יודעת”, אני לא יודעת איך מחנכים ילדים באווירה של שקרים, אפילו אם הם שקרים־מוסכמים או מה שקוראים שקרים־לבנים, שבעיניי הם שחורים משחור. הייתי רוצה לראות את בן־גוריון ואת דיין עומדים במקומי בכיתה ומסבירים. וזאת הייתה רק ההתחלה של תרבות השקר. היה נדמה לי שגם אצל אבי הבחנתי אז בסדק הראשון והוא התרחב, הסדק, במרוצת השנים, עד שלפני מותו הוא אמר לי ולאחי, שהמפא”יניקים הם שקרנים אחד־אחד, וצריך להשגיח עליהם, וצריך לחשוף את השקרים שלהם, ואחי אמר לי, שזאת בעצם הצוואה של אבא. הוא רק לא ידע, אבא שלנו, שהבאים אחרי המפא"ינייקם יהיו שקרנים גדולים עוד יותר, והוא גם לא ידע מי ייחשף כשקרן הכי גדול בהיסטוריה שלנו, מי ששיקר ושיקר עד שהגיע להיות ראש ממשלה.

1953 הייתה שנה מלאה אירועים, וגם מרחוק, מגוש תל מונד, השתדלתי לעקוב אחריהם כדי לדעת איפה אני חיה, איפה כולנו חיים. יום אחד אני שומעת שבן־גוריון מתפטר, פורש לשדה בוקר ומכריז שהמדינה לא עומדת על אדם אחד. דווקא הסכמתי אתו בנקודה הזאת הוא התעייף מאתנו, ואנחנו התעייפנו ממנו. תמיד הייתה לי חולשה ליורש שלו, למשה שרת, בעיקר בזכות העברית שלו, אך לא רק בזכותה. הוא לא היה מסוגל לשקר, זה היה הרושם שלי, ויש לי חוש ריח מפותח לגוזמאים ולבדאים. ראיתי בעיתון את צילום הצריף של בן־גוריון באמצע המדבר, והטלתי ספק אם הוא יישאר שם לאורך ימים. קשה לחיות במדבר בלי מיזוג אוויר, ועוד יותר קשה לאנשים האלה לחיות במדבר הפוליטי. הם הולכים, אבל הם גם חוזרים, הם רק אומרים שהמדינה לא עומדת על אדם אחד, ולא באמת מתכוונים. בן־גוריון היה ההולך הראשון, והוא היה החוזר הראשון, ואחריו הלכו רבים שגם חזרו בהזדמנות הראשונה, בן־גוריונים קטנים שכאלה, נפולאונים שכאלה. ואולי הפרישה של “הזקן”, שמעולם לא היה צעיר, היא בכלל העונש שלו על החטא של קיביה; אני מאמינה בשכר ועונש, בטווח הארוך לפחות.

הזכרתי קודם שגוש תל מונד היה סְפר, יושב קרוב לגבול, והוא היה גם סְפר־חברתי, וזאת הגדרה שאני המצאתי. הייתה כאן מעברה גדולה, ובכל יום היו הפגנות גדולות במחאה על צרות גדולות. התרוצצו בסביבה עשרות פקידים של הסוכנות, ולא תמיד היה ברור מה הם עושים. ויום אחד נודע שפקיד אחד בכיר חשוד שמכר אריגים שהסוכנות קיבלה במתנה מדרום אמריקה, ומהרווחים קנה לו דירה מפוארת של ארבעה חדרים בתל אביב, ולא רק דירה, גם ריהוט וגם כלי בית נאים קנה. חברים בהנהלת הסוכנות דרשו לסלק אותו מיד מהתפקיד. לא האמנתי, חייבים להאמין לי שלא האמנתי, כי במקרה הכרתי אותו, את הפקיד הבכיר, והיה לי קשה להאמין. מפעם לפעם הוא היה בא לבית הספר, ושואל אם חסר משהו, ואם הוא יכול לעזור במשהו. הוא דווקא עשה עליי רושם של איש נחמד שדואג, אז אולי חוש הריח שלי לא כל כך מפותח כפי שחשבתי. אז עדיין לא חלמתי שהשחיתות תהפוך למכה, ממש מכת מדינה, ובבית האריזה יצטרכו לבדוק כל תפוח או תפוז, טוב טוב לבדוק, כדי להוציא את כל הרקובים שאינם למאכל אדם, שאפשר לקבל מהם בחילה ולהקיא. אני לא האמנתי, מי היה מאמין, ואחר כך התברר שהכול נכון. בסוף תמיד מתברר שכמעט כל סיפורי השחיתות נכונים, אבל לא כל סיפורי הגבורה והמלחמה נכונים, כמו הסיפור הבדוי על קיביה, לדוגמה.

לפני שבן־גוריון עזב, הוא עוד הספיק להשאיר לנו מתנה, מתנה מפוקפקת, שעוד תהיה בכייה לדורות, ובאמת אנחנו בוכים עליה מאז. הוא החליט לבטל את הזרמים בחינוך, ולהשאיר רק שני זרמים – חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי־דתי. זה היה עוד מעשה רמייה. אולי בן־גוריון חשב שחינוך זה כמו צבא, ולאחר שפירק את הפלמ"ח, הוא יפרק את זרם העובדים. אבי התנגד בתוקף למהלך הזה, אך רמזו לו במפלגה שהוא אינטרסנט שדואג לעצמו. מה היה לו לדאוג? הוא יישאר מחוסר עבודה? ככה זה אצלנו כשאין נימוקים טובים לגופו של עניין, ואין בררה אלא להמציא נימוקים לגופו של אדם. אני יודעת שאבי נפגע מאוד, והחליט לשתוק: שיעשו מה שהם רוצים, אמר ולא הוסיף, הם עוד יתחרטו כפי שהתחרטו על ייבוש החולה.

ולמה אני אומרת מעשה רמייה? כי הזרמים הנפרדים לא באמת בוטלו. החינוך הממלכתי־דתי נשאר, אגודת ישראל והרבנים שלה המשיכו לקיים את החינוך העצמאי שלהם, וכעבור שנים הקים עובדיה יוסף את מעיין החינוך התורני של ש"ס, ולמי לא נשאר זרם משלו? לתנועת העבודה, רק לה, רק לנו, לנו לא נשאר. לא חבל? ומה הפלא אם כולם מתחזקים ורק תנועת העבודה נחלשת? עוד מעט לא יישאר ממנה זכר, כי תנועות פוליטיות, רעיוניות, בלי תלמידים, בלי דורות המשך, הן תנועות מתאבדות, אבודות, אפשר לומר עליהן קדיש.

בארבעים שנות ההוראה שלי, הציעו לי לא מעט הצעות. הציעו לי להיות מפקחת, הציעו לי להיות מנהלת בית ספר, מה לא הציעו. ואני דחיתי את כולן. מעשרה קבין של אמביציה שירדו לעולם, אבי ואחי נטלו תשעה, ולאימא שלי ולי הם השאירו קב אחד, בקושי. אבי היה לימים מנכ“ל משרד החינוך, ואחי היה לימים שר החינוך, כאילו סגר מעגל. אבל לא רק חוסר אמביציה אישית השאיר אותי בכיתה. בכל הכבוד לשר ולמנכ”ל, מי יעשה את העבודה? מה הם יודעים שם למעלה, בחלונות הגבוהים, על כיתה עם ארבעים תלמידם או על חדר מורים עם ארבעים מורים? מתי בפעם האחרונה הם ביקרו אצלנו, ולא רק באזכרה לבוגרים שלנו שנפלו במערכות ישראל, ולא רק בטקס לזכרו של יצחק רבין?

לפני כמה ימים אמר לי אחד הנכדים שלי, ילד מקסים בן שתים עשרה, שרצו להקפיץ אותו כיתה, ואני אמרתי לבִתי שלא כדאי, מניסיוני האישי אני אומרת לך שלא כדאי. הוא אמר – סבתא, אם חושבים על זה, אז את היחידה במשפחה שממש עבדה, כל יום הלכת לעבודה, ואבא שלך ואח שלך רק דיברו, והם דיברו יפה, אין מה לדבר. חשבתי על מה שהילד המחונן והמתוק הזה אמר, ויש משהו בדברים שלו. נכון, אבי ואחי היו אנשים עסוקים, עסוקים מבוקר עד לילה, היו להם כוונות טובות, זה בטוח, אבל מה יצא לי מהכוונות שלהם, לא הרבה. עם האלימות ועם השחיתות ועם השקרים הייתי צריכה להתמודד לבדי בשעת מחנך, עד שגם השעה היחידה הזאת נלקחה באחד הקיצוצים, ומאז ציפו ממני רק ללמד ולא לחנך, כאילו יש ערך ללימוד בלי חינוך. טוב שיצאתי לפנסייה, כי המצב עכשיו גרוע עוד יותר, הוא אנטי־חינוכי, ובית הספר הוא לא אי בודד ומנותק.

עכשיו אני יושבת בבית ומעלה זיכרונות. אל תראוני שאני מרירה, אני לא, אני רק מודאגת מאוד. בעלי כבר מת מזמן, יש לי זמן לקרוא ספרים ועיתונים, אני ממשיכה לעקוב ולהתעדכן, ויש לי זמן להתגעגע, ואין לי כל כך למה. אני מתגעגעת לאנשים מסוימים, אני מודה, ואני לא מתגעגעת לזמנים אחרים, גם לא לשנת ההוראה הראשונה שלי, גם לא ל־1953 וניסיתי להסביר למה; זאת לא הייתה שנה טובה, היא בישרה רעות. יש לי גם יותר זמן לנכדים שלי, אני משוחחת אתם, הם עדיין ילדים, כל השמונה, ולילדים אין הרבה געגועים, כי אין להם עדיין היסטוריה. אז אנחנו יושבים לנו יחד, ויחד אנחנו מתגעגעים למה שעוד יהיה, לעתיד שלהם.

 

1954    🔗

סוף הקיץ עכשיו, וגם הסתיו שלי מתחיל, ועוד מעט חורף. אתמול הורכבה הממשלה החדשה – אלוהים חזר, בן־גוריון חזר, אני אמנם ממשיך בתפקידי כשר חוץ, התפקיד הנצחי שלי, אבל אני חשוב כמת. אין לי אשליות. איני משלה את עצמי בדבר מעמדי, ואיני משלה את עצמי בדבר ארצי, שמנפצת לי את כל חלומותיי, היא משתנה לנגד עיניי עד ללא הכר, וקשה לי מאוד לזהות אותה. רק לפני שש שנים נולדה, וכבר היא מגלה סימנים ראשונים של סניליות, סניליות מדעת, ואינה אחראית עוד למעשיה. היא מסכנת את עצמה במו ידיה, במו החלטותיה, ולו הייתה סתם מדינה, עוד מדינה אחת רגילה, ייתכן מאוד שהיו מאשפזים אותה כדי להגן עליה מפני עצמה. האם למדינה הזאת התפללתי?

עכשיו אני כאן, יושב וכותב אל מול החלון, בבית ההבראה אַרזָה של קופת חולים אני משתדל להתגבר על תחושת הבדידות והנבגדות, איך נעזבתי לנפשי, איך נותרתי בודד במערכה – מנסה להתגבר ולא מצליח. שרים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. סוף הקיץ, והמקום כמעט ריק. אני זקוק למנוחה לאחר שנה וחצי של כהונה ושל סיוט. אלמלא בנו כאן בסביבה בשנה האחרונה, הייתי יכול לראות מבעד לחלון את הארז הכרות של הרצל, שהוא בעצם ברוש. בשנה שעברה עדיין הצלחתי לראות אותו. גם אני עץ כרות, ולא אכפת לי שיגידו שאני שטוף ברחמים עצמיים. לא על עצמי אני מרחם.

את מה שאני כותב כרגע לא תשזוף עין. המסמך הזה, הווידוי הזה, יישאר כמוס. אם יתפרסם, חלילה, תתחולל רעידת אדמה, ואולי לא, כי זה מכבר אין שומעים בקולי, אין שומעים לקולי, קול קורא במדבר. שדה בוקר הוא יישוב באמצע המדבר, ושם רק משמיעים ולא שומעים, לא שומעים, נראים ולא רואים, או שמעמידים פנים ועוצמים עיניים. הבן שלי אמר לי פעם שיום יבוא והוא יפרסם את כל יומניי ונאומיי ומכתביי וכתובים אחרים, המצטברים לכרכים רבים ועבי כרס. אבל את המסמך הזה הוא לא יצליח לגלות, בני, אטמון אותו במקום מחבוא, או שאשרוף אותו, ויהיה למאכולת אש. מה שאדם אינו מפרסם בחייו, לא ראוי שיתפרסם לאחר מותו, לאחר מעשה; מעולם לא רציתי להיות חכם בלילה, וכמה קשה להיות חכם ביום. אדברה וירווח לי, אכתוב וירווח לי, אני כותב כי אין לי עם מי לדבר אלא עם עצמי, רק לעצמי לספר ידעתי. לפעמים אני דווקא מנסה, עדיין מנסה, אבל ארשת פניהם מעידה שאני תמהוני בעיניהם, מרחף, לא מציאותי, מנותק. אולי אני עץ כרות, אבל אני עדיין נטוע ושורשיי עמוקים, ואיני מצליח להיעקר ולהתנתק. אני שתול על פלגי דם ודמעות. כשאשלים את הכתיבה, אשקול מה אעשה בה. אולי לא אשרוף, רק אחביא, ואולי מישהו ייתקל בדפים אלה במקרה, רק במקרה, ולא ידיי שפכו את הדיו ואת הדם; את דמי שלי שפכו. אלוהים שפך את דמי, ואין להם אלוהים אחרים על פניו, בן־גוריון הוא אלוהיהם, והם עוד יחושו את עברתו ואת זעמו על בשרם, משלחת מלאכי רעים שכמותם.

מלכתחילה הוא לא רצה בי כיורשו, וליתר דיוק כממלא מקומו, הרי כל מי שיושב על כיסאו הוא בסך הכול ממלא המקום. הוא רצה באשכול, כי לאשכול לא היתה השקפת עולם מגובשת בענייני מלחמה ושלום, והוא ילך עם הרוח, הרוח הרעה שמבעתת את הארץ. המפלגה דחתה את המלצתו והעדיפה אותי, והוא לא יכול היה לסבול שממרים את פיו. הוא הקיף אותי בעושי דברו, והפקיר אותי בשדה מוקשים. כל אנשי המלך סבבוני, סבוני גם סבבוני בשמו, סבוני כדבורים וכקוצים. את פינחס לבון מינה לשר הביטחון, את משה דיין מינה לרמטכ“ל, שמעון פרס ליווה אותי כצל אדונו, והוא עצמו ישב לו במדבר ונתן הוראות מאחורי גבי; קשר קשרו נגדי. לבון לא היה קיצוני, אבל הוא היה אזרח כמוני, והתנהג כתינוק שנשבה. הוא רצה להוכיח לכל הגנרלים והאדמירלים שקטנוֹ עבה ממותניהם; זה מה שדחף אותו, וזה מה שהרחיק אותו ממני. הם תמיד יודעים שם במטכ”ל יותר טוב מכולם, בוודאי יותר טוב מהממשלה, ומאלפים את כולנו בינה. רק כשבאמת צריך אותם, הם נעלמים פתאום, ולך חפש אותם. רק שלושה חודשים עברו מאז התחלתי לכהן, ומסתננים שחדרו מירדן תקפו במעלה העקרבים אוטובוס לאילת. אחד עשר אנשים נהרגו, גם ילדים. ילדה אחת שניצלה, בת חמש, סיפרה שעשתה את עצמה מתה כשהרוצחים התקרבו אליה. ראיתי את אבא ואימא מתים, סיפרה. ואנשים בכו ואמרו איזה ראש ממשלה יש לנו, איפה בן־גוריון, והם לא אמרו איזה צבא יש לנו ואיפה הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד. ולקראת סוף השנה שלי כראש ממשלה, סוף 1954, נפלו חמישה חיילים שלנו בשבי הסורי, לאחר שחצו את הגבול ליד קיבוץ דן, ועד היום אין לי מושג מה הם עשו שם בדיוק; מידרו אותי על כל צעד ושעל. יותר משהאויב היה אויב, אני הייתי אויבם. התנגדתי בתוקף לכמה וכמה פעולות תגמול, והתנגדתי למלחמת מנע, שאמורה לסכל התחזקות צבאית של מצרים. המלחמה הזאת עוד תבוא, היא מחכה לנו מעבר לפינה, גם אם תתמהמה בוא תבוא, הם לא יניחו לה לחמוק מידיהם. עכשיו הדרך פנויה, סולקתי, והמרחק למלחמה הבאה – התקצר; ככל שאתאמץ למנוע אותה, אעלה חרס; הכלים כבר נשברו.

לא רק בעניינים הגדולים, גם בעניינים של מה בכך הם הכבידו עליי בכוונת מכוון. רציתי לדוגמה, להיפגש עם החברים לפלוגה של נתן אלבז, הבחור הזה, עולה חדש ממרוקו, שהפיל את עצמו על רימון כדי שחבריו לא ייפגעו. הנצרה השתחררה בלי משים, החיילים לא שמו לב, והוא השליך את נפשו מנגד. רציתי לשוחח עם החיילים על גיבורים וגבורה בימים ההם ובזמן הזה, ביקשתי שסדרו לי את הביקור, אבל דיין הזדרז להעניק למשפחה ציון לשבח על הקרבת בנם, ובנוכחות מפקדיו וחבריו לפלוגה. אני יודע שהדברים נשמעים כדברי אדם מוכה פרנויה, דברים קטנוניים של איש קטן, אבל מול חבורה כה עוינת, גם אדם נורמלי מהיישוב יהיה לפרנואיד על כורחו; לנצח יסבול מתסביך רדיפה. בכל השנה הארורה הזאת חיפשתי בנרות סימנים ליישוב הדעת, לחכמה, לכוח היהודי המפורסם, חיפשתי ומצאתי סימן אחד בלבד: ישראל השיגה תיקו עם ברית המועצות החזקה באליפות העולם בשחמט.

בצר לי, כשבאו מים עד נפש, החלטתי לרדת לשדה בוקר ולדבר אתו פנים אל פנים. עד היום לא נודע דבר הפגישה הזאת בינינו. אמרתי לו שהאנשים שלו חותרים תחתיי, ואיני יודע אם הוא משתף אתם פעולה, אם לאו. בן־גוריון, אמרתי מנהמת לבי, למה עזבת אם בפועל נשארת. אני מוכן לפנות לך את הכיסא בכל רגע, אך אי־אפשר להיות ראש ממשלה כשהכיסא מתנודד בלי הרף. אני קראתי לו תמיד בן־גוריון, אף על פי שהוא קרא לי תמיד משה. משה, הוא אמר והישיר מבט, משה, פרשתי ואין בדעתי לחזור; אני את שלי עשיתי, והלכתי. אז למה אתה שותק, שאלתי אותו, למה אתה לא אומר מילה של עידוד וחיזוק, למה אינך נותן לי אשראי. והשתיקה שלו נמשכה, גם בארבע עיניים הוא החריש. לרגע שקלתי אם להודיע לו בו במקום שבכוונתי להתפטר; רציתי לקום וללכת ולטרוק את הדלת, אבל יצאתי חרישית וחפוי ראש. בדיעבד, הצטערתי על הפגישה הזאת, הרגשתי עוד יותר מושפל; רק שמחתי שלא פורסמה, שמישהו ממקורביו לא הדליף את פרטיה; קשה תרבות ההדלפה לישראל כספחת, ולי קשה אתה באופן אישי. סודות שבין אדם למדינה, ושבין אדם לחברו, מתגלגלים כאן כמו פֵּרות באושים בשוק בסוף היום או בסוף העונה. לפגישה בשדה בוקר אין זכר ביומני ולא יהיה, התביישתי בה, התביישתי בעצמי, בושתי ונכלמתי.

את אשר יגורתי מכול, בא לי בחודש יולי. בחומר המודיעין שנערם על שולחני, השגחתי בידיעה על שורה של חבלות בקהיר ובאלכסנדרייה – בבתי דואר, בבתי קולנוע ובספריות,על ידי פצצות מאולתרות. לא העליתי בדעתי שידנו הייתה במעל; מה פתאום,מה בצע שננהג כגרועים שבטרוריסטים? המשכתי לקרוא, ואפילו עננה קלה של חשד ודאגה לא נקשרה מעל ראשי. לעולם אהיה אחרון לדעת, אני ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה השני. רק בהדרגה, טיפין־טיפין, נחשפה לנגד עיניי פרשה מעוררת זוועה ופלצות, שעדיין לא נחשפה במלואה, ואין לי ספק שהיא תמשיך להרעיש את הארץ שנים רבות; רבים יהיו קרבנותיה. המטורפים של הביטחון, של המודיעין, הפעילו במצרים רשת חבלה של יהודים מקומיים, וכולם נלכדו בכף, כל השלושה עשר, לאחר שאחד מהם נתפס, פצצת תבערה בכיסו, שהתלקחה פתאום.

אין ויכוח שלא אני נתתי את ההוראה, איש לא יחשוד בי בליקוי מאורות. אולי לבון הוא שנתן את ההוראה ואולי לא הוא, אפשר שגם אותו סובבו בכחש, ואפשר שלעולם לא נדע אל נכון. במסמך החסוי הזה, אני מעלה בפעם הראשונה אפשרות אחרת, חיל ורעדה אוחזים בי בהעלותי אותה. אולי בן־גוריון עצמו ידע משהו, שמע משהו, ואם יום אחד הוא יתבע ועדת חקירה, יתבע בתוקף אופייני, זאת תהיה העדות למעורבותו, לרחצה בניקיון כפיו. איני חסיד גדול של תאוריות קונספירציה, אך גם איני חסיד שוטה, וכבר היו דברים מטורפים מעולם.

אני קורא עכשיו דרור למחשבותיי, כי שנים רבות מדי הן כבולות באזיקים של אחריות. ולפעמים, הגעתי למסקנה, אחריות רבה מדי גובלת בחוסר אחריות. מלכתחילה הייתה פרישתו לשדה בוקר חשודה בעיניי. כל הטעמים שהטעים וכל הנימוקים שנימק לא היו נימוקים רציניים כלל, והותירו מקום לספק. בן־גוריון רצה להוכיח, בנפקדות הנוכחת שלו, שבלעדיו אי־אפשר, שבלעדיו לא נוכל, שבלעדיו אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, ישר שהוא עקום; שבלעדיו, בלי אלוהים, העולם חוזר לתוהו ובוהו. הוא רצה להוכיח שהמדינה זה אני, כלומר – המדינה זה הוא, ורק הוא, ולא אני ולא אשכול ולא איש מבלעדיו מסוגלים להיכנס בנעליו מבלי למעוד ולהמעיד. והנה, מעדנו, הקדחנו תבשיל, עסק ביש, ורק הוא יוכל להציל את המצב, והוא חייב לחזור, ולעולם לא לפרוש עוד. מלכתחילה לא היה לי סיכוי כראש ממשלה, כששועלים קטנים וגדולים מחבלים כרמים, כאילו היו כרמים משפחתיים שלי שקיבלתי בירושה, ולא היו כרמי האומה כולה; ובראש השועלים האריה הזקן שעוד כוחו במותניו, הארי שבחבורה; איזה סיכוי היה לי, ולא, לא הייתי צריך לקבל עליי את התפקיד האבוד מראש, שגיתי, מקח טעות.

ואיני פוסל את האפשרות, שהוא רצה להוכיח דבר־מה נוסף: שרק הוא בכוחו ובעוצם ידו, מסוגל לשלוט בכנופיית הביטחון, בגנרלים ובאדמירלים ובנושאי כליהם; וכאשר הוא הסתלק, הם מרימים ראשם, מחוללים פוטש קטן, משתלטים על המדינה, ואנה הדמוקרטיה הישראלית באה. ואם נשקפת סכנה ודאית לדמוקרטיה, אז כל הדמוקרטים, גם הם, כל אנשי הקדמה ושוחרי כבוד האדם וחירותו, יתבעו את שובו של הדמוקרטור הגדול, ולא רק אזובי הקיר יתבעו. או־אז תעלה שוועה כללית השמימה, מכאן ומכאן, של אלה ושל אלה – די לפרישת הזקן, הָשיבו לנו אותו ונשובה, נחדשה ימינו כקדם, כאילו באמת יש כאן מה לחדש. לא לחדש אנחנו חייבים, אלא לבנות הכול מחדש אנחנו חייבים, ממסד עד הטפחות. אני חושש שיש צדק מסוים בהערכתו: באמת ייתכן שרק הוא עדיין מסוגל לרסן את חבורת הפראים, פראי אדם, שכבשו את הביטחון; שרק הוא עדיין מסוגל להתהלך במאורת הנחשים הזאת בלי שישופו את עקבו. ומה הפלא,הרי הוא בנה את הגולם שרק על יוצרו לא יקום, לפי שעה, רק לפי שעה; הוא עוד יקום, הגולם, גם עליו. מדינת ישראל מוּעדת היום לפורענות של חונטה יותר מכפי שהייתה מעודה, והיא כמעט לא הספיקה להיות. ישראל נשארה מדינה בדרך, ודרכה אבדה.

האם אני נביא זעם? לא נביא אנוכי ולא בן נביא, ולא קם עוד נביא בישראל הזאת. עיניי פקוחות לרווחה, ואני רואה את המציאות נכוחה. אני רואה את העולם, ואני רואה את האזור כולו, אופקיי רחבים, ואני יודע שעתידנו תלוי גם במה שיאמרו הגויים ולא רק במה שיעשו היהודים. לא לנֶצח נוכל לחיות כאן על חרבנו, לא לנצח תאכל. איני יכול לדרוש מכולם שיהיה להם, כמוני, ניסיון של חיי נער בכפר ערבי, כדי להיווכח שערבים הם בני אדם, יש להם מוח, היגיון וכבוד ורגש אנושי, ויצר וכושר הזדעזעות. את כל זה כתבתי ביומני ואיני מחדש כאן דבר. ועוד כתבתי ביומן שלא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן בלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית, ולשתי אלה איני מסוגל. אני אשקול סיכונים ולא אקפוץ להרפתקה. אני אזהר ולא אספסר בגורל. אין כאן ענווה או גִנדוּר – זוהי הודאה במגבלות וקבלת דינן. המדינה מובלת בדרך שאינה שלי. העניינים הרחיקו לכת. נקבעו עובדות ניצחות והוקנו מושגי יסוד, אשר אין להם תקנה בדור הזה, ואילו הדור הבא ממילא אינו שלי.

את כל זה כבר כתבתי, ולא כתבתי את הכול; ועכשיו אכתוב: בן־גוריון הוֹא אדם מסוכן, וגדולה ממנו הסכנה הטמונה במורשתו, שביום מן הימים תיפול בידי יורשיו, בידי הדיאדוכים שלו. מורשת בן־גוריון היא מורשת של התפשטות, של כיבושי שטח, של ג’יהאד, מורשת של אנחנו ואפסנו עוד, של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, והיא מכתיבה אסון, והיא מכתיבה חורבן בית שלישי. אין זה אלא סמלי שדווקא השנה יסדנו את “יד ושם”. ואיני רואה בעיני רוחי מי יוכל לחלץ את המדינה מאסונה; אני יכולתי, ולא הניחו לי, ולא מצאתי מי שיֵטה שכם לעזרת העם ולעזרתי. אולי בעוד שנים, רק בחלוף שנים רבות, יתברר שהייתי נביא, ולא על פי הזעם בלבד, כי אם על פי היכולת לראות מה יֵלדו ימים. איני יודע מה אהיה ברבות הימים, אני יודע מה ומי אני עכשיו: אני לא בן־גוריון, אני לא רוצה להיות בן־גוריון, וחלילה לי מלהיות.

אין לי אשליות: בעוד זמן קצר לא אהיה עוד שר החוץ, לאחר הדחה ראשונה תבוא הדחה שנייה. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר ישליכו אותי כליל, וינערו את חוצנם ממני. אני מפריע להם ולתכניותיהם, והם מתכננים עוד מלחמת־אין־פשר, לי זה ברור כשמש. וזאת עוד סיבה מדוע מסמך זה חייב להישאר מוצפן. רק ביני לביני, ואל תגידו בגת ואל תדליפו בחוצות אשקלון. בוודאי ימצאו לי תפקיד של כבוד כדי לרכך את כאב הנפילה, כדי להשתיק את הצעקה, אך לא יהיה מי שיצעק, אינני מן הצועקים, ומי יצעק בעדי, כל חברינו ימלאו פיהם מים, חנפים ונידפים כמותם, אני בז להם בלבי. כאן זה כמו ברוסיה, אנשים פורשים ביזמתם, מרצונם בלבד, מטעמי משפחה או מטעמי בריאות.

איני אדם בריא. אני מרגיש את המחלות זוחלות אליי, מתקרבות, ועוד מעט הן נוגעות. אני פותח את החלון, ושומע את ירושלים נושמת מרחוק, מקרוב, נשימתה כבדה, חלומותיה מבעתים אותה, והיא מתהפכת על יצועה בחוסר מנוחה. יום יבוא, והם יכבשו גם את ירושלים בשלמותה, יגשימו לעצמם את החלום שלהם, את ביעותי הלילה שלי; לעולם לא יבינו, שחלומות יפים מהגשמתם, וחלום ירושלים על אחת כמה וכמה ישירו לה שירים וינאמו לה נאומים, העיר שחוברה לה, שחוברה לה יחדיו, ומהחוברה תצמח חבורה, פצע וחבורה, פצע פתוח ומדמם. ליד החלון הפתוח אני שוקל עכשיו שמא אקרע את הניירות האלה לגזרים, ואפזר אותם לכל רוח; ושמא אצא עכשיו אל תוך הלילה, ואת פיסות הנייר הגזור והמעוך אטמון ליד הגזע הכרות של הארז שלא היה אלא ברוש. אני אזכור, לפחות, איפה טמנתי את הצוואה האמתית שלי, ואולי פעם עוד אאחה את הקרעים שלה ואת השברים שלי, על שבר בת עמי הושברתי.

ועוד יבוא יום נקם ושילם, יום נקמתי, והם יגידו עליי שרק אנשים קטנים מתכננים נקמה גדולה, וכבר אומרים זאת מאחורי גבי, ואני משים עצמי כלא שומע. מנוי וגמור אתי להציל את המדינה מיד החונטה, וגם אם אשב על כיסא גלגלים, יגלגלו אותי אל הבמה, ואשמיע את דבריי, ולא תהיה להם תקומה. בכל זאת, וליתר ביטחון, אשמור את הדפים האלה עד למעמד ההוא, שבו אשבור את לוחות הברית המזויפים שלהם; וזאת תהיה נקמתי הקטנה. נקמתי הגדולה באמת תבוא בעוד כמה עשרות שנים, אני כבר מת מזמן וצוואתי חיה, ופתאום יתברר שקמו לי יורשים, תלמידים, וממשיכי דרכי רבים מממשיכי דרכו.

 

1955    🔗

אני הייתי החבר הכי טוב שלו. אפשר לומר שנולדנו יחד, ויחד גדלנו בבית התינוקות ובגן ובבית הספר, ולפעמים התייחסו אלינו כאילו אנחנו תאומים, למרות שלא היינו דומים בכלל. הוא היה ילד חזק ויפה, וכל המטפלות השתגעו עליו, ואחר כך גם הבנות. עליי רק אימא שלי השתגעה, ואמרה לי שאני מאוד יפה, בעיניה. הוא היה תמיד פעיל, אחד מהחברה, בגיל תשע כבר נהג על טרקטור. ואני הייתי ילד שקט כזה, שמסתכל על הדברים מהצד. הוא היה ילד טבע, שהכיר כל פרח וכל עץ וכל ציפור וכל תולעת, ואני הכרתי אותם רק מספרים. הוא סיפר לי על מה שהוא רואה, ואני סיפרתי לו על מה שאני קורא, אבל היינו החברים הכי טובים. אני אהבתי אותו על כל מה שהיה בו ולא היה בי, וזה היה הדדי. אימא שלו מאוד אהבה אותי, כי השלמתי לה את הילד המושלם שלה; זה מה שהיה בינינו.

לצבא התגייסנו באותו מחזור גיוס, מחזור נובמבר, אבל בצבא הפרידו בינינו, בפעם הראשונה בחיים שלנו שלא היינו ביחד. לו היה פרופיל גבוה, תמיד הוא הופיע בפרופיל גבוה, ולי היה פרופיל נמוך. סבלתי גם מאסתמה וגם מפלטפוס. בקושי היינו מתראים פעם בחודש, כששנינו היינו יוצאים באותה שבת, הוא מגיע הביתה מהיחידה המובחרת שלו, ואני מגיע מהיחידה החנוּנית שלי, הייתי מש"ק חינוך. היו לו המון סיפורים, ולא את כולם הוא היה יכול לספר, ואני נאלצתי להמציא סיפורים שלא היו לי. היינו הולכים יחד לברכה, והבנות היו מסתכלות עליו.

כשעבר זמן, הוא נעשה יותר מסוגר, נורא רציני, וניחשתי שהוא עוסק בדברים נורא רציניים, ואולי הוא משדר דאגה מסוימת. תמיד קלטתי אותו ואת השידורים שלו. לפעמים ניסיתי לשאול, אבל היה ברור שהוא לא מעוניין לענות, אז לא שאלתי. פתאום הוא הפך להיות השתקן, ואני הפכתי להיות הדברן, אחרת היינו רק שותקים.

הסיפור שלו ידוע, אבל רק בחלקו הוא ידוע, לא הכול פורסם, והעיקר לא פורסם. ידוע שבינואר הוא חצה עם עוד ארבעה חברים שלו מהיחידה את הגבול עם סוריה, וידוע שנתפסו כשניסו להצמיד מכשיר האזנה לרשת הטלפון הסורית ברמת הגולן, וידוע שהם נלקחו לבית כלא בדמשק, והסורים המנוולים עינו אותם ובעיקר אותו. וידוע שהוא התאבד בכלא בתלייה, והכי ידוע שהוא השאיר אחריו פתק שהתגלה בבגדים שלו כשהעבירו את הגופה לארץ. שני פתקים הוא כתב בעצם – “לא בגדתי” בפתק אחד, ו“הורגים אותנו – נקמה” בפתק שני, ושני הפתקים היו כתובים בדם שלו. ועד היום מחנכים על ה“לא בגדתי” בקורסים למורשת קרב, ואת זה אני יודע כמש"ק חינוך אז, וכמרצה במילואים אחר כך. אולי שלושים שנה קראו לי למילואים כדי שאספר עליו ועל הפתק שלו כי אני הייתי החבר הכי טוב וכך אני חי על המת שלי.

זה מה שידוע. אבל היה גם פתק שלישי בבגדים, שאולי ארבעה או חמישה אנשים יודעים עליו בכל המדינה. כשהגופה הגיעה לקיבוץ והפשיטו אותה ובדקו את כל שטפי הדם והפצעים, ניערו את החולצה ואת המכנסיים המוכתמים, ונפלו שלושה פתקים. היה שם איש אחד, עד היום אני לא יודע מי הוא היה בדיוק, אבל ראו שהוא איש מוסמך, בלי מדים ובלי דרגות. אני והוא התכופפנו להרים את הפתקים, ואני הספקתי לקרוא את הפתק השלישי, והאיש המוסמך חטף לי אותו מהיד, קרא אותו בפנים חתומות, ותחב אותו בכיס שלו כאילו שאני לא רואה. אני לא חלמתי בלילה על הפתק הזה, אני ראיתי אותו במו עיניי. הוא לא החליף אתי מילה, האיש, שבטח היה מהשב"כ או משהו כזה, ולפנות ערב הוא עזב, נעלם, והפתק השלישי נעלם אתו. הוא לא אמר לי מילה, זה נכון, אבל הפנים שלו אמרו הכול, ומפניו הבנתי שאסור היה לי לקרוא את הפתק, ושיש עליו צנזורה. בלי צנזורה אין גיבורים מושלמים, כפי שהצבא רוצה לצייר אותם, וללמד עליהם בסדרות חינוך. לא יכולתי לשמור את הפתק השלישי בסוד, הייתי מוכרח לספר עליו להורים של החבר הכי טוב שלי, רק להם, ולרגע היה נדמה לי שגם הם מעדיפים את שני הפתקים האחרים. בכל זאת הם טלפנו לכל מיני מקומות ושאלו, אני חושב שהם טלפנו גם לראש הממשלה או למזכיר הצבאי שלו, ושם אמרו להם שיבדקו, ואחרי כמה ימים הודיעו להם שלא היה ולא נברא, סתם שמועה. קצת נעלבתי, למען האמת, הם עשו ממני בלופר ואפילו חצי משוגע, אבל סתמתי את הפה, גם אני פטריוט, לא פחות מהם, וגם אני כאיש חינוך זקוק לגיבורים. שכחתי להזכיר, שגם באזרחות אני מחנך.

היום אני רואה את הדברים קצת אחרת. אני קצת יותר מפוכח, כמו כולם. כבר לא מזמנים אותי למילואים, וגם מההוראה פרשתי. לפעמים עוד קוראים לי להרצות פה ושם, לחיילים עולים חדשים בדרך כלל, והנושא הקבוע שלי הוא “איזהו גיבור”, והוא היה ונשאר הגיבור שלי. עכשיו יש לי יותר זמן, והחלטתי לכתוב ספר זיכרונות, וזכרו יהיה כמובן פרק חשוב בספר. הקיבוץ הבטיח לעזור לי בהוצאת הספר לאור. הם יממנו לי חמישים אחוז, ואני אצטרך להתחייב לשאר, כי הקיבוץ היום הוא חצי מופרט, ולפעמים נדמה לי שגם הזיכרונות מופרטים. לכן, סיכמתי עם עצמי שחייו בספר יהיו כפי שהיו בחיים, וכך יהיה גם מותו, כפי שהיה. לא אוכל עוד להתכחש לפתק השלישי, כאילו לא היה, ואם הצנזורה תתעקש לצנזר, אז בבקשה – צנזרו לכם ותעשו לי פרסום. גם אני כבר לא כל כך תמים כמו ב־1955, כמו לפני חמישים שנה. עדיין לא החלטתי סופית, ייתכן שאקרא לספר שלי “הפתק השלישי”; את הסרט “האדם השלישי” עם אורסון ולס ואֶלִידָה וְאולי עוד ראינו יחד בקולנוע בחדרה, והוא אמר שעם אלידה ואלי הוא היה מוכן לשכב.

גם הפתק השלישי היה קצר מאוד, כמה אפשר לכתוב בדם. “אני לא בגדתי” – הוא כתב –´“אל תבגדו אתם”. איך אפשר לשכוח מילים כאלה. בהתחלה לא לגמרי הבנתי למה הוא התכוון, היום אני מבין יותר, ואולי לא. האם התכוון רק לעצמו ולארבעת חבריו בכלא ובעינויים, שלא יבגדו בהם, או שהוא התכוון לבגידה הרבה יותר גדולה; האם התכוון רק להווה שלו, או גם לעתיד של כולנו. האם התכוון לשאול למה לא באים להציל אותו, אותם, או שזאת הייתה בעצם הצוואה שלו, כי הוא עצמו כבר אבוד. היום אני רואה את הפתק הזה כאילו נכתב על ידי כל החיילים החטופים והשבויים שלנו, שכל הגדוילים נשבעים כל יום להציל אותם – נשבעים, ושום דבר לא קורא. בסוף מחזירים את הגופות שלהם בארון. רון ארד, לדוגמה, היה יכול לכתוב בדיוק אותו פתק, ומי יודע מה עוד ימצאו בארון שלו כשיגיע. ספר הזיכרונות שלי יהיה ספר אקטואלי, אני כבר רואה.

