_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"כל וכל"[1]

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

ציור לכבוד יום-טוב[2]

[א]

שמו היה זרח-ברוך, ובעירנו היו קורין לו "כל וכל".   ומפני-מה היה נקרא "כל וכל"? מפני שהוא היה משמש בבית מסחרו של הסוחר ממדרגה השנייה מוהר"ר  יהודה-ליב-כ"ץ[3], והוא היה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה"כל יכול".    והוא היה מכובד ומהולל בפי כל: "זרח-ברוך חסיד הוא, ענו הוא, הדור הוא ונהנה מיגיע כפיו".   כך היו מספרים בשבחו בעירנו. אבל לא כך היתה אומרת זוגתו מרת זֶלדה-ברכה[4].   היא היתה אומרת: "לברית הבט ואל תפן ליצר", כלומר: אל תשפוט למראה עיניך, כי במקום שאתה מוצא ענוותנותו של בעלי שם אתה מוצא גם את גנותו.   מאוד היתה מתרעמת זלדה-ברכה על הכרוז שהכריזו עליה ארבעים יום קודם יצירתה: – אוי לי ואוי לנפשי! מזלי הרע הוא שגרם לי להינשא לגבר לא יצלח כזרח-ברוך! הקב"ה ישמור ויציל את כל בת ישראל מזוג כזה!  וזאת לכם לדעת שהאשה זלדה-ברכה, שאנחנו מדברים אודותה כעת, היתה אשתו השנייה של זרח-ברוך "כל וכל", ובבתוליה היתה כבר נארשה להמורה "מוטל דיו[5], אלא שמפני איזה מעשה נתפרדה החבילה, ובעוון "אהבה" זו ישבה זלדה-ברכה בבתוליה עד שהלבינו שערותיה ולבסוף נישאת בעמל השדכנים לגיבורנו דנן, לזרח-ברוך האלמן, הוא זרח-ברוך, שהיה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה"כל וכל" אצל הסוחר ממדרגה השנייה מוהר"ר יהודה-ליב כ"ץ, כמו שאמרנו למעלה.

[ב]

זרח-ברוך "כל וכל" היה מסור בכל גופו, בכל מאודו ונפשו לאדונו מהרי"ל כ"ץ.   השמש יצא על הארץ וזרח-ברוך שלנו כבר ניעור משנתו, משכים ומזרז את עצמו לעבודה – נוטל את ידיו, מסדר את החשבונות והספרים, מתפלל בחיפזון, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם, ורץ מהרה אל החנות, ומחכה שם לקונים כל היום לרבות חלק גדול מהלילה, ואף סעודת הצוהריים היו מביאים לו לתוך החנות.   אבל גם שם אין מניחים לו ליהנות מסעודתו, וכמו להכעיס יבואו ה"קונים" בה בשעה שהוא מתחיל לאכול, והיה בהגישו את הכף הראשונה אל פיו והקונים מתחילים נכנסים ויוצאים זה אחר זה.   וכלל זה נקוט בידיה: תיכף אחר נטילת ידיים לסעודתו בחנות, אחר הפסוק הראשון ממש של "שאו ידיכם", כרוכה הברכה וההצלחה של ה"פדיון" המדומה: שני ערלים ויחודיה אחת נכנסים לתוך החנות.   הערלים מרימים את ראשיהם למעלה ומסתכלים בסחורה הנתונה על הטבלאות והיהודיה בראותה את ה"נאמן" מכין את עצמו לסעודה משתדלת לצאת בחשאי ואומרת: אכול והיטיב את לבך, ר' זרח-ברוחך, אנוכי אמתין קצת, אין בכך כלום".... אבל זרח-ברוך נאמן בברית המסחר של מהרי"ל כ"ץ, ולא ישקר באמונתו, ואיננו נותן לשום קונה לעזוב את החנות טרם שיקנה דבר-מה. 

