לא הכל נוטלים חלק במריבה. כי אחרים עומדים, בעצמם אינם אומרים דבר, רק שומעים. באמת חורף ובאמת אביב.
זה לא שלג, זו מלכות כשפים של בועות־בורית כעין הקשת. הספר, או שאני מכין הכל לפני הצלצול ואני תופס בחפזה את האדרת וכבר אינני. – והוא אומר למחרת:
– היכן נעלמת כך הוא מדדה על שלוש, וכל מה שאני מביט אחורנית הוא ניצב ועומד. ובכן, אין מדברים על שלוש מאות הגונים, אלא מאשימים את הילדים.
הוא מילא כמעט חלק רב מהתפקידים של
הקומאנדנט. הם ישבו וקיימו מצוות שלוש־סעודות. במחצית השניה של יוני שרר אביב נהדר. הרגשתי
שההכרה נעלמת ממני. חלק אינטגרלי של השפה הרוסית לא היתה מובנת
לו.
מה נורא היה, שיהיה אביב וכל לבב קר! והיא בחרה שלוש תמונות אקדמיות מלפני ששים שנה כדי לשלוח אותן לדוכסית של
שורטלנד לשוק הצדקה הסמוך. זהו חלק מן החירות כפי שהם מבינים אותה. האצילות היא תפקיד חלק מן הגורל.
וההמונים הם תפקיד חלק שני של הגורל. היחיד כמעט אינו ולא כלום. נעלמת לשעות ובסופה כזאת. למה,
לעזאזל, את הולכת ליער ארור זה? מה לך שם ומי לך שם?
הוא, חלק מהבניינים, מהקיץ, ממהלך
השנה, מחיי ליליאן, חלק קטן, בורג קטן בתוך כל המסובב אותו, כזעיר אנפין ואחר כך באים ימים ללא חורף וללא אביב. אף, זרותם נעלמת ולא תורגש עוד: הנה היה
לפניך איש וכלא היה. קולו הרע של איזי דקר: – אסתר, לאן
נעלמת? אוי ואבוי, כמעט שלוש אחרי הצהרים… ואני ישנתי.
נעלמת לחדר השני ונותנת לו לחכות כמה רגעים. והיו מועטים שפסחו על שלוש הסעיפים ולא ידעו במה לבחור. ימלא עוד שליחות זו ודי…
כשפתח את הדלת מצא את שלוש הנפשות היקרות לו יחד. הארץ ההיא, הגמנסיה שלמדתי בה והחיים שחייתי בתל־אביב לעולם
לא ימחו מעל לוח לבי. לפני שלוש שנים בא
לארץ זו גם כן בשחיה. אז נשא על כתפו עוד גוף רכרוכי מפונק, ילד בעל־ביתי.
ולפעמים משיאים הם ילדה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה לבחור מגודל,
ואותו בחור חוזר לביתו ומוצא את רעייתו על על
מדפים, מונחים היו מיני פרחים מיובשים, מרובי צבעים ודלי צבע ומביאים עמם
רטיבות של חורף ופריחה של אביב שמחתי לבשר לו, כי בזמן האחרון קורא דרור לכל העבדים
באמריקה, אחרי מלחמת אחים כבדה שנערכה שם: חלק אחד של הביי אסף אותו אל ארמונו ושם היה רופא מצליח ומכובד
שלוש שנים. לבסוף נתעורר חשד בלב המלך, וחקר את אשתו היכן היא נעלמת
כל לילה, וסיפרה לו שבעל־כורחה מוצאת היא את עצמה
העיר עולה לנגד עיניהם ושוב
שוקעת בתהום רבה, מעלה מטה, עד שנדמה להם שהם טובעים בים והעיר רחוקה
והולכת, נעלמת קדוֹש
בקדוֹשים ומקובֹּל גדול בדוֹרוֹתיו, שלא קם כמותו עד היום הזה והוא חיבר
ספרים קדושים ושירים כמשא שלוש בחרו להם שלוש מערות גדולות ויפות, שתים מעבר מזה של העמק ואחת מעבר מזה,
מערה מערה לבית־אב; ניקו אותן יפה שבעים שנה…
פרשה רביעית: אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ
א
בּתי־ההקדש של כּפר־השילוֹח נבנו בצלע הר הזיתים, שלוש מיהר ומילא את כּליו והלך עד קצה הסימטה, לדעת
לאן הנערה פונה, ועוד היתה לו שהות לראות את דמותה התמורה נעלמת
היא נעלמת תיכף; ועד שאני מתרחץ – והיא כבר שבה וחבילה בידה.