ואולי הוא לא ניבא לעתיד אלא סיכם לעצמו את ניסיון החיים הקצר שלו, אחרי הכול הוא היה חניך של הקיבוץ הארצי, של קיבוץ שמאלני במיוחד, ואסור לשכוח שגם הבוגד אודי אדיב צמח בערוגה שלנו. גם לוחם אמיץ כמוהו, שלא מפחד למות, כן מפחד למות משטויות, מהחלטות מטומטמות. ואולי כבר אז לא היה לו ברור למה שלחו אותם לסוריה כפי ששלחו, ולמה היו צריכים לומר שנחטפו משטח ישראל, וזה היה שקר. החוקרים המניאקים שלו בוודאי סיפרו לו על השקר הישראלי כדי להתעלל בו ולהכאיב לו עוד יותר. בישראל ידעו אז, זה מה שסיפרו לנו כאן, שהחמישה לא יצאו אל מעבר לקווי האויב במשימה מסוכנת, אלא נחטפו כמו גלמים, בוודאי שיחקו שש־בש או קלפים, או נרדמו בשמירה.

בסוף חודש ינואר, החבר שלי כבר היה מת. הוא באמת לא בגד, אבל מה אתנו? איך אנחנו מתנהגים? האם הפתק השלישי היה נבואה, והאם הנבואה שלו כבר מגשימה את עצמה? המחשבה הזאת שיגעה אותי, הייתי ממש משוגע, אבל הייתי חייב לשמור על עצמי, כי הם כבר הוציאו לי שֵׁם של חצי משוגע, ושמעתי חברים שמדברים עליי מאחורי הגב. ולחצי משוגע לא ירשו להיות מורה, זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדול, וגם בצבא עוד ידביקו לי סעיף של פסיכי וישחררו אותי, רק זה עוד חסר לי.

נכון שזה נראה אז כמו צירוף מקרים סתמי, אבל לא כל צירוף מקרים מוכרח להיות מקרי, לדעתי. כשהוא מת בדמשק,הם מתו בקהיר, רק כמה ימים הפרידו בין מותו למותם. הם לא התאבדו, אותם הוציאו להורג, את מרזוק ועזר. כששניהם צעדו אל חדר הגרדום, לבושים בחולצה ומכנסיים אדומים, הם היו לגמרי לבדם, כמוהו. רק הרב ליווה אותם, ומרזוק אמר לרב שכל היהודים צריכים לנסוע לארץ ישראל כי במצרים אין להם עתיד. ואחר כך אמרו שמע ישראל ואחר כך תלו אותם. הם היו שם לבדם, נעזבים ונבגדים, הרי אף אחד לא שלח אותם, אף אחד לא נתן להם את ההוראה. דווקא הייתי רוצה לדעת מה הוא, בדמשק, חשב ברגעים האחרונים על שולחיו, ומה הם, בקהיר, חשבו ברגעים האחרונים שלהם על שולחיהם; אני רק יודע מה אני חשבתי עליהם.

וזה לא נגמר בו וזה לא נגמר בהם. 1955 הפילה עוד קרבן של בגידה, בושה וחרפה. איזה זקן תמהוני מירושלים האשים באיזה עלון עלוב שקסטנר, ישראל קסטנר, שיתף פעולה עם הנאצים, לא פחות. והיועץ המשפטי לממשלה קצת התבלבל, והחליט להגיש כתב אישום פלילי נגד הזקן הירושלמי על הוצאת דיבה. שמואל תמיר היה העורך דין שלו, של הזקן האלמוני, שהתעניין הרבה יותר בזקן אחר, בזקן הידוע. מההתחלה זה נראה לי יותר כמו משפט שדה, משפט ראווה, כמו משפט במוסקבה, ובקיבוץ שלי עוד היו אז כמה סנגורים לסטלין. ותמיר זה, שאין לו אלוהים, הפך את כל העסק ממשפט נגד מלכיאל גרינוולד למשפט נגד בן־גוריון ונגד כל השמאל, ששיתף פעולה עם קסטנר, ששיתף פעולה עם הנאצים. לא הצלחתי להבין איך היוצרות התהפכו, ועד היום אני לא מבין. בחיים שלי לא ראיתי את קסטנר, אין לי מילה רעה או טובה להגיד עליו, אבל, ריבונו של עולם, מי יכול לשפוט אותו, מי יכול להיכנס בנעליים שלו, אחרי הכול הוא הציל לא מעט יהודים, ואיך הוא היה מציל אותם בלי לדבר עם הנאצים. כולם כאן גיבורים גדולים, כי מעולם לא נאלצו להיות גיבורים. כדי להציל יהודי אחד מאאושוויץ, אני הייתי מוכן לדבר לא רק עם אייכמן, גם עם היטלר עצמו הייתי מדבר; כדי להציל את החבר שלי, הייתי מוכן לנשק ידיים סוריות מגואלות בדם, וכדי להציל את ד"ר מרזוק ואת עזר, הייתי מנשק את התחת של עבדול נאצר. ויום אחד אני פותח את העיתון, מתחיל לקרוא ולא מאמין, פשוט לא מאמין. השופט, בנימין הלוי, מרשיע את קסטנר האומלל, ואומר שקסטנר “מכר את נשמתו לשטן”; איזו אמירה שטנית. ואני דווקא מכבד שופטים ובתי משפט, וכל פגיעה במערכת המשפט אני רואה כפגיעה אישית, אבל, מה לעשות, יש שופטים שהם לגמרי מטורללים, לך תדע מה עובר עליהם. נכון שלאחר שנה ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין, קרע אותו לגזרים, והשופטים אמרו שגרינוולד הוא השקרן, אבל לקסטנר זה כבר לא ממש עזר. כשמכניסים שטן לתמונה, לנשמה, הוא לא יוצא ממנה כל כך מהר; אני יודע כמה זמן לקח לחברים כאן להוציא את סטלין מהנשמה שלהם. אפילו בית המשפט העליון לא תמיד מצליח לגרש שדים. ובאמת הוא לא הצליח במקרה הזה, עובדה שעברה עוד שנה וקנאים ירו בקסטנר והרגו אותו. תמיד ידעתי שמוות וחיים ביד לשון, ובעיקר בלשון משולחת של שופט; ואני לא הייתי צריך לחכות שירצחו את אמיל גרינצווייג, ואחר כך את יצחק, כדי לדעת שפסקי דין של שופטים ופסקי הלכה של רבנים הורגים, אף על פי שבישראל שלנו אין דין מוות, כביכול, והנה בשנה מקוללת אחת היו כל כך הרבה עקדות. אני, כמורה, מקפיד להסביר לתלמידים שלי שסיפור העקדה הוא סיפור זוועה. אין סיבה בעולם שבגללה רשאי אבא לשחוט את הבן שלו.

כמה ימים לפני שהשתחררתי, הזמינו אותנו, את הקצינים והמש"קים בחיל חינוך, לראות את הסרט החדש – “גבעה 24 אינה עונה” – שהיה, אם אני לא טועה, הסרט הישראלי הראשון על מלחמת השחרור. סרט די טוב, בעיניי, שמחתי שהזמינו ושמחתי שבאנו. בסיום הסרט נסעתי הביתה בטרמפים, אז עדיין היה מותר, וכל הדרך חשבתי על הגבעה שלא עונה, מי עונה כאן בכלל, מי עונה לי, לכל הרוחות.

 

1956    🔗

אני לא מתחרט על כלום, חד־משמעית; על מה אני צריך להתחרט? קיבלתי פקודה לקצור אותם, קיבלתי אותה מהמפקדים שלי שקיבלו אותה מהמפקדים שלהם, והעברתי אותה לחיילים שלי. כל החיים הייתי חייל, זה מה שאהבתי, זה מה שידעתי לעשות טוב. הסנגור שלי אמר עליי במשפט, שזה איש שכל השנים לימדו אותו למלא פקודות והוא הקפיד על ביצוען. אני אפילו יודע שהוא, הסנגור שלי, נסע לקיבוץ דליה, וביקש משמעון אבידן שיעיד לטובתי במשפט על מה שחטיבת גבעתי עשתה לערבים ב־48', ומה אני יכולתי להבין ממה שראיתי כחייל בחטיבה, ואבידן סירב, ועד היום לא החלטתי אם המפקד המהולל הזה הוא סתם פחדן או דו־פרצופי, ואולי זה אותו דבר. כאשר השתחררתי מבית הסוהר, החלפתי את השם שלי; מאז יש לי שם חדש, אבל רק השם שלי חדש, ואין לי מחשבות חדשות על מה שקרה שם באותו יום לפנות ערב. שלא תהיה טעות, את שם משפחתי החלפתי לא בגלל חרטה ולא בגלל בושה, רק משיקולים של ביטחון אישי והביטחון של הילדים והאישה. אני לא רוצה שבאיזה לילה יופיעו כאן ערבים, שבעיניי הם כולם אותו דבר ואפשר לנחש מה דעתי עליהם. עד היום אני מקבל פעם בכמה חודשים מכתבי איום לכתובת הקודמת שלי; הם בטח רוצים לדעת אם אני באמת אחד הבחורים שהיו שם. ייתכן שזה ארגון שרוצה להתנקם, אולי בני מיעוטים, אולי ערבים ישראלים, אולי יהודים משומדים, ואלה יותר מסוכנים, הרבה יותר.

כל פעם שואלים אותי, מי שיודע, אם היה קשה לירות בנשים וילדים. ובכל פעם אני עונה שלא היה קשה בכלל. לא ראינו את זה כמשהו יוצא דופן, זאת לא הייתה הפעם הראשונה. היינו במארבים ונתקלנו בנשים שהיו באות לגנוב, הם שלחו גם ילדים. הייתי צריך לחשוב שהם פועלים תמימים? אם אלה שבאו לכפר לפנות ערב לא באו להרוג, אז למה הוציאו בכלל את הפקודה? בשביל מה היה העוצר? לא היה קשה לירות, כי היה כבר קצת חושך ולא ממש ראינו, והם גם לא התחננו ולא ממש צעקו, או שלא הבינו מה קורה, או שפחדו פחד מוות והיו משותקים, או שידעו שזה מגיע להם. אני יריתי גם בסוס לא בכוונה, והוא דווקא כן צעק.

היו כאלה שהגיעו לצומת המזלג ברגל או על אופניים, ואותם לא הייתה בעיה גדולה לקצור. בפסק הדין היה כתוב שבחצי שעה נטבחו ארבעים ואחד בני אדם, והגוויות שלהם נערמו בצד הכביש. והיה כתוב גם שירינו בפצועים שלא נהרגו במטח האש הראשון, זה מה שכתבו השופטים. אני לא ספרתי, לא ראיתי ערמות, לא ראיתי כלום. אם רואים יותר מדי, זה רק יכול להפריע לביצוע המשימה, אם רואים – לא יורים, זה מה שהניסיון שלי לימד אותי. היה קצת יותר מסובך עם אלה שבאו לצומת המערבי של הכפר ברכב. היינו צריכים לעצור את המכוניות, היינו צריכים להגיד להם לרדת, לא תמיד הם רצו לרדת, והיינו מוכרחים לצעוק עליהם בערבית, הרבה חברֶה אצלנו ידעו ערבית, ואם לא עזרו הצעקות אז המכות עזרו. בפעם הבאה שהעלינו אותם על המשאיות, הם כבר היו מתים, לקחנו אותם לאיזה בסיס קרוב, ושם הם שכבו יומיים־שלושה עד ההלוויות, אין לי מושג למה השאירו אותם בשמש כל כך הרבה זמן עד שנורא הסריחו.

אנחנו נכחנו כשבני המשפחה קברו את הקרובים שלהם. היחידה נשארה לאבטח את הכפר במשך שבוע, עד שהלחימה בסיני הסתיימה. המלחמה הזאת די עצבנה אותנו והיינו חייבים להוציא איכשהו את העצבים שלנו. רצינו להילחם, כל הזמן הקשבנו לרדיו והתפללנו שגם פה תפרוץ מלחמה, ובמקום להילחם תקעו אותנו בכפר המחורבן הזה, ואת המשימה שלנו סיימנו אחרי חצי שעה. במשך כמה שבועות לא אמרו לנו מילה, שקט מוחלט. לא נזפו בנו ולא חקרו אותנו, מה שקרה קרה, אללה ירחמו, ואני התכוננתי ללכת לקורס קצינים, המפקדים שלי מאוד המליצו עליי. פתאום הכול התפוצץ לנו בפָֹנים. איזה חבר כנסת ערבי ועוד איזה פעיל שמאל יהודי עם שם ערבי, משת“פ שלהם, הוציאו את העניין החוצה, וכבר אמרתי שמשת”פים יהודים יותר גרועים מערבים. בהתחלה היינו די מופתעים מכל הסמטוחה, אף אחד לא הבין אותנו. ועוד יותר הופתענו כשבאה משטרה צבאית לעצור אותנו וזרקו אותנו לקלבוש. בימים הראשונים היינו מדוכאים, לא הבנו מאיפה זה בא לנו, אבל אחרי כמה ימים תפסנו שעכשיו אנחנו ממלאים את המשימה השנייה שלנו. הסוהרים שלנו, שהיו מאוד נחמדים אלינו, סיפרו למי שרק רצה לשמוע, שמלינקר המג“ד נפגש בחשאי עם בן־גוריון, ובן־גוריון אמר לו שהוא מבקש ממנו קרבן חי למען המדינה, כמו שיש קרבנות מתים במלחמה, והוא הבטיח למלינקר שיהיה בסדר בסוף, שלא ידאג, ושיגיד גם לחברֶה. עכשיו צריך לעשות איזה הצגה קטנה, אבל אחר כך ידאגו לנו, כי בממשלה ובמטכ”ל יודעים להעריך את הנכונות שלנו לחפות על אלוף הפיקוד ועל הרמטכ"ל ואפילו על שר הביטחון, והם מודים לנו שאנחנו מוכנים לשמור על השם של המדינה, כשכל העולם מעוניין לקלקל לה את השם. לכן, קצת התפלאנו כשנתנו לנו לקרוא בכלא את מה שכתבו עלינו בעיתון “דבר”, כאילו היינו פושעי מלחמה; איפה פושעי מלחמה ואיפה אנחנו. זה היה כנראה סידור העבודה ביניהם, בין ראש הממשלה לבין המשורר שלו. המשורר יכתוב שירים, וראש הממשלה יעשה את מה שבאמת צריך. ככה ניראה כולנו יותר טוב, ניראה כמו שמדינה דמוקרטית חייבת להיראות.

מאותו רגע הפסקנו לדאוג, ואפילו די נהנינו מהמעצר לפני המשפט ומהמאסר אחריו. עשינו חיים משוגעים, אף פעם לא היו לי חיים יותר טובים, ואני מתגעגע לפעמים לחיים ההם, ולא רק אני. הייתי בחור יפה, מרוקאי עם עיניים כחולות ושׂער בהיר, בחורות השתגעו עליי ולפעמים גם בחורים, אבל אני אהבתי את המדינה יותר מכל בחורה, והייתי מוכן לעשות הכול בשבילה. מה שעשינו נעשה מתוך אהבה ליהודים ולא מתוך שנאה לערבים. אני בכלל לא שונא ערבים, כילד גדלתי בין ערבים, ואין לי זכרונות רעים במיוחד. אבל פקודה היא פקודה, ופקודה ממלאים, ולפני חמישים שנה לא שמעו על סירוב פקודה, לא ידעו מה זה בכלל סירוב פקודה וסרבנים.

באיזשהו שלב העבירו אותנו למחנה שנלר בירושלים. התנאים לא היו מי יודע מה, אבל החיילות בבסיס היו שיגעון, הכי נחמדות בעולם, ולא הייתה לנו סיבה לטענות. אני אפילו זוכר שבערב פסח כמה חיילות התנדבו להישאר אתנו במקום לצאת הביתה. זה היה ליל סדר שאף פעם לא שוכחים, ואני המצאתי גרסה חדשה לארבע הקושיות במיוחד בשבילו:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו מתמזמזים

ורק אחר כך דופקים,

הלילה הזה כולו דפיקה.

שבכל הלילות אנו הורגים וגם רוצחים

הלילה הזה אנו הורגים ולא רוצחים.

שבכל הלילות אין בנו מידת הרחמים

הלילה הזה אללה ירחמו.

היה שמח, באמת שהיה שמח, והרגשנו שיש לנו תמיכה, ולא הרגשנו כמו הש"ג שדווקא אותו דופקים, בכלל לא. יום אחד, לאחר שכבר השתחררנו, בן־גוריון בא לבקר בכור האטומי בדימונה. אני עבדתי שם, הייתי קצין ביטחון, סידרו לי עבודה תכף ומיד אחרי השחרור מהכלא, יום אחד לא נשארתי מובטל. בן־גוריון עבר לידי ולא אמר כלום, רק שלום שלום, אבל אחר כך הוא חזר והתנצל שלא זיהה אותי, כנראה שמישהו רמז לו מי אני. הוא לחץ את היד שלי, ואמר לי שהוא יודע שהיינו הקרבן של המדינה, אלה היו המלים המדויקות שלו, הקרבן של המדינה. זה היה יפה מאוד מצדו להגיד את המילים האלה, הוא לא היה חייב ובכל זאת אמר, ועוד בנוכחות כל הבוסים שלי, הוא לא אמר את זה בסוד רק בינינו. אותו דבר קרה לי עם מנחם בגין, שגם בא לבקר בכור, והוא עשה לי הרבה כבוד, ואפילו חיבק ונישק אותי; כל הכבוד, כל הכבוד לך, אמר. אם נותנים לך, בחור, לעבוד בכור, סימן שסומכים עליך, הוכחת את עצמך – גם את זה הוא אמר.

ובכלל, אין לי טענות למערכת. המערכת הייתה בסדר גמור, היא לא אשמה בשום דבר, היא לא אשמה שהכריחו אותה לשפוט אותנו, כאילו לשפוט, רק השופטים לא היו לגמרי בתמונה, ולכן הם כתבו כל מיני דברים חמורים בפסק הדין שלהם. עליי, למשל, הם כתבו שראיתי במו עיניי שהחוזרים לכפר לא היו לוחמים אלא אזרחים שלווים, בלתי מזוינים ובלתי מוגנים. ועוד הם כתבו שלפי עצם הפקודה שנתתי להרוג גברים, נשים וילדים כאחד, לא היה מקום לספק כי לא פקודה צבאית או מלחמתית, אלא פקודת רצח יש כאן. המעשים שהוא ציווה לבצעם, השתתף בביצועם וראה את ביצועם, הראו לו בעליל כי מה שהוא מבצע, בצייתו לפקודת המג“ד, הוא רצח פשוטו כמשמעו. רצח אכזרי ושיטתי של קרבנות חסרי ישע וחדלי אונים. אני זוכר בעל־פה את כל מה שהשופטים המנותקים האלה כתבו על ה”הוא" הזה, וההוא הזה הוא אני – “המעשים שהוא ציווה לבצעם”, אלק. אלף פעמים קראתי מאז את פסק הדין, ועד היום אני לא יודע להגיד אם השופטים לא ידעו איפה הם ואנחנו חיים, או שגם הם היו חלק מההצגה, והם רק מילאו את תפקידם; אולי גם הם רק מילאו פקודה, אין לי מושג. גם לשופטים אין לי שום טענות, הם עשו את שלהם, וכבר מזמן סלחתי להם על הדברים הקשים שאמרו עליי ועל החברים שלי; כל אחד והמשימה שלו. ואם כבר אני מחלק צל“שים, אז צל”ש מגיע לקצין המבצעים, טיומקין, שלא העמיד פנים של צדיק כמו שמעון אבידן, ולא חזר בו ממה שאמר בקבוצת הפקודות. אדמונד שאל אותו מה הוא יעשה אם הוא יראה תינוק בוכה, וטיומקין אמר לו, שאפילו אם הוא יראה תינוק זוחל הוא חייב לירות בו; הפקודה היא להרוג, זה מה שהוא אמר. ואחר כך הוא לא בורח מהפקודה של עצמו, הוא בא לבית המשפט ואמר, שגם הוא, טיומקין, היה עושה מה שדהאן עשה. דרך אגב, גם דהאן החליף את שם המשפחה שלו כמו שאני החלפתי, וכנראה מאותן סיבות. וצל“ש מיוחד מגיע גם לתובע במשפט שלנו, קולין גילון, שהיה החבר הכי טוב שלנו. במשפט היה מדבר ככה ובחוץ היה מדבר אחרת, לגמרי אחרת. אני מבין אתכם, הוא היה אומר לנו, אתם חיילים, ולא הייתה לכם בררה. רק על דיין אני כועס, שבחדרי חדרים התחבק אתנו והתנשק אתנו, ואחר כך עלה לדוכן העדים ואכל אותנו; על זה אני כועס. ואם אני כזה פושע לדעתו, אז למה נתנו לי יחס מיוחד וחופשות בבית הסוהר, ולמה הוא דיין, שלח אותי להילחם במלחמת ששת הימים? ולמה הוא התכוון שבהלוויה של רועי רוטנברג מנחל עוז, המא”ז שנרצח, הוא אמר – “מעצמנו נבקש את דמו של רועי”, נדמה לי שאני מצטט אותו נכון. ואיך בדיוק נבקש מעצמנו? רק במילים או שגם נעשה משהו? חבל שהוא לא הסביר את עצמו. סוף־סוף, אחרי יותר מעשר שנים הגעתי לסיני, וסוף־סוף יכולתי להילחם כמו חייל אמתי, לפחות לא תקעו אותי עוד פעם באיזה כפר ערבי לשמור על עוצר. ומה היה בסיני? בסיני לא הרגנו חיילים מצרים שהרימו ידיים? לא ירינו בחיילים שלהם, שהורידו את התחתונים והרימו אותם כמו דגל לבן? שלא יספרו מעשיות, לפחות.

בית המשפט שלח אותנו לשבע עשרה שנה בפנים ולחמש עשרה שנה, ואותי שלחו לשלוש עשרה, לכולנו הורידו דרגות בסיטונות, ואפילו מלינקר שהיה רב־סרן הורד לדרגת טוראי. אבל בית המשפט הצבאי לערעורים הפחית לנו את העונש, ואחר כך הרמטכ"ל בעצמו הפחית לנו עוד, ואחר כך הנשיא נתן לנו חנינה, ואף אחד לא ישב יותר משלוש שנים גג. מהמקרה שלנו, המדינה למדה איך עושים את זה, איך שולחים לבית סוהר ומורידים דרגות, רק כדי שלא לתת עיטורי גבורה, מין קריצת עין כזאת. אחרי מקרה כמו שלנו, כבר לא הייתה בעיה לתת חנינה לסגן ההוא שאת השם שלו שכחתי, שהרג כמה לבנונים במבצע ליטני, חנק אותם בחוט חשמל, וזרק אותם לבאר; ולא הייתה בעיה לתת חנינה לחברים במחתרת היהודית, שקיצרו לראשי ערים בגדה את הרגליים, והרגו כמה ערבים בחברון שנקראו סטודנטים. מהבחינה הזאת, אפשר לראות בנו פורצי דרך, דוגמה אישית, אנחנו היינו הבחורים המצוינים הראשונים. כבר מזמן הגעתי למסקנה שרוצחים יש רק בצד השני, וחפים מפשע יש רק בצד שלנו, וככה צריך להיות. ואת המקום שלנו בבתי הסוהר צריכים לתפוס כל הסרבנים האלה של היום; אני לא אומר שצריך להרוג אותם, כי הם יהודים והם עוד יחזרו בתשובה, יש סיכוי.

אני לא אדם אלים, בכלל לא, אני בטח לא רוצח. בחיים שלי לא הרגתי זבוב, וכשאשתי מבקשת ממני להרוג ג’וק במטבח, אני אומר לה שתהרוג בעצמה, אותי זה מגעיל; בחיים שלי לא הרמתי יד על אשתי או על הילדים שלי, שיהיו בריאים. הם מכירים את הסיפור שלי, סיפרתי להם עשר פעמים, לא הסתרתי כלום, והם שאלו שאלות ועניתי להם. כבר אמרתי שאני לא מתחרט ולא מתבייש, בטח שאני לא מתבייש בפני הילדים, הם מכירים אותי יותר טוב מכל אחד אחר, והם יודעים שאבא שלהם לא רוצח, ולא חשוב מה כתוב בפסק הדין. ילדים הם השופטים הכי טובים, יש להם דעה, אבל אין להם דעה קדומה, והם לא צריכים לעשות הצגה לכל העולם. הם כבר די גדולים, הילדים שלי, שניים כבר הלכו לצבא והספיקו להשתחרר, אני יכול רק להתגאות בהם, כשם שהם מתגאים בי. לפני שהם התגייסו, אחד להנדסה קרבית והשני לצנחנים, אמרתי להם שלושה דברים בסיסיים מאוד בעיניי: ראשית, פקודה היא פקודה היא פקודה והיא קדושה, ותמיד חייבים למלא פקודה; שנית, הקם להרגך השכם להרגו, כפי שאומרים; ושלישית, אל תסכימו שפוליטיקאים ישחקו בחיים שלכם. הם הבינו טוב מאוד מה שאמרתי להם, וככה הם התנהגו, וככה הם יצאו בחיים, תודה לאל.

פעם שאל אותי אחד הילדים שלי, זה שהתגייס לצנחנים. אבא הוא שאל, מה זה הדגל הזה, הדגל השחור שהשופטים כותבים עליו. הוא התכוון, הבן, לדגל השחור שמתנוסס מעל לפקודה הבלתי חוקית בעליל. אמרתי לו – בן, אני בעצמי לא בדיוק יודע, גם אני שאלתי ולא קיבלתי תשובה. אני לא ראיתי אז, בצומת המזלג, שום דגל, בטח שלא ראיתי דגל שחור, ואיך אפשר בכלל לראות דגל שחור בחושך, זה מה שלא ברור לי.

 

1957    🔗

השפה שלי היא גרמנית. העברית שלי תמיד הייתה צולעת, וגם הערבית שלי לא הייתה משהו, ואת המעט שידעתי הספקתי לשכוח. זה נכון, אני הילדה שנמצאה בחולות סיני ליד האימא המתה שלה, אבל אני לא סיניה המפורסמת. יש לך מושג איפה היא היום? מעניין מה קרה לה מאז. אני לא הייתי בת שנה, כמוה, כשהחיילים שלכם מצאו אותי, הייתי כבר בת חמש, היה לי שם משלי, ידעתי את שמי – חוסניה – ולא היה צורך למצוא לי שם חדש כמו סיניה, ששירת יפה כל כך את היחסי ציבור של ישראל. יכולתם להראות לכל העולם כמה אתם אנושיים ורחמנים, ועשיתם גם סרט עליה. אותי מצאו כמה ימים אחריה. עוד ילדה ליד עוד אימא מתה זה כבר לא סיפור גדול, כאשת טלוויזיה אני יודעת איך התקשורת עובדת. גם לא הייתי תינוקת, סתם ילדה קטנה ומילדה מתרגשים פחות מתינוקת. זאת כנראה הסיבה שהסיפור שלי מעולם לא פורסם, פה ושם הייתה ידיעה קטנה, וזאת הסיבה שהשם המקורי שלי נשאר אִתי, ולא עשו עליי סרט.

אותה אימץ חבר כנסת ערבי, אבל כשאני הגעתי חברי כנסת לא התעניינו בי, כי חברי כנסת מתעניינים רק במה שהתקשורת מתעניינת. אותי אימץ סוחר ערבי מנצרת, איש טוב, שהייתה לו חנות דגים הכי גדולה בעיר, הכי גדולה בצפון. הוא היה אדם די עשיר, מכובד מאוד, מאותם ערבים שאתם קוראים להם נכבדים. הוא והמשפחה שלו טיפלו בי יפה, יפה מאוד אפילו, לא היה חסר לי כלום. הלכתי לבית ספר הכי טוב בנצרת, הייתי תלמידה מצטיינת, והייתי גם הילדה הכי יפה. בדואיות, בינינו, הן יותר יפות בספרים ובדמיון המערבי, ופחות יפות בחיים, במציאות; אני הייתי יפה, והיופי שלי הוא שהכתיב את חיי, במידה רבה, אולי גם השכל שלי, במידת־מה.

אני חושבת שאבי המאמץ היה סוכן שב"כ או משהו כזה, מכל מקום היה לו רישיון קבוע לנסוע לכל מקום מתי שהוא רוצה, והקצינים של הממשל הצבאי היו אורחים קבועים אצלנו בבית. הוא היה עורך לכבודם חאפלות, בעיקר עם דגים על האש, אבל גם עם בשר, כי היו כאלה שאהבו רק כבש. הוא אהב להציג אותי לפניהם, לחזור בפעם האלף על הסיפור האישי שלי, והם ליטפו לי את הראש ואמרו כמה שאני יפה. הם שנתנו לי את השם “חוסניה היפה”, ואבי היה מתנפח מגאווה.

אני עצמי לא כל כך אהבתי לספר את הסיפור שלי, אבל על אמי המתה בחולות חשבתי די הרבה; היא לא יצאה לי מהראש. אני מאמינה שהיא מתה למעני, כדי שאני אחיה; היא העריכה, כנראה, שהסיכויים שלי לחיות ישתפרו אם היא תמות. היא ראתה הרבה חיילים מסתובבים שם, ואם הם ימצאו ילדה קטנה חיה, הם יצטלמו ויקחו אותה אִתם. אבל אם הם ימצאו ילדה עם אימא שלה, שגם היא חיה, זאת כבר בעיה, תסבוכת, ומוכרחים לבקש אישורים מלמעלה. לפעמים מקבלים מיד ולפעמים לא, צריך לבדוק. זה קצת דומה לכלב שנעזב לבדו, בלי אימא שלו, ואז עוברים אנשים שאוהבים כלבים, אוספים אותו, ומביאים אותו מתנה לילדים שלהם.

אבי המאמץ היה מפא"ניק־כדאיניק, באמת איש טוב אבל שפל רוח, את המילה הזאת אני יודעת להגיד בעברית, למרות שיש הרבה מילים בעברית שאני כבר לא זוכרת. בגרמנית המילים באות לי בקלות, אני כבר שלושים וחמש שנה כאן. הוא העריץ את בן־גוריון, ולדעתו רק בן־גוריון היה יכול להתמודד עם אישיות כמו עבדול נאצר ולנצח אותו. לפני כל בחירות, אבי היה ממש פורח, כולם חיזרו אחריו וכולם ביקרו אצלנו. פעם ביקר אותנו איש חשוב מאוד, בא אלינו עם פמליה גדולה, אני חושבת שהוא היה שר המשטרה. את הביקור הזה אני זוכרת במיוחד, כי הוא סיפר לאבא שלי על המשוגע שזרק רימון בכנסת, ובן־גוריון וגולדה ועוד איזה שר נפצעו. הוא אמר, השר, שבן־גוריון יהיה בסדר, הוא ניצל בנס, ואבי אמר בעברית – תודה לאל, השבח לאל – וכמעט בכה. השר הבטיח לו שזה לא יקרה פעם נוספת, הוא, כשר המשטרה, לא ייתן לזה לקרות. מעכשיו ישימו עין, יחמירו את סידורי הביטחון בכנסת, ואת בן־גוריון יקיפו במאבטחים. עם רבין, שלושים ושמונה שנים אחרי, זה לא כל כך עזר לכם. אתם מתפארים בדמוקרטיה שלכם, אבל לפעמים אני חושבת, שהיא פחות יציבה ויותר קטלנית מהדיקטטורות שסובבות אתכם. בכל שנה־שנתיים יש לכם ראש ממשלה חדש, והכול כאילו מתחיל מחדש, מההתחלה; הדמוקרטיה הישראלית מאוד בעייתית, שלא לדבר על זה שהיא דמוקרטיה רק ליהודים, אף על פי שביטלתם מאז את הממשל הצבאי. אשכול ביטל אותו, ולדעתי אתם זקוקים יותר לאשכולים כאלה ופחות לבן־גוריונים.

את הביקור של שר המשטרה אני זוכרת בגלל עוד סיבה. גם הוא ליטף לי את הראש ואמר, יפה הילדה, יפה. את אבי המאמץ הוא שאל אם הוא יודע למי אני דומה, ואבי לא ידע מה לענות, למה הוא מתכוון. היא דומה, אמר השר, לאחת ששמה אופירה ארז. אנחנו בנצרת לא שמענו עליה, כי בנצרת היה אסור אז למכור את “העולם הזה”, והאופירה הזאת נבחרה על ידי השבועון לצברית השנה. אבי צחק, וראו עליו שהוא נהנה. מאותו יום עקבתי מרחוק אחרי אופירה, ואני יודעת שכעבור כמה שנים היא התחתנה עם נשיא, וכעבור עוד כמה שנים היא מתה מסרטן. המוות שלה, זה משונה, ציער אותי כאילו אחות שלי מתה. גם אני התחתנתי בסוף עם איש חשוב, אמנם לא נשיא של מדינה, אבל שר במדינה שלנו כאן, שהיא מדינה חשובה בגרמניה.

אבי המאמץ – אתה בוודאי לא יודע שהאסלאם אוסר אימוץ ומתיר רק vormund; איך אומרים את זה בעברית? אפוטרופסות? נדמה לי שמעולם לא שמעתי את המילה הזאת. אבי המאמץ, או יותר נכון האפוטרופוס שלי – ככה אומרים? – היה לוקח אותי לעתים קרובות לחנות שלו, הוא אמר שאני עוזרת לו מאוד, אבל אני ידעתי שהוא רוצה להראות לכולם איזה ילדה יש לו, כי לא היו לו עוד ילדים. הוא חיכה שאגדל ואתחתן ואלד, ובמקום ילדים יהיו לו נכדים. העסקים בחנות באותם ימים לא היו טובים כל כך. מאבא שלי הבנתי שהיו לו ימים טובים יותר. הוא היה בהסכם עם קיבוצניקים דייגים שדגו באגם קטן מצפון לכנרת, את שמו שכחתי. ויום אחד, זה מה שהבנתי, החלטתם לייבש את האגם ההוא, והקיבוצניקים אמרו לאבי שהוא צריך ללכת למקום אחר, אולי לכנרת עצמה, ולקנות את הדגים שלו שם, והיו לו בעיות במקום החדש, רצו ממנו יותר כסף, זה מה שאני זוכרת בקושי. אחרי האגם הנעלם לא עקבתי כפי שעקבתי אחרי אופירה, ובכל זאת אני יודעת שלאחר מעשה התחרטתם על המעשה, וניסיתם להחזיר את האגם הקטן שייבשתם. זאת הצרה אתכם, הישראלים, שלא רק את המזרח התיכון אתם מנסים לארגן מחדש בכל הזדמנות, גם את הטבע אתם מארגנים, כאילו הייתם הסגנים של אלוהים, וגם הטבע מתנקם בכם.

יום אחד נכנסה לחנות דגים שלנו קבוצה של תיירים, הם היו גרמנים צליינים, רובם קשישים, שתמיד מעוררים אצלכם שאלות כמו איפה הם היו במלחמה הגדולה ומה הם עשו במלחמה. היו ביניהם גם כמה בחורות ובחורים צעירים, נערים, שלגביהם לא מתעוררת שום שאלה. נער אחד מצא חן בעיניי מהרגע הראשון, ואני מצאתי חן בעיניו. כבר לא הייתי ילדה, הייתי בת שש עשרה, ונראיתי הרבה יותר מפותחת. הוא כל הזמן הסתכל עליי, ושאל אותי איך קוראים לי, ואמר לי איך קוראים לו, קראו לו גינטר. הם לא קנו שום דבר, רק הסתכלו על הדגים, לא נגעו, ודיברו ביניהם בשפה שלא הבנתי, למרות שגינטר ידע אנגלית, וגם אני ידעתי קצת. נכון שאני מוסלמית ותמיד אהיה, אבל אבי שלח אותי ללמוד בבית ספר נוצרי, כי זה היה בית הספר הכי טוב בנצרת; הייתי התלמידה הלא־נוצרית הראשונה של הנזירוֹת. הן קיבלו אותי בגלל הסיפור האישי שלי, והן הרי צריכות לגלות התחשבות מיוחדת ביתומים ובמוכי גורל אחרים. נזירה אחת אמרה לי פעם, שישו בטוח אוהב אותי, ושחבל שהמשפחה שלי לא מאמינה בישו, ואולי פעם, כשאהיה גדולה, אני אאמין בו.

לא הבנו למה הם נכנסו לחנות, הצליינים מגרמניה שלא קנו אפילו דג אחד, ונעלבנו בשם כל הדגים שלנו, שהיו טריים ומעוררי תיאבון והגיעו ישר מהכנרת. אבי אמר, חצי בצחוק חצי ברצינות, שהם בטח ביקרו בחנות שלנו כחלק בלתי נפרד מהמסע שלהם בארץ הקודש. הם רצו לראות בעיניים שלהם את הדגים, שהם הצאצאים של אמהותיהם ואבותיהם הקדמונים, שאִפשרו לישו מנצרת להדגים את נס הלחם והדגים המפורסם שלו. לכן הם גם היו די נרגשים, כשמדובר בדגים בסך הכול, לא צריך להגשים, והם השמיעו קריאות של התפעלות שאופייניות לגרמנים. לפני שיצאו, גינטר התקרב אליי, הגניב עוד מבט אחד, וביקש ממני את הכתובת שלי, והסמיק. הוא היה מאוד יפה בעיניי כשהסמיק. שאלתי את אבי בערבית אם זה בסדר מבחינתו שאתן את הכתובת שלנו, והוא אמר שאין לו בעיה עם זה. אני חושדת בו שכבר אז, כשהייתי בת שש עשרה, הוא ניחש בלבו שיום אחד אקום ואעזוב, שלא את כל החיים שלי אבזבז בעיר של ערבים ובמדינה של יהודים, אני עם כל הכישורים שלי בתוך ריח הדגים שלו.

כעבור שלושה חודשים בערך, קיבלתי מגינטר מכתב, וזה היה בעצם מכתב אהבה. מהמכתב שלו הבנתי שגם הוא חשב כמו כולם שאני יותר מבוגרת. גינטר היה אז בן עשרים ושתיים. הוא כתב לי שאף פעם הוא לא ראה בחורה כל כך יפה כמוני וכל כך נעימה, ומאז שחזר לגרמניה הוא לא מפסיק לחשוב עליי. עכשיו הסמקתי אני, למרות שהייתי רגילה למחמאות. מרגע שקיבלתי את המכתב שלו, גם אני לא הפסקתי לחשוב עליו. עדיין לא ידעתי מה אני עומדת להחליט אני לא הפסקתי לחשוב עליו. עדיין לא ידעתי מה אני עומדת להחליט בקשר לחיים שלי, אבל כן ידעתי שאני עומדת להחליט. נמאסו עליי הדגים ונמאסו עליי הנזירות ונמאס לי להיות אזרחית מדרגה שנייה או שלישית. לטיפות של שרים על הראש כבר לא עשו עליי רושם, כי התחלנו להבחין שזה patronat. איך אומרים בעברית? פטרונות? בדיוק כמו בגרמנית. בכל אופן, רק על האבא המאמץ שלי היה לי חבל, הוא באמת אהב אותי ואני אהבתי אותו, אבל ידעתי שהוא יבין אותי ושהוא יבכה ויסלח. שקלתי את כל האפשרויות, והיו לי דמעות בעיניים.

אפשרות אחת ששקלתי הייתה לחזור למקום שממנו באתי, לחזור לסיני, ולנסות למצוא את המשפחה האמתית שלי, אבל אִמי המתה בחולות לא נראתה לי מרוצה מהרעיון הזה. לדעתה, אין לי מה לחפש שם בין הבדואים, אלה לא חיים בשבילי, והיא לא מתה למעני כדי שאחזור. כמעט לא עבר יום שלא דיברתי ולא התייעצתי עם האימא המתה שלי. שקלתי אפילו לנסוע למצרים, אולי אאתר את אבא שלי, אבל אמי לא נראתה מרוצה גם מהרעיון הזה, והיא נתנה לי סימנים שגם אבי מת כמוה במלחמה ההיא. ואת האפשרות להישאר בישראל לא שקלתי ברצינות, כי בישראל גם לא הייתה לי משפחה אמתית, וגם לא הייתה לי מדינה אמתית, משלי. אז נותרה לי האפשרות הנוספת לנסוע לגינטר, הוא כתב לי שהוא מוכן להתחתן אִתי, והוא מוכן לבוא שוב לנצרת כדי לקחת אותי, אם אני מפחדת לנסוע לבדי.

