באירופה ואצלנו מאחורי התנור / יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מי שמסיר עינו מעל החיים הרותחים באירוֹפא ומעיף מבט-עין אל המתהווה אצלנו מאחורי התנור, יש לו ההרגשה של תייר-נוסע, החוזר לאחר סערה וסגריר הביתה, אל בית ישן-נושן ושקט ושלו.

בחוץ נתגלעה מריבה בין רקיע-השמים הקדוש ובין האדמה החוטאת. הרקיע קימט את מצחו כמו גויל עתיק, וחולפת על פניו עננה אחר עננה; כל אחת כבדה מחברתה, שחורה מחברתה ושופעת-מים יותר מחברתה ומעינה של ההשגחה העליונה מתמלטים הברקים בזה אחר זה, ומידו של הקב"ה יוצא רעם אחר רעם…

הנה הוא פוגע במתבן ישן; עצי הבנין היו יבשים ומיובשים עד כדי כך, שהיו סבורים, הבנין הזה יאריך ימים ושנים עד קץ הימין, והנה הוא מתלקח ועולה באש ככפיס היבש, ונופל ומתפורר; והנה מתפתלוֹת לשונות אש בין עמודי עשן מסביב לארמון חדש וחדיש; וקרוב לוַדאי, שגם ממנו לא יישאר זכר כלשהו. וכאן משתפכים במורד-ההר מי-הגשמים הקוצפים-הסוערים, משתברים ומתגברים במרוצם וסוחבים עמהם בכעסם את כל האבנים והגדרות ואבני-התחומין העומדים להם לשׂטן בדרכם.

אך השבח לאל, כבר אנו נמצאים בבית. כאן הכל משעמם, אך שקט ושלו; מחניק במקצת, אך חמים – כאן האדם בטוח בחייו…

שם יהיה הרעם מתפוצץ, כאן מפצפץ לפעמים גזר-עץ בתנור… שם נדמה היה, שהקב"ה מבקש לגעול את האדמה באש ולשטוף אותה במים טהורים, כאן יושבת סבתא הזקנה ומורטת נוצות… שם רקיע-השמים והאדמה נלחמים זה בזה, וכאן שתים דודות זקנות מתוַכּחוֹת בשאלה, מה טוב יותר: צנון מותך או צנון מרוסק…

ואין הן נראות כלל נוראות כל כך! גרבים של צמר בידיהן, קני-סריגה מאחורי האזנים, המשקפים מורמים על המצח…

                           _      _     _      _       _    _       _      _       _        _      _

לויתנים חיים בים; חידקים חיים בטפה אחת של מים… בטפּה האחת משתקפים כל החיים, אבל – קטנים ביותר, מיקרוֹסקוֹפּיים, ולפעמים גם… הפוכים וראשם כלפי-מטה.

                         _      _      _      _         _       _      _          _       _       _

הרי לכם עובדות:

אירופא יש לה אריסטוקרט ואנחנו יש לנו אַריסטוֹקרטים. גם המיוחסים האלה וגם המיוחסים ההם שׂונאים את השׂכלת-העם. כאלה כן אלה אומרים, שהעם יפה לו שיהא מאמין הרבה ויודע מעט. כאלה כן גם אלה אומרים, כי בתי-ספר, וביחוד אוּניברסיטאוֹת, כי מדע, וביחוד דבר-אמת גלוי ומפורש בלא עיטוף, הם מאכל קשה כל כך, שאין בכוחו של העם לעכל אותו… וכי דבר מעין זה גורם לו קלקול הקיבה, נדודי שינה וחלומות רעים… ואף על פי כן, מה גדול המרחק בין האריסטוקרט ההם ובין שלנו! האריסטוקרט בפּרוּסיה, דרך משל, ה“יוּנקעֶרים”, כפי שהם מכוּנים שם, הם בעלי-אחוזות עשירים משנים קדמוניות, אריסטוקרט שדמם טהור וכחול; עם יחוס-אבות המגיע לפעמים עד לחיות ולעופות שבתיבתו של נוח! הם זוכרים עוד אותם ימים רחוקים וטובים, עת כל ענין הקריאה והכתיבה היה שייך להם בלבד, ובפרט הזכות לשלוט! בארץ לא היו אלא שני מעמדות: קומץ קטן של פריצים, שבידם היה בכול והשלטון על הכול, והמוני איכרים, שעבדו הרבה ולא היה להם ולא כלום. אותו זמן היו היוּנקעֶרים רואים טובה בחייהם. ואם עם-האיכרים היה דורש דבר מן הדברים, לא בכריעה על הברכים, לא בבית-הכנסיה ולא מן האלוהים שבשמים – היו משיבים לא בשוטים.