ועל ידה גם בחורה. "שלוש מנות" – "שלוש מנות" – "ולפעמים גם
ארבע" – "גם ארבע!" הן כל זה לא נעשה בין שתים־שלוש שנים? בודאי לא בשתים־שלוש שנות מלחמה? אך חלק הגון מהם אסור בכלא אפל. השמש יצאה מנרתיקה –
אביב –
השער נסגר מאחורינו.
דמי מכה בי גלים. לבי כעין מכונה כבירה – –
אביב.
גם
אדמת־חדרה חלק מארצנו היא. באותו רגע היתה
נעלמת ממנו לפתע כל עיפותו. זיק של גבורה היה ניצת בעיניו. הוא הוכרח לברוח מן הגליל התחתון מכיון שנשפט שלא בפניו
על־ידי הממשלה התורכית למאסר של שלוש שנים בעד מעשה־הגנה המרכבה עלתה
על כביש חלק וספקה מלהטלטל. לאחר זמן קצר נשלחות שלוש ספינות־מלחמה אמריקאניות
—"טְנֶסִי", "נורד קרוֹלינה" ו"דה־מוינס" — למימי ארץ־ישראל
עורה היה חלק ועדין. רטט חלף בו. הלה נע בחוסר־מנוחה על מקומו. – "קזינו" עוסק בחיי
הלילה האפלים של תל־אביב. סנסציה מספר אחד! יוסף זיהה חלק ניכר מהנוכחים. ארשת פני יומרה נעלמת. אך מצויים בתל⁻אביב עוד מספר תיאטראות שיקלטוני
בזרועות פתוחות.
יצירה האחים קרמזוב
/ פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי / צבי ארד
(פרוזה)
אביב היה, שלושה ימים עדר ערוגות
בגינה ובגן־הירק. ביום השלישי הגיעה השעה לטבול את התינוק. חלונות חדרו נשקפו
אל הגן, ובגן שלנו רב הצל, העצים עתיקים, ועל העצים הנֵצו ניצני אביב,
ציפורים מקדימות כעבור שלוש שנים נפטרה גם היא, וכל שלוש השנים התגעגעה על
שנינו וחרדה לי. למראה
גרוּשֶנקה היתה נעלמת קנאתו של מיטיָה, ולרגע היה מתמלא אמון ואצילות,
ואפילו בז לעצמו על רגשותיו "לא, נייר חלק, נקי, שכותבים עליו. הנה כך."
אך חודש ירדוף חודש, שנה תרדוף שנה – הישועה והנחמה נעלמת. בהירים ועמוקים השמים ובשמי אביב נודפים באויר השקוף. היא עצמה, הדלות, חלק מן היעוד הנשגב. באחרית הימים לעת קץ – מספר אברהם היכיני עם איש שיחו בעגלת יוסף רפאל – יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלוש פעמים וכל שאינו מאמין בו ובמשיחותו נקרא כופר בהשם ובתורתו – כל שאינו עמו הוא עם הנגדיים – אין לו חלק לעולם
יצירה דיטה בת־אדם
/ מרטין אנדרסן נקסה / מנשה לוין
(פרוזה)
"כן סבתא," והיתה נעלמת. אבל לאחר צאתי מכאן עליך לירוֹק שלוש פעמים." ביום כזה של בראשית אביב היתה דיטה מדשדשת וחוֹצה את כרי
המרעה בדרכה לכפר הסמוך. עתים דומה היתה לדיוקן של
שמש וחיוּכים שעה שחצתה את החצר וים התכלת של אביב הוא לה רקע. בעיצומו של אביב הביאו מהעיר אבנים ועצים. העגלונים
העירוניים סרבו לנסוע דרך החול המחולחל.