כתבתי לו שיבוא, לבדי אני לא נוסעת, והצעתי לו שנתחתן כבר כאן, בישראל, ליתר ביטחון. בחופש הגדול הוא באמת הגיע, ביקש מאבא שלי את ידי, כפי שמקובל לומר, ואבי בכה והסכים. הייתי צריכה להבטיח לו שבכל שנה, בקיץ, נבוא שנינו לביקור, ונהיה אצלו לפחות חודש, ואחר כך נבוא עם הנכדים. החתונה לא הייתה דבר פשוט בכלל, הייתי צעירה מדי לפי החוק, וגם הייתי מוסלמית וגינטר נוצרי. אבל אבי המאמץ הפעיל את הקשרים המפא“יניקיים שלו, דיבר עם כל מיני אנשים חשובים, ובסוף מצאנו כומר אחד וקאדי אחד שהסכימו לחתן אותנו במשותף, אבל בלי תופים ומחולות, זה היה התנאי שלהם. לא אתפלא אם השב”כ מצא לנו את שניהם, כי רק השב"כ רשאי אצלכם לעשות דברים בניגוד לחוק ולמנהגים

בשנת 72' עזבנו יחד את הארץ, חמש עשרה שנה לאחר שאספו אותי בסיני. מ־72' אני חיה בגרמניה, בעיירה הקטנה הזאת, וכאן נולדו לי שני בנים. בסך הכול היה לי טוב כאן, כמעט שלושים וחמש שנים של חיים מכובדים, לרגע לא התחרטתי. אתה בוודאי מתעניין לדעת אם אני אסירת תודה למדינה שלכם שהצילה אותי, ואולי בגלל זה השתדלת למצוא אותי ובאת. אז אגיד לך את האמת, היא מגיעה לך בגלל כל המאמץ שעשית: לא, אין לי תודה בלב, צר לי לאכזב אתכם, אתם הרי רוצים כל הזמן ובכל הזדמנות שרק יגידו לכם תודה. אל תהרגו אותנו ואל תחיו אותנו, אל תפצעו אותנו ואל תרפאו אותנו, אל תייתמו אותנו ואחר כך תאמצו אותנו, אל תירו באימא שלי ואל תרחמו על הבת שלה, זה מה שיש לי להגיד. אבי המאמץ מת לפני עשר שנים, אני, לצערי, לא באתי להלוויה שלו, כי לא רציתי לעבור עוד פעם את ההשפלה של הבדיקה הביטחונית. בפעם האחרונה שנחתנו בלוד, חיטטו לי בשערות, ובכל מקום בגוף שצומחות שערות, ונשבעתי לעצמי שיותר אני לא עוברת את זה, לא מוכנה; אל תכבדו אותנו ואל תשפילו ואתנו. בהלוויה שלו השתתפו מעט מאוד אנשים, זה מה שסיפרו לי, בקושי עשרים, כי אשתו, שאף פעם לא אהבה אותי, מתה לפניו, וילדים לא היו להם, והשב"כ לא שולח נציגים להלוויות, אין לו עניין באנשים שותקים כמו דגים אלא רק באנשים מדברים בלחש. מעולם לא שאלתי אותו, זה לא הביזנס שלי, אבל התרשמתי שבשנים האחרונות לחייו הוא איבד עניין בפוליטיקה ובחאפלות ובשרי המשטרה. אני אפילו לא בטוחה שהוא הלך להצביע, לא היה לו בעד מי או בעד מה. כשהוא מת, ניתק החוט האחרון שחיבר אותי אליכם, הוצאתי את ישראל מהסיסטם שלי.

כשאני ובעלי הגענו לכאן, דבר ראשון למדתי גרמנית, מהר מאוד למדתי. בכמה חודשים עשיתי תעודת בגרות, ובגיל שמונה עשרה נרשמתי לאוניברסיטה. למדתי תקשורת וסיימתי תואר שני. אחר כך התקבלתי לעבודה בתחנת טלוויזיה מקומית, ויותר מעשרים שנה הגשתי כל ערב מהדורת חדשות. הקריירה של בעלי עזרה לי והתואר שלי עזר והיופי שלי, שבגרמניה הוא עוד יותר מיוחד. אני זוכרת את אחת הכתבות הראשונות ששידרתי, כתבה על הנסיגה של בגין מכל סיני, כשהוא לוקח אתו את כל ההתנחלויות שהקמתם. זה קרה ב־1977 או ב־1978, אולי אתה זוכר יותר טוב, ואני חזרתי בבת אחת עשרים שנה אחורנית, ל־1957. באמצע השידור התרגשתי נורא, ובאולפן חשבו בטעות שזאת התרגשות של מתחילים. נזכרתי באימא שלי, איך היא שוכבת שם מתה, ילדה בת חמש זוכרת כשאין לה עניין מיוחד לשכוח; לא, לא שכחתי. פתאום המדבר התרוקן מצבא, לא חיילים ישראלים ולא חיילים מצרים, האוזניים שלי צלצלו מרוב שקט, ואמי נראתה לי הרבה יותר רגועה. עכשיו היא נחה סוף־סוף, אבל אתם עוד תשובו לשם בהזדמנות הראשונה, אפשר לסמוך עליכם, ותפריעו את מנוחתה.

שני הבנים שלי, הנכדים שלה, הם שני אנשים שונים לגמרי. אחד לומד באוניברסיטה, יוהאן שמו, וגם הוא רוצה לעבוד בטלוויזיה. הוא דומה מאוד לגינטר מכל הבחינות, גם במראה שלו וגם באופי, והוא נוצרי. הבן הצעיר, איסמעיל, הוא מוסלמי, זאת הבחירה שלו, והוא יותר דומה לי, כך אומרים. לפני כמה חודשים הוא רמז לי, רק רמז, שהוא שוקל לנסוע לפקיסטן וללמוד שם לימודי דת. אם זה מה שהוא רוצה לא נוכל, אני וגינטר, לעמוד בדרכו לשם, כפי שאבי המאמץ לא היה יכול לעמוד בדרכי לכאן. הדרך לפקיסטן ובחזרה, אם חוזרים, היא דרך לכל החיים, ואני תוהה מה סבתא שלו הייתה חושבת על הדרך הזאת, היה מעניין לדעת.

 

1958    🔗

הסיפור האישי שלי, ובעיקר הסיפור של אִמי, ראוי לסֵפר שלם. כאן אספר רק את תמציתו. שמה של אמי היה לפנים גרטי, ולימים היא שינתה אותו לרות או לרותי; מגרטי לרותי. אימא שלי נולדה גרמנייה, ומתה גרמנייה לפני עשרים שנה, בת תשעים. יותר נכון לומר שנולדה נוצרייה, אף על פי שאת רוב חייה, כמעט שישים וחמש שנה, עשתה בארץ. יום אחד ארזה את חפציה, בעיקר ספרים, נפרדה מהוריה הנדהמים, ועלתה לפלשתינה־א"י. היא לא הכירה כאן איש, לא היה לה לאן ללכת, ועל כן פנתה לקיבוץ “נעורים”, ונקלטה בקיבוץ. את הקיבוץ הזה שבּוֹ נולדתי, היא בחרה במקרה, ואלי לפי שמו: היא עדיין הייתה נערה, חיפשה חברוֹת וחברים בני גילה, היא באה לכאן כדי לפתוח בחיים חדשים.

את גרמניה עזבה ב־1938, חמש שנים לאחר שהיטלר עלה לשלטון, וכמעט שנתיים לפני שפרצה המלחמה. פעם הסבירה לי, שלא הייתה צריכה לחכות למלחמה כדי לדעת שתהיה השמדה. היא ידעה קודם, הרבה קודם, היא הבינה מה עומד להתרחש, היא הרגישה. כולם שם שנאו את היהודים, שנאת מוות, אנשים פשוטים ואנשים משכילים, סוחרים בשוק ופרופסורים באוניברסיטה, רק חיכו להזדמנות להרוג יהודים. לא הייתי צריכה לחכות עד שהיטלר יהרוג את כל היהודים, אמרה, כדי לדעת שהוא רוצה להרוג את כולם. אפילו במשפחה שלי, התוודתה, זיהיתי כמה רוצחים בפוטנצייה, אפילו לאבא שלי ראיתי לפעמים רצח בעיניים; הוא הפחיד אותי וברחתי ממנו, אף על פי שהיה אבא טוב, הוא היה מורה ללימודים דתיים בבית ספר תיכון לבנים, ואל התלמידים שלו ואליי התייחס באדיבות, בעדינות ובחיבה. כל היהודים הם בעצם אותו דבר, נהג לומר, עד היום הם מוכנים לצלוב את כולנו, עד היום לא נרגעו מהצליבה הגדולה. בהזדמנות הראשונה הם יעמדו שם כאספסוף, וישמחו לראות אותנו על הצלב, יחרפו ויגדפו אותנו, ימחאו כפיים עד צאת נשמתנו כמו שמוחאים כפיים באופרה.

היו אז הרבה צרות בגרמניה, צרות צרורות, היא לא הצליחה להתאושש לאחר המלחמה הראשונה, ואנשים היו מוכרחים למצוא אשמים בצרות שלהם, והיהודים הם תמיד אשמים טובים, מאז ומעולם. רוסיה של הימים ההם, ברית המועצות של סטלין, הפחידה מאוד את הגרמנים, זה ידוע, והיטלר דאג כל הזמן להעצים את הפחדים. גרמניה הייתה תמונת המראה של רוסיה, ועל כן ידענו, סיפרה אימא, שכל מה שאנחנו הגרמנים מאחלים להם, הם הרוסים, מאחלים לנו, שנתפגר. אמי זכרה לילה אחד, שבו נבקעה פתאום דלת הבית שלהם, ואביה צעק בבהלה – הבולשביקים באים, האדומים באים – אבל זאת הייתה בסך הכול בסך הכול רוח גדולה, סערה בלתי צפויה, שעקרה את הדלת מציריה; כל כך גדול היה הפחד וכל כך ממשי. סטלין היה אמנם גרוזיני, אך אין זה סוד שרבים מחבריו להנהגה היו יהודים, וגם מי שלא היה באמת יהודי אמרו עליו שהוא יהודי, ולכל הפחות ייחסו לו איזה סבא משלנו, כמו הסבא של לנין. אבא שלה הסביר לה, שהיהודים הם בוגדניים כמו יהודה איש קריות, והם רודפי בצע, והם החליטו להרוס את גרמניה, ותכניתם ידועה, ורק היטלר מסוגל עוד להציל, רק הוא.

אימא שלי אהבה תנ"ך. כל יום קראה פרק, הרבה פרקים ידעה בעל־פה, והיא סירבה להאמין שעַם הספר, העם הנבחר, הוא עם של צולבים ורוצחים. היה למשפחה שלה שכן אחד, זמר, שהיה שר כל יום אחרי הצהריים, והמנגינות שלו דמו למנגינות שהכירה, דמו ולא דמו, ונשמעו לה כאילו הן באות ממקום אחר. השכן שר, אבל בעצם הוא בכה, והיא רצתה לבכות יחד אתו, ואבא שלה היה צורח – למה הוא מיילל, שיפסיק כבר, שיפסיק מיד, אי־אפשר לסבול את זה יותר. אמי מספרת שהחליטה לעזוב, כשיום אחד אביה פתח את החלון, הוציא את ראשו החוצה, קרא לשכן והתרה בו שזאת הפעם האחרונה, יותר הוא לא ישיר ולא יבכה, כי הוא יקרא למשטרה, והמשטרה כבר תדאג להשתיק אותו. בימים הנוראים ההם כבר היה מותר לאיים בגלוי על יהודים, והיהודים כבר ידעו שלאיומים יש כיסוי. הזמר השתתק, כמובן, ומאותו יום לא שמעו אותו, ורק כעבור שנים, בארץ התברר לאמי שלזמר כזה קוראים חזן. היא כבר לא תהיה שם, היא תהיה רחוק, עם הנשחטים ולא עם השוחטים, לא עם אבא שלה, שהוא הסבא שלי. והאחים שלה, היא טוענת, היו עוד יותר גרועים מאביה, ואימא שלה, סבתי, הייתה מהשותקים. לפי הידוע לנו, כל שלושת האחים של אמי נהרגו בחזית הרוסית, זה אחר זה, ואביה מת מיד לאחר המלחמה משברון לב, כנראה. אימא שלה נעלמה, עקבותיה אבדו, אולי גם היא מתה על בניה, והאמת שאמי לא התאמצה יותר מדי למצוא את אמה. פעם אמי אמרה, שגם לו מצאה אותה, בלאו הכי היא הייתה שותקת, אמה, ממשיכה לשתוק, אז מה זה מעניין, ולא תמיד מוכרחים לחפש ולמצוא.

אחרי שנתיים בקיבוץ, לא יותר, ההורים שלי התחתנו, הקשר ביניהם נוצר מיד, כי אבי היה יקה, דיבר גרמנית מהבית, והייתה להם שפה משותפת, גם אבא שלי, וילי, איבד את כל משפחתו בשואה, ואפשר לומר ששתי המשפחות שלי אבדו, מצד אימא ומצד אבא. להוריי הייתה שפה משותפת, והיו להם גם נושאים משותפים, אם כי לאמי היו אלה חייה החדשים, ואילו לאבי הם היו אותם חיים, ישנים; עד סוף ימיו הוא לא נפרד ממנגינות ילדותו, וכששמע פרק חזנות ברדיו בשבת בצהריים הוא כמעט בכה; את אמי לא ראיתי בוכה מעולם, את הבכי שלה היא השאירה במינכן. רק עכשיו אני חושב על זה: ייתכן מאוד שגרטי, כלומר רותי, הייתה המתנדבת הראשונה מחו"ל בקיבוצים. ונכון, היא הייתה בלונדינית, היו לה עיניים כחולות, והיו לה רגליים ארוכות, שתמיד היו שזופות, מוזהבות, והיא ידעה לשחות. כל הקיבוץ היה בא לראות אותה איך היא שוחה כמו אלופה. אימא הייתה החלום הרטוב של הקיבוץ, אפילו של ילדים ושל זקנים.

אמי הנחילה לי את אהבתה לתנ"ך, לברית הישנה. כשאימהות אחרות קראו לילדיהן לפני השינה אגדות לילדים, היא קראה לי פרקים נבחרים שמתאימים לילדים. היא אהבה מאוד לקרוא לי את מגילת רות, לדוגמה, הייתי קטן מכדי להבין את אהבתה לרות, וחשבתי שזה רק בגלל השם המשותף שלהן. על הקטעים שהתאימו פחות לילד בגילי, בן חמש או שש, היא דילגה, אם כי במגילת רות אין הרבה קטעים כאלה; אולי רק הקטע על הגורן בלילה, כשרוּת מפתה את בֹעז המבוסם, שוכבת למרגלותיו, ומציעה לו את חסדיה, והוא לא נשאר אדיש. אין לי הרגשה שאמי הזדעזעה באופן מיוחד מהתנהגותה המתירנית של אהובת לבה, ורק ליתר ביטחון העדיפה למנוע לפי שעה מבנה טקסטים בעייתיים, ולהמתין עד שהוא עצמו יגלה את קסמי הגורן בלילה.

לפי חשבוני, אמי הייתה בהיריון כשנישאה לאבי; כל חשבון אחר לא כל כך מסתדר: ב־1958 הייתי כבר בן שמונה עשרה, ועמדתי להתגייס. המורה שלי לתנ“ך, רבקה, שבעלה נהרג בפעולת התגמול במשטרת קלקיליה והייתה החברה הכי טובה של אמי, אמרה לי שהיא רשמה אותי לחידון תנ”ך באזור שלנו, כי אני התלמיד הכי טוב שלה, אף אחד לא יכול להתחרות אִתי בידע, והכול בגלל אימא, שקוראת לי תנ"ך מגיל אפס. רשמה רשמה, אמרתי לעצמי, מה אכפת, בלאו הכי אין לי צורך בהכנות מיוחדות שיגזלו ממני את הימים היפים, האחרונים, בטרם גיוס; וגם לא אכפת לי במיוחד אם אזכה ואם לא אזכה, יצר התחרות שלי מעולם לא היה מפותח.

ואז פרץ המשבר הממשלתי של “מיהו יהודי”, שאצלנו בבית עקבו אחריו מסיבות מובנות. שר הפנים אמר שצריך להסתפק בהצהרתו של כל אדם: מי שיצהיר בתום לב שהוא יהודי, המדינה תאמין לו ותכיר בו. אפילו בן־גוריון טען שבהכרזת העצמאות לא קבענו שמדינת היהודים תהיה מדינת הלכה והרבנים ישלטו בה. אבל הדתיים בממשלה לא הסכימו לשום שינוי בנוהלי הרישום, לשום הקלה, ומבחינתם רק מי שנולד לאם יהודייה הוא יהודי. אמי מעולם לא התגיירה, כמעט עשרים שנה חלפו מיום בואה ארצה, היא הייתה הפטריוטית מספר אחת של המדינה הזאת, והיא הרגישה יותר יהודייה מיהודי. אין לי צורך בפתק מהרבנים, נהגה לומר. אני לא זקוקה למתווכים עם אלוהיי, אמרה, לא לרבנים ולא לכמרים, שבעיניי הם כולם אותו דבר. היא בוודאי נזכרה באבא שלה שהיה מורה ללימודי דת, וראינו איזו מפלצת יצאה ממנו. בן־גוריון אמנם עשה אז שרירים, אבל בסוף נכנע כהרגלו לשותפים הדתיים שלו. שלמות הקואליציה הייתה יותר חשובה לו מאנשים כמו אמי, שהייתה, כמובן, מאוד מאוכזבת. אני פחדתי שהיא עוד עלולה לרחוש טינה למדינה, ובלילות הייתי מתפלל שלא תשנא אותנו, כי אני עצמי התחלתי לשנוא, ונבהלתי מעצמי.

פתאום הפך החידון המתקרב למשהו אחר לגמרי: אני אוכיח שאף אחד לא יודע תנ"ך כמו הבן של אימא שלי; ואני גם אגיד להם שם מיהו באמת יהודי, זאת הזדמנות מצוינת בשבילי; למען אמי לא אשתוק. והתחלתי לחשוב מה בדיוק אגיד, והלוואי שבן־גוריון יהיה נוכח וישמע. קיוויתי שתהיה שאלה על מגילת רות, ואז אוכל לומר מה שאמי תמיד אומרת: בימים ההם הייתה הרבה יותר סובלנות ויותר חמלה ואהבה לבריות. האם מישהו חלם לתבוע מרות המואבייה להתגייר? ללכת למקווה? להתחייב לאורח חיים דתי? רות בסך הכול אמרה לנעמי, שבאשר תלך גם היא תלך, ובאשר תלין – תלין גם היא – עַמך עַמי ואלוהייך אלוהיי; זה מה שהיא אמרה, לא יותר, וזה הספיק. אמי הייתה צוחקת, לפעמים, כשהציעה לקחת את ההצהרה של רות כפי שהיא, להפוך אותה לטופס, וזה יהיה הטופס שיוגש למשרד הפנים, בלי תוספות; היא צחקה, אבל היא הייתה רצינית.

בחידון האזורי לא שאלו על רות, ובכל זאת הצלחתי איכשהו להגניב את התשובה שהכנתי מראש. השופטים קצת הופתעו, אבל הם אהבו את הדברים שאמרתי, ראיתי על פניהם שאהבו, אבל הם היו כולם מיישובי הסביבה, רובם קיבוצניקים, והם לא היו מירושלים. גם הקהל מחא לי כפיים, ומרחוק ראיתי את רבקה, המורה שלי ואת אימא שלי, רותי, איך הן קמות יחד וקוראות הידד. רבקה אפילו מחתה דמעה, ואת אמי מעולם לא ראיתי דומעת. צברתי את כל הנקודות האפשריות, השופטים אמרו שמגיע לי בונוס שאינם רשאים לתת, וראש המועצה קם לברך, ואמר שלא מספיק לדעת, צריך גם להבין. אני זוכר משפט יפה שלו – הזוכה שלנו, אמר, לא רק ציטט בעל־פה, הוא גם דיבר בעל־לב. וכך התגלגלתי לחידון הארצי.

מהרגע הראשון, עוד בזמן ההכנות, הבנתי שכאן זה כבר סיפור לגמרי אחר, שזה לא החידון שלי. האיש האחראי, אני חושב שהוא היה ממשרד ראש הממשלה או ממשרד החינוך, הדריך את המשתתפים מכל הארץ ואמר – אתם תגידו בחידון רק מה שאתם יודעים ולא מה שאתם חושבים. והוא הסתכל עליי, אולי משום ששמע משהו על מה שקרה בחידון המקדים, ואולי משום שהייתי עיר המשתתפים, ואצל צעירים לעולם אין לדעת מה יגידו פתאום. כשנוכחתי לדעת מה מצפים מאתנו, מצפים לדקלומים, החלטתי להכשיל את עצמי בהפגנתיות; כל אחד יבין שהחידון הזה כפי שהוא מתנהל לא מוצא חן בעיניי; אני לא רובוט של תשובות.

היו לי עוד סיבות לוויתור שלי מראש. משום שהייתי שם הכי צעיר, התייחסו אליי כמו לילד, וכל מי שבא לבקר, ובאו הרבה אנשים חשובים, היה צובט לי בלחי לשם עידוד, ושואל אותי בן כמה אני ומאין אני ומי ההורים שלי, ומה אבא ואימא עושים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי להגיד את כל האמת. מה אני אגיד להם? שאימא שלי בכלל לא יהודייה? שסבא שלי הוא בכלל נאצי? רק עכשיו הסתיים משבר ממשלתי, ובגללי תפרוץ עוד שערורייה, ובמקום גאווה אני אגרום לאמי כאב; מוטב לי להצניע את עצמי, לא להתבלט. מהמקום האחרון יהיה לי הרבה יותר קל להימלט, כי שום איל כבר לא ייאחז בסבך שנקלעתי אליו, ולא יציל אותי.

מלכתחילה לא היה לי סיכוי לזכות. מההתחלה היה לי ברור שלא אצליח לגבור על עמוס חכם או על יחיא אלשייך או על אהרן אבי כהן מאביחיל, שירו את התשובות בצרורות עוד לפני שהשופטים גמרו לשאול. הם ידעו את כל התנ"ך בעל־פה, ויכלו לשיר אותו מבראשית ועד דברי הימים בלי לעצור, בלי לנשום באמצע. חיבבתי אותם מאוד ובעיקר את עמוס חכם, שכבר היה די מבוגר, בן שלושים או משהו כזה, אבל התנהג כמו ילד. הוא אהב לדבר אתי, דווקא אתי, והוא לא שאל אותי שאלות מיותרות, כי עמוס היה אמן התשובות, ואת השאלות על החיים הוא כבר שאל בחייו הרבה פעמים, ודווקא על השאלות האלה הוא מעולם לא קיבל תשובה.

עמוס היה נכה, הוא היה משותק בחצי גוף, לפעמים היה קשה להבין אותו בגלל ליקוי בדיבור, הוא היה עני מרוד, הוריו מתו, בקושי היה לו מה לאכול, בקושי היה לו איפה לגור, אצלנו בקיבוץ אפילו לכלבים יש חיים יותר טובים. מאוד רציתי שיזכה, כי מראש ידעתי מה יקרה. כולם יתנפלו עליו, כולם ירצו להצטלם אתו, כולם ירצו פתאום לעזור לו, ובן־גוריון לא יעזוב אותו לרגע, כי יותר קל לטפל בבעיות של חתן־תנ"ך מאשר בבעיות של אימא שלי. וזה באמת מה שקרה: קשה לתאר היום את ההיסטריה, ועוד יותר קשה להבין ואתה. עמוס חכם היה בעצם הכוכב הנולד הראשון בישראל, ועוד בלי טלוויזיה. בערב של החידון כל הרחובות התרוקנו מאדם, וכולם נצמדו לרדיו, ועמוס חכם הפליא בתשובותיו. כל העם אהב אותו, והוא זכה במקום הראשון. אף אחד לא שם לב למי שיצא במקום האחרון, אליי. אני הודחתי בשלב הראשון, והוקל לי.

ולעמוס חכם נתנו כסף, הכי קל לתת כסף. ואגד נתנה לו כרטיס חינם בכל הקווים לכל החיים. בית ספר אחד לנהיגה נתן לו שיעורים חינם עד לקבלת רישיון. קולנוע תל אביב נתן כרטיס כניסה חופשי לשנה, ומלון אכדיה – חופש חינם ונופש בלתי מוגבל. המועצה המקומית נהרייה העניקה לו נופש באחד הפנסיונים לפי בחירתו. והגדילה לתת הוועדה המרכזת של ההסתדרות – דירה בת שני חדרים בירושלים, ואף מינתה אותו ליועץ המרכז לתרבות בענייני חינוך. למעשה, לא היה מוסד בארץ המכבד את עצמו שלא יכבד ואתו במשהו. ראש הממשלה הפגיש אותו עם הרופא האישי שלו, ד“ר פלדנקרייז, כדי שיבדוק איך אפשר לשפר את דיבורו של אלוף התנ”ך. לו משה היה חי היום, או שפלדנקרייז היה חי אז, גם משה שהיה כבד פה היה נבדק אצל פלדנקרייז כזה במצוותו של ראש ממשלה. ובסוף מצאו לעמוס חכם גם כלה ש“הוקרה על בקיאותו בספר הספרים”, כך התפרסם בעיתון, ו“מקורביו של החתן מסתירים את שמו של הזקן התימני שהציע את בתו לאישה ואת גילה של הכלה”. את הידיעה הזאת קראתי כשהייתי כבר בטירונות, אך עד מהרה התברר שלא הייתה אלא עורבא פרח; עמוס חכם נישא לאישה ממוצא פרסי. המשכתי לעקוב אחריו, הזדהיתי אתו, אהבתי אותו, ריחמתי עליו, הייתי בטוח שהוא זוכר אותי. כעבור שנה נעלמו עקבותיו, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. זה מה שקורה לגיבורי היום שה כמו הקיקיון של יונה, שבִּן לילה היה ובִן לילה אבד; זה מה שקורה לכוכבים נולדים, שבִּן לילה דורכים ובִן לילה דועכים. את הלימון הזה הם סחטו עד טיפת הפופולריות האחרונה שלו, סחטו וזרקו. בן־גוריון כבר חיפש לו גיבורים חדשים. לפעמים אני רוצה לדעת איפה הוא היום, עמוס חכם.

הזכייה שלו בחידון הארצי ואחר כך בחידון העולמי הייתה זכייה בלתי נמנעת, כוח עליון הכתיב אותה, מהשמים דיברו בעדה. עמוס חכם היה עילוי, אבל הוא היה גם אבק אדם, והגדוילים אוהבים אנשים כשהם אבק. הם יכולים לנגב אותם ובאותה הזדמנות לנגב את מצפונם. עמוס היה כפרתם, בעצם, כפרת כל עוונותיהם. הוא היה המצאה גאונית שלהם, שבעזרתה מנחמים את כל החלכאים והנדכאים, את כל מי שהמדינה שכחה בצריף עלוב שהוא כמו מלונה של כלב: הנה, עיניכם הרואות, כל אחד יכול להיוושע, אין אדם שאין לו שעה, זו הייתה שעתו, וביום מהימים תהיה זו שעתכם, מסכנים שלנו. הם גם ידעו שאפשר לסמוך על עמוס חכם, הוא לא יאכזב ולא יטריד אותם, הוא לא ישאל שאלות מעצבנות על רות ועל לגורלה ועל העתיד שיש לה או אין לה בינינו. לא ישאל, ובוודאי לא ישיב. הוא תמיד יאמר תודה־תודה־תודה כמו עזאם־עזאם־עזאם, ובאמת יהיה אסיר תודה לכל החיים.

היום אני מורה לתנ“ך בבית הספר האזורי שבו למדתי, ומסרב לשלוח תלמידים שלי לחידונים. מורתי רבקה עדיין חיה, לפעמים אני מבקר אצלה, ומסביר לה בפעם האלף למה הכשלתי את עצמי בחידון ההוא. גם כשהייתה צלולה לגמרי, לא הבינה אותי, לא רצתה להבין, והיום היא כבר מעורפלת. אני יודע שהנחלתי לה אכזבה אז, והנחלתי לה עוד אכזבות אחר כך, והיא לא המאוכזבת היחידה. אמי מתה מזמן, קברו אותה אל מול גולן, ואת הבעיה שלה לא הצליחו לקבור; היא עדיין חיה אתנו, הבעיה, ואני עצמי, מ”פ במילואים, אחד מקרבנותיה. הרי גם אני אינני יהודי בגלל אמי, אבל לא היא אשמה, לא אמי. המדינה הזאת אשמה, רק אותה אני מאשים ואת בן־גוריון, שהשאיר את אמי ואותי ללקט בשדה חשוף, בלי כנפיים לחסות תחתיהן. ואני עדיין רדוף על ידי סודי, שממנו נמלטתי אז, כתלמיד, ואני ממשיך לברוח עכשיו, כמורה. אני מורה לתנ“ך, כצפוי, אצלנו זה בגנים, עובר בירושה, ורק זה עוד חסר לי, שכל הארץ תדע, שכל בית הספר יֵדע, מי עוד במשפחתנו לימד תנ”ך בבית ספר תיכון לבנים.

 

1959    🔗

אני בא ממשפחה לא ציונית בכלל. ההורים שלי אפילו לא חלמו לעלות לארץ. הם אהבו את מרוקו, אהבו את המלך, בעיקר את המלך. פעם, בערב ראש השנה, בא המלך לבקר בבית הכנסת שלנו. נישקו לו שם את הידיים ואת הרגליים, כן, גם את הרגליים, ואני עצמי רצתי אחריו ונישקתי לו את הבגד הלבן והארוך שלו, כמו כל הילדים. אילו היו מרשים להם, היו מנשקים לו את התחת, ולא רק הילדים. אמי כל כך התרגשה באותו היום; היא התעלפה בעזרת הנשים, החברות שלה צעקו מים־מים, ושפכו עליה קערה שלמה עד שהתעוררה. אמי הייתה אישה חולנית וגם רגשנית.

בסך הכול היה לנו טוב במרוקו. לאבי הייתה חנות גדולה של בגדים לנשים ברחוב הראשי, והנשים אהבו את הבגדים שלו ואותו עצמו, ולא רק הנשים היהודיות. אבי היה גבר יפה והיה לו קול יפה, והתאים לו להיות מלך, לאמי לא התאים להיות מלכה, בקושי התאים לה להיות אימא, כי כל הזמן הייתה חולה ושכבה הרבה במיטה, כל הגוף כאב לה. מגיל מאוד צעיר לא הייתה לי בררה, הייתי מוכרח להיות מבוגר.

גם השכנים הערבים שלנו היו בסדר גמור אתנו, לא היו טענות. אבי היה חבר שלהם, ואני הייתי חבר של הילדים שלהם, והזמינו אותנו לכל השמחות, אבי הלך גם להלוויות, כמו שכן טוב וחבר טוב. בזמן מלחמת השחרור בארץ, היו קצת בעיות, היה קצת מתח, פה ושם מישהו זרק מילה לא יפה, זרק אבן, אבל בסך הכול החיים נמשכו כרגיל. אבי סיפר שבכמה ערים קטנות היהודים סובלים בגלל מה שקורה בפלשתינה, אבל זה לא קרה אצלנו בקזבלנקה שהיא עיר מאוד גדולה, כידוע; אצלנו היה שקט.

רוב הילדים היהודים הלכו לבית ספר של יהודים, ואותי שלחו לבית ספר רגיל, כי אבי לא חשב שצריך לנקר לשכנים את העיניים. אנחנו כאן כמו כולם, אמר. אנחנו יהודים, אבל אנחנו גם מרוקאים, זאת המדינה שלנו, אין לנו ארץ אחרת, וזה המלך שלנו; הוא נאמן לנו, וגם אנחנו צריכים להיות נאמנים לו. להיות יהודי דתי זה בסדר גמור, כל אחד והדת שלו, וזה לא בסדר להיות יהודי־לאומי־ציוני, וגם זה צריך להיות ברור כדי להבין את הסיפור האישי שלי. כל המלחמה הזאת של הציונים על עצמאות לא מצאה חן בעיניו; הוא היה נגד. עוד יהיו הרבה צרות מהעצמאות הזאת, אמר.

כשהייתי בר־מצווה, החיים שלי השתנו. לא בגלל הבר־מצווה, בגלל ילדה אחת שהייתה האהבה הראשונה שלי. היא לא ידעה כלום, אבל אני ידעתי, ובגיל בר־מצווה כבר אפשר לחשוב על חתונה מרוקאית. היא למדה בבית ספר יהודי לבנות וגרה די רחוק מהבית שלנו, ואני רציתי לראות אותה כמה שיותר. בהזדמנות מתאימה, אחרי שהיא תכיר אותי, אני אגלה לה שאני אוהב אותה מרחוק, והיא לא רואה אותי בכלל. אני לא זוכר בדיוק איך נודע לי שרחל משתתפת בפעולות של עליית הנוער, בקבוצה של הכי צעירים, והחלטתי ללכת אחריה. ככה בעצם הגעתי לציונות, מאהבה.

בשביל אבא שלי זה היה שוֹק, לא סיפרתי לו על רחל, אבל כן סיפרתי לו על עליית הנוער, לא רציתי שישמע מאחרים. אבא שלי היה חכם, הוא לא צעק עליי, הוא כעס בלי לצעוק. אם אתה רוצה ללכת לשם, אמר, אז תלך, אבל אתה לא נוער, הסביר, אתה ילד, ועלייה לא תצא לך מזה: תשכח מעלייה. אנחנו נשארים כאן, טוב לנו כאן, ואם פעם נחליט לצאת, אז נצא לפריז ולא לירושלים. שמעתי מה שאמר, ולא היה לי אכפת, העיקר שאני יכול בינתיים ללכת בשבתות לאן שבאמת רציתי.

אחרי שנה בעליית הנוער, כבר לא כל כך אהבתי את רחל, והייתה לי אהבה חדשה ושמה ארץ ישראל. כל הזמן דיברו אתנו על ארץ ישראל, שמחכה לנו כבר, אין לה סבלנות לחכות, כי היא זקוקה לנו, ובישראל כל עולה חדש הוא מלך. כשנגיע לגיל שש עשרה, בעוד שנתיים, ייקחו אותנו לשם באנייה, אם רק ההורים שלנו יסכימו. לאט־לאט, בלי שהוא הרגיש כמעט, התחלתי לדבר עם אבי שאולי יום אחד ארצה לעלות על אנייה. הפעם הוא היה פחות חכם ופחות סבלני, והוא התחיל לצעוק ואפילו לקלל אותי, אבל אני קיוויתי שלאט־לאט הוא יתרגל לרעיון.

לאבי היו נימוקים עקרוניים למה פלשתינה לא באה בחשבון מבחינתנו, והיה קצת קשה להסביר אותם לילד בן ארבע עשרה, חמש עשרה. בכל זאת הוא ניסה. ראשית, הסביר, יהודים לא יודעים לנהל מדינה, מדינה זה לא בשבילם. במרוקו הולך לנו, אנחנו מסודרים, ובישראל שום דבר לא יֵלך, ישראל היא מקום מסוכן, ותמיד יהיה מסוכן. זה לא מקרה, אמר, שפעמיים נחרב לנו הבית בירושלים, וזה לא מקרה שאנחנו בגולה. בידיים שלנו הרסנו בית ראשון ובית שני, הרסנו את עצמנו, כי יותר מדי יהודים במקום אחד זה לא מסתדר. כל יהודי רוצה להיות מלך, ומרוב מלכים אין מלך בישראל, זה בדוק. ריבונות זה לא השטח שלנו, לא המקצוע שלנו, כי כל הזמן אנחנו רבים בינינו, ואין מלך אמִתי, מלך גוי, שישליט סדר.

ושנית, אמר, אם נלך לישראל, נצטרך לשנות את כל סידורי התפילה, נצטרך לכתוב את כל התפילות מחדש. למה בדיוק נתפלל אם נעלה לישראל שהיא לא ארץ ישראל, ורק הציונים מבלבלים ביניהן, בכוונה הם מבלבלים. הרי כל התפילות שלנו הן געגועים, אלפי שנים של געגועים, ולמה בדיוק נתגעגע כשנגיע לירושלים. אין ירושלים, צעק, ירושלים לא קיימת, ורק המשיח יכול לבנות אותה מחדש; אין ירושלים, תשכח מירושלים, יש רק ירושלים של מעלה, וירושלים של מטה היא המצאה של בן־גוריון והשליחים שלו, שמזבלים לך את השכל. זבל, זבל ציוני הם מוכרים לכם, ואתם אוכלים את הזבל שלהם כמו ילדים קטנים.

אבי לא היה בטוח ששכנע אותי, הוא עצמו לא נראה לי לגמרי משוכנע. ואז הוא ניסה את נשק יום הדין שלו: בקזבלנקה, אמר, אנחנו יחסנים גדולים, נותנים לנו כבוד. ובארץ ישראל שלך לא נותנים כבוד כזה; הציונים הם גאוותנים גדולים, והם מגדלים את הילדים שלהם – צברים הם קוראים להם – כאילו אין ילדים כאלה בכל העולם, ואתה לא ילד שלהם ואף פעם לא תהיה; אתה תמיד תישאר ילד מרוקאי גם כשתגדל. ומלבד זה, אבי הוסיף נימוק אחרון בהחלט, אתה יודע שאימא שלך היא אישה חולה, מסכנה, סובלת משחפת, משתעלת ויורקת דם, והציונים מקבלים למדינה שלהם רק אנשים בריאים. הם בודקים טוב־טוב, ואם הם לא רוצים חולים, אז גם את הבריאים הם לא יקבלו. מה אתה רוצה, שאל, ללכת לישראל בלי אימא שלך? לעזוב אותה כאן לבד? אם זה מה שאתה רוצה, אז תעלה בעצמך, בלעדינו, אנחנו נשארים כאן, אימא שלך ואבא שלך והאחים והאחיות שלך, נקרע עליך קריעה, ואתה תהיה שם יתום.

כשמלאו לי שבע עשרה, חתם אבי על טופס הסכמה, צעק וחתם, ואחר כך בכה. קילל את המדינה הציונית, הלוואי שתפסיד במלחמה לערבים, אמר, ואמי חטפה התקפת שיעול, וקראה לי מהחדר שלה. אז ראיתי אותה בפעם האחרונה. כמה חושים אחרי שעליתי על האנייה “נגבה”, היא מתה משחפת, וכנראה גם מצער; הריאות שלה התמוטטו, וכנראה גם הלב שלה.

על האנייה מצאתי מחברים חדשים, והכרתי גם את נתן אלבז. אני מזכיר דווקא אותו, כי אחרי כמה שנים הוא התפרסם כשפוצץ את עצמו על רימון כדי להציל את החברים שלו בצבא. דיברנו הרבה בדרך, הרגשנו כמו משפחה, כי גם הוא כמוני עלה בלי משפחה ולא היו לו בארץ קרובים, בקושי ידעו מיהו כשנהרג; מי זוכר אותו היום, אתה הפראייר ממרוקו. פעם קראתי שההורים הזקנים שלו באו לארץ, ומישהו מצא אותם באזבסטונים של קריית יובל בירושלים. מתנדבים מצאו אותם במקרה, הם היו רעבים, אפילו לחם לא היה להם. אבא שלי והאחים שלי לא באו אחריי, מאז שעזבתי אותם לא נפגשנו. רק אחותי הקטנה כותבת לי לעתים רחוקות; היא גרה בפריז, ויש לחה ילדים. יום אחד, כשיהיה לי כסף, אסע לראות אותם.