כמובן, מצבם של היוּנקעֶרים גם כהיום הזה אינו רע ביותר; עד היום הם-הם העמודים, שעליהם הרקיע הפּרוּסי נשען…

המשׂרות הגדולות ביותר במדינה, באַדמיניסטראַציה, בצבא וביחוד בחצר הקיסר, נתונות בידיהם, ומלבד זה עדיין יש להם המון נכסים, שעברו אליהם בירושה מן הזמנים הישנים הטובים, ועדיין לא הספיקו, לצערנו, להעביר אותם בשכּרוּת ובהוללות…

מפני מה שׂונא היוּנקעֶר הפּרוּסי את השׂכלת-העם? מפני מה הוא מקבל נקיפות-לב מן הדבר ההוא, שהוא מכנה אותו בשם “דימאַגוֹגיה”? מפני שהוא יודע, כי מידה שהעם יחכים יותר, בה במידה יקטן יותר חלקו השמן…

ואֵילו אריסטוקרט יש לנו? מי מצעק אצלנו, שאנו מגלים יותר מדי ל“המון-העם” הפשוט? מי הם אצלנו החלב-החמוץ ומי השמנת? דמו של מי סומק ודמו של מי כחלחל?

דומה, בכל שורה קטנה ביותר של דורות יהודיים תמצאו את כל שלבי הסולם, שרגל יהודית רשאית בכלל לעלות עליהם! תמצאו מתווך ורב, רופא ודוֹקטוֹר ממש, ומלווה-ברבּית ועוד משהו גרוע מזה, וגביר וסבּל… מי הם איפוא האריסטוקרט שלנו?

האריסטוקרט שלנו הם: מלמדים שהשׂכילו ללמוד מעט דקדוק עברי, עוזרו של בלן שטעם משיריו הרוֹמאַנטיים של לעֶטעֶריס, ואברך בעל-בתּי צעיר, עגל מַרבּק, שקלט כעשׂרים שעורים של אוֹלעֶנדוֹרף… הנה, הבריות הללו וכדומיהם, הם היוּנקעֶרים שלנו! הבריות הללו כבר יודעים הם סודות כאלה, שאסור לגלות אותם לעם… הבריות הללו אומרים, שהחלב-החמוץ, המון-העם, מן הראוי שתהא פרוכת מופשלת מעל לעיניו ויהא מונהג על ידיהם!…

אלה הם היוּנקעֶרים שלנו בתפארתם…

האם שמעתם על שביתת-הרכבות האחרונה באמריקה? הפועלים ועובדי-הרכבת דרשו שׂכר גדול יותר, בעליה של הרכבת לא הסכימו לתת, נתיישבו הפועלים בדעתם בדעתם ופסקו מלעבוד… דבר זה נקרא בלשונם – “שביתה”… המחלוקת נמשכה זמן רב, הפועלים נתעוררו מחמת רעב לעשׂות מעשׂי-חבּלה, שבּרו קרונות, שׂרפו תחנות… בעלי-הרכבות ביקשו עזרה מעם הנשׂיא, שלחו חיילים מזויינים ברובים… ירו, דם נשפך… אך דבר זה ענין של מה-בכך הוא… בימינו אלה אין דבר נערך לפי כמות הדם שנשפכה למענו…