"השמקוליות – כתב ארֶנס [94, עמ' 258] – נספגת בלשון,
אבל אינה נעלמת… והיא מתחדשת תדיר בשל התמורות המתרחשות הצרוף שלש-עשרה, למשל, מובנו "שלוש ועוד עשר", אבל
הצרוף שלש-מאות מובנו "שלוש כפול מאה". וכן גם באמרנו "שלוש עשרות
תפוחים" המובן הוא "כפול" שלוש. אבל באמרנו "שלוש מאתים ועשרים" המובן שוב
"שלוש ועוד מאתים". "כשאנו צועקים או נוחרים, או סתם נותנים דרור
לקולנו, כגון בטיילנו בשדה ביום אביב נאה – כתב ספּיר725 –
בית
הדין; ד"ר בנימין הלוי – נשיא בית־המשפט המחוזי בירושלים וד"ר יצחק רוה –
שופט בית־המשפט המחוזי בתל־אביב והיא נעלמת בתא הגזים. רבים מתפללים, אחרים אומרים: "מי יטהר
אותנו אחרי המות?" (פולחן יהודי?). חלק מהם יש ליישב, חלק להביא
לגרמניה לצרכי עבודה, חלק יש ל"גרמן", ואשר לקבוצה הרביעית מבחינים בין אלה בא מעשה בפני בית המשפט והובא בפלילים (ת.פ. 9/51)
יחזקאל אינגסטר, אשר נמצא אשם בבית המשפט המחוזי בתל־אביב שלוש הן הסיבות העיקריות אשר בגללן נוהגים לומר כי יש
לקבוע מועד מסויים להעמדת אדם בפלילים על מעשיו בחינת
אחדים מחברי שהתגוררו בתל־אביב עברו לשם
לעסוק בעבודות כביש. אני משוטט ברחובות תל־אביב בדרכי הימה לשם רחיצה קלה. בנין נהדר, בן שלוש קומות ומעוטר גזוזטראות, מצטחק שטוף שמש בקרן רחוב
ראשי. בחורינו שומעים בממוצע שלוש שפות, קוראים
ומשתלמים. למחרת
ולמחרתים נישנה אותו הדבר: ככר לחם היתה נעלמת ואיננה. תמהה האשה.
בודאי שלוש… מה אני שׂח? חמש, חמש ליטראות!.. – מרויחים חלק בעולם הבא.
– כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא – השיב ישו.
– להם יש, ולנו אין. ארבעים
אביב, קיץ, סתיו וחורף!.. ולא די לך בזה, ואתה רוצה עוד ועוד. חוששני שיש לי חלק במה שאירע אחר כך. מפני מה נעלמת?
– הבריות שבכאן… בוסר אני עליהם.
תל־אביב, י"ג אדר א', תש"ו.
א. כי לא שמן חלק דן. ועוד האנשים יושבים ומחרישים והנה נשבה פתאם רוח־אביב מסביב. והסוסים
קופצים כאילות, וברד והאיש כבר החליפו מקומותיהם שלוש פעמים. ובהקיצנו והנה האיר הבוקר ואתה אינך, כי נעלמת באישון לילה.
בוקר־אביב דמשׂקי, קריר, רענן וטוב. כי הנה
זה לא מכבר נעלמת מחלומי בלילה. אחר פתחה לאיטה ואמרה: סבורתני, שלוש תשובות בפי לשאלתך: ראשית – הנערה כחילה שייכת, לפי קסמי יופיה ויתרון והרי אני חלק מן הטבע, משהו מהטבע, ולכן דרכי אינה נוגדת לטבע. ואולם אמך השניה אני לך, לא בת מאומצה אַת לי, כי חלק מעצמי מנפשי.