כשהגענו לחיפה, נתן החליט לנסוע לבאר שבע, הייתה לו בכיס כתובת של חבר מהעיירה שלו. אני החלטתי להישאר בחיפה; מה יש לי לחפש במקום אחר. איך שלא יהיה תכננתי להתגייס הכי מהר שאפשר. הנציגים של עליית הנוער בנמל שלחו אותי לואדי סאליב, ונתנו לי פחון קטנטן ששימש מחסן לכלי עבודה. כעבור כמה ימים הלכתי ללשכת הגיוס, הם אמרו לי שאני קצת צעיר, אבל הסכימו לגייס אותי, כי אני עולה חדש ואין לי כאן משפחה, וצה"ל יהיה המשפחה שלי. הייתי די מופתע כששלחו אותי לצנחנים, כי חשבתי שרק צברים הולכים לצנחנים. הייתי מאושר, ומיד ישבתי בפחון שלי לכתוב הביתה מכתב, לספר להם, להגיד לאבא שלי שהוא טעה, ונותנים לי בישראל הרבה כבוד. על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה, אבל הראש שלי כבר היה בשירות הצבאי שלי, ולא הרגשתי יתום.

סיימתי טירונות בהצטיינות, וכולם היו מרוצים ממני; אתה עוד תהיה קצין, אמר לי פעם המפקד הישיר שלי, אתה תהיה קצין מרוקאי ראשון בצנחנים, ובן־גוריון יתפאר בך. בגלל שהייתי המרוקאי־סכין היחיד בגדוד, הרבה אנשים הגיעו לראות אותי, לדבר אתי, כאילו הייתי קוף בגן חיות. אפילו אריק שרון בא, והוא הביא אתו את מאיר הר־ציון, ושניהם אמרו לי שאם אני אצטרך פעם משהו, שאפנה אליהם אישית והם יעזרו לי. חיכיתי וחיכיתי, הזמן עבר, ושום קורס קצינים ושום בטיח, אפילו לקורס מ“כים לא שלחו אותי. ניסיתי להיפגש עם אריק ועם הר־ציון אבל לא הצלחתי, עד היום אני חושב שהם יכלו לעזור לי אילו היו יודעים; הם פשוט לא ידעו. התגייסתי טוראי והשתחררתי טוראי, אבל עדיין האמנתי שאבא שלי טעה ואני צדקתי. לאחר השחרור, חזרתי לוואדי, ויום אחד החלטתי להתגייס מחדש, להיות חייל של בן־גוריון, חייל פשוט. הלכתי לסניף המפלגה בשכונה, נרשמתי, קיבלתי תעודת חבר, והייתי מפא”יניק שרוף, כמו שאבא שלי התבולל בין השכנים המרוקאים שלו, אני התבוללתי בין המפא“יניקים; לא הייתה אספה בחיפה שלא הלכתי כדי למחוא כפיים. פעם אחת, לפני בחירות, הלכתי לאספה ענקית של בן־גוריון, ומזכיר הסניף שלנו, איש מאוד נחמד, קרא לי והציג ואתי בפני “הזקן”, ובן־גוריון לחץ לי את היד ואמר שהוא שמח מאוד לראות אותי, וטוב שאנשים מוואדי סאליב מצטרפים למפלגה, ו”לוקחים חלק פעיל בעבודת המפלגה", זה מה שהוא אמר. חשבתי לכתוב מכתב שני לאבא שלי בקזבלנקה, אבל נעלבתי מהיחס שלו למכתב הראשון. חוץ מהודעה קצרה על מות אמי, לא קיבלתי מהם שום סימן חיים.

הייתי חייב להתחיל לעבוד, לא היה לי גרוש בכיס. זה לא היה קל למצוא עבודה, בכל הארץ היו אז המון מובטלים והיו הפגנות, ובשכונה שלנו כמעט כולם היו מובטלים. הלכתי למזכיר הסניף, והוא הבטיח למצוא לי עבודה, כי למפא"יניקים יותר קל למצוא, והם ראשונים בתור. החבר לייבוב הבטיח וקיים, לשם שינוי, ואחרי שבוע הודיע לי שמצא לי עבודה. ביום ראשון הבא, אמר, תלך לנמל, ותשאל איפה יושב החבר פרומקין. תלך אליו, הוא יודע מי אתה, והוא יגיד לך מה העבודה שלך, וזה מה שעשיתי לפי ההוראות של המזכיר סניף.

לחבר פרומקין קראתי מר, מר פרומקין, כי לא הכרתי אותו כמו את החבר לייבוב. נכנסתי לחדר שלו, הוא קיבל אותי יפה, ואמר לי שיש לו בשבילי עבודה מיוחדת ומאוד אחראית, אתה, אמר, תהיה המרסס שלהם, ובהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון. אתה יודע, הסביר, שאת כל העולים הדשים, בעיקר מתימן ומצפון אפריקה, אנחנו מרססים בדי־די־טי, כי הם לא הכי נקיים, ויש להם כל מיני מחלות מטפילים, ואת הטפילים מוכרחים להרוג, אתה בוודאי יודע מה זה טפילים. אני לא באמת ידעתי, כי כשאני הגעתי ארצה לא ריססו אותי, אולי בגלל שבאתי עם קבוצה של עליית הנוער מעיר גדולה. אתה מוכרח לרסס אותם טוב־טוב, הם לא תמיד אוהבים את זה, הם קצת מופתעים, לפעמים, אבל, אין בררה. מי כמוך יודע מאיפה הם באים, ומי כמוך יודע מהם התנאים בארץ הבריאה שלנו, ארץ הצברים, הרי אתה כבר ותיק אצלנו, שירתת בצנחנים, וחלילה שהחדשים ידביקו את הוותיקים.

למחרת היום נכנסתי לתפקיד החדש שלי, לעבודה הראשונה שלי, והייתה לי כוונה להצטיין, למרות שההצטיינות בטירונות לא ממש עזרה לי. כשהתחלתי לעבוד, לא הייתה יותר מדי עבודה, כי העלייה כבר לא הייתה גדולה כל כך. היו ימים שלמים שלא הגיעה אנייה אחת, שעולה אחד לא הגיע. עבר שבוע עד שנכנסה לנמל האנייה הראשונה שלי, אנייה ענקית, אולי אלף עולים בבת אחת. הורידו אותם מהאנייה, הם נראו לי שמחים וטובי לב, כמו שהרב־סמל שלי היה אומר לנו – חברֶה, אתם נראים לי היום שמחים וטובי לב, אז אני אזיין את אימא שלכם. ואז לא הייתה כרמלה מנשה ולא היו חברי כנסת שמקבלים תלונות, ובאמת שלא נפגענו, הרב־סמל שלנו היה בחור נחמד, הוא דאג לנו והצחיק אותנו ברצינות שלו.

את העולים מהאנייה הורידו, והכניסו ואתם לחדר הקטן שלי, אני חיכיתי להם עם הפומפות המלאות חומר, והתחלתי לרסס על ימין ועל שמאל כמו משוגע; זה היה הסִפתח שלי, והלך לי באותו היום הרבה חומר. בסוף היום ניגש אלי מר פרומקין ואמר – אוהו, הרבה די־די־טי הלך כאן היום, מחר תשתדל להיות יותר חסכוני. כשהתחלתי לרסס אותם, ראיתי איך החיוך נמחק להם מהפרצוף, כמו שהרב־סמל היה אומר – תצחקו, תצחקו, אני עוד אמחק לכם את החיוך. היו כאלה שאפילו צעקו בקול רם, מה אתה עושה, מה אתה עושה לנו, ואף פעם לא ידעתי אם הם מרגישים שאני בעצם אחד מהם; והיו כאלה שניסו להתנגד, ניסו לברוח, כשריססתי אותם ידנית. זה לא עזר להם: ברגע שהם נכנסו, סגרו להם את הדלתות מאחורנית, והם היו מוכרחים לעבור את הטיפול שלי.

ככה עבדתי כמה חודשים, עד שיום אחד התחלתי להשתעל, וזה הזכיר לי את השיעול של אמי. נורא פחדתי שנדבקתי בשחפת שלה. הלכתי לרופא הנמל, הוא בדק, ושאל ואתי איפה בדיוק אני עובד. אמרתי לו שאני המרסס, וראיתי שהוא דואג. הוא שאל אותי אם אני משתמש במסכה או במטפחת לפחות, ואמרתי לו שאף אחד לא דיבר אתי על מסכות ועל מטפחות. לא טוב, לא טוב, הוא אמר, אתה כולך מורעל, הריאות שלך מחרחרות, אסור לך לעבוד יותר בעבודה הזאת, ואני אדבר עם פרומקין שימצא לך מיד עבודה אחרת.

אבל פרומקין לא מצא לי עוד עבודה, אמר לי שהוא מצטער, כי הייתי עובד טוב. נשארתי מובטל, והמשכתי להשתעל. כל יום הייתי הולך למַזכיר סניף, מסביר לו את מצבי, הזכרתי לו שאני חולה בגלל העבודה שהוא מצא לי, אבל לחבר לייבוב כבר נמאס לשמוע על חולים, ונמאס לו לשמוע על המפלגה שאשמה תמיד. שלוש שנים הייתי מובטל, הגעתי למצב שחיטטתי בפחי זבל, והתחלתי לחשוב אולי אבא שלי בכל זאת צדק ואני טעיתי. לילה אחד אפילו שקלתי לחזור לקזבלנקה, למשפחה שלי, לחנות של אבא שלי, אבל לא ידעתי אם יש לאן לחזור, אם מישהו מחכה לי שם, אפילו לא ידעתי אם אבי חי או מת. מאז ימי הריסוסים הגדולים, דיברו הרבה על הסבל של המרוססים, ומעולם לא לא דיברו על הסבל של המרססים, על הסבל שלי; מעולם לא. זאת אולי הפעם הראשונה שמעלים גם את הבעיה שלי.

בשמונה ביולי 1959, את התאריך הזה חשוב לזכור, התחילה השכונה שלנו להשתגע. שוטר אחד ירה ביעקב, יעקב אלקריף, שהיה שיכור וקצת התפרע, ובשכונה סיפרו שהוא מת מהפצעים. כל ואדי סאליב יצאו לבית קפה ששם התחילה כל הסמטוחה, ואבא חושי שלח עוד ועוד שוטרים מפא"יניקים, אולי חמש מאות באו, אולי אלף. כדי שיפוצצו אותנו במכות. לא יכולתי יותר להתאפק. אני, החייל מהצנחנים, המרסס מקזבלנקה, הייתי ראשון לזרוק את האבן הראשונה על השוטרים המניאקים.

 

1960    🔗

לפני כמה חודשים הזמינו אותי לטקס בכנסת: ממלאת מקום נשיא המדינה העניקה לנו תעודות הוקרה על לכידת אייכמן, לכל אנשי החוליה שלכדה אותו ולמפקדי המבצע, זה מה שמסרו לי בטלפון מהמוסד. תכף ומיד אמרתי להם שאני לא בא – תחשבו שגם אני כבר מת, כמו איסר, כמו צבי מלחין ומשה תבור. בעיתון אחד התפרסם, שהרופא א‘, “שהזריק לאייכמן חומר מטשטש לפני הטסתו לישראל, עדיין מסרב להיחשף”. אין לי מושג מאין הם לקחו את הא’ הזה, כולם כאן א' עכשיו, כל הבלתי מזוהים, ואני בכלל לא א‘; הייתי ר’ ונשארתי ר‘. ואף אחד לא שאל את עצמו למה אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי ארבעים ושבע שנה, עדיין א’ מסרב להזדהות כר' ולספר את הסיפור האמִיתי שלו. הרי כולם רצים בשנים האחרונות לספר את סיפוריהם, מה שהיה ומה שלא היה או רק בערך היה ולא בדיוק, וגם אנשי מוסד ושב"כ רצים לספר לחברֶה, ולמה הרופא לבדו מסרב לספר. אין כאן אחד שלא נדחף אל תוך דפי ההיסטוריה, נדחף בעצמו פנימה ודוחף אחרים החוצה, וככל שאנשים מזדקנים יותר הם נדחפים ודוחפים יותר, לבל יחמיצו חס וחלילה את מקומם בפנתאון, ולבל יתפסו טרמפיסטים את מקומם. אני מסתכל עליהם ואני מרחם עליהם, אבל לי יש גם סיבה לגמרי פרטית לאנונימיות שלי.

נולדתי ב־1939 בפראג, ויום הפלישה הנאצית לפולניה הוא יום ההולדת שלי. לא רק שלי, גם של אחי התאום; קשה להגיד שנולדנו שנינו במזל טוב. לי קראו ראדק ולאחי קראו ולאדק, וייתכן מאוד שאבי ואמי נתנו לנו את השמות האלה דווקא כדי לסמן את התאומוּת שלנו; לא היינו תאומים זהים. ואפשר שהשמות שלנו נועדו לטשטש במקצת את היהדות שלנו, כי להיוולד כיהודים בספטמבר 39' במרכז אירופה לא היה יתרון גדול. זה היה חיסרון מסוכן.

ב־1944 באו הנאצים לבית שלנו ברחוב ווראקובה, ולקחו את אימא ואבא ואת ולאדק וגם אותי, כמובן, והעבירו ואתנו למחנה טרזין. אין לי הרבה זיכרונות מטרזין, הייתי קטן מכדי לזכור, ואולי הזריקות שקיבלתי אחר כך טשטשו לי את הזיכרון. רק דבר אחד אני זוכר: כשהעבירו אותנו כעבור כמה חודשים לאאושוויץ־בירקנאו, אבא שלי כבר לא היה אתנו. אבא שלי היה מוזיקאי, כנר, וניגן בתזמורת הסימפונית של פראג, וכנראה כנרים מחזיקים פחות מעמד במחנה ריכוז. הכינור שלו נשאר אחריו, ואמי רצתה לקחת ואתו אתנו, אבל הסבירו לה שבאאושוויץ לא יהיה שימוש לכלי נגינה, ואת הכינור שברו לנגד עיניה. את המפץ הגדול הזה של העץ והמיתרים אני כן זוכר, עד היום אני שומע אותו.

כשהגענו לאאושוויץ־בירקנאו הפרידו בינינו, את אימא שלנו שלחו לאגף אחד עם עוד הרבה נשים צעירות, ואת ולאדק ואותי שלחו לאגף אחר, לבלוק של ד"ר מנגלה. מנגלה התעניין, כידוע, בתאומים, בתאומים ובגמדים, ולכן התעניין גם בנו. הוא שם לב שלאחי יש קול יפה, כמו לאבי שניגן ושר, ולי אין קול כל כך יפה, והוא רצה להבין למה לאח אחד יש קול כזה ולשני אין. אני דומה יותר לאמי שלא הייתה מוזיקלית בכלל, ורק האהבה שלה לאבי גרמה לה לאהבו את נגינתו, ובעיקר את שיריו. את אימא שלי ראיתי בפעם האחרונה כשעמדה בצד השני של הגדר, פתאום היא ראתה ואתנו, ואז צעקה אלינו – ולאדק, ראדק, אל תשכחו מי אתם, ואחר כך חזרה וצעקה בדיוק באותן המלים – ולאדק, ראדק. כשמדובר בילדים בני חמש יש סכנה של שִׁכחה גמורה, מאין באנו, מי ההורים שלנו ומי אנחנו בכלל.

לפי מסמכים שגיליתי כעבור שנים בארכיון של אאושוויץ, התברר לי שעברתי שלושה טיפולים במעבדה של מנגלה. הזריקו לי זריקות בגב, הזליפו לי טיפות לעיניים, החדירו לי מחט גדולה למוח, ולא הפסיקו לחטט לי במיתרי הקול. בכל פעם שאני נכנס לקליניקה שלי, אני רואה חדר גדול־גדול ובו מיטה נקייה־נקייה ועליה סדין לבן־לבן, ועל השולחן כלל מיני מכשירים ובעיקר מזרקים, זה מה שאני תמיד רואה, אף על פי שאין באמת דמיון בין שתי הקליניקות; הקפדתי שלא יהיה דמיון, ככל האפשר. לפי אותם המסמכים –הנאצים השאירו אחריהם ארכיון מסודר למופת – התברר לי שוולאדק עבר ארבעה טיפולים, אחד יותר ממני, וזה היה טיפול אחד יותר מדי. הוציאו אותו מהקליניקה, זאת הייתה מעבדה, בעצם, הוא היה חיוור, אף פעם לא ראיתי אותו חיוור כל כך, המבוגרים בבלוק לקחו אותו על הידיים, השכיבו ואתו על המיטה שלו, הוא חרחר, היה לו קצף לבן על השפתיים, ניסו להחיות אותו, אפילו גרמני אחד ניסה. צעקתי – ולאדק, ולאדק, ורציתי להוסיף את המילים של אמי, ולא הוספתי, כי לא רציתי לבזבז מילים אחרונות על ילד מת. באותו הרגע החלטתי להיות רופא כשאהיה גדול; לו הייתי רופא, הייתי יכול להציל אותו. ואולי רק כעבור שנים המצאתי את המחשבה הזאת כדי לייפות את הסיפור האישי שלי, לתת לו משמעות נוספת.

אחרי שנה אצל מנגלה, הגיעו פדרנקו והחטיבה שלנו מהצבא האדום, ומחנה אאושוויץ־בירקנאו שוחרר, אם כי אני מעולם לא השתחררתי; אני עדיין שם, כל חיי. גם כשעליתי ארצה בסוף 1945 או בראשית 1946, לא הצלחתי להשתחרר. העלו אותנו על אנייה, קבוצה שלמה של יתומים, שבקושי ידעו מאין הם באים, ולא היה להם מושג לאן הם הולכים ולאן לוקחים אותם. את יום ההולדת השביעי שלי כבר חגגו לי בארץ, והמורָה שלי בכיתה אלף חיבקה אותי ונישקה אותי; פתאום היא התחילה לבכות, ולרגע חשבתי שאימא יש יותר מאחת. נתנו לי מתנה כדור רגל, ובכל פעם שקפץ אל מעבר לגדר והתרחק, הייתי חוטף היסטריה. ובכל פעם שהתלוננתי שכואב לי הראש או הגב או כואבות לי העיניים, רצו לקחת אותי לרופא של המוסד החינוכי, ואני הסכמתי שרק רופאה תבדוק אותי.

אני מדלג עכשיו על הרבה שנים, הייתי תלמיד טוב, אפילו תלמיד מצטיין, ולצבא התגייסתי במסגרת העתודה האקדמית, כדי שקודם אלמד באוניברסיטה ורק אחר כך אתגייס. גם את לימודי הרפואה סיימתי בהצטיינות, אפילו בהצטיינות יתרה, ואז אמרו לי שיציבו אותי במקום מיוחד, סודי, שהוא לא בדיוק צבא. התנגדתי בתוקף, ואז הסבירו לי שהמקום הסודי הוא יותר צבא מצבא, ואז הסכמתי. יש לנו תכניות מיוחדות בשבילך, אמרו, ואתה תהיה מרוצה. המראיין הניח את ידו על היד שלי, כאילו הוא מכסה על המספר – A2461 – ונזכרתי במספר של ולאדק – A2460. קיבלתי את הרושם שאני הולך למקום הנכון, והרגשתי שאחי מרוצה; מיום שנפרדתי מוולאדק, הרגשתי כפול, אף על פי שלא היינו תאומים זהים.

יום אחד הפגישו אותי עם אחד המפקדים הבכירים, וממנו הבנתי שגייסו אותי למוסד, ואסור לאיש לדעת, גם לא לקרובי משפחה. לרגע הוא שכח שאין לי משפחה, ולכן מגיע לי סיווג ביטחוני גבוה. לכל היותר אגלה לאמי ולוולאדק. הבנתי גם שמתכוננים שם למשימה חשובה, אולי הכי חשובה בתולדות המוסד, ויש כוונה לשלב אותי. לא אמרו לי מה המשימה, אפילו לא רמזו, אבל שיערתי שלא במקרה חושבים עליי. רק שבוע לפני שטסנו לבואנוס איירס, כינסו אותנו, וסיפרו לנו שכמה חברים שלנו כבר נמצאים בארגנטינה, ויש כאלה שנמצאים שם כמעט שנה, וכולנו נצטרך להביא משם מישהו מפורסם, שלא כל כך ירצה לבוא אתנו, ואנחנו נצטרך לשכנע אותו באמצעים שונים, וגם באמצעים רפואיים, וכאן אני, ראדק, נכנס לתמונה. וחוץ מאתנו, רק בן־גוריון וראש המוסד וראש השב"כ יודעים על המבצע שבדרך. היינו שקטים, ואף אחד, חוץ ממני, לא יכול היה לשמוע צעקה בתוך השקט – ולאדק, ראדק, אל תשכחו מי אתם.

את ריקרדו קלמנט חטפנו באמצע היום, באמצע הרחוב. החטיפה הייתה כל כך מהירה, שאיש לא שם לב; הנחטף עצמו לא בדיוק הבין מה קורה לו. במכונית הוא מלמל, תנו לי לרדת, תנו לי לרדת, אין לי כסף, אין לי מה לתת לכם. אז נתנו לי את ההוראה, ואני הזרקתי לו את הזריקה, זריקה ארוכה, הרבה חומר החדרתי לגוף שלו, ורק אני, הרופא, ידעתי מה באמת החדרתי.

היינו ארבעה במכונית, ארבעה יחד אתו, טסנו לדירת המסתור שלנו, רפי המסריח זירז כל הזמן את הנהג – סע יותר מהר, למה אתה זוחל כמו בהלוויה – וכעבור עשר דקות בערך הגענו. איסר חיכה לנו בדירה בקוצר רוח ושאל למה זה לקח לנו כל כך הרבה זמן, ואם רצינו שהמתח יהרוג אותו. איסר היה איש מאוד מאופק, השליטה העצמית שלו הייתה מושלמת, תמיד דיבר בשקט, בקושי שמעו אותו, אבל שם, בדירת המסתור, הוא היה מאוד משוחרר, אני חושב שהוא היה גם מאושר, הוא הרגיש שהוא עושה היסטוריה, וזה גם מה שאנחנו הרגשנו.

עוד בדרך, במכונית, רפי המסריח שאל אותי אם אני כבר מבין מי זה הקלמנט הזה, ואני אמרתי לו שזה בוודאי דוקטור מנגלה, למרות שהוא לא נראה לי כמו מנגלה שזכרתי, אבל על זיכרון של ילד בן חמש אי־אפשר לסמוך. אתה טועה ילד, אמר רפי, אתה לגמרי טועה, ואולי לא לגמרי, זה מישהו אחר, אפילו יותר חשוב ממנגלה. ואני חשבתי רפי עצמו טועה, כי בחיים שלי ובמוות של אחי לא היה לנו מישהו יותר חשוב. כשהזרקתי לריקרדו קלמנט, הלוא הוא דוקטור מנגלה, את הזריקה – זריקה תחת זריקה, תחת כל הזריקות שלו בבלוק – הייתי בטוח שמנגלה מקבל ממני, מהיד הממוספרת שלי, את מה שמגיע לו; זאת הייתה זריקה מיוחדת בשבילו, ומהזריקה הקטלנית הזאת כבר לא חוזרים לחיים.

איסר חיבק ונישק אותנו; ההיסטוריה של עם ישראל לא תשכח אתכם, אמר. את מנגלה השכבנו על מיטה, הוא היה מחוסר הכרה, חיטטנו לו במכנסיים ובחולצה ומצאנו את תעודת הזהות שלו, של ריקרדו קלמנט, ואז איסר אמר – תפסנו אותו, תפסנו את האיש הנכון, עלינו הוא לא יעבוד, לא לחינם עקבנו אחריו שלוש שנים רצופות. ורפי אמר שהנבל הזה בכל זאת עבד עלינו יותר מעשרים שנה. ואיסר אמר שהוא מוכרח להודיע תכף ומיד לבן־גוריון, הוא הראשון שצריך לדעת, ושלח מברק לירושלים, מברק של שתי מלים – “החיה באזיקים!” – שתי מילים וסימן קריאה.

דרמה גדולה התחוללה שם, בדירה שלנו. עברה שעה ואייכמן לא התעורר; עכשיו כבר ידעתי שזה אייכמן, איסר גילה לי. הוא היה המפקד של מנגלה, הסביר, כאלו הייתי זקוק להסברים. זה נכון, אייכמן היה המפקד שלו, אבל מנגלה לא היה זקוק למפקדים ולפקודות, הוא עשה בנו כל מה שהיה בראש המעוות, החולני, שלו. איסר שאל אותי למה אייכמן לא מתעורר ומתי הוא יתעורר כבר, לדעתי, ואני שתקתי, כי לא רציתי לספר לו את האמת. מה אתה שותק, הוא שאל, ואני המשכתי לשתוק, וראיתי שאיסר מתחיל להיות מודאג. הוא דאג שבן־גוריון לא יקבל לידיו את הסחורה שהמוסד הבטיח לו. כשעברה עוד שעה, איסר המאופק התחיל לצרוח – מה עשית לו, מה נתת לו – ואני השבתי בשקט שנתתי לו את זריקת המוות, הוא לא יקום. הסתכלתי על אייכמן, וראיתי את הקצף הלבן על השפתיים שלו, וגם איסר ראה.

קשה לתאר את מה שקרה שם אחר כך, עד היום קשה לי, ולכן אני לא הולך לשום טקס, לא מקבל שום מדליה, ואת הזהות שלי אני לא חושף ולעולם לא אחשוף; הייתי ר' ואשאר ר'. רציתי להרוג את מנגלה בעצמי, בידיים שלי. כבר בארץ הכנתי את החומר המיוחד, ליתר ביטחון, כי ולאדק אמר לי שאסור לסמוך על איש, גם לא על בן־גוריון או על איסר או על רפי המסריח, ואם הזדמנה לך ההזדמנות, אסור לך להחמיץ אותה, וולאדק אמר, וולאדק הוסיף – אל תשכח מי אתה; לא שכחתי. ובאמת, איך אפשר לסמוך על מי שרק חודשיים קודם נפגש עם אדנאואר בוולדורף אסטוריה בניו־יורק, הצטלם אתו, שניהם חייכו, התמונה התפרסמה בכל העולם, קיבל ממנו עוד חצי מיליארד דולר, וכבר היה ברור שהיחסים הדיפלומטיים עם גרמניה בדרך.

אתה תעיר אותו, צעק איסר, לא אכפת לי איך, אתה חייב להעיר אותו ויהי־מה, ורפי המסריח שיחק את החוקר הטוב, ובמתק שפתיים אמר – אסור לך, ראדק, לעשות את זה, אנחנו לא נאצים, אצלנו הורגים רק לפי פסק דין של בית משפט. אני לא זזתי, ואז איסר שלף אקדח, כיוון אותו אליי ואיים שיהרוג אותי. והחוקר הטוב אמר שהוא מבטיח לי שאת הכלב יוציאו להורג, אל תדאג, כל המשפט הזה הוא הצגה אחת גדולה לקראת חידוש היחסים. ולמרות האזהרות של ולאדק, האמנתי לו, לרפי, אין לי מושג איך נשאר לי עוד כוח להאמין. עוד בארץ הכנתי לי בארגז התרופות, ליתר ביטחון, חומר סותר רעל, מין אנטידוט כזה, משהו כמו החומר ששלחנו דחוף למלך חוסיין כדי להציל את חאלד משעל ברגע האחרון ממוות. לא הייתי בטוח שזה יעזור, כי כבר עברו יותר משעתיים, וכל פני הכלב כבר היו מכוסים בקצף, אבל זה עזר. הוא התעורר ושאל איפה אני, לא היה לו מושג איפה הוא, ושוב התחיל ליילל שאין לו כסף, וגם למשפחה שלו אין כסף מספיק לשחרר אותו. הוא רק העמיד פנים, הוא כבר ניחש מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים ממנו. הוא התחיל להתחנף אלינו, והוא לא הפסיק להתחנף גם בארץ, גם במשפט.

כשחזרנו לישראל כעבור שבוע, שמעתי את בן־גוריון מדבר בכנסת, גם אז לא באתי אף על פי שהוזמנתי, והוא אמר משפט אחד: “אייכמן נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל”. ואחר כך הוא שיבח את שירותי הביטחון, והגדיר את המבצע כהישג הגדול ביותר שלהם, שלנו.

יש לי הרושם שאיסר לא שכח ולא סלח לי. חברים לעבודה הדליפו לי שהוא מפקפק בשיקול הדעת שלי, אפילו בשפיות דעתי. הרופא הזה משוגע, אמר פעם למישהו, מוכרחים להיפטר ממנו. והם נפטרו ממני. מאז אני רופא ילדים בקופת חולים, זאת ההתמחות שלי. מפעם לפעם אני עוד נפגש עם מישהו מהמוסד, ואני שואל אותו אם עדיין מחפשים את מנגלה.

 

1961    🔗

עד היו אין להם מושג מי ומה הוא היה באמת, ויש להם רק מושג קלוש מי הוא לא היה. לדעתם, הוא לא היה דוקטור ולא ישראל ולא בר, ואין עכשיו טעם לתקן להם

את השגיאות; שיחיו בשגיאותיהם, ומי בכלל עוד זוכר אותו. אבל אני זוכר. השקעתי בו יותר משהשקעתי בכל סוכן אחר, והיו לי הרבה, מאות. הוא היה המרגל המושלם שלי, הייתי מאוהב בשלמות שלו, ואולי לא רק בה. היו לו גם מגרעות, כמובן, אין סיפור כיסוי בלי חורים, אבל החורים שלו היו קטנים יחסית, והייתה לי סיבה טובה להאמין שלא יִתְגלו.

בפעם הראשונה נתקלתי בו כששנינו הגענו לספרד להילחם נגד הפשיסט פרנקו. מכל העולם התקבצו שם האנשים הכי טובים, הכי אידאליסטים, שנשבעו להציל לאת הספרדים מהחונטה השחורה של הגנרליסימו. המתנדבים האלה הבינו שפרנקו הוא רק ההקדמה להיטלר, ועוד מעט ישטוף הגל העכור את אירופה כולה, ואולי לא רק ואתה. זו הייתה מלחמת בני אור בבני חושך על גורלו של המין האנושי, והם באו להתייצב בצד המואר של המתרס.

גם שנינו, אני והוא, התייצבנו, אבל לי הייתה שם שליחות מיוחדת. המפקדים שלי בקג"ב העריכו שבין כל המתנדבים התמימים, המובחרים, יימצאו לנו לא מעט מועמדים ראויים לשירות. מי בחור וטוב של ירצה לסייע לברית המועצות ולסטלין כשגרמניה מתחמשת ומתעצמת ופניה התוקפניות – מזרחה? לא היו להיטלר אויבים יותר מהבולשביקים היהודים, והיה ברור שבמוקדם או במאוחר הוא יקום למגר אותם. האמת היא, שגם לי היה ייחוס יהודי, אם בודקים במקומות המוצנעים. סבא שלי, אבא של אמי, היה יהודי טוב ממשפחת רבנים, ובמשרד שלנו לא הייתה יכולת להסתיר; את הכול הם ידעו עלינו. אבל אני התעודדתי מהידיעה שגם ללנין היה סבא יהודי, ובכל זאת הוא נשאר אבי המהפכה, נאמנותי לארגון מעולם לא הוטלה בספק, ולא הרגשתי שבולשים אחרי, אף על פי שאיש לא היה אז חסין מפני מעקב. עשיתי את מלאכתי נאמנה, הצטיינתי אפילו, עליתי בסולם הדרגות, וב־1938 כבר הייתי סגן מנהל המדור למזרח התיכון. סטלין, במוח האנליטי שלו, החשיב מאוד את זירת המזרח התיכון, שהיא במובנים רבים הבטן הרכה שלנו.

על גאורג בר שמתי מיד עין במהלך הקרבות בפרוורי מדריד. כשאני הגעתי, הוא כבר היה די ידוע בבריגדה הבין־לאומית, שמו המחתרתי היה חוזה גרגוריו, קולונל גרגוריו, דרגות חולקו שם ביד רחבה. גם אני הייתי קולונל, והקולונליות של שנינו קירבה בינינו. לא דיברנו ספרדית, אבל יכולנו לדבר עברית, הוא בעברית הטובה שלו מבית אבא יהודי בווינה, ואני בעברית הלא רעה שלי מהאולפן של הארגון; גם ערבית למדתי באולפן, אבל את העברית אהבתי יותר. גאורג בר היה סוציאליסט אמִתי, השתכנעתי, הוא דיבר על רוסיה באהבה ועל גרמניה בשנאה. בעיקר התרשמתי מכושר הניתוח והחיזוי שלו, היה לו מוח חד כתער, שידע לחתוך חלקים מיותרים ולהשליכם מהשולחן. כבר אז העריך שזה עניין של חודשים ספורים עד שהיטלר יפלוש לאוסטרייה מולדתו, ישתלט עליה, יאחד אותה עם גרמניה ויכריז על ה“אַנשלוּס”. כשכל זה קרה, רק התחזקה הערכתי לאיש המרשים הזה.

לאחר כמה שבועות של היכרות חברית, הרגשתי את עצמי מספיק בטוח כדי להציע לו את ההצעה: למה שלא תצטרף אליי, אמרתי, ניסע יחד למוסקבה, ושם נטכס עצה איך איש כמוך יכול לעזור לנו, לעולם המחר. זה היה הרבה יותר קל מששיערתי. החבר גרגוריו היה להוט לעזור, ואני דיווחתי למטה, שבקרוב אגיע עם חבר חדש, שלפי התרשמותי יהיה כשיר ומוכן לכל משימה. שליחותי לספרד למען הרפובליקנים ונגד הלאומנים לא הייתה לשווא; אני הרווחתי כשהרפובליקה הפסידה.

החברים שלי לעבודה, גם החבר פוטין – כן, אבא של (מרגלים ומפעיליהם הם אצלנו עניין שבתורשה) – התרשמו כמוני מהמתנדב החדש, טפחו על כתפי בהוקרה, והתלבטנו יחד מה נעשה בו ובכישוריו יוצאי הדופן. הוא התאים לשליחויות רבות, והוטל עלינו לברור את השליחות המתאימה לו מכולן. היו מי שהציעו לשתול ואתו בגרמניה, בזכות הרגע האוסטרו־גרמני שלו. אחרים הזהירו מפני החשבון החטוף של הרגע, וצידדו בהשקעה יותר מתוחכמת ולטווח ארוך. גאורג עצמו רמז לנו באחת ההזדמנויות, שכבר כמה שנים הוא מתכנן להגר לפלשתינה, מאז שהשתתף בהתקוממות השמאל נגד הקאנצלר דולפוס, שדוכאה באכזריות כעבור שלושה ימים. גם בספרד התרועע עם יהודים שמאלנים שבאו מפלשתינה, וקיבל מהם כתובות. גאורג לא חשב על עצמו במושגים של סוכן קג“ב, בכלל לא, הוא כן חשב שיוכל לעזור לציונים הסוציאליסטים במפעל שלהם, ועל פי תפיסתו לא הייתה שום סתירה בין טובת בין טובת ברית המועצות וטובת המדינה היהודית שבדרך. בדיוק להפך, הסביר לנו, האינטרסים עולים בקנה אחד, ומי שיעזור לאחת יעזור גם לשנייה. המדינה שלי, אמר, על פי הביוגרפיה שלמייסדיה והשקפת עולמם, לא תיוולד כדי להתנענע בחיקם האימפריאליסטי־קולוניאליסטי־קפיטליסטי־פשיסטי של אויבי הקִדמה. רק איסר הראל, ראש הקג”ב שלהם, צדק כאשר העריך לימים שגאורג הגיע לארץ ישראל כמרגל סובייטי. וכל השאר טעו כשהעריכו שהוא סוכן חדש, שגוייס על ידינו רק בשנות החמישים. לאיסר הזה היו חושים מפותחים כמו של עקרב עיוור בחושך, המחדד את חושיו על חשבון עיוורונו, ולא פעם חשבנו שהיה כדאי לגייס גם אותו לשורותינו.

לבסוף, לאחר התלבטויות, החלטנו להשתלב בתכנון המקורי של גאורג ולשגר אותו לפלשתינה, לבני עמו, ולאו דווקא משום שישראל עצמה עניינה ואתנו במיוחד, היא לא הייתה אצלנו בעדיפות עליונה לפני הקמתה, גם לא לאחריה. רק יהודים במדינתם העצמאית מאמינים שהם מרכז העולם, ורק איסר האמין שישראל היא יעד עיקרי למתקפת החפרפרות האדומות. אנחנו ראינו בפלשתינה־א"י, ואחר כך בישראל עצמה, בסיס איסוף אזורי ואפילו עולמי. אולי גם אנחנו הגזמנו בהערכת המוח היהודי כמו גם בכוחו של הקשר היהודי; אולי אנחנו עצמנו היינו קרבן לשטיפת המוח של היטלר, שלא חדל לדבר על המשלה העולמית של יהודים ובולשביקים, שבעיניו היו חבורה אחת, והיה משהו בדבריו, חייבים להודות.

כבר אמרתי שגאורג היה המרגל המושלם, כי הוא בכלל לא חשב שהוא מרגל; בעיניו הוא היה שליח לדבר מצווה. לכן, לא היו לו חששות, הוא לא היה מבוהל כרוב הסוכנים בטרם יציאה, לא היינו צריכים לעבוד על הצד הפסיכולוגי באישיותו, וגם סיפור הכיסוי שלו היה סיפור פשוט, שלא היה בו צורך, כמעט. מרגע שהגיע אלינו, הוא היה מוכן לשיגור, שגר ושכח, ואני, כמפעיל הראשי שלו, באמת התכוונתי לשכוח ואתו לכמה שנים טובות עד שיתאקלם, ורק אז אעיר אותו לעבודה. בסך הכול הוא היה זקוק לכמה שיפוצים קטנים, קוסמטיים, שגם הם היו טבעיים לגמרי. היה זה רק טבעי, לדוגמה, שמהגר יהודי לפלשתינה ירצה לשנות את שמו, לא עוד גאורג, ומה שם יותר טבעי מישראל, הוא בחר בו ואנחנו מיד הסכמנו; אפילו את שם משפחתו לא נאלצנו להחליף, בר נשאר בר. קצת שיפצנו את ההכשרה האקדמית שלו, לא במידה מוגזמת, מי בדק בימים ההם תעודות, אך על כל צרה שלא תבוא ציידנו אותו בתעודה מהאקדמיה הצבאית באוסטרייה ובתואר דוקטור להיסטוריה. הידע שלו היה כה נרחב וכושר הניתוח כה מעמיק, עד שדוקטורים מדופלמים יכלו רק לקנא בו.

בכל המושלמות הזאת הצלחתי לאתר שתי מגרעות בלבד, ואלי שלוש. גאורג היה מאבד את הראש כשראה אישה יפה, וגם יפה פחות. לא הייתה בחורה צעירה במשרד, שהוא לא חיזר אחריה בהתלהבות מעט מופרזת. את כל מה שזז, את כל מי שזזה, הוא ליווה במבט חודר שעלול להכניס להיריון. והייתה לו גם חולשה לחיים הטובים. ב־1938 המצב אצלנו היה בכי רע, תכניות החומש נכשלו בזו אחר זו, והוא ביקש כל הזמן קוויאר עם וודקה טובה; מלכתחילה הבחני שהוא מועד לשכרות. הזהרתי אותו מפני שתי הסכנות האלה, אין כמו נשים ויין להוציא סודות, אבל לגאורג, למען האמת, לא היו סודות גדולים במיוחד. לי עצמי עדיין היה קשה לקרוא לו ישראל, אולי משום שלסבא שלי קראו ישראל.