בימים הללו כל החישובים וכל החשבונות אינם נחשבים אלא בכסף! בכסף נערכת העבודה; בכסף נערכות הידים והרגלים שמאַבּד פועל בשעת עבודתו ליד המכונה, ואפילו אדם חי שלם, אם הוא נמעך לפעמים בין גלגליה, אף הוא נאמד בכסף… ובפרט באמריקה, שבה שמין בכסף אפילו נשיקה, שקבּלה נערה שלא ברצונה…

הכול נחשב ומחושב בכסף; ולפי חשבון של כסף לא היה ערכה של השביתה אלא דבר מועט: בעלי הרכבת המושבתת הפסידו 3 מיליו דוֹלאַר, סוחרי הפירות בקאַליפוֹרניה, שלא יכלו לשווק את בחורתם, הפסידו 5 מיליו דוֹלאַר; ביחד היה היזקם של הקאַפּיטאַליסטים 8 מיליון דוֹלאַר. וכנגד זה היה להם לפועלים הפסד של 10 מיליון דוֹלאַר! בסך-הכול היה ערכה של השביתה בכסף שלנו סך 35.000.000 רובל!

אצלנו גם-כן היתה שביתה… בקישינוב… ושביתה כפולה… הבעל-טקסא פסק מלשלם את השׂכירות לדיינים, והדיינים פסקו מלפסוק שאלות.

השּביתה עלתה בוַדאי, כפי שאומרים, “ח”י גדולים בתוספת כיסן", ועף על פי כן התעלף אחד הדיינים ברחובה של עיר מחמת רעב…

                      _       _      _      _       _    _       _        _        _        _        _

והנה “שאלת-הפועלים”! באירופא, כשאדם בעל-בתּי נזכר בשאלה זו, מרעידות בו הידים והרגלים… אדם חרד בישׂראל אינו חרד כל כך מאימת השופר בימי אלוּל, ובימי זקנותו מאימת המלאך דומה, כשם שחרד שם בעל בית-חרושת מאימת הפועל הרעב! הבעלים יודעים, שהפועל אינו נוהג לצום בה“כ ואין כלל בדעתו לזכות בחיי העולם הבא על-ידי צומות… ואם הוא רעב, שוב אין הוא רוצה להודות בכך, כי הקב”ה הוא שלא הטריפו יום זה לחם חוקו, אלא הוא סובר, כי בעל בית-החרושת יש לו מעיִם שאין להם סוף… כשאשתו נחלית, והילדים מתחילים משתעלים, שוב אין הוא אומר כמלפנים, בימים הטובים היפים ההם, שהפורענויות הללו באו עליו כעונש מן השמים, אינו מכה עוד על לוח לבבו “על חטא” ואינו רץ לבקש מן השטריימל, שיתן לו “תשובה” על חטאיו… אלא נדמה לו דוקא, כי דירתו הרעה היא האשמה בדבר, הקבר הרטוב שהוא דר בו גרם לו! ודמה לו, כי בעל בית-החרושת חייב להקים למענו ולמען חבריו בית-מגורים אנושי!… ואם בנו אנוס בשנה העשׂירית לחייו ללכת לעבודה, שוב אין נדמה לו כמלפנים, כי העבודה היא דבר קדוש וכי בעד העבודה משלמים שׂכר טוב בעולם הבא, אלא הוא כועס על כך, שלאחרים יש גימנאַסיאות ואוּניברסיטאוֹת ואחר כך משׂרות טובות, ואילו לילדיו שלו אין ולא-כלום מכל זה! ועוד הוא מוסיף ואומר, כי בעלי בתי-החרושת מתחרים בסחורתם על חשבונו, וכי שלושה רבעים מן הסחורה הם חלבו ודמו… ואם כמה מיליונים סבורים כך, הרי זה מר כלענה!

אך כל האמוּר הוֹיה כך באירופא… אצלנו אין בנמצא מכל זה שום דבר, אנחנו אין לנו בית-חרושת, אין לנו פועלים… אנחנו רשאים, נדמה לי, לישון במנוחה… ואף על פי כן יש לנו “שאלת-פועלים” פעוטה משלנו… קטנטוֹנת, נחמדוֹנת, מלאת-חן… שׂפתים תושק!