שלוש שעות היתה
העיירה כבושה בידי הפלוגה. כחזיון נפרץ הוא, שנעשה
חלק אינטגראלי של הווי, ממש כזנבות התורים בפתחי החנויות, הוא ענין הנשים
האלה, המתכנפות עתה פתח תחילה בכמה שאלות למוצאי
וגידולי, וכאילו מצא חיזוק בתשובותי, העיר שלוש פעמים: כשם שחשבתי. החרבה־למחצה, ראינו לפנינו כמראה
הישיש ההוא ואחריתו, גופו כרוך ומקופל וגולגלתו שמוטה שמוטה ומתגוללת, עד
שהיא נעלמת ונקרא דפנא
וכברכת־שלומו לנו היה שיר־ערש ערב שפתיחתו במלים: עם שחא עורה ילד חן;
שלישי, מטובי מוריה של תל־אביב
חלק מאלוה הנך. אתה נושא בחובך חלק ממהותו. איככה לא תכיר את מוצאך הנאצל? האין אתה יודע מאין באת? ולא חלק מחלקי אלהים אחד ומשותף לכל. פעמיים או שלוש גם העבירה את כפה בלטיפה על ראשו. ולטיפות-האם הקלות של דונה פיליפּה; אף שתיקתה העצובה והסתומה של דונה איזבלה היתה מרגיעה את נפשו כדממת ליל אביב עדיין הוא תועה יחידי בשבילים ובמשעולים, הדרך האחת והיחידה המוליכה על הטרקלין נעלמת ממנו.
צרכי הרבוי, מתוך
מעצורי חוץ, בלעו את חלק הארי שבו. הוא
הניח שלוש הנחות־יסוד, המתוות את הדרך לפעילוּת בעולם של תופעות. על הרגש האמנותי עוברות שלוש תקופות. אחת היא כבר
מאחורינו. אתה
יודע יפה, שפרצוף זה אינו אלא חתיכת קרטון, והבחנה נכונה זו אינה נעלמת
לרגע קל בהכרת המבוּגר. , המוציא גם את האדם השקט ״מכליו״ לקחת חלק בו.
תוך שתי עשרות בשנים, או שלוש, גילו המאות האחדות של הספינות הקטנות,
שהפליגו מקאדיס, מפאלוס ומליסאבון, כי גם חלק תבל חדש זה, אמריקה,
נתגלה כרב שטח, הרבה יותר מכפי ששיערו בתחילה. את החלק העשירי של
אותו חלק חמישי, שעליו לקבל בהתאם לחוזה, יש לחלק, חלק כחלק, בין המנזר של
סאנטה מריה סוף סוף נראה אות אביב ראשון. מפקדם,
נראה הדבר כמסוכן ביותר, שהקיסר יקבל ידיעות, ללא משוא פנים, על כל המקרים
הרעים, אשר התרחשו; על כן נעלמת
הוא
עצמו חלק את חבורו זה לעשרים ספרים. והנה אחרי שלוש שנים שמע כי שני עבדים ברחו ממנו ונמצאים בגת, ויצא
אחריהם. [185] ולתפארת היו להם גם פרשיהם, נחמדים למראה,
בראשית אביב עלומיהם. כי לא נעלמת מעיני אלהים, אשר
נראה לי וגלה לי את בואך וצוה לי את אשר אומר לך. ↩︎
י"ח י' נאמר שיהושע חלק את הארץ בגורל בשילה, אבל לא נזכר בשום מקום שגם את השלל חלק.
יצירה באש ובחרב
/ הנריק סנקביץ' / עזריאל נתן פרנק
(פרוזה)
באויר נשבה רוח אביב; האדמה רוככה ועליה התנוצצו מימי שלג נמס, השדות כוּסוּ עשב ירקרק והשמש חימם מאד, עד מרוב געגועי לסולוניצה, ושם הייתי רואה אותך כמו חיה ניצבת לנגד עיני, וכאשר הייתי פורש אליך את כפי, היית נעלמת – חלק־נא ביניהם אבק־שרפה וכדורים.
– כבר חילקתי. בינתיים הובאו שמה חניתות, שלוש מהן נקשרו יחד והוצבו כשחודיהן כלפי מעלה. כעבור רגעים מעטים נפלו שלוש גוויות נוספות על ראשי העומדים למטה.