  מה את רוצה, גברתי? – פונה זרח-ברוך על העבריה, מוחה את פיו ואיננו מספיק לבלוע את אכילתו ובה ברגע ניגש הוא גם אל הערלים ושואל אותם בניחותא:  – ואתם מכובדי, הלא תגידו לי מה מקחכם?...[6]  סופו של דבר הוא שהיהודיה בגפה באה ובגפה יצאה, כי חפץ הדרוש לה לא יראה ולא ימצא בחנותו של מהרי"ל  מיום היווסדה, והערלים אינם בושים להגיד את האמת, שלא באו לקנות שום סחורה, אלא משום מה נכנסו לתוך החנות? משום שתקף עליהם יצרם, כלומר לשום הסתכלות בעלמא.   ולאַמת את כוונתם יישארו עומדים שם עוד רגעים אחדים כשראשיהם נטויות למעלה, ואחרי כן יעזבו את החנות ביישוב הדעת ובפסיעות קטנות.

וזרח-ברוך אינו מניחם להתרחק ולצאת את החנות בידיים ריקות, והוא רץ אחריהם, תופש בכנף בגדם וקורא:  – שמע נא, בן-אדם, חזור בך, דבר לי אליך!... אבל הערלים עושים את שלהם והולכים אל אשר ישאם הרוח, ובתוך כך נשמטת גם היהודיה ומבהילה לחנות אחרת.

וזרח-ברוך מסתער ומתרגז על חוסר הפדיון, התיאבון עוזבהו.

[ג]

באותה שעה יבוא מהרי"ל כ"ץ, הסוחר ממדרגה השנייה[7], הבעל-בית בעצמו אל החנו, האדון וגזברו מתעניינים בשיחה נאה כזו:

האדון: מי היה כאן?

"כל וכל": מי היה? קונים היו.

האדון: ומה קנו?

"כל וכל": מה קנו? לא קנו ולא-כלום.

האדון: אם כן למה אתה קורא אותם בשם "קונים"?

"כל וכל": ואיך תגזור לקראם?

האדון: "קונים" ייקראו רק אותם האנשים הקונים דבר-מה.

"כל וכל": ומי מפריע להם לקנות?

ושניהם – האדון וה"כל וכל" שלו, כועסים איש על רעהו, ואינם מדברים דבר.   האדון יודע היטב שאין להתרעם על ה"מוציא ומביא" שלו, כלום אלוהים הוא לקרוא קונים ולקצוב פרנסה? וה"מוציא והמביא" שוחק מפני הכבוד ומפני היראה, וגומר במפח-נפש את סעודתו הדלה.  עוד זה אוכל והגבירה פייגה[8] בעלת הכרס באה, משמיעה קול קשקוש המפתחות אשר בידיה.   וביניהם מתפרצת שיחה מעין זו של האדון רק עם איזה שינויים:

הגבירה: מי היה כאן?

זרח-ברוך: מי היה כאן? "קונים" היו כאן.

הגבירה: "קונים" היו כאן? ומה קנו?

זרח-ברוך: מה קנו? לא קנו ולא-כלום.

הגבירה: ומדוע אתה קורא אותם בשם "קונים" אם לא קנו מאומה?

זרח-ברוך: ואיך תצווי עלי לקוראם?

הגבירה: "קונים" ייקראו אותם האנשים הקונים סחורה ועוזבים מעות בחנות!

זרח-ברוך: גם אני מסכים לדבריך.