אבל היה לו עוד מום רציני אחד, שאפשר להגדיר אותו כמום מלידה, שגם אותו למדנו לתקן בקלות, אלא שהוא סירב בתוקף לתיקון. גאורג לא היה גיבור גדול, וידע לשמור על עצמו. במלחמת האזרחים בספרד הוא הסביר, הוא ניתח, הוא נתן עצות, הוא רק לא נלחם. פעם, באמצע הקרב על מדריד, בעיצומה של הנסיגה, הוא חטף כאב שיניים, וכל הבריגדה שמעה את אנחות הכאב שלו כאילו חטף כדור. לכן, לא הופתעתי כאשר השיב בשלילה מוחלטת על ההצעה לחתוך לו. יום א חד עמדנו יחד בבית שימוש, השתנו (בתרגום הדברים מרוסית לעברית מומלץ לומר “הטלנו את מימינו”), הסתכלתי על איבר המין שלו וחשכו עיניי: גאורג לא נימול; יש לו זין גדול של גוי. הדם עלה לי לראש, צעקתי עליו, למה לא סיפרת לי, שאלתי, והוא הסביר ששכח. לרגע חששתי שכל התכנית המושלמת שלנו קורסת, והוא הבטיח לי שייזהר, ולהבא ישתין באין רואה. זאת הייתה הפעם הראשונה שחשדתי בו: אולי הוא בכלל לא יהודי, אולי הוא אפילו סוכן כפול, אולי הוא מכר לי סיפור כיסוי, שריגול נגדי אחר חיבר אותו. ובמחשבה שנייה – דווקא הסירוב שלו לעבור ברית מילה העיד על ביטחונו העצמי, אין לו ממה וממי לחשוש, ואני נרגעתי.

ליוויתי אותו לתחנת הרכבת המרכזית, הגיעה שעת פרידה. זה היה יום חורף, היום הכי קר באותה שנה, מוסקבה קפאה על שומריה, ואני דמיינתי לעצמי את המעבר החד ממוסקבה ליפו; הוא עוד יזיע שם כהוגן, אם כי מרגל שמזיע לא יגיע רחוק. כבר היה לנו קליינט אחד כזה, בצ’כוסלובקיה, שנחשף ונשרף בפיאסקו לא קטן של הזעת יתר. ההוא לא היה שלי, למזלי, לא אני גייסתי אותו; גאורג, כלומר ישראל, הוא לגמרי שלי. אני המצאתי אותו, והוא קידם אותי ועוד יקדם. המקצוע המשותף שלנו, הוא כסוכן ואני כמפעילו, הוא מקצוע נטול רגשות. כשנפרדנו בתחנה, התחבקנו כגברים, אין לי מושג איך זה קרה לי פתאום, היו לי דמעות בעיניים, ואני חושש שהוא הבחין, היה חייב להבחין. אולי קינאתי בו על חילופי מזג האוויר, ואולי קינאתי במשהו אחר לחלוטין: ישראל הולך עכשיו להשתתף במהפכה של בני עמו, מהפכה היסטורית, ואני נשאר עם המהפכה שלנו, שכבר הספיקה להסתאב ולהסריח. רק מלחמה גדולה עוד עשויה להחזיר את הרוח למפרשים השמוטים, ולהציל את המהפכה שלנו מריקבון מוחלט. וכבר אפשר היה לראות את המלחמה באופק. ישראל עלה על הרכבת ונסע, וייתכן מאוד שרציתי להיות במקומו. עכשיו נאי מבין את מה שלא רציתי להבין אז; היה לי קשה להודות ביני לבין עצמי.

צריך לזכור שכמעט שנה היינו יחד, קודם בספרד ואחר כך בברית המועצות. התרגלתי אליו, למדתי ממנו הרבה, קינאתי בו, רציתי להיות הוא, ועכשיו הוא יחסר לי מאוד. גם ידעתי שארדים אותו לשנים רבות, ומי יודע מתי נשוב ונתראה, אם בכלל. עקבתי אחריו כמעט שתים עשרה שנה – נצח נצחים – וישראל בר לא אִכזב. הוא פעל בדיוק כפי שהדרכנו אותו – הצטרף למפלגת שמאל, אבל מפלגה ציונית כדי שלא לחיות מחוץ לגדר, כדי שלא למות פוליטית. הוא היה חבר קרוב של מפקדי הפלמ“ח ושל מנהיגי מפ”ם, ואלה העסיקו אותו בתפקיד בכיר במחלקת הביטחון של המפלגה. הוא רכש את אמונו של יגאל אלון, ו“תכנית לוויתן” שמיוחסת לאלון האגדי נכתבה בעצם על ידי ישראל בר שלנו. הימים היו ימי מלחמת קוריאה, אביב 1951, בן־גוריון הזדהה אז עם ארצות הברית, בפעם הראשונה שהזדהה בגלוי ובלי סייג, ובמפ“ם תכנְנו איך מדיחים את בן־גוריון ואת כל הבנדה המפא”יניקית שלו, ותופסים את השלטון בכוח צבאי; מי יכול היה להשתעשע ברעיון משוגע כזה אם לא ישראל בר, שכבר חזר להיות קולונל, כלומר גם מצה"ל קיבל דרגת סגן־אלוף; התגאיתי בו.

בזמן מלחמת קוריאה החלטנו לחדש את המגע עם האיש שלנו בישראל, להעיר אותו סוף־סוף מתרדמת החורף הארוכה שלו; אני הצעתי, והצעתי התקבלה. האם עשיתי זאת בשל צורך או בשל געגועים, עד היום אני שואל את עצמי. נפגשנו בווינה, ישראל לא התנהג כמרגל, כי בעיניו הוא מעולם לא היה כזה. הוא היה שאנן ובוטח, הִרבה להתפאר בהישגיו הישראליים, והִרבה להתבדח. בילינו יחד שבוע נהדר, ולשנינו היה ברור שאנחנו קודם כול חברים בנפש וחברים לדרך. אני הבאתי אתי ממוסקבה את תתיק בן־גוריון, פרופיל מעודכן ומדויק שלו, ישראל עבר עליו ברפרוף, וביטל ואתו מכול וכול. אתם טועים לגמרי, אמר, אתם לא מכירים את דרך החשיבה של בן־גוריון ואת מניעיו האמִתיים. הוא קשר את גורל ישראל בגורל המערב לא בגלל שיקולים גאו־סטרטגיים, הסביר, אלא בגלל שיקולי פנים, כדרכו. בן־גוריון החליט לחסל את השמאל הציוני־סוציאליסטי, כי הם המתחרים העיקריים שלו, והוא רצה מונופול אידיאולוגי. מעכשיו הוא יציג את עצמו כבעל ברית של העולם החופשי, ואילו את מפ“ם יציג כסוכני הדיקטטורה הרצחנית של החבר הגרוזיני. והוא לא ינוח עד שיפלג את מפ”ם ואת התנועה הקיבוצית, ואת הפלג המתון יהפוך לשותפיו הנרצעים. ונוסף על כך, הוסיף ישראל, אמריקה לוחצת על בן־גוריון שיישר אִתה קו, כי אמריקה זקוקה לגרמניה במלחמה הקרה נגד רוסיה הסובייטית וגרורותיה, ורק בן־גוריון יכול לטהר את השרץ. הוא כבר מתכנן איזשהו הסכם שילומים עם גרמניה האחרת, שהוא למעשה הסכם השלמה. אין לי מידע כזה, הדגישׁ, אבל זה הניתוח שלי. קולונל בר מעולם לא היה זקוק למידע כדי לדעת; הוא היה גאון, היה לו ראש יהודי.

כבר בפגישה שלנו בווינה, הודיע לי ישראל שאם מפ“ם אמנם תתפלג, הוא יתחיל בתזוזתו למרכז הפוליטי, הוא ינצל את ההזדמנות ויחבור לבן־גוריון ולאנשיו, כי מי שרוצה כמוהו להשפיע על עתידה של ישראל מבקש את קרבתו של הזקן. בן־גוריון הוא היחיד בדורו והיחיד בשלטונו לאורך ימים, וחבל לכלות כוחות וכישורים במדבר הפוליטי. להערכתו, לא תהיה לו בעיה להתקרב לראש הממשלה עצמו לאנשים הצעירים הסובבים אותו, הוא מכיר אותם ואת חולשותיהם, ויש להם חולשה לאינטלקטואלים ולאנשי העולם הגדול, בעיקר לשמעון פרס יש חולשה כזאת. וזה בדיוק מה שקרה: מפ”ם התפלגה, ישראל נטש אותה והיה לחבר מפא“י. כמפא”יניק עשה קריירה מסחררת: הוא היה יועץ של בן־גוריון, שהקצה לו חדר במשרד הביטחון בסמוך ללשכתו שלו, ומינה אותו לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות. ישראל כתב ספרים חשובים, פרסם פרשנות כבדת ראש ב“דבר” ואחר כך ב“הארץ”, הקים את המחלקה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ופֶרס פרש עליו את חסותו, איך לא.

מידע רציני לא קיבלתי ממנו מעולם, והוא לא קיבל ממני כסף, אולי רק כסף כיס. והאמת, שלא לחצתי עליו,, לא רציתי לתת לפניו מכשול ולהרוס לו את החיים, לא הגיע לו. נכון, הוא היה שרלטן, אבל שרלטנות היא תכונה אופיינית לאידאליסטים; גם לנין היה סוג של שרלטן. ישראל היה גם רחב דעת וגם קל דעת. לא הפעלתי אותו, כי הערכתי שאיסר הראל רוצה לחסל אותו, ורק זה חסר לישראל בר שתימצא ראיה ולו קלושה נגדו; איסר חיכה ו בפינה, והחליט להרשיע אותו בכל מחיר. הוא לא סבל מתחרים, איסר, ובעיקר את מי שהתחרו אתו על אוזנו של בן־גוריון, וישראל היה מתחרה רציני. איסר גם לא סבל אינטלקטואלים, הם עצבנו אותו והוא חשד בהם תמיד. איסר אהב ביורוקרטים שעושים מה שאומרים להם. ואיסר גם לא חיבב במיוחד, בלשון המעטה, את שמעון פרס, ומה אכפת לו להזיק לקריירה שלו. בכלל לא התפלאתי שפרס היה הראשון לקפוץ ולהתנער מישראל חברו עוד בלילה הראשון, מיד כשנודע על המעצר. פרס, פרס, איזה חתול. הוא תמיד ידע ליפול על הרגליים.

וישראל עצמו כאילו החליט לשחק לידיו של איסר. כל החולשות שלו התפרצו בבת אחת, וכל מה שחששתי מתחילת עבודתנו המשותפת באמת קרה. ישראל לא הבין שאיסר הוא האיש הכי חזק במדינה, הזקן היה כבר באמת זקן, והפרופיל שהכנו לו במשרד הצביע על תשישות גוברת. בן־גוריון ידע שהוא בתקופה של התכנסות וסיכומים, עוד מעט יפרוש, ואיסר מצדו ידע לנצל את מצב רוחו המהורהר של הבוס הכול־יכול. השב“כ והמוסד היו ב־1961 בשיאם, לא מזמן הם לכדו את אייכמן, ובעוד כמה חודשים הם עתידים להחזיר את יוסל’ה להוריו. ישראל מעולם לא הייתה מדינת משטרה, כי המשטרה הישראלית חלשה מדי, אבל היא הייתה מדינת שב”כ, ואני מבין בסוג כזה של מדינות. איסר עשה מה שהוא רוצה, ובן־גוריון לא עמד בדרכו, בסוף הדרך. רק זה היה חסר לו, להסתבך עם מרגל סובייטי, כשההיסטוריה כבר כותבת את הפרקים שלו בספר שלה. בן־גוריון החליט להשליך את ישראל בר מהספינה, בלי לשאול יותר מדי שאלות.

מה ישראל לא עשה כדי לתת חוטים בידיו של תופר התיק. הוא עישן חשיש, הוא שתה לשכרה, הוא הפך לאורח קבוע במועדוני לילה בתל אביב, הוא רדף שמלות, התגרש מאשתו ועבר לגור עם מאהבת צעירה. והוא דיבר הרבה, הרבה יותר מדי, גם עם עובדים בשגרירות שלנו, אבל להם לא היה מושג במי בעצם מדובר. גם עליהם הוא עשה רושם, השרלטן־הגאון־האידאליסט שסרח, ומי כמוני תיאר לעצמו את עצמת הרושם שהוא מסוגל לעשות. ישראל הישן היה ונשאר הפייבוריט שלי, וישראל החדש היה המרגל שהכזיב. הוא היה יכול להביא עוד הרבה תועלת למדינה שלו, אבל הוא החליט להתאבד. הטילו עליו לכתוב את ההיסטוריה הרשמית שלמלחמת העצמאות, והוא הפך את עצמו לחלק ממנה, מן העבר, כשכל לעתידו מאחוריו. קראתי את הדיווחים על המוצאות אותו, וריחמתי עליו, ריחמתי גם על עצמי. כל התרומה שלי למפעל הציוני ירדה לטמיון. אפילו סבא שלי, ישראל, בוודאי מאוכזב ממני.

הנסיעה שלו לגרמניה כדי לפגוש את ראש המודיעין, גנרל ריינהרדט גהלן, בלי לקבל רשות מאיסר, הייתה המסמר האחרון בארון המתים של ישראל בר; ברוך דיין האמת.

יום אחד, לאחר שפרשתי לגמלאות, פגשתי כאן איש עסקים ישראלי, שהיה בעברו איש מוסד, זה מה שהוא סיפר. הוא רצה שאהיה הסוכן המקומי של החברה שלו. הוא שאל אותי אם הכרתי את ישראל בר, ועניתי לו שהכרתי אותו במלחמת האזרחים בספרד, נלחמנו שם יחד. אתה יודע מתי התחילו לחשוד בו שהוא מרגל, שאל. לא, אין לי שמץ שלמושג, השבתי. נורא מצחיק, אמר. שניהם, ישראל ואיסר, השתתפו בהתייעצות אצל בן־גוריון, ובסיומה נכנסו לבית שימוש. ואז איסר הסתכל וראה שלבר יש בכלל זין של גוי.

אני מודיע בזאת שעברתי על תרגום דבריי מרוסית, והוא לשביעות רצוני.

 

1962    🔗

אסור להשאיר את השאלות ההיסטוריות הגדולות לטיפולם הבלעדי של ההיסטוריונים מטעם, של חוקרי החצר. “למה פירקו את הפלמ”ח" היא שאלה כזאת, ו“מי נתן את ההוראה” – עוד שאלה חשובה, ויותר מאוחר – “למה לא קירבו את הכלים”, אבל כאן אני עוסק בשאלה שהסעירה את המדינה יותר משנתיים: “איפה יוסל’ה”, על הנושא הזה כתבתי את הדוקטורט שלי, ובזכותו התקבלתי להוראה באוניברסיטה. היום אני מרצה להיסטוריה בת זמננו. כשהצעתי בשעתי את פרשת יוסל’ה שוחמכר כנושא לדוקטורט, זקרו לא מעט קולגות גבה בתימהון. הם היו בטוחים – בהכירם אותי ואת תחומי ההתעניינות שלי – שארצה להתמסר למלחמת השחרור שלנו ולנכבה שלהם, לציונות כתנועת החטא הקדמון, ל־1967 כקו פרשת המים, ופתאום אני מציע להם את יוסל’ה, הפתעה גמורה.

השאלה הנכונה היא לא “איפה יוסל’ה”, איפה הוא היה, איך נעלם ולמה, ומי באמת היה שותף במעשה החטיפה. כל הפרטים האלה כבר נחשפו מזמן, אותי באופן אישי הם לא מעניינים בכלל, ומי שדווקא מתעניין בפרטים שיקרא את ספרו של איסר הראל “מבצע יוסל’ה”. הרי זה הנוהג המקובל כאן: בעלי העניין, המעורבים עצמם, הם שכותבים תולדותיהם, ואגב כך – את תולדות הימים. כאשר ראשי הממסד הם בעצם ההיסטוריונים הראשיים, ואם לא הם אז משרתיהם מהאקדמיה, שותפי הסוד שלהם, אז ככה ההיסטוריה נראית, עקומה, כמו שההווה נראה.

השאלה הנכונה כפולה: ראשית, מה פתאום דאג בן־גוריון כל כך לילד אחד קטן, שנלקח מהוריו על ידי סבו והוסתר. כבר נעלמו ילדים מעולם, נחטפו בעולם ואצלנו, וראשי ממשלות לא יצאו מגדרם; ומה קרה הפעם, מה האמת. ושנית, מה פתאום החליט בן־גוריון להטיל את משימת החיפוש על השב“כ. הרי זו משימה קלסית של המשטרה גם על פי נוהל וגם על פי חוק, ולבן־גוריון היו מן הסתם מניעים מיוחדים, יוצאים מגדר הרגילך, כשפנה לאיסר הראל וביקש ממנו לפתור את התעלומה. מה היו הנימוקים המיוחדים האלה, זה מה שהעסיק אותי. לא רק השב”כ, אפילו את המוסד הוא גייס, והתקדים המרעיש הזה עורר בי את החשד שלבן־גוריון היה מלכתחילה מושג איפה יוסל’ה, איפה צריך לחפש אותו.

לא הועדתי את עצמי להיות היסטוריון חדש. להפך, גדלתי בבית של מפא"יניקים, והתחנכתי בבתי ספר שנשבעו לחלוציות בנוסח שדה בוקר, והאמנתי בטוב־לשרת־את־ארצנו ביחידה מובחרת, הייתי ילד שטוב ירושלים ובחור טוב תל אביב. דווקא השירות הסדיר בלבנון ואחר כך שירות המילואים בשטחים, הם שהביאו אותי להרהורי כפירה.

למלחמת לבנון הראשונה הגעתי כצנחן צעיר מיד אחרי הטירונות. כבר ביום השני למלחמה הנחיתו אותנו באסדה מדרום לביירות. היינו בהמתנה והיה לנו זמן לשמוע רדיו, רצינו לדעת מה קורה ומה עומד לקרות. שכבנו על הרכס, ביירות נראתה לי מכונסת וכנועה, כאילו ידעה מה מתכננים לה, וכאילו קיבלה את הדין; עוד תלאה ועוד פורעות כבר לא תוציא אותה מאדישותה, מעייפות הקיץ שנפלה עליה. ביירות הייתה מוכנה ליום הדין שלה, למטס הראשון, למטח הראשון, שיחליף את אדי החום בעשן.

שמענו בשידור ישיר את בגין נואם בכנסת, והוא אמר לחברי הכנסת שלא רצו להסתכל במפה, שהמלחמה תיעצר כליל בקו הארבעים קילומטר. מה קורה כאן, שאלתי, איפה הוא חי הבגין הזה, הרי כבר עכשיו אנחנו שמונים קילומטר מהגבול. ולא ידעתי להחליט אם בגין משקר מדעת או שמישהו משקר לו, וכולנו ניחשנו מי המישהו הזה יכול להיות. אז עוד לא תיארנו לעצמנו שגם רפול הוא כנראה לא האיש שהמציא את גלאי השקר. כמה קיבוצניקים בפלוגה שלנו החליטו לנסות ולהרים טלפון לחברים שלהם בכנסת, ולספר להם את האמת, אך להם עצמם לא היה מושג מה בדיוק עשו נציגיהם עם האמת הזאת; עובדה שהמלחמה נמשכה באין מתנגד, כמעט.

עברו חמש שנים וקראו לי למילואים בשטחים, האינתיפאדה הראשונה פרצה. אני אישית לא השתתפתי בפעולה הלילית בכפר חווארה, ליד שכם, אבל כן השתתפתי כסמל מבצעים של החטיבה בתחקיר שלאחריה. החבר’ה סיפרו שם איך הם הוציאו את הגברים מבתיהם בלילה, איך ריכזו את כולם בפרדס, איך שברו לכולם את הידיים ואת הרגליים במכות אַלה, תחבו להם פלנלית לפה כדי שלא תישמע צעקתם, האיצו את פעולת המנוע של המשאית כדי שהרעש יבלע את הצעקות; ורק לאחד לא שברו את הרגליים, רק את הידיים שבו לו, כדי שיוכל לרוץ לכפר ולהזעיק עזרה.

ישבתי שם, בחדר תחקירים, והסתכלתי עליהם אחד אחד, וראיתי אנשי נורמליים, חיילים רגילים שבאים מכל הארץ, מכל בתי הספר ותנועות הנוער, ממושבים ומקיבוצים, מתל אביב ומכפר סבא ומטבעון וממגדל העמק. המח“ט שאל כל אחד מאיפה הוא, וכל אחד השיב. ולא היה שם בחדר אפילו חייל אחד שאמר מילה אחת של הסתייגות, והמפקדים עצמם היו די מרוצים: כל הכבוד, כל הכבוד, חברֶה, עשיתם עבודה טובה. ואז המח”ט אמר, שברור כאן לכולם שלא מדברים על הפעולה הזאת, היא נשארת כאן בחדר בינינו, ורק האלוף יקבל דיווח כללי, וגם נאי שתקתי. רק כאבור חודשיים־שלושה מישהו החליט להדליף את הסיפור ליוסי שריד, והוא כתב רשימה ב“הארץ” על “ליל האלות השבורות בחווארה”, והשערורייה התורנית פרצה. את הרשימה של שריד קראתי אולי שלוש פעמים, כל מילה, ואני שומר אותה אצלי בארכיון הפרטי שלי עד היום. הייתי בטוח שהוא ישווה את החיילים האלה לקלגסים ההם, אבל הוא לא השווה. הוא התאפק למרות הכול, ואני עדיין מחכה להזדמנות לשאול אותו למה; יום אחד אשאל.

באותה שנה כבר הייתי סטודנט, סיימתי תואר ראשון, אבל באוניברסיטה של צה"ל למדתי הרבה יותר. כשישבתי בספרייה וקראתי, תמיד שיננתי לעצמי את התובנה הפרטית שלי: אם בזמן אמִתי הם מסלפים את הסיפור האמִתי, או מחביאים אותו, אז ברור לי לחלוטין איך הם מתייחסים לזמן הפיקטיבי שמייצר סיפורים מעובדים. ההיסטוריה שלהם היא זמן פיקטיבי, הייתה ולא הייתה, ומי יודע לומר בביטחון מה באמת הייתה. הם יציגו את הגִרסה שלהם, ומחובתי להציג את הגרסה שלי, כפי שאני מכיר אותה או מבין אותה. ואפילו אם אינני בטוח בה במאה אחוז, חשוב לכבד את הספק ולחדד אותו, תמיד יש לו הצדקה, ותמיד ניתן למצוא לו אסמכתאות.

כבר בשנה החמישית ללימודים, עוד לפני שהשלמתי את התואר השני, התחלתי ללמד כאסיסטנט. הסטודנטים העריצו אותי והשיעורים שלי היו הכי מבוקשים. אהבתי לראות אותם לפניי, מרותקים לספקות, מתמכרים לגרסה החתרנית שלי, והמושג “נרטיב” הפך למושג הכי פופולרי בשיעור. פתאום הם גילו שיש יותר מאמת אחת, וספק רב אם יש אמת כלשהי שהיא באמת אמת. אמנם היו גם סטודנטים, ועדיין ישנם, שלא יכלו לסבול את מראה הדם של הפרות השחוטות, והם לפעמים הלשינו עליי בסתר ובגלוי לשלטונות האוניברסיטה בשל כל מיני התבטאויות חריגות, אבל תמיד קיבלתי גיבוי מלא מהחברים בפקולטה, בשם החירות האקדמית ומתוקף אי תלותו של המחקר. גם רוב הסטודנטים היה אִתי, רוב מכריע; הרגשתי מוגן ובטוח כמו בחממה; וכך גם נישאתי לנֹעה, שעיניה המשתאות הגבירו אצלי את האדרנלין והאיצו את מחזור הדם. אחרי שנתיים התגרשנו, לא הצלחתי כנראה לשמור כל הזמן על מתח אינטלקטואלי בונה, מיציתי פחות או יותר את הנרטיב שלי, וגם שמתי לב לסטודנטית אחרת, שגם עיניה קרועות ומשתאות ועוד יותר יפות. מרגע שהבחנתי בה, הפכתי למרצה עוד יותר נלהב, עוד יותר מקורי; אני משער שכבר ניתן היה להגדיר אותי כמרצה כריזמטי. אם פעם היססתי להעיר לסטודנט שהוא מדבר שטויות, במחילה, שהדברים שלו ממש לא לעניין, הרי עכשיו הרשיתי לעצמי להתבטא באופן חופשי, והסטודנטים קיבלו את הערותיי המעליבות בהרכנת ראש. במשאלי סוף השנה נבחרתי דרך קבע לאחד משלושת המרצים הכי פופולריים.

ההחלטה שלי לכתוב את התזה דווקא על יוסל’ה התקבלה בפקולטה בהפתעה; רציתי לשוב ולהפתיע, והצלחתי. הפרופסור שהנחה ואתי שאל עשר פעמים אם אני בטוח; הוא לא לגמרי הבין מה דוחף אותי, מה יש לי בראש, ואני הייתי צריך להניח את דעתו, להבטיח לו שלא יתאכזב ממני; גם הוא היסטוריון חדש, עשה קריירה מסחררת בארץ ובחוץ לארץ, הטובות שבאוניברסיטאות חיזרו אחריו, העטירו עליו רוב פרסים. הוא מעולם לא אמר לי במפורש, ובכל זאת הרגשתי שהוא מאמין בי, רואה בי את תלמידו המובהק ומטפח אותי כממשיך דרכו.

ערב אחד, בתום השיעורים, קרא לי לחדרו, על את הדלת, ואמר: הסברת מה שהסברת, הקשבתי היטב, ועד עכשיו לא בדיוק הבנתי מה אתה רוצה מבן־גוריון דווקא במקרה הזה. יש לנו מספיק טענות לבן־גוריון, די והותר, אבל מה הטענה כאן לא ברור לי. ואני הבנתי שלא רק היוקרה שלי מונחת על כף המאזניים, גם היוקרה שלו, ויש לו חששות שעליי להפיגם.

בן גוריון, פתחתי, לא התעורר בוקר אחד והרגיש שחייו אינם חיים כי יוסל’ה איננו, ואיפה הילד. אני מאמין, המשכתי, שב־1962 הוא כבר שקל פרישה מחיי שעה ומעבר לחיי הנצח של האב המייסד. בן־גוריון ידע שאם לא יפרוש בעוד מועד ביזמתו, לא ירחק היום וחבריו־משרתיו יקומו עליו להדיחו. הוא החליט לרדת בהדרגה מן הכן, ובמקומו להציב את הפסל. ולא ניתן לעצב דיוקן סופי, שלם ומושלם, מהיום למחר; לכך צריך זמן, לקראת הסוף, הוא זיהה את הטעויות העיקריות העלולות להטיל עליו צל כבד, והחליט ככל הנראה להספיק ולתקן אותן.

לפי הניתוח שלו – זה הניתוח שלי – הוא איתר שתי שגיאות גורליות: טעות ראשונה, שכלא את השד הנאצי בבקבוק, ושנים רבות לא הניח לו לצאת. חמוּר מזה: הוא בעצם סתם את הפה לניצולים, לשרידים, שלא יספרו את הסיפור שלהם כדי שלא יעיב על הסיפור שלו, בן־גוריון גם לא רצה שיפשפשו יתר על המידה בפרטֵי המעורבות של היישוב בהצלת היהודים ממלתעותיו של היטלר; הרי אפשר היה לעשות יותר, הרבה יותר. אני חושב שבן־גוריון החביא בתוכו פחד גדול שמא יום אחד עוד יאשימו אותו בהכחשת שואה, בהשכחה. והסכם השילומים עם גרמניה, שיזם וקידם והשלים, יחזק את המקטרגים בבית המשפט של ההיסטוריה. העם היהודי לעולם לא יסלח לו על שגזל ממנו את תחושת הקרבן, את המונופול על הסבל. זאת הסיבה, לדעתי, מדוע הכריע במועד כה מאוחר לחפש את אייכמן בכל העולם, מתחת לאדמה, ללכוד ואתו ולהוציא אותו להורג. משפט אייכמן היה המעמד שאִפשֵׁר לבן־גוריון להוכיח שאין לו מה להסתיר, שהוא שלם לגמרי עם מדיניותו בימי המלחמה והשואה. אדרבא, ייערך המשפט ויציף את הזיכרונות ויפתח את כל הפצעים, ואף יוכיח ששילומים אינם השלמה, בשום פנים, גם הפנקס ממשיך להיות פתוח, והיד לא מפסיקה לרשום.

הקמפוס היה שקט וחשוך, רק החלונות היו פתוחים בסביבה נעולה, ואפשר היה לשמוע את אוושת הצפצפות ולדַמות אותה למשק כנפיים; המראתי. לרגע היה נ דמה שאני והפרופסור שלי נותרנו האחרונים לשמור על הגחלת האקדמית, אחרונים על החומה. עם יעברו אותנו, גם הפשיזם היהודי יעבור, וידביר את האמת שלנו, שגם אם איננה אמת מוחלטת, היא בוודאי ראויה להישמע ולהיאבק על מקומה; היא בוודאי יותר מעניינת משיעמום הקש שבו מאביסים אותנו עשרות שנים. אפשר היה להיחנק כאן אלמלא פתחנו אנחנו את החלונות ואווררנו את הנרטיב הציוני המנוון.

שאפתי את האוויר שהצפצפות ניקו, ועברתי לטעות השנייה, שבן־גוריון ביקש לתקן באחרית ימיו כראש ממשלה, ולא באחרית הימים. הרי קרה דבר מוזר, המשכתי, והשכנוע הפנימי שלי הלך והתעצם. השמאל הציוני־סוציאליסטי היה השותף המסורתי של בן־גוריון בתקופת המדינה שבדרך. והנה, כשהקים את הממשלה הראשונה שלו, מפ“ם נשארה מחוץ לקואליציה, למרות היותה המפלגה השנייה בגודלה. בן־גוריון, במפתיע, העדיף את המפלגות הדתיות על פניה. ממשלה ראשונה מעצבת את דמות המדינה לדורות, זה ברור, ובן־גוריון מוכר את המדינה ואת נשמתו לדתיים, וזה כבר לגמרי לא ברור. מפ”ם, על הקיבוצים שלה ועל מפקדי הפלמ“ח המהוללים שלה ועל סופריה ומשורריה, לא האמינה שזה קורה לה; מי יכול היה להאמין. כך הסגיר בן־גוריון את אופייה ואת עתידה של ישראל לידיהם של רבנים, כך התחילה הכפייה הדתית, כך התחילה ההשתמטות הגדולה מצה”ל, בבת עינו של הזקן, וכך התאמללו עשרות אלפי משפחות בישראל שיהדותם הופקעה מידיהם.

בראשית שנות השישים כבר תפס בן־גוריון שאת הנעשה אין להשיב. ישורון חבש כיפה ושלט בכיפה, ישורון שָׁמַן ובעט בכל מי שנקרה בדרכו. גם שד הקנאות האמונית התחיל לבצבץ מהבקבוק, ולבו של בן־גוריון ניבא לו רעה. וגם את הטעות הזאת החליט לתקן, ויוסל’ה נפלו לו מהשמים. בעזרתו הוא יבאיש את ריחם של הדתיים, ידחק אותם אל הפינה, יבודד אותם, ואולי עוד יצליח ברגע האחרון להקיא אותם, באשמתם. לא ידיו שפכו את הברית אִתם, במו ידיהם שפכו אותה והזרימו באותה אל ביבי הדמוקרטיה.

אני לא טוען בשלב זה שבן־גוריון יזם את החטיפה, ואני לא טוען שאיסר הראל ביים אותה עם סוכן חרדי פרובוקטור, בפקודתו של ראש הממשלה. יש לי אפילו השערה סבירה מי היה יכול להיות המשת“פ של איסר, יש לי סימנים מעידים שמעלים אותי על עקבותיו. מי יודע, אולי במהלך העבודה אגלה עדויות נוספות. לפי שעה אני רק טוען שבן־גוריון תרם במודע ובמתכוון לדרמה של החטיפה ושל החיפושים. הוא העריך מראש שהדתיים ייפלו בפח שהוא טומן להם. הם יצדיקו את סבא של יוסל’ה, שסירב להחזיר אותו להוריו מחשש שישובו לברית המועצות ויוציאו את הילד לשמד. והוא העריך נכון, בן־גוריון. אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל ואפילו המפד”לניקים טענו בהתחלה שמדובר בסך הכול בסכסוך משפחתי בין הסבא לבין האימא, אמו של יוסל’ה. אמנם קשה להסכים לסרבנות הקנאית של הסבא ממאה שערים, אך אפשר בהחלט להבין ללִבו. הוא עצמו, נחמן שטארקס הקשיש, קידש שם שמים כשנאבק שנים ארוכות על זכותו לעלות לארץ הקודש, נענש והוגלה לסיביר, עבד עבודות פרך ביערות, ואיבד שם עין ושלוש מאצבעות רגלו שקפאו בקור. והנה, לאיש המעונה הזה, נודע בדרך מקרה שבתו וחתנו עושים הכנות לחזור לשם, ולבו התפלץ. עצם המחשבה שלנכדו בן השש מזומן אותו גורל אכזר זיעזעה אותו עד עומק הנפש. בן־גוריון ראה איך הדתיים שלו גודשים את הסאה, איך הם משחקים באש, והוא עצמו הוסיף שמן למדורה כדי לשרוף פעם אחת ולתמיד את שריו וח“כיו מהאגודה ומהמפד”ל, שעד לא מכבר שימשו אותו בקודש. זאת הייתה התכנית המקורית שלו, לקבור אותם מחוץ לגדר; וזאת הייתה הסיבה האמִתית לגיוס החירום של שירותי הביטחון כולם – המדינה נגד הממסד הדתי. זה הקייס, זה התיק שנפתח.

בן־גוריון הצליח, כמעט, הציבור החילוני רתח. אנשים חובשי כיפות מצאו עצמם מותקפים בכל מקום; יידו בהם אבנים וירקו בפרצופם. אבל כבר מהדיווחים הראשונים של איסר היה ברור שהפרשה יוצאת משליטה: יוסל’ה כנראה לא בארץ, אולי הוא בצרפת או בשווייץ או בבלגייה או באיטליה, אין מי שבאמת יודע, ואולי הוא בכלל באמריקה. גם הרבנים החשובים והח"כים הדתיים התחילו להבין שהוקדח כאן תבשיל, שנפרצו הגדרות, ומוטב להם לשמור נפשם ולהתרחק מהאש וממבעיריה, נטורי קרתא וחסידי ברסלב הסהרוריים. מבוהלים הם קראו בקול גדול להחזרת הילד.

כל כך החריף החשש מפני מלחמת אחים, עד שגם בן־גוריון וגם שותפיו החליטו להרגיע; מכאן ומכאן התחילו להתיז מים על הלהבות. הסוף ידוע והוא סוף טוב, יוסל’ה נמצא ברחוב פן 126, ברוקלין, ניו־יורק, אצל משפחת גרטנר, אבל זה גם היה סוף הניסיון להחזיר את הגלגל לאחור. שוב גבר הצורך בשלום בית על הצורך לשנות את הסטטוס קוו מעיקרו, לבנות אותו מחדש, מן היסוד. ובן־גוריון לא הצליח לתקן את הטעות הקדמונית שלו, שמאז רק הלכה והתעצמה. מדינת ישראל הופכת ברבות השנים ליותר יהודית לפי ההלכה, ולפחות דמוקרטית ונאורה לפי חזונה וייעודיה.

הפרופסור המנחה שלי היה אמנם מרותק, אך הבעת פניו הסגירה ספק, הוא לא נראה לי לגמרי משוכנע. שנינו כבר היינו עייפים, גם הזמן האמִתי וגם הזמן הפיקטיבי, הווירטואלי, עייפו אותנו. להיסטוריונים חדשים יש אמנם חולשה לתאוריית הקונספירציה, אבל ייתכן שבמקרה זה העליתי ואתה על גשר אחד רחוק מדי. מעניין, אמר הפרופסור, מעניין מאוד, הפטיר, ורצה ללכת הביתה; גם אני. אחרי כל כך הרבה אווירה מחכימה, היינו זקוקים לאוויר, ולחושך.

את עבודת הדוקטורט שלי בכל זאת כתבתי, הוצאה לאור מתקדמת פרסמה אותה בספר, והוא זכה לקבלת פנים גרועה במיוחד; האדישות הרגה אותו ואותי. מאז פרסומו הועם זוהרי, אני עדיין תקוע כמרצה לא בכיר, והקידום שהובטח לי מוטל בספק. אני לא בטוח שנישואיי השנִיים יחזיקו מעמד. לפעמים אני חושב שעשיתי טעות, אולי בכל זאת הייתי צריך לכתוב משהו על פלסטינים.

 

1963    🔗

את המכתב הראשון שלי כתבתי בינואר, ומאז לא הפסקתי, עד היום אני מפציץ אותם, והם כבר מכירים אותי אישית. לפעמים לאין לי ברֵרה ואני חייב לטלפן ולשאול למה לא מפרסמים את המכתב שלי, ועורך המדור, בדרך כלל מדובר בעורכת, היא אומרת לי – אָהּ, זה עוד פעם אתה; אבל אני מרגיש שהיא מחבבת אותי, את הנודניק. לפעמים הם גם מצנזרים אותי, החלטתי להחרים אותם, אבל הם עברו לסדר היום, ורק אני נשארתי בלי זכותה צעקה. לו ברנר חי היום, גם אותו היו מצנזרים, אני בטוח, בגלל הדברים האיומים שמאר על העם שלו, שהוא גם העם שלי. אני לא ברנר, אבל המחאות שלנו דומות, ושלי אפילו יותר תקיפות.

אני גר ברחוב פרוג בתל אביב, בן שלושים ושמונה, עדיין לא נשוי וחי עם אימא שלי, שתהיה בריאה. פעם אמי עוד דחפה אותי להתחתן – לא אכפת לי שאתה ואשתך תגורו אתי, אמרה, ובשנתיים־שלוש האחרונות היא כבר לא מדבררת אתי על חתונה; היא ויתרה, ואני לא ויתרתי, ורק לפני כמה ימים שאלתי את עורכת המדור עם היא נשואה, כי הקול שלה בטלפון מאוד מצא חן בעיניי. אני נמשך בעיקר לקולות יפים, וזה אולי הדבר היחיד שאני מסכים עם הדתיים, שחושבים על ערווה כשהם שומעים קול אישה. בכל שאר הדברים אני חולק עליהם, אני ממש לא סובל אותם, והרבה מהמכתבים שלי דנים בנושא הכאוב של כפייה דתית והשתמטות החרדים מהצבא. גם אני לא שֵׁירַתִי בצה“ל, אבל לי היו סיבות בריאותיות, אבחנו אצלי משהו בלב. עד היום אני מצטער שלא גייסו אותי למרות המוטיבציה החזקה שלי. אין לי ספק שבצבא הייתי מוצא בקלות חברה לחיים. אני עובד בארכיון העירוני, רק ארבע שעות ביום, חצי משרה, כי הרופא, ד”ר דוברובסקי, אסר עליי עבודה במשרה שלמה בגלל מה שיש לי בלב.

את המכתב הראשון מינואר כתבתי דווקא ל“למרחב”. אני קורא כל יום בקפה “פינתי” את כל העיתונים, ובמיוחד את חלק המאמרים, שהוא חלק רציני יותר. ידיעות באות וידיעות הולכות, ואילו הדעות שומרות על טעמן, ולי עצמי יש דעה כמעט בכל עניין שעל הפרק. בעיקר מעניינים אותי מאמר ים שמתפרסמים בגיליון יום שישי, שהוא גיליון מכובד, ובמשך השבוע אני ממש מחכה להם: מה יכתוב מאיר יערי ב“על המשמר”, ומה יכתוב בגין ב“חרות”, ומה יכתוב ס“ש יריב ב”דבר“, לאחר שנודע לי מהמקורות שלי שס”ש יריב הוא סבא של יריב, שהוא בן־גוריון. אותי, ארכיבר מוסמך, הוא לא יוליך שולל בפסבדונים שלו.