אנו תומכים בפועלים שבארץ-ישׂראל…

יום-יום מכריז ומודיע “המליץ” על נדבות בשביל הפועלים!

וזה דבר טוב! מלבד מה שהפועלים תהיה להם בזמן מן הזמנים ובת-הנאה כלשהי מן הכסף הזה, הרי זהו לפי שעה הפרסום הטוב ביותר, שאפילו אמריקה אין לה כיוצא בזה!

מישהו בר-חצפא צעיר דרש דרשה במקו מן המקומות, ואין איש מרחם עליו להודיע על כך בעתון דבּוּר או חצי דבּוּר, והרי הוא בא וכותב בעצמו: “היות ודרשתי בהוֹציפּלוֹץ דרשה באזני המשׂכילים ולבות השומעים נמוגו מרוב נוֹעם מתק העריבות, הריני מנדב ח”י גדולים לטובת הפועלים". “המליץ” מדפיס את הדברים האלה, וכל העולם כולו מתפעל מן הדרשן החדש המפליא לעשׂות.

שאלת-הפועלים היא אפילו סגולה בדוקה להרבות את דורשיו של רופא מתחיל; אם יש לו ידיד טוב, שיהא תורם וחוזר ותורם לכבודו, כבר לא יהא הקהל שוכח אותו…

אך גמר את האוּניברסיטה, מנדב ידידו, מרוב שׂמחה על כך שהמוח החריף הזה גמר את חוק-לימודיו בתורת-הרפואה – ח“י גדולים! הגיעה עת דודים והדוקטור שלנו נתארשׂ, בשעה טובה ומוצלחת – שוב ח”י גדולים… הגיעה השעה והוא רשם את הרעֶצעֶפּט הראשון לחולה הראשון שלקה בנזלת – שוב ח"י גדולים חדשים תכלית החדוּש! ובדרך זו תמלאינה אזניה של אירופא היהודית כולה מכבודו של הרוֹפאוֹן החדש, שאילמלי שאלת-הפועלים היה אנוס להתרוצץ ברחובות העיר ולצעוק: “אני שלמה!” ולתחוב את כתובתו לידיו של כל עובר ושוב…

או סופר צעיר שמכר – לא את העם, הלה כבר מזמן מכור ומסור… אלא את עצמו, בעד כמה רובלים נדוניא! מי היה יודע על כך? התוֹדה והברכה לשאלת-הפועלים! בעשׂרים גליונות בזה אחר זה מברכים אותו ברכת מזל-טוב, ובעד כל ברכה מקבלים הפועלים ח"י גדולים…

והמדור הזה גדל והולך מיום ליום!… גבירה שהטילה לבעלה הגביר מחבת בראשו, אם פגעה בו – מנדבת אמה של הגבירה, כלומר חותנתו של הגביר, ח“י גדולים! ואם החטיאה את המטרה ולא פגעה בו – מנדבת המשרתת, העומדת לימינו של בעל-הבית, ח”י גדולים! ואם המשרתת עוזבת את הבית וכרסה בין שיניה, מנדב אחד מידידיו של בעל-הבית ח"י גדולים…

ובכן, הגעו בעצמכם, היש בכוחה של שאלת-הפועלים כגון זו להזיק למישהו?

יש אומרים, שיש לנו גם כאן הרבה בעלי-מלאכה עניים, שבכסף הזה אפשר היה להקים להם סדנאות-עבודה, לקנות להם מכונות חדשות.

אך אנחנו אין אנו יכולים להתקיים בלי משהו שישנו באירופא, אנו צריכים לשאלת-פועלים קטנה, רכה, וזכה, חמימה ונעימה – משלנו!

                            _       _      _       _     _       _         _      _      _         _

באירופא היו פּאַנאַמוֹת ופּאַנאַמינוֹת… וכל אירופא כוּלה היתה רותחת ומתרתחת כיורה!