בתוך כך נכנס פלוני אלמוני ומבקש להראות לו לדוגמה סחורות שונות.   הכל יודעים, גם האדון, גם הגבירה, גם הקונה בעצמו, שמאבדים הם את העת לחינם, ושלא תצא כל תועלת מזה.  – זהו המקח האחרון שלכם? שואל הקונה – אם כן טוב הדבר, מחר אם ירצה השם אבוא עוד הפעם ואקבל את הסחורה. – לעתיד לבוא עתידה אשה שתלד בכל יום – כך אומר זרח-ברוך, אבל תיכף ומיד הוא מתחרט בדבריו, שלא מן הנימוס הוא לנהוג קלות ראש בפני "הקונה".   והגבירה זעומת-המראה מקשקשת במפתחותיה ואומרת: – כלום הדבר נוגע לו? הלא לא עליו לסלק את השטרות!  זרח-ברוך שותק, אלא שהוא קורץ בעיניו כלפי גבירתו, מחריש[9] וחושב בלבו: "מלה בסלע שתיקה בתרי..." הרבה אני מקבל בשרי בבית הזה! זה לי עשרים שנה שאני עובד בחנותם, ועדיין אין לי לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש: אין אני יכול לקבץ פרוטה לפרוטה לקנות לי אדרת שיער, לא חלילה מעור שועלים אבל לכל הפחות בגד חורף מעור חתולים פושט, שאפילו המלמדים העניים והאביונים יוצאים בו בשבת! כך חושב זרח-ברוך בלבו, ופתאום קופץ ממקומו, תופש בקנה-המידה של עץ המשמש במקום מקל ומכין את עצמו לצאת.   צריך למהר לבית הנזיר[10] – אומר זרח-ברוך מבלי פנות לאיש – אפשר אקבל ממנו מעות, הלא הוא הבטיח לי.   – פשיטא! – מתגרה בו האדון – כלים ריקים אל תמעיט... והגבירה עונה לעומתו – גם זו לטובה שזכר לכל הפחות על דבר הנזיר, ותמה אני על עצמו איך לא שכח השכחן הזה את הבטחת הנזיר!... אבל "כל וכל" איננו שם לבו לדבריה, נושא בסבלנות גדולה את לעג השאננה הזאת, מוחל על עלבונו ושותק, שותק הוא משום שהם אדונים לו והוא רק ה"מוציא והמביא", וכלשעצמם יודעים הם שלושתם כי הוא רק הוא זרח-ברוך יסוד המסחר: הפדיון. יומי דשוקא, התשלומין, השטרות, החשבונות וכלכלת המסחר – כולן אחראין וערבאין לו, עליו הם ועל צווארו.  יודעים הם שלושתם את זאת שכן צריך להיות ואין לשנות.[11]

[ד]

ויותר ממה ש"כל וכל" גיבורנו דנן סובל מאדוניו בחנות יום-יום, הנה כהנה וכהנה נכונו לו שפטים, כעס ומכאובים ונדודים, מדי ערב בערב, בצל קורת ביתו זו אשתו.   החושך והעשן משמשין בביתו בערבוביא; הילדים מתייפחים, והמיחם אינו חפץ בשום אופן להרתיח; מה שאין זוגתו היקרה, שהיא מרתיחה כסיר וקלחת, מקפצת ממקום למקום, מחרפת ומגדפת אותו ואת ילדיו, ומקללת אותם קללות נמרצות: – זוללים וסובאים! מיתה חטופה תבוא עליכם! בנוהג שבעולם שהילדים חולים במחלות שונות; את זה תאחז האסכרה, בשני יעלו אבעבועות, השלישי חולה במחלת שיניים, הרביעי יחלה מחלה סתם; וכאן הינם כולם חזקים ובריאי אולם! כל תקלה, כל מחלה, וכל מדווה אינו נותן להם רבש"ע;... כן טוענת זלדה-ברכה בעידנא דריתחא, ובאמת אומרת היא כך אחת בפה ואחת בלב, מפני ההרגל בלב, וחס לה לזלדה-ברכה להיות אכזריה כל כך ולקללם בכוונה; אדרבה, אין לך כל חולשה כל חולי וכל מכאוב המתרגשים ובאים לעולם שלא ידבקו בזרעו של ר' זרח-ברוך.   והיה אם יחלה ונפל למשכב אחד מהם, יחשך העולם בעדה, איננה טועמת כלום כל היום ומנדדת שינה מעיניה כל הלילה, מייסרת את בעלה בדברים ואומרת:  – חבל על אב אכזר, שיאנו מרחם על בניו יוצאי חלציו! הילד נוטה למות והוא אינו דואג כלל![12] זרח-ברוך החסיד והענו אינו מטיח דברים כלפי זוגתו, מחבב עליו את היסורין ומצדיק עליו א הדין. הוא אומר: קרוב לוודאי שהקב"ה מייסר אותי ביסורין קשים בעולם הזה כדי לפטרני מיסורין קשים ומדינה של "גיהינום" בעולם הבא.   היכן הוא הגיהינום של זרח-ברוך? – זהו הדבר שמוטל בספק.   ספק הוא הסובל ביותר: זרח-ברוך בעל האשה, או זרח-ברוך ה"מוציא והמביא"? רק דבר זה ידוע לכולי עלמא, שכשם שזרח-ברוך ה"מוציא והמביא" אינו מספיק לבלוע את מאכלו בחנות, כך זרח-ברוך בעל האשה ממהר ללעוס את סעודתו הדלה בביתו כששב מהחנות ונופל על המיטה כמת ונרדם תיכף ומיד, ולמחר משכים עם דמדומי חמה, מתגבר כארי, נוטל את ידיו, מסדר את הספרים והחשבונות, מתפלל במהירות, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם ורץ בחיפזון אל החנות.   ככה יעשה כל הימים, וכן תעבורנה מבחר שנותיו ביגיעה רבה ובלא רגע מנוחה.