ביום שישי קראתי כמובן את המאמר של יצחק בן־אהרן, שאני חסיד שלו די הרבה שנים. “עוז לתמורה בטרם פורענות”, הוא קרא למאמר שלו. כותרת חזקה, ויש מקרים שכותרת שקולה כנגד המאמר כולו: “תקום לאלתר”, כתב, “ברצונן ובהכרעתן החופשית של מפלגות הפועלים, ההתאחדות של הפועלים הסוציאליסטים בישראל, שבמרכזה שלוש מפלגות הפועלים. השלמות היא הערובה הוודאית למפנה, והיא ניתנת להשגה בצירוף המשולש”. הזדהיתי מאוד עם המילים הנרגשות שלו. כעבור כמה ימים, התחילו להתפרסם בעיתונים מאמרים נגד היזמה הברוכה של בן־אהרן. התקיפו אותו על ימין ועל שמאל, ואני החלטתי לצאת להגנתו ולהגנת עמדתו. כתבתי מכתב ל“למרחב”, מכתב ארוך ומנומק, והוקעתי בכל לשון של הוקעה את המתנגדים. המכתב אמנם פורסם אבל צונזר כהוגן, הוציאו ממנו את הביטויים הנחרצים ואת הנשמה. הנה, זה מה שנשאר ממנו: “תיתי לו, ליצחק בן־אהרן, שאזר כוח ואומץ לקראו לאיחוד מפלגות הפועלים ולהקמתה של תנועה אחת ומאוחדת. כל אחת משלוש המפלגות נתונה היום במשבר עמוק. מפא”י המפלגה הגדולה, מחשבת להתרסק בשל ריב אחים. בן־גוריון ופינחס לבון נמנו וגמרו ביניהם להרוס את מפלגתם מן היסוד. כל אחד מהם ושניהם יחד מקצצים בנטיעות שהם עצמם עמלו לטעת. והחברים מתבוננים בהרס שהם זורים, השניים, מתבוננים כלא מאמינים: מה העבודה הזאת לכם, הם שואלים, ותשובה אין. וגם אני הקטן שואל בלב מורתח, ואין משיב. יותר חשוב להביט קדימה, אל עתיד האומה, ופחות חשוב לחטט בפצעים של העבר. בשמם של ריבם וטובים אני פונה אליהם ומבקש: אנא, חִדלו מהעיסוק ב’פרשה', חִדלו מההרס העצמי הזה; גדשתם את הסאה. ולפצעים לא יהיה מרפא אלא באיחוד השורות, ויפה שעה אחת קודם".

בעיקר חבל לי על משפט אחד שצונזר, חרה לי ועדיין חורה. הזהרתי שם מפני התחזקותו של בגין, “בגין והפשיזם שלו”, כתבתי, וזה הושמט, כאילו ההשמטה תמנע את עין הרע. את אותו מכתב שלחתי גם ל“דבר”, אבל חיים שורר והעובדים שלו לא התייחסו אליו, אולי בגלל שבן־אהרן כתב ב“למרחב” ולא אצלם. ובכלל, את “דבר” ניהלו פועלי הדפוס, זה היה הרושם שלי, והם נהגו לטרוק טלפונים. לפעמים ניסיתי גם את “מעריב”, עיתון מכובד לאנשים מכובדים, כי “ידיעות אחרונות” היה עיתון צהוב, מה שקוראים שונד, ואמי הזכירה שאבי המנוח לא היה מכניס “ידיעות” הביתה.

באפריל כתבתי עוד מכתב למערכת על נישאנו היקר, יצחק בן־צבי ז“ל, שהלך לעולמו, וכל חייו עשה לצריפו. הרגשתי שהסתיימה תקופה, מתה ונקברה, ומעכשיו יקומו לנו גיבורים חדשים דוגמת גיבורי “תל גיבורים”, אותה פרשת שוחד שהסעירה אותי עד מאוד ולא נתנה לי מנוח. “בן־צבי הצנוע הלך”, כתבתי, ומי בדיוק בא במקומו? יצחק רפאל? יהודה שפיגל? וי על דאבדין ולא משתכחין”. ניבאתי, ולא ידעתי מה שניבאתי. הרבה פעמים קיוויתי שהתאמתות התחזיות שלי, זו אחר זו, תביא את אחד העורכים הראשיים להציע לי מקום קבוע בעמוד הדעות. וכך התהפכו היוצרות: אמי ויתרה מזמן, ואני עדיין לא ויתרתי. קורה לי שאני משתעשע במחשבה מה יבוא קודם – קודם אתחתן או קודם אקבל מדור משלי בעיתון, ומה אחר כך, ומה לא יבוא לעולם.

את המכתבים שלי כתבתי בדרך כלל בלילה. בבקרים קראתי ב“פינתי” את מה שיש לאחרים לומר, התעצבנתי כהוגן, רשמתי לעצמי על פתק ראשי פרקים, הלכתי לעבודה בארכיון העירוני, חזרתי הביתה, קצת ישנתי והחלפתי כוח, אכלתי ארוחת ארבע בחמש או בשש, וכל היום הכנסתי לפתק רעיונות חדשים ועדכונים, רשמתי ומחקתי. בערב האזנתי בקביעות לשידורי המוזיקה ברדיו רמאללה, ורק אחר כך, לקראת חצות, התכנסתי בתוך עצמי ובתוך כתם האור שנשפך על שולחן הכתיבה, הייתי ערוך ודרוך אבל שקט, מאוד שקט, כי אמי סבלה מנדודי שינה, וכל רעש קטן, אפילו רעש של הזזת כיסא, או רשרוש של נייר, היה מעיר אותה, והיא הייתה נאנחת בקול רם כדי שאדע ששוב הפרעתי לה. את הרדיו הייתי מצמיד לאוזן גם בגלל אימא שלי והעצבים המרוטים שלה, אבל גם בגלל מונָה שלי, מונה המלחשת, שכל לילה פיתתה אותי בפינת העבודה הסגורה, שהייתה פעם מרפסת פתוחה. את מונה מרמאללה רציתי לשמור אך ורק לעצמי, כי לא נעם להתענג בסלון, ברשות הרבים; כזה אני. האהבה שלי, כמו השנאה שלי, היא מאוד פרטית וממוקדת, ורק במכתבים למערכת אני משַׁווה לב אופי ציבורי. מונה הייתה המעיין שממנו שאבתי את האמונה שלי בשלום, שגם אם יתמהמה בוא יבוא. קול רמאללה היה בשבילי קול השלום. האמונה הזאת התנפצה לרסיסים דווקא לאחר מלחמת ששת הימים, כי איבדתי אותה, איבדתי את מונה שנאלמה לי; איפה היא היום, הייתי רוצה לדעת. פעם סיפר לי מישהו, שבמהלך הקרבות ברמאללה היא חטפה כדור באמצע השידור, נפגעה בעמוד השדרה, והיום היא משותקת, מסיעים אותה על כיסא גלגלים בלונדון.

באמצע השנה ההיא, נדמה לי שזה קרה ביוני, בן־גוריון התפטר והסביר שהתפטרותו היא “מסיבות אישיות”, שאינן קשורות ל“בעיה ממלכתית”. אף אחד לא קנה את ההסבר שלו. כולם ידעו שמאז פרצה פרשת לבון – התגלגלה והסתאבה וסירבה למות – מאס בן־גוריון בחבריו למפלגה, להנהגה, והם מאסו בו. בחודשים האחרונים לכהונתו היה נדמה לפעמים שבן־גוריון השתגע לגמרי. לא הייתה הופעה שלו שלא הייתה כרוכה בשערורייה, וחבריו כבשו את פניהם בקרקע מרוב בושה. לפני שפרש הוא עוד הספיק לתקוף את “חבר הכנסת חיים לנדאו וחבריו”, שלטענתו המרושעת “שיבחו ופיארו את אדולף היטלר”. זקנתו ביישה אותו ואותנו כולנו, נאמני תנועת העבודה, חברי מפלגה ובלתי מפלגתיים כאחד.

בחירת לוי בן דבורה במקומו הייתה הבחירה הטבעית; בן־גוריון עצמו נתן לאשכול ברכה, ולא נתן לו אשראי. מהיום הראשון ירד לחייו, כאילו ביקש לקרוע את ראשות הממשלה של יורשו לגזרים. ואני לא יכולתי לסבול תא ההתנהגות שלו; אני הייתי מנערי אשכול אף על פי שהייתי רק ארכיבר בחצי משרה. אהבתי את אשכול וחסתי עליו, ורציתי להציל אותו מידיו של בן־גוריון. יותר מדי זמן חיכיתי לחילופי הגברי האלה. סוף־סוף ינהל כאן את העניינים אדם נורמלי, שיהפוך את המדינה למדינה נורמלית, ואסור להחמיץ את ההזדמנות. הרגשתי כמי שנקרא לדגל, מגויס. חולשתי לאשכול נבעה מחולשתו – לא הייתה לו כריזמה, אך היה לו קסם אישי. אבל, מה לעשות, קסם אישי הוא סם רך שאינו מעביר אנשים על דעתם, ועדיין מאפשר להם להבחין בין טוב לרע. הקסם האישי ממכר פחות, ולכן הוא מוֹכר פחות. ואולי זו הסיבה שרבים מידידי אשכול ומקוריו התעקשו להלביש את המלך החדש בבגדי המלך הישנים, ובבגדי בן־גוריון נראה אשכול מגוחך.

עיתון “הארץ” בימים ההם לא היה העיתון שלי, כששתיתי את כוס התה, בבוקר, בקפה “פינתי”. מה לי ולביטאון הבורגנות־האזרחית־הימנית של ישראל, שלא מחמיץ הזדמנות להשתלח בציבור העובדים ובהסתדרות; מה לי ולגרשום שוקן ולשבתי טבת ולאברהם שווייצר, שמשה דיין הוא אדונם והם – קולו. כשאשכול הקים במהירות שיא את הממשלה החדשה שלו, היה נדמה לרגע שיַם הפרשה נח מזעפו, אבל בעיני “הארץ” השֶׁקט הזה היה רפש, ממש עלה להם בבריאות, והם לא הניחו לזקן ולים להירגע. אשכול, מבחינתן, היה רק ממלא המקום, ולא של בן־גוריון שהלך אלא של דיין שיבוא, והם פרשׂו לרגליו שטיחי מאמרים ופרשנויות.

ואז קמתי וגמרתי אומר, שלמען אשכול לא חשה ולמען המדינה שלי לא אשקוט. כל יום אכתוב מכתב ל“הארץ”, רק ל“הארץ”, אטביע אותם שם במכתבים, אנדנד להם מבוקר עד ערב, עד שיאמרו – בסדר, תירגע, אנחנו נפרסם מכתב אחד, איזה מכתב אתה בוחר? זאת תהיה השיטה שלי מכאן ולהבא. הרי מישהו מוכרח לאזן את שטיפת המוח, מישהו מוכרח לשמש משקל נגד, ואני הוא המישהו הזה. לא אכפת לי לשבור קולמוס אחר קולמוס, ובלבד שלא אתעורר בוקר אחד, אתיישב בבית הקפה, ופתאום יתברר לי מהכותרת הראשית שגורלו של אשכול היה כגורלו של שרת בשעתו; ולא אוכל לומר – לא ידעתי, לא קראתי, התעצלתי. לא היה לי ספק, שהחלטתי הנחושה היא גם לרוחה שלמונה, שמאז התפטרות בן־גוריון נשמעו לי לחשושיה פחות מעושים ויותר טבעיים. וכבר אמרתי, שבעיני עצמי לפחות, אני מומחה לקולות, ובעיקר לקולות יפים. מונה ואני מאסנו בקולו של בן־גוריון, שבשנה האחרונה הפך קול צווחני ותוקפני במיוחד, ושנינו מעדיפים את קול הבריטון של אשכול, שהוא הרבה יותר נמוך גם כשהוא גבוה.

הייתה לי עוד החלטה: לא רק להגיב על מה שקורה ועל מה שנכתב, אלא גם להציע לאשכול הצעות שונות משלי, כדי להכשיר את הקרקע ואת הלבבות לקראת ההכרעות שבדרך. המדינה הזאת היא כבר בת חמש עשרה, לא ילדה, והיא חייבת להשתנות, לפשוט צורה וללבוש צורה לגמרי אחרת, כי היום אין לה צורה. זה לא הזמן לפסיביות, לשבת בקפה ולא לעשות, זה הזמן ליזמוֹת ולרעיונות מקוריים. אני לא אלתרמן, שבכל שבוע יש לו מה לומר על מה שאחרים עושים, כל שבוע הוא יוצא חוצץ, אבל גורס את אותו החצץ. אני, לעומתו, אייצר חומר י בנייה חדשים, אני אעשה לבנים, ואשכול ישכיל לבנות את הבניין לתלפיות. אני אמנם כותב לעיתון, אבל בעצם אני מתכתב עם ראש הממשלה, אין לי ספק שהוא קורא ומפנים.

וכך התיישבתי וכתבתי על הצורך הדחוף להעלות את עצמות ז’בוטינסקי, אינני חסיד גדול של ז’בו, מעולם לא נמניתי עם תלמידיו, מתרגומיו ומשיריו התרשמתי יותר משהתרשמתי ממאמריו, אלא שבגין גרוע ממנו בהרבה; אין בבגין שמינית של שאר רוח, הוא סתם תרנגול שקורא בקול. אבל בגין הולך ומתחזק, כי תנועת העבודה הולכת ונחלשת, ולא ירחק היום שיתפוס את השלטון, אין בארץ מחסור באספסוף. לכן, מי שרוצה לחסום את בגין, יפתח למורו ורבו תא שער העלייה; טוב ז’בוטינסקי המת מבגין החי, ואם אפשר לזרוק את עצמותיו לחסידיו הקוראים בשמו ומעולם לא קראו את כתביו, אולי רק את “קיר הברזל”, אזיי שומה על אשכול לעשות זאת, ויפה שעה אחת קודם. זה היה מהטובים שבמכתביי ואולי הטוב שבהם, ואף עורר פולמוס זוטא במדור המכתבים.

מיד ניצלתי את ההצלחה, שיגרתי מכתב נוסף, וקראתי להקמת רושת שידור ממלכתית. לא עוד קול ישראל שסר למרותו של משרד ראש הממשלה, לא עוד טדי קולק או יצחק נבון כזה שנותנים הוראות מה לשדר ובעיקר מה לא, והכול נהיה בדברם. מגיע לציבור בארץ לדעת רק את האמת, אם לא את כל האמת, ובוודאי שלא מגיע לו לדעת חצי אמת, הגרועה משקר שלם. זאת השקפתי עוד מימי הטבח בכפר קאסם. כבר אז הגעתי למסקנה שהשקרים של בן־גוריון ושל החברים הצעירים שלו עושים במדינה הזאת שמות. המכתב הזה דווקא כן מצא חן בעיני העורכים ב“הארץ”, הם פרסמו אותו בראש המדור, וההבלטה העידה כאלף עדים על הסכמה; סוף־סוף אנחנו מסכימים על משהו, וגם זו לטובה.

זאת הייתה התקופה הכי יצירתית והכי פורייה בחיי. המוח שלי קדח מרעיונות, והראש עבר שעות נוספות. חיפשתי נושא חשוב במיוחד לקראת השנה החדשה – יגעתי ומצאתי; איך לא חשבתי על זה קודם: באה השעה לבטל את הממשל הצבאי, ומוטב מאוחר מאשר עוד יותר מאוחר. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד נסעתי עם אימא שלי באוטובוס לבקר את אחותה בכפר הנשיא, בגליל העליון, ליד הכפר הבדואי טובא זנגרייה. בערב יצאנו כל המשפחה לטייל, לשאוף רוח, עלינו על גבעה קטנה בשולי הקיבוץ, והשקפנו על הכפר השכן. הלולים של כפר הנשיא היו מוארים כולם באור נגוהות, ובתי המגורים של טובה זנגרייה היו חשוכים, כי אין להם חשמל. דודתי סיפרה שיחסי השכנות עם הבדואים טובים מאוד, הם אפילו מתגייסים לצבא, הם חברי של יגאל אלון, ואז אמי שאלה למה עד היום הם חיים בחושך. ולדודה נסיה לא הייתה תשובה. ואז התערבתי אני ואמרתי, שלא רק בכפר הזה עדיין אין חשמל, גם בהרבה כפרים אחרים, אף על פי שהם חיים, הערבים, כמו תרנגולות, סגורים בלול שלהם ואסור להם לצאת בלי רישיון של המושל. איך אתם כשכנים לא מתביישים, אמרתי, ואמי דרכה לי על הרגל. ולעצמי חשבתי שלו מונה חיה כאן ולא ברמאללה, גם היה הייתה כמו תרנגולת כלואה.

כשחזרנו לרחוב פרוג, לאחר הביקור העכור, כשעלתה אמי על יצועה כדי לחטוף את תנומתה הערה תמיד, הדלקתי את האור האישי שלי, והמכתב הזה כאילו נכתב מעצמו:

לכבוד עורכת המדור “מכתבים למערכת”

עיתון “הארץ”,

רחוב מזא"ה, תל אביב

גברת נכבדה,

לוי אשכול כבר חצי שנה ראש ממשלה, ועדיין הממשל הצבאי עומד על תִלו, וזה אומר דרשני. האם יש דברים בגו? האם בן־גוריון עדיין ראש הממשלה בפועל, וממשיך למשוך בחוטים כתמול שלשום? אך עתה זה שבתי מסיור בגליל ובלִבי מועקה. רבע מיליון אזרחים ערבים, שמגילת העצמאות הבטיחה להם שוויון זכויות גמור, נתונים כמימים ימימה לרצונו הטוב או הרע של הממשל הצבאי, ואוי לאותה בושה. כל יהודי בעל מצפון ישאל את עצמו עד מתי, ישאל וגם ישיב – עד כאן. ואיך נדע שלוי אשכול באמת מביא אתו רוח חדשה, רעננה, אם הרוח הרעה של קודמו עדיין מרחפת על פני המים העכורים, וחושך על פני תהום, ואין חשמל בכפרים הערביים. מי ייתן, ואשכול יביא עלינו את השנה הבאה לטובה, ולא רק עלינו, כי אם על כל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת, גזע ומין – ויהי אור!

בברכה ובכבוד,

משה למדן, תל אביב

אני בא ממשפחה טובה, והמשטרה קוראת לאנשים כמוני “בני טובים”. אני בן טובים, כי בני רעים הם בדרך כלל פרענקים, ואני אשכנזי אסלי מצד אבא ומצד אימא. לצערי, אין באפשרותי להציג את עצמי כגנב היהודי הראשון בישראל, היו לא מעט לפניי, אבל אין ספק שאני גנב מיוחד, אין כמוני.

העיסוק שלי, אפשר לומר, עבר אליי בירושה, לא נפלתי רחוק מהעץ. העץ שלי כלומר אבא שלי, היה עסקן די ידוע בהסתדרות, והיה לו משרד בבניין הוועד הפועל. בתור ילד הייתי בא לפעמים לבקר אותו במשרד שלו, והייתי מחפש מה אפשר לקחת הביתה. ככה התמלא החדר שלי בעטים, בעפרונות, בניירות, בפנקסים, והייתי נותן מתנות לחברים שלי מבית הספר שבאו לבקר; למה לא, שיהיה גם להם בבית. זה היה פיצוי מסוים בשבילם לכל מה שסילקתי להם מהתיקים בכל הזדמנות.

אבא שלי היה אחראי בהסתדרות על “העוסקים הזעירים”, זה היה השם בזמנים ההם למי שלא היו פקידים או פועלים אלא סתם חנוונים. ועם העוסקים הזעירים האלה היו לו עסקים, ולא תמיד זעירים כל כך. כמה פעמים אבי נתפס, לפחות חשדו בו, אבל אז, לפני חמישים שנה, לא היה מקובל ללכת למשטרה; את הכביסה המלוכלכת כיבסו בפנים, בבית. מינו איזה חבר לבדוק, והוא היה מדווח למזכיר הסתדרות על הממצאים. אני יכול לומר בביטחון מוחלט שאבי יצא תמיד נקי אף על פי שהיה די מלוכלך, בינינו. אחרי כל בדיקה ביקש אבי מכתב זיכוי וקיבל, והיה לו אוסף יפה של מכתבים כאלה, והיה לו במה להתגאות.

יותר מעשר שנים הוא טיפל בעוסקים הזעירים שלו עד שנמאס לו. כל אחד רוצה קידום בחיים, וגם אבא שלי רצה. בימים ההם היה בלתי אפשרי להתקדם בלי פתק ממזכיר המפלגה, רק מי שהמפלגה פרגנה לו קיבל ג’וב טוב יותר ודרגה גבוה יותר. אז אבא שלי הלך לזלמן ארן, שהיה אז מזכיר מפא"י, אדם חצי משוגע, וביקש תפקיד חדש. זיאמה אמר לו שעם כל כך הרבה חשדות וכתמים בתיק האישי שלו, הוא לא יכול להמליץ עליו. אבי התרגז נוראה, דפק על השולחן ואמר – חשדות שמשדות, כתמים מה כתמים, אני זכאי, לגמרי זכאי, ושלף מהתיק את כל אוסף מכתבי הזיכוי. ואז אמר לו זיאמה החצי משוגע, שהוא כבר למעלה משלושים שנה בארץ ואין לו אף תעודת יושר, והוא מקנא באבי על האוסף העשיר והיפה שלו. ככה פחות או יותר הסתיימה הפגישה ביניהם. אבי חזר הביתה רותח. סיפר לאימא שלי מה שקרה. גם אני שמעתי, ושניהם אמרו שהמפלגה מידרדרת, לא יודעת לשמור אמונים לנאמניה, ואוי למפלגה שאדם כמו זיאמה הוא המזכיר הכללי שלה. אין לי מושג איך זה קרה בדיוק, אבל הסיפור הזה נעשה מפורסם, והוא הצחיק הרבה אנשים. אנחנו במשפחה בכלל לא צחקנו.

אבי לא נרגע הרבה זמן, ואים לתבוע גם את מזכיר המפלגה וגם את מזכיר ההסתדרות בבית הדין העליון של ההסתדרות או של המפלגה. אני אולי גנב קטן, אמר, אבל אני מכיר הרבה אחרים, אנשים חשובים מאוד, שהם גנבים הרבה יותר גדולים ממני. ויום אחד אני אגלה את פרצופם, אחשוף אותם אחד־אחד, הבטיח, ויהיה שמח. אני לא זוכר שאני, הבן שלו, החלטתי אי פעם להיות גנב מקצועי, באמת שאני לא זוכר, החיים כבר החליטו בשבילי. אולי רציתי לנקום את נקמת אבי, שבסך הכול היה דג קטן, דג רקק כמו שאומרים, שכרישים אכלו אותו. ואם אני תפוח רקוב, זה לא בגלל העץ אלא בגלל האווירה הכללית ובגלל השיטה.

קבעתי לעצמי כמה כללים, כללי ברזל, כדי שלגנבות שלי תהיה איזושהי משמעות, שיהיה להן מסר, ושלא יהיו סתם גנבות של כייס מסכן בתחנה המרכזית. כלל ראשון – מכל גנבה אני מפריש משהו למסכנים, אני לוקח אבל גם נותן, כמו שנתתי פנקסים ועטים לחברים שלי מבית הספר. אני לא פנתר שחור, אבי מפולניה ואמי מרומניה, אבל אני הפנתר הלבן הראשון; ואצלי המסכנים יעשו חיים, מגיע להם. גם כשארוויח הרבה, לא אאבד את ההכרה המעמדית שלי, לא אשכח מאיפה אני בא, מבית חינוך לילדי העובדים ומחגיגות אחד במאי. והכלל השני שקבעתי – אני לוקח רק ממי שיכולים להרשות לעצמם. אני אהיה העונש של עשירים בלבד, עשירים וחשובים; הם החטא ואני עונשם. אפשר לומר בעצם שהחלטתי להיות גנב מגנבים, והגונב מגנב פטור, כידוע. בראש שלי כבר הכנתי רשימה שלמה של בתים לפריצה, יש לא מעט מועמדים, והם רק מתרבים בזמן האחרון. והכלל השלישי והכי חשוב בעיניי, שלעולם לא אגנוב מקופה ציבורית, רק מכיסים פרטיים. איזה טעם יש לגנוב מהציבור, אם כולם גונבים ממנו בלאו הכי, אם המדינה עצמה גונבת ממנו ודופקת אותו, והרבה חוקים שהכנסת מחוקקת הם חוקים לכייסים, כאילו לאשכול ולספיר מותר לפי חוק לתחוב את הידיים הארוכות שלהם לכיסי האזרחים. במילים פשוטות ובלי להתפלסף, החלטתי להיות גנב אידיאולוגי: אבי הלך בשעתו לזיאמה כקבצן לבקש מנו נדבה, לבקש ממנו צדקה, ואילו אני אלך לזיאמה ולחברים שלו, לכל המוישה גרויסים, כדי לעשות צדק; רחוק מאוד אפול מהעץ, אתם עוד תראו. תכננתי אפילו לחבוש כיפה בזמן העבודה, כי כל הפושעים שאני מכיר נראים עכשיו כמו חוזרים בתשובה, ושמתי לב ששוטרים ושופטים נותנים להם הרבה כבוד. גם לי מותר, כי גם לי יש אמונה וגם לי יש אלוהים. שקלתי אפילו לבקש מאפרים קישון שיעשה עליי סרט, לאחר שראיתי את סאלח שבתי עם חיים טופול. הסרט עליי יהיה התשובה הציונית ההולמת לסרט על סאלח – לא כולם כאן סאלחים עלובי נפש, לא את כולם ישפילו המפא"יניקים כפי שהשפילו אותו ואת אבא שלי, אף על פי שבא מפולניה ולא מעיראק. יש אנשים עם גאווה במדינה הזאת, והם רוצים לבנות אותה מחדש, מההתחלה.

השנה דווקא התחילה בסימן חיובי. לרגע היה נדמה שמשהו טוב עומד לקרות כאן אחרי אלפיים שנה. שר האוצר, פינחס ספיר, הפתיע אותי, למען האמת, והחליט להטיל מס על רווחי הון בבורסה, והכנסת אישרה את החוק. הייתי צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. מכל האנשים דווקא ספיר שם יד על כספים גדולים של ספקולנטים, שמצווה לקחת מהם כמה שיותר, פשוט מצווה. תמכתי בצעד הזה, ואת עצמי ראיתי כשליח מצווה. גם אני גובה בעצם מס ממי שיש לו יותר מדי, כי חלוקת הכנסה שוויונית יותר היא צו השעה. אם ספיר רוצה, הוא יכול לראות בי עובד שלו, רק באמצעים קצת שונים. אבל ספיר אכזב, איך לא, וכעבור כמה שנים הוא עצמו ביטל את המס על הבורסה, והחגיגה על חשבון הציבור התחדשה. מאז הכנסתי גם אותו לרשימת היעדים שלי וחיכיתי לשעת כושר.

כל חודש הייתי מעדכן את הרשימה כפי שעושה המשטרה; לה יש רשימה משלה ולי יש רשימה משלי. היא מקיימת מעקב אחרי הקליינטים שלה ואני מקיים מעקב אחרי הקליינטים שלי. ואם כל קליינט שלה נקרא “יעד משטרתי”, כל קליינט שלי יכול להיקרא “יעד אנטי משטרתי”. בסך הכול זאת הייתה שנה די טובה למעקבים ולמבצעים, כי אשכול ובן גוריון עשו כל כך הרבה רעש במריבות שלהם, שהוא בלע את רעש הנפילות שלי ממרזבים חלודים. לידיעת השלטונות: רוב המרזבים בארץ רקובים, ולא מומלץ לסמוך עליהם, בהחלט לא מומלץ. לא פעם שברתי רגל או יד, אבל לא נשברתי. קול דמי אבי צעקו אליי מהדשאים המטופחים המקיפים ברכות שחייה פרטיות. לידיעת השלטונות: בזמן האחרון נבנות כאן יותר ויותר ברכות כאלה, וכדאי לברר מאין הכסף. אני זוכר שפעם אבי אמר לאמי, ואני שמעתי, שאם הוא באמת גנב כזה גדול, אז איך זה שאין לו וילה ואין לו דשא ואין לו ברכה; שאלה טובה.

ממה שכבר אמרתי, ברור לגמרי שסתם פריצה לבתים ממש לא עניינה אותי; את הסתמיות הזאת אני משאיר לאחרים. במסגרת המעקבים והעדכונים שלי, חיפשתי יזמות בעלות משמעות, לא אכפת לי אפילו משמעות סמלית, בלי שלל רב, העיקר המסר. את המכה הגדולה הראשונה שלי רציתי לעשות במרכז העניינים, כדי שתעורר רעש ודיון ציבורי נרחב. שקלתי, לדוגמה, לגנוב את מדליון הזהב שהנשיא זלמן שזר העניק לפאולוס השישי, האפיפיור, שביקר בישראל. אין לי ספק, שלו יצאה המחשבה הזאת אל הפועל, היה פורץ ויכוח מר ונוקב בשאלה אם בייש אותנו הגנב ברבים, או להפך – הציל את כבודנו כמדינה שלא משלימה עם ביקור ראשון של אפיפיור בארץ הקודש, הפוסח על ירושלים בירתנו הנצחית. במקום שהאפיפיור יבוא אל נשיאנו הנשיא, הנשיא שלנו מוחל על כבודו וכבודו ובא אליו, ומקדם את פניו במגידו. איפה נשמע דבר כזה? איזו מדינה הייתה מסכימה לשמוע נאום של אורח נכבד, שאפילו את שמה הוא לא מזכיר בנאומו? והויכוח הזה היה נמשך שנים רבות, והכול בגלל מדליון קטן מזהב. ושקלתי עוד אפשרות: לפרוץ לביתו־מבצרו של משה דיין, ולהוציא משם חפצי ערך, בעיקר עתיקות, וכך לנהוג לפי אחד הכללים שקבעתי לעצמי – לגנוב מגנבים. לו יכולתי לסלק מהחצר שלו כמה סרקופגים שנקנו במשיכה, הייתי מתקבל במחיאות כפיים של לא מעט אזרחים, אני בטוח. זה יכול היה להיות המסמר האחרון בארון המתים הפוליטי של מי שעצם את שתי עיניו לכל כללי ההתנהגות הציבורית. הבעיה שלי הייתה שגם במקרה של האפיפיור וגם במקרה של דיין, האבטחה כבדה מדי, וגם סרקופג הוא מאוד כבד, כפי שהתברר לי לאחר שבדקתי, ונאלצתי להמשיך ולחפש יעדים יותר קלים לפיצוח, אך לא יותר קלים מבחינת המשמעות.

יום אחד קראתי בעיתונים על החתונה הצפויה של לוי אשכול עם ספרנית הכנסת, מרים זלקוביץ שמה, ומיד התחלתי לחשוב על המתנות שהזוג עומד לקבל. לא בכל יום מתחתן כאן ראש ממשלה עם בחירת לבו, וכל שועי הארץ מוזמנים, אם כי השועים של אז הם לא השועים של היום, חשוב לזכור. אבל כשמתחילים לסטות מהדרך, אחר כך קשה מאוד לתקן, ואולי בלתי אפשרי. במחשבה שנייה ויתרתי על הרעיון, ולא רק מטעמי אבטחה, כי בעצמי לא הבנתי מה כאן הרעיון. אשכול הוא אלמן, ולאחר שש או שבע שנות אלמנות הוא התאהב באשה צעירה, רווקה, ושיהיה להם לבריאות, לשניהם. לא רק שאין כאן מסר, יש אפילו חשש לערבוב מסרים.

היה לי עוד רעיון אחד שנפסל – לגנוב את הגביע מנבחרת ישראל, שניצחה את דרום קוריאה בגמר משחקי אסיה. פסלתי אותו מהנימוקים האלה: ראשית, הנבחרת זכתה בגביע ביושר, לפי מיטב ידיעתי. שנית, לא רק השועים של אז הם לא כמו היום, נובורישים, גם השחקנים. השחקנים של 1964 הרוויחו גרושים,. לא עברו מקבוצה לקבוצה בעבור בצע כסף, בית“ר היו בית”ר והפועל היו הפועל ומכבי כרגיל באמצע; והכי חשוב – הם שיחקו למען הדגל, למען המדינה, שהאפיפיור שכח אותה בנאום. והנימוק השלישי – כל העם אהב אותם, הם הרימו לו את המורל, וזאת גם המשימה שלי, השליחות שלי.

מרוב רעיונות שעלו ונפלו התחלתי לחשוש משיתוק עצמו ומבטלנות. החלטתי להתמקד במשימה אחת מרכזית, להינעל עליה, ולא לסטות ממנה ימינה או שמאלה. ההכנות חייבות להיות קפדניות, המעקב חייב להיות צמיד ושיטתי, אני חייב להצליח ויהי־מה, כי כבר הבנתי שרעיונות טובים ואפשריים לא מתגלגלים בשוק. גרתי אז בכפר סבא עם אשתי שהייתה גננת, וגם מסיבות לוגיסטיות היה לי קל יותר לעקוב אחר תנועותיו של השכן שלי, שר האוצר בכבודו ובעצמו. כל יום למדתי את לוח הזמנים שלו, מתי הוא עוזב את הבית ומתי הוא חוזר, מה הוא עושה בשבתות, מי החברים שלו, ושמתי לב שרובם אנשים עשירים, שהשר קרא להם משקיעים. ועד שהם ישקיעו בנו, הוא משקיע בהם. לא התקשיתי במיוחד ללמוד בעל־פה את כל המודיעין למבצע, כי ספיר בקושי נמצא בבית. כל היום הוא עבד, מבוקר עד לילה, העבודה הייתה חייו, זאת האמת. הוא גם מת כעבור עשר שנים מרוב עבודה ולאו דווקא מרוב ימים.

אמרו עליו שהוא בסך הכול איש הגון, מצניע לכת בחיים הפרטיים שלו; זה מה שאמרו. לפעמים, כשאיש לא היה בבית, הייתי מציץ דרך החלון, ומה שראיתי היה באמת צנוע. ראיתי ארונות ישנים שהצבע שהלם מתקלף, ראיתי שולחן מוכתם שכבר לא רואים בשום בית, ראיתי מיטות שבשנות החמישים קראו להן מיטות סוכנות, ושההורים שלי זרקו מזמן לאלטע זאכן. את כל זה ראיתי, והאמת שלא האמנתי. זה היה יותר מדי צנוע כדי להיות אמתי. לא יכול להיות ששר האוצר, ממליך המלכים, חי לו בתנאים של חצי מעברה. זאת רק פוזה, אמרתי לאשתי הגננת, כמו פוזה של ילדים קטנים, את מכירה, שבוכים כדי שירחמו עליהם ויגידו להם דברים נחמדים. בכל העולם אין שר כזה, נורא גדול ושמן, שישן שלוש־ארבע שעות בלילה ועוד במיטת סוכנות מברזל. זר לו הציץ כמוני בחלון, היה אומר – או שהאיש הזה שגר כאן הוא לא שר, או שהמדינה הזאת היא לא מדינה. אבל אותי לא ירמו, לי לא יעשו הצגות, אני מכיר אותם אחד אחד מבית אבא, ואם הכרת אחד – הכרת את כולם, גם את אבא שלי.

עכשיו הייתה לי אמביציה עוד יותר גדולה לגלות לציבור את האמת, לחשוף את פרצופו האמתי של ספיר. ספר הגדול יהיה אצלי כזה קטן, אני אחזיר אותו לממדים הטבעיים שלו, המון שומן ומעט מאוד שרירים. תמיד השתדלתי להיות לגמרי מעודכן, יד על הדופק, ובערב אחד שמעתי ברדיו כתבה על טקס חגיגי שייערך בעוד שבוע נשיא המדינה יפתח את השיבֶּר, ומוביל המים הארצי יתחיל להזרים מים מהכנרת לנגב. בטקס ישתתפו גם ראש הממשלה ושר האוצר, שהובילו כל השנים את פרויקט המוביל. זה היה מידע חשוב מאוד בשבילי, והוא אפשר לי לדעת במדויק מתי ספיר ייעדר מהבית, ואני אוכל לקפוץ לביקור.

הם חגגו שם, על החוף בכנרת, ואני חגגתי כאן, בכפר סבא. לא הייתה לי בעיה לפרוץ, כי הבית, כבר הסברתי, היה מוזנח ופרוץ. דחיפה קלה אחת, החלון נפתח, ואני בפנים. היה לי זמן, כי טקסים בארץ ארוכים, נמשכים ונמשכים, ואף פעם לא יודעים מתי לגמור. גם לא בכל יום חונכים כאן מוביל מים כל כך ארוך. הפכתי והפכתי, חיטטתי וחיטטתי, לא נשארה מגירה שלא פתחתי, רוקנתי את ארון הבגדים עד לתחתון האחרון, ואפשר בהחלט לומר שחיפשתי לספיר בתחתונים. השארתי אחריי תוהו ובוהו, עולם הפוך, אפשר לומר.

כעבור חמש שנים תפסה אותי המשטרה בפעם הראשונה, כשפרצתי לווילה בכפר שמריהו, לא רחוק מהבית. מהפריצה הזאת דווקא יצאתי ברכוש גדול שהתכוונתי לחלק לנצרכים; אולי לא את הכול, אבל חלק בהחלט רציני, גם גנבים אידיאולוגיים צריכים לחיות. מיותר לומר, שגם הרכוש נתפס יחד אתי, והמסכנים ימשיכו להיות מסכנים בלעדיי. אני נפרד מהם לכמה שנים טובות בפנים. במשטרה אמרו לי שזאת לא הייתה הפריצה הראשונה שלי, והם בטוחים שאני סוחב הרבה רכוש גנוב על הגב שלי. החלטתי לספר להם מה שקרה לי בבית של ספיר. אולי חשבתי להדהים אותם או לשעשע אותם או לרצות אותם. והם באמת היו מופתעים; עד היום, אמרו, עד היום אנחנו מחפשים את מי שגנב לשר האוצר את הפנקס השחור שלו, אוצר בלום, והוא נאלץ לקנות פנקס־שחור־שלושה־כוכבים חדש. אל תשאל, אמרו, איזה כאב ראש עשית לנו.

הביאו אותי למשפט, והשופטת שלי הייתה שרה סירוטה, אישה קשוחה אבל נחמדה. אני חושב שמצאתי חן בעיניה, כי היא ניהלה אתי שיחות, סיפרתי לה חוויות, והיא נראה לי משועשעת. פעם אחת היא שאלה אותי – תגיד, למה החלטת פתאום לפרוץ דווקא לבית של שר האוצר, לא פחדת? מה פתאום פתאום, השבתי, בכלל לא פתאום, וסקרתי לפניה את האידאולוגיה שלי ואת עקרונות היסוד שלי. פרצתי לבית שלו, הסברתי, כדי לקרוע את המסכה מהפנים של השלטון. הייתי בטוח במאה אחוז, שאם פרוצים לבית של שר אוצר אז מוצאים אוצר. ומה מצאת, שאלה. לא תאמיני, כבודך, מצאתי שעון ישן שגם הוא היה מקולקל, ואני מכחיש בתוקף את גנבת הפנקס השחור, גבירתי.