בצרפת היו מיניסטרים מעורבים במעשׂי-גניבה והלכו לשבת בבת-הסוהר; באיטאַליה שלחו סעֶנאַטוֹרים את ידיהם בקופת המדינה, וכל איטאַליה כולה היתה מפעפעת! בספרד נשתרבבו אצבעותיהם של אריסטוקרט רבים ונשתלחו לגנוב, ולא עברו על הדבר בשתיקה! בשיקאַגוֹ אסרו קוֹנסוּל אויסטרי בשל עניני כספים; באנגליה נפל בפח, מסכן, אחד לוֹרד…

בכל מקום – שערוריות, רעידת האדמה!

אצלנו היתה פּאַנאַמינוֹנת – והס!

אנשים קטנטנים ביותר עשׂו חברונת קטנטונת לקנית אדמה בארץ-ישׂראל… פחות מאלף חברים ובסך-הכל מאה פראנק מכל אחד… במשך הזמן, חישבו ומצאו, תהא האדמה גדלה וגדלה, וכל אחד מאלף החברים תהיה לו מושבה משלו בארץ-ישׂראל… כל חייט, כל סנדלר, כל קבצן למינהו, מיהרו ומכרו את תכשיטי הנשים, את כלי המיטה, ואת השאר לקחו בהלוָאה ברבּית – והכניסו את 100 הפראַנקים… לידיו של מי? מן-הסתם לידי יהודי… מה יש כאן לשאול…

לא עבר זמן מרובה, עד שקנו חלקת אדמה, ושם קראו לה “עין-זיתים”… ובמשך שנה היו טסות ומגיעות מארץ-ישׂראל בשׂורות טובות כאותן יונים צחורות, להשיב את נפשה העיפה של כנסת ישׂראל… ואותם האנשים הטובים עצמם שיסדו את החברה, הם הם שעבּדו את הגן, הם הם שנטעו את הכרם… “כרמנו – כתבו – גדל ועולה כפורחת מיום ליום, אנשים רואים ואינם מאמינים למראה עיניהם”… “אך ורק בדרך זו – כתבו – עתידה לבוא הגאולה”, “אך ורק על-ידי יסוּד חברות כאלה אפשר שנגאל מן הגלות”.

והנה עלה על דעתה של החברה לשלוח אדם לארץ-ישׂראל, לראות את עין-זיתים; וכשבא לשם – חשבו עיניו: לא היו דברים מעולם!

כל 100 הפראַנקים שהכניסו המכניסים – על קרן הצבי! אך הס! שערוריות אין עושׂים! שום אדם לא נמבר לערכאות… אלא מה, נתגלה כי מצב הדברים הוא בדומה לזה שהיה פעם בחלם!

בחלם נעלם פעם חלב מתוך הסיר… ושום נפש חיה לא היתה אשמה בכך! החתול נתפגר עוד קודם המעשׂה, בעל-הבית ובעלת-הבית עדיין היו בתוך שש שעות שלאחר אכילת בשׂר, ועל נאמנותה של המשרתת ראוי היה לו אפילו לרב שיישבע…

בהונגאריה היתה לפני זמן מועט מחלוקת גדולה בענין חופה וקידושין. האריסטוקרט, שיש להם שם דעה גדולה, אומרים שענין הנישׂואין נעוץ בו סוד גדול, צד שבקדושה, בחינה עליונה, שמַימית, ואף על פי שאמרו, ארבעים יום קודם יצירת הוָלד מכריזין בת פלוני לפלוני, מן ההכרח הוא שיהא השטריימל מברך על כל זיווּג וזיווג בפני עצמו ומאַשר אותו בברכתו!… אך המון-העם אומר, שענין הנישׂואין הוא דבר פשוט ואנושי, ושאין שום סודות נעוצים בו, ואין דרוש לכך אלא שיהא הוא רוצה ושתהא היא רוצה, ושיהא המאַגיסטראַט רושם ששניהם הודיעו לפניו שהם רוצים; בשביל שיהיו יודעים, מי ממי עתיד להתגרש ביום מן הימים, ומי יהא יורש את מי וחייב בהזכרת נשמתו…