[ה]

מתנה טובה אחת גנוזה בשביל זרח-ברוח באוצרותיו של הקב"ה, ושבת שמה.   ביום הזה ישבות זרח-ברוך מכל מלאכתו אשר עשה ויגע בששת ימי עבודתו הקשה, וחש בידיו וברגליו, נחלש ונדכה הוא ואין בו מתום מכף רגלו ועד ראשו. משל למה הוא דומה? לסוס, להבדיל, בשעה שמפתחין אותו מהעגלה הנשואה משא לעיפה.   – האח! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! אשרינו שככה לנו בעולמנו! צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן לנו את התורה ואת השבת! כך חושב בלבו זרח-ברוך ומשתדל להסיר מעצמו את כל הדאגות והעסקים, פורק את עול הפרנסה מעל צווארו, שוכח על דבר מציאות המסחר, את האדון והגבירה, הספרים, החובות, השטרות, ה"קונים" וה"פדיון" הכול אשר לכול – אדון הוא אז לעצמו, וגם את ה"ארורה" שלו איננו חושש כלל.

כשנכנס יום השבת לובש זרח-ברוך את קפטתו של משי, שם על כתפיו את אדרתו של שבת, ומצנפת של שבת יצנוף, ונועל גם נעלי שבת, נעליים המסומרים משמיעות קול, הולך מעדנות לבית-הכנסת.   בלילי שבת הוא ישן כל הלילה עד השעה השמינית בבוקר, כדרך בני מלכים כמעט.   בבוקר יעיין בתפילתו ומסלסל בקול פסוקי דזמרה.   כל עצמותיו תאמרנה אז: שבת היום לה' ולעם סגולתו בני ישראל, ומבלי משים מתפרצת מפיו נגינה "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג... ברוך אתה מקדש השבת".  

[ו]