היום אני יודע בבירור שהקדמתי את זמני, גם השופטת סירוטה יודעת. לו הייתי פורץ היום לבית של ראש ממשלה או של שר אוצר או של שרים אחרים, כל ההיסטוריה הכלכלית־חברתית של המדינה הייתה נראית אחרת, כל תולדות ההון והשלטון

 

1965    🔗

שירים התחלתי לכתוב כשהייתי בן שבע. לכולם היה ברור שצומח כאן משורר, גם לי. אבי היה מראה את שיריי לחברים שלו, מורים וסופרים, והם הניעו ראשם בהסכמה: זה הקטן משורר גדול יהיה. את השיר הראשון כתבתי בכיתה ב', לאחר ביקור של הכיתה בתל אביב. המורה יפה ביקשה שנכתוב רשמי מסע, ואני נתתי עפרוני בשיר; מורתי התרשמה, ובעצמה השמיעה את השיר באוזני הכיתה למען יתרשמו גם הם. בהפסקה היא קראה לי ודחקה בי לשלוח את יצירת הביכורים ל“דבר לילדים”, למדור “קוראינו כותבים”? וכך עשיתי, כהמלצתה. כעבור חודש התפרסם השיר: “הירקון, הירקון, בשוטנו עליך לבנו ירון. על מימיך הרדודים ישוטו בשמחה כל הילדים” – אלה היו שורות הפתיחה, ורק אותן אני זוכר כרגע. אבי צרר את העיתון בתיקו; עכשיו הייתה לו אסמכתה מודפסת לציפיותיו ממני. אמי, שגם היא הייתה מורה, הסתייגה במידת־מה מההכתרה המוקדמת: אתה מכניס את הילד ללחץ, אמרה לאבי, שלא בטובתו, הזהירה. ויכוחים בנושאים פדגוגיים היו מקובלים במשפחתנו. מגיל שבע התוודעתי לאסכולות השונות בתחום החינוך, ועד היום אין לי דעה נחרצת איזו אסכולה נכונה יותר. כשהייתי בן עשרים ואחת פרסמתי ספר שירים ראשון בהוצאת “מחברות לספרות”, וישראל זמורה, המוציא לאור והמבקר הלמדן, ניבא לי גדולות. הספר זכה לביקורות מעודדות. נבואת לבו של אבי נראה בשלב זה נבואה המגשימה את עצמה. אלא שחיי בחרו לי דרך שונה, שהיא הדרך ההפוכה ליצירה הספרותית בכלל ולשירה בפרט. החיים היתלו בי; האם הם גם רימו אותי? האם דווקא גישתה הזהירה של אמי כלפי העתיד שוב הוכיחה את עצמה?

גם כשעזבתי את השירה, היא לא עזבה אותי, היא המשיכה ללכת לפניי, וגרר אותי אחריה למחוזות בלתי צפויים. כמי שלא בחר מעודו לוועד הכיתה, הייתה הפוליטיקה בשבילי מחוז חפץ אחרון; מה לי ולה, מה לה ולי, מה למשורר בבית הקברות של המוזות. אבל האבות המייסדים וגם האימא המייסדת חשבו אחרת, הם החליטו לאמץ אותי כבנם ולהועיד אותי לגדולות. משום שהתקשו בדרך כלל לנסח משפט עברי מתוקן, הם הלכו שבי אחרי אדם צעיר שהיטיב להתנסח; עט לך, דובר תהיה לנו. הם גם רצו בצעיר משלהם אל מול כל הצעירים הקשישים שיצקו מים על ידיו של בן־גוריון.

יום אחד הזמין אותי שר החינוך לביתו כדי לתהות על קנקני. בן־גוריון היה אומר על זלמן ארן שיומיים בשבוע הוא משוגע איש הרוח, אך לעולם אין לדעת, אמר, מתי היומיים האלה חלים. דווקא ביום שנפגשנו, הוא נראה לי לגמרי נורמלי, הסביר לי פנים, ניסה אפילו לחייך, ואמר שירה. אלתרמן, לדעתו כבר לא מה שהיה פעם וגם בו, בגדול המשוררים, ניכרת ירידת הדורות. אלתרמן, אמר, הוא היום יותר פוליטיקאי ופחות משורר, והוא לא יתפלא, השר, אם יום אחד נמצא את המשורר בכנסת כפי שמצאנו את יזהר. ארן שאל לדעתי, מה אני חושב, ותשובתי התהלכה על בהונות. ארן אמר שני מדבר כמו פוליטיקאי, והוא לא התכוון למחמאה. בסיום שיחתנו, לאחר שמנה את שבחיו של אבי, ואף אמר מקצת שבחו של ייחוס אבות בפניי, ביקש לגלות לי סוד בתנאי שלא אספר לאיש. הוא קירב את כיסאו לכיסאי ולחש: גם אני כותב שירים, ואני מפרסם אותם ב“הפועל הצעיר” אצל ידידי העורך, ישראל כהן. לפי רעם הלחש, הייתי אמור ליפול מהכיסא, אך החזקתי מעמד והגבתי: כל שבוע אני קורא את “הפועל הצעיר”, ומעולם לא ראיתי שיר שלך. זה נכון, איש צעיר, זה נכון מאוד, כי אני מפרסם בפסבדונים, אך ורק בפסבדונים. אני מפחד מביקורת, התוודה, ותתפלא לשמוע מביקורתם של מי אני מפחד בעיקר: מהביקורת של המורים והמורות לספרות. אני רואה אותם לנגד עיניי, הוא עצם את עיניו, יושבים להם בחדר המורים, מדפדפים ב“הפועל הצעיר”, נתקלים בשיר שלי, בשיר שר החינוך שלהם, קוראים אותו בקול רם ופורצים בצחוק. ארן פקח את עיניו והוא נראה לי מבועת. הצחוק שלהם מתגלגל ורודף אחרי לכל מקום, גם עכשיו אני שומע אותו, אמר. ואני כבר סיכמתי לעצמי, שאת שבטי אחסוך ממנו בכל מקרה, תהיה איכות שירתו אשר תהיה, כי לבי יצא אל המשורר הנסתר, הרדוף.

אף על פי שהשביע אותי לשמור את סודו לעולמים, אני מפר בזאת את שבועתי למען ההיסטוריה, למען חוקרי הספרות והתרבות בארצנו. אדרבה, ילכו אל הספריות והארכיונים, ינברו בּגליונות “הפועל הצעיר”, יקראו את שיריו של זלמן ארן, ויעשו עמו משפט צדק. ובלבד שלא יצחקו; אין מה לצחוק משר חינוך שכותב שירים. הוא עדיף משרים אחרים, שבקיאותם המופלגת בספרים עבי כרס באה להם מכריכותיהם האחוריות. עיקר שכחתי: הפסבדונים של ארן הוא – מ"ש שח; ופירושו: מי שהיה שר חינוך, כך רצה להיזכר בעילום שם.

בטרם נפרדנו שאל אותי אם יש לי עניין לשמש דובר מפא"י. אנחנו לא יכולים, הסביר, להיעזר אך ורק בשירותי הניסוח של גלילי. אתה מכיר אותו, את ישראל גלילי? הוא חושב שהוא רב מנסחים, ובין מגמגמים ועילגים כמו אשכול וספיר וגולדה, גם איש כמוהו נסחן ייחשב. אבל בינינו, שוב המתיק סוד, במקום לכתוב הוא חוטב, והטקסטים שלו עציים לגמרי, ואינם מדברים אל לבו של הדור הצעיר. אין בו שאר רוח, בגלילי, והיום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לשאר רוח, להשראה. אתה עצמך משורר, בני, ואבא שלך שוחר ספרים וסופרים, ומי כמוך מבין למה אני מתכוון כשאני אומר “השראה”. בן־גוריון מבין, ועוד איך מבין, והצעירים שבויים בקסמו, וגם דיין מבין, אתה בוודאי זוכר את ההספד שלו לרועי רוטברג מנחל עוז שדיבר שיר. ועוד מעט ניאלץ לזרוק את בן־גוריון מהמפלגה, נערוך לו משפט חברים ונקיא אותו מתוכנו, כי עכשיו זה אנחנו או הם – גולדה וספיר ואני, הטריומווירט, או דיין ופרס ואלמוגי. וזאת מלחמה בינינו לחיים ולמוות, וחשוב מאוד שאיש צעיר כמוך, יונגרמן, יעמוד לימיננו, ההנהגה הוותיקה, ויחד נוכיח שאין כאן מלחמת דורות אלא מלחמת אמונות ודעות.

ההצעה של ארן מצאה חן בעיניי. מפא“י הייתה אז המדינה, והמדינה הייתה מפא”י, ואם אני הדובר שלה, אזיי אני הדובר של המדינה. אני אהיה להם לפה, הפה של חבורת כבדי הפה והלשון, אני אדבר בשמם, אבל גם בשמי; בכל הכבוד, לא מיד יכתיבו לי מה לומר, הפה שלי ברשותי. וגם רציתי להציל את אשכול משיני טורפיו, שכמו כרישים ידעו לזהות סימני דם ופחד. אלך ואעזור להם ולמדינה, הרי זאת הזדמנות נדירה להיות בסוד העניינים, לשאוף את הרוח שבצמרת, ואחר כך אנשוף אותה בספר, ולאו דווקא ספר שירים, ואם לא יהיה מועיל, לפחות יהיה מעניין.

העשור השני של המדינה היה עשור הנורמליות: לקראת סופו, נבחר כאן ראש ממשלה נורמלי לשם שינוי, ולא היה עוד צורך לומר כן לזקן, כל הזמן רק כן וכן. הקיפו אותו שרים נורמליים פחות או יותר, ציווילים, אף על פי ששר החינוך נהג באופן אישי להשתגע פעמיים בשבוע. ואת “הצעירים” הכרתי מקרוב, ותמיד חשבתי לעצמי שעם צעירים כאלה עדיף להיות ותיק. לבי היה שייך לוותיקים, והם אימצו אותי הבן יקיר להם, נער טיפוחים. מי האמין ב־1965 שעוד מעט, בעוד שנתיים, כל הארץ תשתגע ותוכה בסנוורים.

אמנם שירים לא כתבתי עוד, אבל הודעות לעיתונות ותזכירים ונאומים כתבתי לרוב. כמו חייט השתדלתי להתאים כל נאום למידותיו של הנואם. לא הרגשתי שהמלך עירום, וכן הרגשתי שהוא מתקשה לעתים בהבעה עצמית. אני זוכר את ספיר יורד במדרגות הבמה של היכל התרבות, נרגש כולו, ושואל אותי איך היה הנאום שלו, ונאלצתי להודות שהנאום שלו־שלי היה מצוין, לפי מיטב שיפוטי, ולא גמגמתי. לא פעם ניסיתי לשים דברים בפיהם, ובדרך כלל הצלחתי, אלה היו דברים נכוחים.

גם אשכול היה מרוצה, ולאחר שזכה ב ניצחון מסחרר בבחירות 65' – הוא והטרויקה קיבלו ארבעים וחמישה מנדטים, ואילו בן־גוריון ונעריך קיבלו עשרה בלבד – הציע לי לעבוד אתו כיועץ ראש הממשלה. הייתי בן 25 והרגשתי שמחמיאים לי. אין לי בררה אלא לדחות את יציאתי מהפרדס הפוליטי עד יעבור זעמו של הזקן, שרק התעצם לעת כישלונו. " האיש הזה אינו ראוי לעמוד ליד הגה השלטון", אמר על אשכול, והאחריות חייבה לומר לא, לא לזקן. התחלתי לעבוד בלשכת ראש הממשלה, בקודש הקודשים, ושם שמעתי את משק כנפי ההיסטוריה והקריירה. אבי היה גאה בי, וכך גם החותנת שלי, שבפולניות שלה התחרתה עם אמי שהספיקה למות. אם לא תתגלח כל בוקר, הזהירה אותי, הם יזרקו אותך משם, ואתה חייב גם להתלבש יפה ולא ללכת בסמרטוטים החביבים עליך, ולא שמעתי בקולה.

ביום הראשון לעבודתי בלשכת ראש הממשלה, נקראתי פגישה של קבלת פנים אצל איסר הראל, שהיה יועצו הראשי של אשכול. איסר קיבל את פניי במאור פנים, ניכר בו שהוא עושה מאמץ יוצא דופן של חביבות. הוא נעל מאחורינו את הדלת, ותכף הבנתי שזה טקס החניכה שלי: בעוד רגע אתקין את עצמי בפרוזדור כדי שאוכל להיכנס לטרקלין הסודות הכמוסים של ישראל.

ואת אשר ניחשתי בא לי: איסר נעץ בי את ניני החוקר, ואני את לבי וכליותי מיהרתי לבחון. יוסי, אמר, לשכת ראש ממשלה היא מקום מיוחד במינו, ולא כל אחד זוכה לבוא בשעריו; אתה זכית ובגיל צעיר כל כך. שני דברים אני רוצה לומר לך בכניסתך: ראשית – סודיות, סודיות מעל לכול. מכאן לא יצא סוד, ומי שמוציא הוא היוצא. ושנית, דע לך, שראש ממשלה יש לנו רק אחד, אחד ויחיד, וראש ממשלה הוא ההפך מֵהַר: מה הר שנעשה יותר גבוה ככל שמתקרבים אליו, ראש ממשלה נעשה יותר נמוך, ועדיין חייבים להתייחס אליו כאילו היה הר. הדברים האלה מפיו של איסר עצרו את נשימתי, והם באמת נשמעו באוזניי כסוד נורא, שלעולם לא אוכל ולא ארצה להדליף. איסר התכוון לומר, ככל הנראה, שראש ממשלה, כל ראש ממשלה, הוא ככל האדם. האם היה היועץ הראשי מרהיב עוז לאבחן את בן־גוריון באותה אבחנה עצמה? האם גם בן גוריון היה בעיניו בשר ודם? סוד הוא סוד, אין מה להתווכח, ודווקא גילויו שָׁבה את לבי: אשכול כבן אדם, זה האיש שברצוני לשרת, ואת אלוהים אני משאיר לשעבודם של אחרים. לא אלוהים לשלטון בחרתנו, ולא אנחנו בוחרים אלוהים לשלטון. אשכול הוא שנבחר, ורק חבל שרבים מחבריו ומיועציו משדלים אותו להידמות לבן־גוריון, ואינם מניחים לו להיות הוא עצמו. עוד הם מנסים לשנות לו את התדמית, וכבר הם הופכים אותו לבדיחה, בדיחות אשכול. המשמעות האמתית של חצי־תה, חצי־קפה, הייתה חצי אשכול, חצי בן־גוריון.

נכנסתי לתפקידי, קמתי כל בוקר לעבודת אשכול, ולא לגמרי מגולח חיפשתי זקָנים עדי להתגלח עליהם. הייתי חדור מוטיבציה ומלא עצות כרימון. מנוי וגמור אתי לגדל ולרומם את בחיר לבי. בוקר אחד טלפן אליי קצין הביטחון של המשרד וביקש לשוחח אתי. הוא הזדמן לחדרי והפתיע אותי: צר לי, פָּתח, אבל לא תוכל לעבוד כאן אצלנו. אני משער שארשת פניי הסגירה תמיהה: תראה, המשיך, אתה פשוט לא מתאים לעבודה בלשכת ראש ממשלה. ואני ביקשתי הסברים לאי־התאמה. תראה, המשיך והמשיך, אתה טיפוס בוהמייני, ויש לך חברים מהבוהמה, ואתה מבלה לפעמים עד השעות המאוחרות וגם שותה. ואני שיוויתי לנגד עיניי את החותנת שלי, שמלכתחילה תבעה ממני במפגיע לוותר על הזיפים ועל הסוודר האדום; ואני, בטמטומי, לא שעתי לעצותיה. ושמעתי, חרץ קצין הביטחון את גורלי, שאתה כותב שירים. אז ידעתי שכלתה אליי הרעה, נכזבה תוחלתי, אפסו סיכויי; זה הסוף, ועל שיריי ניחמתי.

עוד באותו היום קרא לי אשכול ללשכתו, וביקש ממני לכתוב בשמו ברכה קצרה לחברי המשמרת הצעירה או לחברי המשמרת הוותיקה, אני לא בדיוק זוכר. אמרתי לו שברצון אכתוב, רק שקצין הביטחון הודיע לי לפני כמה שעות על סיום עבודתי; לא עברתי את הבדיקה הביטחונית. ואשכול שאל אותי למה לא עברתי, ואני השבתי שלא לגמרי הבנתי. תקראי לקצין הביטחון, שיבוא אליי דחוף, ביקש מהמזכירה. והקצין בא דחוף. מה הבעיה עם היונגרמן הזה, שאל אשכול. אולי כדאי שנדבר בארבע עיניים, הציע הקצין. לא צריך ארבע עיניים, תגיד לי עכשיו, אין כאן סודות; אשכול היה עצבני. ואז אמר לו שומר הסף את מה שכבר אמר לי, פחות או יותר. ואז קצף אשכול ואמר לקצין שיישק לו בתחת, וביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב וגם הרבה יותר ברור. לא האמנתי למשמע אוזניי, לא האמנתי שכך רשאי ראש ממשלה להתייחס לביטחון המדינה; אוי לאוזניי שכך שמעו, וטוב שאוזני איסר לא שמעו. האיש הזה, סיכם אשכול, נשאר כאן, נשאר אתי, ואל תבלבל לי את המוח, וראש הממשלה קם ממקומו ונראה לי כמו הר. כך עברתי את הבדיקה הביטחונית הראשונה שלי, כך הוענק לי הסיווג הביטחוני הגבוה במדינה. אך ליתר בטחון החלטתי שלא לכתוב שירים, בינתיים.

כעבור כמה שנים, כבר מזמן עזבתי את אשכול ואת לשכתו, ואשכול עצמו עזב את העולם זה מכבר, פתחתי עיתון וקראתי על קצין הביטחון של משרד ראש הממשלה שנלכד על ידי המוסד והשב“כ בעוון ריגול בשירות הקג”ב; לא הייתי בטוח בזיהוי שלו, עברו שנים רבות. אולי זה היה הקב“ט שלי, ואולי זה היה קב”ט אחר; כך או אחרת, קב"ט משרד ראש הממשלה הוא היה. הוא נידון לשתים עשרה שנות מאסר, ומישהו סיפר לי פעם שמרוב צער ומרוב שיעמום הוא כתב שירים בכלא.

ראש ממשלה בא וראש ממשלה הולך, וגולדה באה. אני חושב שהיא אהבה אותי משנאתה לשמעון פרס. זו הייתה אהבה קצרה. ומעשה שהיה כך היה: עיתונאי אמריקני חשוב בא ארצה וטלפן אליי: שמעתי שאתה מקורב לגולדה, אמר, והיא מקשיבה לך. אני מגיע ממצרים, נפגשתי עם אנואר סדאת, והוא הביע נכונות לנהל אתכם משא ומתן לשלום. אתה מוכן לדווח לראש הממשלה ולמסור לי את תשובתה? שאל. העיתונאי היה נרגש, קולו בגד בו כעיתונאי והסגיר אותו כשליח מצווה. ואני, שליחו של השליח, אצתי רצתי לירושלים, התפרצתי ללשכה, ואמרתי לגולדה שאני מוכרח לדבר אתה, והיא התפנתה. מסרתי לה את המסר, הייתי בטוח שתקום ותיפול על צווארי, תנשק אותי על שתי לחיי, ותברך על בשורתי. היא דקרה אותי בעיניה, שיספה את גרוני במבטה, ואמרה באיפוק צונן שהקפיא את החדר ואת דמי: ואתה יודע, יוסי, מה הוא רוצה, סדאת? יש לה מושג? אני יכול רק לשער, מלמלתי נכלם, הוא בוודאי רוצה שנחזיר לו את כל סיני, זה די ברור. את זה בדיוק הוא רוצה, חייכה כחייך אם לבנה הגולם, שביקש לקטוף לו את הירח. ואתה, יוסי, אתה מעלה בדעתך שאני אסכים? כשנפרדנו, הייתה לי הרגשה שבשל חיבתה אלי תהיה מוכנה לסלוח לי, אבל בפעם האחרונה; שוב לא תסלח.

מיצר ההרס העצמי נפטרתי; דווקא רציתי להיפטר, ולא הצלחתי, אף פעם לא ממש הצלחתי. כעבור כמה חודשים גדשתי את הסאה, עברתי כל גבול, וגולדה הייתה אישה של גבולות בני הגנה. היא התראיינה בטלוויזיה, ושמעתי אותה אומרת שלעולם, לעולם לא ניסוג מרמת הגולן. למחרת, מעשה שטן, נפגשתי אתה באקראי, פגישה של מסדרון. גולדה, אמרתי, והרגשתי כקופץ ממגדל של שלושים קומות ובקומה החמש עשרה מודיע שהכול בסדר לפי שעה, למה לומר דבר כזה שלעולם לא. הרי יום אחד, בעוד שנה או בעוד עשר ואולי חמישים שנה, יבשילו התנאים ונצטרך לסגת מהרמה. היא אפילו לא טרחה להשיב, היא רק עשתה תנועה שמסלקת שד על פניה; כאילו לא היתה בטוחה הֶהיה או חלמה חלום רע.

ספיר טלפן אליי כעבור שעה קצרה ושאל אותי מה כבר עשיתי לגולדה. השבתי לו שלא עשתי לה כלום, רק אמרתי לה שיום יבוא ונרד מהגולן ונפַנה את היישובים. רק את זה אמרת לה?! השתגעת“! אתה יודע מה היא אמרה לי? אתה לא רוצה לדעת; דווקא רציתי. היא אמרה שקרה לך משהו איום ונראה בזמן האחרון, שהיא מאוד מאוכזבת ממך, שהפכת להיות גורם מסוכן. אני כמעט בטוחה, אמרה לספיר, שיוסי השתגע, ואולי כדאי להתעניין אצל אבא שלו, אולי הוא זקוק לטיפול. היא רק לא ידעה שאבי, באחריות ימיו, שינה את טעמו וביקש לשנות גם את טעמי. הוא כבר לא היה מפא”יניק, הוא שהיה מאחרוני המא"פאיניקים. פעם הוא אמר לי, אבי, שאני חייב להכות בגולדה ובכנופיה שלה, להכות בלי רחם, וגם אם לא אדע למה ומדוע, היא כבר תדע. עד היום אני רואה בדברים האחרונים האלה את צוואתו.

ואתה יודע מה עוד היא אמרה? שאל ספיר בטלפון. היא אמרה שכדאי לך לחזור לכתיבת שירים.

 

1966    🔗

אנחנו משפחה משונה, מגווֶנת. אבא שלי יותר בשמאל ואימא שלי בימין, ואחי ואני שני ניגודים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הסכמנו על משהו; רק על הפועל פתח תקווה אנחנו מסכימים, שנינו, אף על פי שאני בעד משחק קבוצתי, ואחי בעד הברקות של יחידים. אני אישית לא מאמין גדול באינדיווידואליזם, ואם כל הקבוצה לא תשחק יותר כאיש אחד, לכל היותר נמצא את עצמנו במרכז הטבלה. ככה זה בכדורגל, וככה זה במדינה.

יש אנשים שקשה להם להאמין שאני ואחי באים מאותה משפחה, שגדלנו באותו הבית ושלמדנו באותו בית ספר. איך זה יכול להיות, הם שואלים. איך זה יכול להיות שאתה מושל צבאי ואחיך צייר, אמן מפורסם, שמתנגד לממשל הצבאי ומפגין נגדו בכל הזדמנות. ואני משיב להם שזה מה שיפה במשפחה שלנו, שכל אחד רשאי לבחור, וזה החינוך שקיבלנו בבית. זאת התשובה שאני נותן בדרך כלל, אבל אני בעצמי לא כל כך מבין. את המרחקים האלה בתוך משפחה אחת קשה להסביר; מזל שאנחנו לא קבוצת כדורגל.

אני המושל הצבאי של כל אזור המשול, אלוף־משנה, ואחי, שצעיר ממני בשנתיים, חבר של כל אנשי הבוהמה בתל אביב. עד היום, כל שבת, אנחנו אוכלים אצל אימא ארוחת צהריים, וכל שבת אנחנו רבים. רק לעתים רחוקות הוא לא מספר על העבודה שלו ואני לא מספר על העבודה שלי, והארוחה מסתיימת איכשהו בשלום. למדתי מאחי לא מעט, אפשר לומר שאני קצת מתמצא באמנות, בזכותו, אני מכיר שמון של ציירים ופסלים, ומתוך סקרנות הלכתי פעמיים או שלוש לתערוכות במוזאון. אני זוכר שפעם ראיתי עבודה של יגאל תומרקין, חבר טוב של אחי, והתומרקין הזה קרא ליצירה שלו “פניקה אודות מכנסיים”, ואני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב צחוק. הוא הדביק על הציור שלו את מכנסי העבודה שלו ואת כף היד שלו, ולזה הם קוראים אמנות. לאחי דווקא אמרתי בשבת מה אני חושב על החבר שלו, והוא עזב את הארוחה באמצע וטרק את הדלת. ואז אמי אמרה שבמקרה היא דווקא מסכימה אתי, אבל למה אני צריך להעכיר את האווירה בבית. ואני אמרתי לה שעוד לא סיפרתי מה אני באמת חושב על ערמות הצמיגים והאבובים של משה גרשוני או על חתיכות העיתונים שרפי לביא מדביק על בד, עוד שני חברים שלו. בשבת הבאה אספר לו, אמרתי, והיא התחננה לפני שבשבת הבאה אשתוק.

תומרקין וליפשיץ הכי גרועים בעיניי, כי הם לוקחם את כל מה שיקר כאן, בארץ הזאת, מעוותים אותו ועושים ממנו בדיחה. אין פרה קדושה שהם לא שוחטים, ואחר כך שמים את היד בדם, ואחר כך שמים את היד עם הדם על הבד. ואין הפגנה או עצומה נגד הממשל הצבאי שהם לא משתתפים, ואין להם מושג מה יקרה כאן אם הממשל יבוטל. אני כבר שומע שאשכול שוקל ביטול, הרבה אנשים לוחצים, ואם יש מישהו שאני מתפלא עליו זה מנחם בגין, שעושה יד אחת עם השמאל והבוהמה; איך ששיקולים מפלגתיים יכולים לטמטם גם אדם חכם ואחראי. יום אחד בגין יסתכל על היד שללו, ויראה שגם היא אדומה. חבל שבגין והחרותניקים לא מצטרפים אליי לסיור קצר בטירה או בטייבה או באום אל פאחם, והיו שומעים איך הערבים מדברים על המדינה כ“מזעומה”, מדינה מדומה, שעוד מעט יבוא יומה; איך הנשים שלהם לא מתאפרות ולא מסתרקות ולא מתרחצות, כי בקרוב ישובו הקרובים, ורק אז, בשיבה הגדולה, הן יתירו לעצמן את נדר הנקמה. בגין התמים, שמתנגד לזכות השיבה, אבל תומך בחזרתם של עקורי אקרית וברעם לכפרים. וחבל שאשכול לא מכיר את השטח, ולא מקשיב לאנשים שמכירים, אבל אשכול נראה לי כבר אבוד; הרעילו לו את הנשמה.

רק בן־גוריון ידע את נפש הערבים, וזאת הסיבה שהוא מעולם לא נפגש אתם, כדי שלא יבלבלו אותו בחנופה המסורתית – תודה, תודה, תודה – מתוקה כו בקלאווה, החנופה שלהם. ואם אוכלים יותר משתי חתיכות בקלאווה, מקבלים כאב בטן ורוצים להקיא. בן־גוריון ידע להחזיק אותם קצר, כי אם נותנים להם יותר מדי חבל, הם חונקים אותך. הזקן היה מתייעץ לפחות, והרבה פעמים הוא התייעץ גם אתי, אישית. ואני תמיד אמרתי לו שישאל את הערבים בעצמם אם הם מעוניינים בביטול הממשל הצבאי, בביטול עוצר הלילה והרישיונות, והוא באמת שאל את שיח' ג’אבר מעדי הדרוזי ואת אליאס נח’לה הנוצרי ואת ד’יאב עביד המוסלמי, והם אמרו לו עבדאן, חס וחלילה, חס ולילה, אלוהים ישמור, אללה ירחם. רק זה עוד חסר לך, ראיס, רק זה חסר לנו. אם אתה נותן להם חופש, הם יעלו לנו על הראש, כי ערבים לא ממש יודעים מה לעשות עם חופש.

כבר הרבה זמן שהממשל הצבאי מתנדנד, ולפני שלוש שנים היה נדמה שהוא נופל. קול אחד בכנסת היה חסר בהצבעה. פתאום הכול היה תלוי באצבע של חבר הכנסת ד’יאב עביד, נכבד מטייבה, ולפני ההצבעה המכרעת הוא פשוט נעלם. בן־גוריון טלפן אליי ואמר לי שאני חייב למצוא את ד’יאב; לא אכפת לי, אמר, איך תמצא אותו ואיפה תמצא אותו, אפילו תחת לאדמה תשלוף אותו, ותביא אותו אליי. הרגעתי את בן־גוריון שהיה נסער, ואמרתי לו שלא ידאג, שיהיה בסדר, ועם ד’יאב אני אסתדר בעצמי. כעבור כמה שעות מצאתי אותו מסתתר אצל אחותו, בבית שלה. באתי אליו והסברתי לו שאם הוא ייעדר מחר מהכנסת, ואם הוא יתבלבל ויצביע לא נכוון, זה יהיה הסוף שלו ושל החיים הטובים שלו. את השם של בן־גוריון אפילו לא הזכרתי, כי לא היה צורך. ד’יאב תמיד הבין דברים ברמז, זה היה יתרון גדול שלו. בן גוריון טלפן אליי לאחר מעשה, והסביר לי שיכול היה לקרות אסון; כאילו לי צריך לספר, כאילו אני בעצמי לא יודע.

ובאמת סיפרתי למשפחה שלי בשבת, רק להם, ואחי התפרץ ואמר שאני מנוול, מנוול שתומך בח’אינים מנוולים הבוגדים בעמם, ואני אמרתי לו שהוא בעצמו שרלטן ועוכר ישראל; אולי אני הראשון שהשתמשתי בביטוי הזה – עוכר ישראל – ואחריי החרו החזיקו רבים וטובים. לאחר ההצבעה בכנסת קמה סערה גדולה, ואני במיוחד זוכר קריקטורה אחת שבה רואים חבר כנסת ערבים שמלקק בלשון ארוכה מגפיים שחורים של קלגס, ועם הקריקטורה הנבזית והחולנית הזאת הגיעה כל הבוהמה למשרד שלי במשולש. הודעתי להם שאני מוכן לקבל נציגות מטעמם, אך ורק נציגות, אם כי כל ההפגנה הייתה בגודל של נציגות. הם לא הסכימו. ההפגנה נמשכה עוד שעה למרות מזג האוויר הנוח של פברואר, ואני יצאתי למרפסת של בית הממשל, ומהקומה השלישית סקרתי אותם; גם אחי היה שם, כמובן, גם הוא צעק בוז כמו כולם, ואני לא הוצאתי הגה, רק עמדתי שם וחייכתי.

בנקודה הזאת חשוב לי להבהיר שיש לי דווקא הערכה רבה לאמנים ולאמנות, שלא יתקבל רושם מוטעה; אפשר אפילו להגדיר אותי כשוחר אמנות. כשאני נוסע לחוץ לארץ אני הולך לתאטרון, לקונצרטים, למוזאונים. אבל כאן קשה לי, כי כאן זה שלי. קשה לי לראות איך הכול נהרס, וכמה קל להרוס. הלכתי פעם עם אשתי לראות את “מלכת אמבטיה”, ובהפסקה הלכנו הביתה, כי שנינו ראינו איך שופכים את התינוק עם המים. ואיפה הצנזורה? גם את הצנזור הצליחו להפחיד. האנשים האלה מ“לול” ומ“שבלול” מנותקים, לגמרי מנותקים, אין להם מושג איפה הם חיים, שיבואו פעם לבתי הקפה בכפרי הגליל והמשולש, ויראו איך האספסוף מריע לג’מאל עבדול נאצר כשהוא מאיים על ישראל בטלוויזיה, איך הם מריעים לו אחנה ג’אלן, אנחנו אנשיך, יא אבו ח’אלד; איך הם קוראים בשקיקה את סמיח אל קאסם ואת מחמוד דרוויש, שנשבעים לנקום את הדם הפלסטיני השפוך; איך הם מזדהים עם קבוצת אל־ארד שזוממת לחסל את היהוד, אפילו הקיצונים של מק“י כבר לא מספיקים להם. ועכשיו עוד יבטלו את הממשל הצבאי, והערבים משם ואורי זוהר ותומרקין וחנוך לוין ודן בן־אמוץ מכאן ישתפו פעולה, כל אויבי ישראל התאחדו, ואפשר להגיד למפעל הציוני שלום. ולמה נתן אלתרמן ועגנון וזז ושלונסקי ולאה גולדברג ואפילו חיים גורי ואמיר גלבוע, למה הם שותקים? אין להם מה להגיד? הם לא מבינים מה קורה? אשתי הראתה לי לפני כמה שנים של נתן זך שהתפרסם ב”הארץ" – “המוות בא אל סוס העץ מיכאל” – הבנו כל מילה, אנחנו לא עמי ארצות, ושנינו הסכמנו שעל הסוס הזה לא נגיע רחוק, זה עוד סוס מת באורווה הלאומית.

לא מספיק לדעת לציין, לא מספיק לדעת לכתוב. הרבה יותר חשוב מה כותבים ומה מציירים ומה נותנים בתאטרון. גם אני יודע לצייר, וכשאני ואחי היינו קטנים, ציירתי לא פחות טוב ממנו. לאמי הייתה פעם פליטת פה והיא אמרה לי שאני הצייר הכי טוב במשפחה, ואחי שמע. גם אני יודע לכתוב, ועוד בבית הספר התיגון שלחתי שיר ל“מאזניים”, והדפיסו אותו במדור “שירה צעירה”, ואחר כך שלחתי עוד שיר, והעורך כתב לי שורה אחת – “אין ניכרת התפתחות בכתיבתך” – ויותר לא שלחתי, אם כי לא הפסקתי לכתוב, כי ניחשתי את הסיבה האמתית לעוינות הפתאומית של העורך. השירים שלי הביעו שמחת חיים והביעו תקווה גדולה, ולא שיבצתי בכל שורה את האני שלי, אני ואני ועוד פעם אני, ולפעמים השתמשתי במילה אנחנו, ופה ושם הופיעה המילה עַם. אם הסופרים והמשוררים של המדינה שבדרך היו מתחבקים ומתנשקים רק עם האני הפרטי שלהם, לא הייתה קמה כאן מדינה. יכול היה לקרות שאחי היה הופך למושל צבאי, ואני הייתי הופך להיות משורר או צייר, אם מסתמכים רק על כישרון. אבל חוץ מכישרונות שאלוהים וההורים שלך נותנים לך, יש גם אחריות ושליחות שאדם נותן לעצמו. וזאת השליחות שאני קיבלתי עליי, וגם אם יש סיבות לאומיות להצטער על מה שמתרחש עכשיו, לי אין סיבה אישית להתחרט; אני את שלי עשיתי ומוכן להמשיך ולעשות, רק שלא יכניסו מקלות בגלגלים.

איפה הם היום המשוררים של פעם, למה נדם קולם. למה נדם קולו של המשורר הדגול ש' שלום, לדוגמה, שאני יודע לצטט שירים שלמים שלו בעל־פה. בחג העשור למדינה כתב האיש היקר הזה שיר נדיר ביופיו: “השיר והשבח, הלל ושמחה/ על הנסים ועל הנפלאות / ועל הגבורות ועל הוד החופש / שעינינו חזו מבעד לדמעות / שבנינו חוללו בחירוף הנפש./ לא עוד יישרף יהודי בכבשן / ולא עוד יופקר יהודי לרצח / לא עוד ינום ולא עוד יישן / שומר עצמאות ישראל לנצח”. איזו אהבת ישראל, איזו חריזה, איזה משקל. ונתן אלתרמן הגדול מכולם כתב לכבוד החג את הטור השביעי הבלתי נשכח: “זה חג שרעש ורעם, וזה חג שזימר ברוב עם, ועוד כתוב כי זה חג שדמם במורא ופחד / וזה חג שרקד משמחה וזה חג שעמד ובכה. והכול ביחד. כן, חבר, הכול ביחד”. איזה יופי, איזה יחדיו, כל הכבוד. אבל מאז לא שומעים אותם כמו קודם, ואין תשובה ציונית הולמת לכל משביתי השמחות, לכל התבוסתנים, שאצלם הכול רע, הכול רע, הכול אבוד. ואני אומר, גם אם חלילה יבוטל הממשל הצבאי, ולפי כל הסימנים הוא יבוטל השנה, אף על פי כן לא אלמן ישראל. עם ישראל הוא עם חכם, והוא יצא דרכים אחרות, חדשות, להעמיד את הערבים במקומם. ובכלל, יש לי הרגשה שעוד מעט תפרוץ כאן מלחמה, ובמקום ממשל צבאי על רבע מיליון ערבים יבוא כיבוש על שני מיליון ערבים, וכיבוש עדיף ממשל צבאי שהוא כמו החצי־תה חצי־קפה של אשכול, שאף פעם לא בדיוק יודע מה הוא רוצה. איפה הוא ואיפה גן־גוריון, שהשנה ימלאו לו שמונים. אני בטוח ש“הזקן” הזקן יושב לו בשדה בוקר ומתפוצץ, כשמעשי ידיו טובעים בים, והחברה ליצים האלה מדיזנגוף מגרדים ביצים ואומרים שירה, אָה יֶענֶה שירה, אה יענע ציור, אה יענע מציאה.

הרבה דברים קורים כאן בשנה האחרונה, שבעיניי יש להם משמעות סמלית מרחיקה לכת. המון חגיגות עם המון אורחים מהארץ ומחוץ לארץ והרבה תורמים, יהודים עשירים. הם באים לירושלים והם וזרים לניו־יורק, אבל בעצם הם כאן כל זמן, בכספם הם כאן ובכסף הזה קונים את הפוליטיקאים, ועד אשנת 2000 המדינה הזאת תהיה שלהם, מדינת כל תורמיה ועשיריה. הנה, הם חונכים עכשיו את מוזאון ישראל בירושלים, כאילו לאחי ולחברים שלו אין מספיק מוזאונים וגלריות להציג את הצמיגים ואת הגרוטאות וחוטי הברזל ואת הדבקות הניר שלהם, כאילו זה מה שחסר להם ולנו. ואת מי ממנים לאוצֵר האמנותי? את יונה פישר, כמובן. ואחי כבר אמר בשבת שעכשיו תמוגר – כך אמר: “תמוגר” – הדיקטטורה החשוכה של ד’ר חיים גמזו במוזאון תל אביב. ואם לא די במוזאון חדש, עוד חממה לשנאת ישראל, אז אותם בעלי מאה חונכים גם את משכן הכנסת החדש, ועוד מעט הם יהיו גם בעלי הדעה. ומה יועיל משכן זה או אחר אם חברי הכנסת עצמם הם אותם חברי כנסת, שידם לא תרעד כשירימו אותה בקרוב ויבטלו את הממשל הצבאי. במקום משכן חדש היה כדאי לבנות כאן איש חדש, איש חזק אחד, שינהל את העניינים, יעשה סדר, וישתיק את מאה ועשרים הפטפטנים. בכל פעם שאני מזדמן לתן אביב ועובר ליד מגדל שלום, שגם אותו חנכו לפני כמה ימים, אני אומר לעצמי – יום אחד כל המדינה הזאת תקפוץ מהמגדל ותתאבד; זה מה שיקרה אם לא יבוא שינוי, ומיד. אפשר לחשוב שהממשל הצבאי זה העסק הפרטי שלי. באופן אישי אין לי סיבה לדאגה. תמיד אמצא עבודה במקצוע שלי, ולהיות מושל זה בראש וראשונה מקצוע. אחרי הכול אני ערביסט, ולערביסטים תמיד תהיה כאן פרנסה, הם לא מתגלגלים בשוק. היום אני מושל המשולש, ומחר אני מושל יריחו, יותר טוב בשבילי. ואם הכיבוש לא יהיה מוכן בזמן, לא תהיה בעיה לאיש כמוני להשתלב באיזשהו מכון מחקר מכובד ליד איזושהי אוניברסיטה מכובדת; אין סכנה שאשאר מובטל. ובכלל, הדאגות שלי הן דאגות הכלל, דאגות לאומיות, והן מתגברות כשאני רואה את הגרוטאות של תומרקין ושל קרוון ושל קדישמן, שמחליפות את המשוריינים של באב אל ואד.

