בפני תהילת‑ביאליק תקום – ואם גם תחשׁבנה למטרוֹניתא נעות‑יחשׂ; סוּת‑מִשְיָה ייטב בעינך עד‑מאד – ואם גם תראה את השׁוֹבל הרב נגרר עד‑בלי‑די על פני אבק חוצות; שבע ביום ינוד לבבך למראֶהָ האומר אדנות וחיל ומעט פתיות‑נשים עילאית, מין פּתיוֹת‑בראשית, הטובה בשעת תאוה ונצחון מכל חכמה, אך פעם בפעם גם תתאפק בפניה, תאהבנה כמו‑רגע אהבה שחה ונכלמה, כנער פותה הנושא עין אל אשה גדולה, וכנער הלז תשאל ותשיב לנפשך אמרים: מי הגבר בין‑גברים אשר יעד וארש לו בעלומיו את הגבירה הנאדרה הזאת – רבתי בבית, שרתי בחוצות?

מחזה מול מחזה בספרות: יל“ג משתכח, אחד‑העם מתהלל; הארי”ה גווע כיחיד אלמן, ואם כי הוצאת‑הנדבה של ספריו כוללת גם את שיר‑הכבוד הראשון לישראל, את הפואימה “בין שיני אריות,” זו שכתב הדפוס שלה כולו אותיות מאירות, פתוחות לרווחה, התובעות כביכול רחמי קריאה; שמו של אחד‑העם בוקע והולך, ואם כי מחבר ה“פרורים” היטיב מתחילה בחמודותיו הקטנות רק את לבם של מתי‑מספר, בני‑מסיבה, אנשי המקום. היא היא החדשה: לפנים קידשו כשרון, מהיום והלאה ירוממו את האישיות; אד“ם ומיכל ויל”ג היו עניי עירם, והון‑תפארתם נתלקט אגורות אגורות מתפוצות רוסיה וגליציה; תהילת אחד‑העם יצאה מאודיסא, והוטלה כחובה על שאר הספרות כל ידי מקורבים, מעריצים, נכנעים. זוהי החדשה הגדולה בספרות יהודית קטנה: איש סופר, אב למספר מאמרים חבויים במאספים, מתחיל לקבל מס‑כבוד, מין מלך ראשון של תקופה, המולך בחסדם של תאבי‑מלכות. אך הנה הולך ובא גם משיח התקופה, זה אשר מלכותו תיכון לדורי דורות: האברך ביאליק נקרה לבוא אל מחנה הנשיא אשר באודיסא. בבגדיו מחלחל עדיין ריחן של מכלאות “הישיבה,” בילקוטו רק אבן‑קלע אחת, אֶל הצִפּוֹר – אך באופיו שופעת תכונת‑שׂררה. הוא לא למד עדוֹן לדרוך בגת אנשים, וטבעו כבר כטבע מושל‑מלידה: כל הנוגע בהליכותיו, ביחסיו, בדבריו, – נוגע בלי‑משים בשמן המשחה הנאצל אשר לא ימח במהרה. גם גדול המסיבה, אחד‑העם – אשר עור אופיו, כביכול, הוא יבש וחלק ואינו מדבק לעצמו אף כל‑שהוא מאבק הפריחה של הדור – אף הוא מנצנץ כמעט ממשׁחת ביאליק. את המַתְמִיד, לאחר שנות מספר של השפּעת ביאליק, הוא מעריך עד‑בלי‑די, בכוח אמון שכפה עליו המשורר. הוא, איש לא‑אמון לגבי השירה, משייך פתאום פואימה בת‑חרוזים לסוג הקנינים הגדולים של האומה, – לא כמו שעשה לסיפור “לאן” של פייארברג, סיפור שהיה בשעתו אח דומה במעלה להמתמיד. להערכה גדולה הכריע כאן ביאליק האיש, זה האיש ביאליק אשר מיום בואו בשערי השלוח לא טעם כמעט את הזכות הערטילאית של שירים בודדים. הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כבשו את טעם הקוראים; כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים, ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. דברו היה כדבר איש‑ממשל: מבטיח ומצווה כאחד, משסע את עצת‑היחיד של השומע; לא חונף מכוּון של עושה‑הצלחה, זה הנוגע רק במקום‑תורפה או בענין‑תועלת של איש השיחה, אלא חונף עילאי של עושה נפשות, מבט מצביא נאצל העושה בבת אחת טירונים זרים לאנשי‑צבא חרופים. שיחת ביאליק, כדרך כל הכוחות הפועלים בעולם הזה, לא הצטיינה דוקא בהפלאה, לא הבריחה מעל פניה אפילו את סברות‑הלב של שומע צנוע; היא נשתפכה כסם חדש בדברי החולין של אנשי המסיבה, היתה בהם מרגע לרגע להומם ולהקימם מחדש על רגליהם – לאמר מעשה שליט שאין חפצו לבטל את האחרים אלא לעשותם כלי‑שרת. כל ההשפעה העצומה הזאת של ביאליק, שעבדיה ויודעי‑כוחה ראו אותה כהשפעת מעשים, כפרי שירים נביאיים ועבודת‑חכמה נעלה מכל נעלה – זו יצאה ברובה מאישיות תקיפה, שלמען תהילתה – היא כיבוש גורלה – לא נצטרכה אלא למחנה ראשון של יצירות; מה שבא אחרי כן לא היה אלא הערצה המפללת מאליה למה שיבוא מיד היוצר, הצובאה על ארמון המלך למען הריע לנסיך.

אד מתוק עטף מאז את ביאליק, אותו ואת כל אודיסא העברית, המתברכת לנפשה ולספרותה. זה היה מעין אוויר מעוּבה מסביב לגֶרֶם שמימי; חִיצֵי מבקרים לא חדרו לתוכו, שׂיח רוגן של קורא רחוק התבולל בו ללא כל סימן. אך מחסור זה לא גרם כל תקלה לביאליק; חסור חסרו לו גם התפלות המיטיבה של הבקורת, גם זעף‑הברכה של הסביבה, גם קנאת‑הסגולה של אחים‑לעט – והוא לא עבש מעט מזער מרוב מנוחה. גם מבחינה זו היה ביאליק שליט מידי שמים, אחד מן העריצים הענוים אשר יסופר עליהם באגדה: – מושל צדיק החולש על רבים ושומע בלי‑חשׂך בקול היצרים הקטנים, המצווים לאדם את הטוב. מין סָלָדִין בממלכת השירה, מהלך בלילות הבדידות על פני תחומי עבר ועתיד ותר לאור פנס‑היצירה אחרי צירופי‑פיוט כשרים, המצפים לגמולם.