אם יקר וקדוש לזרח-ברוך יום השבת, הלא יקרים וחביבים לו עשרת מונים חגי השנה ומועדי ששון. אין לכל אומה ולשון – חושב הוא בלבו – פסח כזה כלבני ישראל.   זמן חרות ממש! וכלום יש לעם לועז חג יפה מלא עונג, הוד והדר, זיו וזוהר בחג השבועות, זמן "מתן תורתנו"? ו"זמן שמחתנו" של סוכות, ובפרט "שמחת תורה", אטו מלתא זוטרתא היא, "שמחת תורה" יום שנפש יהודי מלאה אז שמחה ותענוג עד בלי די, יום שהיהודים ממלאים אז את גרונם יין, מפזזין ומכרכרים בכל עוז ושותים עד לשכרה, הנקל הוא בעיניכם? היש לכם יום כזה בכל ימות השנה? אשרינו, מה שטוב חלקנו ומה נעים גורלנו! כך יחלום חלומות בהקיץ זרח-ברוך שלנו, בעלות על רעיונו היום של "שמחת תורה", ומחכה הוא לבואו כמו שמחכים לביאת משיח בן דוד, אבל כלו כל הקיצין ו"בן דוד" עדיין לא בא, ויום של שמחת תורה בא וזרח-ברוך שלנו נהפך בו ביום לאיש אחר.   איננו עוד זרח-ברוך זה שהיה אתמול ענו ושפל-רוח, בעל עגמת נפש ומדוכה ביסורין.   פתאום הוא התנוער ויתעורר מדלותו, הקשיח לבו מיסוריו וסר אל בית מיודעיו לקיים מצוות ו"שמחת בחגך" ושתה "לחיים" על שתי כוסות, וזימן גם אל ביתו את מיודעיו ומכיריו לבסומי כדת וכמנהג של בני ישראל.   שם התחילו שותים "לחיים" מחדש אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש... בסך הכל כעשרים ושלוש כוסות.   אחרי סעדו את לבם תופינים ומגדנות ומיני תרגימא כנהוג, לא השאירו דבר מכל אשר הכינה עקרת הבית, "כל מה שטרחה בעלת הבית לא טרחה אלא בשביל האורחים" – נזרקה מפי זרח-ברוך – "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים"! ועד מהרה הריקו שלושה "מנינים" של יהודים כמעט בקבוק שלם של יי"ש ושלושה בקבוקים של יי"ג, וכטוב לגבם ביין החליפו כוח ונדמה לכל אחד ואחד שצמחו להם כנפיים מתחת לגביהם, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, כדמות המלאכים שראה ישעיהו הנביא, ובכוח דמיונם התחילו להתנשא לעילא ולעילא, יעלו הרים ירדו בקצעות, יחצו את הירדן ויעברו את הים סוף... ובני ישראל עוזבים את הבית של זרח-ברוך, מחזיקים איש בכף רעהו ואחד בכנף השני ויוצאים במחולת המחניים.   "יהודים בני אברהם יצחק ויעקב! מנצח זרח-ברוך בקול נוחר – "אפשר רוצים אתם לדעת, מה יום מיומיים? שמחת תורה היום לנו ולכל בני ישראל די בכל אתר ואתר!" כך אמר זרח-ברוך בקול, מנגן ומרקד, ושאינם בני ברית העוברים לפני המחנה המוזר הזה ורואים יהודים, מפזזים ומכרכרים כשהם מבוסמים, עומדים בהילוכם, משתוממים, מצטלמים ואומרים: – מה זה היה להיהודים האלה? חדשה נהיתה בארץ: "יהודונים" שיכורים מכרכרים!"...[13]

[ז]