רק דאגה אישית אחת יש לי; היא התחילה להטריד אותי בזמן האחרון, והיא קשורה בבת שלי, נעה. נעה רק בת ארבע עשרה, בשנה הבאה היא הולכת לתיקון, אבל היא כבר מגלה סימנים של חיה פוליטית, ולאו דווקא סימנים חיוביים. נעה היא הבן־אדם שאני הכי אוהב בעולם והיא לא כל כך אוהבת את מה שאני עושה, זה הרושם שקיבלתי ממנה בכמה הזדמנויות. יום אחד, כשעוד הייתה בכיתה ז‘, לקחתי אותה אתי לעבודה, ובילינו יחד יום שלם. בסוף היום היא שאלה אותי כל מיני שאלות, והן הדליקו אצלי אור אדום, ומאז השאלות שלה רק מתרבות, והתשובות שלי רק מסתבכות. היא שאלה אותי, למשל, למה האדון ראשד חלץ את הנעליים שלו כשנכנס למשרד שלי והלך בגרבים, הרי המשרד שלי הוא לא מסגד. ואני השבתי לה שהסיבה פשוטה מאוד ולא קשורה למערכת היחסים בין הממשל לנתיניו. היה מאוד גשום היום, הסברתי לה, ואדון ראשד לא רצה ללכלך את הלשכה שלי בבוץ, זה הכול. אבל אחר כך היא שאלה אותי למה אדון ראשד, שיכול להיות אבא שלי וסבא שלה, כך היא תיארה אותו, למה הוא נישק לי את היד כשנכנס וכשעזב. ואני השבתי לה שהסיבה פשוטה מאד, זה המנהג אצלם, ואדון ראשד שהוא זקן, שיח’, מקפיד לשמור על המנהגים המסורתיים. אבל אחר כך היא שאלה אותי למה אכלנו במסעדה בצהריים ולא שילמנו, ושוב נאלצתי להסביר לה את המנהגים המקומיים שמדגישים הכנסת אורחים. אני לגמרי לא בטוח שנעה לגמרי שוכנעה מההסברים שלי, וכאילו להכעיס התחילה לקרוא את “העולם הזה”. והיא קראה גם את “חרבת חזעה” של יזהר ואת “השבוי”. נעה שלי ילדה מפותחת במיוחד, בכל המובנים, ולפעמים אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא לפני גיוס. והיא קראה נתן זה ומאיר ויזלטיר ודוד אבידן ויורם קניוק ועמוס עוז וא"ב יהושע, שלצערי הרב לא הלכו בדרכיו של ש' שלום, גם לא של אלתרמן או הזז. הלוואי שהייתה מסתפקת ביהודה עמיחי ובחיים גורי, אם כי גם הם מתקלקלים בשנים האחרונות ומשמיעים זמירות חדשות. אני בטוח שכל מה שקורה לנעה, כל מה שעובר עליה, זה בלל אחי, שיהיה בריא. הרבה פעמים שמתי לב שבארוחות הצהריים בשבת היא בולעת כל מילה שיוצאת מהפה שלו, במקום לבלוע את הצ’ולנט של סבתא שלה. נוסף על כל הצרות היא גם לא אוכלת בשר ולא אוכלת דגים, היא צמחונית, טבעונית בעצם, היא אוהבת חיות, ואהבת חיות מובילה לאהבת ערבים ולהפך, אני מכיר את התהליך.

אחי מחייך בכל פעם שהוא שומע את נעה מדברת; הייתי מוחק לו את החיוך הזה מהפרצוף. ויש לי גם דרך לעשות את זה ועוד אעשה, יש לי נקמה קטנה וקרה בשבילו. הבן שלו, ישי, גם הוא בן ארבע עשרה, נתן לי כמה פעמים להבין שהוא דווקא בצד שלי. הוא לא אמר את זה בקול רם כדי שלא לחמם את אבא שלו שהוא בלאו הכי חמום מוח, וכפי שכולנו יודעים השמאל הליברלי הוא הרבה פחות סובלני מהימין. כל סטייה אידאולוגית הכי קטנה, תכף ויד מקבלת אצלם פטיש בראש, כמו ברוסיה, ולבי־לבי לסוטים שלהם. אז מה כבר אפשר לדרוש מילד בן ארבע עשרה? הילד הטוב הזה קורא רק “מעריב לנוער” וספרים של אפרים קישון. יום אחד גם הוא ביקש להתארח אצלי בממשל, היינו רק אני והוא, ואז ישי אמר לי שהוא רוצה להיות מושל כשיהיה גדול. ואם עד אז כבר לא יהיו מושלים, אמר, הוא יתגייס לשב"כ; והוא שאל אותי אם אוכל להמליץ עליו. חיבקתי אותו, הוא הזכיר לי את הבן של הקומוניסט המפורסם ההוא, שכל חייו הוא מתאמץ, הזמן, לכפר במדים ובדרגות על חטאי אביו הסוטה.

 

1967    🔗

בימים אלה, כאמור, אני מסיים ספרי החדש, השביעי במספר, על ב.ג., שאם יתאפשר לי להעיד על עיסתי – עתיר בגילויים היסטוריים רבי משמעות. אני מבקש להביא בזאת עיקרי הדברים בלבד (ב.ג. הדביק אותי בסלידתו מהמילה:את:, וגם אני מנסה להמעיט בה, אם כי לא תמיד מצליח). מחקרי מתרכז בעשרה ימים של סוף מאי ושל ראשית יוני 1967, עשרת הימים שהצילו את ישראל. המקור הראשוני – והראשון במעלה – שישמש אותי הוא יומנו האישי של המנוח, שהקפיד לרשום כל פגישה והערות בצִידה, כל שעה וחלקי שעה, ומה היו מחשבותיו בין הזמנים. כל חייו כתב ב.ג. יומן, אך דומה שימי מאי ויוני חייבו אותו ברישום מפורט ומדויק למהדרין, ורק היומן של מאי 48' מתחרה בפרוטרוט שלו.

בסוף מאי 67' היה נדמה שמלחמה היא בלתי נמנעת, שאין מנוס, והנָסים ממנה יֵצאו וידם על ראשם, זה היה הרושם הכללי. המדינה כולה הייתה שרויה, כזכור, בהיסטריה, ואין כהיסטריה יועץ רע למדינאים. זה היה אך טבעי שפוליטיקאים וקצינים בכירים הזדמנו אצל ב.ג. כדי לתאר המצב ולשאול בעצתו. אחרי הכל מי בקי ומנוסה ממנו, ומי כמוהו שולט בעצביו, וככל שהרוחות לוהטות יותר, הוא קר רוח יותר. ראשון בא אליו הרמטכ"ל, יצחק רבין, וב.ג. הבחין מיד שהאיש פקעת של עצבים, דרוך ומעשן בלי הפסקה, מדליק סיגריה בסיגריה. ב.ג. אמנם ניסה להרגיע אותו אבל לא במחיר האמת כפי שראה וניתח. אף על פי שחלפו 11 שנים, ואף על פי שמבצע סואץ לא עלה יפה, בלשון המעטה, בכל זאת החזיק ב.ג. בהשקפתו שאין לצאת למלחמה בגפנו, בלי תמיכה פעילה של מעצמה, ובלי להבטיח מראש סיוע מדיני וצבאי של ידידים מהעולם. רבין שבא להתחזק יצא מבולבל, יותר עצבני משנכנס. ב.ג. לא טרח לרַצות אנשים רק משום שבאו להתרצות. האמת הייתה נר לרגליו, וגם אם שיקר לפעמים כמו בפרשת קיביה או בפרשת כפר קאסם, עשה זאת למען המדינה, אך ורק למענה; למענה מותר לשקר, ולמענה חייבים לומר האמת – הכל לפי הצורך – ואמת הוא אמר לרבין.

אשכול לא בא אליו להתייעץ, כאילו פגישה תיחשב לחולשה, כאילו הוא אובד עצות. אבל ב.ג. שמע אותו ברדיו כמו שכלל הציבור שמע, ואוי לאזניים שכך שמעו. ראש הממשלה גמגם, נוקש בלשונו, ורק הוסיף היסטריה על היסטריה. או־אז רשם ב.ג. ביומנו, שעם רמטכ"ל מורעל ניקוטין, רעוע, ועם ראש ממשלה מגמגם אין לצאת למחמה, הגם שסגירת המְצָרים בים סוף היא בעיה זמנית ולא בעיה קיומית; יימצאו דרכים אחרות לפתוח אותם, בתחבולות. אלא שלא רק רבין ואשכול לבדם הביאו ב.ג. למסקנתו הסופית, שהמלחמה הזאת אסור לה בשום פנים שתפרוץ. דווקא נימוקיו האחרים הרבה יותר מעניינים.

מי לא שיחר לפתחו של הזקן באותם ימים גורליים. התייצבו ראשי המפד“ל, שדווקא הם לא ששו אלי קרב; ולא רק משום שאין לדחוק הקץ, ולא רק משום שאין על הציונות המדינית לגמור מלאכת הגאולה, אלא בעיקר משום שהטורקים הצעירים ארבו למנהיגות הותיקה והכנועה בפינה; זבולון המר ויהודה בן־מאיר תכננו כבר אז מהפכת החצר, והמלחמה תשיב רוח חדשה, תמלא המפרשים של ספינות התותחים. הצמד־חמד יפתח עוד מעט בהרעשה הגדולה, שתבריח המנהיגים הנצחיים והתשושים מחפירותיהם, ותשלח אותם אל בית האבות או אל בית הקברות, כי יש להם תחליף רענן ובוטח. לא עוד מפד”ל כגלגל חמישי בעגלה של המפא“יניקים, כי אם מפד”ל המתיישבת באוכף ההיסטוריה, דוהרת ומובילה. ראשי הציונות הדתית־לאומית הפצירו בב.ג., התחננו ממש, שיקום ויאמר דברו, יצנן הרוחות, ירגיע הציבור הנסער, ויסכל ההרפתקה המתרגשת ובאה. רק אתה, אמרו לו, עדיין מסוגל לעצור בעוד מועד ההרפתקה מוכת הירח שמתרקמת כאן – אנשים מתהלכים כסהרוריים, חולמים בהקיץ, שוקעים בהזיות, אומרים דברים ועושים מעשים כמו מתוך שינה ובלא הכרה. והחזון, הוסיפו, ימתין למועד, לא זה זמנו, ועדיף שיתמהמה. הפגישה הזאת בביתו של ב.ג. בשדרות קרן קיימת נשמרה עד היום בסוד, ופרטיה מתפרסמים בספרי בפעם הראשונה. ראשי המפד"ל פחדו פחד מוות מארץ ישראל הגדולה שתקטין אותם, ותשליך אותם אל שולי הדרך. את בורג (קשה להסתדר בלי ה“את” הזאת), הכיר ב.ג. שנים רבות, חצי יובל לפחות, וגם אנוכיותו האין סופית הייתה מוכרת לו – מה שטוב לבורג, טוב למדינה – זאת הייתה גישתו המסורתית של ראש “הפועל המזרחי” לענייני המדינה. עשרה קבין של אנוכיות ירדו לעולם, אמר פעם ב.ג., תשעה נטל בורג ואחד כל העולם כולו. ואי־אפשר לומר שהזקן לא ידע מה הוא סח, סוגיית אנוכיות הייתה נהירה לו באופן אישי, והאנוכיות המודעת והנהנתנית של בורג שיעשעה אותו מאוד; הוא חיבב האיש.

עוד אלה יוצאים וזה בא: בא יגאל אלון והוא מטורזן יותר מתמיד, הוא הביא אִתו נציגים של קיבוצים מעמקי הצפון להתלונן על מר גורלם – איך הם מופגזים בעמק החולה בלי הרף על ידי הסורים, ואיך הם וילדיהם חיים במקלטים, ובאו מים עד נפש. אלון בא מוכן, הוא תמיד היה מוכן כתלמיד שקדן, ושלף מתיקו משנה סדורה, תכנית שלמה, עוד תכנית אלון. משלחת ההתיישבות העובדת הייתה ההפך הגמור ממשלחת המפד“ל, ואלון עצמו היה בטוח שהמלחמה הזאת היא ההזדמנות הגדולה שלו, ותחזיר אותו לימי תפארתו, ל־48'. אם בורג פחד ממנה, אלון שש אליה, שניהם מסיבות דומות: אגו לפוליטקאי זה כמו צל לכל אדם, תמיד מלווה אותו לכל מקום, אך שלא כמו צל רגיל המתחשב בשמש, האגו של פוליטקאי תמיד הולך לפניו, כי הפוליטקאי הוא השמש. יגאל הציג הנוכחים, אחד לאחד, והגדיר אותם כ”מלח הארץ“, וכל אחד בתורו סיפר על פצעיו ואל חלומותיו, ולרגע לא היה ברור ממה נבהל ב.ג. יותר – מהפצעים או מהחלומות. עלה באפו של ב.ג. ריח הזבל ניחוח חציר, כלומר ריחה של תאווה אגררית, קולאקית, לשטחים לא לנו, חמדת ארץ אבות. לעת בלותה של תנועת ההתיישבות, היא מריחה הזדמנות לעדנה, לפריצה אל מרחב הגשמה חדש. אופקים שנסגרו ישובו וייפתחו, והתנועה על כל פלגיה תתנער כארי ותחדש ימיה כקדם. או אז נטל אלון רשות הדיבור, ופתח בסקירה גאו־סטרטגית, ודוק – סטרטגית ולא אסטרטגית, ממש כפי שאומרים באוקספורד. איי, יגאל, יגאל, הנער המחונן שלא התבגר מאז לקחו ממנו הצעצוע, ופירקו לו הפלמ”ח. יש עכשיו אפשרות, הסביר, לתקן השגיאות שעשינו במלחמת השחרור, למלא כל מה שהחסרנו אז. יגאל המריא והמריא, ריחף וריחף, לא שמע משק כנפיים אלא צימח כנפיים, ונוצותיו האפרוחיות הזדקרו פתאום. החברים בחדר שתו דבריו בצימאון, ורק ב.ג. נותר שם לבדו, ושתי רגליו נטועות בקרקע. הבדידות הזאת ברגעי משבר הייתה מנת חלקו כל חייו; היא הייתה ידידתו האמיתית, הבדידות, ולא הייתה לו מעולם ידידה קרובה ממנה. רק לאחר חצות הם קמו ללכת, רק לאחר שפולה גילתה סימנים של קוצר רוח, כבר לפני שעה ארוכה אספה במופגן כלי התה והקפה. עוד הם עומדים הפתח, הספיק אלון לסכם: עכשיו הכול תלוי בך, ב.ג. ההיסטוריה שוב מגלגלת כל האחריות לפתחך. משעזבו סוף־סוף, אמר ב.ג. לפולה, ואולי אמר זאת לעצמו, שהבקבוק הזה מחפש לו פקק בטרם יֵצאו ממנו כל השדים ויחריבו כל מה שבניתי כאן.

למחרת בבוקר הגיע שמעון פרס; הוא כבר ניחש מצב רוחו של הזקן. בפינת החדר רבצו שני כלבים שחורים – כלב המועקה וכלב השתיקה. ב.ג. היה קודר ומכונס בתוך עצמו. שמעון התנסה לא פעם במעמדים כאלה, ואם יגאל אלון היה בא עם תכניות, פרס היה בא עם רעיונות. אין שעה שאין לה רעיון, ואין רעיון שאין לו שעה. אם אתה שואל אותי, פָּתח, אומר לך דעתי, ב.ג.: פטורים בלא כלום במצב שנוצר אי־אפשר. הציבור לא יקבל מדיניות של שב ואל תעשה, ואם נמשיך לשבת יקומו עלינו, על כולנו, על אופוזיציה כקואליציה. הצבא עצמו יקום על כל בפוליטיקאים, אתה הרי מכיר היטב הקליינטים – מעזר וייצמן ועד לאריאל שרון; יתחולל כאן פוטש, פשוטו כמשמעו. ויש רק דרך אחת להקדים רפואה להפיכה: אנחנו, רפ“י, נצטרף לממשלה, תקום ממשלת חרום לאומית עם בגין וחרות ובלי מק”י, כמובן. ומשה יתמנה לשר ביטחון. כדי שכל זה יתרחש, אין בררה אלא להגביר התסיסה בציבור, להעצים הפניקה, ואז אשכול וגולדה ייכנעו ויתרצו. אין בררה אלא לארגן הפגנות ספונטניות, אנחנו נמשוך בחוטים, ונשים יֵצאו לרחובות בצעקה של אימהות ורעיות. אבל זה לא סוף הרעיון שלי. אני יודע ב.ג., שאתה רואה במלחמה כוללת משגה נורא, שוב נבלע מחנות הפליטים בעזה ובגדה ולא נוכל להקיא, נזרע הרס בירושלים ובמקומות הקדושים לנצרות ולאִסלאם והעולם לא ישלים, נגיע עד לתעלה ונגורש כפי שגורשנו ב56', נעלה לרמה הסורית, ומשנעלה לא נוכל עוד לרדת אלא בכוח. אז זה הרעיון שלי: ישראל תערוך ניסוי גרעיני, תדגים כוח ההרתעה שלה, הקמים עלינו יבינו שלא ניתן לכלותנו, והמלחמה תהפוך למיותרת. הרי זאת הייתה בעצם התכלית העיקרית שלנו בהקמת דימונה, למען יראו ייראו. וכאשר נפוצץ המתקן הגרעיני, הם ייראו, ועוד איך ייראו, המְצָרים ייפתחו כמו מאליהם, והמצב יחזור לקדמותו. אני משאיר לך הרעיון שלי, תחשוב עליו, ואם יִכלו כל הקיצין אתה, ב.ג., תציע אותו בדיסקרטיות לממשלה. פרס נפרד לשלום, ולשני הכלבים השחורים בחדר התווסף עוד כלב, כלב הבלהה. וב.ג. הגיע למסקנה שהטירוף כבר אחז בכולם, כל אחד רוכב על סוס פרוע ונוהג בשגעון משלו, גם שמעון. איזה מזל. חשב, שפינחס לבון כבר איננו שר ביטחון, ולפחות הוא לא יציע עוד רעיונותיו השטניים.

דיין לא בא, הוא רק צלצל, כי דיין היה באותם ימים משיח, ומשיח, כידוע, לא בא. הוא נשמע מרוצה, מרוצה מעצמו בעיקר, רוחו טובה עליו, כי רוחות המלחמה היטיבו עִמו. ב.ג. ראה את משה בגאות ובשפל, בשעות של נחת ובשעות של תסכול, ולא היה אפשר שלא לזהות בו תסמונת של מאניה דפרסיה. בעיני ב.ג. הוא לא היה יהושע בן־נון, הוא היה יותר שאול באופיו המסוכסך, אם כי לעולם לא יפיל עצמו על חרבו גם לעת תבוסה. משה היה כוכב, ועובדי כוכבים עבדו אותו. ואם לרגע דעך כוכבו, מיד נעטף ברוח רעה, והיה מוכן להטיל חניתו גם במעריציו. לב.ג. הוא הזכיר לפעמים את לורנס איש ערב – איש צבא מהולל אך גם ארכאלוג וסופר והרפתקן; דבר אחד בטוח, משה לא היה הומוסקסואל. וכפי שצ’רצ’יל סגד ללורנס, ב.ג. סגד לדיין, אף כי גורל המדינה לא היה מפקיד בידיו, בידי מי שהדיכאון והרומנטיקה מתרוצצים באישיותו כתאומים, ולא על שבעת עמודי חכמתו היה בונה עתיד ישראל. דיין נשמע בטלפון זחוח ובוטח, והשתדל לשדר מתינות. מי כמוהו הכיר את ב.ג. וידע רתיעתו מלהיטות יתר, מביטחון עצמי מופרז ומקפיצה גאוותנית בראש. אבל ב.ג. הרגיש שדיין הוא כבר שבוי מלחמה, מבחינתו היא בלתי נמנעת, כשם שמינויו לשר ביטחון גם הוא בלתי נמנע. ההיסטוריה היהודית מחכה למשה דיין, והוא לא יניח לה להמתין זמן ממושך מידי; תקופת ההמתנה מגיעה לקִצה. משנסתיימה השיחה הקצרה ביניהם, כאילו המשיך אותה ב.ג. הינו לבין עצמו: ומה יקרה כאשר הניצחון יתחיל לתת פירותיו הבאושים. ומה יעשה אז משה, האם שוב ייתפס לייאוש ויתנבא על חורבן הבית?

בשניים ביוני, בשעת בין ערביים, דפק המאבטח על הדלת ושאל את פולה אם אפשר להכניס משלחת של רבנים ותלמידיהם, ופולה שאלה את ב.ג. הוא ישב אל השולחן וכתב נאומו לרדיו וביקש שקט, ודווקא פולה שהתמחתה בסילוק טורדנים וטרחנים, דווקא היא פסקה הפעם שלא נעים לה לשלח הבאים כלעומת שבאו. נכנסו כחמישה עשר איש, מבוגרים וצעירים, התנצלו על הביקור הפתאומי ועל היותם אורחים לא קרואים. עת צרה ליעקב, אמרו, ואנחנו מפֵרים תורת הנימוסים. ב.ג. שאל למטרת בואם, והם התדיינו ביניהם מי יפתח להם. פתח אדם מבוגר, נקב בשמו ובשם הישיבה שהוא עומד בראשה, ואלה עמיתיו, ואלה תלמידיו, כולם חניכים של בני עקיבא. ואז נשא דרשתו: הממשלה, אמר, נפחדת ונרפית, ובן גוריון אין בה. השמים זימנו לנו שעת כושר לקבוע סוף־סוף גבולות ארץ ישראל, ואין לב יותר שבור מלבנו כשארץ ישראל אינה שלמה. עכשיו נוכל לחזור אל לב המולדת, בין הירדן לים, אלא שלֵב הממשלה ערל, לִבה רך ומתיירא, ודברים שיוצאים מעומקא דליבא אינם מוצאים מקום להיכנס. הממשלה דנה בסיכונים, ואנחנו רואים הסיכויים, הממשלה דנה בחיילים שיהרגו, ואנחנו באנו לדון אתך באומה שלמה שתחיה. מי שאמורים לייצג אותנו בממשלה, המפד"לניקים, גם ליבם נמס. גרוע מזה, מכוער מזה: הם מדברים אחד בפה ואחד בלב, ואין פיהם ולבם שווים. בממשלה הם אומרים דבר אחד, לך הם אומרים דבר שני, ולנו הם אומרים דברים אחרים. הנה, אדוני, יושבים לפניך גם אנשים צעירים, המוכנים לצאת תכף ומיד למערכה הכבדה, לחרף נפשם, כיפה על ראשם. רק תינתן הפקודה, והם יחברו ירושלים יחדיו וישובו לחברון עיר אבותינו. במירוץ השליחים של ההיסטוריה היהודית, הם רוצים להיות נושאי הלפיד, לצעוד בעקבותיהן של תנועות הנוער החלוציות, לחדש הלהט וקסם הנעורים. היינו אתמול אצל משה דיין והוא תמך בנו, ראינו הניצוץ בעיניו, ושלשום היינו אצל שמעון פרס והוא התפעם ואמר לנו – עם אנשים כמוכם, עם תלמידים כמו שלכם, עם חינוך מפואר שכזה, איש לא יוכל לנו, בוודאי לא איש כעבדול נאצר, השם יקום דמו. מה יש כאן להסס, מה יש עוד לגמגם, נקוּם כאיש אחד ונכבוש הר הבית, ונסיר חרפת המסגדים, ונבנה במהרה בימינו בית המקדש. ואם לא עכשיו אימתי, מתי תהיה עוד הזדמנות כזאת לראשית צמיחת גאולתנו. ואפילו, יתקשה אדוני להאמין, נסענו לקיבוץ משמר העמק והטרחנו את יעקב חזן, שלבו לב יהודי חם, איש אוהב ישראל, מאמין בסתר לבו בצור ישראל, כך התרשמנו כולנו, והוא אמר לנו שאנחנו היום “החלוצים הציונים האמִתיים”, היורשים שלו ושל מאיר יערי ושל טבנקין ושל השומר הצעיר והנוער העובד. כולם אמרו לנו ללכת אליך, לשכנע אותך, שאדוני ייסד מדינת היהודים לפני עשרים שנה, ועכשיו הוא ייסד אותה פעם שנייה למען תיבנה ותיכונן לעד, ולא תיעקר עוד מעל אדמתה.

ב.ג. ישב שם, ביניהם, הסתכל בפניהם ונתמלא חרדה גדולה. הם ראו ניצוץ בעינו של דיין, ואילו הוא ראה בעיניהם אש אוכלת, שראוי לברוח מפניה כמו מפני אש זרה. לא חולמים ולוחמים ראה לנגד עיניו, כי אם הוזים ומתלהמים, ג’יהדיסטים יהודים, המזכירים קנאֵי בית שני שהמיטו חורבן. זו היתה הפעם הראשונה שהתוודע פנים אל פנים אל גידולי הפרא שצמחו בערוגת הציונות הדתית. הוא לא ידע שהם כאלה – משולחים, משיחיים. הוא לא היה מודע לזרמים התת־קרקעיים שחלחלו שנים רבות במעבה האמוני־לאומני, ועכשיו הם מאיימים לפרוץ כלָבָה רותחת במלוא עוזם; עוד מעט יישפך זרם הציונות החילונית אל הנהר הגדול, נהר ההיסטוריה הגאולית שמימיו קדושים, יישפך וייבלע בתוכו, ולא נודע כי נשפך. ב.ג. האזין לדוברים, ובעיקר התבונן בשותקים, ששתיקתם נשמעה מסוכנת ומאיימת מדיבורם. בעיקר משכו את תשומת לבו שניים ששמם נשמט מזיכרונו: אחד, שמראהו כחוש וצנום כגרוגרת דרבי צדוק, דרוויש בגלגול אמוני־מקומי החי חיי פרישות דרך ארץ. הסגפן העבדקן הזה ישב, שתק, ולא חדל מלמלמל לעצמו, ולב.ג. לא היה ברור אם הוא שרוי בתפילה חרישית או שהוא מפטיר דברי קללה על ראשם של הרועים שכבר מזמן איבדו עדרם. ואילו השותק השני, בחור צעיר, בעל חתימת זקן פלומתית, שעיניו המצועפות מתגלגלות השמימה אך גם מזרות אימה, והוא מנענע גופו כאילו עבר לפני התיבה. על החדר ירדה חשכה, וגם עיניו של ב.ג. חשכו; הוא נפרד מהם בלחיצת יד, ושתיקתו רעמה. מיד שב אל שולחן העבודה שלו, להשלים נאומו, אף כי עדיין לא גמר אומר אם יעלה לשידור אם לאו.

הפגישה האחרונה, בשלושה ביוני לעת ערב, היא שכריעה את הכף; רק היא הבהירה לו סופית, שאין לו בררה אלא להשמיע את דברו בקול רם וברור. נתן אלתרמן הגיע בלוויית פמליה של אנשי הגות ורוח, סופרים ומשוררים. הם באו אליו היישר מהפגישה המפורסמת בקפה “הרלי”, וביקשו לקרוא באזניו של ב.ג. העצומה שחיברו יחדיו למען “ארץ ישראל השלמה”. מי לא היה בה, במשלחת; כל גדולי הדור היו, וזה היה דור שידע לכבד אנשי רוח החיים בתוכו. האמת היא שגם אליי פנו כביוגרף הרשמי־למחצה של גדול הדור, ביקשו ממני לחתום, שאם ב.ג. עצמו יסרב להצטרף, לפחות יתנוסס שמו של בא כוחו. לבד מאלתרמן, החבר הקרוב והנערץ, נאספו ובאו חיים הזז ואורי צבי גרינברג וישראל אלדד ואליעזר ליבנה וחיים גורי ומשה שמיר ושני בניו של טבנקין, המנהיג ההיסטורי של “אחדות העבודה”, ואנטק וצביה צוקרמן, ממנהיגי המרד בגטו ורשה, ורחל ינאית בן־צבי ויהודה בורלא וגרשון שופמן ויצחק שלֵו ואברהם קריב והאלופים דן טולקובסקי ואברהם יפה, שהוסיפו סייפא לספרא. עגנון, כהרגלו, לא היה בקו הבריאות, התנצל, אך הודיע שגם הוא בחותמים. דווקא הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, ראש לדרווישים, סירב לחתום, כי לפי התנ“ך ארץ ישראל השלמה היא מהפרת עד נהר מצרים ולא מהים עד לנהר הירדן, ולא איש כרב קוק יסתפק במועט טריטוריאלי. כולם הצטופפו בביתו של ב.ג., רק משיח בן־דוד עדיין לא בא, אם כי פעמיו נשמעו שם היטב. ארץ ישראל באותו מעמד לא הייתה עוד מושג ארצי, גם לא עם ישראל, שני המושגים הפכו למושגים עילאיים, שמימיים, שלא מעלמא הדין. סופרים שכתבו סיפורים ומשוררים שכתבו שירים שמטו קולמוסם, התעוררו ודיברו שיר כדבורה הנביאה. אלתרמן, שנראה כמי שנכנס בו הדיבוק, קרא בהטעמה נוסח העצומה, הוא הדגיש שמדובר בטיוטה בלבד, והחברים מצפים להערותיו של ב.ג.: “ניצחונו של צה”ל במלחמה שנכפית עלינו בימים אלה”, היה דבר העצומה, “שאף על פי כן שהיא מתמהמהת בוא תבוא בזמן הקרוב, יעמיד העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ישראל תהיה מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצוּוים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברוֹ של העם היהודי וכלפי עתידו גם יחד”. ב.ג. האזין בדריכות, וארשת פניו העידה בו שהוא מתקשה להאמין למשמע אזניו, לכל בלבול היוצרות הזה שבין מדינת ישראל לארץ ישראל. הוא גם הבחין בביקורת סמויה, בין השיטין, על עמדתו מימים ימימה הגורסת חלוקת הארץ. ועוד דבר מוזר קרה לחותמים בדרכם אל עצומתם: הנושא הבטחוני, ביטחון ישראל, כלל אינו מוזכר, ובמקום ביטחוניסטים כולם פתאום משיחיסטים, וב.ג. חשב שהם משיחי שקר. הוא שתק עד אשר הגיע אלתרמן לקטע הזה: “ושום ממשלה אינה זכאית לוותר על שלמות ארצנו”.

כאן התפרץ ב.ג. בחמת זעם, דפק על השולחן, וקרא לעברם בלב מורתח: מה קרה לכם, רבותיי, מה רוח השגעון שאחזה בכם" דווקא אתם, שכולכם אנשי המילים, אינכם מבינים משמעותן? מה זאת אומרת ששום ממשלה אינה זכאית לוותר? אני אגיד לכם מה זאת אומרת. אתם סותמים את הגולל על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אם אמנם ננצח במלחמה שתפרוץ, ואם אמנם נכבוש שטחי הערבים, תחדל המדינה מלהתקיים כמדינה מתוקנת, ותתחיל להתקיים ולתפקד כיֵשות תאולוגית, כמלכות שמים. האם יצאתם כולכם מדעתכם?! ואם גם בכם נפלה השלהבת, אם גם אתם נשרפים באש זרה, מה יעשו סתם אזרחים שאינם בקיאים בהלכות דמוקרטיה, והם כתינוקות שנשבים בין הגרועים שבגויים, שמתפתים לכל גירוי נציונלי־קלירקלי? ואם האמת באתם לשמוע דעתי, אומר לכם מהי דעתי, כפי שגיבשתי אותה בימים האחרונים, לאחר ששמעתי וגם ראיתי אנשים רבים. ובכן, נתן, הסכת ושמע: אני לא משתתף בהילולה הזאת שלכם, אני מבוהל ממנה, אני נגד המלחמה, אני נגד כיבוש שטחים, ויש בכוונתי לגלות דעתי ברבים ולא רק בחדרי חדרים, זה דברי, ותודה לכם על הביקור. ב.ג. הזדקף בחרי אף, וגבוה מכולם נפנה אל שולחן העבודה שלו, ובעיים רוחו הפנה להם הגב. המסובין היו מזועזעים, נתן היה חיוור כדף חלק, ואורי צבי קרע קריעה.

עוד באותו היום השלים ב.ג. נאומו לאומה, ועוד באותו הערב נשא אותו על גלי האתר. ב.ג., כידוע, נהג לכתוב נאומיו בעצמו, מעולם לא הזדקק לשירותיו של גלילי ושל כמותו, סופרי רפאים דוגמת המחבר, ועל כן לא גמגם בשידור; דבריו היו רהוטים וצלולים מאין כמותם: אזרחי ישראל, פתח, לא בקלות דעת החלטתי לדבר אִתכם הערב במישרין למען תישמע עמדתי בכל בית בישראל. התחבטתי והתייסרתי ימים ארוכים עד שבאתי לכלל החלטה. בתוך עמי אנוכי יושב, וידועה לי דאגתכם מהמצב, דאגה שלא הייתה כמוה מימי חודש אייר תש"ח, ודאגתכם היא דאגתי. אז, לפני כמעט עשרים שנה, החלטתי להכריז על הקמת מדינת ישראל חרף כל האיומים מבחוץ וכל הספקות והחרדות מבית; לא איש כמוני יברח מהחלטות גורליות לעתיד האומה. בה' באייר לא היה מנוס, והַחלטתי היתה מחויבת המציאות. ואילו עכשיו יש בררה, ואין הכרח לסכל תוקפנות אויבינו במלחמה כוללת דווקא, ששכרה יֵצא בהפסדה. האיום הנוכחי עלינו אינו איום קיומי, רחוק מזה, והדיפלומטיה עדיין לא מיצתה עצמה; מן הראוי לתת לה הזדמנות נוספת. אם באמת נגזרה עלינו מלחמה, כי אז לא נחמיץ אותה, היא תחכה בסבלנות, ובינתיים נבדוק אולי ניתן למנוע אותה. ניסיון החיים שלי מלמד, כי מלחמה שנמנעה היא המלחמה היותר מוצלחת, נער הייתי וגם זקנתי וגם למדתי, בניסיוני אני משתף אתכם.

אזרחי ישראל, המשיך, אם למרות הכול תפרוץ מלחמה, אין ספק בלבי שנצא ממנה וידנו על העליונה. אנחנו ננצח; הסירו דאגה מלבכם. השאלה איננה אם ננצח, הרי צה“ל היה ונשאר הצבא הטוב והאמיץ שבצבאות, וכוחו במותניו ורוחו איתנה. השאלה האמִתית היא מה יקרה לאחר הניצחון, ומה יועילו לנו פֵּרות ניצחוננו. המלחמה שתפרוץ, חלילה, לא תהיה המלחמה האחרונה, היא תהיה ראשונה בשורה של מלחמות שאויבינו יקדשו עלינו לשם השבת אדמותיהם השדודות. ועוד אנחנו בולעים שטחים, יושביהם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יקיאו אותנו; והעולם הגדול, לרבות ידידינו ובעלי בריתנו, לעולם לא יכיר בכיבושינו, בוודאי לא יכיר בריבונות ישראלית על ירושלים. לנו ידמה שאנחנו מחזיקים בשטחים, אך השטחים הם שיחזיקו בנו ולא ירפו לפיתתם. בשבועות האחרונים התאפשר לי להניח ידי על הדופק, וקלטתי גם פעימות המבשרות שבץ. מתהלכים בינינו אנשים מסוכנים שמוכנים לראות הדמוקרטיה שלנו מתה מהתקף לב משיחי, ובלבד שחזונם הכיתתי והמתעתע יחיה. מיד לאחר הכיבוש הם יִפרו ויִרבו וימלאו את הארץ, יתנחלו תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה קירחת, ולא נוכל עוד להגן על מדינתנו מגבולות בני הגנה. אנשים מופקרים אלה אינם מכירים בַּכלל של תפסת מרובה לא תפסת, והם כופרים בהשקפה של מועט המחזיק את המרובה, שהיא השקפת עולמי מאז ומתמיד, ואני דבק בה עכשיו יותר מתמיד. אין לי היום הזכות להכריע בשמכם, אזרחים יקרים, ועדיין יש לי החובה להתריע, והנני להזהירכם: אם ישיגו הקנאים מבוקשם, מדינתנו תשתנה עד מהרה ועד ללא הכר. ממדינה קטנה אך מתוקנת, נהפוך למדינה יותר גדולה אך מקולקלת. משאבינו המוגבלים יוקצו להגשמתו של חלום באספמיה, וכך יהיה חלומם הטוב של בעלי החלומות לחלום הבלהות של כולנו: קרן חינוך ילדינו תרד, ומערכת הבריאות תחלה, ועירנו תתמלא עניים, והצדק יתחלף בצדקה. הכיבוש יַרבה שנאה במקומותינו, יחרחר ריב ומדנים, ריב אחים, בין תומכיו לבין מתנגדיו, ישראל תתפצל לשבטי־שבטים, וכל שבט על מחנהו, וכל מחנה על דגלו, לא עוד מדינה אחת ומאוחדת, לא עוד דגל אחד לכולנו, ולא ירחק היום שבו יתפרק גם כוח המגן העברי, אחד ויחיד, פני צה”ל יהיו כפני הדור, מוכתמים ומסוכסכים.

אין זה סוד, סיכם ב.ג. שבין אשכול, ראש הממשלה, לביני נתגלעו חילוקי דעות ועדיין מתגלעים. אך יש זמנים שמוכרחים לשכוח מחלוקות ולהתעלות. אני מודיע בזאת שתמיכתי נתונה לראש הממשלה בגישתו האחראית והשקולה שנראית לעתים מהוססת. אשכול צודק ויריביו טועים ומוליכים שולל, כל אחד ושיקוליו עִמו, וגם שיקולים אישיים. אשכול גם אינו יכול ברגע זה לומר לכם כל האמת; כמו לכל פוליטיקאי גם לו יש אילוצים. אני היום אדם בן חורין, אין עלי מורא אדם, ורק חרדתי לגורל האומה ולעתידה מדברת מגרוני. לא הקמתי המדינה הזאת, התקווה בת שנות אלפיים, כדי לשבת בחיבוק ידיים ובחישוק שפתיים כאשר מהרסים מבית יוצאים להחריב המפעל הציוני.

נאומו של ב.ג. לאומה נמשך כעשר דקות תמימות; כביוגרף שלו מדדתי הזמן ורשמתי ברשומותיי. הוא התקבל בהתרגשות עממית עצומה, באנחת רווחה כללית ועמוקה. כל מטעני הפניקה כמו נתפרקו באחת. כזאת היא דעת הקהל, כמו שבשֶׁבת, והיא סובבת לפי כיוון הרוח, וב.ג. הוא שוב משיב הרוח ומוריד מפלס החרדה.

וכך נמנעה המלחמה, שראשי הצבא ניבאו לה ולשרי הממשלה המבוהלים שלא תימשך יותר מחמישה־שישה ימים. ואם תתאמת תחזיתם, הבטיחו, ייקרא לה מלחמת ששת הימים, זה יהיה שמה בתולדות ישראל. הם לא הבינו, לא יכלו להבין, שגם מלחמה קצרה היא מלחמה ארוכה, ומלחמת כיבוש שטחים ובני אדם היא מלחמה שנמשכת ונמשכת עד שהכיבוש ממוגר, ולא רגע קודם. אשכול גילה רוחב לב וטלפן לב.ג. כדי להודות לו, גם יריבי ראש הממשלה לא התכחשו מעולם לג’נטלמניות שלו, שלפעמים הייתה מתקתקה ורכרוכית מדי, לטעמי.

ולסיום דבריי אלו, אפנה למחבר החיבור הזה, למצפונו, בפנייה נרגשת. אולי הדברים שיוצאים מלב מורתח ייכנסו אל לבו: על מה ולמה אתה מתנפל בספר המשונה הזה שלך על ב.ג., ודווקא עליו. שמאלן כמוך היה צריך להעריך תרומתו הכפולה של ראש הממשלה הראשון – קודם להקמת המדינה ואחר כך להצלתה. האם אתה או מאן דהוא מחבריך הכרעתם הקרב בין מדינת ישראל לארץ ישראל, קרב לחיים או למוות, או שב.ג. הכריעו בעוצם ידו? אך זו דרכם של שמאלנים מסוימים להיות כפויי טובה ותודה, ולהיות נגד, תמיד נגד. ולעולם לא בעד. קשה להם לראות התמונה. ובכל רגע ובכל מקום הם רואים הקריקטורה.