בהונגאריה יש פּאַרלאַמעֶנט, שיושבים בו נבחרי העם, ובת-האדונים, שיושבים בו אדונים גדולים – אריסטוקרט. שום חוק אינו נכנס שם לתקפו, אלא אם כן נתקבל תחילה בבית-הנבחרים, ונתאשר אחר כך בבית-האדונים, ואחר כך – נחתם ביד הקיסר. אין צריך לומר, כי בית-הנבחרים רצה, שהנישׂואין יישארו ענין אזרחי, ולא סוד קדוש… אך בית-האדונים לא רצה בכך, ולא נכנעו בדבר הזה, עד שלא הכריחו אותו באבנים ובבוץ שהשליכו לכרכרותיהם המודרות ובשמשות מנופצות. הם נכנעו – והיום-או-מחר עתיד הקיסר לחתום על החוק, שחופה וקידושין אפשר להם שיהיו נעשׂים בלי השטריימל…

אצלנו אירע גם-כן משהו בדומה לזה, אבל… בהפּוּכוֹ, ראשו כלפי-מטה!

בעיר מסויימת ביקשו ה“אשכנזים”, כלומר הליבּעֶראַלים המשׂכילים שלנו, להכניס את החופה דוקא אל תוך בית-הכנסת הגדול, הַיְשַר אל ארון-הקודש… והאדוקים שבעיר לא הניחו לעשׂות כן! בשביל החופה – אומרים הם – יש די מקום על תל-האשפה, בחצר בית-הכנסת…

רואים אתם, איפוא, בדיוק ההפך ממה שראינו בהונגאריה!

את עמדם של האדוקים נקל להבין… הם אינם רוצים שום חידושים כלל… מלבד זה הם יודעים, שעל-פי דינינו מספיק שתהא היא מושיטה אצבע ויהא הוא שׂם עליה טבעת, שאין שוֹויה פחות מפרוטה אחת, ויאמר “הרי אַתּ”… באותו מעמד צריכים, כמובן, להיות עדים, שלא יהא הוא מכחיש אחר כך ואומר לא היו דברים מעולם; ומנין של יהודים טוב עוד יותר; אך כשם שכל אדם מישׂראל רשאי לירד לפני התיבה ולומר “ברכו!”, כך כל אדם מישׂראל רשאי לסדר חופה וקידושין…

ומה שה“אשכנזים” רוצים שיהא דוקא הרבּינר מסדר חופה וקידושין, ודוקא בסמוך לארון-הקודש, בהיכל עם המקהלה, דבר זה קשה להבינו…

דומה, מבני המעמד הזה מתייצבים תחת החופה חתן וכלה שאינם תמימים ביותר, חתן שכבר נתגלתה כל קרחתו וכבר נתגלו לפניו כל הסודות, וכלה שכבר היא יודעת על פּוֹל דעֶ קוֹק, על זוֹלא ואחרים, ויודעת אפילו כיצד אין ילדים נולדים; ודומה, לא אנשים מתחתנים שם, אלא שני צרורות של כסף… לשם מה איפוא דרוש כאן הרב-המטיף?

אך לא זה הדבר המעניין אותנו כרגע…

דיינו, שכל אותה שאלה, שעשׂתה את כל הוּנגאריה כולה כמצולה רותחת, נשתקפה בטפּת המים שלנו… בראשה כלפי-מטה!

                     _      _    _    _       _     _      _        _       _     _        _     _

אף על פי כן, אל נא תהיו סבורים, שכבר זכינו למנוחה שלימה שהכול רוצים בה! חובבי-ציון האדוקים נלחמים כנגד חובבי-ציון הליבּעֶראַליים… מה הוא סלע-המחלוקת, קשה לקבוע מתוך מאות כתבי-הפלסתר, המופצים במכתבים או מתפרסמים בעתונים… אך קרוב לודאי, שהשאלה היא מעין זו שכבר שמענו: מה טוב יותר, צנוך מחותך או צנון מרוסק?