וזרח-ברוך שותה וחוזר ושותה עד להקאה במחילת כבודכם ומתאמץ ללכת אל האדון שלו, רוצה הוא לגלות לו כל מה שטמון בחובו, לכל הפחות פעם אחת בחייו יגיד להם את כל אשר לבו וישפוך שיחו לפניו, הרוח ייכנס בו ובאביו וייקלע בתוך כף הקלע! כך אומר זרח-ברוך ומכוון הוא את דבריו כלפי אדונו ומתאמץ ללכת אל ביתו.   אבל זוגתו ובניו הגדולים תופשים בו בחוזקה ואינם מניחים לו ללכת, והוא משתמט מהם, בועט ברגליו, מולל באצבעותיו, חורק בשיניו, וקורא בקול מוזר: – יהודים בני רחמנים! הניחו לי ואעשה אתכם כלה, למה אתם תופשים בי? הניחו, הניחו! אנוכי אגיד להם את הכול, הכול באשר לכול, אנוכי עבד נרצע! עברי אנוכי ככל אחי העברים!... זלדה-ברכה מתיאשת ומצטערת מאוד, פן יתנפל על האדון ויחרף את הגבירה מתוך שיכרות ויאבד חלילה את פרנסתו בידיים.   אוספת היא שארית כוחה, נאבקת אתו, מפשלת את ידיו לאחוריו וקושרן במטפחת, משכיבהו על המיטה וסוגרת את הדלת אחריה.   וזרח-ברוך, זה הענו והחסיד, מתחיל לפרוע פרעות בחדר הסגור, נוהם כארי וצווח: – הניחו לי יהודים בני-רחמנים! הרוח ייכנס באבי בעל-הבית שלי! אינני עבד נרצע! עברי אנוכי ואת ה' לבדו אני ירא!...  זמן רב נוהם וצועק זרח-ברוך, ואחרי כן איננו יכול להבליג על יגונו ומרים קול בוכים כילד.   זכרון אביו המת בא בלבו.   הוי אבי אבי! זה כעשרים שנה שלקח אותו אלוהים.   חבל על דאבדין ולא משתכחין! אב יקר וחביב כאבי לא היה ולא נברא! הוי אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו!... כך בוכה ומיילל זרח-ברוך ה"יתום" הנעזב, עד שאוחזתו שינה – ויישן.

*

למחרת היום עם נץ החמה משכים זרח-ברוך ה"מוציא והמביא" הנאמן, הגזבר, הרואה חשבון ה"כל וכל", מסדר את הספרים והחשבונות, ממהר להתפלל, מריק כוס חמים לתוך פיו, סועד את לבו פת לחם, ורץ בחיפזון אל החנות ומחכה ל"קונים"\ והאדון והגבירה מראים לו פנים זועפים, וזוגתו מקללת ומאררת אותו בפניו.  

ככה יעבורו כל ימיו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הסיפור נדפס בעיתון "הצופה", בהוספה לגיליון מס' 509, מיום 23 בספטמבר, 1904.   הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום-עליכם בעברית.   "כל וכל" אינו אלא תרגום-עיבוד של הסיפור ביידיש בשם "שמחת תורה, שנדפס לראשונה ב"יודישע פאָלקס-צייטונג", גיליון מס' 40-41, מיום 2 באוקטובר, 1903, וכלול ללא שינויים ב"אַלע-ווערק", ניו-יורק, כרך 22, עמ' 93-104.   השינויים הבולטים לעומת המקור ביידיש – בהערות לטקסט.  

[2] ביידיש נוסף כאן בראש הסיפור: "וואָס ביי אַ ניכטערן אויף דער לונג, דאָס ביי א שיכּורן אויף דער צונג. (אַ יידיש שפריכוואָרט)".

[3] ביידיש שמו "ר' לייבקע".

[4] ביידיש שמה "קיילע-ביילע"

[5] ביידיש שמו "מאָטל שפרייז"

[6] במקור ביידיש, כאן ולהלן, הפניות אל ה"ערלים" באוקראינית.

[7] "הסוחר ממדרגה שנייה" – נוסף בעברית. הכוונה לסוחר בעל רשיון-מסחר מן הדרגה השנייה, משמע סוחר מכובד ואמיד.

[8] השם "פייגה" נוסף בעברית.

[9] מכאן ועד סוף הפיסקה נוסף בעברית.

[10] ביידיש: "גלח", כומר.

[11] הסיפור ביידיש מחולק לשני פרקים בלבד. כאן סופו של פרק א' ביידיש. על פי חלוקה זו ציין כאן סופו של פרק ג', ותחילתו של פרק ד, שלא צויינו בהדפסה ב"הצופה".

[12] מכאן ועד סוף הפיסקה וכן בהמשך בפיסקה הבאה עד "כך זרח ברוך בעל האשה ממהר..." – נוסף בעברית.

[13] במקור באוקראינית